אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ס

תשובה נט

שיל"ת פ"ב אור ליום ב' לסדר וישב תרי"ז לפ"ק שובע שמחות ורב ברכות לרב טב ה"ה ידידי מנוער הרב המאוה"ג חרוץ ובקי גן הדסים וגל אגוזים כש"ת מו"ה מרדכי יהודא נ"י אב"ד בק"ק יהאני יע"א.

גי"ה מעי"א הגיע לידי שבוע העבר ודחק עלי השעה להשיב אומר ודברים פניתי סוף שבוע זו לעיין בהך מלתא אשר לא טהור הוא דאקרא לצורבא מרבנן כהן שדעתו יפה שאמרה לו אשתו שזינתה ברצון וליכא רגל"ד והוא אינו מאמין לה בלבו ומעיקר הדין א"צ להוציאה מ"מ נפשו בחלה בו ולבו יהמה ועליו דוי מאחר שעומדת בדיבורה אם ראוי' להחמיר על עצמו ולחוש על נפשו ולחוס על בניו שילידו אח"כ לחוש לפגמא דדהו, וםר"מ נ"י אחר חפש מחופש לא מצא לא' מפוסקים שכתבו דראוי' לבעל נפש להחמיר על עצמו, ונפשו היפה איותה לדעת דעתי בזה.

טרם אענה בשאלתו אומר מה דפשיט' לפר"מ נ"י כי אשת כהן שאמרה שזינתה ברצון דאינה נאמנת כמו א"כ שאמרה שזינתה באונס, מספקא לי טובא ויש לי מקום עיון רב. הנה הרמב"ם פכ"ד מאישות הלכה י"ח אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצון אין משגיחין לדברי' שמא עיני' נתנה באחר וכן פסק בש"ע סי' קט"ו ולכאורה דבר זה במחלוקת נשנה דתוס' כתובות ס"ב ע"ב בשם ר"ת דכל שמפסדת כתובתה ל"ח לעיני' נתנה באחר, ועיין רא"ש שם דחולק על סברא זו ודחאה בב' ידים מסברא שמא יצרה תקפה כ"כ דלא חש לפסידא דממון, ובס' בית מאיר מדמה הא מלתא להא דאמרי' במק"א מתוך שנאמן להפסיד שלו נאמן להפסיד לאחרים כמבואר בי"ד סי' רכ"ג ולפע"ד אין לו דמיון כלל התם לחשוד אותו שרוצה להפסיד לאחר ואמר שס"ת בפסול כתבו שאין לו בו תועלת אמרי' מתוך שנאמן להפסיד שלו נאמן להפסיד לאחרים דבסתמא לא יפסיד שלו כדי להפסיד לאחרים כדי לצערו ולהפסידו, אבל כאן דחשודה היא שמשקרת לטובתה להוציא עצמה מבעלה ולהיות עם אחר שנתנה עיניה בו אולי חשקה נפשה באחר עד שלא איכפת לה פסידא דממון כדי שתשיג טובתה להנשא לאחר והחילוק פשוט.

והנה בס' בית מאיר תחלה תמה מנ"ל בפשיטות חידוש דין זה דאפילו היכא שמפסדת כתובתה אינה נאמנת, ולבסוף מביא כי כן מוכח מירושלמי שלהי נדרים על מ"א אמר ר' הילא אם הוא חבר יחוש ואם אשת כהן הוא אסורה בתרומה, הרי מפורש אם חבר הוא היינו בא"י יחוש, אבל מה"ד מותרת וכשיטת הרמב"ם והניח בצ"ע על תוס' כתובות דס"ל היכא דמפסדת ל"ח לעיני' נתנה באחר. ולפע"ד גם תוס' ס"ל בא"י שאמרה זינתה ברצון הגם שמפסדת כתובתה חשדי' שעיני' נתנה ול"א תוס' כן רק בטענת מאוס עלי, ס"ל דל"ח כ"כ לבנות ישראל שתתן עיני' באחר ונפשה קשורה בו עד שתוציא עצמה מבעלה בלא כתובה ואשת כהן בטענת נאנסתי אינה מפסדת כלום. וכ"ז באומרת מאוס עלי אבל באשת ישראל שאומרת זינתה ברצון ביותר יש לנו לתלות שעיני' נתנה באחר ונפשה קשורה בנפשו כ"כ עד דלא איכפת לה פסידא דממון מלהאמין לה כי זינתה ברצון ועבדה איסור חמור כ"כ וגם מפסדת כתובתה כנ"ל נכון וברור, ומיושב בזה מה שהקשה בבית מאיר כד הוכיח תוס' דבטענת מאוס אין כופין אותה מדאינה נאמנת בשלהי נדרים משום מגו דמאוס עלי והקשה עדיין קשה תאומן במגו שאמרה שכבר זנתה ברצון והיתה נאמנת כיון שבטענת' מפסדת כתובתה, ולפמ"ש לק"מ דמעולם לא עלה על דעת תוס' בטוענת שזנתה ברצון דל"ח לעיני' נתנה רק בטענת מאוס וא"ש. והא"ש נמי דלק"מ על תוס' מירושלמי ועיין.

ודע דלולי הראי' מירושלמי הי' מקום לומר עוד מסברא בא"י שאומרת שזנתה ברצון גם למ"א נאמנת לפי המבואר בשלהי נדרים שנתנו מקום להאמינה למ"ר שאינה מבזה נפשה, ובמ"א ראו קלקלו הדורות ומשקרות ומבזות נפשה ועיין ר"ן שם, וי"ל אפשר דוקא בטענת אונס שאין בו בזיון כ"כ דהיא אנוסה בדבר חששו וראו שמבזי' נפשה משום עיני' נתנה אבל א"י שטוענת ברצון זינתה ומשווה נפשה רשיע' לשעבר ומגלת קלונה אפשר כ"כ האי לא תלינן דעבד' משום דעיני' נתנה באחר כן הי' מקום לומר, אלא דרמב"ם ולפמ"ש מוכח מתוס' עצמו דל"ל כן ויש ראי' לזה מירושלמי, דראו כי גם שקרו בטענת רצון כדי להוציא עצמה מבעלה.

ויש ג"כ ראי' נגד סברא זו מש"ס שלהי נדרים דקאמר אי מתני' בא"י וברצון כלום יש לה כתובה ומשם אין ראי' דאפי' במפסדת כתובתה א"נ דאל"ה איך ס"ד דמתני' בא"י וברצון למה א"נ למ"א הא מפסדת כתובתה י"ל ה"נ באמת כלום יש לה כתובה ובמתני' קתני דיש לה ובאמת כיון שיש לה גם למ"א נאמנו אבל לפי סברתי דכ"כ האי לא מבזי' נפשה לומר ברצון קשה כהנ"ל איך אפשר דמתני' בא"י וברצון גם אם יש לה כתובה קשה ממשנה אחרונה וע"כ דאפי' כ"כ האי חשודה לבזות נפשה. ועדיין יש לומר כיון שבאמת מפסדת כתובתה כ"כ האי ל"ח שמשום עיני' נתנה תפסיד כתובתה ולזה יש ראי' מירושלמי כאמור, ומן הטעם שכתבתי:

וכ"ז באשת ישראל שא"א לה להנצל מבעלה רק בטענת רצון אבל באשת כהן שאומרת טמאה אני וברצון משום שעיני' נתנה באחר הי' תוכל לומר באונס, ומה לה לבזות נפשה כ"כ לומר ברצון וראי' כי האמת אתה אולי כה"ג נאמנת, ויש להביא ראי' גם בא"כ ברצון ל"א מדמבזית נפשה כ"כ במקום שהיתה יכולה לטעון א"נ, מדקאמר ש"ס שלהי נדרים ואלא בא"כ ואי ברצון כלום יש לה כתובה וגם אי הי' לה כתובה א"א דברצון איירי דלמה לא תאומן למ"א וע"כ גם בא"כ בטענת רצון אינה נאמנת, ועדיין י"ל משום האי סברא דמבזית נפשה כ"כ והי' יכולה לטעון באונס לא נאמינה ואולי אינה רוצה לטעון אונס דלא שכיח אבל בצירוף דמפסדת כתובתה ג"כ לא תלינן משום עיני' תבזה נפשה כ"כ ותפסיד כתובתה במקום שהיתה יכולה לטעון טענת אונס וש"ס דקאמר אי בח"כ וברצון כלום יש לה כתובה וכיון שאין לה גם למ"ח נאמנת באמת, ומרמב"ם בהלכות אישות אין ראי' די"ל דוקא בא"י וכן בש"ע סי' קט"ו בהכי איירי, ומירושלמי דאמר אם אשת חבר ג"כ אין ראי' רק בא"י וכן משמע מדאמר ואם א"כ הי רורה בתרומה נראה דתחלה איירי בא"י דוקא.

ויש לי ראי' דבאשת כהן שאומרת זינתה ברצון נאמנת ממ"ש הרמב"ם פי"ט מאיסורי ביאה הלכה ח' וז"ל אשת כהן שאומרת לבעלה נאנסתי או שגגתיי או שבא עד א' והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו שמא ע"נ באחר, והנה מ"ש שמא עיניה נתנה באחר קאי על היא שאמרה שזינתה דעל ע"א לא שייך שמא עיני' נתנה וכו' ומדכ' בהיא שאמרה נאנסתי או שגגתי ולא כ' ברצון, ובע"א המעיד כ' באונס או ברצון, ש"מ דהיא שאמרה ברצון אסורה דל"א עיניה נתנה באחר מטעם שכתבתי.

אלא דקשה לפי דס"ל לרמב"ם דבטענת מאוס עלי כופין אותו ומפסדת כתובתה וע"כ דל"ח לשמא עיני' נתנה באחר במקום שמפסדת ולמה בא"י שאמרה זינתה ברצון לא תאומן כיון שמפסדת כתובתה וכן הקשה בשעה"מ פ"ט מאישות ולא מכא מענה לקושי' זו, ולפמ"ש לעיל בשיטת תוס' דוקא בטענת מאוס ל"ח לעיני' נתנה משא"כ בטענת שזינתה ברצון ביותר יש לחשדה שנתנה עיני' באחר כ"כ עד דלא איכפת לה בהפסד כתובה א"ש שיטת הרמב"ם. אלא דקשה עדיין תאומן שזינתה ברצון במגו דאמרה מאוס עלי ולא תבזה נפשה וכן הקשה בספר בית מאיר וכ' דצ"ל דהוי כמגו להוציא דהיא של בעל כעין שכ' הר"ן דמשו"ה לא תוכל לשווי' נפשה חד"א עיין בו. ולפ"ז נ"ל גם אשת כהן שאמרה שזינתה ברצון א"נ הגם שהי' בידה לומר ביותר נאנסה מ"מ י"נ מה"ט, ויש לחלק בטענת מאיס עלי ג"כ מפסדת כתובתה, משא"כ בטענת אונס שמרווח' תרתי דלא תבזה נפשה כ"כ שזינתה ברצון גם לא תפסיד כתובתה.

אלא דמסתימת הפוסקים דלא לשתמט א' לומר דבר חידש זה דאשת כהן שאומרת ברצון נבעלה דנאמנת משמע דליכא חילוק, אבל צ"ע מנ"ל דהקילו כ"כ במקום שיש להאמינה מטעם שכתבתי בודאי אם הי' לנו ראי' מש"ס דגם בהכי לא האמינו לא הי' קשה דידע כי שקרו וטענו נבעלתי ברצון במקום שהיו יכולים להוציא נפשם בטענת אונס והערימו לטעון ברצון שאמרה דבריה אבל מאחר שלא נמצא כן במשנה ובגמרא מנ"ל להוסיף.

וטרחתי למצוא טעם דלא לחלק יצאו בזה. הנם השעה"מ פ"ט מאישות התעורר למה צריך הרמב"ם לומר בא"י משום שמא נתנה עיני' באחר בלא"ה א"נ משום א"א משים עצמו רשע, ושוב הקשה להראב"ד שבר"ן כתובות מדקאמר ש"ס אלימא גם לר"ן איך תאומן לאסור עצמה ה אח"מ ע"ר, ומה שהעלה השעה"מ ע"פ תוס' ב"מ ג' ע"ב היכא דעושה תשובה אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה, וה"נ י"ל אולי רוצי' לעשות תשובה שלא להיות באיסור עם בעלה אין לנו לכופה. לפע"ד אין דבריו מכוונים בזה, דתוס' לא כן כ' רק כשנוגע רק לעצמו שאינו רוצה להביא אב"ע אין לנו לכופו לעשות עבירה לפי מפני שא"נ לשווי' נפשו רשע דהוא עומד וצווח שיודע שעושה איסור בהקרבת קרבן זה ואיך נכוף אותו להוסיף חטא בידים, אבל כאן שנוגע לבעלה להפסידו לכופו להוציא למה תאומן כיון דא"נ לשווי' נפשה רשיע' שזינתה בזדון והחילוק נכון וברור והארכתי וותר במק"א. ועיין ח"צ סי' ק"נ השואל התעורר ג"כ בזה דברצון ח"נ משום א"א מע"ר, והח"צ דחה אותי מן מה דכ' הרמב"ם הלכות אישות דנאמנת להפסיד כתובתה וה"ה לאסור במח"כ אין הענינים דומים דלענין כתובה לעצמה מפסדת והוא מרויח, אבל לאסור נפשה על בעלה להפסידו ולהכריחו להוציאה ואפי' בממון ס"ל לראב"ד שבר"ן כתובות כיון שנתבטלו דבריה דא"א מע"ר גם ממון אינה מפסדת וכ"ש דקשה לפמ"ש הר"ן נדרים דלא תוכל לשווי' נפשה חד"א דמשועבדת לבעלה ובמ"ר משום נאמנת אתי' עלה, בודאי קשה הא לשווי' נ"ר לאו אדם מהימן.

וגם מה שהביא הח"צ וכו' אין נאמן לומר גזלתי או חבלתי, אין ראי', הכל לענין ממון דמפסדת לעצמה, ובממון בלא"ה שאני דיוכל לחייב עצמו אע"פ שאמעצמ"ר וכן יוכל למחול המגיע לו, ומה שמביא מאומר נכרי אני ג"כ אינו מן המדומה דנאמן לעצמו במקום דלא מפסיד לאחרים והבן. ובאמת צ"ע על הראב"ד שבר"ן כתובות דא"נ להפסיד כתובתה למה לא תוכל להפסיד לעצמה. ועיין הפלאה שם שכ' בטוב טעם ודעת כיון דמשום מעשה שעשתה אינה מפסדת כתובה רק מפני שצריך להוציא שא"א לו לסמוך עלי' להבא וכיון שא"נ לשווי' נפשה רשיע' ויוכל לסמוך עלי' לכל דבר הגם שנאמנת על עצמה מ"מ לו יהי' כדברי' כיון שהוא סומך עלי' להבא לא הפסידה משום שהכשילתו לשעבר אלו דבריו ז"ל ואמיתי' המה. ובזה מיושב קושית שעה"מ מדשתק הראב"ד לרמב"ם בהלכות אישות דמפסדת כתובתה, ולמ"ש הפלא"ה א"ש, דבאומרת שזינתה ברצון שמפסדת כתובתה בשביל המעשה שעשתה שזינתה תחת בעלה גם הראב"ד מודה כנ"ל וא"ש ונכון.

והנלפע"ד בישוב הקושי' מסוגי' ש"ס ע"פ שחידש לנו מהרי"ק ומובא דינו בסי' קע"ז ובט"ז יו"ד סי' צ"ט אשה שטעתה ואומרת מותר ולא ידעה דאסרה תורה לזנות מ"מ אסורה לבעלה דמעלה מעל באשה עכ"פ, ופשיט' דלית לה כתובה כיון שהיא גרמה לו ומעלה בו מעל, ולזה נ"ל דקאמר ש"ס אי ברצון והיינו באומר מותר שמותר לזנות, ולמ"א אינה נאמנת דעיני' נתנה ויודעת שאסורה לו משום שמעלה בו כלום יש לה כתובה כיון שמעלה בבעלה אבדה כתובתה ולק"מ מסוגי' ש"ס, וא"ש ג"כ הרמב"ם דהוצרך לומר מקום שמא עיני' נתנה באחר אפילו אומרת שסבורה דליכא איסור לזנות ברצון אינה נאמנת וא"ש עיין.

ולפ"ז אשת כהן שאומרת שברצון זינתה וידע' דאסור מה"ת לזנות א"נ משום דא"א משי' ע"ר גם אם לא שייך עיני' נתנה באחר מטעם שכתבתי מ"מ א"נ, אבל אם אומרת שסבורה היתה דליכא איסור נאמנת באפשר לפי סברתינו דלא שייך עיני' נתנה בכה"ג, ועדיין יש לעיין יותר בכ"ז וצ"ע לדינא.

ואבוא אל ספיקת פר"מ והוא צורבא מרבנן אם יש לבעל נפש והוא צורב דעוסק בחוקי חורב, לחוש לנפשו. הנה בירושלמי שלהי נדרים על מתני' וז"ל הא לא הביא ראי' לדברי' פשיטא שהיא מותר' לביתה, ר' הילא אמר לא מסתברא אם הוא חבר יחוש ואם א"כ היא אסורה בתרומה ע"כ. וסוגי' ירושלמי צריכה ביאור מאי דקאמר סתמא דש"ס ירושלמי על מתני' הא לא הביאה ראי' לדבריה פשיט' שמותרת לביתה צ"ב פשיט' ואצ"ל דכן מבואר במתני' במ"א אומרת טמאה אני תבא ראי' לדברי' גם מ"ש ר' הילא אם חבר הוא יחוש ואם א"כ היא אסורה בתרומה צ"ב וכי ליכא כהן חבר הול"ל ואם א"כ היא ואינו חבר גם מדחבר ישראל יש לו לחוש גם כהן לאח"מ יש לו לחוש דחמירא איסור כהונה כבש"ס יבמות פ"ח ע"ב איסור כהונה שאני ועיין תשובת צ"צ סי' פ"ב, וליישב כ"ז אקדי'.

הנה תוס' שלהי נדרים בשם ר"א דמתרץ היא דאינה אסורה משום שווי' נפשה חד"א דאין היא מוזהרת עליו, ותוס' הקשה הא קיי"ל ביבמות פ"ד כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת והרשב"א מביא תי' הר"א ונשמר מקושי' זו וביאר דבריו בס' בני אהובה כל שהוא מוזהר עלי' היא מוזהרת עליו משום לתא דאיסור דידי' וכל שכן הוא מוזהר עלי' היא אינה מוזהרת עליו וכאן שהוא אינו מוזהר עלי' שאינה נאמנת למ"א גם היא אינה מוזהרת עליו ואמת נכון הדבר. אלא דקשה עדיין למ"ד ביבמות שם דכשרות מוזהרות להנשא לפסול וס"ל הגם שהוא אינו מוזהר היא מוזהרת ולא משום איסור דילי' וכן הקשה בחתם סופר סי' ולפע"ד ליישב ע"פ הר"ן בחד תי' דאפקעינהו רבנן לקידושין, והקשו עליו איך איבעי' לה בתרומה מהו וס"ל לרש"י משום לעז התירו ורבא ס"ל דאסורה הא כיון דאפקעי' לקידושין משום היתר לבעלה פשיטא דמותרת בלי טעם דלעז וצע"ג ליישב, ואומר דר"א גם ס"ל די"ל דאפקעינהו אלא דקשה לי' כהנ"ל ולכן הוצרך לתרץ דהיא אינה מוזהרת עליו ומותרת לבעלה בלא אפקעינהו וכיון דל"צ לאפקע קידושין ולשווי' בע"ז למה להו להפקיע ושפיר מבעי' להו בתרומה מהו. והא"ש דלק"מ למאן דס"ל שהיא מוזהרת גם כשהוא אינו מוזהר לדידי' צ"ל דאפקעו לקידושין כיון דא"א בלא"ה, ולדידי' באמת מותרת בתרומה גם אי ליכא משום לעז וא"ש. ועפ"ז י"ל גם קושי' שני' של תוס' מדמתיר ר"ש בתרומה משום לעז הא שווי' נפשה, י"ל לר"ש משום חשש לעז הוצרכו הפקיעו הקידושין להתירה בתרומה כיון דא"א בלא"ה ואיבעי להו שפיר, דמשום להתיר' לבעלה ל"צ להפקיע דמותרת בלא"ה דאינה מוזהרת, ולרבא דליכא לעז אסורה בתרומה ולא הפקיעו כלל וא"ש. אלא דקשה מה דאמר רבא ומודה ר"ש כשנתאלמנה דליכא לעז כיון דאסורה דלר"ש ע"כ הפקיעו הקידושין להתירה בתרומה בחיי' משום לעז ממילא גם לאח"מ בעלה גם דליכא לעז מותרת, וליישב ג"ז אומר דבודאי כל זמן שלא צריכי' להפקיע הקידושין ולשווי' בע"ז עדיף ומשום להתיר לבעלה ל"צ להפקיע רק כדי להתירה בתרומה וכ"ז שלא אכלה תרומה לא הפקיעו רק אמרי' לה דמותרת כשתרצה דאם יאסרו עליה תוצי' לעז א"כ באופן שלא אכלה דהחמירה על נפשה או דאקרה מקרה דלא אכלה לא הפקיעו חכמים הקידושין, עד שאוכלת פעם ראשון ובכה"ג אמר רבא ומודה ר"ש היינו שהוא אוסר לה לאכול בחיי בעל וממילא לא אכלה כ"י חיי הבעל כה"ג מודה ר"ש אם לא אכלה כי"ח הבעל דאסורה אח"מ בעל לאכול דלעז ליכא אז והפקעת קידושין לא הי' כי"ח הבעל וא"ש עיין.

ובדברינו אלו מצאתי ישוב למה שנתקשיתי בשיטות הר"א לשיטתו א"י שאומרת ברצון זינתה אסורה לבעלה משום שווי' נפשה חד"א איך ס"ד דש"ס בנדרים דמתני' בא"י וברצון ודחי כלום אית לה כתובה בלא"ה א"א דמתני' בא"י למשנה אחרונה אמאי מותרת הא שווי' נפשה חד"א, ולמ"ש א"ש דבאמת בא"י דאי אפשר בענין אחר רק להפקיע הקידושין באמת הפקיעו, ור"א ל"א רק באשת כהן ליכא איסור ולא הצריכו להפקיעו והי' צריך לזה משום דקשי' לי' האיבעי' בתרומה מהו ומ"ט דרבא דאוסר כדכתיבנא וא"ש.

ויצא לנו דין מחודש לשיטת ר"א א"י שאמרה שברצון זינתה לפמ"ש דמותרת לבעלה משום אפקעינהו אם נשארה תחת בעלה ואחר הזמן נתהוה קטטה ביניהם וגרשה מותר לו להחזירה ואינה אסורה משום דשווי' נפשה חד"א כיון דאפקעינהו מותרת, אבל כשגרשה מיד קודם שבא עלי' אסורה להחזירה דהרי לא אפקעינהו, ועיין רמ"א סי' קט"ז אם גרשה אסור להחזירה והוא מתשובת מהרמ"ע. ולשיטת הר"א לפמ"ש באופן שגרשה אח"ז מותר להחזיר עיין והבן

וע"פ דכתיבנא אתי' לנו שפיר כל דברי ירושלמי דסתמא דש"ס ירושלמי מפרש מתני' הא לא הביאה ראי' לדברי' פשיטא שהיא מותרת כוונתו רצוי' דאצ"ל דהתירו חכמים דבר האסור משום דיש כח בידם כדמתרצו כמה מראשונים וגם אצ"ל דהפקיעו הקידושין אלא דפשיטא דהיא מותרת מעצמה בלי שיעקרו חכמים דבר דהא אינה מוזהרת עליו, וכ"ז באשת כהן דאיירי מתני' בטענת נאנסה, אבל בא"י ע"כ הפקיעו הקידושין ע"כ אמר ר' הילא אם חבר הוא יחוש טעמא דמלתא כיון שצריכין לעקור הקידושין לשווי' בעילת בע"ז בודאי אין ראוי' לחבר לשווי' בע"ז ולכן יחוש ואם א"כ היא והיינו בטענת אונס כבמתני' דל"צ להפקיע א"צ לחוש דליכא פקפוק כלל דמותרת מאלי' בפשיטות ואפי' כהן וחבר א"צ לחוש, אבל נצמח מזה חומרה דאסורה בתרומה כיון דלא הפקיעו, ויש מזה סמוכי' לשיטת הר"א והדברים חמיתי' בעזרת החונן דעת.

י"ש אתי מקום לפרש הירושלמי גם לתוס' החולקים על ר"א וס"ל דהיא מותרת, י"ל פי' אחר הא דקאמר דלא אייתי סהז פשיטא דמותרת, דהי' מקום לפרש מתני' תביא ראי' באמת אסורה דשווי' נפשה חד"א, אלא כיון שאין נאמנ' רק שאסרה איסור על נפשה היא גרמה שתאסר מפסדת כתובתה עד דתביא ראי' וכ"כ בס' בני אהובה שיש לפרש מתני' כן עיין בו אלא מדכייל מתני' טמאה אני ונטולה אני ושמי' ביני לבינך משמע דבכולהו מותרת לבעלה, מ"מ יש מקום לדחוק במתני' ולזה קאמר סתם ש"ס ירושלמי פשיט' דמותרת לביתה כי כן פשטות משמעות מתני', והא דאמר ר' הילא אם חבר הוא יחוש דוקא א"י כיון שיש סברא להאמינה יותר משום דמפסד' כתובתה כסברת תוס' כתובות הגם בא"י אינה נאמנת, מ"מ ראוי' לחבר שיחוש כי יש קצת רגלים להאמינה, אבל אם א"כ היא כדאיירי מתני' בטענת אונס דיש לה כתובה גם חבר א"צ לחוש כן י"ל והראשון נ"ל יותר נכון.

והנה המרדכי והסמ"ג מביאי' הא דירושלמי דחבר יחוש ולפמ"ש לב' פירושי' דוקא א"י, וא"כ שאמרו ברצון זינתה, אבל א"כ בטענת אונס א"צ לחוש כלל והרמב"ם וטוש"ע השמיטו הא דירושלמי וצ"ע למה השמיטו, ואם כי בש"ס דידן לא נזכר מזה, אבל גם ראי' ליכא דס"ל נגד ירושלמי, וכבר עמד על תמוה זו בס' בני אהובה, ומה שמיישב על זה במחכ"ת אינו מיישב דעת דהו"ל לרמב"ם לכתוב מפורש הא מלתא.

ויגעתי מצאתי מקום ישוב לזה עפמ"ש בפי' ראשון בביאור הירושלמי דס"ל בא"י הוצרכו להפקיע ולכן חבר יחוש לעצמו שלא לשווי' בע"ז משא"כ בא"כ בנאנסה דמותרת בלא"ה וא"צ להפקיעו והוא לדעת הר"א שבתוס' דהיא אינה מוזהרת כשם שהוא אינו מוזהר, אבל תוס' ל"ל לחלק בין שהוא מוזהר או לא לפי דקיי"ל בסוגי' דיבמות דגם היא מוזהרת ליכא חילוק אפילו כה"ג שהיא אינה נאמנת מ"מ היא מוזהרת עליו לפ"ז עכצ"ל או דמטעם אפקעינהו התירו, וקשה מדאיבעי להו בתרומה מהו ע"כ מוכרחי' לומר דלא אפקעינהו הקידושין אלא דראי' חכמים להתיר לה ולכופה ויש כח בידם למגדר מלתא ותלי' בגרס' הסוגי' ביבמות כמ"ש רשב"א שלהי נדרים, אבל הירושלמי ס"ל דאין כח להתיר בשוא"ת אלא משום הפקיעו אתי עלה להתיר, וס"ל דאין היא מוזהרת כלל עליו דלא כש"ס דידן ביבמות לכן אמר ר' הילא אם הוא חבר יחוש דלא לשווי' בע"ז ואשת כהן באונס א"צ לחוש כמ"ש, אבל להלכתא דקיי"ל דהיא מוזהרת עליו, ע"כ דש"ס דילן לא ס"ל משום אפקעינהו אלא דיש כח בידם להתיר כמ"ש ולדידי' ליכא איסור כלל דאינה נאמנת רק משום איסור דידי' דשווי' נפשה חד"א וכיון שחכמים התירו לה איסור זה מה לו לחוש עוד הא לדידי' ליכא איסור כלל דא"נ גם משום ל"ע משום איסור דידה ליכא כיון דחכמים התירו לה ומאכיל לה בע"כ, לכן בדין השמיטו הרמב"ם וטוש"ע דין דירושלמי כנלפענ"ד ליישב ועיין.

המורם מדברינו לדינא כי אשת כהן בטענת נאנסה אפי' הוא חבר אין לו לחוש כלל דאפי' לירושלמי ומרדכי וסמ"ג דפסקו כוותי' אין לו לחוש כלל, ובא"י וטוענת ברצון תלי' בשיטות אלו לסמ"ג ולמרדכי חבר ראוי לו לחוש, ולרמב"ם וטוש"ע א"צ לחוש ופשיט' דנקטי' שלא העלה על שלחנו הטהור הא דירושלמי וגם הרמ"א בעל המפה לא הזכיר מזה כלום וכסהו תחת המפה.

וכ"ז באשת ישאל אבל בא"כ וטוענת ברצון נבעלה, שכבר הארכתי דיש לעיין טובא אם אינה נאמנת מעיקר הדין, אלא שלא מצאתי לי חבר ועיין נב"י קמא סי' ע' ובתנינא סי' י"ח שכ' גם היכא דל"ש שמא עיניה נתנה באחר התירו עפמ"ש הר"ן בנדרים דגם למ"ר לא היתה נאמנת רק מדרבנן ובמ"א אוקמי חדינ' י"ל שעקרו לגמרי מה שהאמינוה בתחלה, וכן י"ל גם בא"כ בטענת רצון, מ"מ נלפע"ד כיון דאינו ברור לנו יש לכהן לחוש ולהחמיר אפי' אינו חבר דחמירא קדושת כהונה כ"ש וקו"ח בנדון שלנו דאיכא תרתי כהן וחבר שיחוש לנפשו ויקבל שכר על הפרשה, וד' ישלח עזרו מקודש הכ"ד ידידו אוה"נ דש"ת תמיד. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה