כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה נט
שיל"ת פ"ב ד' כ"ז סיון תרי"ד לפ"ק הוצק חן בשפתיו, יפוצו מעיינותיו, ישא מדברותיו, עמקו מחשבותיו, ה"ה מע"כ חביב נפשי צדיק תמים הגאון ה"ג מעוז ומגדול חריף בע"פ כקש"ת מו"ה יודא אסאד נ"י אב"ד בק"ק סעניטץ יע"א.
מכ"ק קבלתי וידוע לכבודו כי שאול אני לתלמידים המבקשים תפקידם יום יום מלבד טרדות רבות דעדו עלי מכל צד ה' יעזור יגן ויושיע) ולכבודו כי רב לקחתי פנאי כל האפשר לעיי' סוף שבוע זו במעשה רב שבא לפניו ע"ד אשה א' במקומו שנתייחדה לזנות ותפלות ושוב אמרה לבעלה שזינתה עם אותו האיש ברצון, ויצא בעלה מב"ד חייב לגרשה ע"פ המבואר ברמ"א סי' קט"ו בשיש רגלים לדבר נאמנת, וקודם שגרשה בעלה חזרה בה ואמרה אמתלא, והדר"ג נ"י אחר שראה בספרן של צדיקים אחרוני אחרונים שנתנו דופי ופקפוק בדינו של הרמ"א ולכן סמך לבו שיש להקל בלי אמתלא וכ"ש ע"י אמתלא והאריך והרחיב הדיבור לשמוע דעתי והנני להשיב כיד ה' הטובה עלי והוא יצילינו משגיאות.
ראשון לציון הרמ"א סי' קט"ו ציין על פסקי מהר"י סי' רכ"ב משמע מקור דין זה נפתח דכשיש רגלים לדבר נאמת ועיין ח"מ וב"ש שם. והנה מהר"י לא מדעתו וסברתו חידש כן אלא שהוציא כן מתוס' יבמות פ"ב וכתובות פ' אע"פ מדהקשה תוס' על הנך עובדא דשלהי נדרים דאיירי באומר' טמא' אני הא שווי' נפשה חד"א, והא בזה קשה גם על מתני' דשלהי נדרים למשנה אחרונה הא שווי' נפשה והוא קושי' תוס' רשב"א ור"ן שם, ע"כ דס"ל דיש לחלק בין איכא רגלים לדבר או לא ובשלהי נדרים איכא רגלים לדבר כיון שנתיחדה, ותוס' ביבמות מתרץ דחכמים ראו להתיר דבר זה היינו כיון דאיכא סברא ארכוסי שוב ליכא רגל"ד, ותוס' כתובות נשאר בקושי' דס"ל דל"מ סברת ארכוסי כ"כ לדחות רגלים לדבר לגמרי דלא תהי' שווי' נפשה חד"א אלו דבריו ז"ל וח"מ מביא הרא"ש ביבמות שם, ועיין רא"ש כתובות פ' אע"פ והנה קושי' זו מדלא הקשה תוס' ממתני' וכן הקשה במהרש"א כתובות שם, והניח בקושי' נראה דלא נראה למהרש"א לחלק בין איכא רגל"ד או אפשר דס"ל כיון דאיכא סברת ארכוסי שוב ליכא רגל"ד ומדהקשה תוס' הא שיוי' נפשה חד"א כן הי' יכול להקשות ממתני'. וקושי' זו נראה לי ליישב עפמ"ש הר"ן בחד תי' שלהי נדרים דמשום שווי' נפשה חד"א ליכא דאפקעינהו רבנן לקידושין ודחה זה שאין במשמע דא"כ באומר' נבעלה לפסול תהי' אסורה עכ"פ י"ל כן ולכן לא הקשה תוס' ממתני' די"ל משום אפקעינהו, אבל על רבא בהנך עובדא הקשה שפיר דאין לומר משום אפקעינהו אמר אתתא דא שרי', דאי משום אפקיענהו צריכי' לקדשה מחדש בודאי, וצ"ל הא דלא חששו שלא תתרצה להתקדש לו שני' ומה הועילו, היא תחוש אם לא תתרצה לו שני' לא יפקיעו הקידושין ותשאר יושבת גלמודה וע"כ תתרצה לו, עכ"פ לא שרי' בלי קידושין שני' ולקדשה בבעילה, וגם מי שאינו רוצה לעשות בעילותיו בזנות יוציאה וראוי' לחוש לזה ועיין רשב"א ר"פ השולח, ורבא אמר בפשיטות אתתא שרי' משמע דשרי' בלא קידושין וגם אין מקום לחוש למידי, וע"כ דרבא ס"ל דלאו משום אפקעינהו התירו' לבעלה והקשה תוס' הא שווי' נפשה חד"א ותי' ביבמות דהתירו דבר זה, ובכתובות לא נראה לתוס' שהתירו דבר זה דאין כח בידם להתיר בשוא"ת כקושי' ר"ן וראשונים שם לכן הוכיח דע"כ רבא לאו באומרת טמאה אני איירי ועיין.
ועד"ז מצאתי מקום ישוב למ"ש הרא"ש ביבמות פ"ב דהקשה ג"כ כקושי' תוס' יבמות על הנך עובדא הא שווי' נפשה חד"א ומתרץ כתי' תוס' שם דהתירו דבר זה וכ' דכה"ג מצינו שאמר ר"ש דמותרת בתרומה שלא תוציא לעז על בני'. וכבר הרעישו קמאי דקמאי מכיון דמביא הרא"ש ראי' מר"ש וע"כ או דלא ס"ל לחלק בין איכא רגלים לדבר דהא ר"ש על מתני' קאי דליכא רגל"ד או דס"ל דמשום ארכוסי הוי כליכא רגלים לדבר ומייתי מדר"ש, הנ"ל להביא ממתני' עצמה למה מותרת לבעלה למשנה אחרונה. ואני מוסיף עוד הא מר"ש ליכא ראי' כ"כ די"ל בתרומה דרבנן ובזה"ז ועיין ר"ן נדרים שכ' בחד תי' דמשועבדת לבעלה ולא תוכל לשווי' נפשה חד"א וצ"ע מה יענה להא דמתיר' ר"ש בתרומה משום לעז הא שווי' נפשה, ועכצ"ל דהא ל"ק לי' די"ל בתרומה דרבנן ועיין רשב"א יבמות שם, ואם ה"ט דחוק בעיני הרא"ש לפרש דר"ש בתרומה דרבנן דוקא ומשו"ה הקשה נמי תוס' שלהי נדרים על תי' ר"א מתרומה ולא רצה לומר דר"ש בתרומה דרבנן והם אמרו והקילו בדידהו, עדיין קשה על הרא"ש דדחה ראייתו מר"ש די"ל בחוזרת ונותנ' אמתלא לדברי' והיא דוחק ורחוק למוקמי דר"ש כן, הי' לו לדחות ביותר דקאי בתרומה דרבנן דאינו דוחק כ"כ וכ"ז צע"ג ליישב ועיי' נוב"י תנינ' סי' י"א. ולפמ"ש י"ל דממתני' ל"ק לרא"ש די"ל משום אפקעינהו התירו אבל לרבא א"א לומר כן מדאמר בפשיטות אתתא שרי' כהנ"ל וע"כ דהתירו דבר זה ומייתא ראי' מר"ש דבאמת ע"ל תי' הר"ן דמשום אפקעינהו מותרת קשה מדאיבעי להו מהו שתאכל בתרומה כיון דאפקעינהו לקידושין ממילא מותרת ומה צריך ר"ש לומר משום לעז כיון דאפקעינהו לקידושין להתיר לבעלה ממילא מותרת בתרומה, וע"כ דלא ס"ל היתר לבעל משום אפקעינהו אלא דהתירו דבר זה, והא"ש ג"כ דלא קשה הא דלא דחם הרא"ש הראי' מר"ש די"ל דריש בתרומה דרבנן, דמ"מ מוכח מדאמר ר"ש דמותרת משום לעז ע"כ דלא ס"ל דמותרת לבעלה משום אפקעינהו ממילא מוכח ממתני' דיש כח בידם להתיר וא"ש עיין.
אלא דקשה על דברינו ממ"ש הרא"ש בסיום דבריו ואפשר התם בחוזר' ונותנ' אמתלא והיינו דר"ש בכה"ג מתיר דבמתני' בודאי בלא אמתלא מותרת לבעלה, ולפמ"ש דראי' הרא"ש לאו מדמתיר ר"ש די"ל מסום אפקעינהו, או בתרומה דרבנן, ועיקר ראי' הרא"ש מדאמר ר"ש דמותרת משום לעז בני' אבל בלא"ה הי' אסורה ע"כ דטעמא דהתירו במתני' לאו משום אפקעינהו הוא, א"כ לא נדחה ראיתו גם אם ר"ש בנותנת אמתלא קאי, מ"מ עכ"פ מוכח ממתני' דהתירו דבר זה דכן ס"ל לאיבעי להו ולר"ש ורבא דמותרת לבעלה בלי אפקעינהו כלל וצ"ע.
אלא דבאמת בלא"ה דברי הרא"ש בזה תמוהים דאיך אפשר דר"ש בנותנת אמתלא למה אמר משום של"ת לעז ע"ב הא בלא"ה מותרת משום אמתלא וכבר קשו בה קמאי דקמאי ונלאו למצוא תי' מרווח ונדחקו בכוונת הרא"ש דס"ל כהה"מ דל"מ אמתלא שאמרה משום שנתנה עיני' דהיא אמתלא גרוע, ובאמתלא כזו קאי ר"ש ומשום של"ת לעז סמכו על אמתלא כזו כ"כ בנב"י תנינא סי' י"א ובס' בני אהיבה. וכמה גדול הדוחק לומר דעל אמתלא גרוע שאין לסמוך עליה, משום לעז סומכי' עלי' וחזי לצרופי והיותר נ"ל ע"פ דרכם כשאומר הא דהוצרך הרא"ש לראי' כ"כ דיש בידם להתיר והתירו משום קושי' הר"ן הא אין כח בידם לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, והנה תוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר וכו' כ' וז"ל ואין זה עקיר' דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן פ"ט ע"ב בדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מה"ת עכ"ל, ונראה כוונת דברי' ודאי יש כח בי"ח להתיר אפי' בשוא"ת אלא כל שנראה להמון כעקירת דבר מה"ת אין בכ"ח שנראה כעוקר מה"ת, אבל כל שיש סמך וטעם קצת הגם שאין טעם וסברא זו מה"ת, מ"מ לא נראה כעוקר דבר מה"ת שיתלו השומעים והרואים כי מטעם זה מותר הדבר מה"ת, ואומר מעתה דזה כוונת הרא"ש דכ' דיש לדחות ראי' שלו מר"ש דהתירו דבר זה הגם שעוקרים דבר מה"ת די"ל דאיירי בנותנת אמתלא גרוע שאינה מקובלת לנו מן הדין מ"מ יש טעם קצת להתיר שיתלו בו משו"ה התירו שוב לא נראה כעוקר דבר מה"ת אבל להתיר דבר זה בלי טעם וסמך כלל שידעו הכל כן התירו האיסור כמו בעובדא דרבא מנ"ל כנ"ל נכון מאוד בכוונת הרא"ש.
וא"ש ביאורינו בראי' הרא"ש מר"ש דממילא מוכח דס"ל דבמתני' מותרת לבעלה בלי הפקעת קידושין מדהוצרך לומר של"ת לעז ולולי כן לא הי' צריכי' להפקעת קידושין ולא רצו לשווי' בע"ז ע"כ דבלא"ה יש כח בידם להתיר דבר זה ע"ז כ' ויש לדחות י"ל לעולם ר"ש ס"ל טעמא דמתני' משום אפקעינהו דאין כח בידם להתיר כל שנראה כעוקר דמה"ת, והא דאיבעי להו מהו שתאכל בתרומה ור"ש מתיר משום שלא תוציא לעז ע"ב קאי בנותנ' אמתלא גרוע שנתנה עיני' באחר דמצד הדין אין זו אמתל' מספקת, כיון שיש מקום לתלות דמשו"ה התירו שוב לא נראה דהוי כעקירת דבר מה"ת ולא צריכי' להפקיע הקידושי' וכל דאפשר בלא הפקעת קידושין ולשווי' בע"ז התירו' לבעלה בלא הפקעת קידושין ובכה"ג איבעי' להו בתרומה מהו, ואמר ר"ש דהתירו לה לאכול תרומה משום לעז בני' ורבא, ס"ל דליכא לעז אסורה בכה"ג דלא הפקיעו, אבל היכא דליכא אמתלא כלל אין כח ביד חכמים להתיר הוצרכו ע"כ להפקיע הקידושין גם לרבא ובכה"ג לא איבעי להו והרווחנו עוד דלפמ"ש בני אהובה ונב"י קשה הא איבעי' להו סתמא איבעי מהו שתאכל ואיך השיב ר"ש סתם מותרת הול"ל כשנותנ' אמתלא שעיני' נתנה וכו' מותרת ולמ"ש א"ש דמעיקרא לא איבעי רק בנותנת אמתל' דבליכא אמתלא דהפקיעו קידושין להתיר' לבעל פשיטא שמותרת בתרומה, והשיב ר"ש שפיר דכה"ג דאיבעי להו בנותנת אמתלא מותרת משום לעז וא"ש ומיושבי' כל הקושי' וסרו כל התלונות על הרא"ש שנלאו כ"ח לב ליישב במרווח ואנחנו יגענו ומצאנו בעזה"י.
נחזור לראי' תה"ד מתוס' יבמות וכתוב' לפמ"ש בביאור כוונת הרא"ש דמתני' ל"ק די"ל משום אפקעינהו כן י"ל דס"ל לתוס' דל"ק ממתני' מטעם הנ"ל, ולכן הקשו רק על הנהו עובדא דאמר אתת' שרי' בלי הפקעת קידושי' וא"צ לחוש כלל אפילו חבר שאינו רוצה לעשות בע"ז וגם א"צ לקדשה שני' ש"מ לאו משום אפקעינהו, והא דלא קשי' לתוס' מרב ששת כמו שמביא הרא"ש ראי' מר"ש דאפשר בנותנת אמתלא כמ"ש הרא"ש ביבמות וע"פ שפירשנו ובארנוהו.
אלא ניהו דראי' התה"ד מדלא הקשה תוס' ממתני' דחוי' מ"מ איכא ראי' ממ"ש תוס' דהנך עובדא איירי באומרת טמאה אני וקשה למה אסורה לולי ארכוסי הרי למ"א אינה נאמנת ע"כ משום דאיכא רגל"ד. ויש לדחות דתוס' בכתובות סובב הולך שם להך סברא דכל שמפסדת כתובה ל"ח לעיניה נתנה באחר משו"ה נאמנת באומרת טמאה אני ברצון לולי ארכוסי', ולבסוף הקשה בכתוב' דע"כ לאו בטמאה אני איירי דהא שווי' נפשה בלא רגל"ד אסורה וממתני' ל"ק כמ"ש, אבל י"ל דיש ראי' מרא"ש יבמות הנ"ל דכ' דהנך עובדא ע"כ באומרת טמאה אני ולרא"ש עכצ"ל דנאמנת גם למ"א משום דיש רגלים לדבר דהא הרא"ש בכתובות פאע"פ דחה סברא זו דהיכא שמפסדת כתובה בב' ידים דאין זו סברא, וע"כ הא דניחא לי' בכתוב' שם וביבמות דהנך עובדא דלולי ארכוסי אסורה משום דאומר' טמאה אני משום דאיכא רגלים לדבר ונאמנת גם למ"א, גם מתוס' כתובות נ"ל דאיכא ראי' מדהאריך להוכיח דע"כ לאו בנאנסה איירי משמע דאי איירי בנאנסה א"ש ואם ס"ל לתוס' דמשו"ה נאמנת באומר' טמאה אני משום שמפסדה כתובתה א"כ בנאנסה דאינה מפסדת למה תאומן ולא צ"ל משום ארכוסי מזה מוכח דס"ל לתוס' גם בנאנסה נאמנת משום שיש רגלים לדבר ולכן הוצרך להוכיח כיון שהי' בביתה ברצון הי' וכ"כ הרא"ש בכתובות דע"כ ברצון איירי מטעם שכ' תוס' עיי"ש.
ויש לדחות דאפשר דוקא בטענת נאנסתי מאמיני' לה בצירוף רגלים לדבר, שלפי דבריה אין עול בידה ולא אסרה נפשה על בעלה, אבל באומרת ברצון לפי דבריה היא מרצון נפשה אסרה עצמה על בעלה ולא איכפת לה בו תלינן יותר שעיני' נתנה באחר ורוצי' להוצי' נפשה מבעלה בשקר כיון שלפי דברי עצמה בשט נפשה אינה חפיצה בו וגם משווה נפשה רשע' אפשר גם רגל"ד ל"מ ואין מן תוס' ראי' דברצון ויש רגל"ד דאסורה אבל מן רא"ש כתובות ויבמות איכא ראי' דהא ל"ש דמשום שמפסדת כתובתה נאמנת איכא ראי' לכאורה.
ובינותי יותר וראיתי גם לרא"ש יש לדחות דהנה הר"ן שלהי נדרים כ' משו"ה הוצרך לומר משום ארכוסי דאל"ה הי' לבעל נפש לחוש לעצמו לצאת י"ש, ותוס' ורא"ש לא ניחא להו לומר כן דס"ל דעל יחוד לחוד אין ראי' גם לבע"נ לחוש לכן הוכיחו ע"כ באומרת טמאה ויש בכה"ג לבע"נ לחוש וכן הוא בירושלמי אם חבר הוא יחוש וכ"ש דאיכא נמי רגלי' לדבר דיחוש ולכן הוצרך לארכוסי וא"צ לחוש אפי' בע"נ, ואח"כ הקשו הא שווי' נפשה חד"א ונגד זה ל"מ שום סברא דאפי' במקום עדים שווי' נפשה ועיין.
והנה מלבד שאין ראי' תה"ד מכרעת לא מתוס' ולא מרא"ש דהיכא דאיכא רגלים לדבר דאסורה, אני מצאתי ברא"ה כתוב' י"ג ע"א על קושי' ש"ס מאין אוסרי' על היחוד דס"ל אפילו באומרת טמאה אינה נאמנת שכ' שם כיון דאין אוסרי' עה"י טענה דידה לא מעלה לאסור לכן גם שתיקתה אינה אוסרת דגם כשתאמר טמאה אני א"נ למ"א משא"כ לגבי כהן אם תאמר לפסול נבעלה נאמנת וכ"כ בריטב"א שם, הרי ס"ל דאפי' ע"י רגלי' לדבר ע"י יחוד אינה נאמנת והא דרב א"א עה"י אפילו לשם זנות כמ"ש מהרי"ק ומוכח מסוגי' שם ועיין פ"י שם. בכל זאת ח"ו לנו להורות נגד תה"ד אחר שקבעו הרמ"א להלכה ומי ירום רא"ש אבל יש לצדד להקל היכא דיש עוד סניפי' להתיר.
ונעתק עצמינו ונשית פנינו לבאר אם אמתלא מועיל בנידון שלפנינו הנה מעכ"ת נ"י באו סתומים ולא הודיע לנו איזה אמתלא שנותנ' אם אמרה שאמרה כן כדי להוציא עצמה מבעלה משום שעיניה נתנה באחר או משום קטטה שבינו לבינה, או שנתנה שום אמתלא אחרת, ולכן צריך אני להאריך לבאר ב' אופנים הללו וד' יאיר עינינו.
הנה הרמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' כ' אשת כהן שאמרה נבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה ה"ח אסורה לכל כהן שבעולם אח"מ בעלה שהרי הודה שהיא זינתה ואסרה עצמה ונעשית חתיכה דאסורה, והראב"ד כ' אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונ' ואם אמרה אח"מ בעלה שלא אמרה אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת, והה"מ כ' דאפשר דאין לסמוך על אמתלא זו כיון שלא הי' הבעל מחויב להאמינה ולגרשה אין דברי' כלום והנה מרמב"ם אין ראי' דס"ל דלא מהני אמתלא, רק קצת נראה מסתימת דבריו דאפילו אמתלא ל"מ, וכן נראה מדכ' הה"מ ואפשר דאין לסמוך משמע דאין מהרמב"ם ראי' דס"ל דל"מ אמתל' ולכן כ' רק אפשר יש לדחות מה דפשיטא לראב"ד דמהני אמתלא כזו. וראי' זו שהביא הה"מ מדלא אפלוגי גבי תרומה אם נותנת אמתלא ראי' זו קלושה דדבר שאצ"ל הוא דאמתלא בכ"מ מהני וגם הה"מ הרגיש בקלישות ראיתו, ולכן כ' אפשר והב"ש וח"מ סי' ו' כתבו דאיכא פלוגתא אם מהני אמתלא בין הראב"ד להה"מ מדלא כתבו בין הראב"ד להרמב"ם נראה דס"ל דאין מרמב"ם הכרח דס"ל כהה"מ דאפשר פשיטא לי' כראב"ד ולא חש לכותבו ולכן כתבו דהה"מ וראב"ד חלוקים בזה, ובאמת גם הה"מ לא כ' רק אפשר, ולכאורה לדינא שבקי' ספיקתו של הה"מ ממה דפשיטא לי' להראב"ד דמהני אמתלא.
אבל יש אתי מקום להוכיח דרמב"ם ס"ל דל"מ אמתל' וסמך על סתימת דבריו דאח"מ אסורה לכל כהן ומנא אמינא מדלא כ' הרמב"ם פ' כ"ג מאישות הלכה י"ח אמרה לו אשתו שזנתה שאסורה שאסור הבעל להחזירה אי גרשה בזמן מן הזמנים מחמת קטטה משום דשווי' נפשה חד"א, כמ"ש שם דאבדה כתוב' כיון שהודי' בזנות, ודוחק דסמך בזה על מ"ש בהלכות איסורי ביאה באשת כהן דהו"ל להקדים דין זה בהלכות אישות ולא לאחר ולסמוך על המאוחר, וצ"ע לכאורה, ונ"ל מזה דס"ל לרמב"ם דגם אמתלא שאמרה כן כדי להוציא נפשה מבעלה ל"מ. ולפי שדייק הב"ש סי' ו' דבאשת ישראל דהועילו דברי' להפסיד כתובתה מיה' גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא ואם הי' כותב הרמב"ם דין זה דאסורה לאח"מ לכהן או לבעלה אחר גירושין ומסתים לן דאפילו אמתלא ל"מ ה"א דוקא בא"י דהועילו דברי' לכתובה לכן ל"מ אמתלא ולא ידענו עדיין גבי א"כ שאומר' נאנסה, ולכן כ' דין זה באיסורי ביאה גבי א"כ ותדע כ"ש וקו"ח בא"י בטענת שזינתה ברצון דמפסדת כתובתה דל"מ אמתלא.
ויש לדחות ראי' זו ע"ד פלפול קצת, והנה הראב"ד כ' אע"פ שאמר דבר חכמה וכו' והה"מ מביא סוגי' דשלהי נדרים דאמר רבא ומודה ר"ש שאסורה לאח"מ בתרומה הגם שבחיי' היתה מותרת, וה"ה ודאי להנשא לכהן דמ"ש. וצ"ע על הראב"ד שכ' שאמר הרמב"ם דבר חכמה איזהו חכמה מצא בזה הוא דבר דמוכח מתוך הסוגי'. ונ"ל עפמ"ש בשעה"מ הלכות אשות פ"ט הלכה ט"ו ד"ה שוב אח"ז רב וכו' שנתקשה על שיטת הר"ח שבתוס' דהיא אינה מוזהר' עליו מ"מ איך מכריח אותה להיות עמו הא לפי דברי' עוברת על ל"ע ורצה להוכיח מזה דליכא בזה משום ל"ע כיון דלדידי' מותרת, שוב מביא דבש"מ מקשה ומתרץ דל"ע ליכא שבע"כ נבעלת לו ומה בידה לעשות עיי"ש. והנה לכאורה לשיטת הבא"מ דהיא אינה מוזהרת עליו מותרת לכהן אח"מ בעלה אמנם למ"ש שעה"מ הי"ב גם לשיטת הר"א אסורה להנשא לכהן משום לפני עור, וכ"ז שהיא תחת בעלה בע"כ נבעלת ליכא משום ל"ע דאין היא מכשילתו דא"א להנצל ממנו, אבל להנשא לכהן לכתחלה בודאי אסורה כיון שיודעת בעצמה שמכשלת אותו כנ"ל ברור.
ולפ"ז י"ל שזהו מ"ש הראב"ד אע"פ שאמר דבר חכמה זו היא דבר חכמה שאינו מפורש בש"ס נדרים שם אלא דשווי' נפשה חד"א לענין תרומה, אבל להנשא לכהן ליכא איסור דידה דאינה מוזהרת אלא דס"ל לרמב"ם והראב"ד הסכים עמו דאסורה לכהן משום לפני עור וזה חידש דין דה"י מקום לומר דליכא ל"ע כספיקת שעה"מ וזהו דבר חכמה שהודה לו הראב"ד כנ"ל.
ולפ"ז אדחה ראי' דידי מדאיחר וכ' הרמב"ם דין זה דאסורה לכהונה בהלכות איסורי ביאה ולא אקדמי' וכ' בהלכות אישות ולסמוך בא"ב על מ"ש באישות, משום דבא"ב טובא קמ"ל דאסורה משום ל"ע הגם שאינה מוזהרת, אבל אי הי' כותב דין זה דאסורה לכהן אח"מ בעלה בהלכות אישות עדיין לא ידענו הך חידוש דין של א"ב דבטענת רצון גם היא מוזהרת ואנחנו לא נדע מזה בטענת אונס שאינה מוזהרת דאסורה לכהן לכן כ' דין זה בהלכות א"ב ומינה בטוענת שזינתה ברצון דכ"ש הוא יעיין.
המורם מזה דאין ראי' דרמב"ם כהה"מ ס"ל דל"מ אמתלא וכבר כתבנו דגם הה"מ עצמו לא כ' רק אפשר וראיתו חלושה הי' לנו למנקט להקל כפשיטתו של הראב"ד, ובנידון שלנו דהיא תחתיו דא"א לשוי' נפשה חד"א יהי' מאיזה טעם שיהי' אלא משום דאיכא רגלים לדבר דחידש התה"ד דנאמנת וחידש דינו וראיותיו צריכי' חיזוק וכבר הבאתי כי הרא"ה והריטב"א בכתובות מפורש כ' דלא כוותי' יש לנו לסמוך עכ"פ כשנותנת אמתלא כדי להוציא נפשה מבעלה אמרה כן על פשיטותו של הראב"ד כנ"ל לכאורה.
שבתי וראיתי דנהפוך הוא בנידון שלנו גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא לפמ"ש הב"ש סי' ו' דכל דהועילו דברי' אפילו במקצת כמו בא"י שמפסדת כתובתה גם הראב"ד ס"ל דל"מ אמתלא א"כ בנידון שלנו דהועילו דברי' להפסיד כתובתה, ולא לבד להפסיד כתובתה אלא שנאמנת ונתקבלו כל דברי' ע"י שיש רגלים לדבר גם לראב"ד ל"מ אמתלא, והיינו אמתלא שמשו"ה אמרה כדי להוציא עצמה מבעלה, אבל אמתלא דעלמא כ' הב"ש דמהני אפי' להה"מ, ונראה אפי' נתקבלו דברי' במקצת ואפי' בכולו מהני ככל אמתלא דעלמא דמהני אפילו נתקבלו דבריה, אבל אמתלא כדי להוציא עצמה מבעלה ל"מ אפי' להראב"ד כן נראה דברי ב"ש הנ"ל ועיין.
אלא דבאמת אם כי נראי' דברי ב"ש מלשון הראב"ד שכ' הואיל ולא נתקבלו דברי' כלל משמע אבל נתקבלו אפי' רק במקצת ל"מ אמתלא ועיין נב"י קמ"א סי' ח'. אבל טעמא בעי למה כשנתקבלו דברי' לא תועיל אמתלא הא באומרת א"א אני שנתקבלו דברי' מהני אמתל' ומשם מביא הראב"ד עצמו ראי' וכן הקשה בנב"י ומ"ש שם בישוב כוונת הראב"ד רחוקים דבריו במח"כ, ואני בעני' הכינותי בתשובה א' ישוב המיישב דעת ושם הארכתי וכאן אקצר ואוסיף קצת נופך, הנה הה"מ כ' דאפשר דל"מ אמתלא כזו שאין לסמוך על דברי' דהא בעלה לא הי' מחויב להאמינה ולגרשה וסיי' ואע"ג דקושטא דמלתא דאנן לא מהימנינן לה ה"מ לגבי בעלה כדי שלא תהי' אשה נותנת עיני' באחר ומפקעת עצמה מבעלה אבל לאחרים ודאי אסורה דומי' דתרומה עכ"ל, וצ"ל כיון שאין אנו מאמיני' לה משום שמא עיני' נתנה באחר, הגם שהיא אומרת שאסורה לו תלינן שמשקרת משום עיני' נתנה, איך לא נאמין לה כשאמרה שאמרה באמת כן משום שנתנה עיני' באחר:
וי"ל הה"מ הרגיש בעצמו בזה ולכן האריך ומתרץ וממתיק דבריו במ"ש הגם דלא מהימנינן לה וכו' כדי שלא תהי' אשה נותנ' עיני' באחר כוונתו בודאי בתחלה שהי' אשה נאמנת ראו בחכמתם כי כל אשה תהי' נותנ' עיני' באחר להוציא עצמה מבעלה ובזתה נפשה כי לא נכנסה לבית הספק דידעה שתאומן והוצרכו לגזור אומר שאינה נאמנת עד שתביא ראי' ומאחר שכבר תיקנו שא"נ שוב אם אשה אומרת טמאה אני ראוי' להאמינה גם אם לא ידעי' הדין דלאו דינא גמירא דאינה נאמנת מ"מ ג"כ לא ראתה שנאמני' ולא תבזה נפשה מספק שמא תאומן וראוי' להאמינה אלא אם נאמין לכ"א שוב יחזור הדבר לקלקולא כל אשה תאמר כן, לכן תקנו תקנה לעולם שלא תאומן לעולם, ומדויק לשון מתני' שלא תהי' אשה נותנ' עיני' וכו' ול"א שמא נתנה עיני' זו הבאה לפנינו באחר, וכן הוא לשון הרמב"ם בהלכות אישות והוא לשון מתוקן, ונ"ל דרצה בזה הגם אחר שתיקנו שא"נ כל אשה שבאה לפנינו אין נחוש כ"כ שעיני' נתנה ונכנסה לבית הספק לבזות נפשה מ"מ אמרו שא"נ כדי שלא תהי' אשה אחרת נותנת עיני' אם תראה שהאמינו לזו, וא"א להאמין לזו היום ולמחר לאחרת לא נאמין, וכ"ז לענין נאמנות, אבל כשבאה ונותנ' אמתל' שמשו"ה אמרה כדי להוציא נפשה ס"ל להה"מ דזו אמתל' רחוקה שתכניס עצמה לבזות נפשה מספק כיון שהדין שא"נ, וגם אם לא ידעה בירור הדין מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא לא תאומן, וזהו שכ' הגם שאין מאמיני' לה לגבי בעלה כדי שלא תהי' אשה נותנת עיני' באחר היינו כדי שלא תהי' אשה אחרת נותנת עיני' באחר אם תראה שהאמינוה לזו, לכן גם לזו לא האמינו בע"כ משום תקנתא, אבל האמתלא שמשו"ה אמרה לן לא מהני כיון שאין מאמיני' לה ואין הבעל מחיוב לגרשה כנ"ל בכוונת הה"מ ברור.
ואומר אני כי הראב"ד דס"ל דמהני אמתלא ול"ל סברת הה"מ משום ספק לא תבזה נפשה דוקא היכא דאם לא תאומן לא הפסידה כלום מחית נפשה לספיק' או שתאומן לכל דברי' או לא תאומן כלל, אבל כשנאמנת על עצמה במקצת בודאי כמו בא"י שמפסדת הכתובה בודאי, וספק אם תחומן להוציא נפשה מבעלה גם הראב"ד ס"ל דלא מחית נפשה לספיקא דהשכר ספק וההפסד בודאי ולכן דייק וכ' הואיל ולא נתקבלו דברי' כלל, אבל כ"ל שנתקבלו דברי' במקצת מודה דאין זו אמתלא.
ועפמ"ש נתחזק ראי' הה"מ מדלא אפלגו בתרומה בין נותנת אמתלא וראי' זו חלושה הא קאי על מתני' בלא אמתלא ובנותנת אמתלא אפילו למ"ר מהני, ועוד קשה תינח אמתלא כזו אבל אמתלא אחרת הא גם הה"מ מודה דמהני היכא דלא שייך טעמו של הה"מ כיון שאינה נאמנת וקשה עדיין דהו"ל לאפלוגי באמתלא כזו וב"ש בסי' ו' הרגיש בקושי' זו ונדחק ולענ"ד נראה דבנב"י שם הקשה הא אשת כהן ג"כ נתקבלו דברי' במקצת לפי דקיי"ל כרבא דאסורה בתרומה ואיך ס"ל לראב"ד דמהני בא"כ אמתלא וקושי' זו א"צ לפני' דכוונת הראב"ד עכשיו דליכא אכילת תרומה לא נתקבלו דברי' והשגתו על הרמב"ם ופשוט. לפ"ז ר"ש דאמר מותרת בתרומה ורבא אוסר לר"ש מהני אמתלא שהרי לא נתקבלו דברי' כלל ומשום שאסורה לאח"מ בעלה בודאי אין לה לחוש ומחית נפשה להוציא מבעלה מספק אלא לרבא דמפסדת מיד בתרומה ל"מ אמתלא גם לראב"ד, לפ"ז הא דאמר רבא ומודה ר"ש דאם נתאלמנה דאסורה בתרומה משמע כמו לדידי' בחיים כן לר"ש אח"מ בעלה והא אינו דומה לר"ש מהני אמתלא אח"מ בעלה ולדידי' ל"מ אמתלא ואיך אמר ומודה גם לאח"מ בעלה מסתעי' חילוק מכח מה דפליגו וע"כ גם לר"ש ל"מ אמתל' כזו דגם שלא נתקבלו דברי' כלל מ"מ אינה מכניס נפשה לבזות עצמה מספק, וזו הי' ראי' הה"מ וראי' מהימנא היא, והא"ש דל"ק עדיין הו"ל לאפלוגי באמהל' דעלמ' דל"ק מעיקרא דהו"ל לפלוגי רק במה דיש בו חילוק בין רבא דאסורה מחיי' דל"מ אמתל' לעולם ובין לר"ש דמהני אמתל' אח"מ, אבל אמתל' דעלמ' דלכ"ע מהני בין לר"ש בין לרבא ל"ק דהו"ל לאפלוגי דפשוט' דמהני כבכ"מ דמהני אמתל'. ומובן בזה הא דאמר רבא ומודה ר"ש מה רצה הא הוא חולק על ר"ש ומה לו אם מודה לו בזה ואין בו נפקות' לדידי'. ולהנ"ל י"ל דה"א כל היכא דלא הועילו דברי' כלל מהני אמתל' ובזמן שאין אוכל' תרומה או שאוסרה עצמה בתרומה וכדומה ה"א דמהני אמתל' כשיטת הראב"ד, לכן אמר רבא ומודה ר"ש וכו' ומדאמר ומודה דשווה לדידי' כמו לדידי' דאסורה מחיי' דלא מהני אמתל' כן הוא לר"ש הגם דלא הועילו דברי' לכלום, וזה רצה להשמיענו דס"ל דל"מ אמתל' אפילו היכא דלא מפסדת לנפשה עכשיו כלום עיין והבן.
ולפי דברינו צדקו כל דברי ב"ש ונכונים לדינא היכא שהועילו דבריה למקצת מיהת ר"מ אמתל' אפילו לראב"ד דלא מחית נפשה לספק היכא דהפסד ודאי לבוא ולהוציאה נפשה מבעלה ספק, ואין גומר דסומכי' על אמתל' שאם לא תאומן תתן אמתל' הכי יודעי' שתתקבל האמתל' לאו כל אמתלאות שוות ולאו כולם מתקבלים, ודוקא אמתל' כזו, אבל שאר אמתלאות אפילו להה"מ מהני אפילו מפסדת במקצת ואמת ונכוכי' דברינו, ומינה כל היכא שנאמנת בכל דברי' מהני אפילו אמתל' כזו שאמרה כן כדי להוציא נפשה מבעלה כיון שהדין שנאמנת באמת, ולפי"ז בנידון דידן, דאנו אוסרי' אותה על בעלה מפני שיש רגל"ד גם אם מעיקר הדין אינה אסורה דאין דינו של תה"ד ברור כ"כ מ"מ כיון שכבר נקבע הדין עפ"י רמ"א בש"ע שאסורה לבעלה כשאומרת טמאה אני בצירוף רגלים לדבר, אין לדחות אמתל' שלה דלא תכניס נפשה לטעון ולבזות מספק די"ל דידע' דתאומן כיון שיש רגלים לדבר וגם הה"מ מודה בזה דמהני כנלפע"ד ופר"מ רה"ג נ"י ישים עין עיונו על דברינו הכ"ד טרוד מאוד ידידו נאמנו אוה"נ חותם בברכה מרובה. הק' אברהם שמואל בנימין סוער.