אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה נג

תשובה נב

מה שחנני השי"ת בדין אם חוששין לקול שנתקדשה או נתגרשה קידושין או גירושין דרבנן, ואם חוששין לקול דחלוצה.

במל"מ פ"ט מאישות הלכה כ"ה מביא בשם תשובת פני משה דבקדושי דרבנן ל"ח לקלא, ותשובת הארנ"ח ס"ל גם בקידושין דרבנן חיישי' לקלא, וכ' המל"מ דתלי' בפלוגת' הרמב"ם והראב"ד בטעמא דחלוצה אין חוששין לרמב"ם כפי שכ' הה"מ משום דאיסור חלוצה לכהן דרבנן ובדרבנן ל"ח לקלא, וראב"ד חולק וס"ל משום דלא אתחזק קלא, ולרמב"ם בקלא דנתקדשה קידושי דרבנן ל"ח ולראב"ד חיישי' היכא דאתחזק קלא כראוי' לו, והנה המל"מ לא הכריע הלכה כמאן כראב"ד או כרמב"ם רק הראה מקום כי תליא בפלוגתת ראשונים רמב"ם וראב"ד. ונחזה אנן, הנה הרמ"א בסי' ו' סעיף ה' כ' יצא עליה קול חלוצה י"א דלא חיישינן, ובב"ש ס"ק י"ב כ' דנראה עיקר כשיטת' רי"ף ורמב"ם וכן הסכים המגיד, והנה מ"ש כשיטת רי"ף ורמב"ם, והיינו משום דרי"ף הי' לו הגרסא בברייתא חלוצה אין חוששין נראה לו דס"ל כרמב"ם, והוא תמוה בעיני הלא גם הראב"ד הי' לו גירסא זו חלוצה א"ח דלא בא להשיג על הרמב"ם משום חילוף גרסאות אלא חולק עליו משום דנראה מתוך דברי הרמב"ם דס"ל אפי' בקלא דאתחזק כמו גרושה ל"ח דהא כ' אבל חלוצה ל"ח היינו הגם בגרושה חיישינן בקלא דאתחזק בחלוצה ל"ח ומשום דחלוצה דרבנן, וזה לא ס"ל לראב"ד וכ' הה"מ דס"ל לראב"ד דחלוצה דקתני בברייתא היינו בלא אתחזק קלא, והקשה עליו הה"מ, אבל בעיקר הגרסא ליכא פלוגתא בין הרמב"ם וראב"ד ולהיות כן אין כאן הכרע מרי"ף דס"ל כרמב"ם מדמביא הגרסא חלוצה ל"ח דלמא כראב"ד ס"ל בטעמא דחלוצה ל"ח ודברי ב"ש בזה אין מובנים, אבל מ"ש וכן הסכים המגיד הוא נכון דהא הקשה על הראב"ד, וכיון דרמב"ם והה"מ הכי ס"ל הו"ל ראב"ד יחידאי נגד רמב"ם והה"מ, וכ"כ הח"מ דהה"מ הסכים על ידו, אלא דאני מצאתי ראיתי בתוס' גיטין פ"א שכ' בתירוץ שני דהא דכתובות בתרומה דרבנן מבטלינן קלא, מוכח דס"ל דחיישי' לקלא בדרבנן אלא דמקילים בדרבנן דמבטלינן קלא, וזה דלא כרמב"ם, ועיי' נוב"י קמא חלק א"ע סי' ס"ט שמיישב שיטת הרמב"ם דלא תקשי עליו מיצא עליו קול ב"ג וב"ח, אבל תוס' ס"ל דהורידוהו לגמרי וחוששין לקול כמו בכ"מ, דאל"ה לא הי' מקשה ומתרץ תוס' מידי וע"כ דס"ל בדרבנן ג"כ חוששין לקול כמו בכ"מ רק לענין לבטול קלא מקילים, עוד ראי' אחרת ראיתי בריטב"א שלהי גיטין שהי' לי הגירסא חלוצה א"ח ונתן טעמא דאין חוששין ולא כ' משום שהוא מדרבנן נראה דס"ל גם בדרבנן חיישי' לקלא, והרי איכא ראב"ד ותוס' וריטב"א תלתא גברי רברבי ס"ל דחוששין בדרבנן נגד הרמב"ם והה"מ, נקטי' כוותייהו דרבים החולקים, ורמ"א כ' י"א דאין חוששין ולא מביא דעת המחמיר נראה דעתו להקל כי"א דס"ל דא"ח דמכרע לי' מלתא כרמב"ם והה"מ, ואולי אלו ראה כי תוס' וריטב"א כוותי' דראב"ד ס"ל לא הי' מכריע להקל, בכ"ז כיון דחששא דקול גופי' דרבנן הוא לרמב"ן אלו חוששין מדרבנן, ולרש"י נראה בסוגי' דכל עיקרו רק משום גזירה דרינון, וכיון דבסוגי' לא נמצא חשש קול רק בדאורייתא, יש לנו להקל בקול באיסור דרבנן ועדיין למעשה צל"ע.

אבל מ"ש המל"מ לרמב"ם ה"ה בקידושי דרבנן ל"ח לקלא, נלפע"ד דיש לחלק בין חלוצה דעיקרו רק דרבנן וליכא איסור חלוצה לכהן מדאוריית' הקילו דל"ח לקלא, אבל בקלא דקידושי' דרבנן דעיקרו איסור א"א מדאוריית' וכיון שיש קול בקידושי דאוריית' ובדרבנן השוו מדותיהם לחוש לקול אפי' בקלא דקידושין דרבנן, ויש להוכיח דבר זה מדקתני בבריית' חלוצה א"ח ולא נקיט רבותא יותר אפי' לקול דקידושין או גרושין דרבנן א"ח ש"מ דוקא חלוצה ודכוותי' דליכא אופן שיהי' הקול יוצא שיהי' בו איסור דאוריית'.

ועוד. נ"ל ראי' מדקתני במתניתין ובלבד שלא יהי' שם אמתלא וכו' קידושין ספק קרוב לו וכו' וכתב המרדכי שם על שם הר"מ שאין הפירוש דשני עדים מספקא להו אי קרוב לו או לה כה"ג אין כאן בית מיחוש דאוקימנא אחזקתה אלא מיירי בב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה עכ"ל ומביאו הב"ח וכ' דנמצינו למדין דכה"ג הוי אמתלא עם הקול כשאמרו שפלונית נתקדשה לפנינו בפני ב' כתי עדים א' אמרה קרוב לו וכו'. וקשה לי' לפ"ז דקיי"ל ב' כתי עדים המכחישים דאינו אלא ספק דרבנן דמדאוריית' אוקמה אחזקה ואם בקדושי דרבנן ל"ח לקלא איך קתני במתני' ובלבד שלא יהי' שם אמתלא כגון ספק קרוב לו ומסיים זו היא אמתלא, משמע משום אמתלא ששובר הקול שתולי' קרוב לו הוא, הא בלא"ה אין חוששין לקול כזה גם אם לא שנתברר כי קרוב לו הוא אין אנו חוששין לקול כיון שלפי הקול ליכא רק חשש קדושי דרבנן דמדאוריית' אוקמי אחזקת פנוי' ומה לנו לאמתלא שיתלו להקל בלא"ה ל"ח לקול כזה כלל וצל"ע.

ולמ"ד דאמתלא אפי' מכאן ועד עשרה ימים א"ש דקמ"ל מתני' אמתלא בקידושין ספק קרוב לו, כגון מתחלה יצא קול סתם דנתקדשה ונתחזק הקול ואסרוהו מחשש קידושי דאוריית' ואח"כ יצאה אמתלא שהי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה ולולי דאמתלא מהני שמשבר הקול שיתלו להקל שנתברר שקרוב לו, היינו חוששין לקול כיון שמעיקרא יצא דקדושי סתם וקדושי תורה היו שוב לא מהדרי' ע"י שיצא קול אח"כ שספק קידושי' היו ע"י ב' כתי עדים מכחישי' זה א"ז, כיון שלפי שיצא הקול תחלה ונתחזק הי' החשש בקידושי' דארייתא, וקמ"ל מתני' דזהו אמתלא שיאמינו לקול האחרון ויאמרו שנתברר שקרוב לו היו, אבל למ"ד דאמתלא בעי מיד עם הקול קשה כהנ"ל, וי"ל בהא פליגו אמוראי מאן דס"ל דאמתלא אפי' מכאן ועד עשרה ימים ונדחק בלשון מתני' ובלבד שלא יהי' שם אמתלא מקום אמתלא אפי' אח"כ, מנ"ל קולא זו, י"ל דקשי' לי' כקושיתי דס"ל תרי ותרי ספק דרבנן וע"כ דמהני אמתלא אפי' אחר עשרה ימים, ומאן דס"ל דוקא מיד ס"ל כמ"ד תרי ותרי ספיקא דאוריית' לא מוכח ממתני' קולא זו דמהני אמתלא אפי' יצא אח"כ וא"ש, אלא לרמב"ם דס"ל להלכתא אמתלא צריך שיצא עם הקול חוץ אם נראה לב"ד ברור, אבל מתני' לאו בהכי איירי וצריך שיצא מיד ופסקינן נמי דתו"ת ספיקא דרבנן קשה קושיתנו איך אפשר שני דינים אלו, ועיין רשב"א יבמות ל"א דס"ל כמרדכי בשם רא"מ וכן הוא בהגה"מ, ועיין ב"ש וח"מ סי' למ"ד, וצ"ע.

וע"כ מוכרחים אנו לומר כמ"ש דס"ל לרמב"ם דוקא בחלוצה א"ח, אבל בקידושין כיון דאיכ' קידושי דאוריית' חוששין לקלא גם בקדושי דרבנן, ולכן מ"ש בתשובה פני משה בקדושין דרבנן א"ח לקול ליתא דגם הרמב"ם מודה ע"כ לראב"ד בקדושי דרבנן, ועיי' ב"ש סי' מ"ו ס"ק שכתב בקדשה בפחות מש"פ דלא חיישינן שמא ש"פ במדי דאינו רק מדרבנן וגרע מחלוצה, כוונתו גם הראב"ד מודה בכהאי הגם דחולק בחלוצה, ולפמ"ש נהפוך הוא בקלא דקידושין גם הרמב"ם מודה:

ובקושי' הב"ש מהאי מעשה שבש"ס דאמר רבא דיאמרו עיינו רבנן דהי' פחות משוה פרוטה דלמא שוה פרוטה במדי, כבר עמד הריטב"א בקושי' זו וכ' דלאו כ"ע דינא גמירא דחוששי' דלמא ש"פ במדי, ומדלא תי' כמ"ש הב"ש, נראה דס"ל דבקלא דקידושין דאיכא קלא דקדושי דאוריית' ג"כ חוששין לקול אפי' דקדושי דרבנן, אי לא משום דלאו כ"ע דינא גמירא דחוששין לדלמא ש"פ במדי, ולרמב"ם דס"ל היכא דמתקלקל עד שיוליכוהו למקום שהוא ש"פ א"ח לקידושין א"ש בפשוט די"ל דבהאי מעשה כך הי' שמתקלקל ול"ח כלל ועיי' בכ"ז:

ויש נפקותא בין תי' ריטב"א מ"ש ע"פ שיטת הרמב"ם היכא דיצא קול שנתקדשה בפחות מש"פ לריטב"א ל"ח לקלא דלאו כ"ע דינא גמירי שחוששין לקידושין בפחות מש"פ, והא כ"ע יודעים דאין קידושין בפמש"פ כבש"ס קידושין סוגי' דסבלונות נ' ע"ב, ולמ"ש ליישב קושי' ריטב"א היכא דאינו מתקלקל חוששין לקול דקדשה בפחות מש"פ, ולמ"ש הרא"ש בקידושין לרמב"ם דלמא ש"פ במדי דאוריית' הוא ליתא לתי' ב"ש ועיי':

וכ"ז כתבנו עפ"י שיטתו של הה"מ בטעמא דמלתא דרמב"ם משום דחלוצה איסור דרבנן ומינה בכל קלא באיסור דרבנן חוץ היכא דאיכא נמי בהאי איסור קול באיסור דאורייתא, אבל לפע"ד דברי הה"מ בשיטת הרמב"ם אין להם מקום וקיום בשיטת הרמב"ם דיש לנו הוכחה דס"ל דגם בדרבנן חיישי' לקלא, והוכחה כחה זו לאו בפירוש אתמר ברמב"ם אלא מכללא כאשר אבאר.

הנה בברייתא שפחה אין חוששין לה ופסק הרמב"ם בהלכ' אסורי ביאה שם וכ' הה"מ אפי' בקלא דאתחזק כמו בעולה ולא דמי לגירושין שבא ע"י מעשה ולאו פסול משפחה הוא זהו דעת רבינו שלא חילק כלל עכ"ל, ובנוב"י קמא חא"ע סי' ס"ה כ' והה"מ נדחק, ולדידי דבריו מוכרחים עפמ"ש רש"י נשואה א"ח לה נשואה מימים אין חוששין לה להוציאה מחזקת פנוי' וכן מפרש בארוסה ועיי' רשב"א שמביא דברי רש"י אלו בנשואה באורך, וכ"כ ריטב"א על שם רש"י, וצ"ל הא גם בנשואה היום מוציאים מחזקת פנוי' שהית' מיום שנולדה עד עכשיו, ונראה הסברת הענין כי יש ב' מיני חזקות או שהי' דבר זה בבשרו כך עד עכשיו אוקמי הדבר אחזקתו ושלא נשתנה מכמות שהי' וחזקה זו ילפי' מנגע, ועוד חזקה שהי' מוחזק לנו דבר עד עכשיו שכך הוא כמו בנה מורכב על כתפה וכמו הוחזקה נדה בשכונותי' שסוקלין ושורפין על חזקות אלו ועדיפא מחזק' שהוחזקה ע"ע כך ואפשר שנשתנה ע"י מעשה מכאן ולהלאה דאמרינן בספק דאוקמי אחזקה ועיי' זה בס' שב שמעתת' מקצה"ח ולענין קול דחיישינן נגד חזקת פנוי' היינו שקול יוצא שנעשה מעשה ונשתנה דבר זה ממה שהי' עד עתה ע"י מעשה, אבל היכא דקול מכחיש זה שהי' מוחזק לנו כה"ג ל"ח לקלא, והא"ש בקול היום נשאית היום נתקדשה או נתגרשה חיישי' הגם שהקול מבשר ואומר נגד החזקה שנשתנה הענין מכמות שהי', אבל בקול יוצא על ימים שעברו שהיתה מוחזקת אצלינו שהיא פנוי' וקול יוצא שטעינו למפרע כי כבר נשתנה ע"י מעשה כ"כ לא אלים קלא כנ"ל ברור בכונת רש"י וריטב"א ופשוט, ומינה שפחה אין חוששין כיון דהוא נגד החזקה שהיתה מוחזקת לנו עד עתה שאינה שפחה שטעינו מעולם והיא שפחה דל"ח וכ"כ ריטב"א דה"ט דשפחה משום שמוציאים אותה מחזק', והא דשפחה עדיפא מן הצד כמובן וקילא מן הצד עיי' תוס' כתובות כ"ב ע"א בד"ה תרי בפסול משפחה ליכא חזקת הגוף ועיין, והן הן דברי הה"מ דלא דמי לגירושין שבא ע"י מעשה היינו שאין מכחיש החזקה שהיא מוחזקת לנו לא"א אלא שע"י מעשה נשתנה הענין מכאן ולהלאה ועד עכשיו היתה א"א ובאמת כשאמרו מימים ימימה היא מגורשת ע"י מעשה א"ח כמ"ש, אבל בשפחה איכא פסול משפחה והקול מכחיש שהיתה מוחזקת לנו עד עתה לקול כזה אין חוששין כנ"ל נכון וברור בכוונת הה"מ ונכונים ומרווחים.

אלא בשיטת הרמב"ם א"א להעמיס האי טעמא דהה"מ, דהרי הר"ן דייק מדלא כ' הרמב"ם בפלוני שמע מפלוני דבעי היום ש"מ דבקול חזק כזה ל"ב היום, לפ"ז מוכח דס"ל לרמב"ם דקול כמו פלוני שמע מפלוני ל"ב היום דמהני אפי' להכחיש מעיקרא מה שהיינו מוחזקים ע"ע והא בשפחה ג"כ הא איכא קלא פלוני שמע מפלוני ולמה לא ניחוש לי כמו דלא אמר היום, ולכן אנו אין לנו לרמב"ם הא דשפחה אין חוששין לה משום דלית לה תקנה לא לב"ח ולא לעבד וכ"כ נוב"י שם עיי"ש אבל צריכים למ"ש תה"מ לרשב"א ור"ן דס"ל דלא בעי לומר לפלוני, ולדדהו עכצ"ל גם היכא דל"ל תקנתא חיישי' לקלא דהא כשלא אמרו לפלוני תקנה, כי כן גם בשפחה אין לומר דל"ח משום דל"ל תקנתא, וצ"ל להכי ל"ח משום שאין מוציאים ע"י קול מחזקתה אפי' בפלוני שמע כמ"ש הה"מ, ולרמב"ם דס"ל דבקול כי האי מוציאי' מחזקתה צ"ל משום דל"ל תקנתא ולרמב"ם צ"ל לפלוני דוקא א"ש האי טעמא של הנוב"י ועיי'.

ויצא לנו עוד מזה לדינא כר"ן דגם בפלוני שמע וכו' צריך דוקא שיאמרו היום דלא כב"ש שכ' דגם פלוני ל"צ, דאם תאמר כן ע"כ גם היכא דליכא תקנתא ס"ל לרמב"ם דחיישי' לקלא עכ"פ בקול כמו פלוני שמע, הדר תקשי מ"ט דשפחה א"ח לה, ועכצ"ל דס"ל גם בפלוני שמע מפלוני בעי לפלוני דלא כב"ש, ובודאי אין לומר בטעמא דבעי לפלוני דאל"ה ל"ח משום דל"ל תקנה כמ"ש בנב"י ובאבני מלואים דהיינו טעמא דבעי לפלוני דהא בבריית' קתני שלא לפלוני א"ח שפחה אין חוששין ואם שלא לפלוני אין חוששין משום דל"ל תקנתא שפחה א"ח ל"ל היינו הך גם אם יש בשפחה עוד טעם אחר מ"מ הרי סגי בהא דאין לה תקנה דא"ח כמו שלא לפלוני, ש"מ דשלא לפלוני איכא עוד טעם משום שאין קול ברור, ולכן קתני אח"כ שפחה משום דל"ל תקנה דלא נשמע משלא לפלוני, ולאמת גם שלא לפלוני א"ח משום שאינו ברור ואפי' בפלוני שמע דאלי' יותר א"ח משום דל"ל תקנה, ודברי ב"ש דכ' בפלוני שמע מפלוני ס"ל לרמב"ם דלא בעי' לפלוני הא מבריית' דקתני שלא לפלוני א"ח איירי בקול פלוני שמע מפלוני דומי' דבעולה ושפחה כמ"ש הלח"מ מזה הוציא הרמב"ם דאפי' בקול כי האי צריך רגלים לדבר ומינה דצריך נתקדשה לפנינו וצ"ע.

נחזור לדברינו כי מוכח דרמב"ם ס"ל בטעמא דשפחה א"ח משום דל"ל תקנתא ואין לנו לרמ"בם טעם זולת טעם זה, וקשה לי הא כ' הרמב"ם דשפחה אין חוששין לה אפ"י לכהן, נראה כונתו ל"מ לישראל דא"ח לשיטתו דס"ל שפחה לישראל ליכא רק איסור דרבנן דא"ח, אפי' לכהן דאסורה מדאוריית' א"ח, ולפי שיטת הרמב"ם דחלוצה א"ח משום דבאיסור דרבנן ל"ח לקלא א"כ בשפחה לישראל א"ח לקול בלי שום טעם מטעמים שכתבנו ל"ח כמו חלוצה כיון דדרבנן הוא א"כ אית לה תקנתא שתנשא לישראל למה לא ניחוש לכהן איסור דאוריית' הא אית לה תקנתא לישראל וצ"ע.

ואפשר י"ל כיון דחוששין לקול זה ומחזיקי' אותה לאוסרה לכהונה דאוריית' אין לנו להקל בדרבנן כעין שכתבו לענין ספק היכא דאיכא לנו לדון בדאוריית' ובדרבנן ומחמירים לענין דאוריית' אין לנו להקל באיסור דרבנן שיש בו, וכן הכי נמי כאן א"א להחמיר בדאוריית' ולהקל בדרבנן ולאסור לכ"ע א"א דל"ח לקול היכא דל"ל תקנתא לכן הקילו אפי' לכהן כן י"ל ודוחק.

והנה בנב"י קמא סי' ס"ה הקשה על הרמב"ם דבדרבנן ל"ח לקלא מש"ס כתובות כ"ב ע"א נפיק עלי' קלא דב"ג וב"ח הוא והא ב"ח ליכא אלא חלל דרבנן, ומ"ש דס"ל דלא הי' מורידי' אותו אלא לשעה עד שיבדקו ומשום מעלת כהונה כפי' רש"י שם, לא נ"ל, א"כ גם בשפחה תהי' אסורה לכהן עד שנבדק, וגם צ"ל איך נוריד עד שנבדוק, ואם ימצא כי שקר הוא ויעמוד הקול על מעמדו ולא יתברר מת נעשה. וקושיתו צ"ע חוץ משנאמר ואחתינהו לאו דוקא אלא שירד מעצמו גם זה דוחק ואין במשמעות הלשון.

לכן שיירתי דרך לעצמי בטעמא דמלתא דחלוצה ל"ח, עפמ"ש בריטב"א דיש לפרש נשואה א"ח לה אפי' אומרי' היום נשאת, דנשואין מפרסמא טובא והוי כ"ע יודעים מזה וע"כ שהקול שקר ענו מלבם, וזה דבר מחודש אשר לא שערום הראשונים מריטב"א ולא לשתמיט שום פוסק שיאמר חידוש זה, ותוס' כ' דאיכא בארוסה רבותא יותר דבעי היום הגם דלא מפרסמא כ"כ כנשואה וכ"כ רשב"א ע"פ דרכו שלא הי' רגלים לדבר ע"י נרות דולקות, אבל לומר דל"ח בנשואה היום משום דהי' מפרסמה יותר זה לא עלה על דעתם, והטעם נהי דהאמת כן הוא ע"פ הרוב דמפרסמא הנשואין ביותר מ"מ יש דמצניעים הנשואין כל האפשר שלא יתפרסמו כ"כ וברצון תלי' מלתא ועיין כתובות כ"ו סוגי' דתרי והרי, קידושין קלא אית להו קמ"ל איכא דמקדשו בצנעה, ושם בגירושין קלא אית לי' יותר מקידושין קמ"ל איכא דמגרשי בצנעה ועיי' ב"ש סי' קנ"ו הא דאשת שאמרה גרשתני דמסקינן חוש לה דאי גרשה קלא אית לי' צ"ל בסתמא כן הוא מ"מ אין מכחישי' העדים שאומרים גרשה נגד עדים שאמרו לא ראינו דאיכא דמגרשי בצנעה. ואומר אני כ"ז בקידושין ובגרושין דתלי' ברצון ב"א ועיי' ברמב"ן מלחמות בקידושין סוגי' סוגי' דסבלונות דרוב המנהג רוב גרוע הוא ג"כ מהאי טעמא דתלי' ברצון ב"א יש שמשנה מהמנהג ע"פ סיבה וטעמו ונימוקו עמו, אבל בחלוצה דמה"ד צריך שיהי' בפרסום שנאמר ועלתה יבמתו השערה בשע' ובגובה העיר ומוסיפים על הדיינים כדי לעשות פרסום ומפרסמא טובא וחיוב הוא ולא בהסכמת ורצון תלי', א"א חיישי' לקלא דאם האמת כן הוא הי' נודע לכל ש"מ דקלא דשקרא הוא, ולק"מ מכתובות כ"ו ב"ח הוא שם אומרים שאמו נחלצה מאז לא שייך למידחי הקול משום שהי' מפורסם וידוע לכל אולי בשעתו הי' ידוע לכל והרי עברו שנים טובא, אבל כאן חלוצה הוא שמעידים על האשה העומדת לפנינו שחלוצה היום בודאי יהי' ידוע לכל לכן ל"ח כנלפענ"ד והוא מלתא בטעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן בעזה"י:

ובזה אתי' לן שפיר דקדוק עצום שיש בסידור ולשי' רמב"ם שכתב בקול דגרושה שאסורה לכהן אבל חלוצה אין חוששין ואח"כ מביא בעולה א"ח שפחה א"ח, וחלוצה כ' בהלכה עם גרושה וכ' אבל חלוצה וכו' נראה כוונתו לומר הגם גרושה חוששין אבל חלוצה א"ח הגם דיש לחלוצה דמיון לגרושה, ובבריית' קתני כ"א בפ"ע חלוצה שפחה א"ח, ולפמ"ש א"ש דגרושה קלא אית לה כבש"ס כתובות ויש קול לגרושי' יותר מקדושין ומ"מ חיישי' לקול בעלמא ולא מפרסמא טובא לכל מ"מ לחלוצה א"א דגרושין ברצון תלי', אבל חלוצה דבעי פרסום מן הדי' טובא א"ח לה וא"ש דסמך הרמב"ם גרושה דחוששין וכ' אבל חלוצה ל"ח שיש להם דמי' אבל מ"מ חוששין בגרושה ול"ח בחלוצה, אבל בעולה לכהן ושפחה לכהן לא דמו בטעמ' ולא דמי' להדדי כתבם בפ"ע כנ"ל:

וכד דייקת בלשון הראב"ד שכ' אבל אין חילוק בקולות, וצ"ל לפי דס"ל לה בטעמא דרמב"ם בחלוצה משום שהוא דרבנן א"כ לא מחלק הרמב"ם בקולות אלא באיסורים שגרושה דאוריית' וחלוצה דרבנן, והו"ל לראב"ד להשיג שאין מחלקים באיסורים דלא מסתבר לחלק בין דרבנן ודאוריית', ומאי האי דכתב דאין מחלקים בקולות, ולפמ"ש א"ש דראב"ד ס"ל בכוונא הרמב"ם משום בחלוצה איכא הוכחה דקלא דשקרא הוא מדליכא רק קול ולא מפרסמא ביותר, והראב"ד לא נראה לחלק בקולות על דרך הנ"ל כל דהוחזק בב"ד וחוששין לו והיינו דכ' דאין מחלקים בקולות בין קול דגרושין לקול דחלוצה והבן.

והנה הראב"ד מסתם סתם לן ולא הודיענו מה אתו בטעם דלמה חלוצה ל"ח והתחכם הה"מ דס"ל לראב"ד דברייתא איירי בקול דלא אתחזק, ויפה תמה עליו דסתר דבריו שכ' דבריית' בקלא דאתחזק ובבעולה ל"ח דאמרי' פריצותא בעלמא ראו ואיך מפרש הוא חלוצה משום דלא אתחזק, ועוד ישמיענו הברייתא דגרושה כה"ג אין חוששין לה וקושיותיו עצומות, אבל לפע"ד הראב"ד ס"ל דחלוצה א"ח משום שמכחישי' החזקה שהיתה מוחזקת לנו ע"ע דאלמנה היא היינו שהיא אלמנה מותרת לשוק ולא זקוקה ליבם או דליכא אחים או שיש לה בנים ועכשיו הקול מכחיש חזקה דמעיקרא שהיתה מוחזקת לנו ע"ע דבטעות הוא כה"ג ל"ח לקלא, וראיתי שכ"כ בריטב"א בפשיטות חלוצת א"ח שהוא נגד החזקה והוא קיצר ואני בארתי ונכון הדבר לומר דס"ל לראב"ד האי טעמא בחלוצה, והא דלא רצה להעמיס טעם זה ברמב"ם ומשו"ה אפי' בקלא דאתחזק א"ח משום שכתב הרמב"ם אבל חלוצה א"ח ותלה חלוצה בגרושין הגם גרושה חוששין מ"מ חלוצה א"ח ואי ס"ל טעמא דחלוצה א"ח משום דמוציאים מחזקה שהחזקנוה מאז אין לו דמיון לגרושה דאין מוציאים מחזקה דמעיקרא כלל, והם ענינים רחוקים זה מזה, מזה שפט הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דחלוצה א"א משום דמפרסמא טובא הגם בגרושין לא מכחישין הקול משו"ה מ"מ חלוצה א"ח דמפרסמא מדינא והשיג עליו דאין מחלקים בקולות, אבל הוא לעצמו ס"ל משום דאין נאמן הקול להוציאה מחזקה כנ"ל, וכד דייקית בהשג' הראב"ד שכ' וזה לשון הראשון איני יודע מה הוא אבל אין הפרש בקולות, ואין מובן מ"ש לשון הראשון איני יודע מת הוא, מה כונתו במ"ש לשון הראשון א"י מהו, ולמ"ש א"ש דהי' קשה לו הרמב"ם דהלה חלוצה בגרושין, ובהלכ' שאחריה כ' בעולת שפחה ועשה מזה הלכה בפ"ע והיינו לשון הראשון שכ' בהלכה ראשונה שלפני הלכה א"י מהו למה כלל יחד גרושין וחליצה וכ' אבל אם לא משום דס"ל דיש להם דמיון להדדי מצד הקולת ומחלקים ומפרישים זה מזה כמ"ש, וע"ז השיג אבל אין הפרש בקולות דלא נראה לו מסברא כן מדויקים ומוזקקים כל דברי הראב"ד וטעמו לשבח.

והיתה לבאר מ"ש דס"ל לראב"ד דחלוצה א"ח משום שהקול נגד החזקה, ורמב"ם ס"ל משום דהי' מפרסמא טפי ולכן תלה חלוצה ותלי' בהלכה זו של גרושין, ורמב"ם לשיטתו למ"ש והארכנו דרמב"ם ס"ל קול פלוני שמע מפלוני חוששין לו אפי' נגד חזקה מדס"ל בפלוני שמע ל"ב היום וע"כ דחוששין לקול כזה נגד חזקה משו"ה בחלוצה אין הטעם משום הוא נגד החזקה אלא משום דהי' מפרסמא טובא, א"כ הראב"ד דשתק לי' בהך דינא דפלוני שמע מפלוני דל"ב היום נראה דמודה לרמב"ם דקול כזה חוששי' אפי' נגד החזקה ואיך ס"ל דחלוצה א"ח משום שהוא נגד החזקה, וי"ל דבאמת מ"ש הר"ן דרמב"ם ס"ל בפלוני שמע ל"צ היום, דדייק לי' מדלא כ' הרמב"ם בפלוני שמע היום כמ"ש בקול ראשון שם, ובאמת אינו מוכרח כ"כ די"ל דסמך עמ"ש בקול ראשון היום ה"ה בזה, ואפשר הראב"ד לא דייק לי' מרמב"ם כן. ועכ"פ אינו מוכרח לכן שתק לי' ועפ"ז יתכנו דברינו שפיר כמובן.

וזאת תורת העולה מדברינו להלכה, היא העולה א') דבקול חלוצה בין לרמב"ם בין לראב"ד א"ח אפי' בקלא דאתחתק אלא שחולקים בטעמא, לרמב"ם משום דהי' מפרסמת טפי ולראב"ד משום דהקול נגד חזקה דמעיקרא וכן ס"ל לריטב"א, ורי"ף דאית לי' הגרסא חלוצה א"ח י"ל משום טעמא דרמב"ם וי"ל משום טעמא דראב"ד וריטב"א, ואין נפקותא לדינא בחלוצה והכי נקטינן כיון דאין חולק ע"ז דחלוצה א"ח, אלא יש מראשונים דלא גרסי בבריית' חלוצה א"ח, ולשיטת רש"י דנשואה א"ח משום שמעידים נגד חזקה ממילא נשמע חלוצה א"ח וק"ו מה בנשואין חשש דאוריית' אין חוששין נגד חזקה כ"ש דא"ח חלוצה נגד החזקה והוא דרבנן והג"ה רמ"א דמביא דא"ח לפמ"ש כ"ע מודים משה אמת ותורתו של רמ"א אמת דנראה דעתו להקל הגם שלא התכוון למ"ש דהא כ' י"א מ"מ מכוונים להלכ' ע"פ ביאורנו, ב') יוצא מדברינו קול היוצא שנתקדשה קידושי או גרושין דרבנן חוששין להחמיר דהרי תוס' הכי ס"ל וכן הריטב"א וראב"ד שהשיג על טעמא דרמב"ם ולא ניחא לי' לראב"ד משום חלוצה דרבנן, וגם הריטב"א ס"ל דחוששין מדנתן טעם לחלוצה משום חזקה כמ"ש וגם מרמב"ם לא מוכח דס"ל דאין חוששין בדרבנן מנ"ל לחדש להקל בדרבנן וגם לא מסתברא לחלק נהי דאנן ל"ח בדרבנן אבל רינון איכא ולאו כ"ע דינא גמירא וירננו אחרי ב"ד שהקילו ולא חששו לאיסור דאורייתא, וכ"ש בקידושין וגרושין דאיכא נמי קלא בדאוריית' כדכתיבנא באורך דאין להקל כלל רק לענין לבטולי קלא דרבו הדיעות דמבמטלי' ואין מחמיר' מחומרא בעלמא יש להקל בחלוצה כמ"ש תוס' בתרומה דרבנן מבטלינן קלא, ומשם יש ללמוד גם בקידושי וגרושי דרבנן הגם דיש קלא בדאורייתא דמבטלינן דהא תרומה דרבנן איכא קול בדאוריית' ויש לו עיקר בדאורייתא.

הנלפע"ד כתבתי פ"ב ב' כסליו תרכ"ט ובעה"ח הק'. הק' אברהם שמואל בנימין סופר.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה