אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה נב

תשובה נג

שיל"ת פ"ב יום ה' פ' בשלח תר"ט לפ"ק אורך ימים ושנות חיים. שפע וברכה ע"י בלי דים לה"ה אהובי אחי הרב הגאון המאוה"ג חריף בעל פיפיות מעוז ומגדול צדיק כביר כקש"ת מו"ה שמעון סופר ני' אב"ד בק"ק מט"ד יע"א.

אשר נדרתי אשלמה להשיב על שאלתך ואקיימה והלא ידעת כי עצמו טרדותי מכל צד לכן אחרתי עד היום וגם כעת א"א לבוא בדרך ארוכה להשיב על כל ספיקותיך ועל אחרון אני בא.

הנה נפשך היפה בשאלתך ממני לחוות דעתי העני' בנידון ג"פ אשר סדרת לאיש אשר שמו משה אלי' וסדרת שני גיטין ולא נטית מעצת אחרונים להעלים מהמגרש כי צריך שני גיטין רק אחר שכבר נתן גט הראשון אמרת לו כי נמצא פסול ולכן צריך גט שני ואחר שכ' הסופר וגמר מעשה הכתיבה ונתארך ונמשך הדבר פער המגרש פיו לאמור לב"ד לא יפה אתם עושים בסידור גט זה היום להטריחנו על לא דבר הלא אכי יודע כמוכם כי גט זה שנכתב היום הוא כלא הי' זא פיעל וויא גאר ניכטס כי כבר נגלה זה הסוד מא' מהמגידי' שהגט של אתמול לא נמצא בו פסול וזו כבר אינה אשתי וזה הגט היום הוא רק חוכא בעיני מי יבוא ויאמר ששמי אליה הכל יודעים שהחזן קורא אותי אליהו, ועי"ז נגלה לב"ד שמחשבתו ודעתו כי כבר נתגרשה אשתו וגט זה הוא רק זריזו' של שטות שלא יבא א' ויטעון ששמו כך.

והנה נסתפקת אם מחשבה זו שבלבו בשע' שציוה לסופר לכתוב מזיק ומבטל מה שציוה לו כיון שסבור שאין צריך גירושין כלל או נימא דברים שבלב אינם דברים, ונראה לך לומר לכמה פוסקים דס"ל דכתיב' הגט א"צ שליחות אלא ציווי הבעל לסופר כדי שיאמת אצל הסופר שהבעל חפץ ורוצה בגט כדי שיהא כתיבה לשמו ולשמה וכיון שעיקר אמיר' הבעל רק מצפון לבו רצונו וחפצו ויען שנתוודע לנו בודאי שלא הי' בלבו לגרשה הוי כתיבה שלא לשמה, כי כל עיקר האמירה רק גילוי דעת וכונת הלב והארכת בזה, הנה הי' נ"ל סברתך נכונה ועשיתי במחשבתי קצת סמוכין לדבריך מענין לענין, אבל אחרי שובי נחמתי כי עשיתי להם סמוכין דמש"ס קידושין נ' ע"א נראה היפך זה דהא ס"ד דש"ס דגט מעושה כשר משום דברים שבלב לא הוי דברים וקשה איך כותבי' הגט ע"פ ציוי' הבעל הרי אין בלבו לגרש ואין כאן גילוי דעת לסופר וע"כ דגם לזה מהני אמיר' פיו ואין מה שבלבו מגרע והטעם כי אין אחרי הוצאות פיו כלום, שוב ראיתי כי בעצמך הרגשת בסתירה זו בסוף מכתבך, ומה שכתבת לתרץ דבריך לא הבנתי ולא נ"ל.

אלא די"ל דלפי ס"ד דש"ס דלא ידע הטעם לגט מעושה עכצ"ל דגם בזה שייך דשבלה"ד אבל למסקנא דמייתי ראי' מהא דמעילה דדשבלה"ד ומגמ' ליכא ראי' דחזקה רוצה שמצוה לשמוע ד"ח א"כ י"ל דבאמת בציווי הכתיבה לא שייך דשבלה"ד כסברתך. אלא דנ"ל דא"א לומר כן דא"כ בכל המגרש ע"ת דאם לא אמר כדין התנאי הגט קיים והמעשה בטל, ואם כדבריך יבטל הגט משום הכתיבה דלא הי' לשמה דלא הי' דעת הבעל לגירושין אם לא יתקיים התנאי ועכצ"ל גם בזה דברי' שבלב ל"ה דברים וכיון שלא אמר התנאי כדינו הגם שמחשב בלבו שמצוה לסופר ע"ת וכן נותן ע"ת שמחשב בלבו וכן גילה באמרי פיו אלא שלא הי' כדין תנאי דברי' שבלב כאלו אינם דברים. ובאמת צל"ע על דמבעי' לש"ס קידושין כ"ט ע"ב מנ"ל לרבא הא הל"ל וממגרש ומקדש ע"ת דצריך לר"מ כפילת תנאי ואל"ה התנאי בטל ועכ"פ לא גרע ממחשב' הלב וע"כ דברים שבלב לה"ד, ואפשר י"ל דאם התנה ולא אמר כדיני תנאי בזה מורה לנו דלא איכפת לי' בתנאי וכעין זה כתב הר"ן בגיטין סוגיא דתנאי כפול וגרע מאם לא אמר כלל וצל"ע.

שוב ראיתי מ"ש במרדכי פ' אלמנה ניזונ' בענין דברי' שבלב וכ' ודומה למתנה ולא כפל לתנאו הגם שגילה דעתו וחושב בלבו מ"מ אינו מועיל עיי"ש, והנה בתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני דבנידון דידן ובדומה לזה ליתא משום דברים שבלב לה"ד, דוקא היכא דמחשבת לבו סותר המעשה או אמרי פיו אז אין בכח המחשבה לבטל דברי פיו, אבל כשהוא מוטעה ופיו ולבו שמין כפיו כן לבו, אלא שהכל הי' בטעות אינו ענין כלל להא דמייתי הש"ס בקידושין שם דכל הני ענינים דברים שבלבו סותר למה שעשה ומה שדיבר שאין במשמעות פעולותיו שע"ד כן משה ומסתים קסתים להו כי הי' לומר שמוכר ע"מ לעלות לא"י וכן במעילה סתם ואמר מן החלון ובכלל משמעות דבריו כל מה שבחלון ומכ"ש בגט מעושה שסותר לגמרי שאומר שרוצה לגרש ובמחשבתו נגד זה משא"כ במוטעה כפיו כן לבו שהוציא יופיו מה שבלבו ובנידון דידן הרי אמר כל מה שנאמר לו מפי ב"ד וסבור שהכל למילתא יתירה אין כאן סתירה כן הי' נ"ל.

אלא שראיתי שלכאורה דבר זה תלי' באשלי רברבי, בשיטת תוס' ור"ן בשבועות כ"ו ע"ב דתוס' ס"ל דוקא היכא שבלבו סותר המעשה אז לה"ד משא"כ כשאינו סותר רק מפרש ומבאר דבריו שהוציא דברים כאלו הוי דברים, והנה צ"ע לתוס' דא"כ גם באומר שע"ת כך וכך אמר ועשה ג"כ יהי' דברי' שבלבו מועילים, שאין כאן ביטול רק ביאור ולא עקירה, ועיין דבר זה בכתובות פ"ב י"ט ע"ב תנאי הי' דברינו כו' ועיין ח"מ סי' מ"ו וסי' כ"ט, ונ"ל לפי שיטות דסוברים דתנאי ג"כ רק כמבאר ומפרש כן לענין דברים שבלב הוי דברים שאין זה עקירה, והא דקידושין דחשבינן לי' מה שחושב לעלות לא"י וכן שסבור שהיא עשירה לדברים שבלב דכיון דבינו לבין חבירו הוא הו"ל נפרש ולא לסמוך על דברי' שבלבו, ומסתמא כפירושו כי בכל אופן מוכר ומקדש לכן התנאי שחושב בלבו אין זה ביאר אלא סתירה כי מדבריו ממעשיו נראה שבלא תנאי עשה, משא"כ בנדר שבינו לעצמו הוא הגם כשסותר בלבו מה שמוציא מפיו אינו מועיל משום דברים שבלב לה"ד כמבואר בש"ס נדרים גבי נודרי להורגי' ומוכסי'. אבל כשאינו סותר רק סמך על מה שבלבו ביאור הדברי' מועילי' דברי' שבלב וכן בתנאי כנ"ל ועיין בסמ"ע סי' מ"ו ס"ק ק"ד שמחלק בין שמעידין בע"פ שהו"ל לומר מיד התנאי לכן כשאומרים אח"כ הוי סתירה משא"כ כשמעידין בשטר וזה כסברתי הנ"ל אע"פ שאין הענינים דומים.

וזה נ"ל ג"כ דעת הרמב"ם רפ"ב מהנ' שבועות הלכה יו"ד באומר תנאי הי' בלבי דאין לוקין ועיין כ"מ שם מ"ש על השגת הראב"ד ולפמ"ש נ"ל דס"ל לרמב"ם תנאי שאני דאין זה אלא ביאור דברים וסמך בלבו שהי' ביאור דברים שמוצא בפיו ובינו לבינו מועיל וכהנ"ל כנ"ל. הגם דרמב"ם ס"ל פ"ג מעדות תנאי הי' דברינו דוקא באב"י יוצא ממק"א דס"ל כיון שחתמו סתם משמע שלא הי' תנאי ולכן הם חוזרי' ומגידי' משא"כ בדברי' שבינו לבינו מודה דתנאי ביאור הוא ולא עקיר' ועיי' ר"ן שם ולפ"ז אולי י"ל במוטעה הגם שלפי טעותו נעקרה כל מה שהוציא בפיו ואפי' מקצתו אינו קיים מ"מ כיון שסוף כל סוף אין כאן סתירה ואין דבריו שבלב היפוך ממה שבמכוון הוציא מפיו לא שייך בזה דברי' שב"ל ה"ד וכן בנידן שלנו ועיין:

אלא דבאמת כל רוב ראשונים נ"ל כתוס' הרא"ש ור"ן ורשב"א ודכוותי' ס"ל דגם בביאור הדברים לא מהני ע"י מחשבת הלב, ויותר מזה ס"ל להר"ן דאפי' בנדר בטעות אם ליכא טעות בעיקר הנדרים שהתכווין לאיש אחר הנדר קיים ואין מה שבלבו מבטל הנדר, ודוקא במפרש בשעת נדרו שגובה הוא מדירה אבל בסתם הגם שבלבו הוא מפני שגובה ונמצא שטעה מ"מ הנדר צריך התרה עיי"ש וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' רל"ב ועיין בש"ע חו"מ סס"י נ"ה במחילה בטעות, מהנראה כי אין הטעם דשבלה"ד משום סתיר' הדברים רק משום שאין המחשבה מתפעלת כלל על הדיבור והמעשה ואין בכח המחשבה לפעול כלל א"כ י"ל כן בנידון דידן.

ועדיין נ"ל דוקא בנדר בטעות או בנודר סתם ובלבו ביאור נדרו שנודר על יום א' כיון שלא הוציא מפיו כל מה שבלבו וסמך בלבו על ביאור הענין הגם שבינו לבינו הוא מ"מ דברים שבלבו לא הוי דברים כיון שיודע בנפשו כי משמעות דבריו הסתומים אינו כמחשבת לבו, וצריכין ביאור ופירש, ואין מה שבלבו כלום, משא"כ בנידון דידן הרי הוא סבור שהענין כך הוא ויודע לכל שכן הוא רק להעדפה וזריזות בעלמא וגירושין אין כאן, א"כ אין כאן סמך על מה שבלבו, וחסרון דברי' ישלים הלב, אלא שסבור שכ"ע יודעים כמוהו שכן הוא, וכעין זה מצאתי ראיתי בס' מחנה אפרים שמחלק בין הפרקים אם סובר שמשמעות דבריו אינם כמו מה שבלבו, אז לא מועילית דברי' שבלבו. משא"כ כשסבור שמשמעות הדברים שהוציא כן הוא כמו שבלבו ועי"ש.

עיי' תשוב' חתם סופר יו"ד סי' ש"י בד"ה ועוד לא דמי וכו' דכיון דעושה הנכרי כל הקניני' שיודע שקונין רק שבלבו שלא לקנו' הוי דשב"ל ולפמ"ש י"ל כיון שהוא סובר שגם המקנה כן דעתו והענין כך הוא שוב לא הוי דשב"ל כנ"ל, ובלא"ה י"ל דאומדנא דמוכח הוא וידוע לכל שכן דעתו ולא הוי דשב"ל כמ"ש הראשונים.

וידעתי גם ידעתי שיש לחלק בסברות דקות בין הענינים וגם אני בעצמי נבוך בכל ענין זה כי הוא עמוק ורחב עלי ים התלמוד ונראה מהראשונים שנבוכו בו ומשמעות לשונם ופרושיהם צריך ביאור בישוב הדעת לכן לא אאריך עוד רק אומר הנראה לי.

לפע"ד פשוט דאין כאן מצד דברים שבלב ע"פ מ"ש רוב ככל ראשונים דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח כמחשבת לבו אין זה בכלל דברים שבלב כי אין זה דברים שבלבו, אלא בלבו ובלב כל אדם, והדבר מובן מעצמותו, ולפ"ז בנידון שלנו מאחר שנודע לנו גילוי ע"י דבריו כי אמת יהגה חכו כי בדעתו ומחשבתו שא"צ עוד לגירושין כי כ"ע יודעין כי מה שאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לשמה אין לבו עמו, מאחר שלפי דעתו א"א בגירושין. ואין לך אומדנא וידיע' גדולה מזו, והרי לך כל אדם שיודע מגילוי דעתו, יודע שבלבו כן הי' כנ"ל.

אלא אולי י"ל בכל הראיות ודמיונות דמייתי הראשונים איירי כשהי' נודע לכל הסיבה בשעת מעשה ומידע הי' בלב כל אדם שאלמלא הסיבה לא הי' עושה, גם מגיטין כ"א ע"א איכא ראי' דקשה מכיון שהוציא נכרי מפיו דכותב לשמה מה מועיל מחשבו' לבו ועכצ"ל דידוע לנו שכותב אדעתו והוי דברי' ועיי' ח"צ סי' א' ולפמ"ש תוס' שם אפשר ליכא ראי' כ"כ, משא"כ כאן שבשעה שאמר לא הי' ידועה כי מוטעה הוא רק אחר הכתיבה נודע לנו מחשבתו מנ"ל שזה מועיל למפרע, ואם אמנם כי לא נ"ל לחלק בזה מ"מ אביא לי ראי' מש"ס חולין ל"ט ע"ב שחטה ואח"כ חשב עלי' זה הי' מעשה וכו' ומסקנת השס' דלא אמרו בה היתר משום הוכיח סופו על תחילתו וצ"ע הלא צריך להוציא מפיו לע"ז וא"כ גם שהוכיח סופו על תחילתו שבלבו הי' לזרוק לע"ז הא הוי דברים שבלב לא הוי דברים וצ"ע לכאורה וכבר הרגש בזה בספר תבואות שור וכ' כיון שאמרינן הוכיח סופו לא הוי דברי' שבלב דהוא כאומדנא דמוכח עיי"ש, ולהיות כי זה מוכרח משם הרי לנו דגם שבשע' ששחט לא הי' מוכח כלום ולא הי' אומדנא מ"מ אחר ששחט וזרק נודע לנו מסוף מעשה שמחשבתו תחילה הי' לזרוק לע"ז שוב לא הוי דברי' שבלבו רק שבלב כל אדם וכן בנידן שלנו כנ"ל ועיין.

ומענין לענין באותו ענין אגיד לפניך מה שישבתי בחי' לחולין בלימוד הישיבה מה דקשה על שי' הרמב"ם דפסק דפלוגת' דרבנן ורשב"ג בהוכיח סופו על תחילתו הוא ספיקא דדינא איך אמר ר"ח לא אמרו היתר מפני כבודו של רשב"ג הרי מדינא צריך להחמיר כמותו ועיין ביש"ש שם שהקשה כן ועיין ט"ז יו"ד סי' ב' וע"פ תב"ש הנ"ל אמרתי לישב על נכון כיון דמסופק לן אם הלכה כרשב"ג אם הוכיח סופו על תחילתו א"כ עכ"פ אין זה אומדנא דמוכח שחשב כן מעיקרא והגם שחשב כן מ"מ לא הוי אלא דברים שבלב דלדידן אין ודאי שהי' במחשבתו כן אלא לרשב"ג דס"ל ברור הוכיח סופו על תחילתו לדידי' לא הוי' דברי' שבלב ולכן לכבודו לא אמרו היתר דלדידי' אסור, אבל לדידן מותר כנ"ל, שם בארה.

ונזכרתי עתה ע"ד זה להיות שהי' קשה לי מאוד לשיטת ראשונים הנ"ל מי איכא אומדנא גדולה מגט מעושה שכופין אותו שיאמר רוצה אני שודאי לבו בל עמו ואיך ס"ד דש"ס דטעמו משום דשב"ל ה"ד ונצטערתי בזה עד שמצאתי שאהבה נפשי בהפלאה שם שעמד ע"ז ותירוץ עפ"י קושיא ראשונים נימא אגב אכפא גמר ומגרש וכ' כי אין זה ברור אולי בלבו לא גמר ועכ"פ ספק הוא שוב ליכא אומדנא דמוכח כיון שי"ל אגב אכפא גמר ומגרש עיין בו וזה כסברתי הנ"ל.

נחזור לדברינו בנידון שלנו פשוט דאין לדון בו מטעם דשב"לה"ד דאחר שנודע לנו מחשבתו ודמיונו הכוזב לו, ושוב ידוע לכל כי ע"ד כן ציוה לסופר ועדי' שיכתבו ויחתמו ודברי' כאלו הוה דברים.

עד כה דברינו אם דיעה כזו מפסדת ומגרעת, ואם הי' אומר בפה מלא קודם האמירה שכן בדעתו הי' כתיבת הגט פסול כן ע"י מחשבתו בלא גילוי הפה הגט פסול ג"כ מטעם שכתבתי.

אלא דנלפענ"ד דאין דבר זה מגרע ומספיד כלל כתיבת הגט להיות כי איני אומר שאם הי' יודע שצריך גט מדינא שיש ספק בגירושין ראשונים או שבאמת נמצא פסול בג"ר שלא הי' מגרש שנית אז הי' לנו לדון בכל הנ"ל, אבל לא אמר כן אלא שבכל אופן הי' עושה כל מה שעשה רק שכן הי' במחשבתו שא"צ לכל זה רק לזריזות בעלמא וחשש רחוק אנן סהדי דחפץ ורוצה בגירושין והלא כבר גירש בג"ר, וגם עתה לגירושין עומד בודאי חפץ ורוצה שיכתוב הסופר ויהי' במקומו ויכתוב לשמו ושמה כדינו ועיין יבמות נ"ב ע"ב קידשה לשם אישות דצריכה גט הגם שסבור הי' דהיא יבמתו ויש בה זיקה מ"מ כיון שחפץ לקנותה ומתכוין לקדש קנה, ואינו דומה לעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו שלא התכווין כלל לשום קנין עיי"ש, ויש לחלק דשם ער"פ מכווין לקידושין, מ"מ נ"ל דיש לדמות זה להא דכ' הרא"ש פ"ק דקידושין בשואל טבעת לקדש בו אשה דמועיל, דכיון דרוצין בקידושין רק שסבורים דסגי בשאלה אנן סהדי דאלו ידעו שצריך מתנה הי' השואל מכווין לקנות והמשאיל להקנות ועושין באופן המועיל רק שסבורים שמועיל וסגי בשאלה ועיין יו"ד סי' ס"ו סעיף י"ח בהג"ה, וכן בנידון דידן כיון שבאמרי פיו גילה גילוי דעתו שחפץ לעשות כל הראויות לעשות כדי לצאת כל החששות רק שסבור שאין זה רק זריזות ועכ"פ אמר לסופר שיכתוב כפי הצורך ודי בגילוי דעת זה ובמינוי שליחות כזה ויכתוב ויהי' במקומו כפי הצורך כנ"ל:

ובאמת דברי הרא"ש הנ"ל צל"ע מש"ס גיטין כ' ע"ב אשה לא ידע' לאקני' וכו' ועיי"ש להרא"ש הנ"ל כיון שהיא נותנות לו הטבלה לכתוב גט גם כשסבורה וטועית שדי בשאלה ולאו דינא גמיר' נימא אנן סהדי שאם היתה יודעת שצריך שיהי' שלו ממש היתה נותנת לו במתנה וצל"ע לפום רהיטא, ושיטת הרא"ש הנ"ל פסקו בש"ע א"ע סי' כ"ח ועיין ט"ז א"ח סי' י"ז ס"ק ה' וסי' תל"ד ס"ק ו'.

ומלבד כ"ז נ"ל כיון שעומד לפני ב"ד ועושה כרצונם וכן מצוה עליו לעשות בודאי ניחא לי' שיהי' באופן המועיל לדעתם ומכ"ש שמפרש ואומר שיכתוב אפי' מאה גיטין עד שיוכשר לב"ד שעומד לפניהם הרי תלה ההכשר בדעתם, ותו לא מועיל מה שבלבו ועיין רמב"ם פ"ב משבועות במי שתולה נדרו בדעת חבירו אם אמר תנאי הי' בלבי אינו מועיל כיון שתולה בדעת חבירו לבם במקום לבו קאי ויש לחלק קצת מ"מ נ"ל נכון כמ"ש, שאין לך אנן סהדי ואומדנא גדולה מזו שבציויו לסופר שדעתו שיכתוב לשמו כפי הצורך ואין צריך יותר כנ"ל, ולהיות הזמן יקר לא אוכל להאריך יותר, גם מ"ש לא שקלתי במאזני שכלי במשקל צדק, וסמכתי על רוחב בינתך ותורתך. תשים עין עליהם, ועל שארי דברי' שכתבת, בעזה"י לכשאפנה אשנה, ואשיב כיד ה' הטובה עלי, הכ"ד אחיך דשו"ט טרוד מאוד בעבודת הקודש הק' אברהם שמואל בנימין סופר.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה