אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה נב

תשובה נא

ד' ישפות שלומו, יזכה לחזות בנועמו, ה"ה י"נ הרב המאוה"ג מעוז ומגדול חרוץ בע"פ ובקי גן ההדסים כש"ת מה"ו יעקב עהרליך ני' אבדק"ק נאדאש והגליל יע"א:

גי"ה קבלתי זה שבועות שתים, ונפשו היפה בשאלת חכם בעובדא שלפניו, רווק א' בסביבותיו אחר שנתקשר עם ב"ג, נתוודע כי כבר נשא אשה וסבור הי' שמתה ועכשיו נודע כי המירה דתה ונשא' לא"י וילדה לו בנים, וברמ"א סי' א' מביא מנהג קצת מקומות שמזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת ובמקומות שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גרושי ראשונה, ופר"מ ני' מסופק איך המנהג במדינתינו מדינת אונגרין אם כמנהג המצרים שיזכה לה גט או לא, ואם מנהגינו להצריך שיזכה לה גט, יש לו מקום ספק בנדון שלפנינו להיות שאשה זו אינה רוצה לקבל גט בפועל, וכיון שגלתה דעתה שאינה רוצי' בגט א"א לזכות לה, או אפשר כוונתה שאינה רוצי' לקבל מידו לידה, או אפי' ע"י שליח שלו, אבל לזכות לה מבלי שתקבל את הגט מבעל או משלוחו אינה מקפדת וזכות הוא לה ככל אשה כשהמירה והאריך הרחיב הדבור בענין זה וקיצר במקום שהי' לו להאריך ואחר העיון אחווה דעתי בעזרת החונן דעת ובינה:

הנה מקור דין ומנהג זה יוצא מתה"ד סי' רל"ז ובפסקי' סי' רנ"ו דמנהג אוסטרייך ואגפי' לזכות גט לאשה שהמירה, ועי"ז הותר לו לישא אשה על אשתו ובלא"ה לא משום חר"ג, ובד"מ סי' א' כתב דנראה מתרה"ד סי' רל"ז דדעתו כמנהג אוסטרייך, והד"מ הוסיף טעם דנהגו כן לא משום חר"ג לחוד אלא משום חשש יבום במקום צרת סוטה ועיין ח"מ וט"ז, והנה בתה"ד סי' רל"ז כ שמזכי' לה גט ואם חזרה אח"כ מותרת להנשא בלי שיבוא הגט לידה, ובמהרי"ק שורש קמ"א מביא ג"כ מנהג זה ופקפק על הנהוגים כן דיש לחוש לשיטת הרי"ף פ"ק דגיטין דמזכה שחרור לעבדו מהני רק שאין האדון יוכל לחזור בו אבל אינו משוחרר עד שיגיע השחרור לידו, ודן מהרי"ק משחרור לגט דג"כ ל"מ רק שאין הבעל יוכל לחזור בו, אבל לא שתהי' מותרת להנשא עד שבא הגט לידה, ולא פעלו כלום בזיכוי הגט לשיטת הרי"ף דהיא אשתו עדיין, ונושא אשה על אשתו, והרמ"א סי' ק"מ מביא שיטת תה"ד ופסקי' וכ' ויש מחמירי' בזה ועיין מהרי"ק שורש קמ"א, והב"ש הקשה דבסי' א' כ' הרמ"א בפשיטות דמהני זיכוי הגט ולא חש למהרי"ק ובסי' ק"מ מביא דעת מהרי"ק המחמיר וכן הקשה בט"ז, ולדידי קשי' עוד למה לא מביא בסי' א' אשה הנאסרת על בעלה שמזכה לה גט כדי לישא אשה על אשתו כמ"ש בסי' ק"מ, ובתה"ד כ' ב' דינים באשה הנאסרת על בעלה משם א"ז ומנהג אוסטרייך באשה שהמירה להדדי, גם יש לדקדק דבסי' ק"מ כ' תחלה אשה שהמירה וכו' וה"ה אשה הנאסרת על בעלה וכו', ויש מחמירי' בזה, מדיוק לשונו מדכ' בזה משמע דווקא באשה הנאסרת אבל באשה שהמירה לא קאי יש מחמירי' הא המהרי"ק קאי על אשה שהמירה ולא איירי כלל מאשה שנאסרה, ומ"ש אשה שנאסרת מ"ש המירה, ובתי' הב"ש מיושב כל זה כמובן אלא שתרוצו דחוק ורחוק, ואחר שימת עין עיוני היטיב הגעתי למקום ישוב המיישב דעת הרמ"א ודיוק לשונו, וקודם שנבוא למטרת כוונתינו נאריך קצת בשיטת מהרי"ק ובחומרתו:

הנה המהרי"ק כ' דיש לחוש לשיטת הרי"ף הגם דיחידאי הוא מ"מ כדאי הוא לחוש לו להחמיר באיסור דאורייתא הקל כ"ש באיסור חמור דא"א, והנה הא דפשיטא לי' למהרי"ק דלשיטת הרי"ף גט אשה ושחרור שווה דאין יוכל לזכות רק דלא יוכל לחזור בו, נפקא לי' מכח ראי' שהביא מדמביא הרי"ף ב' איבעיות דש"ס יבמות בפ"ק דגיטין גבי פלוגתא דר"מ ורבנן נראה דדינם שווה אם הי' זכו במזכה במקום יבום וקטטה לא הי' מהני רק דאינו יוכל לחזור בו, ומינה היכא דזכות גמור הוא ל"מ רק שא"י לחזור בו, והט"ז לחלק יצא בין גט אשה לשחרור דבשחרור איכא קצת חובה כמ"ש תוס' גיטין י"ג ע"א, דוודאי בהפקירא ניחא לי' רק דעדי' צד זכות שיוצא לחרות, וכיון דקצת חוב איכא די שזוכה לו שא"י לחזור בו, אבל בגט אשה שהמירה דזכות גמור הוא מהני שתהי' מגורשת מיד אלו דבריו, ובמח"כ דחה דברי מהרי"ק בדברים בעלמא ואין טעם וסברא לחילוק זה בין קצת חוב או לא וא"צ להאריך במובן שאינו מובן, וכשאני לעצמי הי' נ"ל דיש טעם וסברא לומר דווקא בשחרור ס"ל לרי"ף הכי ולא בגט דתוס' ט' ע"ב תמה על רש"י כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כיון דתן כזכי וכן הקשה הרא"ש לקמן במקומו ועיין פ"י ט' ע"ב שכ' דאם נשתחרר מיד אפשר שיכשל בשפחה או בתרומה, ודבריו אינם מעלים ארוכה א"כ היכא דמודיעי' לו מיד או שידוע לו שיזכה לו משתחרר מיד ומסתימת דברי הרי"ף לא משמע כן, והא ראית הרי"ף ממתני' דתן שחרר דלא יתן לאח"מ ואי יש אופן דמשתחרר מיד עדיין קשה דהא לר"מ לעולם לא משתחרר מיד ואין נותני' לאח"מ, ולרבנן דווקא כשאינו יודע, והיותר נ"ל עפמ"ש תוס' הנ"ל דוודאי בהפקיר' ניחא לי' אלא דניחא לי' יותר שיצא לחירות ולא יהי' שיעבוד רבו עליו, ובוודאי אם הי' אפשר לו שלא יהי' רשות רבו עליו ומותר בשפח' ניחא לי' יותר ושחרור חוב הוא לו שנאסר בשפחה, וי"ל שזהו טעמא של הרי"ף דאינו זוכה לו רק שלא יוכל רבו לחזור בו וא"א לו לשעבד בו וכ"ז שלא יגיע השחרור לידו אינו רוצה שיהי' משוחרר ויהי' אסור בשפחה, דניחא לי' בשפחה בנתיים דשכיחא לי' וכו' ממילא חוב הוא לו שיהי' משוחרר מיד כנ"ל ולפ"ז בעבד קטן דלא שייך דבהפקירא ניחא לי' כמ"ש תוס' שם זוכה לו השליח לגמרי וזכות הוא לו שיהי' מותר בב"ח ויהי' ישראל גמור מיד כמו בגר קטן, וכן במעוכב ג"ש למ"ד דאסור בשפחה זוכה לו לגמרי מיד כנ"ל, ומיושב בזה קושי' ראשונים מש"ס קדושין דמשתחרר ע"י אחר דמשוחרר מיד וכן הקשו מהא דעשי' פלוני עבד ב"ח והוא אמר לא עשוי י"ל כל זה בעבד קטן וכן ל"ק מתוספתא הי' אוכל בתרומה ואמרו לו עשאך ב"ח, די"ל שהי' קטן בשע' שזיכה לו ג"ש ובשעת אכילה הוא גדול ועיין:

ולפ"ז דווקא בשחרור ס"ל לרי"ף דל"מ זכי' רק שא"י לחזור אבל בגט היכא דזכות גמור הוא לה מגורשת מיד דאין טעם לומר דלא זכה כדי שתהי' מגורשת מיד, ועוד נ"ל דווקא בשחרור אפשר לחלק ולומר דזכה לו שלא יהי' האדון יוכל לחזור אבל אינו משוחרר כיון דיש בעבד צד ממון של האדון וצד איסור ויוצא בשן ועין או מפקיר עבדו לפי דקיי"ל דבעי ג"כ כבר נסתלק זכות האדון מה שנוגע לממון שהוא קנין כספו ונשאר צד האיסור וניתר ע"י ג"ש כן יש לחלק לחצאין שזוכה לו שאין האדון יוכל לחזור בו היינו שאבד זכותו לשעבדו בע"כ, אבל אינו משוחרר שיהי' מותר בב"ח אבל בגט אשה א"א לומר זכות לחצאין שאין יוכל לחזור בו ותהי' א"א גמורה כי לא מצינו ענין כזה בא"א כנ"ל חילוק נכון וברור, ולשני חילוקי שחלקנו ל"ק מה שהקשו הראשונים דמצינו אפי' בגט אשה דזוכה לגמרי ומגורשת מיד, ולמ"ש דווקא בשחרור ס"ל לרי"ף כן לק"מ, ולא קשה אלא משחרור עצמו שהקשו דמצינו דמשוחרר מיד, בצירף מ"ש דגם בעבד לא ס"ל לרי"ף דאינו זוכה לגמרי רק משום שלא יהי' משוחרר מיד זכות הוא לו דמותר בנתיי' בשפחה, וזה ל"ש בעבד קטן או במעוכב ג"ש מיושבי' גם הקושי' שהקשו משחרור עצמו וא"ש עיין:

והנה מהרי"ק דמדמה גט לשחרור לאו יחיד הוא בדבר הזה, אלא להקת ראשונים כוותי' ס"ל הלא המה רמב"ן במלחמות ורא"ש ורשב"א ור"ן דהקשו על הרי"ף מגט אשה מפ' האומר ומש"ס יבמות דמשמע דמגורש' לגמרי, הלא מפורש דכולם מדמו גט אשה לשחרור ולא לחלק יצאו בין גט לשחרור, ונראה דפשיטא להו דרי"ף ס"ל גם בגט אשה כן מדמביא הרי"ף איבעי' דש"ס יבמות בגיטי' גבי פלוגתא דר"מ ורבנן וזו ראי' מהרי"ק בעצמו, ואלו ראה הט"ז וידע כי רבים מראשונים אשר אתו לא הי' דוחה דברי מהרי"ק בשתי ידים, בלי ידים מוכיחות ובדברי' בעלמא:

והנה הראשונים כולם תמהו מה טעם יש שלא מזכה לו לגמרי שיהי' משוחרר מיד וכבר כתבנו טעם לשבח גבי עבד אבל לפי דס"ל לראשונים מכח הוכחה שכ' מהרי"ק דגם בגט ס"ל כן צריך לתת טעם אחר ונ"ל ע"פ שיטת רשב"א ותוס' נדרים ל"ו ע"ב כל דבעי שליחות ממש ל"מ דניחא לי' ובעי דעת המשלח דווקא עיי"ש היטיב, והי' קשה לי מאז דמה יענו להא דיבמות במזכה גט במקום יבום ומוכה שחין דמוכח באיכא זכות מהני זיכוי הא בגט בעי שליחות ממש ומושלח ושלחה ונצטערתי בזה עד שמצאתי בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' שהרגיש בזה בתוך הדברים וכ' היכא דמזכה לי' מידו זוכה לו אפי' שלא מדעת משא"כ כשאין מזכה לו כמו בתור' משל חבירו עיי"ש, ונ"ל דרי"ף לא ס"ל הכי אלא כל דבעי שליחות ממש לא מהני זיכוי דבעי דעת המשלח שימנה שליח בפה, ושאני עניני ממון דלא בעי שליחות ממש רק דניחא לי' וזכי' שלא בפניו, ולכן בשחרור ובגט דבעי שליחות ממש לא מהני זכוי רק לענין שאין יוכל לחזור בו אבל לא שיהי' משוחרר עד שיגיע לידו או שימנה שליח בפה, וכן בגירושין כנ"ל נכון מאוד בשיטת הרי"ף ע"פ שיטות ראשונים בשיטתו דגט ושחרור שווה, וכן י"ל בכוונת רש"י לעיל ט' ע"ב אלא שחזר בו בפי' מתני' וחזרה זו ישבתי בחי' לגיטין ואכ"מ:

והנה הרמב"ם פ"י מעבדים הלכה א' מחלק בין אומר זכה משוחרר מיד ובאומר תן אינו יוכל לחזור בו אבל אינו משוחרר מיד ועיין לח"מ שם דעפ"ז נתיישבו כל קושי' ראשונים ומזה יצא לרמב"ם לחלק בין תן לזכי ועיין עוד שם מלתא בטעמא לחלק בין תן לזכי הגם דתן כזכי מ"מ מכיון של"א לשון מבורר יותר זכה ש"מ דאינו רוצה שיהי' משוחרר עד שיגיע לידו, ולכאורה קשה לרמב"ם דס"ל במתנה תן כזכי ולא כ' במתנה דמהני רק שא"י לחזור בו, ועיין ספ"ק דגיטין מבואר אם הולך כזכי אם מת המקבל כבר זכו בו היורשי' מוכח דבמתנה ל"א כן, ועיי' פ"י גיטין במתני' האומר תן גט זה וכו', ונ"ל ע"פ מ"ש לח"מ דבאומר תן ול"א זכה ש"מ דרוצה שלא יזכה עד שיבוא לידו, וי"ל במתנה דכל הנא' המתנה שיהי' ביד המקבל המתנה ויהנה בו לכן בחר לו בלשון תן הגם שרצונו שיזכה לו ויהי' שלו מעתה מ"מ אמר תן לו כי העיקר שיהי' שלו בידו, אבל בשחרור דהעיקר שיהי' משוחרר ואין הכוונה לזכות לו השטר עצמו שיהי' הנייר שלו להנאתו אלא שיה' משוחרר, ואי דבעי השטר לראי' שהוא משוחרר יחוש העבד לנפשו ויקחהו מן השליח ומה לו לומר תן ש"מ דקפיד שלא יהי' משוחרר עד שיגיע לידו כנ"ל נכון:

ובהגה"מ הלכות עבדים מביא על דברי הרמב"ם שכ"כ הרי"ף ורש"י ט' ע"ב, נראה דס"ל דכוונת רי"ף ורש"י ג"כ דווקא בתן לו ולא בזכה וכ"כ הטור יו"ד סי' רס"ז דאפשר לפרש דברי הרי"ף כן דכ"כ הרמב"ם, וב"י כ' דברי טעם הם בפרט כיון דרמב"ם הכי ס"ל, ונראה כוונתו דע"פ הרוב הרמב"ם ורי"ף בחד שיטתא אזלו וכן פסק להלכה בש"ע כדרכו לאחוז בשיטת רי"ף ורמב"ם, ונראה לי דהראשונים כולם שהקשו על הרי"ף ולא נראה להם לחלק בין זכה לתן כיון דתן כזכי מ"ש, וירו חיצי קושיותי' על הרי"ף משום דלא ראו כי הרמב"ם תלמידו מחלק בהכי ולא נזכר באחד מן הראשונים שיטת הרמב"ם בזה, ואלו ראו כ' כבר יצא הרמב"ם לחלק בין תן לזכה לא היה רחוק בעיני' כי גם הרי"ף הכי ס"ל ולא הקשו מה שהקשו, ואנחנו שידענו משיט' הרמב"ם בוודאי מסתבר לומר דכן שיטת הרי"ף רבו כדס"ל להגה"מ וטור וב"י ולח"מ הסכימו דכן הוא:

ויש לעיין לפי דעת ראשונים דלשיטת הרי"ף גט שווה לשחרור וכתבנו דיצא להם כן מדמביא הרי"ף איבעי דש"ס יבמות בגיטין ש"מ דרצה בזה לדון מזה היכא דאיכא זכות גמור בגט אשה דמהני זיכוי ע"י שליח כמו בשחרור רק דא"י לחזור בו וכ"כ מהרי"ק, ואי נימא שיטת הרי"ף כשיטת הרמב"ם לכאורה עדיין קשה למאי מביא האיבעי כאן במזכה גט דאינו דומה לשחרור במתני' דאיירי באומר תנו דאינו זוכה לגמרי, משא"כ במזכה גט שאמר זכה דמגורשת לגמרי, וי"ל דמייתי הרי"ף האיבעי במזכה דהיכא דאיכא זכות יוכל לזכו' כרצונו אלא דתלי' בלשון אם אמר תנו כמו בתן שחרר מדיוק לשונו משמע דווקא תן שאינה מגורשת עד שיבוא לידה אלא שא"י לחזור, ובזכה מגורשת מיד וא"ש:

אבל קשה על דפשיטא למהרי"ק דשיטת הרי"ף אפי' בזכה לא מהני בין בגט בין בשחרור רק שאין יוכל לחזור בו, ומהרי"ק עצמו מביא שם שיטת הרמב"ם דס"ל דווקא בתן לא מהני ולא עלה על דעתו לומר דגם שיטת הרי"ף כן הוא, ואין שום רמז ורמיזא ברי"ף דגם בזכה ס"ל דאינו משוחרר וצ"ע, ונ"ל ליישב, הנה בקצה"ח סי' קכ"ה העלה בשיט' הרמב"ם דבתן הוי כאלו התנה תנאי בעלמא שלא יהי' משוחרר עד שיתן לידו ואז משוחרר למפרע משעה שנתן לו והא דלא יתן. לאח"מ הגם שכל תנאי אפשר לקיים אח"מ דכיון דתנאי זה בשחרור עצמו הוא, נראה כמשחרר אח"מ ומדרבנן לא יתנו לאח"מ אלו דבריו עיי"ש:

ואומר אני אם דבריו צדקו ואפשר להעמידם בכוונת הרמב"ם, אבל בשיטת וכוונת הרי"ף א"א לומר כן דהא הרי"ף מביא דמיון וראי' מאומר הולך מנה לפלוני שאני חייב דמצינו לחצאין דא"י לחזור בו וחייב באחריות ועיין לח"מ שכ' לפי שיטתו דרי"ף דווקא בתן ס"ל הכי הראי' דמביא הוא דמצינו ענין זכי' לחצאין עיי"ש, ולפי דברי קצה"ח קשה ראי' זו הא אין כאן קנין לחצאין אלא דמתנה תנאי ומלשונו שאמר תנו ולא זכה מוכח דתנאי התנה ופשיטא שיוכל להתנות כרצונו וא"צ לזה שום ראי' וגם אין ראי' כלל לכל זה מהא דהוליך מנה כמובן, וע"כ דכוונת הרי"ף או כדס"ל לרוב ראשונים דא"א לו לזכות רק שא"י לחזור, או דנחלק בין דאמר תן משום שאמר תן דעת המזכה כך הוא לזכותו רק למקצתו וע"פ ב' דרכים אלו יש שפיר ראי' ודמיון להוליך מנה וכו' וזה נ"ל דעת מהרי"ק דס"ל בכוונת הרמב"ם לחלק בין תן לזכה, דבאמר תן הוי כאלו התנה תנאי כמ"ש קצה"ח ממילא א"א לומר דשיטת הרי"ף כרמב"ם כמ"ש וס"ל בשיטת הרי"ף משום שא"א לשליח לזכות לגמרי שיהי' משוחרר מיד ועיין חילוק בין תן לזכה כנ"ל ועיין:

אלא באמת גם בשיטת הרמב"ם מסתבר יותר כמ"ש הלח"מ דלאו תנאי היא אלא שאין דעת המשחרר שיהי' משוחרר אלא מזמן שיבוא לידו והלאה, דלפמ"ש קצה"ח אם נתן לאח"מ משוחרר מדאורייתא, אלא מדרבנן לא יתן לאח"מ שלא יאמרו וכו' ובמתני' קתני תן גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאח"מ משמע דדינם שווה כמו בגט לא יתן ואם נתן אינה מגורשת מדאוריי' כן בשחרור, ועוד הא מה שהביא לרמב"ם לחלק בין תן לזכה משום דקשי' ליה מתני' דלא פליגי רבנן וככ"ע אתיא כמ"ש הרי"ף ואי לא יתן לאח"מ לרבנן רק מדרבנן הוא ולר"מ לא משוחרר מדאורייתא עדיין קשה דמשמע דבין לר"מ בין לרבנן דינו שווה דלא יתנו ואם נתן אינו משוחרר וגם מסתימת הרמב"ם שלא כ' דמדרבנן לא יתנו, נראה יותר דמעיקר הדין ומדאורייתא לא יתנו לאח"מ, וגם יגיד עליו הרי"ף דמסתמא בחד שיטת' אזלו דגם הרי"ף לא כ"כ רק בתן ולא בזכה וכבר כתבנו דבשיטת הרי"ף א"א לומר משום תנאי ומינה משיטת הרי"ף נשמע שיטת הרמב"ם דלא משום תנאי ומדרבנן אלא דמעיקר דין דאורייתא לא יתן לאח"מ דבשחרור אינו מתחיל רק מעת שבא לידו וכן עיקר ועיין:

היוצא לנו מהאמור עד כאן מלבד כי הרי"ף יחידאי הוא ורוב ככל ראשונים חלקו עליו ומהרי"ק חשש לו באיסור דאורייתא וכ"ש בחומר א"א כמ"ש היינו משום דלא עלה על דעתו דס"ל לרי"ף לחלק בין תן לזכה אבל לפמ"ש דהגה"מ וטור וש"ע ס"ל בשיטת הרי"ף דווקא בתן ולא בזכה ועכ"פ אפשר לומר כן בוודאי אין להחמיר ולחוש לשמא שיטת הרי"ף אפי' בזכה, ודי לנו להחמיר במזכה לה גט ואומר תן הגט דרוב ראשונים לא יצאו לחלק וס"ל אפי' בתן מהני הרי הרי"ף ורמב"ם דס"ל בתן דל"מ רק לעני' חזרה והם עמודי הוראה וכן פסק המחבר דכוותי' ביו"ד סי' רס"ז, אבל להחמיר אפי' באמר זכה ולחוש לדעת הרי"ף שמא ס"ל גם בזכה כן בוודאי חומרא יתיר' היא:

ומה דצל"ע על הרמ"א ביו"ד סי' רס"ז מביא י"א דאפי' בתן משוחרר מיד, ושתק לי' למחבר דפוסק להקל בתן נראה דשתיק לי' דמודה לו דרי"ף ג"כ ס"ל כרמב"ם ובא"ע סי' ק"מ מביא די"א להחמיר בזה וציין על המהרי"ק וסתרו פסקיו אהדדי וצלע"ג:

ואין לי מקום ישוב אלא לומר משום חומר א"א חושש לשיטת מהרי"ק דאפשר דרי"ף ס"ל אפי' בזכה דל"מ עד שבא ליד המקבל, וביו"ד סי' רס"ז בעבד הגם דדאורייתא הוא לא חש לחומר' מהרי"ק לחוש שמא ס"ל לרי"ף אפי' בזכה, הגם דמהרי"ק עצמו כ' דכדאי הרי"ף לחוש לו באיסור דאורייתא הקל כ"ש בחומר א"א, אזיל לשיטתו דס"ל בפשיטות דרי"ף אפי' בזכה הכי ס"ל וכבר בארנו טעמו, אבל אנן נקטי' דרי"ף כרמב"ם ס"ל לכן באיסור דאורייתא דעלמא לא חש רמ"א כלל לשיטת הרי"ף בזכה, רק בחומר א"א להתיר' להנשא ע"י זיכוי גט על זה מביא יש מחמירי' ובאמת היא חומרא יתיר' דגם מהרי"ק לא החמיר חומרא זו לחוש אלא משום דפשיטא לי' דלרי"ף ל"ט אפי' בזכה ועי':

ואחר הוצעת דברי' אלו נבוא לישוב פסקי הרמ"א בסי' א' ובסי' ק"מ דסתרו אהדדי, והי' נ"ל בתחלה דלק"מ דבסי' א' פסיק ובא להתיר לו לישא אשה על אשתו לחוש לחדר"ג ובלא"ה במנהגא תלי' ורבי' דס"ל דלא תיקן ר"ג כה"ג לדבר הזה לבד רמ"א סמך על שיטת רוב ראשונים דמהני לגמרי כשמזכה לה גט, ולקמן סי' קמ"א כ' דמותר' להנשא כששבה או אשה הנאסרת ע"ז מביא יש מחמירי' בזה היינו לדבר הזה להתירא להנשא וקאי בין במומרת בין כשהיא אסורה עליו להתירה להנשא לעלמא חושש לחומרת מהרי"ק, וכד דייקת בציוניו של הרמ"א דבסי' א' ציין על פסקי מהר"י סי' רנ"ז ובסי' ק"מ ציין על תה"ד רל"ז ורנ"ז, ובסי' א' לא ציין על סי' רל"ז והלא דבר הוא, ולמ"ש בדיוק הוא, דבתה"ד סי' רל"ז כ' דמתירי' לו לישא אשה ע"י זיכוי ואם שבה אח"כ מותרת להנשא ע"י גט זה, ובפסקי' סי' רנ"ז כ' מנהג אוסטרייך להתיר לו לישא אשה ע"י זיכוי גט ולא כ' דמתירי' אותה להנשא כששבה, ולכן רמ"א דעשה פשר דבר וסמך להתיר לו לישא אשה על אשתו ולא חש לחומרת מהרי"ק לדבר זה ומזה איירי בסי' א' לכן ציין על פסקי מהר"י סי' רנ"ז ובסי' ק"מ קאי לזכות לה גט להתירה להנשא ציין על תה"ד סי' רל"ז ג"כ דשם נאמר להתיר להנשא וכ' יש מחמירי' היינו להתירה להנשא יש לחוש לחומרת מהרי"ק כמ"ש וא"ש נכון:

ודע דיש לי צ"ע בתה"ד סי' רל"ז דכ' דיש לחוש לירושלמי דמביא תוס' גיטין י"א ע"ב דמחלק בין עבד נמכר ע"י אחר לאשה שאינה מתגרשת בע"כ ע"י אחר ולפי' תוס' נראה דס"ל לירושלמי אפי' בזכות גמור א"א לזכות גט לאשה הגם דש"ס דילן ל"ל הכי דקאמר באשת מוכה שחין משום טב למיתב טן דו וכו' אבל בזכות גמור יוכל לזכות לה גט, מ"מ יש לחוש לירושלמי כיון דתוס' מביאו ומפרשו ונתן שם עצות בנפשו לצאת ידי כולם, ובסוף התשובה כ' היכא דגלתה דעתה כבר שרוצי' בגט בוודאי יכולי' לזכות לה עיי"ש, וכל עין רואה יראה כי דבריו סתרו זה את זה דתחלה כ' דיש לחוש לירושלמי הנ"ל ואח"כ כ' היכא שגלתה דעתה בוודאי מהני הא לפי ירושלמי ל"מ זיכוי אפילו בזכות גמור, וצריך לומר משום דירושלמי לחוד לא הי' חושש אלא בצירף דלא ברירא כולי האי דזכות גמור הוא הגם דנוטה יותר דזכות גמור הוא לה מ"מ כיון שיש מפקפקי בצירוף הירושלמי נראה לו לחוש ולתקן ע"צ היותר טוב, אבל היכא שגילתה דעתה קודם, שחפיצה בגט, ועשתה השתדלות להמציא לה גט משום דירושלמי לחוד אינו חושש כיון דגמרא דידן חולק עליו עליו כצ"ל, וכן נראה מדבריו שכ' אם גלתה דעתה יש לסמוך על דס"ל דדי בקבלה לחודה והיינו דלא חששו לירושלמי ועיין:

והנה לא נמצא לאחד מקדמאי ובתראי דדברו בענין היתר זה באשת מומר ובמומר' לחוש לירושלמי דמביא תוס', ותה"ד יחידאי הוא בדבר הזה, ובאמת מלבד דירושלמי חולק על ש"ס דילן, גם קשה עליו ממתני' דגיטין י"א דאמרו רבנן דגט חוב הוא לה דשלא לזון אשתו אינו רשאי, אבל אם הי' זכות לה הי' יוכל לזכות הגם שאינו יוכל לגרשה בע"כ בלא דעתה דלא כירושלמי וקשה על הירושלמי ממתני', ועיין פ"י שם, גם עיקר חילוק של ירושלמי בין עבד שיוכל למוכרו בע"כ לאשה צריך טעם והסבר ועיין מהרש"א שם, והנה מצינו חילוק כזה בין אפשר לו למוכרו בע"כ בש"ס קדושי' כ"ג ע"א משו"ה מהני בכסף בלא דעתו גם לר"מ דחוב הוא לו משום שיוכל למוכרו ושם מחלק ש"ס בין כסף לשטר עיי"ש, ונ"ל שזו סברת הירושלמי ג"כ לחלק בין אשה לעבד ואפי' בשטר ס"ל כן דלא כש' דילן דמחלק בין שטר לכסף, וליישב ממתני' נ"ל דס"ל לירושלמי באשת מוכה שחין איכא צד זכות דנפטרת ממנו ול"ל דטב למיתב טן דו כבש"ס דילן, אלא דיש ג"כ צד חוב שמפסדת מזונ', וכן בעבדו של עשיר יש צד זכות דאינו משועבד עוד ויש צד חוב שהוא עבדו של עשיר שיתן לו מזונ' בריווח, והקשה מ"ש עבד מאשה כה"ג ומתרץ דעבד יוכל למכור בע"כ לכן כל שיש זכות בדבר הגם שיש ג"כ מצ"א חוב יוכל לשחרר אותו ע"י אחר בלא דעתו, כיון שאפשר שימכרהו בלא דעתו, אבל באשה דא"א לגרשה בלי דעתה וכיון שיש צד חוב ג"כ שמפסדת מזות' א"א לזכות לה בלא דעתה וכעין זה בש"ס לקמן י"ב ע"ב אי בעי זריק לה גיטה ועיין בתוס' והמהרש"ל שם והא"ש דל"ק ממתני' דקתני משום שמפסד' מזונ' דלולי דיש צד חוב לא הי' מעכב מה שאין יוכל לגרשה בע"כ בלא דעתה כנ"ל הקצרתי ועיין היטיב:

והא"ש דלא חששו בגט מומר או מומר להא דירושלמי, דירושלמי דווקא היכא דאיכא צד חוב ס"ל דלא מהני זיכוי באשה ועדי' מינה עבד, אבל כל דאיכא זכות גמור לא אמר ירושלמי מעולם ואפשר דגם תה"ד ס"ל בכוונת ירושלמי כמ"ש אלא משום דלא ברירא לי כ"כ במומר דליכא צד חוב קצת לכן חש לירושלמי, אבל בשגלתה דעתה דניחא לה דאיכא וודאי זכות גמור בלי צד חוב גם לירושלמי וא"ש דברי תה"ד במרווח ועיי':

ונחזור למקום ישוב שלנו שישבנו סתירת הרמ"א דבסי' ק"מ חושש שלא תנשא לאחר וכתבנו לעיל דחומרא יתיר' היא כיון דלרי"ף עצמו י"ל בזכה מודה, ואפשר דראה הרמ"א דתה"ד בסי' רל"ז חושש קצת לירושלמי הנ"ל ובצירוף מאי דחש מהרי"ק לשיטת הרי"ף כ' ויש מחמירי ומגלה דעתו להתירה להנשא יש להחמיר, ובסי' א' מתיר בפשיטות לישא אשה על אשתו דמשום חדר"ג לא מחמירי' כ"כ, ומדויק מ"ש ויש מחמירי' משמע רבים והא ליכא דמחמיר רק מהרי"ק ויחידאי הוא ולמ"ש דחושש ג"כ למ"ש תה"ד דיש לחוש לירושלמי והיינו יש מחמירים רבים ועיין בכ"ז, והלום ראיתי אחרי ריאי בס' בית מאיר שכ' בפשיטות דלק"מ קושי' ב"ש דבסי' א' סומך על שיטות החולקי' על הרי"ף משום חדר"ג ובסי' ק"מ להתיר להנשא חושש לשיטת הרי"ף, והרגיש בעצמו לפמ"ש הדר"מ סי' א' ומביאו הח"מ דאיכא חשש דאורייתא שמא תתיב במקום צרת סוטה וכ' דקאי הרמ"א היכא דלא נהגי ביבום, ודבריו בזה דחוקים דהא הרמ"א סתם דבריו בסי' א משמע אפי' היכא דנהגו ביבום, ועיין ט"ז שדייק בלשון הרמ"א דכוונתו דווקא במקום שאין נוהגי' ביבום יש מנהג דמקילי' אבל במקום שנוהגי' ביבום צריך שיזכה לה גט תחלה והרי מ"ש הרמ"א דמזכה לה אפי' במקום שנהיגי' ביבום דאיכא חשש דאורייתא מ"מ מתירי' לו ע"י גט, ויש לדחוק כיון דאינו רק משום חשש שמא ימות ותתייבם כל כי האי לא חוששי' לדעת הרי"ף, ולדברינו דהוכחנו דלא חושש רמ"א לחומרת מהרי"ק אפי' באיסור דאורייתא דעלמא מדלא חש לי' ביו"ד סי' רס"ז בעבד וכתבנו מלתא בטעמא והא דחושש כאן בסי' ק"מ משום חומר דא"א דווקא, ולזה א"ש הא דלא חושש לחומרת מהרי"ק בסי' א' אפי' במקום דנהיני' ביבום וא"ש:

עוד פש גבן ליישב הא דלא הזכיר הרמ"א בסי' א' מאשה שנאסרת על בעלה דמזכה לה גט ומותר לישא על אשתו, גם ליישב מה שדייק הרמ"א בסי' ק"מ וכ' ויש מחמירי' בזה משמע דקאי רק אדסמך באשה הנאסרת וליישב כ"ז אקדי', הנה צל"ע טובא על המהרי"ק שכ' דכדאי הוא הרי"ף לחוש לי אפי' באיסור דאורייתא הקל, כ"ש בחומר דא"א, וכ' עוד וז"ל ולא נתיישב לו המנהג ההוא דהא פשיטא לדברי ר' אלפסי אם נאמר דיש לחוש לתקנת הגאון שלא לישא ב' נשים גם כשהראשונה המירה משום זכות הגט ע"י אחר לא נתקן האיסור דסוף סוף עדיין א"א היא עד שיגיע הגט לידה עכ"ל הצריך לנו ולא אבין הא המנהג ההוא כתורה הוא ומרוויחי' טובא גם אם היא אסורה כפי שיטת הרי"ף ונחוש לו באיסור דאורייתא א כ"ש בחמור כזה, מ"מ הא לרוב שיטות ודיעות מותרת ויצא' מבעלה וכיון דלא ברירא אם גם בכה"ג תיקן הגאון לכן סומכי' בזה על דעת רוב ראשונים והרוויחו טובא בזיכוי הגט דיצאנו מספק תקנתא אליבא רוב הדיעות, וכשתבא להנשא לא נתיר' כי נחוש בחומר איסור לשיט' הרי"ף, באמת השואל כ' שם להתיר אותה כשתשוב, וע"ז יפה כ' מהרי"ק דיש לחוש לשיטת הרי"ף אבל מ"ש דלא נתיישב לו המנהג להתיר לו לישא אחרת משום דלא ניתרי' ע"פ שיטת הרי"ף דבריו בזה צ"ע לכאורה:

ואחר שעיינתי יותר עמדתי על כוונתו, בשנאמר הא דפשיטא למהרי"ק ודכוותי' דזנות הוא למומר' בזיכוי הגט וכן באשה הנאסרת על בעלה, הוא זכות לה כדי להתיר הקשר שבינה לבינו, ולא תהי' אגיד' בי' ותהי' מותרת להתנסבה לכל גבר כחפצה ורצונה, ובמומרת הגם שהוא כעת בין הנכרי' מ"מ זכות הוא לה אם נתיר הקשר אולי תרצה לשוב פעם לדת ישראל או לש"ש או שתתן עיניה באיש ישראלי ולבעלה כבר אסור' בלא"ה משום שמטומע' בין הנכרים וליכא צד חוב אלא זכות כן נראה משטיחות ופשיטות של המדברים בהיתר זה, והא"ש מ"ש מהרי"ק אם אנו חוששי' לשיטת הרי"ף ואין אנו מתירי' אותה להנשא עד שיבוא הגט לידה שוב ליכא זכות לה בזיכוי גט זה כיון שנחמור עלי' שלא תנשא ממילא גם להתיר אותו לישא אשה אחרת א"א. הגם לרוב שיטות מגורשת מיד, מ"מ כיון דסוף כ"ס אנו מחמירים עליה' עכשיו שלא תנשא ע"י זכוי זה הגם דחומרא הוא שאני מחמירי' עלי' עכ"פ ליכא זכות בזכי' זו ממילא רובץ עליו תקנת הגאון שלא לישא אשה על אשתו, לכל השיטות, ואין לומר שעכ"פ זכות הוא לה שלא יהי' יוכל לחזור בו אם תרצה לקבלו, תינח שלא יהי' יוכל לחזור אבל שתהיה מגורשת מיד ליכא זכות כלל סוף כ"ס תהיה אסורה, ועוד משום חזרה ליכא זכות כיון שנושא אשה אחרת ומזכה לה גט משום איסור דחדר"ג ממילא לא יחזור בו, וא"ש דברי מהרי"ק כנ"ל נכון מאוד ועיין:

ואקדים עוד כי בפסקי מהר"י סי' רנ"ז כ' טעמא דמהני לזכות גט למומרת דזכות הוא לה שלא תזנה באיסור הנה חידש לנו טעם דזכות הוא לה שלא תזנה באיסור וטעם זה י"ל במומרת אבל באשה הנאסרת על בעלה בריא' דם מחמת תשמיש לא שייך טעם זה וגם אשה הנאסרת משום זינתה תחתיו ג"כ ל"ש טעם זה כ"כ אטו משום שזינתה פעם ופעמים תזנה לעולם ובסי' רל"ז מביא מא"ז באשה הנאסרת על בעלה דמזכי' לה גט וצ"ל הטעם משום דזנות הוא לה כדי שתהי' מותרת להתנסב' לאחר, וטעם זה שייך גם במומרת ולמה שינה בסי' רנ"ז טעמא דמומרת כדי שלא תזנה באיסור, ונ"ל דבמומרת לא הי' נראה לו לתה"ד שהוא זכות משום שאם תשוב שתהיה נשא' לישראל, ולכן בחר לו טעם כדי שתזנה עכשיו בהיתר אבל באשה הנאסרת על בעלה הטעם פשוט כדי שתהי' מותרת מיד לכל אדם כנ"ל:

ויש לעיי' הא בשלהי נדרים מבואר דיש הנאה מרובה באיסור' מבהיתירא דמים גנובים יומתקו הגם דשם לא חיישינן לזה אלא דס"ד כן היינו דלא חשדינן אותו שיעשה כך ויכווין כדי שתהי' באיסור לו, אבל בוודאי הענין כך הוא דיומתק יותר באיסור, ואשה זו שהמירה דתה יש לנו לחוש אולי יומתק לה יותר באיסור מבהיתר, וצ"ל דניחא לה כדי שימצא לה ישראל שיזנה עמה אשר לא ירצה לעבור איסור חמור דא"א או גם במומר' שייך דלא שביק היתירא כל שאפשר בקל בלי טורח, ועיין מל"מ הלכות אישות לענין א"א עושה בעילתו ב"ז הגם שעושה ועובר באיסור נדה במעשה זה מ"מ איכא חזקה, ויש לדמות ענין זה קצת לדהתם ויש לעיי' עוד:

היוצא לנו כי לפי תרה"ד אשה הנאסרת על בעלה ואשה שהמירה בשניהם איכא זכות גמור אבל חלוקי' בטעמ' באשה הנאסרת איכא משום שתהי' מותרת לעלמא מיד, ובאשה שהמירה איכא זכות שלא תזנה עכשיו באיסור ויש נ"מ בין הטעמים באשה הנאסרת דזכות הוא כדי שתוכל להנשא לפי דחושש המהרי"ק לשיטת הרי"ף שלא להתירה להנשא ממילא גם הוא אסור לישא אשה אחרת דאין לומר דלגבי דידי' סמכי' על רוב הפוסקים כיון שס' כ"ס אנו אוסרי' אותה להנשא ליכא זכות שתהי' מגורשת מיד ואין כאן גירושין כלל אפי' לרוב שיטות הפוסקים ואסור הוא באחרת ממילא, וכן ס"ל למהרי"ק אלא דמהרי"ק ס"ל כן גם באשה שהמירה דס"ל גם בה האי טעמא איכא שתהי' מותרת כשתשוב להנשא לכל כרצונה וחפצה ולא נראה לו טעם דתה"ד כדי שתזנה בהיתר מטעם שכתבתי וטעמו של תה"ד נראה למהרי"ק פגום אבל לתה"ד דבמומרת איכא טעמא אחריתא שלא תזנה באיסור הרי לרוב פוסקים דמגורשת מיד זכות הוא לה שלא תזנה באיסור, הגם שאנו חוששי' לרי"ף ואין מתירים אותה להנשא מ"מ זכות זה שתזנה בהיתר לא אבד לשיטת רוב הפוסקים ושפיר אנו סומכין לענין חדר"ג וחשש צרת סוטה על שיט' רוב הפוסקי' דמגורשת מיד ואין לו ב' נשים ועיי':

סוף דברי הכל נשמע ומובן הא דלא כ' רמ"א בסי' א' באשה הנאסר' דנשא אשה על אשתו ע"י זיכוי גט לסמוך על שיטת רוב ראשונים בחדר"ג ובחשש צרת סוטה כיון דחוששי' באיסור חמור דא"א שלא תנשא ממילא ליכא זכות ואין כאן גירושין כלל, אבל במומרת דאיכא סברת תה"ד כדי שתזנה בהיתר שפיר סמכי' לדבר זה על שיטת רוב פוסקים, והא"ש נמי שכ' בסי' ק"מ, ויש מחמירים בזה נקיט בזה קאי על דסמוך לו באשה שנאסרה חושש להחמיר דלא מהני זיכוי כלל אפי' לגבי דידי' להתיר לו לישא אחרת, ומכ"ש שלא להתיר אותה ובזה ס"ל כולו כמהרי"ק, אבל בדין הראשון כשהמירה לית ליה כמהרי"ק בכל מה דס"ל ומהרי"ק החמיר מטעם שכתבנו דתלי' בחילוק טעמים, וסמך על מ"ש כבר לעיל סי' א' להתירו לישא אחרת ודווקא במומרת ולא באשה שנאסרת על בעלה ומיושבים כל הקושי' ודברי רמ"א ולשונו מדוקדקים ומזוקקים שבעתים והדברים עתיקים בעזה"י:

ודע דיש לי מקום עיון באיבעיא ש"ס יבמות במזכה גט במקום יבום דמסיק דחולצ' ואינה מתייבמת וברש"י שם דספק הוא אם זכות הוא לה חולצת ואינה התייבמת והכי קיי"ל, ויש לעיין כיון דעכשיו כל המזכה גט במקום יבום נאסרת ע"י זכוי זה ליבמה ואגידה בי' עד שתחלוץ א"כ בוודאי אין כאן ספק דלמא חוב הוא לה משום דמרחמי' לי', כיון שאנו אוסרים אותה ליבמה אם לא תתגרש תהי' אגידה בי' עד שתחלוץ בוודאי זכות הוא לה שיזכה בגט עבורה ותהי' מותרת לעלמא, ואין לומר כיון שבידה לומר שאינה רוצה בגט ולא זכה לה מעיקרא דכן הדין בכל זכות, ולהך צד דחוב היא לה לא זכה לה כיון שאפשר לה להתיבם לו כשלא תרצה לקבלו הא ליתא דאם תאמר כן גם אם חוב הוא לה למה לא יזכה שהרי בידה לימה דאינה רוצי', וכן בכל דבר שהוא חוב וע"כ דאנו הולכים בתר עצם הדבר אם חוב או זכות הוא בלי גילוי דעת המקבל ועיין זה במלחמות פ"ק דגיטין, שאנו דנים אם אינה מוחה כשנודע לה אם מהני הזיכוי מעיקרא אם זכות או חוב הוא וכיון שבשעת הזיכוי אנו דני' אם הדבר בעצם זכות הוא או חוב משום דמרחמ' לי' וכיון שנאסרת עליו ליבם משום ספק ממילא זכות הוא לה וצל"ע כעת:

וזאת תורת העולה מדברינו ע"פ שיטת הרמ"א בסי' א' וסי' ק"מ א) אשה שהמירה כשמזכה לה גט ע"י אחר מותר לישא אחר' אפילו במקום שנהגו ביבום, ב) בצ"צ סי' ע' ובתשובת עה"ג סי' ל"ו דאם המירה באונס דלא נאסרה על בעלה דל"ח דלמא נתרצי לזנות ויש לה לצפות שתנצל ותשוב לבעלה לא מהני לזכות לה גט על ידי אחר דחוב הוא לה, והיכא דאיכא מנהגא להחמיר ולחוש לחדר' חדו ס אין לו תקנה לישא אחרת, ובתשובת עה"ג חרה אפו של הצ"צ על בעל הט"ז שהתיר בעובדא הנ"ל שהמירה באונס בלי שיזכה לה גט, ולצווח עליו מה ראה על ככה להקל במקום דאיכא מנהגא לחוש לחדר"ג, ולולי דמסתפינא הי' נ"ל להצדיק הצדיק מעיקרא, להיות כי רבו כמו רבו המקילי' דס"ל דבכה"ג לא תיקן ר"ג שלא לישא אשה על אשתו, ובמנהגא תלי' דיש מקומות חוששי' אולי גם כה"ג תיקן, ולמנהג המקילי' אפי' היכא שאינה אסורה עליו כגון שהמירה באונס ס"ל דר"ג לא תיקן וזה ס"ל גם לצ"ל דהא כ' שם דפולין גרירא בתר אוסטרייך, ואל"ה לא היה מודה לט"ז וי"ל כשהמירה באונס וכיוצא בה דלא מהני זיכוי גט בכה"ג לא נהגו לחוש להחמיר עליו שיהי' יושב בדוד גלמוד בטל מפ"ו כ"י, ועוד י"ל מאן דס"ל דר"ג גם בכה"ג תיקן מודה היכא דלא אפשר לי' לפוטרה בגט לא תיקן ר"ג, אלא היכא דאפשר, ועפ"ז יפה הורה הט"ז בהמירה באונס דא"א לזכות לה גט דמותר לישא על אשתו והוראתו בקדושה היא, ג) י"ל מדיוק לשון רמ"א סי' א' שס' ובמקום דליכא מנהג אין להחמיר להצריכו גט וכו' מדלא אם בקיצור ובמקום דאין מנהג מותר לישא בלא שיזכה לה גט, משמע לי מ"ש אין להחמיר כוונתו דאין ראוי' להחמיר דיש לחוש כשתשוב תהיה נשאת ע"י זיכוי גט זה, ולקמן סי' ק"מ מביא דיעות בזה אם מותרת להנשא, הגם דלענין חדר"ג ואפי' במקום דנוהגי' ביבום סמוך לבו של הרמ"א לסמוך במזכה לה ע"י אחר, מ"מ היכא דליכא מנהג לא ינהגו להחמיר שיזכה לה גט דיש לחוש לתקלה שתנשא ע"י זיכוי זה בלי שיגיע לידה, ואפשר י"ל משו"ה לא הזכיר רמ"א בסי' א' דאשה הנאסרת יזכה לה גט ע"י אחר וכ' הב"ש בסי' ק"מ דבאשה הנאסרת לא נתפשט המנהג, וצריך טעם למה באשה הנאסרת לא נתפשט המנהג ובהמירה דווקא נתפשט, ולמ"ש י"ל דיש לחוש שמא תנשא בגט זה בלי שיבוא לידה, ובהמירה חשש רחוק הוא שמא תשוב לדתה ותנשא לכן במקום שנהגו נהגו הגם שאוסרים אותה להנשא, הגם בתה"ד סי' רל"ז כ' משום א"ז באשה הנאסרת דמזכי' לה גט לישא אשה אחרת משום דס"ל דמותרת להנשא ג"כ וליכא מקו' לחוש לתקלה, אבל אם מחמירים שלא להנשא בו יש חשש קרוב באשה הנאסרת יותר מבאשה שהמירה, ולכן כתב רמ"א בסי' א' רק אשה שהמירה ולא נאסרת וכ' היכא דליכא מנהג אין להחמיר כיון שאפשר שיצא תקלה ע"י חומר' זו הגם דחשש רחוק הוא מ"מ אין לנהוג לכתחלה כן כנ"ל:

שוב ראיתי בתשובת זכרון יוסף חלק א"ע, סימן ב' בסופו מדויק לשון רמ"א מקצת דמקצת ממ"ש וזהו הנלפענ"ד, ד) להתיר האשה שתנשא ע"י שמזכה לה גט ע"י אחר תלי' בדיעות דמביא רמ"א וליש מחמירי' בין באשה שהמירה ובין אשה הנאסר' דלא כב"ש וכ"כ בס' בית מאיר, ובארנו והוכחנו באורך דבאשה הנאסרת למחמירים דאין מתירים אותה להנשא ממילא אסור גם היא לישא אחרת, אבל אשה שהמירה גם ליש מחמירים ס"ל לרמ"א דהוא מותר לישא אחרת דבהמירה לא תלי' זה בזה היתר שלו בשלה ועיין, ולמ"ש לעיל אות ב' היכא דלא מהני זיכוי לא נהגו להחמיר א"כ אשה הנאסרת על בעלה דא"א לזכות לה גט מותר בלי זיכוי, חוץ היכא דנהגו ביבום מחשש צרת סוטה:

כל זה כתבנו לפי שיטת הרמ"א דמביא ויש מחמירים היינו שלא התירו להנשא ולעיקר הדין אם נחוש למהרי"ק או לא הט"ז דוחה דברי מהרי"ק ולא חש לו כלל, ובס' בית מאיר כתב דדחאו בדברים בעלמא ולדעתו הדין עם מהרי"ק וכבר בארנו באורך באמת דברי הט"ז אינם כדאי' לדחות שיטת המהרי"ק, יכתבנו לעצמינו מלתא בטעמא דיש בו לשבח לחלק בין גט לשחרור אלא שבארנו ג"כ והראנו לדעת כי להקת ראשונים דס"ל כמהרי"ק דגט שוה לשחרור, ונגד זה הראנו פנים מסבירות לשיטת הטור יו"ד סי' רס"ז דשיט' הרי"ף כרמב"ם לחלק בין תן לזכי וכן ס"ל להגה"מ ומחבר ורמ"א, ורמ"א בעצמו לא מביא י"א להחמיר רק בחומר א"א ובארנו דהוא חומרא יתיר' לפי שיטת הטור והמחבר ורמ"א ביו"ד ולכן נלפענ"ד דאין לחוש כ"כ להחמיר וכ"ש במקום עיגון דלא כבית מאיר דנקיט לעיקר כמהרי"ק והפריז על המדה משום דלא העמיק כ"כ במח"כ ולדעתי הסומך להתיר' להנשא במקום עיגון לא הפסיד ואין מזניחי' אותו כנלפענ"ד:

ואחר שזכינו לדברים הדברים אלו בעזה"י, נבא לדון בנדון שלפנינו דנכנס פר"מ ני' לבית הספק בב' דברים, א' אם במדינתינו איכא מנהגא להצריכו לזכות לה גט קודם שישא אחרת, וב' אם מהני זיכוי כיון שגלתה דעתה דא"א לה לקבל גט מבעלה בפועל, א) הנה התה"ד בפסקי' סי' רל"ז כ' מנהג בני אוסטרייך ואגפי' שצריך שיזכה לה גט תחלה, ובני רייבוס לא נהגו כן ואלו הם ב' מנהגים דמביא רמ"א סי' א', ובעל צ"צ בתשו' עבודת הגרשוני צווח על הט"ז שהתיר לבעל שישא על אשתו בלי שיזכה לה גט תחלה, וכ' וז"ל בתה"ד מבואר בהדי' שמנהג איסטרייך ואגפי' שצריך לגרש ראשונה ע"י אחר ואני פה בקהילות כולם אגפים איסטרייך הם, ואפילו בכל מלכות פולין לית עיקר ושורש לזה לומר שמנהגה הוא להיתר לישא אחרת בלי שיגרש ראשונה ע"י אחר ואם יש קבלה בידו שמנהג כן הי' לו לבאר בפסק שלו עכ"ד ז"ל, הנך רואה דס"ל איסטרייך ואגפי' היינו כל השייך למדינת איסטרייך ביהם מעהרן ומדינת פולין, והה"נ מדינת אונגרין בכלל ואגפי', ועוד יש לדייק מדכ' תה"ד ופרט ובני ריינוס לא נהגו כן, משמע חוץ מזה לא הי' ידוע לו דלא נהגו כן, ובכ"מ דלא נודע לנו בבירור דנהגו כבני ריינוס צריך לחוש שמא נהגו כמדינת איסטרייך וכ"ש לאוסטרייך, צריך לדרוש סמוכי' עד שיתוודע בבירור כי נוהגי' כבני ריינוס ז"ל משו"ה כ' רמ"א בסי' א' ויש מחמירי' וכן נהוג' בקצת מקומות ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ולא פרט מנהג בני איסטרייך ומנהג בני ריינוס כמ"ש בתה"ד נראה דלא ברירא לי לרמ"א מנהג שאר מקומות ויש לחוש לכ"מ דלמא נהגו כן חוץ בידוע דליכא מנהגא, ולכן כ' במקום שאין מנהג אין להחמיר והיינו בידוע דאין נוהגי' כן, ולא ראינו אין ראי' בזה והגם בדשכיח ורגיל לא ראינו ראי' כמ"ש במהרי"ק שורש, גם אשה שהמירה או נאסרת על בעלה לא שכיח כ"כ ולא ראינו ולא שמענו אין ראי' עד דיתברר אחר החקירה כי כבר נעשתה מעשה שהתירוהו לישא בלי זיכוי גט תחלה ויצאה הוראה זו ע"פ גדולי המורים כנ"ל להוסיף על דברי צ"צ, והוראת הט"ז ישבנו לעיל, וגם הט"ז מודה לכ"ז ועיין, ב) הנה הה"מ פ"ד מהלכ' זכי' בשם רמב"ן היכא דאיכא זכות ומגלה דעתו לבסוף דאינו רוצה ל"מ זכי' ובחוב גמור גם שמגלה דעתו דרוצה ל"מ ועיין רמב"ן מלחמות פ"ק דגיטין י"א ע"ב, ורשב"א קדושין כ"ג ע"א יצא לדון בדבר חדש דווקא היכא דאיכא קצת חוב כמו מתנה דשונא מתנות יחי' בזה אם מגלה דעתו לבסוף דאינו רוצה לא זכה, אבל בזכות גמור כמו בעבד גם כשמגלה דעתו לבסוף וצווח דאינו רוצה מהני הזיכוי דבטלה דעתו, ושוב כ' בנכסי הגר ולקט שכחה ופיאה ובגר קטן דהגדיל יוכל למחות הגם דזכות גמור הוא שאני עבד דאם הי' לפנינו אפשר ליתן לו בע"כ לכן גם ע"י אחר יוכל לזכות אפילו אינו רוצה לבסוף, ובגט אשה שאפשר לגרשה בע"כ הא חוב הוא לה ובגר קטן והפקר דא"א בע"כ כשצווח לבסוף לא זכה עיי"ש, וא"כ באשה נמי היכא דזכות גמור הוא לה מהני אפי' צווחת לבסו' דאינה רוצה כמו עבד, אלא דרשב"א בעצמו מביא שם שיטת הרי"ף ורמב"ן דלא ס"ל כוותי' דאם העבד צווח לבסו' לא מהני הזיכוי והרשב"א בעצמו לא ברירא לי' וכ' דלולי דמסתפינא הי' אומר כן, ואפשר מפני שראה דרי"ף ורמב"ן ל"ל כן לכן כ' לולי דמסתפינא לומר נגדם אבל עיקר הסברא נראה לו נכון כמ"ש, ונראה לי די"ל דגם הרי"ף ורמב"ן ס"ל כסברת רשב"א, אלא ס"ל גם בעבד איכא קצת חוב דהא ר"מ ס"ל דחוב גמור הוא דבהפקירא ניחא לי' ורבנן פליגו וכ' תוס' וודאי מודי' דניחא לי' בהפקירא אלא דצד זכות שיוצא לחרות עדיף מ"מ קצת חוב איכא ודמי' למתנה שכ' רשב"א תחלה דאית בי' קצת חוב משום שונא מתנות הגם דחשבי' לי' רוב לזכות מ"מ כשמגלה דעתו לבסוף דלא ניחא לי' בטלה הזכי' למפרע, וכן בעבד דקצת חוב הוא מהני מחאתו לבסוף, אבל היכא דזכות גמור הוא אפשר גם רי"ף ורמב"ן מודי', ולפ"ז בגט אשה היכא דזכות גמור הוא כגון באשה הנאסרת על בעלה או מומרת דליכא צד חוב דבלא"ה הפסידה הכל מבעלה ואסורה לו ואיכא כולה לזכות כדי שתנשא לאחר או שתזנה בהיתר כה"ג כ"ע מודי' דלא מהני מחאתה לבסוף כיון דמתגרשת בע"כ וכדס"ל לרשב"א כנ"ל ועיין:

וראיתי מאז בספר מחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סי' ו' שהאריך והרחיב הדיבור בענין זה והעלה מעצמו מכח כמה ראיות כל זכית גמור ל"מ מחאתו לבסוף ודווקא במתנה יוכל למחול דיש קצת חוב משום שונא מתנות יחי' והרגיש בעצמו מהא דש"ס כתוב' י"ג בגר קטן דיוכל למחות הגם דזכות גמור הוא דאל"ה לא הי' אפשר לזכות לו כמ"ש תוס' שם, ונדחק דעכשיו ליכא זכות, ובמק"א בחי' לסוגי' דכתוב' שם ישבתי קושיתו משם והארכתי בפלפול ואכ"מ, והנה בעל מחנה אפרים לא ראה דברי הרשב"א בקדושין הנ"ל דהודה לו במקצת בזכות גמור ואפשר בע"כ ובלא"ה היכא דא"א בע"כ לא ומביא שיטת הרי"ף ורמב"ן דחולקי' גם היכא דאפשר בע"כ ועיין:

וכבר כתבנו די"ל גם הרי"ף ורמב"ן מידי' היכא דאיכא זכות גמור ואפשר בע"כ אלא במאי דס"ל למחנה אפרים כן אפי' בעניני ממון היכא דזכות גמור הוא הגם דליתא בע"כ בזה הרשב"א חולק מכח ראי' מכתובת בגר קטן, ופשיטא לי' לרשב"א דבהפקר ולקט וכדומה ג"כ כן הוא דמהני מחאתו וגילוי דעת לבסוף, וראיות מחנה אפרים דמביא שם כל היכא דאיכא זכות גמור אפי' צווח לבסוף זכה צריכי' ישוב לדעת הרשב"א:

היוצא לנו מזה בגט אשה דאיתא בע"כ במקום דזכות גמור הוא אפשר כולם גם רי"ף ורמב"ן בכלל ס"ל דמהני אפי' אינה רוצית לבסוף ועומד' וצווחת כנ"ל אלא שלא מצאתי לי חבר בדבר הזה וצריך עוד עיון ותלמוד למעשה, וכ"ז אם תחלה קודם הזיכוי לא גילתה דעתה שאינה רוצי, אבל בגלתה מתחלה דאינה רוצי' בוודאי לא מהני הזיכוי, האמת לפמ"ש רשב"א טעמא דמלתא משום דבטלה דעתו כיון דזכות גמור הוא, לכ"ע, נראה אפי' מגלה דעתו תחלה שאינו רוצה מהני הזיכוי כל דאפשר בע"כ, אלא הדבר מתמיה' שיהי' עומד וצווח שאינו רוצה יחכה לו, ובמחנה אפרים כ' טעם בזכות גמור ל"מ גילוי דעת לבסוף דלא מאמיני לי' שלא הי' רוצה מתחלה אלא שעכשיו נשתנה דעתו, ולפ"ז בוודאי דווקא בצווח לבסוף, אבל צווח מעיקרא לא:

ויש לצדד היכא שגלתה דעתה כבר שאינה רוצי' בגירושי' ואח"כ זיכה לה אמרי' כיון דזכות גמור הוא לה מסתמא לא עמד' בדעתה וחזרה מדעתה ובשעת הזיכוי כבר חזרה ונתרצי', ועיין ירושלמי ר"פ התקבל ומביאו רשב"א ור"ן שם ז"ל הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שחזרה בה, ועיין תשובת הר"ן סי' מ"ג ומביאו ב"י ס' ק"מ ועיי' ט"ז שם, וירושלמי קאי היכא דחוב הוא לה וצווחת מעיקרא להתגרש אמרי' כיון דחוב הוא לה שחזרה בה בשעת נתינה, כן י"ל היכא דזכות הוא לה וצווחת מעיקרא שאינה רוצי' דאמרי' בשעת הזיכוי סבר חזרה מסתמא כיון דזכות הוא לה, הגם בירושלמי לא אמר דאמרי' וודאי חזרה אלא שמא חזרה בה, י"ל דירושלמי אזיל אם גם עכשיו אחר שמסר לשליח צווחה כי רוצית בגירושין וגם מעיקרא צווחה כה"ג בוודאי אין לנו לומר שבנתיים בשעת נתינה חזרה מדעתה מעיקרא ועכשיו חזרה עוד לדעתה ראשונה י"ל כי האי ליכא רק שמא חזרה בשעת נתינה, ועיין ב"י סי' ק"מ שמפורש כ' דירושלמי איירי אפילו עכשיו עומדת וצווחת כמו מעיקרא אמרי' שמא בשעת נתינה לא נתרצי' עד דאיכא עידי' שבשעת נתינה רצתה, וי"ל משו"ה לא אמרי' וודאי חזרה כבר בשעת נתינה, אבל אם עכשיו אינה רוצי' וחזרה מדעתה אמרי' בוודאי כבר בשעת נתינה חזרה, והה"נ להיפוך היכא דזכות הוא לה וצווחה דאינה רוצי' ועכשי מרוצי' אמרי' כבר בשעת הזיכוי נשתנה דעתה לדעת כל דרוצי' כיון דזכות הוא לה ואפשר יש לומר עוד גם אם אין אנו יודעי' דעתה עכשיו אמרי' מסתמא חזרה מסירובה וחזרה לדעת כל נשים כמותה דאמדי' דעתייהו דרוצי' בזיכוי גט והא בעל מחנה אפרים כתב אם ממאן לבסוף, לא נאמין לו שהי' ממאן מעיקרא כיון דאמדי' דעתי' דזכות גמור הוא לו אמרי' עכשיו נשתנה דעתו, כן י"ל אם מיאן תחלה ועכשיו לא נודע דעתו מסתמא חזר מסרובו וחפץ ורוצה בשעת הזיכוי יש לצדד וצריך עיון עוד:

מ"מ בנדון שלנו דיש ספק בסרובה אולי רוצי' בעיקר הגט רק שאינה רוצי' לקבלו כדרך המתגרשים מיד הבעל או מיד שלוחו בפני עידי' וב"ד לידה, בוודאי יש לנו לפרש כך מלומר דיצאה מאומדן דעת דכל שהמירה זכות הוא לה ורוצי' בגירושי', מצורף לזה די"ל גם אם לא רצתה בגירושין כלל, בשעת הזיכוי כבר נשתנה דעתה להיות ככל נשי' כמוה' דרוצי' בכך, מכל הנהו טעמא נ"ל להתיר לו לישא אחרת אחר שיזכה גט ע"י אחר לאשתו שהמירה דתה ברצון, ודווקא הוא מותר לישא אחרת מטעמי' שכתבנו, ועוד מצורף לזה מ"ש לעיל היכא שא"א לזכות לה גט ליכא מנהגא שלא ישא אחרת וא"כ ממ"נ מותר לישא אחרת אחר שיזכה לה גט. אם מהני מטעמים שכתבתי הרי אין לו אשה ומותר לישא אחרת, ואם א"א לזכות לה מותר בלא"ה כיון דא"א מפני שסירבה, אבל להתיר אותה להנשא כשתשוב לדתה, לא סמוך לבי, הגם שכתבנו לעיל דמ"ש הרמ"א דיש מחמירי' חומרא יתיר' היא ובמקום עגון יש להקל, מ"מ בנדון שלנו גם במקום עיגון לא סמוך לבי מאחר שסרבה מעיקרא לא נסמוך על סברתינו ושקול דעתינו בחומר א"א, רק להתיר לו לישא אחרת אחר הזיכוי, וטוב לפרסם בשעת המסירה ביד השליח בפני העומדים שם דאין מועיל זיכוי זה רק לו ולא לה עד שתקבל הגט לידה ממש או ליד שלוחה ואפילו במקום עיגון אינה מותרת להנשא, הנלפע"נד כתבתי, וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד אוה"נ כש"ת:

הק' אברהם שמואל בנימין בס"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה