אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה מו

תשובה מה

הלום ראיתי בס' בית מאיר, העיר והאיר לנו בדין א' שמצא בכתבי הצבור בק"ק מעזריטש אגרת חתום מדיינים מומחין וגאוני בי דינא רבא דק"ק פפ"ד הבא משם להרב דק"ק הנ"ל כתוב שם אם אשה נשבית בשביל שגנבה אין מחויב כלל הבעל לפדותה כי הדין שנשבית לא קאי רק היכא שנשבית ממילא אבל אם נשבית מכח גרמא שלה בשביל שגנבה לא איירי מתני' ואף שגדולי ישראל המה והחליטו הדבר מ"מ לע"ד צ"ע רב ואם דמוהו להנאמר בח"מ ססי' כק"ח לבבי לא כן ידמה אחרי שהכא הטעם שלא תטמע בין הגויים מהיכ' תית' לחלק משא"כ בדינא דחה"מ, ותו אטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לתאותה עד שחלתה נמי נימא אין הבעל חייב ברפואתה ותו מסתמא דעת חכמים בתקנה מפני שאשה כל שיש לה, של הבעל הוא העמידו הבעל בחיוב הזה במקום הצבור שלא תהי' מוטלת על הצבור ומהראוי' שכל שפנוי' מוטלת על הצבור, אשה שיש לה בעל הוא במקומם ועיי' יו"ד סי' רנ"ב סעיף ו' אלא שבפעם ב' חשו על הבעל שלא יעני ופרקו העול מעליו והניחו על הציבור, אבל בפעם א' צ"ע לחלק עכ"ל זצ"ל:

העתקתי כל דבריו ככתבו וכלשונו ממש כדי שיעיין הקורא בדבריו ובדברינו, והנה מ"ש שאינו דומה להא דחה"מ דהכא הטעם משום שלא תטמע בין הנכרים יפה כ' דאין ללמוד משם כיון שהוא משום שלא תטמע בין הנכרים לאו להנאתה תקנו, אלא שלא תהי' בעולם מכעיס לפני ה' עושית נגד רצון קונה כ"י, וגדולה מזה כ' תוס' לעיל מ"ז ע"ב בד"ה זמנין דלא מלו וכו' בחד טעמא הגם דפרקונה עיקר לא תוכל לומר איני נותן פירו' ואיני נפדית כדי שלא תטמע בה"נ, הרי אפי' אם אינו לטובתה שאינה חפצה בפדי', אינה יכולה לוותר כדי שלא תטמע בין הנכרים ועוברת רצון ה', מכ"ש שי"ל דחכמים חייבו לבעל מעיקרא אפי' היא גרמה שנשבית ונטמעת ועיי' גיטין מ"ו ע"ב במתני' המוכר עצמו וכו' לנכרי אין פודין אותם ובגמרא אמר ר"א והוא שמכר ושנה ושליש, הגם שהוא גרם לעצמו מ"מ פודי' אותו שלא יטמע בין הנכרים ולא משום דמרחמו לי' דמי יחוש לנפשו חוץ ממנו, אלא משום שלא יהי' כעס לפניו ית"ש לכן פודי' אותו עד ג' פעמי' ותו אין פודין שלא להטריח על הצבור כ"כ פעמים כנ"ל להסביר:

אלא דיש לעיי' הא דמבואר שם לקטלא פודי' אפי' כ"פ למה יפדו אותו כיון שהוא גרם לעצמו ומסר נפשו לקטלא, ובזה לא שייך אין מרחמין עליו אלא משום שלא יעשה כו' נגד רצון הקב"ה כיון שמת נעשה חפשי מן המצות ומשו"ה אמרו גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, הגם אם הי' חי הי' עושה מצות ולכן מחללי' השבת על החולה משום מוטב שיחלל שבת א' וכו', מ"מ לא דמי כלל כשהוא בחיים חיותו ועובר רצון קונו בכל יום ושעה, וכ"ש כשמכר עצמו לקטלא ולא איפכת לי', דלא יהי' חיוב ביותר לפדותו מאם מכר עצמו לנכרי שלא לקטלא דאין פודין יותר עד ג' פעמים, ומצאתי ראיתי ביש"ש שם שכ' אלו שגונבים מן הנכרי שחייבוהו תלי' א"צ לפדותם כלל כיון שהוא בעצמו הכניס עצמו לכך וההוא מעשה דמכר עצמו ללודאי אוכלי אדם דאמר ר"א כ"ש דאיכא קטלא לא הי' יודע דאוכלי אדם הם, אבל היכא דידע לא עיי' בו, והנה היש"ש כ' דבר זה בפשיטות בלי ראי' נראה דדעתו דעת תורה נוטה לו כן מטעמא דכתיבנא ונ"ל ראי' מוכרחת לדינו דאלת"ה אלא דהאי מעשה כפשוטו שידע דאוכלי אדם הם ומוכר עצמו במכווין לכך איך למד ר"א בקו"ח אם פודי' הבנים בשביל קלקולא כ"ש הכא לקטלא, י"ל שאני בנים דלא הם מכרו עצמם ומה יעשה הבן שלא יחטא שמכרו האב ולכן חיישי' לקלקולא בדדהו יותר מבא' שמכר עצמו, אבל מכר עצמו לקטלא מנ"ל דעדיף לקטלא מקלקולא דאב דפודים אפי' כמה וכמה פעמים, ואפי' היה הדין דאפי' מכר עצמו ולא לקטלא דפודי' אותו לעולם אין ללמוד ממנו למוכר עצמו לקטלא מטעמא דכתיבנא דלא לטובתו פודי' אותו אלא להסיר כעס מלפני ה' וכ"ז צע"ג:

מכ"ז נראה דהדין עם היש"ש דההיא מעשה הי' שלא ידע מעיקרא דלקטלא מוכר עצמו, ולא גרם לעצמו רק שיהי' משוקע בין הנכרים, ולמד קו"ח דאית בי' תרתי חשש קטלא וקלקולא, ובוודאי חמירא לנו להציל נפש מישראל ושלא לעמוד ע"ד רעיך במקום שהוא לא גרם לעצמו מחשש קלקולא וא"ש:

ולולי דמסתפינא הי' נ"ל להוסיף עוד כל דמוכר עצמו לקטלא אפי' בפ"ר א"צ לפדותו דשאני קטלא מקלקול כ"ז שהוא בחיים כמ"ש, וכן משמע לי משטיחת לשון יש"ש דכ' הנהו גנבים מנכרים שחייבים תלי' אין פודין אותם כלל מדכ' כלל משמע אפי' פ"ר לא, וההוא מעשה שלא ידע שאוכלי אדם הם והי' אחר ג"פ, או שהי' רגילים בעירו כך דכתב היש"ש אפי' בפ"ר אין פודים כיון דרגילי שלא להעמיס על הצבור ונפקא לי' כן מדאמר התם הנהו מרגל רגילו ולא אמר דהי' פעם ג', ש"מ כיון דרגילי קוני עיר בכך אפילו בפ"ר אין פודי', וי"ל האי מעשה הוי רגילי בכך, אבל הוא לא ידע שכל המוכר עצמו ללודאי לקטלא וא"ש ביותר דאי ג"פ הי' רחוק שלא היה יודע בפעם שני' וג' דאוכלי אדם הם, ולמד ר"א מדחיישינן לקלקולא דבניו אפי' ביותר מג"פ כיון שלא הם גרמו לעצמם, ה"ה האי גברא דלא ידע דפודים אותו הגם דרגילי בעירו ואין חוששי' משום דוחקא דצבורא כה"ג, אבל כל שיודע דמוסר נפשו לקטלא אין פודי' אפי' בפ"ר ואפי' לא רגילי כנ"ל לולי שאיני כדאי כי הוא מחודש, הגם דמסתבר:

ואיידי דאיירי אומר מ"ש רש"י שם דבחיי אביהם הוא משחר אותם, ולאח"מ חיישי' שלא יטמעו בין הנכרים וילמדו ממעשיהם, ותמוה הא הוא מוכר עצמו ולא חש לנפשו ואיך מנטר לבניו שלא ילמדו ממעשיהם, ועמד ע"ז אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחדושיו שם ולא מצא מענה, ונ"ל הנסיון ילמוד כוונת רש"י כי יש ויש שאוכלי' דברי' אסורים הולכים בשרירות לבם הרע ומגדלים בניהם בדרכי היראה ויש שמעלימים מבניהם מעשיה' הרעים שלא להרגילם בכך, באומרם כי המה בעלי תאוה ונפש רחבה ואין מעצור ברוחם אולי בניהם לא יהיו מן המתאוים תאוה ויהי' מעצור להם לכבוש יצרם וילכו בדרך טובים דרכי יראה ומוסר ואם יהי' מורגל מקטנותו גם כי יזקין לא יסור מדרך אשר הורגל בו ולכן מנטר בניו מכל דבר רע, והא"ש מ"ש רש"י דמנטרו בניו הגם שהוא נתערב בגוים ועושה כמעשיהם בשאט נפש בשביל ממון כנ"ל:

אבל איני יודע מה הי' צריך רש"י לכ"ז די"ל בפשוט דוודאי ראוי' לחוס ולהציל הבנים מה יעשה אותו הבן שמכרו אביו לנכרי בשביל הנאת דמי זביני, אלא כל שהאב בחיים חוששי' לדוחקא דצבורא יחזור וימכור עד אין סוף ויפיל עצמו על הצבור לכן בחייו אין פודין, אבל אח"מ פודי' אותם אפי' אחר שמכר' אביהם פעם ג' דאין לחוש עוד לאב והם לא ימכרו עצמם דמעיקרא האב מכרם והם לא פשעו, וגם היכא דרגילי ב"ע בכך מן הראוי' לפדותם משום חשש דירגילו אחרים טפי, כיון שהם לא פשעו בדבר ראוי' לפדותם, והא דקאמר משום קלקולא הא קלקולא שייך גם בחיי אביהם לפרושינו אלא שאין פודים כדי שלא יחזור וימכור, י"ל דבאמ' בקטני' כ"ז דאין חיוב לפדותם כיון דאין מחויבים במצות עכשיו ועיי' זה במג"א סי' ש"ו אם מותר לחלל שבת להציל קטן שאנסו אותו להמיר כיון שעכשיו אינו מחויב במצות, ונ"ל למפשט מהא דפודי' הקטנים משום קלקולא הגם דאין חייבים עתה כיון שאם יהי' בין הנכרים ילמדו ממעשיהם ויטמעו כשיגדלו משו"ה האריך רש"י משום קלקולא שיטומעו בין הנכרים וילמדו ממעשיהם כנ"ל, והא"ש דאמר משום קלקולא היינו שיתקלקלו עכשיו ויחטאו לעתיד כשיגדלו, ובבריית' לא קתני חילוק בין בחיי האב לאח"מ, אבל במתני' קתני פודין הבנים לאח"מ, וצ"ל כמ"ש בחיי האב משום שיחזור האב ויעשה כן וא"ש נכון:

המורם מדברינו אלו מענין לענין באותו ענין נ"מ לדינא בחיוב הבעל לפדות אשתו דיפה כ' הב"מ דאין לדמות להא דחוה"מ, דזיל בתר טעמא משום שלא תטמע בין הנכרים ולא משום טובה דידה הוא דנימא מי יחוש חוץ ממנה, ולא לבד כשגנבה שהיא גרמא בעלמא דסבורה היתה שלא תתפש לגנב, אפי' מכרה עצמה לנכרים חייב לפדותה שלא תטמע בה"נ, אבל מכרה עצמה לקטלא אפשר שאינו חייב לפדותה דלא שייך טעם זה, ולפמ"ש דאפי' בפ"ר א"צ הצבור לפדותה כן אין הבעל מחויב, ולקמן יבוארו יותר פרטי דינים עפ"ז:

אבל מ"ש עוד הב"מ, ותו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לה לתאותה עד שחלתה נמי נימא שאין הבעל חייב לרפאותה, דבריו תמוהים שעושה מלאכה לדרוש דמים מן הבעל כשחלתה או נשבית בפשיעתה, ערבך ערבא צריך מנ"ל בפשיטות דחייב לרפאותה כשפשעה ואכלה עד שחלתה, והדבר בהפלגה בעיניו דוודאי לא יאמר אדם שיאמר אדם דבר זה שאינו חייב לרפאותה, בוא וראה שאני מצאתי לאדם גדול אשר כגובה ארזים גבהו שאמר דבר זה ה"ה הריטב"א בכתובות נ"א ע"א ומובא בש"מ דאם חלתה בפשיעתה אינו חייב לרפאותה ויצא לו כן מלשון מתני לקתה חייב לרפאותה, והרי לך דס"ל לריטב"א דאם חלתה בפשיעותה אינו חייב לרפאותה ולסברת הב"מ דפשיטא ל' יותר דחייב לרפאותה לענין פדיון מספקא ליה, ולריטב"א דאין חייב לרפאותה כ"ש שאין חייב לפדותה:

ויש לומר דאין ללמוד פדיה מרפואה לפמ"ש תוס' הא דבפדי' א"י לומר הרי כתובתך וכו', וברפואה יוכל לומר דפדי' נגד פירות והרי לא הי' לה נגד הפירות משא"כ רפואה בכלל מזונות נגד מע"י והרי קבלה כבר מזונות, ויש לחלק ג"כ כה"ג לענין פשיעה, רפואה לא הטילו עליו כשפשעה דהא כבר קבלה מזוכות נגש מעי לכן לא הטילו עליו כ"כ משא"כ לפדותה שלא קבלה כלום נגד פירי' שלה משו"ה הטילו עליו חיוב פדיה אפי' כשפשעה, ועוד י"ל כעין זה כיון דרפואה בכלל מזונות וכמו שא"צ ליתן מזונות רק לאכול מה שרגיל אדם לאכול שאין מזיק לו כך רפואה בכלל שא"צ לרפאותה אם אכלה או עשתה דבר אחר שמזיק לה עד שחלתה אבל בפדיה שהוא נגד פירות אפשר גם בפשיעה חייבוהו רבנן, ולפמ"ש ב"ש בסי' ע"ט שיצא לדון בדבר חדש דרפואה שיש לה קצבה בכלל פרקונה עיי"ש, כי כן אם חייב בפרקונה כשפשעה חייב גם לרפאותה כשפשעה, והא דקתני במתני' לקתה ולא בפשיעה משום דמתניתין איירי ברפואה שאין לה קצבה לדברי ב"ש דהא קתני דרשאי לומר הרי כתובתך ולב"ש זה דווקא ברפואה שאין לה קצבה וקתני שפיר לקתה, אמנם עיי' אבני מלואים משיב דברים נכוחים על הב"ש וחולק עליו בדין זה דרפואה שיש לה קצבה לאו בכלל פרקונ' הוא אלא תקנתא בפ"ע הוא עיין בו, לפ"ז גם אם חייב לפורקה כשפשעה אין חייב לרפאותה כשפשעה אפי' רפואה שיש לה קצבה ועיי' בכ"ז:

וכ"ז כתבנו לשיטת הריטב"א דדייק לי' לשון לקתה במתני וכ"כ הטור בסי' ע"ט כלשון מתני' לקתה, אבל הרמב"ם בפ' י"ד מהלל אישות הלכ' י"ז כ' האשה שחלתה חייב הבעל לרפאותה, שינה לשון מתני' דקתני' לקתה, נראה דלא דייק במתני' דקתני לקתה להורותת אבל חלתה בפשיעה לא, ואפשר דס"ל דנקיט מתני' לקתה ואפי' מחמת אונס מ"מ רשאי לומר הרי כתובתך, ובמכווין שינה לשון מתני' אא נטעה לומר דווקא לקתה באונס חייב לרפאותה, יהי' איך שיהי' עכ"פ מוכח מרמב"ם דלא ס"ל דווקא לקתה, דהא במתני' קתני לקתה איך שינה וכ' חלתה, ע"כ דס"ל דליכא למידק מלקתה דקתני אבל חלתה בפשיעה לא, דלא כריטב"א, וכ"ש המחבר כלשון הרמב"ם חלתה, לפ"ז אם חייב לרפאותה אפי' כשפשעה כ"ש שחייב לפדותה, דהא כתבנו אפי' אין חייב לרפאותה אפשר שחייב לפדותה כ"ש כשחייב לרפאותה דחייב לפדותה אפי' פשעה.

ויש לומר די לבא מה"ד להיות כנדון דצריך ליתן לה כתובה ותרפא עצמה בשלה והיא תוכל לומר או פדני משלך אן תן לי משלי, אבל לחייב אותו כ"כ כשפשעה שיפדה אותה דווקא בשלו מנ"ל:

אלא דיש למשמע ממתני' דקתני חיוב פדיה וחיוב רפואה משמע כמו חיוב רפואה אפי' פשעה, כן חיוב פדיה בשפשעה ורישא וסיפא בחדא מחתא מחתינא ובחד גוונא איירי ואפי' פשעה חייב לפדותה ואין רשאי לומר הרי לך כתובתך וכו':

אלא לפ"ז מוכח נמי אשת כהן שנשבית דקתני במתני' שצריך לפדותה משום שנאסרה עליו באונס דשבי, ומסברא הי' נ"ל פשוט דאם היא גרמה שנשבית ונאסרה עליו א"צ לפדותה וגם אם באשת ישראל חיוב לפדותה ולהחזירה אבל אשת כהן לא דהא היא גרמה לעצמה שנאסרה עליו, הגם באשת ישראל שגרמה לעצמה ונשבית בגניבתה ונאנסה לא נאסרה על בעלה ולא נחשב כרצון, ולא דמי לנתיחדה ברצון דנחשב כתחלתה ברצון, כמובן, מ"מ אשת כהן שנאסרה באונס ובא לה מחמתה נראה מסברא דא"צ לפדותה, ועיי' שילהי נדרים דא"כ שאנסנה יש לה כתובה דלא נאסרה מחמתה, ג"כ יש לעיי' כה"ג שהיא גרמה מהו:

ולפמ"ש דממתני' מוכח דחייב לפדותה ואינו רשאי לומר הרי לך כתובתך, אם נדייק כן, ממילא מוכח גם אשת כהן שצריך לפדותה אפי' היא גרמה, וזה לא נראה מסברא, ונ"ל איפכא דסמכה מתני' אשת ישראל דומי דאשת כהן כשפשעה א"צ לפדותה וזה פשוט מן המושכל, נדע שכן אשת ישראל א"צ לפדות היכא דפשעה:

והא דס"ל לרמב"ם אם פשעה וחלתה חייב לרפאותה וכתבנו דיש ללמוד מקו"ח דחייב לפדותה אחר התבוננת יש לחלק, דאם יחייבו את הבעל לפדותה כשנשבית מחמת גרמא דילה שגנבה וכדומה יש לחוש שתעשה כן מתחלה ותסמוך שיהיה הבעל צריך לפדותה וממנה ילמדו וכן יעשו נשים אחרות, אבל בחיוב רפואה לא שייך זה שתאכל עד שתחלה עצמה לתאות נפשה ע"ס שהבעל ירפא אותה מממונו, ועוד י"ל בוודאי מי שאוכל לתאותו עד שמזיק לו ונחלה, אם הי' יודע שיחלה ויהיה צריך לסמי רפואה וספק אם יתרפא לא הי' אוכל אלא מחמת גודל תאותו מדמה בנפשו שלא יחלה ולאו פשיעה גמורה היא, אבל כשגורמת לנפשה שנשבית, אם יודעת דהבעל חייב לפדותו תגנב מתחלה גם אם יודעת שישבוה כי יש לה מי שיפרקה לכן אפשר לא חייבוהו חכמים בכך:

ונבוא ליתר דברי הבית מאיר ההוא מסברא אמר דחייבוהו חכמי' דטעם חיוב זה כיון שהכל שלו ואין לה ממה לפדות בו ומוטלת על הציבור העמידוהו חכמים במקום צבור וכל שהצבור מחויב בפנוי' הבעל מחויב באשתו, לפי דבריו לשיט' הרמב"ם דפסקי' המחבר מפעם ראשון ואילך יוכל לומר הרי גיטך וכתובתך ולפמ"ש הח"מ וב"ש והוא העיקר תוכל לומר לו או פדני או תן לי כתובתי וזה אפי' כמה וכ"פ, והיכא דפשעה אינו צריך לפדותה רק עד ג"פ כמו שהצבור מחויבים, ולא משמע כן בברייתא דקתני פ"ר חייב לפדותה ביותר מכ"ד, מכאן ואילך רצה פודה, היינו משלו רצה אינו פודה אלא נותן לה כתובתה, וכיון דגם בפשעה חייב לפדותה, בריית' בפעם ראשון קאי כשפשעה וכן מכאן ואילך ג"כ גם כשפשעה קאי דחייב לתת לה כתובתה לעולם, וזה אינו דל"צ רק פעם שני ולא יותר וברייתא קתני מכאן ואילך, ועוד בפעם ראשון איכ' נפקות' בין פשעה ללא פשעה, דאם כבר נשבית כשהיתה פנוי' אפי' כ"פ, ונשאת ונשבית תחת בעלה חייב לפדותה דלגבי דידי' פעם ראשון הוא, אבל כשנשבית מחמת גניבתה כשהיתה פנוי' שוב אין על הב"ד לפדותה כמבואר בש"ס גיטין כשלותה ונשבית, ואם נשאת אח"כ א"צ הבעל לפדותה דהוא במקום צבור קאי, ואם לא יפדה הוא גם הצבור א"צ לפדותה כה"ג, ואיך קתני בברייתא פעם ראשון צריך לפדותה, הלא בשנשבית מחמת שגנבה יש חילוק בין שכבר נשבית כשהיתה פנוי' פעמים ובין לא נשבית כלל או רק פ"א ואין הדין שווה בכל גוונא:

ועוד הרי אמרו רבנן דפעם ראשון חייב לפדות ביותר מכד"ד, לפי שיטת הרמ"א שברא"ש וברמ"א בשם י"א דרבנן ס"ל כמתני' דגיטין דאין רשאי לפדות יותר מכד"ד ובעל שאני דכגופו דמי', ולסבר' בית מאיר דהעמיד הבעל במקום הצבור וחייבוה כדי לפרוס העול מן הצבור, א"כ למה חייבוה יותר מכד"ד, עכ"פ הכא דהיא גרמה לנפשה דחייבוהו כדי שלא תהי' מוטלת על הצבור, לא יהיה חיובו רק לפרוק על הצבור דלא יפדו אותה רק בכדי דמיה, ורבנן אמרו סתם פ"ר פודה יותר מכד"ד, ואם איכא חיובא גם בפשעה ובכלל פ"ר ג"כ כשגרמה לעצמה דיש חיוב, ואיך אמרו דחייב ביותר מכד"ד ואפי' כשפשעה:

עוד קשה לי לפי הסברתו כדי שלא תהי' מוטלת על הצבור גם אם מכרה עצמה לנכרים מחויב לפדותה כדי שלא תהי' מוטלת על הצבור וזה לא שמענו ממתני' דקתני רק שנשבית חייב לפדותה, ולא קמ"ל הך רבותא כשמרה עצמה דחייב לפדותה, ואין לומר דאם מכרה עצמה נאסרה לבעלה ישראל דהוי כתחלתה ברצון שמסרה נפשה בידים לביאת נכרי ויותר מכן כ' הר"ן אפי' בשבוי' באונס ספק אם נתרצה שאסורה לו א"צ לפדותה ועיי' ברמ"א סי' ע"ח, תינח כשספק אם נבעלה, אבל כשידענו שלא נבעלה ומותרת לבעלה יהיה חייב לפדותה כמו שהיה צבור חייב שלא תהי' מוטלת עליהם, אלא ש"מ כשמכרה ומסרה עצמה לנכרי א"צ לפדותה ומ"מ אפשר כשגנבה ואינה אלא גרמא חייב לפדותה, ושאני כשמסרה נפשה, אפשר כן הוא, אבל הבית מאיר רוצה לפשוט מסברא דיני' דכל שהצבור מחויבים לפדותה גם הבעל מחויב וא"כ הה"נ כשמכרה עצמה וא"א שיהי' כן כמ"ש וצ"ע:

וזאת תורת העולה מדברינו, א') אם חלתה מחמת פשיעתה שאכלה הרבה עד שחלתה וה"ה כשלא שמרה נפשה מצינים ופחים חייב לרפאותה בין רפואה שיש לה קצבה לאין לה ע"פ אבני מלואי' שחולק הב"ש, ודבריו נראים, וכן היורשים מחויבים לרפאותה רפואה שאין לה קצבה, ב) לענין חיוב פדיה אם מכרה ומסרה נפשה אפי' ידיע שלא נבעלה אינו חייב לפדותה אפי' בפ"ר, ג') אם היא גרמה לעצמה שנשבית כגון שגנבה וכדומה, אם אשת כהן היא ונאנסה אינו חייב לפדותה דהא היא גרמה לה שתאסר עליו הגם דבטומאה נאנסה אבל ע"י שנשבית ברצון, היא גרמה לכך,) אם אשת ישראל היא שנשבית ע"י גרמא שלה, נשאר לנו בספיקא דדינא ואין להוציא ממנו בפ"ר, ובפעם שני אינה יכולה לומר לו תן לי כתובתי או פדאני, דאין מוציאים מיד המוחזק מספק, ואם תפסה, עד כדי כתובתה אין מוכיחים ממנה, אבל יוכל לומר לה אפי' בפ"ר יהי' זה לכתובתה ותפדה עצמה, ואם תפסה יותר מכדי כתובתה לפדות עצמה כשדמי פדיה עולים יותר או אפי' דמי פדיה פחות אינו יכול לומר לה החזיר לי מה שתפסת יותר מכתובתך דתוכל לומר לו אולי אתה מחויב לפדאני משלך וא"א לו לנכות דמי הפדי' מכתובתה ותחזיק בכתובתה לעצמה ופודת עצמה ביותר מכדי כתובתה מספק שמא מחויב הוא לפדותה משלו, ולא יוכל לומר שתחזיר לו כדי כתובתה מה שא"צ לפדיה כמו כל אשה שתחת בעלה שכתובתה ביד בעלה, דאם תחזיר לו יהי' הוא המוחזק וינכה לה מה שתפסה יותר מכתובתה ופדאה עצמה בספק והבן, ועיי' רמב"ם הלכ' עבדים פ"ח הלכה ב' וג' אם האדון חייב לפדותו אם תפס ופדה עצמו מדמי רבו אין מוציאים ממנו, ויש לומר כיון דפדי' דבעל תנאי ב"ד הוא ולא כתוב ככתוב דמי ונכנס בתנאי ב"ד מיד בשעת נשואין, כ"ז בחיוב שחייבוהו בוודאי, אבל בספק אם חייבוהו כיון שאין מוציאין ממנו מספק לא נתחייב מעיקרא ואם תפסה לא מהני דוודאי השתא א דאיכא ספקא לא נתחייב כלל ועדיין צ"ע:

הנפלענ"ד כתבתי כאור בוקר ליום א' ג מנחם אב ק"ץ גלות"א לפ"ק פה פ"ב יע"א ובעה"ח:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה