כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה מה
אדיר אדירים ממקומו יפן ברחמים, להשמיענו קול מבשר בראשי הרים, ובתוכם מע"כ תלמידי חביבי ח"ג הרב המאוה"ג מאיר בתורתו לעדתו חרוץ בע"פ מלא עתיק כש"ת מו"ה יצחק קונשטאדט ני' רב בק"ק אבאני יע"א:
אחד"ש הטוב הנני בתשובה שלימה ע"ד אשה אחת שנשבית ומעלים דמי פדיונה יותר הרבה מכדי דמיה והמחבר סי' ע"ח פסק להלכה דאין חייב לפדותה, ורמ"א מביא דעת י"א דרשאי לפדותה, ולא הכריע, ונסתפקת כמאן עבדינן למעשה אי כדיעה ראשונה או כי"א שברמ"א ולפמ"ש הח"מ וב"ש לדיעה ראשונה אין רשאי ולדיעה שני' רשאי ומחויב ובנדון שלפניו הבעל רוצה לפדותה בכל אשר יושת עליו, ואנחנו לא נדע מה נעשה, להלכה למעשה אם רשאי או יהי' בשב ואל תעשה:
הנה מ"ש המחבר דאינו חייב לפדותה והוא ממש לשון הרמב"ם ונתקשה בו הלח"מ כיון דנקיט להלכת' כרשב"ג מפני תיקון העולם כמתני' דגיטין פ' השולח אסורא הוא משום דלא לגרבו וכן פסק הרמב"ם בהלכ' מתנות עניים דאסור אפי' לפדות קרובו, וכן הרגיש הח"מ בזה, והלח"מ הוסיף עוד ואי דס"ל לרמב"ם לחלק משום דאשתו כגופו, למה פסק כרשב"ג הא מתני' כרבנן נמי אתי' ושאני אשתו כגופו וחיובא נמי מחייב מה"ט, ונלפע"ד דרמב"ם ס"ל ג"כ די"ל אשתו שאני כגופו הוא וכמו שא"א למחות לאדם שלא יפדה עצמו מיותר משווי' דכל אשר לאדם וכו' וא"א למחות על ידו כי דלא לגרבי' כן א"א למחות על ידו לפדות אשתו כגופו דמי' ובתו לאו כגופו כמ"ש תוס', והנה מ"ש תוס' אשתו כגופו כן הוא בש"ס סנהדרין פ"ק לענין פסול עדות ועיין ראשונים, והכא מוסבר טפי כיון השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה ואם היא נשבית ואין לו עזר ושרוי בלא כ"ז הדר הו"ל כגופו ששכבה וא"א לעכבו משא"כ בתו ובנו, וס"ל לרמב"ם הא תינח שאין למחות ולעכבו משום דלא לגרבי' הגם דיש לחוש מי שמעכב שלא לפדות עצמו וכן אשתו, אבל לא יתקנו חכמים לחייבו לפדות ביותר מכ"ד די שאין מעכבים ע"י כמו שאין מעכבין לפדות עצמו, אבל בוודאי לא נכון לחייב הבעל בכך להפסיד עי"ז לאחרים מאי חזית לתקן אותה במקום שיש לחוש לקלקול אחרים, ועוד כשהוא אינו רוצה הרי לא חביבה עליו כגופו דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו והוא אינו רוצה בוודאי אין ראוי' לכופו, ורבנן דס"ל דכופין אותו ע"כ דל"ל הך דינא דמתני' דאין פודין משום דלא לגרבי, ורשב"ג דפליג ואמר אין פודי' השבוים כוונתו דבכ"מ וו א"פ משום תקה"ע אין רשאים וכאן נמי הגם דאשתו כגופו כשרוצה, אבל אין מחייבי' אותו משום תקה"ע, ונ"ל דמתני' ג"כ הכי ס"ל לכן כ' דרשב"ג ארישא קאי ועיי' מהרש"א, ולמ"ש כוונת תוס' דר"ש לא פליג רק ברישא דאמרו חכמים חייב ע"ז פליג אבל על סיפא דאמרו רצה לפדות היינו אפי' יותר מכדי שווי' לא פליג רשב"ג בין ברישא בין בסיפא כמו דרשאי לפדות עצמו אפי' כ"פ ביותר מכדי שוי', והא"ש דכ' הרמב"ם שאינו חייב לפדותה אבל רשאי כשירצה והיא חביבה עליו כגופו, ואפי' בפעם שנית:
ויש לעיין במ"ש הרמב"ם שם הלכה מי שנשבית אשתו והלך למדה"י ב"ד יורדים לנכסיו וכו' ופודים אותה כדרך שהבעל פודה עכ"ל, אם ב"ד פודים אותה יותר מכדי דמי' כמו שהוא פודה או נימא כיון דאין מחייבין אותו לפדות כשאינו רוצה ביותר מכדי דמיה' כשאינו לפנינו אפשר אם הי' כאן לא הי' רוצה לפדותה ביותר משווי' וממ"ש בדרך שבעל פורה ולכאור' שפת יתר הוא פשיט' שאין פודין יותר ממה שהי' כאן נראה דרצה לומר לפי האומדנא שהי' הבעל פודה אותה מסתמא הי' מעזר יותר מן המחויב מדמי שווי, חוץ כשיודעים בו דלא חביבה עליו, אלא כיון שאין זה תנאי ב"ד רק ברצונו תלי' מלתא אפשר דלא ניחא לי' למכור שלא בפניו, ועיין הה"מ דיורדים לנכסיו ומוכרים שלא בפניו משום דתנאי ב"ד הוא כמו קבורה, אבל ביותר משווי' אולי לא ניחא לי' דימכרו ב"ד שלא מרצונו, וגם מה להו לב"ד להטריח בשביל אשה זו מה דלא ניחא להו משום קלקולא אלא שא"א למחות ולעכבו כמו לעצמו, אבל בוודאי ב"ד לא יטריחו משום תקנת' דידה ואפי' כשגילה דעתו שרוצה בכך הוא יעשה כרצונו באין מוחה אבל מה לב"ד לעזרו לזה כנ"ל פשוט וברור:
ושיטת תוס' בכתובות וגיטין דמתני' כרבנן, ואשה שאני דכגופו דמי' ס"ל משום האי טעמא ס"ל לרבנן דכופין, ירשב"ג דפליג אפשר דלא פליג רק דאין כופין כיון שיש בו תקלה לאחרים ובהא פליגו רבנן ורשב"ג משו"ה כ' בכתובו' דרשב"ג ארישא קאי היינו דאין כופי' אבל הרשות בידו וכיון דס"ל לתוס' די"ל טעמא דרבנן דכופין משום דאשתו כגופו, ואתי' סתם מתני' גם כרבנן ממילא הלכתא תא כרבנן דרבים נינהו, אלא תוס' ס"ל דכ"מ ששנה רשב"ג אפי' בבריית' הלכה כמותו אפי' בבריית' עיי' ש"ך סי' קע"א, א"כ הלכה כרשב"ג הגם דמתני' גם כרבנן אתי, ומ"ש הרא"ש ור"ן גיטין ורשב"א שם דטעמא דרי"ף דפוסק כרשב"ג משום דסתם מתני' כוותי משום דלא ס"ל לרי"ף ורמב"ם בכ"מ דהלכה כרשב"ג אפי' במתני וכ"ש בבריית', ועיי' ש"ך סי' שפ"ו ויש להאריך:
והרא"ש בשם רמ"ה דקיי"ל כרבנן דרבים נינהו ומתני' כוותיהו ושאני אשה דכגופי' דמי' והעיר מביא שיטת הרמב"ם בלשונו דאינו חייב לפדותה יותר מדמי שיויה, ושיטת הרא"ש בשם הרמ"ה בלשונו שחייב לפדותה, וי"ל דס"ל דרמב"ם ג"כ מודה דמותר, אלא שאינו חייב כשטיחת לשון הרמב"ם ומטעמא שכתבנו:
והמחבר נקיט להלכת כרי"ף ורמב"ם כדרכו בחבורו דאוחז תמיד דעת הרמב"ם הגם דרבים הבאים אחריו חולקי' ומעתיק לשון הרמב"ם דאינו חייב דמשמע אבל רשאי הגם דרי"ף לא גלה דעתו וליכא למשמע מלשונו דמחלק בין חיוב לרשות כיון דרמב"ם הכי ס"ל מסתמא כן שיטת הרי"ף רבו, ועכ"פ לא נמצא שחולק עליו נקיט כשיטת הרמב"ם בכולו:
והנה הרמ"א כ' וי"א דאשתו כגופו דמי' ורשאי לפדותה בכל אשר לו וציין טור ורא"ש בשם רמ"ה, ומ"ש דרשאי לפדותה משמע דאינו חייב אלא שרשאי והא הרא"ש כ' דקיי"ל כחכמים דחייב לפדותה וכן כ' הטור על שמו דחייב לפדותה, ומ"ש הח"מ כיון דרשאי ממילא חייב דוחק דאכתי קשה למה לא כ' מפורש דחייב דהוא רבותא יותר ועוד הלא גם דיעה ראשונה ס"ל דאינו חייב אלא רשאי הרי הגם דרשאי אינו חייב ואיך נאמר דהתכווין הרמ"א במ"ש י"א דרשאי ממילא חייב הא דעה ראשונה לא ס"ל הני ובמאי גילה לן רמ"א כיון דרשאי ממילא חייב גם מ"ש ב"ש אין לו מובן וצלע"ג:
ויגעתי מצאתי ב"ה למצוא מקום יישוב ואקדים מה דקשה לי על מ"ש רא"ש בשם רמ"ה דאשתו כגופו וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו כן אשתו נמי כיוון דחייב לפדותה מתנאי כתובה כמי שיש לה ממון דמי וכן מסתבר עכ"ל, כוונתו רצוי' כיון שתקנו פרקונה תחת פירות שלה הו"ל כמאן דפודה עצמו בממונו דהא דמיפדי בשביל פירות שלה וכמו שרשאי אדם לפדות בכל מה שיש לו כן חייבו חכמים את הבעל לפדות אותה ברצונה ביותר מדמי שווי' דבשלה רשאי באין מוחה וכ"כ המחבר מסבר' ישרה, וכ"כ רשב"א בגיטין, אלא לכאור' מן מה דאמרו חכמים פעם שני רוצה פודה רוצה אינו פודה, משמע דבפעם שני רוצה פודה אפי' ביותר מכדי דמיהן, וכיון שלא חייבוהו חכמים לפדות פעם שנית כי שערו דסגי נגד פירות שיש לו כשפודה פ"א, וכשפודה בפעם שני בדמיו הוא פודה ולא ממין שלה ולמה ניתן לו רשות לפדות מ"ש משארי שבויים, ועל תוס' לק"מ דכתב דאשתו כגופו ולא בת, כבר הסברנו טעמא כיון דצערא דידי הוא ביותר דשרוי בלא טובה הו"ל כגופו ממש, לכן גם בשאיני צריך שרי, אבל הר"מ ורשב"א דלא ניחא להו כמ"ש תוס' וכתבו משום דכממון שלה הוא קשה כהנ"ל, וצ"ל דמה דאמרי רצה פודה רצה אינו פודה קאי בדמי שווי' דפעם ב' אפי' בכדי דמיה אינו צריך לפדות וזה לשיט' רש"י שם דא"צ לפדות כלל, אבל לשיטת ר"ח דבפעם ב' צריך לפדות בכדי דמיהן ע"כ מה דאמרו רצה פודה היינו ביותר מכדי דמיהן ע"כ צ"ל דר"מ ורשב"א כרש"י ס"ל וכן ס"ל לרא"ש שם:
אלא כד דייקת בלשון חכמים דאמרו רצה לפדות פודה פשיטא דיוכל לפדות מי ימחה על ידו וכי ס"ד שתהי' גרוע מכל שבויים דעלמא, ולא הול"ל אלא מכאן ואילך א"צ לפדות, מזה נראה דקמ"ל דאפי' יותר מכדי דמיהן יוכל לפדות ומרישא ה"א כיון שחיוב הוא שחייבו' חכמים נגד פירי הו"ל כבשלה, אבל פעם שני' דליכא חיוב נגד פירות משלו הוא פודה אסורא היא קמ"ל או דל"ל לרבנן משום לגרבי' ולייתו או כמו דאית לו צערא כמו מגופו, ולא משום טעמא דרמ"ה, וי"ל בזה קושיא רשב"א שבתוס' כתובות על ר"ח דס"ל בפעם שני חייב לפדות בדמי שווי' הו"ל לדייק ולהקשות לרבנן מבריית' פעם שני א"צ לפדות יותר מכדי כתובתה הא בכדי דמיה חייב אפי' יותר מכדי כתובתה ומבריית' אחרת משמע אם רצה פודה משמע אפי' בדמי' אינו חייב ביותר מכדי כתובתה כמו דמדייק לרשב"ג, ובחידושי למס' כתובות העלתי ישוב לקושי' זו בשנאמר הא דמדייק תחלה לרשב"ג הא בכדי דמיהן פודין אפי' ביותר מכתובתה, מנ"ל דלמא דווקא בפחות וכו' וכדמסיק תרתי לקולא קאמר, נ"ל דהי' רחוק למקשן דחייש רשב"ג ביותר מכדי דמיהן והוא פחות מכתובתה משום דלא לגרבו ולייתו כיון דיש לו קצבה עד כדי כתובתה ל"ש כ"כ דלא לגרבי ולייתיו, וגם דמי כתובתה בתנאי ב"ד אינו כ"כ כדי לחוש דלא לגרבו, וגם רחוק דלא שייך כ"כ, משו"ה הי' פשיטא לי' דמה דאמר רשב"ג דאין חייב לפדותה דווקא יותר מכדי כתובתה ודייק שפיר הא בכדי דמיהם פודים ואפי' יותר מכתובתה דווקא בדמיהם ולא יותר אבל פחות מכדי כתובתה אפי' ביותר מדמיהם חייב, ומתרץ רשב"ג תר קולא אית לי דאפי' פחות מכדי כתובתה ס"ל דאין פודין יתר מכדי דמיהן וחייש גם בפחות מכתובתה הגם דלא שכיח ומשום לא פלוג וא"ש כן היה דברינו אז ושם בארה:
ולפי דברינו עכשיו דדייקו רבנן ואמרו רוצה פודה היינו דמותר לפדות אפי ביותר מכדי דמיהם והא דאמרי בבריית' אחריתא ביותר מכדי כתובתה פעם שני רצה לפדות וכו' קשה עדיין פשיטא שוכל לפדות יותר, וצ"ל דהכי קאמרו רצה לפדות אפי' יותר מדמי שווי' ויותר מכתובתה דאיכ' תרתי לרעותא דאין לו קצבה והוא יותר משווי' מ"מ רצה לפדות פודה וליכא למידק דיותר מכתובתה אפי' בכדי דמיהן אין צריך לפדות דהא הודיעו לנו במה שאמרו רוצה פודה דאפי' ביותר מכדי דמיהם יוכל לפדות אבל אינו חייב, ורצה אינו פודה ג"כ כמו רצה פודה ביותר מכדי דמיה' אבל בכדי דמיה' חייב לפדות אפי' ביותר מכדי כתובתה, אבל מרשב"ג הוי משמע לי' ביותר מכתובתה אפי' בכדי דמיהן א"צ לפדות דליכא רמז בדבריו דאיירי ביותר מכד"ד, ומתרץ באמת תרתי קולא אית לי' ועיי':
נחזור לדברי רמ"ה ורשב"א לפי טעמא דדהו כיון שמחויב ע"פ תנאי ב"ד הוי כפודה משלה, וזה דווקא בפ"ר שחייבו' אבל מכאן ואילך דלא מתחייב נגד פירות שלה ולא יהי' רשאי לפדות, והא מדאמרו מכאן ואילך רצה לפדות משמע דרשאי אפי' ביותר מכ"ד כמ"ש, לכן נ"ל דתרתי אמרו דאשתו כגופו וכיון דחייב לפדות וכו', וצ"ל קצת כיון דס"ל מסברא דהוא כאדם הפודה עצמו בשלו, למה להו לרמה לו, ויש לומר דאשתו כגופו היינו כמו הוא שפודה גופו דרשאי בשלו כן ה"נ כשפודה אותה בחיוב ב"ד כפודה עצמו משלו הוא, ויותר נ"ל דהא בלא הא לא סגי דאשתו כגופו משום דחביב' עליו כגופו יותר מבתו לא סגי דעדיין קשה ניהי דאין למחות על ידו כמו שא"א למחות לפדות עצמו, מ"מ למה הטילו רבנן עליו חיוב זה לכופו כשאינו רוצה מה להו לתקונא לאשה במקום שיש קלקול רבים יתר על תיקון דידה, וגם הרי רואים דלא חביבה עליו כגופו שאין רוצה לפדותה כלל או עכ"פ ביותר מכ"ד ולכן התחכם רמ"ה והוסיף על טעמא דתוס' באומרו כיון שמחויב לפדות ע"פ ב"ד הוי כפודה משלה נגד פירות שלה, וממ"נ פודה ביותר מכ"ד פעם ראשון חייבו כיון דמצאו שבאוי' לו לפדות ביותר מכדי דמיהם נגד פירות שלה, דנגד פירות הוא הוי כפודה משלה, ובפעם שני דליכא חיוב כלל אפי' נגד דמי' אין לעכב ע"י דאשתו כגופו מחמת חיבה יתרה א"א למחות ע"י, והוצרך רמ"ה ורשב"א לב' טעמים כדי ליישב משמעות דאמרו מכאן ואילך רצה פודה אפי' יותר מכ"ד וא"ש:
אחר הוצעת דברינו אלו אומר אני דיש להעמיס בכוונת הרמב"ם דהכריע דהלכה כרשב"ג דמתני' כרשב"ג, וס"ל דמרישא אין ראי' דרבנן ל"ל כמתני' דגיטין די"ל אשתו שאני כיון שמחויב ע"פ תנאי ב"ד הו"ל כפודה משלה, אלא דאמרו בסיפא רצה פודה להשמיענו אפי' יותר מכדי דמיהם, וקשה כיון דאינו מחויב נגד פירי שלה למה רשאי, וטעמא דתוס' דאשתו כגופו לית לי' לרמב"ם לע"כ דלא ס"ל לרבנן הך דינא דמתני' דלא חיישי' בשום מקום דלא לגרבו ולייתו, ורשב"ג אמר אין פודין השבוים אפי' בפ"ר משום חשש דלא לגרבו לא חייבוהו חכמים, בוודאי אם היו מחייבים אותו ביותר מכד"ד נגד פירי דידה הוי כפודה משלה, אבל משום תקה"ע דאין פודים יותר וכו' גם הם לא הטילו חיוב על הבעל נגד פרי יותר מכד"ד, והא"ש דכ' הרמב"ם דאינו חייב דלא נימא דחייבוהו רבנן. והוי כפודה משלה קמ"ל דלא חייבוהו וכ"ש שאין רשאי כיון שאינו מחויב, דאינו רשאי לפדות לא בפעם ראשון ולא בפעם שני וסמך עצמו שכבר כתב בהלכת מתנות עניים דאפי' במקום שיש חיוב על הבעל לפדות לא אמרו לכופו בפ"ר, ממילא נשמע דאינו רשאי וא"ש נכון:
ולא רחוק לנו לומר דרמ"א ס"ל כן בשיט' הרמב"ם ובמחבר שהעתיק לשונו שאין מחויב לפדות ביותר מכדי דמיהם, וכ"ש שאינו רשאי אפי בפעם ראשון כ"ש בפעם שני, ומביא רמ"א וי"א אשתו כגופו ורשאי היינו די"א ס"ל לא מבעי בפ"ר דמחויב לפדותה, דחייב ביותר מכד"ד כיון שהטילו חיוב עליו נגד פירות הוא כפודה עצמה משלה, אפי' בפעם שני דליכא אלא רשות אם רוצה פודה משלו רשאי לפדות יותר מכדי דמיה דאשתו כגופו כיון שרוצה וחביבה עליו כגופו דמי' דאין מוחי' על ידו, ונגד שיט' המחבר דנקיט שיטת הרמב"ם דאינו מחויב וכ"ש שאינו רשאי מביא הרמ"א שיט' הי"א ל"מ דמחייב לפדות ביותר מכד"ד במקום שיש חיוב בפ"ר, אפי' במקום דליכא חיוב ס"ל דמותר ורשאי, ויצא לו כ"ז בשיטת הרמ"ה הגם דלא כ' רק הלכה כרבנן דמחויב ממילא נשמע דס"ל ג"כ דרשאי מסיפא דאמרו רצה פודה כמ"ש כנ"ל והדברים אמיתים בעצמותן הגם שאפשר שהרמ"א לא התכווין מ"מ זכינו להעמיד דבריו על מכונם בעזה"י:
ונבוא למטרת כוונתינו להלכה ולמעשה נראה לי א') לחייבו ולהוציא ממנו בפ"ר לפדות ביותר מכד"ד א"א דלוי יהיה דספק השקול הוא א"א להוציא ממנו, כ"ש דרוב שיטות ס"ל דהלכה כרשב"ג ה"ה הרי"ף והרמב"ם ורשב"א גיטין ור"ן, ורבו על רמ"ה ורא"ש, וטור בסי' רנ"ב מביא רק שיטת הרא"ש נראה דס"ל עיקר לדינא, ואם תפסה יותר מכד"ד מן הבעל אפשר מוציאים מידה ואפשר אין מוציאין, וי"ל ג"כ כיון דאין מחייבי' אותו לפדות מספק ותפסה לא שכיח וליכא משום דלא ליגרבו ולייתו, ואפשר עכשיו דאיכא ספק אם מחויב ואין מוציאים ממנו ספק וכל הנושא אשה אדעתא דהכי נושאה שמחויב לפדותה בכדי דמיה ולא יותר ממילא דאינו מחויב לפדותה ביותר מכ"ד בוודאי וגם תפיסתה לא מהני, ב) כשרוצה לפדותה ביותר מכד"ד בפעם ראשון אין למחות על ידו שמא הלכה כרמב"ם דאינו אלא ספיקא דרבנן דאמרו שלא לפדות יותר מכדי דמיהם ם וספק אם הלכה כרשב"ג או כרבנן הוו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, הגם דלרוב שיטות ורי"ף ורמב"ם דהם עמודי ההוראה בתוכם דס"ל הלכה כרשב"ג, הא י"ל דס"ל דרשב"ג אינו חולק רק דליכא חיוב לפדותו ביותר מכדי דמיהם, אבל רשאי כמ"ש בדרך הראשון ביישוב הרמב"ם והוא לשיט' תוס' דלא כ' רק משום דאשתו כגופו דחביבה עליו, ושיטות המתירים דרשאי מפורשת ושיטות האוסרים אינה ברורה, בוודאי א"צ להחמיר שלא לפדות, וראוי' שיחמיר על עצמו לפדות ביותר מכד"ד כיון לשיטת רמ"ה ודעימי' מחויב הוא לפדות הגם דא"א להוציא ממנו, מ"מ ראוי' שיחמיר על עצמו במקום שהוא רשאי במקום ספק איסור דרבנן, ואפשר משו"ה כ' רמ"א וי"א דרשאי הגם דס"ל לי"א דמחויב כ' דרשאי היינו להלכה נקטי' דאין מחייבי' אותו מספק אבל רשאי מספק כמ"ש:
כנלפע"ד להלכה ולמעשה בעזרת פודה ומציל, דעה בינה והשכל עלינו יאציל, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם בברכת אהבה:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: