כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לט
ויזרע יצחק מאה שערים, קרן התורה להרים, ויזכה לראות רגלי מבשר בראשי ההרים, תלמידי הרב הוותיק המופלג מורג חרוץ בעל פיפיות המאיר בתורתו לעדתו כש"ת מו"ה יצחק שידלאפצע נ"י רב בק"ק טאכוי במדינת בעהמען יע"א:
מכתבו מע"י אצבעותיו הגיע לידי בשבוע זו בעידנא דטרידנא טובא מכל צד לא יאומן כי יסופר מלבד טרדותי הלמודים כי רבים באים לדפוק על שערי תשובה עד שלא יגעתי ולא מצאתי זמן ללמוד הלו"ת של תחלת הזמן כידוע למע"כ יחי' מאז, כן הוא עתה, בכ"ז דחקתי עצמי לשום עין כפי האפשר בין הפרקים להיותו דוחק עלי השעה, וחושש אני טובא כי יעשו מעשה אשר לא יעשה שלא כהלכה, והי' דעתי להאריך בכל פרט ופרט, אבל סוף מעשה לא כמחשבה תחלה כי הפסקוני עניני' שוני' ועד אחר ש"ק לא בעינא לעכב ולכן אקצר בפרטי' ואאריך קצת במה שצריך בו יותר לענינינו, וה' דעת ותבונה יחננו, יעמוד לימיני ויושיעני:
והנה מ"כ נ"י האריך בסיפור העובדא היכי היא מתחלתו עד עתה וכבד עלי הדבר להעתיקה כולה לכן השמטתי' כולה ויסובבו דברינו על פתשגן כתב הדת אשר שלח לנו ואת אשר העלתה מצודתי ובתוך דברינו ימצא תשובה לדבריו אשר הטיב לראות האמור בטוש"ע וקצת אחרונים, והראה קצת פנים:
והנה לכל היותר לא הי' רק ע"א כשר חזן המסדר קדושין, והשני הוא פסול משום שהוא אח אם הכלה וגם היה הוא מומר בשעת קדושין ומת בהמרתו, וכ' בתשוב' מהרמ"פ, סימן ל"ז דאין חוששי' שמא הרהר בתשובה באותה שעה, דא"כ לעולם ניחוש שמא הרהר ואיך תמצא מקום להך דינא דפסול לעדות מה"ת פסול לקדושין ואין בקדושין שנתקדשה לפניו ממש, שמא הרהר בתשו', ש"מ דל"ח להכי אלא במקום שיש הוכחה קצת כמו הא דתני' קדשה ע"מ שהוא צדיק ונמצא רשע חיישינן שמא הרהר בתשובה, כיון שהוא רוצה בקדושין והתנה ע"מ שהוא צדיק אמרי' יודע בנפשו שהרהר בתשובה ומ"ש במהרי"ק ומרדכי מרש"י שם היו אנוסי' וחזרו בתשובה אח"כ אמרי' אוגלאי מלתא למפרע ועיי' הג"ה רמ"א ססי' מ"ב דמביא דמהרי"מ חולק ע"ז באנוסים ורשעים דחיישינן שמא הרהרו, והיינו דפליגו בתרתי דמהר"מ ס"ל דל"ח שמא הרהרו בתשובה רק באנוסים ושחזרו אח"כ דאמרי' הוכיח סופם דמתחלה ג"כ מחמת אונס היו ולבם לשמים, אבל רשע בזדון גם אם חזר אח"כ ל"א שמא גם אז בשעת קדושין הרהר בתשובה, ומהרי"מ ס"ל אפי' רשע ולא חזר לבסוף ג"כ חיישי' שמא הרהר בתשובה לשעה כן הוא לדעת רמ"א, אבל הח"מ והסכים עמו הב"ש העלה דגם מהרי"מ לא פליג על מהרמ"פ דלא חיישי' שמא הרהרו בתשובה רק כגון אנוסי' וכדומה היכא דאיכא רגלים לדבר, ובנדון שלנו שעמד ברשעו מתחלה ועד סוף ומת ברשעי לכ"ע ל"ח שמא בשעת קדושין כשר הי', ונ"ל דבנדון שלנו גם לדעת רמ"א בשיטת מהרי"מ דחולק על מהרמ"פ אין לנו לחוש ולהחמיר בחומר א"א שמא הדין עם מהרי"ם דחוששין שמא הרהר בתשובה לשעה, דהא פסול בלא"ה משום קורבה, אלא לרמב"ם דס"ל דקורבא מצד האם אינו אלא מדרבנן ובפ"ע מדרבנן איכא ספק קדושין, וש"ך ח"מ סי' ל"ג סעיף ב' שיכל ידיו לדחות דברי רמ"א ולפרש הרמב"ם בהלכ' עדות כמו שמפרשי' נושאי כליו דבריו בריש הלכ' אישות, ועיי' נב"י תנינא ניבא חא"ע סי' ע"ו שדחה דברי הש"ך בטוב טעם ודעת, עכ"פ שיטת הרמ"א כך הוא בשיטת הרמב"ם דאינו פסול רק מדרבנן, מ"מ כיון דשיטות רוב ראשונים דקרובי האם פסולים מדאוריי' ולצאת שיטת הרמב"ם דאינו פסול רק מדרבנן, יצאנו כבר בנדון שלנו דהרי הוא מומר ופסול בלא"ה ולמהרמ"פ א"ח שמא הרהר בתשובה וניהי לדעת רמ"א מהרי"מ חולק עליו בזה ופשיטא שאין לנו לגבב חומרות כ"כ לחוש לשיטת הרמב"ם דקרובי האם א"פ אלא מדרבנן ולחוש לשיטת מהרי"מ, ועוד הא יש שיטות דס"ל דפס"ע דרבנן ל"מ הקדושין כלל וכן הוא שיטות הרי"ף וכ' הרמב"ן שטעמו משום כל דמקדש אדעתא דרבנן קמקדש וכין דפסולי' מדרבנן ל"מ הקדושין כלל ועיי' ב"ש מ"ב ס"ק י"ט, ועיי' חי' רמב"ן גיטין כ' ע"א שכתב סברא כזו בשם י"א לענין שמות איש ואשה ושם עיר בגט גם אם א"צ רק מדרבנן הגט בטל מדאורייתא כיון דמגרש אדעתא דרבנן ועיי' מהר"ם שי"ף גיטין סוגי' דזמן ועיי' פ"י ע"ה, ונראה דגם הפוסקים דס"ל דמקדש בפ"ע דרבנן צריכא קדושי' אחרים או גט ג"כ מודים לסברא זו דמדאורייתא בטלו הקדושין, מ"מ מדרבנן מיהו חוששי' לקדושין ולא סמכי' על שאומר בשעת קדושין כדמו"י ומה"ט אם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משום דמדאורייתא הקדושין בטלי' ויש להאריך, וכ' כיון דגם לרמב"ם דפ"ע מצד קורבה דאם מדרבנן מדאוריית' אינה מקודשת וכיון דפסיל ג"כ משום שהוא מומר והוא פסול דאורייתא ואין לנו לחוש לשיטת מהרי"מ שמא הרהר בתשובה גם אם לא הי' נמצא חולק עליו והדין כן דחוששי' לשמא הרהר בתשובה, מ"מ בנדון שלנו דפסול בלא"ה משום קורבא ואפי' לרמב"ם דאין פסולו רק מדרבנן כיון דמדאורייתא בטלו הקדושין ומשום דרבנן חוששין לקדושין הא נגד קדושין דרבנן איכא פסול דהוא מומר ולשמא הרהר בתשובה הו"ל ספיקא דרבנן לקולא, ועוד י"ל בקיצור גם אם מקדש בפס"ע דרבנן ספק גמור הוא אם הוו קדושין הו"ל בנד"ד ס"ס שמא מצד שהוא פס"ע מדרבנן הקדושין בטלים לגמרי ושמא לא הרהר בתשובה ופסולי הקדושין מדאורייתא מצד שהוא מומר כנ"ל, כ"ז כתבתי לפי דס"ל לרמ"א דמהר"מ חולק על המהרמ"פ, אבל הנכון כמ"ש הח"מ וב"ש ואמת נכון הדבר:
היוצא לנו כי אין כאן אלא ע"א כשר, והנה שיטת רוב ככל ראשונים דאין חוששי' כלל לקדושי ע"א, וסמ"ג כמעט יחידאי הוא דחושש לדר"פ דאמר חוששין לקדושין ומביא הרמ"א די"א דחוששי', ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני די"ל דר"פ דחייש לקדושי ע"א דוקא כשמקדש בפני ע"א, אבל כשמקדש בפני ב' ונמצא א' קרוב או פסול, או שידעו מתחלה מקרבותו ופסלותו היינו שהוא רשע אבל לא ידעו דפסול לעדות קדושין והתכונו שיהיו ב' עדים לכ"ע א"ח לקדושין בפני ע"א הכשר, והוא מתרי טעמי, ואפרש שיחתי ואגיד טעמי, חדא כיון דמקדש בע"א ליכא קדושין גמורי' גם לר"פ רק חוששי' מספק וצריכה ממנו קדושי' שני' ודאי' כשרוצה לקיימה או לפטרה בגט בודאי לא ניחא לי' ולדידה להתקדש בקדושין כאלו ושניהם רוצי' בקדושי ודאי וכיון שקדשו בפני שנים וסבורים ששניהם כשרים או דלא ידעו מקרבות ורשעות דא' מהם או דלא ידעו הדין דפסול לקדושין שוב גם עדות ע"א ליכא לכ"ע, ועוד נ"ל ע"פ שכ' רש"י בקדושין באבעי שניהם מודים מהו דכ' דהא הימני', וצ"ל מה רצה רש"י בזה שכ' דהא הימנו' דהא שניהם מודי', ונראה דרצה לומר דמשו"ה מספקא ל' משום דהימני' לע"א כבי תרי ודומה לממו' דהימני' כבי תרי דנאמן לכל דבר וי"ל ממון שאני דמתחייב עצמו בכל מה שיאמר העד אפי' אינו אמת וזה ספיקתו, ומה"ט ס"ל לר"פ דחוששי' כיון דילפי' מממון אין לך בו אלא כממון וכי כן כל שמקדש בבי תרי דלא הימני' לע"א גם לר"פ א"ח לקדושי ע"א היכא דנמצא א' מהם קרוב או פסול, שוב מצאתי ראיתי מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חא"ע ח"ר סי' ק', וביותר בתשובת נב"י תנינא סי' ע"ה, ומ"ש שם דלפ"ז דתלי' בהימני' דוקא כשקוראים לו להעיד אבל אם במקרה בא לא הימני' יש לפקפק בקדושין כיון דכ"ע יודעי' דבלא עד א' עכ"פ ל"מ הו"ל כאלו קראו ויחדו לעד, ויש לי עוד הרהורי דברים על דבריו שם אבל יאותו לנו דברי קדשו ז"ל בעיקר הדבר דתלי' לפי דברי רש"י בהימני' וכמ"ש בח"ס ג"כ וכ' עוד היכא דאיכא תרי לא הימני' לאחד ולכ"ע א"ח וציין עליו מע"כ נ"י ונתתי שמחה בלבי שכונתי לדעת קדושים זצ"ל, ואני הוספתי עוד דכן הוא כשא' קרוב או פסול וסבורים שהם ב' כשרים לעדות זו דגם עדות ע"א ליכא לכ"ע ובנדון שלפנינו שכן הוא דנראה דבמכוון היו ב' אלו החזן מ"ק והשני שם וזולתם לא הי' איש ואשה שם ובל"ס רצו שיהי' במחשך מעשיהם מפני חסרון רשיון, וליכא אפי' קדושי ע"א מב' טעמים שכתבתי משום דמסתמא אין רוצין בקדושין כי האי דע"א דאין בו תועלת רק שצריכה גט וכשרוצה בקיומה צריך לקדשה שנית, ועוד משום דלא הימנו, כן נ"ל מתחלה:
אלא שראיתי דדעת רמ"א בהגהה אינה כן דהא כ' ססעי' ב' וכן אם קדש לפני שנים והא' מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א, הרי ס"ל הגם שמקדש בפני ב' הו"ל כמקד' בע"א ולמאן דס"ל דחוששי' לקדושי ע"א ה"ה כה"ג ונ"ל משו"ה כ' וה"ה ולכאורה מאי וה"ה היינו הך, ולמ"ש טובא קמ"ל דיש מקום לומר דאפי' קדושי' בע"א לא הוי קמ"ל, ומצאתי לו חבר תשובת מהרמ"פ סי' ל"ז בעובדא דידי' היה א' מב' עדים רשע, והאריך שם למעניתו דשיטת ר"פ דא"ח לע"א בקדושין, ופלפל שם למאן דחייש אם הו"ל כנמצא א' מהם קרוב וכו' אם אמרי' עדות שבטלה מקצתה, ולא סלקא אדעתי' לחלק בין מקדש בע"א ובין מקדש בפני ב' וא' פסול ואפי' נמצא פסולו אח"כ דאיירו בי' ס"ל דקדושין בע"א מיהא הוי למאן דס"ל דחוששי', וזהו כדעת רמ"א ולא עשה רמ"א ציון למקור דין זה נראה מסברא דנפשי' אמר כן ואנחנו מצאנו לו חבר בזה, והגם מן המושכל יש לחלק פשיטא דבטלה ומבוטלת סברא דנפשאי הגם דטעמא לא ידענו מהיכן פשיטא להו להחמיר היכא דיש לחלק דגם ר"פ ל"א כה"ג דחוששין:
והנה הח"מ נתקשה בדברי רמ"א הא קיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר בח"מ סי' ל"ו וא"כ אפי' עדות ע"א ליכא וכתב דצ"ל כגון שלא ידע מפסולו לדעת הרי"ף, ולרא"ש שלא התכוין להעיד וב"ש הוסיף על דבריו, והנה בנדון שלפניו לדעת הרי"ף אין עד הפסול מבטל עדות הכשר החזן בעל מסדר קדושין דודאי לא ידע בהמרותו ובפסול קורבה דאלו ידע לא הי' מסדר קדושין דבלתי ספק כיון שהוא חזן דמתא ורגיל לראות בסידור קדושין והכניס עצמו לסידור קדושין אינו ע"ה ובור כ"כ שא"י דמומר וקרוב פסול לעדות, ויודע ג"כ דבעי ב' עדים לקדושין ואיך סדר קדושין בצירוף השני, וע"כ דלא ידע מפסולו ואלו ידע בודאי לא צירף עמו, ולשיטת הרי"ף איכא כאן ע"א כשר דחוששין למאן דמחמיר בקדושי ע"א, ולשיטת החולקים על הרי"ף וס"ל דבעי תרתי התכוין להעיד וגם שיעיד אח"כ בפני ב"ד, הנה בנדון שלפנינו ודאי לאסהודי בא דהא ליכא אלא הוא והחזן מ"ק וע"כ צריכי' לו ולהכי נכנס, וגם בנימוס של נכרי בעי תרי סהדי, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא לאסהודי ופסול ליה לכשר, אלא הא הרא"ש ותוס' ס"ל דבעי גם הגדה בב"ד דזהו כונת הש"ס במקיימי דבר הכתוב מדבר וכאן לא הגידו אח"כ בב"ד, ולמ"ש ב"ש אפי' באו אח"כ לב"ד מ"מ בשעת קדושין לא פסלו הרי בשעת קדושין בכשרות הי' ובמקדש כה"ג בע"א כשר הו"ל כקדושין בע"א, ועיי' אבני מלואים ובקצה"ח סי' ל"ו מ"ש משם ריטב"א מכות דעדות קדושין בטל משעת ראי' עיי"ש מלתא בטעמא ויש לנו אריכת דברים בזה מאז והרהורי דברים המותרים וראוי' להעלותם על הספר ובדיו עכשיו, אלא שאין הזמן מסכים עמדי ועת לקצר שאין בו צורך לנדון שלפנינו, דגם אם נקטי' חומרא בתרייתא ונגבב ונצרף כל החומרות יחד בענין קדושין בע"א, הא כ' רמ"א במקום עיגון ואפי' רק בשעת הדחק יש לסמוך אדברי מקילין, ובנדון שלפנינו אין לך מקום עיגון יותר מזה שתתעגן כל ימי' וגדל כים שברה ואין מרפה, בודאי יש להקל, מכ"ש שלא לגבב חומרות ולהוסיף חומרות על חומרות:
וזאת לדעת דכ"ז כשיש עדות ברורה ע"פ ב' עדים כשרים כי מעשה הקדושין כך הי' נכתוב ועיי' תשובת מהרי"ק שורש פ"ו בעובדא דילי' שהוחזקה כמה שנים שהיא מקודשת לזה ואח"כ באו קרובי' ואמרו לפני' היו הקדושין וקדושי' פסולים היה בלא עדים כשרים והאריך שם בראיות דא"נ להוציאה מחזק' אלא בב' עדים כשרים עיי"ש היטב והה"נ בנדון שלפנינו:
שבתי וראיתי גם אם נתברר הדבר ע"פ עדים כשרים שלא היו קדושין רק בע"א, או דגם עדות ע"א ליכא ע"פ הדין משום עדות שבטלה מקצתה בכל זאת אין להתיר' בלא גט דהרי הוחזקה והחזיקה עצמה למקודשת לזה שקדשה ואפי' ביצא עליה קול בעלמא מקודשת חוששין לה, ועכשיו שנתברר ע"י עדים כשרים דקדושין בלא עדים היו ואפשר להכריז כי עמדנו על הבירור דמעיקרא לאו קדושין היו, הנה אי מבטלינן קלא או לא פליגו בי' רב ושמואל, ואיכא פלוגתא בין הראשונים אי קיי"ל דמבטלי' קלא או לא ומבואר כ"ז בטוש"ע א"ע סי' מ"ו, והר"ן כ' מדלא הביא הרי"ף פלוגתא דמבטלי' קלא ש"מ דס"ל דלא מבטלינן וכ' הב"י שכן נראה מדלא הביא' הרמב"ם דס"ל להחמיר, והרא"ש כ' דאזלי' לקולא דקיי"ל כרב באיסורא ועוד בדרבנן אזלי' כמאן דמקיל, וקשה כ"ז על רי"ף ורמב"ם, ומ"ש הר"ן דאנן לא ידעי' דלמא מאתרא דשמואל אנן זהו טעם שאינו לשבח וכי בכ"מ ניחוש בכה"ג ועיי' נב"י קמא סימן ס"ט, ועלה במחשבה לפני כעת עפמ"ש הריטב"א דמאן דס"ל דל"מ קלא הגם שמכריזים דנתברר דשקר ענו או דאין בקדושין ממש חיישי' דאיכא דשמע בקול ולא שמע בהא בהכרזה איכא לעז וזילותא דב"ד, והנה בקדושין פ"א ע"א פליגו בחשש זה דאיכא דשמע בהא ול"ש בהא מר זוטרא ור"א, דמ"ז מלקי ומכריז ור"א ס"ל דאין לוקי' ולא סמך על הכרזה דאיכא דשמע בהא עיי"ש והיינו כפלוגתא דרב ושמואל או מבטלי' קלא דרב אינו חושש לאיכא דלא שמע בהכרזה ושמואל חושש, והגם דרב הוא דאמר מלקי' וא"א על היחוד והוא ס"ל מבטלינן קלא, צ"ל דר"א ל"א אליבא דרב דאין מלקי' אלא לעצמו אמר כן או דקאמר אין מלקין סתם, בלי שיכריזו אח"כ, ור"נ דפרחטי' דהקשה לר"א מר נמי ללקי השיב לו דס"ל לדידי' דאין סומכי' על הכרזה, וקיי"ל התם כרב אשי קיי"ל נמי לענין מבטלי' קלא כותי' דהוא בתרא, וגם הא דהלכתא כרב באסורא היכא דפליג עם שמואל הלכתא כותי' באסורא נגד שמואל שהי' בקי טפי באסורא משמואל וכותי' דשמואל בממונא שהי' בקי טפי בדיני ממונ', אבל כיון דר"א ס"ל כשמואל ליתא להאי כללא וא"ש שיטת הרי"ף ורמב"ם, ורא"ש דכ' דקיי"ל דהך דינא כרב צ"ל דלא ס"ל כריטב"א בטעם דמאן דס"ל לא מבטלי' משום דאיכא דשמע בהא, או י"ל דס"ל הגם דקיי"ל לענין מלקי' על היחוד כרב אשי דחוששי' דאיכא דלא שמע בהא היינו דלא עבדי' מעשה לכתחלה שיש בו במעשה הוצא' לעז לסמוך על הכרזה כיון דאפשר מאן דלא שמע בהכרזה, אבל כאן לא מחמירים עלי' מפני זילותא דב"ד כיון דמכריזים ומשום חשש דשמא איכא דלא ישמעו ההכרזה כ"כ ל"ח משום זילותא להחמיר עלי' לאסרה לכ"ע בלי גט כן י"ל לשיטת הרא"ש ודעימי' דנקטו כרב, ובשיטת הרי"ף י"ל דלא נחתי לחלק בין הא דקדושין לדכאן ונקטו לחומרא דל"מ קלא כנ"ל:
וכ"ז כתבנו לפי דס"ל לר"ן בשיטת הרי"ף וב"י בשיטת הרמב"ם מדהשמיטו הך דינא דמבטלי' קלא ש"מ דס"ל דלא מבטלי', אלא דבאמת קשה אם ס"ל להחמיר בודאי הי' להם להשמיענו חידוש דין זה דס"ל להחמיר הגם שכל עיקרו דלא מבטלי' הוא מדרבנן ומחשש רינון בעלמא, ומדשתקו יש למשמע איפכא דאזלו להקל ועיי' ר"ן ביצה בסוגי' דליבון רעפי' שכתב מדהשמיט הרי"ף ש"מ דס"ל האבעי להחמיר שם א"ש דספיקא דאורייתא הוא כמ"ש הר"ן ולפי שיטתו א"ש מ"ש במשמעות וישוב השמטת הרי"ף, אבל כאן בדרבנן נהפוך הוא דמשמע משתיקתו דאזיל לקולא וכן הרמב"ם, אלא בכ"ז לא נתיישב היטב מה זו שתיקה דהי' להם לפרש דס"ל דמבטלי' קלא כיון דאתרותא נינהו, ולפמ"ש בישוב הרי"ף ורמב"ם דכיון דהלכתא כר"א בקדושין ה"ה הכא י"ל קצת שתיקתם כאן דסמכו על דפסקו התם כר"א, ובכ"ז יש לגמגם כיון שיש לחלק בין הכא לדהתם הו"ל להשמיענו דין ברור:
עוד קשה לי טובא הא בסוגי' מבואר דהא דמבטלי' או לא מבטלי' תלי' אי בעי ב' כשרים או סגי בעדות נשים דנקיט הרמב"ם להלכתא דלא חיישינן לקלא רק בב' כשרים איך ס"ל דלא מבטלי' קלא ועיי' ב"ש סק"ה שהרגיש בזה וכ' דהא דלא מבטלי' אינו אלא מנהגא משו"ה צריכי' להיות כשרים דוקא, ואני לא אבין הא כ' הר"ן משום דאין חוששין שמא מאתרותא דל"מ קלא אנן וע"כ צ"ל נמי דחוששין לקלא בעדות נשים, וכיון דאזלי' לקולא ול"ח רק בעדות כשרים איך נחמיר בביטול הקול, שאינו אלא משום רינון על ב"ד, ונקיל בגוף הקול שיש בו חשש יותר ומרמב"ם משמע שהוא חששא גמורה מעיקר הדין וצל"ע:
לכן לולי שאיני כדאי הי' נ"ל דרמב"ם ס"ל דמבטלי' קלא והא דלא כ' כן מפורש משום שכבר נשמע מדבריו שכ' עוד בדין זה בהלכ' גרושין פ"י הלכה כ' יצא שמה בעיר דאתחזק מקודשת ואח"כ יצא קול מגורשת ה"ה מגורשת, הקול אסרה והקול התירה, והראב"ד השיג עליו דלא נראה כן מגמרא אלא כשבאו ב' קולות יחד, והנה מ"ש הראב"ד דלא נראה כן מגמרא הוא משום שמפרש מתני' מקודשת ה"ז מקודשת וחזר ואמר מקודשת ומגורשת לא הול"ל רק מגורשת לבד ש"מ דבדיוק אמר מקודשת ומגורשת דבעי דיצא ב' הקולות בב"א וכ"כ הלח"מ, והנה שטיחת לשון וסידור המשנה דקתני רישא ה"ז מקודשת ובסיפא נקיט רק מגורשת וכו' משמע דקאי ארישא שכבר יצא שמה מקודשת ואח"כ יצא הקול מגורשת ה"ז מגורשת דאתי קול שאח"כ ומבטל קלא קמא כרמב"ם, וליישב הא דסתמא דש"ס קאמר מקודשת ומגורשת נ"ל דרש"י נשמר מזה דהאריך ומפרש מגורשת שחזר ויצא עלי' קול מגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושין ממנו, נ"ל דרצה רש"י להשמיענו חידוש דין דבעי דוקא שיצא קול השני שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושין ממנו, אבל לא יצא קול כה"ג אלא סתם מגורשת לא מבטל קול ראשון, דאולי קבלה גרושין מאחר דהא היא מכחשת דאל"ה אסורה בלא"ה משום דשוי' נפשה חד"א, וכיון שהיא מכחשת קבלה קדושין מאחר דלא ידע או לא חשש לקול והדר גרשה ואלו הן הגרושין שהקול יצא מגורשת אבל לא מזה, לכן בעי דוקא קול שני שיוצא מפורש שגרשה אותו פלוני שיצא לה קול קדושין ממנו, ונפקא לרש"י כן מלשון הש"ס מקודשת ומגורשת דרצונו לומר מקודשת ומגורשת דצ"ל דיצא קול שני דאותו שמקודשת לו ע"פ הקול מגורשת ממנו ורש"י לפרש בא לשון הש"ס כנ"ל נכון:
וכד דייקת בלשון הרמב"ם נראה דהכי ס"ל כמו שכתבתי בכונת רש"י שכ' וז"ל ואח"כ יצא עליו קול גרושין מאותן הקדושין ודייק וכ' מאותן הקדושין כונתו רצוי' דוקא שיצא הקול השני שנתגרשה מאותן הקדושין אבל קול סתם נתגרשה הגם כשיצא קול על אשה שגרושה היא, ל"ח שמא אחר גרשה, אבל לבטל קלא קמא צריך לפרש מטעמא דכתיבנא והוציא הרמב"ם דין זה מלשון ש"ס לפי שיטתו דס"ל ממשמעות לשון וסדור המשנה דאפילו יצא שמה מגורשת אח"כ דמבטלים קול ראשון עכצ"ל דהא דדייק הגמרא שנית מקודשת ומגורשת רצה לומר דצריך קול מפורש דזה שאמרו מקודשת, ממנו מגורשת כנ"ל ועיי':
וקודם שנבוא למטרת כונתינו בישוב הרמב"ם אקדים עוד מ"ש הריטב"א דהחזיק בעד שיטת הראב"ד דבעי דוקא שיה' קול קדושין ושוברו קול גרושה עמו הגם דלא דמי לאמתלא שיוצאת אח"כ כיון דאין קול השני מכחיש לראשון כמ"ש ראשונים, מ"מ לא סמכי' על קול השני דאיכא דשמע בקול ראשון ולא שמע בשני כדקיי"ל דלא מבטלי' קלא מהאי טעמא דאיכא דלא שמע אפי' כשמכריזין אלו דבריו ז"ל, וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל מה"ט למ"ד ל"מ קלא ל"מ ג"כ בשקול גרושין יוצא אחר שכבר יצא קול קדושין אלא דס"ל הלכתא דמבטלי' קלא ול"ח משום דאיכא דלא שמע בהא ה"ה לקלא דגרושין שיצא בעולם כמו קול הראשון דל"ח לאיכא דלא שמע לקול האחרון ופסק אפי' יצא שם מגורשת אח"כ דמהני ועל זה סמך דלא כ' עוד דמבטלי' קלא דכבר נשמע ממ"ש בהלכ' גרושין, וכן י"ל דרי"ף סמך. על משמעות מתני' דקתני תחלה מקודשת ואח"כ מגורשת ול"ק מקודשת ומגורשת, ש"מ דאפי' יצא אח"כ ה"ז מגורשת דסמכי' על קול שני וה"ה דמבטלי' קלא ולרמב"ם א"ש ביותר בעזרת החונן דעת:
וצריך אני להוסיף דברים לפמ"ש תיקשי לשמואל דס"ל דל"מ קלא תיקשי עליו מתני' מגורשת ה"ז מגורשת דקאי על רישא ומדלא קתני בסיפא מקודשת ומגורשת משמע דאחר שכבר יצא הקול מקודשת והחזקנו את קול שני ומבטלי' וה"ה דמבטלי' קלא ול"ח לאיכא דלא שמע בקול שני, ויש לדחוק לדידי' באמת צריך לדחוק במתני', ויותר י"ל לפמ"ש תוס' דקושי' ש"ס ואסרינן לה אגברא קאי להלכתא דקיי"ל דלקלא בתר ארוסין ג"כ ל"ח, וצ"ל דסיפא ארישא קאי שיצא אח"כ שמה מגורשת מאותן קדושין, אבל למ"ד לקלא דבתר ארוסין לא חיישי' ל"צ לפרש מתני' כן אלא דסיפא מלתא באנפי נפשי' הוא יצא שמה מגורשת מארוס כהן, והא"ש די"ל שמואל ס"ל כרב אשי דלקלא דבתר ארוסין חיישי' ולא מוכח ממתני' דמבטלינן קלא וס"ל מדנפשי' דלא דמבטלי' קלא ורב ס"ל דלקלא דבתר ארוסין ל"ח וע"כ לפרש דסיפא ארישא קאי ומוכח דמבטלי' קלא ולהלכתא דקיי"ל לקלא דב"א ל"ח מוכח ממילא דהלכה כרב, וסמך הרי"ף על מ"ש המתני' ומפרשי' ע"כ להלכתא דסיפא ארישא קאי והרמב"ם מפורש כ' דין דמתני' דיצא קול גרושין אח"כ ונשמע ממילא דמבטלי' קלא וא"ש הכל נכון בעזהי"ת:
ויש לי לעשות סמוכים לדברינו מסוגי' ש"ס במקומו שהקשה על שמואל דאמר מאי העמידו הדבר על בוריו וכו' הא נהרדע' אתרא דשמואל ול"מ קלא, ויש מן הקושי' דלמא לא ס"ל לשמואל דל"מ קלא אלא לכתחלה דלא תנשא. אבל אם נשאת דתצא משו"ה מנ"ל, הגם דבעובדא דידי' עדיין לא נשאת דלמא ס"ל כהלכתא דלקלא דב"א ל"ח, והה"נ דמבטלי' קלא ועיי' נב"י קמא סי' ס"ה שהוכיח מזה דאפי' נשאת כבר ל"מ קלא ועיי' בית מאיר שנתקשה בזה וכ' וצ"ל דפשיטא לש"ס דאין לחלק, והקושי' במקומה עומדת מנ"ל לש"ס בפשיטות דשמואל מחמיר כ"כ האי דלמא ס"ל דמן הארוסין ג"כ מקילין בקלא, וה"ה וכ"ש דמבטלי' קלא הגם דיצא קודם ארוסין, ולמ"ש דשמואל דס"ל ל"מ קלא עכצ"ל דל"ק לי' מתני' דקלא דגרושין מבטל קלא דקדושין אחר שכבר יצא דמפרש למתני' סיפא מלתא באפי נפשי' הוא והיינו דס"ל סיפא ביצא קול מן הארוסין ושפיר מקשה כיון דס"ל דחיישי' לקלא דבתר ארוסין הגם שנתארסה בהיתר כ"ש דל"מ קלא גם כשנתארסה כבר והקול יצא קודם ארוסין שנתארסה באיסור וא"ש ע"ד פלפלא טבא ועיי':
פירות הנושרים מדברינו כי אין מרי"ף ורמב"ם ראי' דס"ל דל"מ קלא נהפוך הוא דמוכח דס"ל דמבטלי' קלא, בכל זאת מי יגיש הנה ויגיס לבו בהוראה נגד הר"ן דנראה לו דס"ל לרי"ף וב"י כ' שכן דעת הרמב"ם דל"מ קלא ומביאו הרמ"א בשם י"א, מ"מ חזי' דברינו לצרופי היכא דיש עוד צדדים לומר דאפי' דס"ל דל"מ בכה"ג מודה, והנה כבר התעוררו הנב"י ובית מאיר והשואל בנב"י די"ל דכ"כ האי כשכבר נשאת גם שמואל ס"ל דלא תצא, והנב"י דחה זה מסוגי' ש"ס, וכ' כיון דלהלכתא אינו אלא חומרא ומנהגא די להחמיר לכתחלה וכ"כ הבית מאיר דיש לצדד להקל ולא החליט הדבר מפני שמסוגי' ש"ס נראה דפשיטא לי' דאין לחלק בזה בין לכתחלה לדיעבד ושאני קלא דבתר נשואין וארוסין:
ונחזה אנן בעניותינו, הנה הראי' שמביאים מדמקשה על שמואל הגם שכבר ישבנו ע"ד פלפול לעיל אבל בפלפול כ"ש לא חזי לדינא, אבל נ"ל לפע"ד דראי' זו דחוי' מעיקרא מה שבנה הנב"י יסוד ראי' דידי' מדמקשה לשמואל והש"ס כבר פסק הלכתא דקלא דבתר ארוסין ל"ח דקשה להוציאה מארוסתה ה"ה די"ל מה"ט מבטלי' קלא אחר שנתארסה, נלפע"ד דאין הנדון דומה לראי' דזיל בתר טעמא שכ' רש"י דלקלא בתר ארוסין ל"ח דתתגנה עליו ע"י גרושין והיינו כיון שאנו מצריכי' גט עי"ז נתחזק הקול שהיתה מקודשת קודם שקבלה קדושין ממנו והוא לא ידע מזה דהא הקול יוצא אחר ארוסין וברמיי' באתה לקבל קדושין ממנו אחר שכבר נתקדשה ורוצית להכשילו עי"ז תתגנה עליו ולא יחפוץ בה עוד, כ"ז ביצא קול אחר ארוסין, אבל כשיצא קול קודם ארוסין והרי ידע ושמע מכ"ז ולא חש לקלא ועבר על איסור שאסרוה ב"ד להנשא לאחר ויצרו תקפו לארסה ולנשאה אח"כ ואם הוא בעצמו הכניס עצמו ולא מיאס בה, מהיכי תיתי תתגנה עליו ע"י שהצריכו' גט דהא כבר הצריכו' ולא שב מידיעתו כל זאת, וכ"ש עכשיו שנתברר כי הקול שקר ולחומרא אנו מצריכי' לה גט משום רינון דב"ד למה תתגנה עליו ושפיר מקשה על שמואל גם אם ס"ל מן הארוסין א"ח, מ"מ לא מבטלי' קלא בתר ארוסין, דליכא טעם להחמיר קודם שנתארסה יותר מבתר דנתארסה והדברי' פשוטי' וברורים לפע"ד:
אבל אם כי ראי' זו דחוי' מעיקרא חוזר' ונראה לי ראי' אחרת שלא ידעתי עליה תשובה לפי הפשוט והוא מדלעיל מיני' פ"א דמקשה על שמואל והא ס"ל דל"מ קלא ושם כבר נשואה היא בס"ד לראשון ולמסקנא לשני אח"מ הראשון, ומדמקשה ש"מ דפשיטא לש"ס דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד בדבר הזה דל"מ קלא, ואפי' בס"ד דתצא מראשון שנשאה בהיתר ויצא קול אח"כ מ"מ ל"מ קלא, לולי דקלא דבתר נשואין בלא"ה ל"ח לו:
ויש לדחות ראי' זו עד"פ קצת, די"ל דעד דלא מקשה והא אמר ר"א והיינו והלכתא כותי' ואפי' לבתר ארוסין ל"ח כ"ש בתר נשואין ורצה לתרץ דשמואל דס"ל כהלכתא הגם די"ל גברא אגברא קא רמית, ומשו"ה הקשה תחלה שמואל אדשמואל עצמו דל"מ קלא, וקודם שהקשה מהלכתא מדר"א וסבור דתצא מראשון ומחמירי' כ"כ להוציא אשה מבעלה בקלא דא"ח ס"ל נמי דהא דאמר שמואל דל"מ קלא אפי' נשאת תצא, ולאמת בתר דמקשה ומפרק שמואל כהלכת' ס"ל דקלא דבתר נשואין ל"ח, ואפי' בתר ארוסין משום שלא תתגנה לבד אין חוששין לקלא י"ל דשמואל ס"ל דל"מ קלא לכתחלה ולא בדיעבד להוציא אשה מבעלה, אבל מארוסתה מוציאי' דל"ש כה"ג שלא תתגנה כדכתיבנא בסמוך כן י"ל ועיי':
ויש להראות פנים לדבני. נסגנון הסוגי' שם דאמר שמואל תצא והדבר צריך בדיקה ומקשה תחלה על המאוחר ממ"ש והדבר צריך בדיקה ואח"כ ממ"ש תצא הו"ל להקשות תחלה ממ"ש תצא ואח"כ ממ"ש והדבר צריך בדיקה, וי"ל ע"פ הנ"ל, דאחר שהקשה ומתרץ דשמואל כהלכתא דקלא דבתר נשואין ל"ח ממילא ל"ק ג"כ ממ"ש צריך בדיקה די"ל כמו בקלא דבתר נשואין א"ח כן מבטלי' קלא אם נשאת אחר שיצא הקול, ולא הקשה ממ"ש צריך בדיקה רק קודם דמפרש דתצא משני קאמר, ולכן מקדים להקשות מאי הדבר צריך בדיקה, שאם יקשה תחלה קושי' שני' שוב לק"מ קושי' ראשונה ודרך וסגנון סוגי' ש"ס בכ"מ דרך שקלא וטרי' דמברר תחלה ומקשה מתרץ מה שיש בישוב קושי' זו כדי לברר הדין ולהשמיענו היוצא מזה דין חדש, וכ"כ הראשונים בדוכתא טובא בש"ס, וכאן נמי רצה להקשות תחלה קושי' ראשונה כדי להשמיענו דהיכא דקוראים לנתינה כתיבה דחוששי' הגם דקרו גם לכתיבה כתיבה, ונסתלקה ראי' שלי, נהפוך הוא קטיגור נעשה סניגור משם ראי' להקל לבטל קלא בתר שנשאת הגם שנשאת באיסור קודם ביטול הקול ועיי' היטב:
שבתי וראיתי כי יש לדחות ראי' דידי ע"פ סברא אחת שחדשתי מאז בענין זה דמבטלי' קלא והלכתי בה בדרך ארוכה בלימוד הישיבה עד"פ, וכאן נקיטנא בקצרה, ואציע רק סברא הישרה, והוא דבעובדא כדלעיל שיצא הקול תחת בעלה הכהן שגרשה או שמגורשת מכבר ומשום קול דבתר נשואין לא מוציאי' אשה מתותי בעלה הגם שיש בודאי רינון על הב"ד מ"מ משו"ה ל"מ אשה מבעלה בקלא דבתר נשואין, ונ"ל גם כשמת הבעל ונשאת לאחר שאוסרי' אותה לכהן ואם נשאת תצא כה"ג מבטלי' קלא ומכריזי' כל האפשר ומשום חשש רינון שאפשר לא ישמעו כולם לקול האחרון ויהי' רינון הא רינון בלא"ה הי' מדלא אסרו לבעלה הראשון הגם דמשום אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ליכא דיאמרו סמוך למיתה גרשה, היינו כיון שאין מוסיפי' חיזוק לקול ע"י שאוסרים אותה על השני ומוציאים אותה ממנו, דכיון דיש לתלות דסמוך למיתה גרשה ומשו"ה אוסרים אותה לא הוספנו חיזוק הקול עי"ז, אבל בודאי רינון הראשון שהי' מתחלה ע"י קול לא נתבטל עי"ז מהיכי תיתי יתלו כי סמוך למיתה גרשה דהא יצא קול מכבר, וכיון דאיכא בלא"ה רינון מראשון מבטלי' קלא להתירה לשני ועדיף דמרויחי' עי"ז אולי ישמעו כולם ביטול הקול ויתבטל רינון הראשון ועכ"פ לאלו שישמעו מביטול הקול לא יהי' רינון ראשון כנ"ל נכון מסברא, וזה דוקא כשהי' ראשון כהן אבל כשהי' ראשון ישראל דאינה נאסרת על בעלה רק אח"מ אסורה לכהן ליתא לזה דהא ע"ע לא הי' רינון כלל, וכן ביצא קול אחר נשואי' מקודשת דא"א אותה לבעלה אח"מ דמוציאי' משני דמבטלי' קלא כיון דבלא"ה איכא רינון, ושם בארה:
ואחר הוצעה זו א"ש הסוגי' דד' פ"א דלא מקשה תחלה מן המוקדם שאמר שמואל תצא ומתרץ תצא משני דתו לא יוכל להקשות ממה שאמר הדבר צריך בדיקה והא ל"מ קלא דלמ"ש לק"מ מאחר שיש בלא"ה רינון מראשון ויש הרוחה ג"כ למעט רינון הראשון מבטלי' קלא ולכן מקשה תחלה והא ל"מ קלא כדס"ד דתצא מראשון כדי לברר הדין ולהודיענו מקום שקוראי' לנתינה כתיבה חוששי' ע"ד שכתבתי למעלה וא"ש סגנון הסוגי' ע"ד נכון לדינא, ואזדא הראי' מסוגי' דשם דאם נשאת מבטלי' קלא, או אם בטלה קודם שנשאת דלא תצא ועיי' בכ"ז:
ולהיות כי אין לנו ראי' דאם נשאת ל"ת, הדרינן למשמעות פשטא סוגי' שלהי גיטין וביותר מדלעיל מדמקשה על שמואל דפשיטא לש"ס דגם אם נשאת תצא, ואין לנו סתירה לזה רק בדוחק או ע"ד פלפול כמ"ש:
וכשאני לעצמי נ"ל להכריע ולעשות פשר דבר לדינא דודאי אין לנו להחמיר כ"כ משום רינון בעלמא להוציא אשה מבעלה אחרי שעמדנו על הבירור, או שנתברר מעצמו שבאו העדים לב"ד ונודע מפיהם כי הקול שקר או שלא הי' ממש במעשה דקדושין או הגט ע"פ הדין מצד עיקר המעשה שלא הי' ע"פ הדין או מחסרון העדות וכדומה, כיון שאנו יודעי' בודאי כי שקר בימינם ומותרת בודאי אין לנו לאוסרה על בעלה משום רינון דב"ד אבל כ"ז שלא נתברר לנו האמת ויש מקום לקול זה, אין אנו אחראי' לדרוש ולחקור אחר הקול שנתחזק בב"ד עד שיצא לאור משפט צדק ואמת כי שקר הקול והבל החיזוק שנתחזק בב"ד כי אז יהי' עדיין רינון וזילותא דב"ד ועכשיו הוא ספק שמא לא יתברר, א"א אחראי' לבדוק כדי לבטל הקול כן נראה לי משכל הישר, ומקשה על שמואל דאמר תצא והדבר צריך בדיקה אמר צריך שנזדקק לבדוק לדרוש ולחקור, וכן לקמן אמר והעמידו הדבר על בוריו שיבדקו וידרשו לבטל הקול, מקשה שפיר והא ל"מ קלא משום רינון, הגם כשנתברר לנו ע"י עדים שקר הוא ל"מ ואין מכריזי' כדי להתירה, הגם דאם נשאת ל"ת מאחר שאנו יודעין שאין ממש בקול זה ל"ח לרינון אבל לא היה לשמואל להכניס עצמו לעמוד על הבירור כדי להתירה לבעלה משום שכבר נשאת אבל י"ל אם כבר נתברר מאליו ע"י ביאת עדים או שכבר חקרו אין מוציאי' כנלפע"ד להכריע בדעת תורה מכרעת:
היוצא לנו בנדון שלפנינו שכבר נתברר דאין ממש בקדושין אם כבר נשאת מבטלי' קלא ע"י הכרזה, וגם אם לא הכריזו קודם שנשאת כיון שנשאת ל"ת מטעמא דכתיבנא, ודוקא נשאת, אבל נתקדשה מוציאין מארוסתה ול"ס אביטול קול משום זילותא ורינון, הגם דקיי"ל בקלא דבתר ארוסין א"ח משום שלא תתגנה שזה ל"ש לענין דל"מ קלא כמ"ש כבר לעיל, אלא להיות בנדון שלנו כי לא נשאת עדיין אין לנו להתירה לכתחלה ע"י הכרזה דחוששין לרינון לכתחלה ולא הועילו דברינו לנ"ד:
אבל יש לנו לפתוח פתחא דהתירא להתירה להנשא לכתחלה ע"פ דברינו מאחר שכבר עמדנו על הבירור כי אין ממש בקדושי' בהוספת עוד דברים:
הנה תוס' גיטין פ"א הקשה מב"ב ל"ב וכתובות כ"ו דמבטלי' קלא, ותי' בחד תי' משום דנפסל מתרומה לעולם, ונ"ל הא דלא הקשה תוס' קושי' זו שלהי מכילתן דשם מקומו של עיקר הדין דמבטלי' קלא ופליגו רב ושמואל ומסיק דאתרותא נינהו, משום די"ל דהא דל"מ קלא רק שלא להתירה לכתחלה להנשא ע"י ביטול קול, אבל להפסיד לכהן שלא לאכול בתרומה דיעבד הוא ונפסד ע"י כך, ומסוגי' שם לא מוכח דאפי' בדיעבד כשנשאת ל"מ קלא כמ"ש לעיל, לכן העמיד קושיתו על סוגי' ד' פ"א דמוכח דאפי' דיעבד תצא משום דלמ"ק כמ"ש כנ"ל, ותי' בתי' קמא דהתם שאני שאין לו תקנה לעולם אם לא נבטל קלא, משא"כ כאן אפשר שתתגרש מזה ותנשא לאחר, הגם שלבעל זה אין לה תקנה מ"מ אפשר בנשואי' לאחר משא"כ תרומה שאין לו היתר לדבר זה, ועיי' נב"י קמא סי' ס"ט שהרגיש מ"ש לאסרה לבעלה דאין לה תקנה לדידי' ולק"מ דשני ושני ועיי' כתובות בסוגי' דראוה מדברת י"ד ע"א והא נמי כדיעבד דמי ובר"ן שם בשם הראב"ד דארוסה לאו לכתחלה ולא דיעבד ממש הוא אבל נשואה דיעבד ממש הוא להוציאה מבעלה, אבל אית לה תקנה שתנשא לאחר והולד ל"ל תקנתא שא"א לישא לשום אדם, וס"ל לתוס' ה"ה בתרומה דל"ל תקנתא לעולם משא"כ לבעלה רק דיעבד הוא דאיכא תקנתא שתנשא לאחר, ובתי' שני ס"ל לתוס' דאין זה בכלל ל"ל תקנתא דאפשר בחולין הגם שבודאי נפסד והוא דיעבד מ"מ תקנתא מיהא אית לי' ועיי' גיטין כ"ח ע"ב בצריכותא דש"ס קאי באשת כהן דליכא פסידא כ"כ רק בע"מ, אבל בכהן עצמו שזינתה לו תורה באכילת תרומה והחילוק פשוט, ובנב"י מדמה זה לקול גרושין שאוסרים אותה לכהונה במח"כ אינו מן המדומה דרוב בתולו' לא נשאות לכהן ואפי' דיעבד לא מקרי מה שאוסרים אותה לכהונה משא"כ תרומה שזיכה לו התורה בודאי דיעבד הוא, אלא דבתי' שני ס"ל דאינו נכנס בסוג אין לו תקנה, ואין הכרח דתוס' בתי' ב' חולק בעיקר הדין על תי' קמא דהיכא דליכא תקנתא מבטלי' קלא, והנב"י כ' דמוכח כן מקדושין ס"ו בעובדא דינאי דבטלו הקול וע"כ משום דל"ל תקנתא ראי' זו יש לדחות התם מבטלי' ממנו מצות הקרבה וכל עבודה שבמקדש ועבודת כה"ג, בודאי משום רינון בעלמא אין לבטלו מכל מ"ע שעליו, אבל שלא לאכול בתרומה ואפי' תרומה דאורייתא אין מצוה עליו שיקבל תרומה כדי לאכלה וכ"ש תרומה דרבנן בזה"ז, ומשום נשיאת כפים ג"כ ליכא דהא כ"ז שאין קוראי' אותו ליכא חיוב עליו לברך, ואפי' ליש סוברים דעובר בעשה היינו כשהוא בבכה"נ אבל א"צ לכנוס שם ולברך עיי' כ"ז היטב בטוש"ע או"ח סי' קכ"ח אבל לאסור פנוי' היכא דא"א לה להנשא לאחר אין בזה ביטול מצוה כי אינה מצווה בפ"ו ולכל היותר מחויבת משום לשבת מדברי קבלה וליכא רק צערא דגופא אפשר דס"ל לתוס' בתי' ב' דכל שיש חשש דאורייתא ל"מ קלא אפי' ל"ל תקנתא בדבר זה, וראי' הנב"י דחוי' מעיקרא ואין חוזרת ונראה לפע"ד:
והנה מלבד דתי' שני של תוס' דוחק לומר דפלוגתא דתנאי במתני' קאי רק בתרומה בזה"ז וס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן, גם קשה לי הא מפרש מתני' שיצא קול ב"ג או בן חלוצה, והא חלוצה דרבנן, ולתי' שני דבדרבנן מבטלי' קלא א"כ בבן חלוצה כשבא אח"כ ע"א מבטלי' קלא אפי' לתרומה דאורייתא, ואיך נאמר דבבן גרושה מבטלי' רק לתרומה דרבנן והא כיילינהו יחד ושניהם בחדא מחתא מחתינן להו וצל"ע:
והנה הנב"י מוסיף והולך על תי' תוס' דאפי' לקול עצמו ל"ח רק היכא דאיכא תקנתא, וכ' דה"ט דאמרי' בשלהי גיטין שלא לפלוני א"ח לה משום דל"ל תקנתא, והנה טעמו אינו מוכרח לפי הפשוט כל שלא אמרו לפלוני כיון דלא אמרו דבר ברור ול"י למי אין חוששין לקול כזה כמו בעיר אחרת וכדומה, אבל איכא ראי' איפכא מרשב"א ודעימי' דהוכיחו דל"ב לפלוני מדלא הזכירו האמוראים דאמרו תכסיס הקול ולא אמרו שצריך לפלוני ש"מ דל"ב לפלוני ש"מ דגם היכא דליכא תקנתא חיישי', וגם לרמב"ם דס"ל כרש"י דבעי לפלוני לפמ"ש ב"ש ס"ק ה' דמשמע מרמב"ם דבקול פלוני שמע ל"ב לפלוני משום שהוא קול ברור וחזק יותר ואם הטעם דצריך לפלוני משום דל"ל תקנתא א"כ מ"ש קול דפלוני שמע וכו' דחוששי' אפי' לא אמר לפלוני ודוחק לומר כיון דקול חזק כ"כ חוששי' אפי' ליכא תקנתא, ואפי' נרצה לדחוק ש"מ מיהת דהיכא דאיכא קול כי האי דפלוני שמע אפי' ליכא תקנתא דחוששין לה ורק בקול הברה נרות דולקות וכו' ל"ח בליכא תקנתא והרי קול כזה ל"ש בגרושין ובענינים אחרים ולא הועיל הנב"י כלום בנתינת טעמו, וראי' דמביא מדבעי לפלוני אינה מוכרח' אבל איכא ראי' מרשב"א ור"ן דל"ב לפלוני וכן לרמב"ם עכ"פ בקול כמו פלוני שמע דחיישי' אפי' ליכא תקנתא, ותוס' לא כתב רק דמבטלים קלא בליכא תקנתא דכ"כ האי לא מחמרי':
ומ"ש הנב"י דה"ט דשפחה א"ח לה כי נראה לי' דוחק טעמו של הה"מ, הנה כוונת הה"מ רצוי' כיון דמוחזקת לנו שאינה שפחה ל"ח לקול במקום חזקה היינו לבטל חזקה דמעיקרא ולסתור אותה שהיינו בטעות, אבל נתקדשה או נתגרשה אין סותרי' חזקה דמעיקרא דעד עתה פנוי' היתה או אינה גרושה ועכשיו ע"י מעשה יצא' ממה שהיתה הגם שגם זה נגד החזקה שמחזיקין מסתמא כמו שהי' כן יהי', אבל לעקור חזקה מעיקרא שהוא בטעו' אלימא טפי כמבואר בכ"מ וזהו שכ' הה"מ שהוחזקה היינו שע"י קול אין עוקרי' חזקה דמעיקרא, משא"כ כאן ע"י מעשה באה שעשתה מעשה להוציא נפשה מחזקה וזה מעשי' בכ"י ופשוט וברור שזה כוונתו:
ומ"ש הנב"י מדנפשי' משום דשפחה ל"ל תקנתא א"א לשמוע לפי שיטת הרמב"ם דשפחה לישראל ליכא איסור דאוריית' ולכהן מדאורייתא, ונ"ל משו"ה דייק הרמב"ם וכ' שפחה אפי' לכהן א"ח לה ל"מ לישראל דליכא רק איסור דרבנן דא"ח דהא חלוצה א"ח משום שהוא דרבנן ול"ח לקלא בדרבנן, אפי' לכהן דמדאורייתא אסורה ג"כ אין חוששין, ואם הטעם שפחה א"ח משום דל"ל תקנתא הא אפשר שתנשא לישראל דאינו רק דרבנן וא"ח לקול בדרבנן, שוב אסור' לכהן דאית לה תקנתא שתנשא לישראל וע"כ דאין זה טעמא דשפחה, אלא כמ"ש הה"מ כנ"ל, וכיון דלרמב"ם עכצ"ל כהה"מ, מנ"ל לחדש לחולקים על הרמב"ם בהא מלתא דשפחה לישראל טעמא אחרינא וטעמו של הה"מ טעם לשבח הוא כמ"ש:
היוצא לנו מכל מ"ש בזה דחיישי' לקלא אפי' היכא דליכא תקנתא כמשמעות תוס' פ"א ובכתובות כ"ב דוקא לענין לבטולי קלא מחלק בין איכא לליכא תקנתא, והוכחנו שכן מוכח מרשב"א ור"ן ורמב"ם, ויש למשמע לפ"ז מתוך הסוגי' דשלהי גיטין דל"מ קלא אפי' בליכא תקנתא דהא אחר דמביא ש"ס ענין וצורת הקול נרות דולקות וגם קול דפלוני שמע, א"ל אביי לר"י מבטלי' קלא ומביא פלוגתא דרב ושמואל וכו' משמע דבכל קול אפי' ליכא תקנתא פליגו, וכ"ש לגרס' ראשונים דלא גרסו לפלוני ואיירי בלי' לי' תקנתא וס"ל לשמואל דל"מ קלא, אלא דצריך אני לדחוק מאחר דתי' קמא של תוס' עיקר דמוכח דבליכא תקנתא מבטלי' וע"כ דשמואל ל"א דל"מ קלא באיכא תקנתא:
אבל כשאני לעצמי הי' נ"ל ע"פ דברי עצמי שכתבנו לעיל לענין אם כבר נשאת דיש לחלק דאין אנו אחראי' ואין מכניסי' עצמינו לברר אולי ימצא שקר דחוששי' לרינון, אבל כשכבר נתברר ששקר הקול שאין בו ממש ע"פ הדין אם נשאת ל"ת, כן י"ל ולחלק היכא דליכא תקנתא אין עלינו לברר לחקור ולדרוש אולי יתברר דלית בי' ממשא כיון שיהי' רינון אח"כ, ועד דלא ידענו בביטול ושקרות הקול מניחי' הדבר כמו שהוא לפנינו וחוששי' לקלא גם בליכא תקנתא אבל אחר שנתברר ע"י ב"ד או מעצמו שבאו עד או עדים מעצמם והעידו היכא דליכא תקנתא כגון של"א לפלוני וכדומה מבטלי' קלא ומכריזי' ומודיעי' ומתירי' אותה, והא"ש דל"ק מכתובות כ"ב דשם אחר שיצא הקול בא ע"א מעצמו והודיע לנו אמיתות הדבר ומכחיש הקול וכיון דליכא תקנתא מסקינן לי', וכן א"ש נמי הא דינאי קדושין ס"ו דבאו עדי הזמה מעצמן, ונתבטל הענין, אבל הב"ד אין חוקרי' ודורשים כדי לבטל הקול כנלפע"ד נכון בעזה"י:
ואחרי הוצעות דברינו אלו אשר כראוי' מוצקות, נבוא לנדון שלפנינו, הגם דלא אתחזק בב"ד מאז קלא דהיא מקודשת כבר כ' מהרי"ק שורש פ"ו דכה"ג דהחזיקה עצמה ויש אומדנא אפי' לא אתחזק חוששי' לקול בעלמא וכ"ש בנדון שלנו שהחזיקה עצמה למקודשת וכן הי' ידוע לרבים במקומה ובנעוויארק שהיא מקודשת לפלוני עד שקבלה כתב פטורין משופטי העיר שם וסבורה היתה שבזה נפטרה מבעלה והותרה לכ"ע עד ששבה למקומה שנודע לה כי א"א היא ונתחזקה כמה שנים לא"א ועכשיו ע"פ עדים נתברר שאין ממש בקדושי' לחוש להם אפי' לקדושי ע"א אין לחוש דבמקום עיגון ל"ח, מ"מ אסורה משום דל"מ קלא, אלא לפ"מ שבארנו היכא דכבר מבורר לפנינו ששקר הקול או שאין ממש בקדושין אלו במקום עיגון דליכא תקנתא מבטלי' קלא ומודיעי' ומכריזי' שנמצא אחר הדרישה דאין ממש בקדושין אלו וטעות הי' בידם ויש להתירה להנשא לכתחלה כן נלפע"ד להלכה, ולמעשה מ"מ לא ימלא לבי לעשות מעשה בנדון שלפנינו דאפשר דכ"ע מודו דל"מ קלא כי האי דהחזיקה עצמה כ"כ שנים לא"א גמורה והיו יחד כאיש ואשה ועשתה מעשה וקבלה כתב פטורי' משופטי העיר, ועוד יש בה חששא טובא שהוא כמעט יותר מחשש רינון שיש בה מכשול, כי יאמרו מי שלבו נקפו כי ע"י פטורי' של השופטי' הותרה לבעלה, וכבר הי' מעשה אשר לא יעשה כזה פעמים כידוע, ולכן ידי אל תהי בזה וממני לא תצא הוראה זו להתירא עד ישאל לגאון דמדינת בעהמען י"נ הה"ג הצדיק וכו' כקש"ת מוהר"ש פריינד ני' בעיר פראג ויציע דברינו לפניו ואם יסכים להתיר הריני בדברי סניף לו, וה' יצילנו משגיאות, הכ"ד דש"ת חותם בברכה מרובה בעה"ח:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: