אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה לח

תשובה לז

ישעי' בן אמיץ בתורה, בן ציון, עושה ציונים, ומראה פנים, ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרב הותיק מלא עתיק, חרוץ בעל פיפיות המאוה"ג מאיר בתורתו לעדתו, מצדיק רבים ביראתו, כש"ת מו"ה ישעי' בייערן ני' אבדק"ק פאטאק יע"א:

אחדש"ה הנני למלאות מבוקשו להשיבו על שאלתו דבר, בדבר שבערוה, בעסק ביש אשר נתהוה בגבולו, הגם כי הקשה לשאול ממני, ונפש תלמידי יודעת מאוד כי עצמו טרדותי מכל צד בפרט תחלת הזמן שאול אני לתלמידים ביותר הבאים כיונים אל ארוביתיהם חדשים וגם ישנים, לפקח על עניניהם, ולמוד הלו"ת, בכ"ז פניתי יום שהוא כיומים וכמה הפסקות בנתים לשום עין עיוני על גב"ע ששלח לפנינו, ועל מגלה עפה מזה ומזה היא כתיבה אשר העלה ואשר הביא מע"כ ני' לפנינו אשר שוטטו רעיוניו להתיר ולאסור, ומן האמור קשה עלי הקריאה וכתיבה בתשובה באורך על כל פרט ודבור ואבוא בדרך קצרה כל האפשר ובתוך דברינו ימצא תשובה לדבריו, ויכוננו דברינו על הג"ע ועל פתשגן כתב הדעת ששלח לנו, ולא אטריח עצמי לכפול הדברים והענין כי עת לקצר, וה' יחננו דיעה בינה, לבאר כל דבר על מכונה:

והנה ראיתי למעכ"ת י"נ ני' כי שיח לו פלפל בחכמה, בראשית דבריו בענין תוך כד"ד כדבור דמי, ומתוך זה יצא מענין לענין באותו ענין שלפניו בדין ידים שאינן מוכיחות, הגה שלפע"ד אין בו צורך למדוןן שלפנינו כאשר יבואר לפנינו אי"ה, מ"מ לי' פחדיל מלהאריך קצה בפרט הראשון בענין תוך כד"ד כדי להעמידו על דעתינו שאכתוב לבסוף שבמחשבה תחלה עלה לפני, וגם ראיתי הדברי שירה רץ השגתו על איש הבנים איש אלקים אבא מאוה"ג ג ככל אמרתי מסורה ואראה מה היא, ואגב העלתה מצודתי איזהו דברים בביאור השיטות, וביאור חמירא דעליהון בעזה"י, ואח"כ נבוא לנדון שלפנינו אי"ה:

הנה מקור תוך כדי דביר להנכה, פתוח עלי ים התלמוד בנדרים פ"י מ"ת יבב קכ כ מ"ב והלכתא תוך כד"ד כדבור דמי שא נמצא מפורש בסוגי ש"ס אם תוך כ"ד כד"ד מדאוריתא או מדרבנן ופליגי ראשונים, רמב"ן בשם ר"ת וכן תוס' ב"ק משמו דאינו רק תיקון חכמים מפני תלמיד הלוקח מרבי וכו' והשוי מדותיהם בכ"מ חוץ מאנו, ור"ן הקשה עליי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת לעולם בקום ועשה בנדרים ותוס' בב"ק הקשה מקריעה וכ' דצ"ל בוכה הקילו, ולא הקשו מנדרים, ונ"ל די"ל עפמ"ש הר"ן וז"ל דבשאר מילי דל"ח כילי ה"י כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה. אלא דעתי שיוכל לחזור בו תוך כד"ד וכי', יר"ה לא ניחא י' בהאי סברא דמי שם גבול מתוך כד"ד שדעתו של אדם לחזור תיד ברד, וגם גוף הסברא דאדם אין מסכים בדעתו לא נראה לו כ רש דתיקון חכמים הוא, וכיון שתקנו שאפשר לחזור כל אדם אינו מסכים בדעתו ובלבו ודעתי מיד שיוכל לחזור בו דהא אפשר לחזור מתיקון דרבנן וכבר הורגלו ב"א בכך ע"י תק"ה ממילא מהני חזרתו מדאורייתא כיון שהי' בלבו כך מתחלה ואומדנא דמוכח היא רר תק"ח והשוו מדרותיהם בכל דבר בנדרים וכיוצא בו שיוכל לחזור מדבריהם ממילא מהני חזרתו ולא עקרו בכל פעם בנדרים דבר מה"ת כי השתא מיהת יוכל לחזור, חוץ מאלו שלא תקנו מאיזה טעם שיהי' וכיון דלא תקנו בהם וא"א בחזרה אפילו מדרבנן ולא הורגלו בחזרה ממילא ליכא אומדנא שמתחלה הי' בדעתו לחזור תוך כד"ד, ואומדנא דמוכח בודאי ליכא גם אם יש מי שבדעתו לחזור, או טוע' בדין שגם באלו יוכל לחזור כיון דאין הדין כן הו"ל מה שבלבו דברים שבלב כנלפע"ד נכון:

והנה כשיטת ר"ת נראה שהיא ג"כ שיטת תוס' בב"ק ורמב"ן דמביאו ושתק לי' וכן מביא רמב"ן עוד בשם ראב"ד אלא שראב"ד כ' טעם אחר כיון דאמרו רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהי' הפסק בשום דבר, ולמ"ש שר"ת מיירי לאחר שתקנו חכמים יהי' מאיזה טעם שיהי' עכשיו דמהני החזרה מדאורייתא ואיכא נ"מ רבתי לדינא, וכן הוא לראב"ד ג"כ ועיין:

ושיטת ר"ן ורמב"ם דמדאורייתא תכ"ד כד"ד וכן נראה משטיחות לשון הרמב"ם הלכ' שבועות פ"ב הלכ' י"ז דדאורייתא א הוא, ולמ"ש בישוב שיטת ר"ת אפשר דרמב"ם ס"ל בעיקרו מדרבנן ועכשיו דאורייתא הוא וא"ש מ"ש ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה, אבל הר"ן כ' מפורש דדאורייתא הוא וכן ס"ל לרשב"ם מדכ' דבקדושין החמירו והנה הרשבא כ' במגד' דחומרא הוא שהחמירו בע"ז דא"י לחזור בו, ובקדושין חומרא דרבנן הוא משום לעז ממזרת אם תנשא לאחר בלא גט, והקושי' מבוארת וקשו בו טובא מסוגי' דנדרים דקתני נמי חוץ ממגרש והלא במגרש קולא שא"י לחזור ומותרת לכל אדם ועיי' ח"ס א"ע ח"ר סי' צ"ז ישוב לרשב"ם וסתירת הסוגי' בנדרים אמר ג"כ חוץ ממגרש ובב"ב שביק מגרש ונכנס לחלק בין מבקש שתחזור לו כסף קדושין וגט:

והנני הולך בעקבות אבי אבוהן דישראל זצ"ל שבנה יסודו על הט"ז שבסי' ל"ח דכל דאיכא מעשה ל"מ חזרה תוך כד"ד אפי' בד"מ והפלא"ה החזיק על ידו ויבואר לפנינו אי"ה היעמדו דברי ט"ז או לא, והפלא"ה סי' מ"ט כ' דחדושא דקדושין וגט דל"מ חזרה משום דתלי' בדיבור שצריך שיאמר ה"א דאתי דיבור ומבטל דיבור קמ"ל כיון דע"י מעשה בא ל"מ חזרה אפי' תכ"ד ושם מרומז ג"כ חלוקו של הח"ס בין רוצה בהחזרת כסף קדושין או נותן במתנה, ועי' הפלא"ה י"פ האומר מ"ש בביאור מ"ש הרא"ש בין חזרה דידי' לדידה דבדידה הוא ביטול מעשה שע"כ לה להחזיר הדמים משא"כ כשהוא חוזר עי"ש, ולפמ"ש הח"ס דרשב"ם ס"ל כשאין מבקש החזרת דמים לא הו' מעשה א"ש הא דנקיט הרשב"ם דוקא כשהוא חוזר ולא כ' כשהיא חוזרת כמ"ש הרמב"ם הלכ' אישות בין הוא בין היא א"י לחזור, ולהנ"ל א"ש דגבי דידה איכא לעולם מעשה דע"כ צריכה להחזיר, משא"כ חזרה דידי' תלי' ברצונו אם תחזיר או לא, ורמב"ם דכ' הדין בהוא או היא הוי זו ואצ"ל זו ולפמ"ש הסמ"ע סי' ע"ב דבין הוא יבין היא בלשון הפוסקים כזו ונ"ל זו א"ש:

ועל יסוד זה של הט"ז נ"ל עוד בישוב רשב"ם דס"ל לחלק בין קדושין לגירושין, דבגרושיןן מדאורייתא א' לחזור משא"כ בקדושין רק מדרבן הוא משום לעז, והחילוק הוא עפמ"ש בהפלא"ה דרבותא קדושין הגם דתלי באמירה ובלא"ה לא כלום היא וס"ד כיון שעוקר דבורו ממילא מעשה אין כאן קמ"נ, ונ"ל דמה"ט ס"ל לרשב"ם באמת בקדושין דמדאורייתא יוכל לחזור כיון דעיקר תלי' באמירה, אבל בגירישין ס"ל כשיטת הרמב"ם בפ"א מגרושין דאפילו ל"א כלום ולא היו עסוקי באותו ענין ג"כ הגט כשר מדאורייתא ופסול מדרבנן ועיי' ב"ן ס' קל"י ד"ה והכא שלא הי מדבר וכיון דלא תלי' מדאורי' באמירה א"א לחזור בו מדאורייתא וכשחוזר בו ומבטל דבורו אינו פסול רק מדרבנן דבעי דיבור, ר"כ דלא החמירו כ"כ במה דהצריכו שיאמר כיון שכבר אמר כתקנת' כיף הגרישון עומדי' בהיקפם, וזה הרבותא דסוגי דנדרים דקמ"ל חוץ ממגרש הגם דגם בממון הדין כן שאין אחר המעשה כלום דה"א כיון דמדרבנן בעי שיאמר יהי פסול מדרבנן להצריכה גט אחר קמ"ל, ובש"ס ב"ב לא חש לפרש להוציא מן ס"ד דמדרבנן מועיל חזרתו להחמיר, כ"ז בגט אבל בקדושין נהפוך הוא מדאורייתא מהני חזרה דדבור מעכב בקדושין או עסוקין באותו ענין היינו דיבור מדאורייתא בודאי מהני חזרה ומדרבנן משום לעז צריכה גט ממנו כנ"ל:

ובדרך מרווח יותר יש מקום אתנו ליישב הסוגי' ע"ד הנ"ל, הנה בעל הפלא"ה זצ"ל מביא ראי' לט"ז מש"ס מנחות פ"א ע"ב עיי"ש, ובמח"כ קדישתו נראה דלא זכר השר לשעה, שיש אריכות בזה בש"ך ח"מ סי רנ"ה ס"ק ד' ובמל"מ פט"ו ממעשה קורבנות הלכה א עיי"ש, והנה היוצא מארכות מל"מ דסוגי חלוקים הם דסוגי' דב"ק ל ל לחלק בין קדשים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לבין שארי דברים, דס"ל דתוך כד"ד גם בשעושה מעשה, אבל דחוי' היא מפני סוגי' דמנחות עי"ש ובדבריו מובן נמי שפיר הא דלא פסק הרמב"ם כסוגי דב"ק אליבא דר"י דלא ס"ל הכד"ד גדול דתלמיד לרב ועיי' כ"מ ול"מ הלכ' שבועות שכ' דנקיט הרמב"ם לעיקר כסוגי' דמכות ונזיר, ולהנ"ל א"ש הכל דסוגי' דמכות ונזיר ס"ל כסוגי' דמנחות ולצ"ל לר"י דל"ל כד"ד דתלמיד לרב ויש להאריך והקצרתי, היוצא לנו דהך דינא דתכד"ד כד"ד אחר שעשה מעשה תלי' בסוגי' דב"ק דל"ל לחלק וסוגי' דמנחות וסוגי' דעלמא ס"ל לחלק בהנ"ל ונקיט הרמב"ם כסוגי' דמנחות, וי"ל מעתה דסוגי' דב"ב דשביק גרושין דקדמא ואזלא דכל שיש מעשה ל"א תכד"ד אפי' בממון וליכא רבותא דגרושין דמעשה הוא דלא תלי' מדאורייתא בדבורא כלל, אבל בקדושין לסוברים דבקדושין מדאורייתא ל"מ איכא רבותא טובא דאפי' מדאורייתא ל"מ, ולרמב"ם קמ"ל דרבנן החמירו בו משום לעז וסוגי' דנדרים אתי' כסוגי' דב"ק דגם בהקדש דאמירה לגבוה וכו מ"מ תוך כד"ד כד"ד, וה"ה בממון היכא דאיכא מעשה, והוצרך להשמיענו דבגרושין ל"מ חזרה, וי"ל איפכא סוגי' דב"ב אזלא למאן דאמר במעשה נמי מהני חזרה וה"ה בגרושין דמהני ובקדושין משום חומרא, וסוגי' דנדרים אזלי דבמעשה ל"א חזרה, וקמ"ל חוץ מגרושין, והרבותא דלא נימא מדרבנן מהני חזרה לחומרא כיון דמדרבנן פסול בלי דיבור, או דאיכא רבותא בגט יותר מבממון אחר משיכה כמ"ש בב"י סי' קצ"ה בשם הגהמיי' עיי"ש.

עוד עלה במחשבה לפני ליישב שיטת רשב"ם, דס"ל שאני גט מקדושין עפמ"ש הר"ן דמה"ט בקדושין וגרושין א"י לחזור דמעשה וענין כזה לא יעשה רק בהסכמה בלב שלם, וכעין זה כ' ריש גיטין דלא הצריכו לשליח קבלה לומר בפ"נ כיון שנתן לידו כמי שנתן לידה בל"ס הסכים בדעתו ולא יבוא לערער עוד, משא"כ בשליח להולכה חששו שמא לא הסכים בדעתו עיי"ש ועיי' פ"י גיטין ט' ע"א, שהקשה לרבנן דזכות הוא לעבד וזוכה בו השליח הו"ל שליח קבלה ולמה צ"ל בפ"נ עיי"ש שנדחק מאוד, ולדידי לק"מ כד דייקת בדברי הר"ן נדרים שכ' וז"ל אבל הנהו דחמירו כולי האי אינו עושה אותה אלא בהסכמה גמורה, וכ"ז בגרושין וקדושין אבל בשחרור דמה שנוגע לאדון ענינא דממונא' הוא, הו"ל ככל ענינים ועסקים דלא חמירו, נראה דתוך כ"ד כד"ד, וה"ה דחיישי' בש"ק שמא יבוא ויערער כנ"ל ברור:

והנה הרשב"ם דלא נחית לסברת הר"ן וס"ל בקדושין מדינא יוכל לחזור, י"ל דוקא בקדושין ס"ל דאין קפידא כ"כ לבעל לקדשה שאינו נאסר עי"ז רק לקרובי' ואם יחזור בו אין לה עליו כלום ולא הפסיד מידי בקל לו לעשות בלי הסכמה בלב ודומה לכל שארי ענינים, אבל בגרושין מודה לסברת הר"ן דודאי לא יגרש אלא אחר הסכמה בלב שלם כי קשה גרושין ואולי לא תרצה לחזור לו אחר שכבר רחקה ועשה מעשה וכבר שת איבה בינו לבינה ועד שהסכים בלבו בדיעה מיושבת ובמתינות לא הי' עושה מעשה ומדין א"י לחזור בו כנ"ל נכון מסברא, וא"ש נמי הא דכ' רשב"ם שהוא רק מחומרא א"י לחזור בו בקדושין, ולא כ' מחזרה דידה, דהיא ודאי לא תקבל קדושין אם לא בהסכמת הלב דאוסרת נפשה לכ"ע, וא"א לה לפטור ממנו רק מרצונו ע"י גרושין, ועיי' סברא כזו וחילוק כזה בין איש לאשה בר"ן פ"ק דקדושין גבי תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך עיי"ש היטב:

והנה שיטת הר"ן דבקדושין וגרושין מדאורייתא א"י לחזור מסברא הנ"ל דמעשה חמור כזה א"ע רק אחר הסכמה, וש"ס ב"ב דנקיט קדושין ה"ה לגרושין וכ"כ דמגדף בכלל עע"ז, והנה דמגדף בכלל עע"ז ניחא דהכל מחד סוג הוא, אבל קדושין וגרושין שני' ענינים הם, וגם יש לטעות בקדושין מחומרא הוא, ולמ"ש א"ש טפי דגרושין כ"ש מקדושין דבגרושין איכא סברא יותר דלא יעשה מעשה כזה בלי הסכמה גמורה בלב תחלה:

ועיי' ט"ז סי' קמ"א ס"ק שהקשה על קושי' ש"ס ר"פ השולח פשיטא דלמא קמ"ל דאפי' תוך כד"ד אינו יוכל לחזור, והיינו דדין זה אין מפורש במתני' בשום מקום וקמ"ל טובא, ויש לדחות דדין זה לאו מקומו הוא התם לענין שליחות דבכל גרושין מגרש בעצמו ג"כ הדין כן, וביותר א"ש לפמ"ש דבקדושין איכא רבותא מבגרושין, ואיך קמ"ל רבותא בגירושין מה דאיכא אפי' בקדושין ולא קמ"ל בשום מקום בקדושין כן, וכה"ג מצינו שתרצו ראשונים ומפרשים קושיו' כהנ"ל:

וי"ל בדברינו קושי' רשב"א ר"פ השולח דהקשה מדלא מקשה אביי לקמן לפי ס"ד דילי' ממתני' דר"ה כדמקשה סתמא דש"ס עיי"ש, ולמ"ש י"ל דממתני' לא יוכל להקשות בחוזק דלמא מתני' קמ"ל אפי' תוך כ"ד א"י לחזור, ואי הא אפי' בקדושין נמי ואיך קמ"ל הפשוט יותר דלמא באמת בקדושין יוכל לחזור הגם דלית הלכתא כן מ"מ לא יוכל להקשות על ר"י והקשה טפי מה שהקשה, אבל סתמא דש"ס ר"פ השולח הקשה אם משבא וכו' פשיטא דהא קיי"ל להלכתא דגם בקדושין א"י לחזור תוך כד"ד פשיטא דבגט א"י לחזור וא"ש:

ויש לי הרהורי דברים לסברת הר"ן בקדושין וגרושין משום דמסכים בדעתו תחלה תינח כשנותן לה בעצמו או ליד שליח קבלה, אבל כשמשלחו ע"י שליח הולכה דכ' הר"ן בגיטין דאין מוסכם בדעתו בשעה שמשלחו שמא יחזור עד שלא יגיע מיד שלוחו לידה, כי כן גם כשהגיע שליח ומסר לידה יהי' יוכל הבעל לחזור מן הגרושין תכד"ד כיון דבשעת מסירה לשליח לא הי' מוסכם בדעתו לגרש ובלבו הי' שיהי' יוכל לחזור אחר תכד"ד שמסרו לשליח, ואם נימא דאה"נ דיוכל לחזור תכד"ד דנתינת שליח לידה מיושב קושי' ט"ז, אלא דרמב"ם פ"ו מגרושין הלכה ט"ז כ' מפורש דאחר שנמסר לידה וקאי התם שקבלה ע"י שליח אפי' תכ"ד א"י לחזור, וצ"ל טעמא כיון דמשלחו מפניו וא"י מתי יתן לה ורחוק שיבוא אצלו בתוך כד"ד של נתינה גמר בדעתו שתהי' מגורשת מיד כשתקבלו ממנו, ולזה ודאי קשה כקושי' טז דלמא קמ"ל אפי' תוך תכד"ד וטובא קמ"ל אפי' בשליח א"י לחזור, וע"כ לומר כמ"ש דהא אפי' בקדושין נמי כן הוא, והרמב"ם בהלכ' אישות לא כ' רק כשמקדש בעצמו דא"י לחזור סמך על מ"ש בהלכ' גרושין דמוכח קצת כן מלשון מתני' דמשמע דא"י לחזור לעולם אפי' תוך כד"ד ועדיין צריך עיון וחקירת חכם ייחכם עוד:

והנה הר"ן בתשובה ומביא ב"י ססי' קל"ה דייק מלשון הרמב"ם פ"ז מהלכ' אישות שכ' המקדש את האשה וחזר בו הוא או היא אע"פ שחזרו תוך כד"ד אין בחזרתם כלום והרי היא מקודשת אלמא בין לקולא בין לחומרא אמרו דתכד"ד דקדושין וגרושין לאו כלום הוא, ותמוה לי למה לא מביא ביותר מ"ש הרמב"ם מפורש ושום שכל בפ"ו מגרושין דאחר שהגיע גט לידה או ליד שלוחה וחצירה אינו בטל וגט כשר הוא, הרי כ' דגט כשר הוא, ול"צ לדייק בלשנא מדכ' אין בחזרתו כלום משמע מדאורייתא דמפורש כ' דגט כשר הוא, ולפמ"ש בישוב שיטת הרשב"ם דס"ל בגרושין ל"מ חזרה מדאורייתא ובקדושין רק מדרבנן א"ש דמייתי מהלכ' אישות דס"ל לרמב"ם אפי' בקדושין לאו כלום הוא הגם דתשובת הר"ן ענין דילי הי' לענין גרושין הא מביא שם שיטת הרשב"ם מביא אח"כ שיטת הרמב"ם דאפי' לענין קדושין ס"ל דא"י לחזור מדאורייתא, אלא מ"ש עוד דאין לחלק בין עשיה השליח לגרושין למגרש בעצמי צ"ע דלסברת הר"ן יש לחלק בחלוקא רבה כמובן:

והנה הטור סי' ל"ח הקשה על הרמב"ם דכ' אם נתן ואמר ה"א מקודשת ואח"כ השלים תנאו ל"מ התנאי משום דמעשה קודם לתנאי ולא דמי לתנאי ב"ג וב"ר דמלתא דפשיטא הוא שאם נתן בידה בלא תנאי שמקודשת בלא תנאי, והעמיס הט"ז בכונת הטור דס"ל דבכ"מ ל"מ חזרה אפי' תכ"ד כל שעשה מעשה וכן הוא במתנה ומכר, ותמה עליו האבני מלואים הא מבואר בטוש"ע ח"מ סי' קצ"ה דבכל קנין אפי' במשיכה מהני חזרה תכד"ד וכן מפורש ברא"ש פרק י"ל, ויפה תמה על הט"ז שכ' דבזה פליגו הטור והרמב"ם דרמב"ם ס"ל דיוכל לחזור אחר שעשה מעשה לולי חסרין דיני תנאים וטור ס"ל דא"י לחזור בלא"ה מפני שעשה מעשה, והוא תמוה דהא הטור ס"ל דאחר משיכה מהני חזרה, ומ"ש דרמב"ם ס"ל דמהני חזרה בכ"מ אחר מעשה ג"כ תמוה לי דהא הרמב"ם ס"ל פט"ו ממעשה קרבנות דבקדשים ל"מ חזרה משום דבריו המסורים להקדש וכו', וע"י תמיה שהוספתי על הט"ז יש מקום לדבריו בכונת הטור דלא נהירא לי דברי הרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין אחר מעשה כלום, מלתא דפשיטא דאחר שנתן לידה דא"י להתנות בקדושין כן י"ל, ואם כך כונת הטור י"ל דרמב"ם לחלק יצא דוקא בהקדש הדברים בעצמם כמעשה יחשבו א"י לחזור דלא אתי דבור בעלמא ומבטל דבור כזה שהוא כמעשה כדאיתא דכותי' ר"פ האומר בקדשים בתרומה לענין מחשבה, אבל בקדושין דמעשה תלי' בדיבור יוכל לבטל הדיבור והו"ל דיבור בלא מעשה ועיי' כזה בתוס' ר"פ השולח בפלוגתא דחוזר ומגרש:

חדא ועוד קאמינא דיש לקיים כל דברי ט"ז די"ל לטור דלאחר שעשה מעשה בממון שקנה ע"י משיכה או מסירה מיד ליד א"י לחזור לא מפני דלא אלים דבור דבתוך כד"ד לבטל מעשה, אלא דטעמא מאי מהני מדאורייתא חזרה כמ"ש הר"ן דאמדינן דעת אדם שאינו מסכים בדעת ורצון לחזור תוך כד"ד, ויש להוסיף כל זה כ"ז שאין המקבל מושך לידו וקונה בכסף וכדומה, אבל כשמקבל וקונה עושה קנין בגוף החפץ ונמסר לידו, וצריך להוציא החפץ מרשותו זה אין דרך לעשות רק אחר שגמר בדעתו שלא יחזור בו, וכ"ז לפי דס"ל לר"ן ודעימי' דחזרה מדאורייתא היא, אבל לר"ת ודעימי' דחזרה תקנתא הוא משום דברים שבקנין ממון כדי שאילת רב ותלמיד לרב שצריך להפסיק לפעמים דבר זה שייך גם בקנין משיכה ומ"ש, וס"ל לרא"ש פ' י"ל דבכל קניני' מהני חזרה תכ"ד ואפי' במשיכה וכן משמעות הסוגי' בנדרים דל"א חוץ במשיכה והגה"מ הרגיש בזה ונדחק, וכן נראה מסוגי' דב"ב הגם דשם תני ושייר מ"מ שם הגרסא בכל תכד"ד וכי' חוץ וכולל שם גרושין בקדושין ומגדף בע"ז וחוץ מאלו והכלול בהם בכל תכ"ד כד"ד ואפי' בקנין משיכה, וטעמא דמלתא כיון דבכל קנינים מדאורייתא יוכל לחזור ובמשיכה לא אמרו בו חוץ כיון דאיכא תקנתא במשיכה משום שואל ומשיב שלום רב ותלמיד, וכ"ז בקנין ממון, אבל בקדושין דל"ש תקנתא ומעיקר הדין ל"ל חזרה אחר המעשה כן י"ל בכונת הטור ע"פ דרכו של הט"ז ועיי':

אבל באמת א"א צריכי' לכ"ז לעייל פילי וכו' כי כוונת הטור רצוי' בפשוט דמ"ש דפשיטא הוא משום דבקדושין ל"מ חזרה תוך כ"ד, והקשה לרמב"ם לשיטתו דס"ל דבקידושין ל"מ חזרה מדאוריי' כמ"ש תשובת הר"ן הנ"ל וכ"כ באבני מלואים, ונ"ל עוד דהטור הולך בשיטת אביו ז"ל בנדרים בפרושו דכ' וז"ל מגדף ועע"ז אפי' חוזר בו תוך כד"ד קטלינן לי' וכן מקדש אם חוזר בו ובטל הקדושי' תוך כ"ד וכן מגרש ובטל הגט לא משגחינן בי' עכ"ל, מתוך דבריו שכ' בעע"ז דקטלינן לי ע"כ דמדאורייתא ל"מ חזרה וכ' וכן מקדש ומגרש וגם מדכ' לא משגחינן בי' נראה לעין דס"ל דבכל אלו מדאורייתא ל"מ חזרה ויפה הקשה הטור פשיטא:

ועיי' הפלאה בק"א סי כ' כ"ח סעיף ה' דהא דכ' הרא"ש דמשום שמא ש"פ במדי ל"ח דחזר בי' כשאמרה לו והא לית בי' ש"פ והא בקדושין ל"מ חזרה תוך כד"ד די"ל דס"ל כרשב"ם דמחומרא א"י לחזור ודלמא ש"פ ג"כ דרבנן תרי דרבנן ל"א ודחיק לי' האי חלוקא בין חדא לתרי דרבנן, ולמ"ש אמ"ו לומר כן דרא"ש ס"ל דמדאורייתא א"י לחזור:

ומאז אמרתי בישוב הרא"ש ע"פ טעמא דנתן הר"ן משו"ה בקדושין א"י לחזור מדאורייתא דמעשה חמור כזה א"ע רק אחר שגמר בדעתו לעשות וכן ס"ל להרא"ש דמדאורייתא הוא מה"ט, וי"ל זה שקדשה בפחות מש"פ והיא מספק מקודשת על קדושין כאלו ודאי אינו גומר בדעתו שיהי' ולא יהיה יוכל לחזור בו תכד"ד כיון דצריך לקדשה שנית קדושי דאורייתא ודאי כשרוצה לקיימה, וקרוב יותר גומר דאנן סהדי שרוצה בחזרה ועכ"פ אומדנא דרוצה בקיומן ליכא כנ"ל נכון:

והרמב"ם הלכ' אישות פ"ה הלכ' כ"ה כ' דחוששי' משום ק"ר דלמא ש"פ לא נחית להאי סברא שכתבנו, י"ל דאזיל בתר איפכא דאמרי' דריצה שיהי' להם קיום מספק עכ"פ כדי שתהי' אגידה בי' בע"כ ותתקדש אח"כ לו שנית כיון דאגידה בי' ואין לה מציל ממנו ותלי ברצונו, ועוד לנו פי' אחר ברא"ש ורמב"ם ואכ"מ:

נחזור לדברינו דקושי' הטור פשוטה על הרמב"ם לשיטתו ולשיט' עצמו דבקדושין א"י לחזור מדאורייתא:

מתחלה עלה במחשבה לפני די"ל קושי' הטור על הרמב"ם דס"ל דא"י לחזור בקדושין מדאורייתא כמו דדייק תשוב' הר"ן מדבריו, י"ל דס"ל לרמב"ם ג"כ כרשב"ם דמעיקר הדין מהני חזרה בקדושין דמשום דעביד מעשה ליכא בקדושין דתלי' בדבור כמ"ש ומשום סברת הר"ן דלא עביד מעשה כזה רק בהסכמת הלב ג"כ ל"ל בקידושין כמ"ש כבר כ"ז בשיטת הרשב"ם ושאני גט מקדושין הן משום דמעשה הוא ואין הדיבור מעכב מדאורייתא והן משום דלא עביד מעשה גרושין בלי הסכמת הלב, והא דכ' הרמב"ם בקדושין דאין בבטילו כלום היינו לאחר שאמרו חכמים דא"י לחזור בקדושין וצריכ' הימנו גט מחומרא משום לע"ז כמ"ש רשב"ם, שוב ליכא אומדנא דבדעתו מיד שיהי' יוכל לחזור תוך כ"ד כיון דאמרו דא"י לחזור ואגידה בי' עד יוכל לעשות גם אם לא יחזור מה לו לחזור תוך כ"ד, ועכ"פ אומדנא דמוכח עד שלא יהיו דברים שבלב בודאי ליכא אפי' אי הדין, ועיי' כעין זה ברא"ה ריש כתובות ורשב"א מסתמא טענת אונס בגיטין יבטלו א"מ כיון שאמרו דבעילתו בע"ז מסתמא אינו מבטל בלב שלם והארכתי בתשובה ואכ"מ, והא"ש דכ' הרמב"ם דאין בבטולו כלום בקדושין:

ואחר הוצעה זו אומר אני דחומרא דרבנן משום לעז ל"ש רק כשחוזר בו מקדושין לאין קדושין איכא לעז שיאמרו דבטלו קדושין באמירה וחזרה בעלמא, אבל כשמתנה תנאו ויש מקו' לקדושין בקיום התנאי דשכיח ירגיל ליכא משום לעז וטעות הרואים ויודעים כי תנאי התנה, וכיון דליכא חומרא דרבנן ממילא מדאוריי' יוכל לחזור דמבלי תק"ח איכא אומדנא דדעתו מתחלה שיחזור באפשר תוך כד"ד כן הי' נ"ל נכון וישר מסברא:

אלא דהדרנא בי ממ"ש הרמב"ם בהלכ' אישות פ"ו סוף הלכ' י"ח דבתנאי דמעכשיו דל"ב ד"ת אם נתן לה הקדושין או הגט ואח"כ אמר והשלים תנאו התנאי קיים הרי כ' דגבי גט ג"כ הדין כן ולזה ל"מ ישוב דידי, ובאמת תמוה לי על הטור שהעמיד תמיהתו על הרמב"ם שאינה אלא דפשוט לו בלא"ה ול"צ משום דיני תנאים, ביותר הי' לו לתמוה ולחלוק על הרמב"ם במ"ש בהלכה י"ח דבמעכשיו דל"ב דין תנאי דמהני התנאי כה"ג והא דקדושין נקטי' א"י לחזור תוך כד"ד, ודוחק דבמעכשיו ל"ק לי' כמו דל"צ דיני תנאי כן מהני חזרה דלא בא לעקור המעשה רק מצד א' וצ"ע:

והנה הב"י מדייק ומיישב, דכ והשלים דדברים אחדים הם מהני ג"כ בקדושין, וראיתי בהפלא"ה שס"ל בכונת הב"י דהיכא דאינו פוסק בדבורו גם בקדושין מהני חזרה, ומביא ראי' מרי"ו בקדשה בזו ובזו, ולפע"ד מלשון הרמב"ם לא משמע כן דכ' אע"פ שהכל בתוך כ"ד וכו' מדלא כ' שהכל בלי הפסק ולשון כ"ד נראה שרצה לומר אע"פ שהפסיק אבל היה תוך כ"ד ל"מ משום דלא שמר דיני תנאים ויפה תמה הטור שמעתיק כל לשון הרמב"ם מה דסיים ואפי' היה תוך כ"ד וע"ז כ' ולא נהירא דפשיטא ומיושב קושיתי הסמוכה לנו מדלא הקשה וחולק לדינא עליו ממ"ש בהלכ' ח' דבע"מ מהני כה"ג, דלקמן לא כ' רק שהשלים תנאו אח"כ י"ל שלא הפסיק כלל ומדויק בלשון והשלים, ומודה הטור דכה"ג יוכל לחזור בקדושין וכן בגיטין, ולכן השיג עליו רק במ"ש בהלכה ד' אפי' תוך כ"ד וא"ש נכון:

לפ"ז נראים דברינו בישוב הרמב"ם דבקדושין דוקא ס"ל דמהני תנאי אחר שכבר נתן לולי דבעי דיני תנאים ואפי' הפסיק אלא שהי' תוך כ"ד, וממ"ש בהלכה ח' גבי גט ג"כ היינו כשלא הפסיק, ודברינו אחר שנדחו חוזרים ונראים בעזרת החונן דעת:

וכונת תי' הב"י הוא כפשוטו דדוקא לחזור א"י בקדושין אבל תנאי שאינו אלא פי' דבריו גם בקדושין מהני וכן נראה דעת ט"ז בכונתו ומפורש באבני מלואים, ויש להמתיקם ע"פ סברת הר"ן דענין כזה אינו עושה רק אחר שהסכים בדעתו שחפץ ורוצה בקיומו, כ"ז לענין חזרה אבל להתנות תנאי בודאי אומר ועושה בהסכמת הלב מתחלתו שע"ת כן תקום ותהי' ודברי ב"י נכונים וברורים, ועיי' טור חו"מ סי' כ"ט או' ב' ובב"י ובסי' רנ"ט אמר זה בני וחזר זה עבדי לרשב"ם אפי' תוך כד"ד ל"מ ועיי' בב"י דכשמפרש כונתו שאמר תחלה נאמן דאינו מכחיש רק מפרש:

ובחי' לסוגי' דחוץ הבאתי ראי' לשיטת הטור דאחר שבאו הקדושין או הגט לידה ל"מ שום תנאי ואפי' במעכשיו דל"ב דיני תנאי' והוא ע"פ קושי' פ"י העצומה שהקשה במתני' לפי דקיי"ל דבע"מ שלא תנשאי לפלוני כשר ואפי לכתחלה יוכל לגרשה, הו"ל למתני במתני' כיצד יעשה לקיים רצונו יחזור ויטלנו ויאמר ע"מ של"ת לפלוני ומ"ש כיון שכבר אמר חוששי' שלדבריו הראשונים הוא חוזר מלבד דלא מסתבר מאחר שנותן לה מחדש איך ס"ד לומר דלדבריו ראשוני' חוזר גם לא לשתמט שום פוסק דיאמר כן אדרב' משמע מסתימת הפוסקי' דמהני וכן מסתבר, וי"ל לקושי' פ"י דמתני' קמ"ל דצריך שיחזור ויטלנה ויתן לה או דאתי' כמ"ד דבכנסי ש"ח כן או' כדמתרץ ר"י דהכא כ"ע מודי' כיון דקנתה לפסול נפשה, ואי הוי קתני ויאמר ע"מ לא ידענו דבאומר ה"א מותרת לכל דצריך שיחזור ויטלנה, אלא משום דאומר ע"מ של"ת לפלוני ניהי דדיני תנאי ל"צ במעכשיו, מ"מ ל"מ דמיד שיאמר הרי את מגורשת לכל ושוב א"י לומר ע"מ של"ת לפלוני דאין אחר מעשה כלום דתכד"ד לאו כד"ד, לכן נקיט שיאמר ה"א מותרת לכל אדם ומ"מ צריך שיטלנו הימנה, והא דלא קמ"ל בע"מ וכגון שאומר ע"מ של"ת לפלוני הרי א"מ תו אין מקום לטעות בדין זה דצריך לחזור ולטלנה גם באומר הרי א"מ לכל, אבל הי' לטעות דצריך לומר תנאי קודם גם בע"מ או ע"מ אינו כמעכשיו, ולפמ"ש דטור מודה כשאינו מפסיק כלל דמהני חזרה תוך כד"ד ג"כ י"ל ניהי דאמת כן הוא מ"מ הי' מקום לטעות דגם כה"ג ל"מ תנאי כשהוא בידה לכן צריך שיטול ל ממנה ויאמר תנאו בשעת מסירה, אלא לפ"ז ליכא ראי' לטור דגם לרמב"ם י"ל דמתני' נקיט כה"ג שהי' מקום לטעות דל"מ תנאי אם לא אמר התנאי קודם מסירה, ועיי' רש"י במתני' שכ' שאמר בשעת מסירה משמע דלאחר מסירה ל"מ, ואפשר דוקא חוץ ל"מ משו' דסותר מ"ש תחלה ה"א מותרת לכ"א חוץ מפלוני לכן צריך שיאמר דוקא קודם או בשעת מסירה, אבל ע"מ דלאו סתירה הוא דמתירה לכ"א רק דמתנה תנאו של"ת מהני גם אחר נתינה כי השלמ' דברים הוא כמ"ש ב"י ויש להאריך:

ואחר שערכנו מערכה מול מערכה, נבוא אל שלחן ערוך לראות איך קבע להלכה אם כשיטת רשב"ם דמדאוריי' גם בקדושין יוכל לחזור תוך כד"ד או מדאורייתא כשיטת ר"ן ורמב"ם, והנה בסי' ל"ח סעיף ל"ד מעתיק לשון הרמב"ם דאין בחזרתה כלום וה"ה מקודשת, נראה די"ל דמדאורייתא ל"מ חזרה, אמנם בסי' מ"ט כ' אין חזרתו כלום וצריכה גט מדכ' וצריכה גט משמע דלחומרא צריכה גט ממנו, וכבר עמדו על סתירה זו, והעלה בח"ס סי' צ"ט דס"ל למחבר כשיט' רשב"ם וס"ל דעד כאן ס"ל לישב דמדאוריית' יוכל לחזור כשנותן לה הכסף במתנה דאינו עוקר המעשה, אבל כשרוצה שתתן לו הכסף בחזרה דעוקר המעשה לגמרי דמדאורייתא ל"מ אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י, והא"ש נמי דבסי' ל"ח נקיט שחזרו הוא או היא, ובסי' מ"ט לא כ' רק שהוא חוזר, דבסי' ל"ח כ' דמדאוריי' ל"מ חזרה לגבי דידי' באופן שמבקש שתחזיר לו כסף קדושין נקיט בין הוא בין היא אין בחזרתן כלום אבל בסי' מ"ז דכ' דצריכה גט וחומרא משום שהמעות מתנה תינח גבי דידי' שייך כל זה, אבל כשהיא חוזרת דבע"כ מחזרת כ"ק ל"מ חזרה דמדאורייתא וא"ש:

והנה פר"מ תלמידי נ"י ירה חץ על דברת קדשו מטוש"ע ח"מ סי' קצ"ה דגט בקנין משיכה מהני חזרה, והנה כהשגתו על ח"ס כבר ירו המורים על הט"ז סי' ל"ח שמעמיס בכונת ושיטת הטור דכל דעביד מעשה ונתן ליד חבירו ל"מ חזרה תוך כ"ד, ודברי ח"ס בנוי' על אדני הט"ז, והפלא"ה בק"א בסי' ל"ח הרגיש בזה וכ' דצ"ל דכל קנינים חוץ ממשיכה, ולא משמע וגם בב"י האריך למעניתו בדין זה ומביא פלוגת' ראשונים וסיים דעיקר כרוב פוסקים דלא ס"ל לחלק בין קנין משיכה לשארי קנינים, והנה כבר יצאנו לעיל לעזרתו של הט"ז היינו לדינו ולא מטעמי', כן אנחנו לקיים מילי דאבוה במלואו, כשנאמר דרא"ש פי"נ וטוש"ע ס"ל בקנין משיכה מהני חזרה מדרבנן ושם נאמר מלתא בטעמא דבמעשה ל"מ חזרה מדאורייתא אבל תקנתא דרבנן מטעמי' שייך גם בקנין משיכה, לפ"ז סרה תלונת פר"מ ני' על הח"ס, וחתם סופר שריר וקיים:

אלא דכ"ז איננו שוה לי בישוב המחבר דממ"ש בסי' מ"ט אין בחזרתו כלום משמע דל"מ כלום מדאורייתא דאי מדרבנן ל"ש לומר דאינה כלום, וממ"ש אח"כ וצריכה גט משמע דצריכה גט ממנו לחומרא וסתר דבריו מיני' ובי' ולא סיפא רישא, ועוד אני מוסיף להפליא על הטור שבסי' מ"ט כ' כלשון הש"ע ולא כ' דין חזרה עוד בסי' ל"ח ולא במק"א, ונראה דנקיט כשיטת רשב"ם והוא נגד שיטת אביו הרא"ש ז"ל דהראנו לדעת דס"ל דמדאורייתא ל"מ חזרה תכד"ד בכל הנהו שנאמר בהם חוץ, ולכהפ"ח הי' לו להביא דעת אביו ז"ל וצ"ע:

והנה ממ"ש הח"מ וב"ש סי' מ"ט נראה דס"ל דכונת המחבר בסי' מ"ט ג"כ מדאורייתא אין בחזרתו כלום כמו דנראה ממ"ש בסימן ל"ח ועיי' הפלא"ה סי' מ"ט שחוזר על דבריו שבסי' ל"ח והוסיף דברים דכתבו בסי' מ"ט פעם שנית דקמ"ל רבותא דאפי' המעות מתנה דליכא עקירת מעשה כ"כ מ"מ ל"מ חזרה מדאורייתא, מכ"ז נראה דפשיטא להו בכונת המחבר בסי' מ"ט דמדאורייתא ל"מ החזרה, ולפמ"ש מוכח כן מטור דכ' באותו לשון, וליישב הא דמסיים הטוש"ע וצריכה גט, נ"ל משום חומר א"א חושש לשיטת הרשב"ם דמדאורייתא מהני חזרה ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט מדאו' והיינו דכ' הטוש"ע דאין בחזרתו כלום ממילא נשמע דמדאורייתא ל"מ חזרה וצריכה ממנו גט כדי שתהי' מותרת לעלמא מדאורייתא, ומ"ש וצריכה גט היינו אם קדשה אחר צריכה גט כדי לצאת שיטת הרשב"ם, והא דלא כ' המחבר כן בסי' ל"ח א"ש ע"פ דברי קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל דגם הרשב"ם לא ס"ל כן רק כשהמעות מתנה, ולכן לא כ' המחבר סי' ל"ח דצריכה גט אם קבלה קדושין מאחר לחוש לשיטת רשב"ם דאפשר דגם רשב"ם לא כן ס"ל רק כשהמעות מתנה וכן נראה מדבריו כמ"ש בח"ס ובסי' ל"ח סתם ולא כ' דוקא כהשמעות חוזרי' דסמך על מ"ש הוא או היא, הוא דומי' דהיא דאיכא עקירת מעשה דנתינת דמים, כן בחזרתו כה"ג, ובסי' מ"ט נקיט חזרתו לחוד וכשהמעות מתנה וא"ש הכל בעזרת חונן דעת לכל:

וזאת תורת העולה מדברינו וביאורינו שיטות הראשוני' והפוסקי' באר רחובות, כי הפרינו ה' באר"ש, נקיטנא בקצרה לדינא, א') דעיקר לדינא דבקדושין וגרושין תוך כד"ד לאו כד"ד מדאורייתא כשיטת ר"ן ורמב"ם ורא"ש, הגם דס"ל דתוך כד"ד כד"ד דאורייתא הוא מ"מ בקדושין וגרושין מדאורייתא ל"מ ובגרושין אפשר גם רשב"ם מודה מב' טעמים שכתבנו, וגם הא איכא ר"ת ורמב"ן וראב"ד ותוס' ב"ק דס"ל דכל עיקר דתוך כד"ד כד"ד מתקנתא דרבנן הוא ובקדושין וגרושין לא תקנו, הגם שכתבתי בשיט' ר"ת ודעימי' די"ל השתא דתקנו חכמים הדר הו"ל מדאורייתא בחזרה, כ"ז היכא דתקנו חכמים אבל באלו דלא תקנו קם אדינא דמדאורייתא תוך כד"ד לאו כד"ד, ובטלה שיטת רשב"ם נגד כל הנהו רברבתא, ב') לפי עניות דעתי דטוש"ע חוששי' משום חומר א"א להצריכה גט אם קבלה קדושין מאחר, ודוקא אם המעות מתנה, אבל אם איתי' בחזרה או היא שחזרה א"צ גט מאחר, ג') כשעשה מעשה קדושין ואחר שנתן לה ואמר ה"א מקודשת ומתנה תנאי כדינו תוך כ"ד תלי' בשיטת הרמב"ם וטור, והעליתי די"ל דגם הרמב"ם לא ס"ל דמהני רק בקדושין אבל לא בגרושין כה"ג, והיינו כשהפסיק וחזר ואמר תוך כד"ד, אבל לא הפסיק כלל מהני אפי' בגרושין, והוספנו עוד דגם הטור מודה בלא הפסיק כלל, ואינו מתפלא על הרמב"ם רק בתוך כד"ד אחר שהפסיק, הנלפע"ד העלתי, והמעיין יבחר ויקרב:

ואחרי הדברים אשר דברנו עד כה נבוא לנדון שלפנינו, דהפסיק בדברי התול והי' משטה בחרוזים לשון נופל על לשון בין הרי לאת ובין את למקדושת במנין יותר דחשיב תוך כ"ד, ובין מקודשת לתיבת לי הפסיק רק בג' תיבות דפסק הרמב"ם בהלכות שבועות דג' הם תוך כד"ד ומעכ"ת כ' דרוב ראשונים ס"ל דג' תיבות הוא יותר מכד"ד אני לפי מעט ידיעתי לא ידעתי אפי' מיעוטא דחולקין על הרמב"ם וכן לא ידעתי מקום החולקים בטוש"ע, ומ"ש דבמדבר דברי שחוק לשיטת ר"ת דתיקון רבנן הוא כה"ג לא תקנו ניהלי' בארנו דעיקר דמדאורייתא ל"א תוך כד"ד כד"ד בקדושי' מדאורייתא ורשב"ם יחידאי הוא, וגם לרשב"ם דוקא לענין חזרה מטעמים שכתבכו, ואנו אין לנו אלא כשיטות רוב ככל ראשונים דמדאורייתא תוך כד"ד בקדושין לאו כדבור דמי, וכפסק טוש"ע וכמ"ש, והי' דעתי להשיבו על אריכות דבריו בענין ידים שאין מוכיחות אשר פלפל בחכמה והראה פנים לכאן ולכאן ונכון אשר דבר לבסוף דמאחר שאמר הרי את מקודשת הגם שאמרה בהפסק שאינו מצטרף לא הוי מקודשת לי כידים שא"מ כלל, וקרוב לומר דהוי כידים מוכיחות, וכן יראה ממה שנכתוב לקמן אי"ה, והי' דעתי לבאר כ"ז ע"ד שעשינו בפרט הראשון, אבל להיות כי ארך לנו הדרך וריב הדברים שכתבתי נתארכו ונתוספו לנו בשעת הכתיבה, וכמה ענינים דוחקים אותי, ואין בו צורך לדין שלפנינו משום ידים מוכיחות לכן חזרתי מדעתי ואקצר ואעלה:

ואומר דאחר התבונות סוף מעשה הי' במחשבתי תחלה דאין בנדון שלפנינו לדון כלל אי הוי תוך כ"ד או אי תוך כד"ד דמי' לידים שא"מ, דלפע"ד פשוט דא"צ שיאמר הרא"מ לי וכו' בוך כ"ד ואפי שהה והפסיק הרבה מהני, דלא מצינו דבעי תוך כ"ד רק לענין לחזור אי לשנות וכיוצא בי' לצרף שני דבורים של שני ב"א או של א' שיהי' זה כמו זה, וכדומה הנמצא בש"ס ופוסקים, אבל באמירה ברור מללו ה"א מקודשת וכו' או הרי זה גיטך וכו' אפי' הפסיק יותר מכד"ד ומובן דמישך שייכו להדדי על אותו מעשה קדושין וגרושין שעושה אפי' כה"י כולו מהני, והדבר פשוט בעיני וא"צ ראי, מ"מ לרוחא דמלתא אביא לי ראי' מראב"ד ורמב"ן בספר הזכות דחולקים בפי' אבעי דאביי גיטין ר"פ המגרש אמר חוץ לראובן ושמעון והדר אמר לראובן ושמעון, וכ' הראב"ד דהאבעי אחר שכבר נתן וחוזר ונוטל ונותן לה ואז אמר לראובן ושמעון מהו והאבעי בין לר"א בין לרבנן כה"ג, והרמב"ן חולק עליו דהאבעי דיקא בשעת מסירה חוזר מיד ואומר לראובן ושמעון, דלאחר מסירה שצריך שיחזור ויטלנה פשיטא דלא מצרפי' דבריו ראשונים שאמר ה"א מותרת, לדבריו אחרונים שאמר לראובן ושמעון שאין להם בלי דבריו ראשונים פי' כלל וכיון שהפסיק ונטל הימנה וחזר ונתן לה כה"ג לא מצטרף ולר"א פשיטא דל"מ מאחר שכבר זכתה בנתינה ראשונה והיתרה לעלמא ועיי' תשובת הרא"ש שבב"י סי' קל"ז ודרישה וע"ז מדנפשי' לסברת רמב"ן, והה"מ רכ אחר מסירה פשיטא לי מסברתי כראב"ד אבל אין רמז ורמיזה ברמב"ם מזה, ואלו ראו הפרישה יי דברי רמב"ן בספר הזכות הביכי כי זהו כוונת הרא"ש וטעמו ואמת נכון הדבר, ואני הבאתי ראי' לרמב"ן ממתני דקתני כיכר יעשה ה"א מותרת לכל אדם, ולא קמ"ל רבותא שיאמר הרי את מותרת לפלוני שאמר בו חוץ, ותפשוט דכה"ג יש לפרש דמה דאסר שרי, וע"כ במתני' פשיטא דל"מ כיון שצריך ליטלה הימנה לא מצרפי דבריו ראשונים כיון שיש הפסק ביניהם ע"י החזרה ונתינה שני', ומצאתי ישוב בזה לשיטת הרמב"ם דכ דיאמר הרי זה גיטך או הרי את מותרת, ור"ן חולק עליו מדלא קתני רבותא יותר דגם הרי זה גיטך מהני ש"מ דל"מ דחיישי' דאדבריו הראשונים הוא סומך וקשה לרמב"ם ונ"ל דמתני' רוצה להשמיענו דאחר נתינה ל"מ כשיאמר ה"א מותרת לראובן ושמעון דלא מצרפי' מה שאמר תחלה לכ"א עם דברי שאומר אח"כ, ואי הוי נקיט ואמר הרי זה גיטך ותו לא, לא נשמע זה דהא אין אומר כלום, לכן נקיט ואמר הרי את מותרת לכל אדם אבל לפלוני ל"מ:

וליישב שיטת הראב"ד נ"ל ע"פ שיטת הר"ן דמתני בדוקא נקיט ה"א מותרת דה"ז גיטך ל"מ, וי"ל אי הוי קתני במתני שיאמר ה"א מותרת לפלוני ה"א משי"ה נקיט ה' מיתרת ה"ה דהר גיטך מהני, והא דנקיט ה"א מותרת משום דרצה לומר לפלוני דמהני, וזה לא נשמע כשהי' נקיט שיאמר הרי זה גיטך, לכן נקיט ה"א מותרת לכל אדם ונשמע דה"א דוקא הוא והר"ז גיטך ל"מ ועיי:

היוצא לנו דבין לראב"ד ובין לרמב"ן הפסקה שהפסיק בין הדברי' מצטרפי אפי' בשיהוי הרבה, וראב"ד ס"ל אפי' בשני נתיני' ורמב"ן ס"ל כ"כ לא מצרפי, והראנו פנים לכאן ולכאן, אבל כ"ע מודים דלולי דבעי נתינה אחריתא והראשונה בטלה לגמרי מצטרפין הגם דיש שיהוי בודאי יותר מכד"ד, ש"מ דלא בעי בכזה תוך כד"ד, מטעמא דכתיבנא, ואין דומה כלל לקדשה בתמרה ואמר בזו ובזו כמובן וא"צ להאריך עוד:

מלבד זה לפי הנראה מספורי דברים שהי' ביניהם כפי הכתיב בג"ע הוי עסוקים באותו ענין עד שקדשה ואמר לה הרי א"מ וכו' וגם נתינה ראשונה שנתן לה זיגעלרינג והטילו חסרון בנתינה זו וחזר ונתן לה טבעת שני' כ"ז אין לך עסוקין באותו ענין גדול מזה ואפי' לא הי' אמר כלל היתה מקודשת ואמירה שאמר לה בשני גם אם נימא דל"מ דל אמירה מהכא ג"כ מקודשת מכ"ש וקו"ח בצירוף האמירה ועיין סי' כ"ז בטוש"ע:

והנה פר"מ ני' פתח לה פתחא דהאי פריצותא להתירא מהכא, כי זאת אמרה שלא נתכונה אלא לשחוק והיתול היא דקמהתלה בי' מעיקרא וברצונה לעקור הקדושין מכל וכל, ובתר דפתח פתחא זעירתא חזר וסתמה בקוצר דברים, ואני אבאר, ואאריך קצת לפי הצורך לנדון שלפנינו וללמד במקום אחר, הנה דבר זה אם א"ע נאמן באיסורי' היכא דאתחזק איסורא איכא פלוגתא בין ראשונים כמבואר ביו"ד בסי' קכ"ז בטוש"ע וש"ך, ובדבר שבערוה מצינו ג"כ פלוגתא בין ראשונים כאשר אבאר, הנה הר"ן גיטין פ' התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש וכו' כ' בשם הרמב"ן דקרובותי' נאמני' דלא נתקדשו דע"א נאמן באיסורי' וכ"ש הכא דלא אתחזק, וחששא בעלמא הוא, ועוד מתוך שנאמני' על עצמן להנשא לאחרי' נאמנות הן על זה עכ"ל מבואר מדבריו דס"ל דבדבר שבערוה כל דלא אתחזק ע"א נאמן וכ' תחלה דע"א נאמן באיסורי' לשיטתו דס"ל דבאיסורי' אפי' באתחזק וסוגי' דיבמות שאלו' בעלמא נינהו, ובשב"ע נחית דרגא דוקא באתחזק א"נ, ומאז מצאתי כי הרמב"ן סותר שיטתו בחדושיו יבמות פ"ח דשם כ' וז"ל ואין דבר שבערוה פ"מ בין הוחזק אסורא בין שלא הוחזק שאפי' להחמיר עלי' כגון אשתו זנתה בע"א אפי' במקדש בע"א אין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל לענינינו והי' צע"ג שנים טובא, וכעת נ"ל דראי' דמביא רמב"ן אין לה מובן לכאורה דהא באשתך זנתה איכא חזקת כשרות לבעלה, ומקדש בע"א התם איכא חזקת פנוי', הגם דס"ל לרמב"ן במלחמות כתובות ר"פ האשה שנתארמלה דחזקת פנוי' לא אלימא כ"כ מ"מ חזקה מיהא איכא ואין מזה ראי' היכא דלא הוחזק כלל וצ"ע, ואחר התבוננות נ"ל דראי' היא מהימנא בשנאמר בשורש דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה י"ל דלא אלים עדותו של ע"א כ"כ בענין חמור כזה וכמו לדסובר או לפי ספיקות ש"ס די"ל דאין ע"א נאמן באיסורי' במקום חזקה דלא האמינתו תורה נגד החזקה, וגם אם נאמן בכ"מ, אבל בדבר שבערוה לא סמכה התורה עליו במקום חזקה וקרא כתיב מצא ערות דבר כיון דאיכא חזקה בעי תרי דוקא כן מסתבר, אלא תינח לסמוך עליו להתיר י"ל דלא אלים נגד חזקה לקבל דבריו לודאי נגד החזקה, אבל אם מעיד לאסורא נגד חזקה לא מסתבר שדבריו בטלים כיון שהם נגד חזקה דעכ"פ יעשה דבריו לנו ספק ויש לנו להחמיר מספק ומדאינו נאמן ע"א לאסור באשתך זנתה ושנתקדשה ומותרת לבעלה, ומותרת לעלמא ש"מ דגזה"כ הוא דאין לע"א מקום כלל בדבר שבערוה שוב אין לחלק בין אתחזק ללא אתחזק דלאו' משום גריע נאמנות דעד הוא, אלא גזה"כ הוא, והן הן דברי רמב"ן דהוכיח דאין ע"א נאמן אפי' בלא אתחזק להתירא, דהא אפי' להחמיר עלי' אינו נאמן כנ"ל וזה ג"כ כונת הר"ן גיטין שם שכ' ראי' זו של רמב"ן בחדושיו מדנפשי' עיי"ש:

ואומר אני להיות כי גזה"כ הוא מלתא בלי שאנו יודעים טעם הדבר דבדבר שבערוה בעי דוקא תרי, וילפי' מקרא דבר דבר, י"ל אין לך בו אלא חדושו דוקא כשאנו דני' אם יש כאן דבר שבערוה או לא אם נאסרה לבעלה, או נאסרה לעלמא שקבלה קדושין או להתירה אם נתגרשה או מת בעלה, גם בדלא אתחזק דאיכא בלא"ה ספק, לומר יש כאן דבר ערוה או ליכא, אבל היכא דאינו בא אלא לברר, כגון קרובות דאיירי בי' רמב"ן שאין עדותן לומר דליכא דבר ערוה ע"י שליח זה אלא לברר לנו דהיא לא נתקדשה ע"י שליח זה ואחרת היא ולא לסלק דבר ערוה מכל וכל כה"ג לא ילפי' מקרא, ולא נסתרו דברי רמב"ן במלחמות מחמתו מכח ראי דילי שמביא ביבמות, ומוכח כשיטתו שכ' בגיטין מש"ס קדושין ס"ו דנאמן אני קדשתי' וקשה הא אין דבר שבערוה והרגיש הר"ן וכ' דאינו מעיד נגד החזקה וקשי' לרמב"ן בחי' ליבמות ועכצ"ל כמ"ש ועיי':

והתמיה קיימת על הר"ן גיטין שחולק על הרמב"ן שם דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן ומביא ראי' רמב"ן יבמות מדנפשי' ולא נחית לחלק בחלוקא רבה שכתבנו בישוב סתירת רמב"ן, וסתר הר"ן עצמו ממ"ש בקדושין שם שכ' דע"א במיתה מוציא' מחזקתה משא"כ הכא מעמידה בחזקתה אלא שאומר שהוא קדשה, הרי כ' דעד מיתה א"נ משום שמוציאה מחזקתה ובלא"ה נאמן, וכ' עוד דמעמידה בחזקתה משו"ה נאמן, ובגיטין כ' הגם דא"מ מ"מ א"כ, ואם נרצה לדחוק דשם איכא לצרופי ג"כ דמרתת, הא כ' הר"ן שם עוד אבל אם ע"א מעיד שהוא קדשה נאמן, ובעדות ע"א אין דבר רק עדותו וא"א חוטא דאיכא בכל עדות להתיר וס"ל גם בדבר שבערוה מפני כשאינו מוציא מחזקה, ואם נאמר דלא ס"ל הכי רק היכא דאינו בא להעיד שיש או ליכא דבר שבערוה כמ"ש בכונת רמב"ן, מלבד מתחלת דבריו שכ' דהתם שאני שבא להוציא מחזקתה משמע דהיכא דליכא חזקה נאמן הגם שבא לומר דליכא כאן דבר ערוה, וגם אם נדחוק ונעמיס כן בכונתו ולא נדייק כ"כ בשטיחות דבריו, מ"מ מ"ש וכאן בא לחזק ולהעמיד חזקה נאמן סותר שיטתו ממ"ש בגיטין וסותר דברי רמב"ן, וסותר עצמו מה שהוא עצמו לא ס"ל כן וצע"ג:

היוצא לנו כי שיטת רמב"ן דע"א א"נ בדבר שבערוה אפי' לא אתחזק, חוץ היכא דאינו מסלק בעדותו דבר ערוה אלא לברר וגם כה"ג יש לדחות דעיקר סמיכת רמב"ן מ"ש עוד שם דאינו אלא חששא וליכא ודאי איסור אינו כאן שמא לא קדש כלל ועוד מתוך שנאמנת על עצמה להנשא לאחר דנאמנת משום חזקת פנוי' כמ"ש תחלה דקטנה דאינה יודע' מותרת משום חזקת פנוי' בצירוף כ"ז ס"ל משו"ה נאמנת, אבל בלא"ה גם לברר א"נ, כן י"ל לולי דמש"ס קדושין ס"ו מוכח דכה"ג נאמן כמ"ש ושם ליכא צירוף, ואפשר דשם משום דאיכא משום דמרתת נמי, וע"א שאמר שהוא קדשה באמת ס"ל לרמב"ן א"נ כן י"ל, והראשון נ"ל יותר בשיטת רמב"ן:

וכשיטת רמב"ן דא"נ אפי' בלא אתחזק, שיטת הר"ן בגיטין, והיכא דבא רק לברר דאין זה הוא סותר שיטתו בגיטין ממ"ש בקדושין, ומשטיחות לשונו בקדושין נראה דס"ל דכל דליכא חזקה נאמן בכל דבר שבערוה כמ"ש, וכן הוא שיטת מהרי"ק שורש ע"ב האריך למעניתו דהיכא דלא אתחזק נאמן ומביא ראי' מנדה דנאמנת אע"ג דהוא דבר שבערוה וע"כ משום דליכא חזקה, ועוד דן מינה ומינה דילפי' דבר דבר מממון ושם אין ע"א נאמן להוציא ממון מחזקתו, ומביא עוד ראי' מריש גיטין דמקשה הכא אתחזק והו"ל דשב"ע ש"מ בדבר שבערוה ג"כ דוקא באתחזק א"נ, והנה הנב"י קמא סי' נ"ט למד מתוך תשוב' מיימנ' סי' א' המובא ברמ"א בסי' מ"ב דע"א בדשב"ע נאמן כל דלא אתחזק דכ' דאין נאמנת לומר לשחוק והיתול קבלתי משום דברים שבלב משמע דאל"ה היתה נאמנת, ואין ראי' זו מוכרחת כ"כ רק מכח דיוקא מדל"א דא"כ משום דע"א בד"ש, ויש לדחוק דעדיפא קאמר, ואפשר לא ברירא לי' הא מלתא אם נאמן בלא אתחזק או ראה וידע כי יש פלוגתא בין הראשונים קמאי בזה, ויותר יש ראי' ממ"ש בסי' ג' בעובדא דשליח שאמר לי ואמר שטעה דכ' כיון דגם לפי דברי העד לא ה' חזקה מעולם נאמן מבואר דס"ל דנאמן, ואין לדחות דעיקר סמיכתו על מ"ש ועוד הרי בידו לגרשה וכל שבידו נאמן כבש"ס ב"ב גרשתי אשתי, דהא כ' אח"כ כשהיא אומרת דלא נתכונה להתקדש לו כי לא הבינה נאמנת משום דע"א נאמן היכא דלא אתחזק, ודוחק לומר דסמך על מ"ש עוד אדרב' נתחזקה שמתחלה נתרצה לראובן ומצינו לו חבר מהרי"ק ז"ל שכ' מפורש ושום שכל דכל דליכא חזקה נאמן ומביא ראיות על זה, ומהנב"י בכמה תשובות נעלם כ"ז ממנו לשעה במחכ"ת, ועיי' שב שמעתתא שמעתא ו' שראה ב' ראיות בתשוב' מיימוני סי' ג' ובמהרי"ק, ולא ראה שלישי ברמב"ן ור"ן בב' מקומות שהבאנו:

והלום ראיתי בש"ש שמביא ראי' מדילי' דגם בלא אתחזק א"נ היפך ראי' מהרי"ק דהא בממון אפי' ליכא חזקת בעלים א"נ דסימן וסימן וע"א מניח ומינה ה"ה בדבר ערוה דילפי' דבר דבר, והנה על מהרי"ק דמביא ראי' איפכא מדן מינה צריך לדחוק דשאני התם בסימן וסימן כיון דלכל א' יש סימן ולולי דגם חבירו נותן סימן היו מחזירים לזה שנותן סימן אין ע"א יוכל להכריע ויהי' מונח עד שיבוא אלי' ודוחק, אבל נגד ראי' הש"ש להיפוך דן מינה דומי' דממון ילה כיון דגלתה תורה דבר זה דנילף דבר דבר מממון איירי היכא דאיכא חזקת, היתר לבעלה י"ל דלא גלתה תורה רק היכא דאיכא חזקה נילף מממון ולא במק"א, ולא ילפי' מממון רק היכא דאיכא חזקה דע"פ שני' מוציאים מחזקה ויקום דבר היינו אפי' איכא חזקה וכן בדבר שבערוה, ואין הוכחה בדבר ערוה היכא דליכא חזקה וי"ל עוד לפי דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובדבר ערוה אזלינן הרי ממון חמיר דאפי' בתר רוב לא אזלי ולולי דבר דבר לא הוי ילפי' חומר דבר ערוה מממון והשתא דגילה קרא דילפי' לא לגמרי ילפי' רק במקצתו דבי' איירי קרא דמצא בה ערות דבר דאתחזקה לבעלה כנ"ל פשוט וברור:

וכשאני לעצמי לולי שאיני כדאי להכריע במקום דאיכא פלוגתא בין ראשונים הי' נלפע"ד למימר בי' מלתא ולהראות פנים מסבירות מן הסוגי', הנה המהרמ"ל ריש גיטין עומד בקושי' אם בכל איסורים היכא דאתחזק א"כ ל"ל דבר דבר בערוה הלא בכל איסורים הדין כן הה"נ בדבר ערוה, ונדחק לבסוף דבשארי אסורים מדבר ערוה ילפי' וזה דוחק שאין לסבול כמעט מלבד דמתני' לא משמע כן כמו שהרגיש בעצמו ועיי' מהרש"א, גם הדבר בעצמותו דחוק ורחוק למה גלתה תורה בחמירתא מה דאיכא בקל מיני', וגם מנ"ל למילף קלתא מחמירתא, והנה מתוך דברי מהרמ"ל נראה דפשיטא לי' דבדבר ערוה ג"כ א"נ רק באתחזק דלולי כן לא הי' קשי' לי' מידי, ואני אומר דתלי' זה בזה באמת אם בשארי איסורים א"נ באתחזק עכצ"ל דקרא גילה לן בדבר ערוה אפי' לא אתחזק א"נ הגם דקרא קאי היכא דאיכא חזקה ממילא נשמע גם בדליכא חזקה דאל"ה ל"צ קרא, וסמך הקרא דנילף מממון דומי' דממון לגמרי דאפי' היכא דליכא חזקה, אין ע"א נאמן כהנ"ל אבל אם באיסורים אפי' באתחזק ע"א נאמן אין לנו הכרח מקרא דנילף מממון בערוה אפי' בליכא חזקה וכיון דקרא איירי רק היכא דאיכא חזקה לא ילפי' רק היכא דאיכא חזקה הגם דבממון גם בליכא חזקה אינו נאמן כדכתיבנא לעיל בדחי' ראי' השב שמעתתא כנ"ל ועיי':

ויש לנו סמך ופנים מאירות לדברינו מסוגי' דיבמות וריש גיטין, דקשו בה תוס' וראשונים ונדחק לפרש הא דאמר אבל היכא דאתחזק אסורא והו"ל דבר שבערוה דחדא ועוד קאמר, ומהרי"ק הוכיח מזה דגם בדבר ערוה נאמן בלא אתחזק ובכ"ז מלבד שהוא דוחק בלשון ש"ס דלא אמר ועוד, קשה דהול"ל מיד דהו"ל דבר שבערוה, והקושי' היותר חמורה קושי' תוס' ביבמות מה דקאמר מידי דהוי אטבל וכו' עדיין קשה הא הו"ל דבר שבערוה, והעליתי כמה ישובים עד"פ בחידושי ריש גיטין בלימוד הישיבה גדולה לאלקי' יחיו, ואעלה פה אחד המיוחד ומה שהוספתי עתה, בהקדם מ"ש בסמוך אם בדבר ערוה דוקא באתחזק א"נ תלי' אם בכל אסורים נאמן אפי' באתחזק, ואומר כי ידע ש"ס תחלה ג"כ דאשה דייקי ומנסבא ניהי דלא ידע דסברא אלימתא כ"כ היא דיש לסמוך עלי' מדאורייתא לדעת קצת ראשונים או דאקילו רבנן משו"ה ויש כח בידם בטעם חשוב כשיטת תוס' והרבה מן הראשונים כ"ז לא אסיק מתחלה מ"מ ידעו מהך אומדנא דדייקי וס"ל דע"מ דייקא מגרע גרע חזקת א"א ועיי' תוס' כתובות סוגי' דתרי ותרי דדייק מגרע החזקה, ושקיל וטרי מנ"ל דע"א נאמן אפי' דליכא חזקה ודחי ראי' ראשונה דוקא בלא אתחזק אבל הכא דאתחזק והו"ל דבר שבערוה, כונתו ודאי אם בכל איסורי' גם באתחזק נאמן י"ל בדשב"ע א"נ רק באתחזק אבל מנ"ל דבכל איסורים נאמן באתחזק, וממילא מוכח דבדבר ערוה גם באתחזק א"נ כמ"ש, והא"ש דלא יוכל להקשות בלאו הכי הוי דשב"ע די"ל דאתרע החזקה ע"י דייקא ונאמן גם בדשב"ע ולכן הקדים אבל היכא דאתחזק באיסור מנ"ל והכא הגם דלא אתחזק מ"מ א"נ דהו"ל דבר שבערוה, והא דאמר אבל הכא אתחזק הרי כתבנו דידע דלא אתחזק והול"ל אבל היכא דאתחזק באיסורי' מנ"ל וממילא נשמע הכא בדשב"ע אף בלא אתחזק, י"ל דאם לא הי' הכא אתחזק גם בלאו אומדנא וסברא דדייקא לא הי' קשה כיון דלא אתחזק ואיכא נמי דייקא ואיכא נמי עד כ"כ האי סמכינן בדבר ערוה כי איכא צדדים הרבה להתיר ולכן אמר הכא אתחזק אסורא דא"א וצריך לדייקא לגרע החזקה והו"ל כליכא חזקה רק ספק השקול וכיון דבשארי אסורים באתחזק א"נ בדשב"ע הגם דמגרע חזקה ע"י דייקא והו"ל מחצה מ"מ א"נ וא"ש סגנון קושי' ש"ס ביבמות, ומיושב קושי' תוס' דמביא מידי דהוי אטבל וכו' וכיון דבאיסורים נאמן אפי' באתחזק שוב אין לנו ראי' דבדבר שבערוה א"נ אפי' בלא אתחזק והא הכא ע"י דייקא הוי כאלו לא אתחזק וא"ש עד"פ נכון וישר:

וליישב גם סוגי' דגיטין נקדים דלכאורה צ"ל מה דמקשה והא הכא אתחזק וכו' בודאי אם עד מעיד נגד החזקה א"נ, אבל הכא אין השליח מעיד שנתגרשה אלא דגט זה נכתב כהוגן ולא בא לסלק החזקה ע"פ דבריו ואינו דומה לאתחזק כשעד מעיד לסתור החזקה שהי' עד עכשיו, וצ"ל כיון דסוף כ"ס אנו מתירי' אשה שבחזק' איסור עומדת ע"פ דעדותו בכשרות הגט הו"ל כמעיד במקום חזקה ועכ"פ אינו דומה לשאר עדות שבתורה, ומ"מ לא ברירא למקשן להקשות בחוזק כן ולכן מוסיף והולך והו"ל דבר שבערוה היינו כשתמצא לומר דכה"ג נאמן בכל איסורים כיון שאין עדותו עכשיו לסתור החזקה עכ"פ היכא דמעיד נגד חזקה ממש א"נ וכיון שכן ע"כ בדבר שבערוה גם שלא במקום חזקה א"נ, והכא דאיכא חזקה הגם דאינו סותר עכשיו החזקה כ"ש וקו"ח הוא דא"נ דאפי' ליכא חזקה א"נ וא"ש גם סוגי' דגיטין וגם זה נכון לפע"ד ועיי':

ולפמ"ש הא מלתא אם בדבש"ע ולא אתחזק אם ע"א מהימן תלי' בשיטת ראשונים אי קיי"ל דע"א בשארי אסורים נאמן אפי' באתחזק ועיי' ש"ך סי' קכ"ז ס"ק ט"ז, וי"ל דדעת רמב"ן ג"כ הכי הוא דתלי' בהנ"ל כמ"ש, וי"ל בזה סתירת דבריו בחדושיו ליבמות ממ"ש ר"ן בשמו בגיטין דלמעיי' בחי' רמב"ן העמיד דבריו על דמקשה ש"ס ביבמות והכא אתחזק והו"ל דבר שבערוה דועוד קאמר דבדבר שבערוה אפי' בלא אתחזק א"נ ואפי' להחמיר והיינו לפי דקאמר דבשארי איסורים א"נ באתחזק מוכרחים לומר דבדשב"ע אפי' לא אתחזק א"נ, אבל לפי דכ' הרמב"ן שם לבסוף דאין אלו אלא שאלות בעלמא מנ"ל מקרא דנאמן אבל לדינא ולאמת ע"א נאמן לעולם באיסורים, י"ל בדבש"ע א"נ רק באתחזק דמנין לנו כ"כ דאפי' בלא אתחזק, וא"ש מ"ש הר"ן על שמו בגיטין דכ' דע"א נאמן באיסורים וכ"ש הכא דלא אתחזק מדכ' תחלה דע"א נאמן היינו אפי' באתחזק וכ"ש הכא בלא אתחזק, כיון דבאסורי' נאמן אפי' באתחזק הה"נ דנאמן בדשב"ע בלא נתחזק, והא דכ' כ"ש היינו משום מ"ש עוד דאינו אלא חששא ומתוך שנאמנת לעצמה מכח זה כ"ש הוא, כן הי' נ"ל נכון מתחלה, אלא מראי' שהביא דאפי' להחמיר א"נ מאשתך זנתה ומע"א שנתקדשה וכאשר בארנו ראיתי לעיל ראי' זו תעידה דגם דקיי"ל להלכתא בכל איסורים דע"א אפי' באתחזק מ"מ דבשב"ע אפי' בלא אתחזק א"נ, הגם די"ל דקרא צריך ואיירי באתחזק מ"מ נלמוד לדלא אתחזק דאל"ה יהי' נאמן לאיסור להחמיר עכ"פ, וע"כ דאין מקום לעדות ע"א בדבר ערוה כלל אפי' להטיל לנו ספק ע"פ דבריו וגזה"כ הוא ועיי':

והי' נראה לי להוכיח דשיטת הרשב"א אינו כן דהא ס"ל להלכתא דע"א נאמן בכ"מ אפי' באתחזק כמ"ש בחי' יבמות שם ובתשובה שמביא ש"ך הנ"ל, וס"ל דבדשב"ע נאמן בלא אתחזק, ומנא אמינא לה מדכ' הרשב"א ביבמו' כד מבאר ומפרש סוגי' ש"ס דידע מתחלה דבעגונ' הקילו הגם דאין דבר שבערוה וכו' וכל דבאיסורי' נאמן בחומר זה שיש לדבר שבערוה על שארי איסורי' הקילו בו חכמי' ושקיל ש"ס וטרי מנ"ל דבאיסורי' נאמן וכ' עוד הא דדחי אבל באתחזק לא ועוד הו"ל דבר שבערו' הא חומרא זו דאיכא בדשב"ע מכל איסורי' הקילו בו, וכ' דכ"כ לא הקילו רק חדא מלתא מה שכיוצא בו מותר בשארי איסורי' הקילו בדבשב"ע משום עגונא אבל כאן איכא תרי מילי דגם בשארי אסורי' א"נ באתחזק, ומלבד זה איכא נמי חומר דדבר שבערוה מכל אסורי' כולי האי לא הקילו בס"ד עד דמסיק לבסוף דעיקר משום עגונא, וכ"כ עוד שם אח"כ כדמייתי ש"ס מטבל עיי"ש היטב, ואי ס"ל לרשב"א דאם בכל אסורים נאמן באתחזק מ"מ בדשב"ע א"נ אפי' בלא אתחזק א"כ בדשב"ע ואתחזק הו"ל תרי קולא דאפי' בלא אתחזק קולא הוא, וכ"ש היכא דאתחזק דתרי קולא הוא דצריך להקל וזה לא ס"ל בס"ד ואיך פשיט מטבל, דבשארי אסורים נאמן באתחזק עדיין קשה איך הקילו כ"כ בדשב"ע, אלא ש"מ אם בש"א נאמן אפי' באתחזק, בדשב"ע א"נ רק באתחזק וחדא קולא הוא שוב ראיתי דיש לדחות ולחלק כיון דהכל בין אתחזק ובין לא אתחזק משום חומרא דדבר שבערוה הוא ובאיסורי' נאמן אפי' באתחזק הקילו משום עגונא בדבש"ע ועשאוה כשארי אסורי' דמהימן בשניהם אפי' באתחזק, וכן דייק לשון רשב"א, וכן נראה מסברא, בשנסביר דברי רשב"א שכ' דמה שהוא משום חומרא דדשב"ע הקילו בו שיהי' כמו כל איסורים ולא יותר ויש להמתיקן, היכא דע"א נאמן באיסורי' וסמכה התורה עליו ובדשב"ע גזה"כ הוא וכיון שעל גוף אמיתת הדבר יצאנו מידי חשש דידוע לנו על פיו האמת דכן הוא דהא נאמן בכל איסורי' ואפי' נגד חזקה, ובדשב"ע החמירה תורה שלא נעשה דבר ע"פ ע"א בדבר זה הקילו בו משום תק"ע ויש כח בידם, אבל היכא דלא נתנה תורה נאמנות לע"א דלא אלים נאמנותו להעיד נגד חזקה וכדומה ויש ספק אם האמת אתו בכה"ג לא הקילו חכמים משום עגונא דיש לחוש למכשול דלמא שקר ענה, והא"ש כדמקשה דהיכא דאתחזק א"נ בשארי איסורים הקשה והו"ל דבר שבערוה כמ"ש רשב"א דכיון דבאיסורים א"נ לא הקילו בו כיון דהוא משום חסרון נאמנות, ומביא מידי דהוי אטבל וכו' וכיון שנתנה תורה נאמנות לעד באסורים נגד חזקה אפי' בדשב"ע גזה"כ הוא הגם היכא דאתחזק בדשב"ע הוי תרתי לקולא כיון דמצד עיקר נאמנות ליכא חסרון רק מגזה"כ משום עגונא הקילו וא"ש נכון, ושיטת רשב"א מתאמת עם שיטת רמב"ן לפמ"ש דמכח ראי' דילי' מוכח דס"ל גם למסקנא לפי שיטתו כן ועיי':

וזאת תורת העולה מדברינו בביאור השיטות בהא מלתא, דשיטת רמב"ן ור"ן גיטין ורשב"א, הגם שאין לנו הכרח מ"מ משטיחות לשונו וסתימת דבריו נראה דס"ל דבדשב"ע ליכא חילוק בין אתחזק ללא אתחזק, וכן יש להעמיס בשיטת הר"ן בקדושין דמודה לרמב"ן וכדס"ל בעצמו בגיטין דכל דבר שבערוה אפי' לא אתחזק א"נ, ומתשוב' מיימוני' כבר כתבנו דאין מפורש דס"ל דנאמן דיש לדחוק בכוונתו דל"א כן לעיקר רק לצרופי עם מ"ש עוד, ולא מצאנו מפורש ושום שכל מי שכ' דנאמן בלא אתחזק אלא המהרי"ק, מלבד שיחידאי הוא, גם הוא נסמך על הראיות דמביא, ונראה דעיקר הוא שסמך דמסתבר לו כן דדן מינה ממקום שבא דבר דבר ממון ושם איכא חזקה, ויפה השיב בש"ש על ראי' זו דלאו מהימנא היא, הגם שדחינו ראי' הש"ש דמביא ראי' איפכא מ"מ גם ראי' דמהרי"ק ליתא ועכ"פ הגם שדחקנו ליישבה, מ"מ אינה מוכרחת, גם מ"ש מהרי"ק ממשמעות הסוגי' דאמר והכא אתחזק איסורא והו"ל דבשב"ע משמע דגם בדשב"ע דוקא באתחזק א"נ, כל עין רואה דא דאינה ראי' כ"כ דחדא ועוד קאמר ואפי' לא אתחזק הא הו"ל דבר שבערוה, ולפמ"ש דגבי עדות השליח ליכא חזקה מנגדת א"ש במרווח יותר, וי"ל עוד ע"ד שכ' הרשב"א ביבמות דידע בה"א די"ל משום עגונא הקילו אלא דלא ס"ד תחלה לומר משום עגונא הקילו כ"כ רק במקום דנאמן באיסורי', י"ל ג"כ בסוגי' דגיטין דידע דיש להקל משום עגונא כדמסיק לבסוף, אלא בגט ליכא משום עגונא כ"כ להקל בדאורייתא ולכן מסיק דמדאורייתא בלאה"נ משום סתם ספרי, או משום דחשש זיוף רק מדרבנן דמדאו' ל"ח כלל, אבל גם בה"א ידע דיש מקום עיגון קצת, ולכן מקשה דאתחזק והקשה בחוזק יותר אפי' ת"ל דהקילו משום עגונא הא הו"ל דשב"ע וכ"כ לא הי' להם להקל, ומ"ש מהרי"ק עוד דילפי' מוספרה לה הגם דהוי דשב"ע וע"כ משום היכא דליכא חזקה נאמן, האמת שכ"כ תוס' כדמייתי מהרי"ק עצמו מתוס' אבל תוס' לא כ' רק דהי' מקום לטעות לכן צריך קרא דוספרה אבל בודאי באמת אין ללמוד כל דשב"ע מוספרה לה, ואין למדין רק בשארי איסורים וכן נראה מדברי מהרי"ק עצמו ממ"ש אח"כ בהקשותו מנ"ל למילף מנדה לשארי אסורים הא נדה בידה הוא לטבול ומנ"ל בשאר איסורים כשאין בידה ולא אתחזק וכ' דכל שבידו נאמן הוא משום דע"י שבידו ליכא חזקה כיון שבידו לשנות בכל שעה וילפי' שפיר כ"ש לא אתחזק כלל ואינו בידו, הרי דס"ל דלאמת נדה לאו דשב"ע הוא וילפי' באיסורי' מנדה, ומ"מ צריך וספרה דה"א דהוי כדבר שבערוה, ותמוה לי עוד על דברת מהרי"ק מ"ש שם על תוס' לפי שיטתו דהיכא דלא אתחזק גם בדשב"ע ע"א נאמן ל"ל קרא דוספרה דה"א דהוי כדבר שבערוה הא גם בדשב"ע נאמן בדלא אתחזק ונדה לא אתחזק וע"ז כ' דבאמת נתחזקה דהא ודאי ראתה ומשום שבידה לטבול דבר זה ל"מ בדבר שבערוה רק באיסורים, אבל בדבר שבערוה ל"מ משום שבידו ואם נדה כדבר שבערוה הו"ל אתחזק ובידה אלו דבריו ז"ל עיי' בו, ודבריו במחכ"ת נפלאו ממני, מ"ש דבדבר ערוה ל"מ בידו הא מבואר בש"ס ב"ב דנאמן גרשתי להבא משום שבידו לגרשה, ולמסקנא דחיישי' לה או מחומרא דרבנן או מדאורייתא משום חזקה דקלא אית לי', ולולי כן סמכינן על שבידו, ועוד גם אם לא הי' מוכח ומבואר בש"ס לא ידענא מה קאמר דלענין דשב"ע ל"מ בידו, הא כ' אח"כ דכל שבידו נאמן הוא משום דכל שבידו אתרע החזקה וכאלו אין כאן חזקה, וכיון דסובב הולך דהיכא דליכא חזקה נאמן, בדבש"ע ממילא גם היכא דהוא בידו נאמן הגם דאיכא חזקה כיון שבידו הוא הוי כליכא חזקה דעשוי' לשנות ובידו הוא, ומה"ט עצמו ס"ל לר"י דנאמן גרשתי משום דבידו לגרשה הוי כליכא חזקה וע"א נאמן כל דליכא חזקה אפי' בדבשב"ע, ולשיטות שהבאנו דס"ל דגם היכא דליכא חזקה א"נ צ"ל דבידו לגרשה עדיפא דאנן סהדי דגרשה ולא מצד נאמנות כעד המעיד הוא, אלא משום חזקה דכן הוא דמה לו לשקר והדברי' ארוכים ואכ"מ, ודברי מהרי"ק נפלאו ממני ולא זכיתי לעמוד על דבריו במקום זה, וה' יאר עיני ואחזה:

בהא סלקינן דלעניות דעתנו אין לסמוך להאמן להקל על עדות ע"א בדבר שבערוה אפי' בלא אתחזק, ולא נעלם ממני מ"ש בשב שמעתתא דכל דמעיד שאין כאן ערוה כלל מעיקרא נאמן ורצה להעמיס כן בכונת תשובת מיימוני, ואפשר יש להעמיס כן בשיטת הר"ן גיטין ג"כ כמובן, אלא דדבריו לא מסתברא לי ולא ידעתי להטעים טעם כי אם לומר דגזה"כ היא דע"א א"נ בערוה, ומשכל וסברא לא מסתבר לומר כן לפע"ד:

ונבוא לנדון שלפנינו זאת אומרת כי מעיקרא לשחוק והיתול התכונה, גם אם הי' בנדון שלפנינו אומדנא דמוכחא היינו אומדנא שמחזיקי' דברי' ונראה שכדברי' כן הוא, מ"מ כיון שצריך לדברי' שכן הי' בלבה, הו"ל ע"א דא"נ לרוב ככל השיטות, ואם קבלה קדושין מאחר אח"כ עד שלא נשאת לאחר בין לב"ח ובין לט"ז וב"ש בסי' קנ"ב א"צ גט, לב"ח משום דא"א לה לאסור נפשה על זה שקדשה והיא א"נ שלשחוק קבלה, ולט"ז וב"ש משום דלא שייך בזה שוי' נפשה כיון שבשעת הגדה לא כיונה לזה, ולאחר שנשאת לשיטת הב"ח צריכה גט ולט"ז א"צ גט:

אלא לחומרא, אפשר דיש לנו לחוש לשיטת מהרי"ק דבלא אתחזק ע"א נאמן בדבשב"ע ומשמעות תשובת מיימוני ואפשר ימצאו עוד שיטות דהכי ס"ל ואם קבלה קדושין מאחר בין לפני נשואין ובין אח"כ נצריכה גט מספק, ומשום הכרעתינו לא נעשה מעשה לקולא, אבל נ"ל פשוט דבנדון שלנו מלבד כ"ז אין מקום לחוש לדברי' דליכא אומדנא דמוכח דבלבה כן הי', נהפוך הוא כשמצרפי' תחלת דבריה ומעשיה עד שלבסוף בקשה רייפרינגעל נראה כי רצתה בקדושין וגם במעשה האחרון לא נראה מתוך מעשי' שום דבר ודיבור דלשחוק מתכונת, דהרי בקשה על נפשה שיתן רייפרינגעל וקבלתה ברצון וכי ידעה כשהתחיל הרי כדרך שיאמר עוד דברים בטלי' וכי כרוז יצא קודם התחלה שיהי' משטה בחרוזים, ואפי הוא גם הוא אמר שלשחוק נתכוין אין בדבריו ממש דדברים שבלב הם מאחר שהוא בקש מהבח' שיאמר לפניו מה שרגילים לומר והתחיל הרי את כפשוטו ולא ידע בתחלה שיהתל בו ויאמר עמו דברים אשר לא כדמו"י, נראה כי התחלתו הי' לקדושין וגם מה שאמר אחריו אח"כ הי' כמעט מוכרח דהרי הוצרך להפציר בו שיאמר עמו והוכרח לומר כל אשר אמר לו ויפה כ' מעכ"ת הרב ני' מדלא אמר דברי חרוזים לה ופנה אל התפלן אשר אמר לפניו דברי תפלות, ולה אמר רק הדברים שראוי' לאמור לה, וגם מסוף דבריו שאמר לי כדת משה וישראל בלי הפסקת דברים ניכר כי ראש דבריו לאמת אמר ולא כמשחק ומהתלות בה, ואין ממש בדבריו אפי' אמר הוא, ומכ"ש שאמרה היא וממעשי' לא ניכר שום שחוק והיתול, וגם אם כדברי' כן הוא שהי' בלבה לשחוק שכן הבינה מתוך דבריו אין לך יותר דברים שבלב מזה וכ"ז פשוט וברור לפע"ד:

עוד פש גבן לברורי הא מלתא, כיון דנתן לה הטבעת קודם שאמר, ואח"כ ביקש מא' שיאמר עמו מה שאומרים בשעת קדושין וניהי דבשעת אמירה הי' נוטל אצבעה שהטבעת עלי' בידו ואמר לה ואין כאן מקום לומר דהו"ל כשתיקה לאחר מתן מעות דהרי מרצונה נטל אצבעה שהטבעת עלי' בידו ושמעה לדבריו ושתקה הו"ל ככל מקדש ואומר בשעת נתינה, וגם אם הי' בפקדון בידה תחלה ונטל אצבעה בידו ואומר הרי את וכו' דהוי כלא הי' בידה לפקדון, וכ"ש בנדון שלנו שהי' באותו ענין מעשה תחלה דהו"ל כשדך דיש שיטות דגם שתיקה לאחר מ"מ מהני, אבל יש לעיי' קצת להיות כי נתן לה תחלה סתם ואח"כ אמר לה ה"א מקודשת דל"מ, והי' צריך ליטול הימנה כמבואר ברמ"א סי' כ"ז סעיף ג' מהה"מ בשם רשב"א והט"ז וב"ש הקשו מ"ש מגט דאם לא קנה כלל קיי"ל דא"צ לחזור וליטול גם כשאמר תחלה כנסי שטח"ז, ועיי' לח"מ פ"א מגרושין הלכה ט' שכ' דלא דמי' כשנתן לה תחלה לשם פקדון ואח"כ מקדש בו ואמרה דא"צ ליטול ממנה דשם אמר לפקדון, אבל כשנתן לה סתם שמא למתנה או לפרעון נתן לה תחלה לכן צריך שיטול ממנה וקושי' ט"ז מגט נ"ל דלק"מ דלמעיי' ברשב"א בקדושין ו' כ' מלתא בטעמא שיכולה לומר אני למתנה נתכונתי לכן צריך שיחזור ויטול ממנה משא"כ בנתן לה גט ואמר כנסי שטח"ז, וצריך ביאור למה גם שם לא תוכל להחזיק בו ותאמר למתנה התכוין שנותן לה גט זה דקרי לי' שט"ח למתנה, ונ"ל דגט אין דרך לתת במתנה כ"ש איש לאשתו דתוכל להנשא בו, ועיי' גיטין כ' ע"ב גבי גט כתוב על הטבלא ובראשונים ומסתמא לא לשם מתנה נתן לה ולא תוכל להחזיק בו, משא"כ בקדושין סתמא למתנה הוא, שוב ראיתי מ"ש הפלאה שם והאריך לחלק בין גט לקדושין ולפע"ד הנכון כאשר כתבתי:

ובנדון שלנו נראה לי דאין מקום לכל זה, דלמעיין ברשב"א שם כ' כן לר"י דס"ל דצריך לפרש כ' וצריך שיחזור ויטול ממנה כיון דסתמא אפי' עסוקי' באותו ענין ס"ל דל"מ דל"א כיון שעסוקין באותו ענין סתמא לקדושין הוא צריך שיחזור ויקח ממנה כדי שיהי' שלו דאל"ה כיון שתוכל להחזיק בו לאו בדידי' מקדש משא"כ בגט, אבל לדידן דבעסוקי' באותו ענין מהני אפי' בשתיקה דסתמא לקדושין, גם כששני' לא התכונו בשעת נתינה לקדושין עד שיאמר הרי את וכו' מ"מ בודאי סתמא כפרושו דלאו למתנה נתן לה אלא לקדושין לקדש אותה כשיאמר לה ה"א מקודשת כנהוג ועד שיאמר יהי' בידה בתורת פקדון וא"צ לחזור וליקח ממנה כמו אם מסר לה מתחלה לשם פקדון ואח"כ אמר ה"א מקודשת ורצתה דמהני כמ"ש הלח"מ, ומ"ש הרמ"א אם לא הועילו הקדושין דצריך ליטול, היינו במה דאיירי שם דאינם עסוקים באותו ענין דלא מהני הלשונות גרועות או שתיקה, אבל בעסוקים באותו ענין דשתיקה מהני נ"ל ברור הגם שאין מכונין לקדושין עד שיאמר הא"מ דא"צ לחזור וליטול:

ותמה אני על מ"ש בהפלא"ה ספ"ק ג' וז"ל לכך צריך לזהר המסדר קדושין שיגמור אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה עכ"ל, והנה דבריו שלבסוף סובבים הולכים על מ"ש קודם דאם נתן לה סתם דלמתנה נתן אפי' אמר תכד"ד ה"א מקודשת דלא מהני, דאחר מעשה נתינה ל"מ חזרה אפי' בקנין ומתנה ולשיטתו בסי' ל"ח וסי' מ"ט אזיל דהחזיק בעד הט"ז סי' ל"ח וכבר הארכנו לעיל בתכלית האריכות דדין זה אינו עיקר להלכה, ואפי' לפי שיטתו דבתוך כד"ד ל"מ חזרה או שאמר אחר כד"ד, כיון דעסוקי' בענין קדושין בזמטוטי חתן וכלה ושושביני, וכלה למה נכנסה לחופה, אין לך עסוקין באותו ענין ויותר הרבה מזה ואפשר אפי' ר"י דס"ל דעסוקי' באותו ענין ל"מ וצריך לפרש, עסוקי' באותו ענין כזה אפשר דמודה דמהני, ומש"ס קדושין דמתרץ ר"י היא וכשמואל, לא משמע קצת כן דאי ר' יודא מודה אפשר דאזיל לר"י וכה"ג, ויש לדחות בקל, אבל אין אנו צריכי' לכ"ז דהא קיי"ל עסוקי' באותו ענין גם שתיקה מהני כ"ש וקו"ח עסוקי' כזה, הגם שבודאי לא התכונו לקדושין עד שיאמר הא"מ וכו' כדמו"י ונהוג דאומרי' כן, מ"מ חשש למתנה או ד"א ודאי לא הוי כנלפע"ד וחזו מה עמא דבר שאין נזהרי' בזה כ"כ כנלפע"ד ברור לדינא, ופשוט שא"צ לומר דלא דמי' נדון דידן אפי' במקצתו להא דסי' כ"ט סעיף יו"ד ובהג"ה רמ"א שם כמובן למבין והאריכות ללא צורך והועיל:

עד כה היו דברינו במעשה ובדבור הקדושין ולא מצאנו אפי' פתחא זעירתא, לכנס בו בכחא דהתירא, כפותח שער לדופקי בתשובה, עוד רגע אחת אדבר ומילין קצרים אחבר, אבל לא דבר ברור, שיש לעיי' בהכחשת העדים שא' אומר שראה על אצבעה, וא' אמר שנתן לידה, הגם שאין נפקותא לדינא בנדון שלפנינו דלשניהם קדשה בטבעת והי' אצבעה בידו בשעה שאמר לה הא"מ ולא הוי שתיקה לאחמ"מ דהרי פשטה אצבעה או לקח האצבע מרצונה שהטבעת עלי' דהו"ל כפשטה ידה לקבל, ומה לי אם תחב הטבעת על אצבעה או היא תחבה, מ"מ יש לעיי' בי' טובא בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' מ"ג בתוך התשובה שכ' דהו"ל הכחשה כה"ג בחקירה ודרישה וקדושין דין ממון י"ל ובממון בטלו דו"ח משום נע"ד ולא בקדושין ודבר כזה לא טעו בה אינשי, ונמצא לו חבר מובהק בתשובת אלשיך סי' ק"ד האריך מאוד בהכחשה כזו והוסיף עוד כיון שיש אופן דאיכא נ"מ לעיקר הקדושין הו"ל הכחשה שיש בה קפידא, ועי' ח"ס ח"ר מא"ע סי' פ"ד ד"ה ומה שיש לצדד להקל שרמז על כל זה בקיצור נמרץ, אבל בנדון שלנו ליכא נ"מ לפי' דברי שני' הי' על אצבע' בשע' קדושי' ודל מהכא דברי העדים במה שאומרי' בתחלת נתינ' טבעת רייפל אם תחב על אצבע' או נתן לידה, עיקר עדות בגוף הקדושין כשהי' הטבעת על אצבעה דנטלו בידו ואמר ה"א מקודשת ואין כאן הכחשה כלל בגוף מעשה קדושין, הגם שצריך לעדותם שבא הטבעת מידו לידה מ"מ בעיקר הקדושין ליכא הכחשה, ועוד לפי לשון הג"ע שאמר העד הראשון:

קורץ דער רייפרינג וואורדע אויף דעם פינגער וכו' אנגעטהאן, יש לפרש שראה אותו על ידה ולא ברור לו שהוא נתן על ידה דלשון וואורדע יש לפרש ע"י אחר או הוא דהול"ל ער האט איהר, וכל שיש לפרש באופן דליכא הכחשה מפרשי' כמבואר, וכ"ש כאן דאין להקל כלל מכח הכחשה ובלא"ה אם הי' הכחשה גמורה באופן זה כבנדון שלנו אין ברור דיש בו כדי למפסל העדי' כמ"ש, וגם דינו של מהרי"ט ואלשיך אין ברור כ"כ ותורה חדשה מאתם יצא בדין זה וחזי מאן גברא רבה גוברן ורבן של ישראל אבא מאוה"ג זצ"ל לא רצה לסמוך ע"ז אנן מה נענה בתרי', אנן כחלא לגבי' לחומרא כ"ש לקולא הנלפע"ד כתבתי בעזרת הנותן ליעף כח כי עצמו טרדותי, ה' יפלס אורחותי, ויראנו נפלאות מתורתו, הכ"ד אוה"נ דש"ת חפץ בהרמת קרנו:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

העתק שאלה

שלום וכ"ט לאדוני מ"ו הרב הגאון האמתי המפורסים בכל ק"א נר ישראל עמוד העול' בנש"ק קדוש יאמר לו ראש מדינה ואבדק"ק פ"ב יע"א כקש"ת מו"ה אשב"ס ני' ה' יחי' ויאריך ימיו ושנותיו לטוב ישראל:

אהובי אדוני מורי ורבי גאון ישראל נ"י. בזה מצאתי יד לבוא אל המבוקש לשמוע מאדונינו מו' ה הגאון נ"י אם שב כחו ובריאותו אליו כאשר אני וכל ב"י הנאמנים לאלקינו ולתורת ה' חפצים לשמוע, כי בדברי תורה באתי מול אדוני מורי ורבי נ"י, ואקוה שימחול לי אם באתי להטריחו כי אבי בתורה אל יחר לבנו תלמידו ויען מאמר לי:

נדרשתי לשואלים ממני מענה:

אדוני מורי ורבי עובדא הוי באתראי, באחד שנשא בשנת תר"כ בתולה יתומה ושניהם נתרצו על הדבר שדברו רעי הכלה שילכו יחדיו מיד אחרי הנשואין לאמעריקא, וכן הי', ולכן לא נתקבלו הרשאה לנשואין מהממשלה כפי החק שהי' בימים ההם, וגם אינם נקראי' בבהכ"נ אויפגעבאט' מפני שמהרו ללכת לדרכם, וביום החתונה נתיחדו לחדר א' ולא הי' שם רק החתן והכלה וחזן א' אשר ימצא להם לבעל מ"ק עם אחי האם של הכלה אשר הי' מומר ושם היה החופה בלי עוד עדים אחרים, ולמחרת אחר יום החתונה הלכו שניהם יחדיו לדרכם, וכאשר באו לעיר האמבורג הראה האיש אשר כבר קיבל את הכסף ג' אלפים מידי דוד הכלה, כאלו הי' חפץ רק בכסף ולא באשתו ורצה להרחיק ממנה, אך אשתו, ואיש א' ממשפחת האשה אשר ליוה אותם עד עיר האמבורג הכירו מיד מחשבתו הרעה של האיש, וקדמו פניו למען לא יוכל להרחיק מהם וקבל עליו האיש ללכת להאניה אשר תוליכם אל מחוז חפצם, וכן היה, אולם כאשר באו לעיר נייאיארק אמר האיש לאשתו בפונדק אחד אשר ישבו שמה:

שבי פה עד אשוב אליך, כי אמר שרצה לילך לאחד ממכיריו להתיעץ עמו על המעשה אשר יעשה וחי בהם, ומיד יבוא עם האיש הזה אליה, אבל האשה החילה עד בוש ובעלה לא בא ואז ידעה כי בגד בה, והיא נשארה גלמודה מבלי כל באין מעוז ומחסה, כי גם צרור הכסף לקח הבוגד בידו ולא שב עוד:

ואחר ימים ימי עני' בארץ נכרי' כאשר צעקה האשה באו אליה אנשים שריחמו עלי' ודברו על לבה והבטיחוה להיות לה לעזר ומשען, וכן עשו, הגידו ויספרו את מעשה הרע הזה לפני יושבי על המשפט בעיר נייאיארק ואחר דרישה וחקירה ע"י הפאליצייא נמצא הבוגד, אבל בלא כסף, ויענש שם באסורים וגם כתבו ונתנו לה שטר גרושין כאשר בקשה זאת האשה, אבל היא לא ידעה כי עלי' לבוא אל המשפט אל ב"ד של ישראל למען ינתן לה גט כשר כדת משה וישראל ובלי גט רק בשטר פטורין משופטי הממשלה היא שבה אל ארץ מולדתה אחרי אשר שלחו לה אנשים ממשפחתה הוצאות על הדרך, וזה י"א שנים היתה בצער עיגון, ואתה נשא איש אחד עיניו עליה וחפץ לקחתה לו לאשה, ואלי פנו ובאו האנשים למען אהיה להם לבעל מ"ק, אבל מאחר שאין להאשה העזובה הזאת בידה גט כשר מב"ד של ישראל עלינו לדרוש ולחקור אם תוכל האשה הזאת ע"פ דין תורה להנשא לאיש אחר, ולמען לא תשאר האשה הזאת גלמודה כל ימי' וכאלמנה חי' חזרתי על כל צדי היתר אם הקדושין מהבוגד היו קדושין גמורים או לא שלא הי' אלא ע"א כשר הוא החזן המסדר קדושין, והשני אח מאם הכלה והוא מומר באותה שעה ולא שב ומת בהמרותו, ע"כ לשון השאלה שיש בה צורך לתשובה:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה