אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה לז

תשובה לו

שפעת שלומים, מגבהי מרומיים, לי"נ הרב המאה"ג אאא עתיק חרוץ ושנון מאוד לעדתו בתורתו כש"ת מו"ה אהרן נ"י אב"ד בק"ק ב"ק והגליל במדינת פרייסען יע"א:

גי"ה קבלתי וונפשו בשאלתו ע"ר המאורע בסביבותיו שלא הי' לחתן בעמדו תחת החופה טבעת קדושין ועמד שם א' שיש לו להחתן בידו מלוה ע"פ יאמר לו המסדר קדושין שיקדש אותה במעמד בע"ח במלוה שיש לו בידו וכן עשה וכאשר בא השמועה לאזני כבודו עלה הספק בלבו אם צריך לקדשה שני לחוש לי"א שמביא המחבר בסי' כ"ח סעיף י"ג, ואחר שימת עין עייני על שאלתי בעיון מעט לפי מסת הפנאי ונלפענ"ד דאינה צריכה קדושי' שני' ממנו, הנה הח"מ סי' כ"ב כ' אע"ג דבח"מ סי' ס"ו וסי' קכ"ו פסק דא"י למחול הכא משום חומרא דקדושין יש לחוש לדעת האומר דאף במעמ"ג יוכל למחול וע"כ אינה מקודשת עכ"ד, ומדייק וכ' משום חומרא דקדושי' יש לחוש נראה דוקא משום חומרא דקדושין היינו אם קבלה קדושי' מאחר להתירה בלא גט בזה חושש להחמיר משום חומר דא"א להתירה בלא גט משני, אבל להצריכה קדושי' שני' מאותו שקדשה במעמ"ג לחוש לדס"ל דאינה מקודשת והיא פנויה אצלו כולי האי ל"ח, ובב"ש ס"ק ל"ו כ' נכון לענין איסור דחיישי' לדעת הפוסקים וכו' הגם דכ' לענין איסור ולא כ' משום חומר איסור דא"א, מ"מ בוודאי התכווי' לכך משום חומר איסור דא"א, דמשום איסור בעלמא אין חוששי' דהא כשמחל מוציאי' ממון ממי שמחל לו וסמכי' על רוב ראשונים דא"י למחול כ"ש דסמכי' בזה באיסורא דבכ"מ ממון חמור דאין הולכים בממון אחר הרוב ובאיסורא הולכי' ועכצ"ל כוונתו משום חומרא א"א מחמירי', ויש לדחות כאן לענין קדושין כיון דאפשר לקדשה שנית מחמירי' וחוששי' לצאת ידי כל הדיעות, מ"מ כיון דנראה לעין רואה דח"מ דייק וכ' משום חומרא דקדושין דווקא מסתמא גם הב"ש התכווין לזה, דאם חולק עליו בזה הו"ל להביא דברי ח"מ ולחלוק עליו, ועיי' ש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק י"א שתמה על הלבוש דהשמיט הך י"א דמביא המחבר בא"ע וכ' וחלילה להקל בעריות מדכתב חלילה להקל בעריות נראה ג"כ דווקא באיסור חמור דעריות אין להקל:

והנה לפמ"ש הש"ך שם דיוכל המוחזק לומר קים לי כדסוברי' דיוכל למחול, נ"ל פשוט דוודאי אינה מקודשת כלל הגם דלרוב שיטו' א"י למחול ומקודשי', מ"מ השתא אם מוחל א"א להוציא ממנו כשטוען קים לי כדסוברי' דיוכל למחול וגם היא ל"ס דעתה שמא ימחול ויחזיק בו בטענת קים לי, והא פשיטא דלא תסמוך דעתי' על תפיסה ממנו כן נראה פשוט לכאורה:

שבתי וראיתי לפמ"ש הרמב"ן בקידושין מ"ח די"ל משו"ה לא מתרץ ש"ס דפליגו במעמ"ג אי סמכה דעתה, דבמע"ג אדמימר אמרה כיון דשניהם הי' שם כסיפא לי' מלתא דמהדר בהו וריטב"א שם ג"כ הזכיר סברא זו, ולפ"ז גם אם ננקוט דיוכל לומר קים לי כדס"ל דיוכל למחול, מ"מ לענין קדושין אפשר דמקודשת דסמכה דעתה כיון דבמעמ"ג קדשה:

ולולי דמסתפינא היה נ"ל ליישב בזה טעמא דרי"ף דלא העתיק סוגי' ש"ס שם במקדש במלוה ע"פ דאחרים דנפקא מיני' לדידן דקמ"ל במעמ"ג במע"פ דמקודשת וטרח רמב"ן ליישבו בדוחק ועיין ש"ך סימן ס"ו ס"ק שכ' דדוחק הוא דהו"ל לש"ס לומר עכ"פ ואב"א, ונ"ל דהנה הרמב"ן כ' בין אם נאמר דמשו"ה לא מתרץ ש"ס דכ"ע ס"ל מעמ"ג אפי' במע"פ ופליגו אי סמכה דעתה משום דבמע"ג א"י למחול, או דיוכל למחול אלא כל שנעשה במע"ג סמכה דעתה קשה על הרי"ף דלא הביא סוגי' זו דנ"מ לדינא דמקודשת או משום דא"י למחול או משום דסמכה דעתה לכ"ע, ונ"ל דרי"ף מספקא לי' בהא גופא אם טעמא דלא מתרץ דפליגו בסמכה דעתה משום דא"י למחול או משום דבמע"ג סמכה דעתה, וכיון דספיקא דדינא הוא לדידן אם יוכל למחול א"א להוציא מיד המוחזק מספק וכיון דא"א להוציא ממון לא סמכה דעתה כיון דסוף כ"ס א"א להוציא ממנו ועל התפיסה ל"ס דעתה, וא"ש הא דלא כ' הרי"ף דמקודשת וודאי להלכתא דקיי"ל מעמ"ג אפי' במלוה ע"פ משום דלהלכתא מספקא לן אם יוכל למחול וא"א להוציא ממילא ל"ס דעתה, אלא דקשה עדיין דהוו"ל להביא הסוגי' ונ"מ דספק מקודשת היא דהא א"א לומר דיוכל למחול רק כשנאמר דהא דלא מתרץ טעמא דרבנן משום דל"ס דעתה, דס"ל לש"ס בפשיטות במעמ"ג סמכה דעתה, וכי כן גם אנן דמספק אין מוציאין מ"מ יש לחוש לקדושין דלמא סמכה דעתה במעמ"ג כיון דלהך צד דיוכל למחול ע"כ צ"ל הך סברא ולדינא ספק מיהא הוי אם סמכה דעתה במעמ"ג והבן, וי"ל דרי"ף ס"ל כשיטת רי"ו שבב"י א"ע סי' כ"ח דמקדש במעמ"ג ליכא רק קדושי' דרבנן וכיון דספק קדושי דרבנן הוא ספיקו לקולא, ועיי' ר"ן קדושי' ה' ע"ב בנתן הוא שכ' כל ספק קדושין רק מדרבנן לחומרא דמוקמי' בחזקת פנוי' וכ' דרי"ף ל"ל כן, וכ"ז בספק קדושי דאורייתא אבל בספק קדושי' דרבנן ואיכא ג"כ חזקת פנוי' בוודאי ס"ל לרי"ף דאזלי' לקולא וא"ש דלא כ' הרי"ף מזה כלל כנ"ל ועיין:

ועיין ש"ך סי' ס"ו ס"ק צ"ז שכ' דנראי' דברי הרמב' סותרי' זא"ז דבפ"ה מאישות כ' מקדש במעמ"ג מקודשת וע"כ דס"ל דא"י למחול ובהלכות מכירה כ' דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ולא חילק בין מכירה בכתיבה ומסיר' ובין מוכר במעמ"ג עיי"ש, ולמ"ש רמב"ן בקדושין לא קשה מידי די"ל דרמב"ם ס"ל דיוכל דמחול וס"ל בפשיטו' כן מש"ס דב"מ וב"ק דהקשה תוס' וראשונים משם לנפשי' דמוכח דיוכל למחול ומהא דש"ס קדושין ס"ל דכל מעמ"ג סמכה דעתה וא"ש דפסק דמקודשת הגם דס"ל דיוכל למחול וא"ש:

העולה לנו לפי דצידד הש"ך דיוכל המוחזק לומר קים לי כדס"ל דיוכל למחול וכתבנו מ"מ אפשר דמקודשת דבמע"ג סמכה דעתה, ונ"ל כיון דרוב ככל ראשוני' לא נחתו לסברא זו לומר במעמ"ג סמכה דעתה יותר מבקדשה בשטר דהא מביאי' ראי' משם דא"י למחול ולא נחתו לחלק כהנ"ל וגם הסוברי' דיוכל למחול ס"ל לרוב ככל דבאמת אינה מקודשת ורמב"ן חידש סברא זו מדנפשי' ובארנו שכן ס"ל לרמב"ם, אבל זולת' לית להו סברא הנ"ל וריטב"א כ' שלא נראה לו לחלק, ולכן הגם משום חומר איסור א"א מחמירים דמקודשת לו היינו דאסורא לעלמא בלא גט, אבל צריך לקדשה שני' כיון דלרוב ראשוני' אינה מקודשת כיון דמספיקא א"י להוציא ממנו כשמוחל לא סמכה דעתה לרוב ראשונים דל"ל סברת רמב"ן הנ"ל בוודאי יש לחוש לאסור דפנוי כנ"ל ועיין:

אלא הש"ך בעצמו נראה לו יותר דא"י לומר קים לי כמו שהכריע בסי' ס"ו דעיקר כראשונים דא"י למחול וכפסק המחבר וכי כן לענין קדושין לשיט' רוב ראשונים דא"י למחול ומקודשת מעיקר הדין, ומ"ש המחבר י"א דאינה מקודשת הוא חומרא נגד שיטת רוב ראשונים הדרינן דלא חוששי' למיעוט שיטות רק בחומר א"א להצריכה גט כשקדשה אחר, אבל לא לגבי' דידי' שתהי' צריכה קדושין שני' מחשש איסור פנוי דלא חמור כולי האי לא חיישי' ונ"ל להוסיף עוד הנה הש"ך בסי' קכ"ו מוסיף והולך כמה שיטות שלא ראה הב"י דס"ל דיוכל למחול ומוסיק הגם כשנבוא למנין רוב ראשוני' ס"ל דא"י למחול, מ"מ בחומר עריות בוודאי אין להקל ולמ"ש לעיל דיש מקום לומר דיוכל למחול מ"מ מקודשת דסמכה דעתה במעמ"ג יותר מבשטר אין ראי' להוסיף במנין הראשונים דס"ל דאינה מקודשת דשיטו' אלו דס"ל דיוכל למחול ולא כתבו מפורש דלפ"ז אינה מקודשת אפשר דס"ל דמ"מ מקודשת דסמכה דעתה ובכל זאת משום חומר א"א בוודאי יש לנו לחוש למיעוט ראשונים דכתבו מפורש דאינה מקודש', אבל באיסור פנוי דלא חמירא כ"כ בוודאי ל"ח ואזלי' בתר רוב דיעות כנ"ל ועיין:

והנה הש"ך סי' קכ"ו צווח על בעל הלבוש שהשמיט מ"ש המחבר יש אומרים דאינה מקודשת דבחומר עריות בוודאי לנו לחוש לי"א והסכים בתומים שם עם הש"ך, ולפענ"ד יפה עשה הלבוש דלא חש לי"א, דבאמת מ"ש המחבר וי"א דאינה מקודשת הגם דקבע להלכה דא"י למחול חושש להחמיר בחומר דאיסור אשת איש יש לתמוה טובא זיל בתר טעמא למאן דס"ל דיוכל למחול דאינה מקודש' משום דל"ס דעתה הוא וכיון דנקטי' להלכה דא"י למחול הגם דיש דס"ל דיוכל למחול, מ"מ כיון דנקטי' עכשיו דא"י למחול שוב סמכה ולכל השיטות מקודש' כיון דסוף כ"ס עכשיו סמכה דעתה דבב"ד ל"מ כשימחול, ומצאתי ראיתי קושי' בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל בחידושיו לגטין והיא קושיא עצומה, ושם נאמר ישוב על זה די"ל לשיטו' דס"ל דיוכל למחול ולא סמכה דעתה ליכא אופן דיועיל מעמ"ג לענין קדושין ממילא לא תיקנו כלל מעמ"ג בקדושין ולכן גם דקיי"ל דא"י למחול וסמכה דעתה, מ"מ חוששי' לשיטות דס"ל דיוכל למחול ממילא לא תקנו מעמ"ג בקדושין ול"מ קדושין משום דלא תיקנו בקדושין ולא משום דסמכה דעתה אלו דבריו הקדושים זצ"ל וש"י:

ויש לי לפקפק א"כ אזדא לי' תי' רמב"ן על הרי"ף דהא דלא מתרץ פלוגת' דרבנן ור"מ בסמכה דעתה דרצה לתרץ כעין דמתרץ בתחלה כמקדש בשטר דפליגו בגוף הקנין אי קונה ולדברי קדשו של אבא זצ"ל היה יוכל לומר דפליגו אם סמכה דעתה ולרבנן דל"ס דעתה ממילא לא תיקנו כלל מעמ"ג בקדושין וליכא קנין כלל כמו בשטר אי פליגי בדר"פ והרווחנו טובא דלא צ"ל דרב דס"ל מעמ"ג אפי' במלו' כר"מ ולא כרבנן, ועוד בעיקר הדבר מ"ש דאם ל"מ מעמ"ג בקדושין משום דל"ס דעתה לא תיקנו מעמ"ג בקדושין תינח לתקן קנין מעמ"ג בקדושין כיון דלאמת ל"מ משום דל"ס דעתה מה להו לתקנו כלל, אבל הלא תיקנו מעמ"ג משום תקה"ש ובוודאי בקדושין לא שייך תקה"ש וצ"ל לר"מ דס"ל מקודשת כיון שתיקנו דמעמ"ג קנין הוא, ממילא קונה בכ"מ גם היכא דליכא תקה"ש, ועיין סמ"ע רסי' קכ"ו ס"ק ב' שכ' במתנה איכא רבותא דל"ש תקה"ש והה"נ בקדושין, ולפ"ז לא א"ש מ"ש אאמ"ו זצ"ל כמובן ויש לדחוק:

ומדי דברי בזה אציע פה מה דקשה לי בש"ס גיטין י"ד ע"א דמקשה על גבי קבא דמוריקא הא אמר רב חדא זמנא ומחלק בין מתנה מועטת למרובה, י"ל דקמ"ל רב טובא דממ"ש במק"א במעמ"ג קנה היה מקום לומר דווקא בשמקנה לו עבור מה שמחויב לו דאיכא תקה"ש, אבל בנותן במתנה לא הגם דמסתימ' ומלשון רב משמע ג"כ מתנה מ"מ אינו מפורש והשמיענו במעשה זה דס"ל גם במתנה קנה כיון דתיקנו קנין זה משום תקה"ש קונה בכ"מ וצע"ק:

ונחזור למקום ישוב של אבא מאוה"ג זצ"ל שהוא מפוקפק ולחומר הקושי' על המחבר צריכים אנו לקבלו אבל אין להרעיש על בעל הלבוש דהשמיט י"א שהביא המחבר אולי מה"ט דקשה ליה על המחבר דחושש לי"א כקושי' הנ"ל ואין לתפוס עליו כלל:

חדא ועוד קאמינא בטעמא דלבוש, לפמ"ש כי המחבר לא חש לי"א רק משום חומר א"א היינו שצריכה גט אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אבל לא צריכה קדושי' שני' ממי שקדשה במ עמ"ג, ולזה המחבר לשיטתו אזיל דחולק בב"י על הרי"ו דס"ל דמקדש במעמ"ג ליכא רק קדושין דרבנן, ולשיטתו בב"י דקדושי דאוריי' נינהו לדסוברי' דמקודשת א"צ גט משני ומביא י"א דאינה מקודשת וצריכה גט משני, ולשיטת רי"ו דליכא רק קדושי דרבנן פשיטא דצריכה גט משני והיינו אם קדשה שני שלא במעמ"ג וקדשה כדרך המקדשים, דאי גם שני קדשה במעמ"ג א"ל גט משני דכבר נתקדשה קדושי' דרבנן מראשון וגם לשיטת ב"י דקדושי דאורייתא נינהו אין חוששי' לדס"ל דאינה מקודשת ממ"נ גם קדושי' שני' ל"מ ועיין כ"ז לקמן סי' ל"א סעי' ד' ובח"מ וב"ש שם, ואם קדשה שני שלא במעמ"ג לשיטת הרי"ו פשיטא דצריכה גט משני לכ"ע והמחבר לשיטתו אזיל לכן כ' י"א להחמיר להצריכה גט משני ונ"ל לזה התכווין הח"מ ס"ק כ"ב בתר דכ' דכאן חושש משום חומרא דקדושין לי"א סיי' וכבר נתבאר בב"י דעת רי"ו אף מאן דס"ל דמקודשת אינו רק קידושי דרבנן ומדאורייתא מעמ"ג ל"ק ולכאורה אין דבר זה אי מקודשת מדאורייתא או מדרבנן שייך כאן ומקומו במ"ש המחבר מקדש במעמ"ש מקודשת הי' לו להביא שיטת רי"ו וכ"כ ב"ש ס"ק ל"ה על מ"ש מחבר מקדש במעמ"ג ובס"ק ל"ו די"א דאינה מקודשת כ' דחומרא הוא והח"מ עירבב ב' דברים להדדי, ולמ"ש א"ש דכוונתו דמחבר לא חושש לי"א רק משום חומרא דקדושין ודווקא שצריכה גט משני אבל לא צריכה קידושי' שני' מראשון, וע"ז מייתי שיטת רי"ו דגם למ"ד מקודשת רק מדרבנן כי כן לכ"ע צריכה גט משני וליכא נפקותא בי"א אלו, והמחבר לשיטתו בב"י אזיל וא"ש:

ועיין ב"ש ס"ק ג' וס"ק ו' דנראה לו מדלא הביא הד"מ רק שיטות רי"ו ולא דב"י חולק ש"מ דס"ל כרי"ו וכן נראה דעת הב"ש וי"ל דגם הלבוש הכי ס"ל דאינה מקודשת מדאורייתא, ולכן בדין השמיט י"א דאינה מקודשת והיא חומרא דלדעתו פשיטא דצריכה קדושי' משני מעיקר הדין לכ"ע דקדושי' ראשון רק מדרבנן, ואם מקדשה שני ג"כ במעמ"ג לכ"ע ל"צ גט משני מכח ממ"נ כדכתיבנא וא"ש:

וקרוב לי לומר הא דחושש המחבר לי"א הגם דבח"מ פסק בפשיטו' דא"י למחול משום דחושש ג"כ לשיטות רי"ו דקדושי מעמ"ג רק דרבנן וצריכה גט משני הגם דהוא חולק מ"מ בצירוף י"א דאינה מקודשת כלל חושש להצריכה גט משני, וגם בב"י אינו חולק על הרי"ו בחוזק אלא שכ' דאין דבריו מוכרחי' די"ל מדאורייתא מהני ולא ברירא כ"כ לכן חושש לו בצירוף די"א דאינה מקודשת, ובזה ארווח לנו יותר ישוב של כבוד קדושת אבא מאוה"ג זצ"ל דס"ל למחבר לדסוברי' דאינה מקודשת לא תיקנו כלל מעמ"ג וצ"ל מנ"ל לב"י לומר כן, ולפמ"ש א"ש מאחר דלרי"ו לכ"ע צריכה גט משני ואפשר לי"א דאינה מקודשת דלא תיקנו כלל מעמ"ג בקדושי' בצירוף כ"ז חושש להחמיר להצריכה גט משני:

עוד נ"ל בשיטת המחבר דחושש לי"א הגם דנקט להלכתא בח"מ דא"י למחול ולהסיר מעליו קושי' עצומה שהקשה עליו אאמ"ו זצ"ל, ואומר אני מ"ש הב"י דלא כרי"ו וס"ל לב"י דקדושי דאורייתא נינהו, וכ' הב"ש ס"ק ו' כיון דקנתה הממון מדאורייתא שלה הוא משא"כ אחר יאוש מדאורייתא צריך להחזיר ועיין ח"ס יו"ד סי' שי"ד שנותן תבלין לדברי ב"ש י"ל זה דווקא לשיטות הסוברי' דא"י למחול והקנו לו רבנן קנין גמור שיעבוד הגוף ונכסי' עיי"ש רא"ש ספ"ק דגטין שכ"כ וכיון דהקנו לו קנין גמור ולא נשתייר כח ושיעבוד ביד המקנה קונה קנין גמור מדאורייתא שיש כח בידם לתקן כך ולהקנות לו לגמרי עד שיהי' קנין מדאורייתא, אבל לדסוברי' דיוכל למחול דנשאר ביד המקנה שיעבוד הגוף ונשאר כך בידו למחול הרי לא הוציאו לגמרי מרשותו אין זה אלא קנין חלוש מדרבנן ולא מהני כדבר הנקנה מדאורייתא, והה"נ במוכר שט"ח לחבירו דקיי"ל דיוכל למחול לדסוברים מה"ט דיוכל למחול משום דקנין שטרו' דרבנן, דלא הקנו לו שיעבוד גופו גם הב"י מודה דאינו רק קנין מדרבנן ואינה מקודשת רק מדרבנן, ולכן חולק הב"י על הרי"ו מסברתו כיון דס"ל עיקר כשיטות הסוברים דא"י למחול הו"ל קנין גמור ומועיל מדאוריי' אבל לדסוברי' דיוכל למחול מודה הב"י לרי"ו דליכא רק קדושי' דרבנן, והא"ש י"א דמביא בש"ע דאינה מקודשת הגם לפי דנקטינן לעיקר דא"י למחול וסמכה דעתה לכ"ע, מ"מ כיון דלי"א אלו דיוכל למחול ולא האלימו קנין מעמ"ג כ"כ שיהי' כקנין דאורייתא ול"ק רק מדרבנן ממילא הקדושין רק דרבנן, הגם לדידן להלכ' קיי"ל דאינו יכול למחול וזכת' לגמרי, מ"מ חוששין לשיט' דיוכל למחול ולאחזקי קנין מעיקר' שיהיה קנין אלי' כקנין דאורייתא גם עכשיו ליכא רק קנין דרבנן וקידושי דרבנן וצריכ' גט משני ובמקום איסור חוששי' לשיטה זו ומיושב תמיהת אבא מאוה"ג זצ"ל ע"כ בעהי"ת:

וכ"ז שצריכ' גט משני אבל אינה צריכ' קדושין אחרים מראשון חדא דדוקא משום חומרא דא"א חייש המחבר לשיטת י"א הגם שאינה עיקר כמ"ש ובארנו כבר לעיל ועיי' סי' ל"א סעיף ד' בקדושי ספק דלמא ש"פ במדי צריכה קדושין אחרים התם ספק ממש הוא ספק דאורייתא או דרבנן אבל הכא רק חומר' הוא לחוש לי"א נגד רוב שיטות ופוסקים דווקא בחומר' א"א חוששין להצריכה גט משני, ועוד לפמ"ש דחושש המחבר לי"א דלדדהו הוי רק קדושי דרבנן דווקא להצריכה גט משני אבל א"צ קדושי' אחרי' כמו בקידושי קטנה ועיין זה ב"ש סי' ל"א ס"ק ז' וכ' שם שיתכוין בביא' לקידושין גמורי' עיי"ש, ה"נ במקדש' במעמ"ג וקידשה בביא', ואפשר שא"צ גם זה כיון דלעיקר הדין קיי"ל דא"י למחול ומקודשת מדאורייתא ומהיות טוב יש להחזיר שיכוון לקדשה בביאה, הנלפע"ד כתבתי בחפזי וסמכתי על המעיי' יבחר ויקרב, הכ"ד אוה"נ דש"ת:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

העתק גביית העדות

במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הב' צבי בן כ"ה פרץ הערשקאוויץ והב' כ"ה דוד בן מו"ה אברהם ליב ליבער מאנן ני' ואחר האיום בתורת אל יו"ע ובח"ח של יב"ן העידו לפנינו מה ששמעו ומה שראו בענין הקדושין של הב' דוד בן כ"ה משה שווארץ שקדש בפניהם אם הבתולה גיטל בת כ"ה יוסף פאללאק ני' ביום א' תבוא אלול תרל"א לפ"ק, וזה עדותן:

הב' צבי בן ר' פרץ הערשקאוויץ אמר בזה"ל נאך בעענדיגטער שולע וואללטע איך צור קאמעדיע געהען אלס איך פאר ר' נחומס ווייבס הויז פארבייא גינג זאה איך דארט הב' דוד שיוארץ אונד הב' דוד ליעבערמאהץ איך גינג היניין אונד פראגטע זיא אב וויר ניכט דיא פארשטעללונג בעזוכען וואללטן דיא מעדכען זאגטען ווען דיא יונגען לייטע זיא אויפפיהרען ווערדען, דארויף זאגטע הב' דוד שווארץ צור הבתולה גיטל פאללאק דיא שאן דאמאלס דארט וואר, ווענן זיא איהם געלד געבען ווירד זא ווירד ער זא פריינדליך זיין. זיא פערלאנגטע איין פפאנד ווארויף ער איהר דען זיעגעלרינג הינריינגוע אלס פפאנד, זיא שטעקטע זיך דען רינג אם צייגער פינגער דער לינקען האנד אונד זאגטע, יעטצט האט ער מיר דיא קאמעדיע געמאכט איך האבע שאן איינען מאנן, היערויף ערפאלנטע איין געשפרעך דאס דיעזער רינג ניכט גילטיג איזט, ער זאלל איהר דאס רייפרינגל וועלכעס ער אן האטטע אויף זיינען פינגער, געבען. קורץ דער רייפרינג וואורדע איהר אויף דען פינגער דער רעכטען האנד אננעטהאן, אונד דער בחור דוד שווארץ זאגטע צו מיר דא ער איהרען פינגער אויף וועלכעס דאס רינגערל וואר אין זיינער האנד האלטע, דאס איך מיט איהם דען טרויאונגס פארמעל שפריך זאגען זאלל, איך גאב איהם צור אנטווארט, ווענן איך מיט דיר זאגע דאנן ווירד דיר דונקעל פאר אויגען ווערדען, ער דראנג אבער אין מיר צו זאגען, ווארויף איך איהם פאלגענדע ווארטע פארזאגטע, הרי עס זאלל דיר ווערדען וואונד אונד וועה, את איך טוהע דיר אין דער יד, מקודשת פאלל אין חלשת, בייא מקודשת פערשאאנד ער מיך ניכט גוט אונד פראגטע מיך נאך איינמאל וואס איך זאגטע, איהם עס פרשטענדיג צו זאגען, זאגטע איך מקודשת פאלל אין חלשת, דארויף זאגטע ער איהר וויעדער מקודשת פאלל אין חלשת, דיא ווערטער הרי את מקודשת זאגטע ער צו איהר, אונד דאס דייטשע לעכערליכע זאגטע ער צו מיר וויעדער, דיא נאכפאלגענדע ווערטער לי בטובעת זו כדת משה וישראל זאגטע איך אהנע רייס, אונד ער אויך צו איהר. הב' דוד ליעבערמאנן מאכטע אויפמערקזאס דאס דיעזע זאכע קיין געשפאס איזט, ווארויף איך זאגטע, דאס איך עס דען העררן ראבבינער זאגען ווערדע דא איך אויך עדית בין בייא דער זאכע, נאך פיעלעם געשפרעך זאגטע ער צו איהר, נון מיין ווייב געבע הער דיא פאאר גראשען, האט זיא איהם דאס רינגעל צוריק געווארפען אונד זיא זינד פארסנעגאנגען, הב' דוד ליעבערמאנן העד השני איזט געזעססען נעבען דער זאכע אונד איך דוד שווארץ בין נעבען איהר געשטאנדען עכ"ל:

שוב העיד הב' כ"ה דוד ליעבערמאנן כל הדברים הנ"ל שהעיד הב' צבי הערשקאוויטש, נור וואס הערשקאוויטש זאגט, דאס דען זיעגעלרינג וועלכען ער צו ערסטען איהר גאב האט זיא אנר געשטעקט אן צייגעפינגער דער לינקען האנד אונד זאגטע יעטצע האט ער מיר דיא קאמעדיע געמאכט איך האבע שאן איינען מאנן, היערויף ערפאלגטע איין געשפרעך דאס דיעזער רינג ניכט גילטיג איזט, זאגטע העד דוד דאס שלא שמע דברים הנ"ל, וגם הזיגעלרינג לא שנתנה על ידה, ומיד שנתן לה דוד שווארץ דען זיעגעלרינג, האט זיא געזאגט דאנן ווילל איך ניכט, איך ווילל דאס אנדערע רינגעל, הערנאך האט ער זיך אויסגעטהאן דאס רייפרינגעל אונד האט עס איהר געגעבען, אונד זיא אלליין האט עס זיך אנגעטהאן אויף דען פינגער אונד זאגטע, יעטצט האבע איך דיא וואהרע מעשה, ועל זה לקח הב' דוד שווארץ האצבע של הבתולה אשר הטבעת עלי' בידו ואמר להב' צבי הערשקאוויטש שיגיד עמו, והוא הגיד עמו הרי את מקודשת עם כל החרוזים שמבוארין לעיל בעדות הב' צבי הערשקאוויטש ככל החזיון הנ"ל:

והב' דוד בן ר' משה שווארץ המקדש הגיד, בזה"ל שהוא הלך שם ברחוב ההוא והבתולה הנ"ל קראה אותו לביתם לאכול קשואים ואבי' ואמה לא היו בביתם ואכל שם ואח"כ הלכו ביחד לאשת ר' נח והי' שם המעשה ההוא ובפעם הראשונה כשנתן הזיגעלרינג אמר הלשון הנ"ל עם החרוזים ואח"כ אמר שהזיגעלרינג לא טוב שיש עליו אבן, וגם כי הוא על האצבע השמאל והלך ונתן לה לבקשתה הרייפרינגעל בעצמו על אצבעה הפעם שנית ואמר לה רק הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י בלי שום חרוז והכוונתו הי' לקדשה:

והנערה המתקדשת מכחשת ג"כ את הב' דוד הנ"ל בענין הקדושין ואת העדים לא הכחישה רק אמרה שלא כיוונה לשם קדושין וסברה שהיא לשחוק בעלמא, נתקבל ביום ו' תבא תרל"א לפ"ק:

ישעי' הק' בן מו"ה בן ציון ז"ל בייערן

חופק"ק הנ"ל. ישעי' בר"י שווארץ, הק' רפאל ב"ג פרידלענדער.

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה