אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה לו

תשובה לה

שפעת שלומים מגבהי מרומים, לה"ה י"נ הרב המופלג מלא פלג וותיק מלא עתיק המאה"ג צדיק נשגב כש"ת מו"ה מאנדל ני' אבדק"ק רעטע והגליל יע"א:

הן היום באתי למלאות מבוקש מע"כ ני' מאתי לעיי' בהלכה למעשה שבא לפניו, בא' שקידש ע"ת בשנת תקפ"ח לפטור אשתו מזיק' אחיו אשר לא נודע איה מקומו ויעבור והנה איננו ויבוקש ולא נמצא, ולעת כזאת אשר הלך לעולמו בעל האשה ומאחיו לא נודע וכבר עבר הזמן אשר קצב בתנאו והאשה רוצית להנשא, ולבו דמע"כ ניקפו לעשו' מעשה ע"פ התנאי והכתב אשר ישנו תח"י שהעידו שני עדים בכתב אז בשעת קדושי' כל המעשה אשר נעשה והתנאי אשר התנה.

ואת אשר נדרתי אשלמה ומוצא שפתי לא אשנה אשר הבטחתי למע"כ ני' לכשאפנה אשנה ואשימה עיני עליו, והן בסוף שבוע זו פניתי מעט מהמין טרדותי ובאתי על העיון, ובינותי בספרים, ומצאתי ראיתי להקת גאוני קמאי הסכימו להתיר לכתחילה לסמוך לקדש ע"ת ע"ד שכ' הג"ה רמ"א בסי' קנ"ז בשם מהר"י ברי"ן אפי' באח שנאבד או אח חרש וכיוצא בו וכ"א האריך למעניתו בטעמי' שוני', וכן נראה שכבר הורה זקן בזה כבוד אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שיש תחת ידו כתוב אופן התנאי בכל פרטיו שכן עשה מעשה, גם נראה בעין שכתב זה שהציע פר"מ ני' הוא מיעתק ממנו ונעשה מעשה ע"פ הורא' והסכמת אאמ"ו זצ"ל, ולא מצאתי לו תשובה בענין זה נראה דהי' פשוט בעיניו כבעלי תשובה הקודמי', ואנן מה נענה בתרי' ומה לנו לדבר עוד על המלך מלכי רבנן אחר אשר כבר עשהו:

ואמרתי שוב אל לבי אם כי אין ספק שהורא' זו בקדושה, ואינו נכנס לבית הספק לבדוק אחרי', מ"מ להיות כי עובדא בא לפני ומלתא דלא שכיח הוא, אסורה נא וארא' אשר יצא מפי גאוני קמאי ובתראי בזה, אולי יחננו ד' להוסיף דברים ולחזק הדין במסמורים ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר:

והנה מקור דין זה לקדש ע"ת במקום יבם נובע מתה"ד ומובא בב"י סי' קנ"ז שכ' דיש נוהגי' להתנו' שלא תזקק ליבם נשתמד אם תפול לפניו, וכ' וצ"ע דהמדרכי פ' הפועלי' מייתי ירושלמי דמתנה עמשב"ת תנאו בטל כגון אם מת לא תזקק ליבם, אמנם בתלמוד דידן פ' הגוזל לא משמע הכי מדפריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכא לא קדשה נפשה, וכ' ואין לומר משום דהתם הוי אנן סהדי וא"צ להתנות, אבל המתנה בפירוש גרוע דבתשובת מיימוני מביא ראי' מהגוזל וכ' דהוי כמו שהתנה בפירוש משמע דבפירוש בוודאי מהני, והאידנא דרגילי' לעשו' נשואי' וקדושי' יחד וכיון דבהאי שעתא מתנה אנשואי' נמי מתנה, הנה התה"ד הכריע דמהני תנאי כי ש"ס דידן מחולק עם הירושלמי וב"י תמה כיון שאין ההיתר מבואר בגמר' דידן ובירושלמי בפירוש חולק ומבואר לאיסור האיך אפשר להקל וישתקע הדבר, הנה מ"ש הב"י דבגמרא דידן אין ההיתר מבואר הגם דתה"ד מביא ראי' מש"ס פ' הגוזל, הא' י"ל שאני התם דלא התנה בפי' כמ"ש תה"ד שיש לחלק, אלא דכ' מדמסיי' הגה"מ דהוי כמו שהתנה בפירוש משמע דבפירוש עדיף ועל הגה"מ בעצמו קשה מנ"ל לומר כך נגד הירושלמי, כיוון שיש להשוו' ולחלק בין אומר או היכא דאנן סהדי ואינו מתנה כנ"ל כוונתו פשוטה, אלא דבאמת מ"ש תה"ד שיש לחלק בין מפרש או אנן סהדי אין מובן בפשוט למה יהי' עדיף אנן סהדי ממפרש כיון שסוף כל סוף הוי מתנ' עמ"ש בתורה ויבואר לפנינו אי"ה:

והנה כבר קשו קמאי דקמאי על ראי' התה"ד מירושלמי דאם מתו לא תזקק ליבם דהוי מעמב"ת היכי ס"ד שלא יהי' מתנה עמשב"ת, וגם מ"ש מש"ס דידן לא משמע אינו מובן הא בזה לית דפליג מעמ"ש בתורה באיסור תנאו בטל וצע"ג:

והנה יגעתי מצאתי ישוב לזה, הנה תה"ד ציין לעיי' בתוס' פ' אע"פ כמה חילוקי' במתנה עמ"ש בתורה, ונ"ל דמדברי תוס' הנ"ל יצא לנו ספק אם מתנה אם מת לא תהי' זקוקה ליבם אם הוא בכלל מתנה עמשב"ת דתנאו בטל ומעשה קיי', תחלה נבוא לבאר דברי תוס' שם דקשים להולמם ועמד עליהם הפ"י בכתוב', דתוס' הקשה הא ע"כ בדכפלי' לתנאו א"כ למה יהי' המעשה קיי' הא התנה מפורש שאין רוצה בכך ע"ת זה ונתקשה פ"י משמע דאי לא הי' צריך ת"כ לא הי' קשה לתוס' א"כ מה מקשה אח"כ מנזיר י"ל שם בדלא כפלי' לתנא, וכ' וצ"ל דמשום דסתם מתני' ר"מ מקשה:

ולפע"ד ל"צ לזה דבתוס' ישנים שבגליון ש"ס מביא בשם ר"ת דמתרץ קושי' תוס' כיון דמתנה נגד התורה אמרי' להפליג בדבריו התנה וכן הביא רמב"ן פ' יש נוחלי' תי' זה, אלא דהשיב עליו בנזיר דמתנה לעצמו לא שייך להפליג אמר, וזה לא שייך רק במתנה עם אחר, ואומר תוס' דמקשה מאין עלי שאר וכסות ובהא יש לומר כתי' ר"ת דלהפליג אמר ע"כ דתוס' לא ס"ל סבר ר"ת, וי"ל דלא רצה תוס' בזה רק כשמפרש הן ולאו ל"א להפליג, אבל למ"ד דלא צריך ת"כ וס"ל מכלל הן נשמע לאו בזה מודה תוס' די"ל דווקא כשאין מתנגד לד' ת ומתנה במה שאפשר אמרי' מכלל הן וכו' אבל כשתנאו נגד ד"ת כ"ע מודי' דל"א מכלל הן נשמע לאו אלא להפליג אמר כן דלא כשווי' מתנה עמשב"ת, ולכן לא הקשה תוס' רק לר"מ דצריך ת"כ בזה ס"ל לתוס' דלא כר' ת כיון שמפורש אמר הלאו שאינו רוצה אם לא יהי' התנאי ל"א להפליג ולכן הקדי' תוס' דצריך ת"כ, והא"ש דמקשה מנזיר גם אם נדחק מתני' דלא כר"מ מ"מ קשה דהא בכזי' לא שייך להפליג אמר כמ"ש רמב"ן כיון שבין עצמו מתנה גם בדלא כפל קשה כנ"ל:

והעלה תוס' כיון דכל תנאי לולא דמצינו בב"ג וב"ר ה"א דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, לכן צריך שיהיה דומה ממש להתם שלא הי' תנאי עמשב"ת, והקשה פ"י עדיין קשה מנזיר דדיבור הוא ולא צריך למילף מתנאי דב"ג ומסברא ידענו הדרא הקושי', ליישב שני קושי' יחד ומתורצת חדא בירך חבירתה עם שהקשה מתחלה די"ל מתני' בלא כפל לתנאו וכ' דתוס' מקשה משו' סתם מתני' ר"מ וצריך כפילת תנאי, והנה לפי הסברא שכ' תוס' דבעינן דומי' דב"ג משום דכל תנאי ילפי' מהתם ולכן צריך דומי' ממש א"כ כל דיני תנאים דיליף ר"מ מב"ג י"ל מת"ט יליף משם לא משום דמצינן כן די"ל מעשה שהיה כך הי' כדס"ל לרבנן דר"מ אלא משום דס"ל דאם לא מצינו תנאי דב"ג לא ידענו דמועיל תנאי ומשם ילפי' ואין לך בו אלא חדושו כמתכונתו כל שהי שם צריך בכל תנאי, וא"כ בנזיר דדיבור הוא ולא צריך למילף משם לא בעי שום דין תנאי וגם כפלות תנאי ל"צ, וכן ס"ל לרמב"ן בב"ב באפשר ע"י שליח ועיי' רמב"ן ביצה גבי ותנסב ברתא, אלא דעד דלא חידש תוס' לנו סברתו דבלא"ה לא הוי ידעי' דתנאי מועיל משום דלא אתי דיבור וכו' ס"ל דיליף ר"מ דיני תנאים משו' שכן מצינו דקפיד משה עליהם ובדיוק אמר כפילת תנאי והן קודם ללאו ולא במקרה, וא"כ גם בנזיר ילפי' משם ואין חילוק, ומעתה א"ש דתחלה מקשה תוס' שפיר מנזיר הגם דתוס' ל"ק לי' רק בכפל לתנאו וכמ"ש, מ"מ הקשה דס"ל גם בנזיר צריך כפילת תנאי לר"מ וסתם מתני' ר"מ כמ"ש פ"י, אבל כשחידש לן דלכן מתנה עמש"ב, תנאו בטל משום דכל עיקר דמועיל תנאי ילפי' מתנאי דב"ג וב"ר וצריך דומיא בכל, לפי הנחה וכו י"ל כל דיני תנאי' מה"ט ילפי' משם, ובנזיר ל"צ לשום דין תנאי, שוב ל"ק מנזיר למה יהיה המעשה קיים י"ל בדלא כפל לתנאו איירי דאין צריך אפי' לר"מ כיון דדיבר הוא ולכן המעשה בטל כיון דלא כפל וע"פ שהסברתי לעיל בדלא כפל אמרי' להפלג ואפי' בנזיר ס"ל לתוס' דאמרי להפליג כסברת ר"ת וא"ש ועיי':

ובזה מצאנו הסבר למ"ש תוס' ליישב הא דאהי' נזיר ע"מ שאגלח בב"ח המעשה בטיל הא מתנה עמ"ש בתורה ותי' כיון שאין יודע שהוא נגד ד"ת, וצ"ל א"כ יהי' בכל מעמש"ב הדין כן בע"מ שאין לך עלי שאר וכסית וכיוצא בו אם אינו יודע שהוא נגד ד"ת ולא מצאתי כן וכן תמה בהפלאה, ולפמ"ש י"ל דוקא בנזיר כ' תוספת כן דנפמ"ש בנזיר שאין צריכין ללמוד מתנאי דב"ג וב"ר, והי' המעשה בטל כקושי' תוס', אלא שכתבנו דלפי תי' התוס' הא דנזיר ע"מ שלא אשתה איירי בלא כפלי' יאמרי להפליג בדברים אמר, וע"ז הקשה תוס' מהא שאגלח בב"ח מסתמא ג"כ בלא כפל איירי כיון שא"צ כפילת תנאי סתמא כפירושו בלא כפל א"כ יהא התנאי בטל דנאמר להפליג אמר, וע"ז תי' תוס' שפיר כיון שאינו יודע שמתנה נגד התורה לא שייך דלהפליג אמר כיון שאינו יודע שמתנגד לד"ת הוי לגבי דידי ככל תנאי שאמרינן מכלל הן נשמע כוונתו ללאו, אבל בתנאי שאין לך עלי שאר וכסות דלא אתי לבטל המעשה משום דלהפליג אמר דהא צריך כפילת תנאי רק הטע' משום דכל עיקרו ילפי' מתנאי ב"ג וצריך דומי' ואין בכחו להתנו' ולבטל המעשה כמשתנה נגד התורה, גם כשאינו יודע שהוא נגד מ"מ המעשה בטל כנ"ל, והא"ש ג"כ מה דצ"ל לפי' תי' תוס' בטע דמעשה בטיל משום דכל עיקר התנאי דמועיל ילפ' מתכאי ב"ג וא"כ לר"י דפליג על ר' ול"צ ד"ת ע"ב דלא ס"ל דתנאי ילפי' מתנאי דב"ג, א"כ קשה הא מודה במידי דאיסור דתנאי בטיל ומעשה קיים וכן בעונה וקשה קושי תוס' ולפמ"ש א"ש דשרי' בלא כפל לתנאי המעשה בטל דאמרי' דלאפליגי אמר והכא דכופל באמת לר"י המעשה בטיל כנ"ל ודברי תוס' מבוארי ע"ד נכון ועיין:

עוד פש גבן להסביר מ"ש תוס' כיון דכל עיקר התנאי דמהני מתנאי ב"ג ילפי מה התם אינו מעמ"ש בתורה כן כ"ת, ונ"ל מה טעם לדבר הזה שיהי קפידא בכך ובכל דיני תנאים כפילות תנאי ותנאי קודם למעשה ובאינן דיי תנאים נתנו טעם, אבל בזה שיהי תנאי מהני רק בשאינו מתנה עמש"ב אין טעם לכאורה ועיי' תוס' כתוב' ע"א גבי שאפשר לקיימו ע"י שליח שהקשה תוס' בטעמו וכו' נימא ג"כ צריך שיהי תנאי בקרקע דווקא כמו התם והמציא טעם לדבר עיי"ש, ס"ל לתוס' הגם דכל עיקר התנאי משם ילפי' לא נימא שיהי דימה דווקא להתם בדבר שאין בו טעם ולא חזי' שהי' קפידא ובמכויין בתנאי דב"ג כ"כ וא"כ קשה כהנ"ל, ונ"ל להסביר בטוב טעם, כיון שמסבר חוץ הוי אמרי' דאין תנאי בדיבור מועיל לבטל מעשה רק מהתם ילפי' שיש בכח תנאי לבטל היינו אי ע"י תנאי אפשר למעשה שיהי כשיתקיים התנאי ולא נתבטל המעשה מכל רק בחד כד כשלא יקיים התנאי אבל במתנה ע"מ שאין לך עלי שאר וזה דבר שא"א שיהי' שאין קדושין לחצאין רק דנימא אם כי התנאי א"א מ"מ הוא אינו רוצה בענין אחר ויתבטל המעשה א"כ לפי תנאי שהתנה א"א למעשה להיות בשום אופן בעולם ובטל מאליו מיד דבר זה לא נוכל למילף מתנאי דב"ג וב"ר שיהי' בכחי להתנות שע"י התנאי יתבטל המעשה מכל, וכעין סברא זו אמור בראשונים בתנאי דמעכשיו דלא בעי תנאי' וכנ"ל סברת תוס' נכון וברור:

ולפ"ז אם כנים דבריו במתנה עמש"ב ואין התנאי רק בחד צד, ואפשר למעשה להתקיים גם כשבטל התנאי כגון באומר אם ימות לא תהיה זקוקה ליבם ואם תהיה זקוקה אינה מקודשת, ואם לא תפול לפני יבם תהי' מקודשת ומה שמתנה ע"מ שלא תהי' זקוקה הוא עמ"ש בתורה שא"א שתהי' מקודשת ולא תהי' זקוקה אלא שהוא עומד וצווח שאינו רוצה בענין אחר שלא תהי' זקוקה וכיון שא"א בכך אינו רוצה בקידושין הוי מעמשב"ת ותנאו בטל, אלא לפמ"ש כיון שבחד צד אם לא תפול לפני יבם שיהי' לו בנים או ימות האח תחלה רצונו שתהי' מקודשת א"כ אין התנאי מבטל המעשה מכל כיוון שיש צד שהמעשה קיים דומה לתנאי ב"ג שמועיל התנאי לבטל המעשה בצד א' ולכן אם נפלה לפני יבם מהני תנאו שהתנה עמש"ב שיהיה הקדושי' בטלים כנ"ל ועיי':

ויש לעיי' לפמ"ש בתנאי דע"מ שאין לך עלי אונא' או שאין בו דין אונא' דפסקי' בח"מ סי' רכ"ז דיש לו עליו אונא', ובשאין בו דין אונא' הטעם דמעמשב"ת, ולפמ"ש הרי יש חד צד דמתקיי' המעשה גם לפי רצונו שאם יהי' בו דין אונא' שאין רוצה במקח היינו כשיהי' אונאה ומכר יותר משווי' שתות אבל כשלא יתאנה המקח קיים א"כ כשנמצא שיש בו אונא' למה לא יוכל המוכר לבטל המקח גם שהתנה עמשב"ת וא"א לו לומר שהמקח קיים ואין לו עליו דין אונאה מ"מ עכ"פ יהי' המקח בטל כיון שלא רצה רק שלא יהי' עליו דין אונא', ולכאור' י"ל באמת הדין כן שאם רוצה המוכר לבטל המכר מכח תנאו, יש לו עליו אונא' כשרוצה בקיומו של מקח ולא יתבע ממנו אונא' משום תנא' זה לא מועיל, כך י"ל, אלא דבטור לא כ' כן, דכ' במתנה ע"מ שאין בו דין אונאה לו להתנו' נגד דין תורה וחזר הדין דבשתו' המקח קיים ומחזיר אונא' ס"ל דהמקח קיים כמו שלא התנה כלל, והי' זה בהעלמת עין במח"כ הקצה"ח שם ש' ע"פ סברתו, דיוכל המוכר לבטל המקח עיי' בו, ולא הרגיש כי הטור מפורש לא כ"כ, וכן נראה שהי' נעלם זה מבני אהובה הלכות חליצה שכ' דתנאי ע"מ שאין בו אונאה אינו תנאי ככל תנאי שאינו בלאו שיתבטל המקח רק תנאי בעלמא שיהי' כן כמו מתנה ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שא"א לומר ואם לאו, ואלו ראה דברי הטור לא כ' מש"כ ועיי', נחזיר לדברינו לפמ"ש הי ראוי' שיוכל המוכר לבטל המקח אם נתאנה הלוקח ותובע אונאתו, ונ"ל התם שאני שמתנה עמש"ב שאין לו עליו אונאה איירי שבשעת המכר אינם יודעים אם מוכר לו יותר מדמי שווי' שתות ומתנה עם הלוקח ומשום זה אמר בש"ס ב"מ נ"א ע"ב דלא ידע דמחל ומי יימר דקעקר היינו ששניהם אינם יודעים בשעת מכירה דמי שווי' ואולי לא התאנה, אבל כשנגלה לבסוף שמכרו יותר מדמי שווי לפי תנאי שהתנה ע"מ שאין בו אונא' ואם לאו המקח בטיל ולפי שמתנה נגד התורה א"א שלא יהיה עליו דין אונאה רק שנאמר שהמקח בטל כפי רצונו, וא"כ אין מקום למקח לחוש בשום אופן כיון שיש לו עליו אונא' ויש בו אונאה רק ששניהם אינם יודעי' האמת בשעת המוכר שוב הוי כע"מ שאין לך עלי שאר וכו' דהתנאי בטל ומעשה קיים כיון שע"י תנאי שהתנה א"א שיתקיים בשום צד כנ"ל ועיין:

ועפי"ז יש לקיים דינו של תשובת הרא"ש דמביא הטור סימן קי"ר בא"ע במתנה שלא להוסיף אשה על אשתו דאין זה מעמש"ב דאין זה וודאי עוקר דאולי תלד או יגרשנה בלא"ה עיי"ש, וקשו בו האחרונים הגאון מו"ה אברהם ברודא זנ"ל בתשו' מעיל צדקה ובבני אהובה בהלכ' יבום הא פסקי' ע"מ שאין בו אונאה ל"מ ולא אמרי' מי יימר דקעקר, ולדברינו י"ל כיון שיש צד שיהי' המעשה קיים אם לא ישא אשה על אשתו ויהי' לו בנים ולא מתבטל המעשה לגמרי ע"י התנאי מועי' התנאי שאם יוסיף אשה על אשתו גם כשלא יהי' לו בנים הגם שאז התנאי במ"ש בתורה ומבטלו מפי', מ"מ הקדישי' בטלי' כיון שאז רצונה בענין אחר כנ"ל ועיי' כי הקצרתי, אלא שלשון הרא"ש לא משמע קצת כן, אבל הענין בעצמו נכון והדין שריר וקיים לפע"ד:

אלא דעומד נגדינו הא דירושלמי פ' הפועלי' דמתנה עמש"ב שאם ימות לא תהיה זקוקה ליבם דהוי מתנה עמש"ב ומפורש בו שהתנאי בטל ומעשה קיים, ולדברינו הי' בזה הדין שהמעשה בטל כיון שאין רוצה בענין אחר ויש למעשה צד שיהי' כשלא תפול קמי יבם כשימות האח תחלה או יהיה לו בנים ומוכח מהירושלמי דגם בכה"ג התנאי בטל ומ"ק דלא כדברינו:

ומעתה אתי' שפיר דברי תה"ד שכ' שנהגו להתנות בכה"ג שלא תהיה זקוקה ליבם, וכ' אבל בירושלמי נראה דהוי מעמשב"ת הוצרך להביא מירושלמי דבלא ירושלמי הי' מקום לומר דבכה"ג אמרי' המעשה בטיל אם נפלה לפני יבם הגם דהתנה שלא תהי' זקוקה נגד התורה ועפי"ז נהגו להתנות כן אלא דמירושלמי מוכח דהוי מעמש"ב דמעשה קיים לעול', ושוב כ' דמש"ס דידן פ' הגוזל נראה דלא כירוש', והיינו דס"ל דהדין בזה אם תפול קמי יבם בטלו הקדושי' כמי שהתנה ומטעם שכתבנו ומיושב קושי אחרוני':

וכ' ואין לחלק בין מתנה מפורש נגד ד"ת, ובין אנן סהדי שבש"ס שם, וכבר כתבנו לעיל דלכאורה אין שום סברא לחלק וכי יעלה על הדעת שיהי' עדיף גילוי דעת ואומדנא מאלו התנה בפירוש סוף כל סוף הוי נגד התורה וכן גמגם בבני אהובה, ונ"ל דכוונתו עפמ"ש תוס' דכיון דילפי' תנאי דמועיל רק מתנאי דבגוב"ר ולולי זאת הוי אתי דיבור ומבטל מעשה לכן צריך שלא יהי מתנה עמש"ב, ולפי"ז י"ל י"ל דווקא במקום שאין גילוי דעת ואומדנא דמוכח בגוף המעשה שע"ד כן עושה, רק ע"פ דבורו בא לבטל המעשה שלולי תנאו הי' סתמא בכל אופן בתנאי כזה לא הוי דעי' לולי שמצינו כן בתנאי דבגוב"ר, וצריך שיהי' כמותו בכל ענין, אבל במעשה שבלא דיבור כלל המעשה בעצמו מוכח שכן הוא וכ"ע יודעי' שע"ד כן נעשה מסתמא ואנן סהדי דבר זה א"צ ללמוד מתנאי דבגוב"ר דמהני ולא שייך בזה לא אתו דברי' שבלב ומבטל מעשה דהא בא' ל"מ דברים שבלב וחושב בלבו תנאי בכל דינין, רק באומדנא דמוכח שהוא בלבו ובלב כ"א, ועיי' תוס' קדושי' ע"מ שיעלה לא"י ובר"ן שם חילוקי דיני' באומדנא דיש אומדנא שא"צ לומר כלל ובאומדנא כזו שע"ת עושה ל"צ למילף מתנאי דב"ג וב"ר, ולא צריך שיהי' דומה לשם ואפי' במתנה עמש"ב י"ל התנאי שבלבו ובלב כל רואי' קיים היינו בוודאי אין יוכל לעשו' נגד התורה אלא שרצונו קיים שלא יהי' הדבר אם א"א בתנאו מצד התורה וחילוק רב יש בין היכא דצריך לפרש להיכא שיש אנן סהדי וסברת התה"ד נכונה מאוד ואין כאן מחלוק' ירושלמי לש"ס דידן, אלא שכ' מדברי הגהמי"י שכ' דהוי כמפרש משמע דס"ל אם מפרש כ"ש דמהני ודלא כירושלמי ופסק התה"ד כן דאפי' מפרש במקום דליכא אומדנא כ"כ דמהני, והנה הב"י תמה והתפלא מאוד מאחר שבירושלמי מפורש לאסור ומש"ס דילן אין מפורש להתיר כיון די"ל דוקא בסתם ואינו מתנה א"כ מניין לנו להקל נגד הירושלמי וישתקע הדבר ולא יאמר, ולפע"ד לקיים פסקא של תה"ד ומירושלמי הנ"ל יש ראי' לדינו, וגם מחלוק' בין התלמודים אין כאן כאשר אבאר:

הנה בירושלמי פ' הפועלי' כתוב לאמור וז"ל כל המתנה עמשב"ת בדבר של ממון תנאו קיים כיצד ע"מ שאין לך עלי שאר וכו' בדבר של איסור כגון אם ימות לא תהי' זקוקה ליבם התנאי בטיל והיא מקודשת, זה הכלל שהי' ר"י ב"ת אומר כל דבר שא"א להתקיים והתנה עמה לא נתכווין אלא להפליגה בין שאמר בע"פ בין שאמר בכתב ע"כ, והנה מה שהביא זה הכלל אמר ר"י ב"ת כ' הפני משה שהוא תוספתא בגיטין ורישא קתני ע"מ שתפריחי באויר ע"מ שתעבור בים ברגליך אין זה גט ר"י ב"ת אומר כזה גט זה הכלל הי' ר"י ב"ת אומר כל דבר שא"א להתקיים וכו' וצ"ע איך מייתי ירושלמי תוספתא זו על מתנה עמשב"ת דאיירי בה וע"ז לא שייך זה הכלל שהי' ר"י ב"ת אומר ואין לו מובן, והנ"ל דירושלמי ס"ל דבתנאי כה"ג שאם ימות לא תהי' זקוקה הי' הדין נותן שאם תפול לפני יבם שהקדושי' בטלים כמ"ש לעיל כיון דיש למילף בכה"ג מן תנאי בגוב"ר שאינו בטל המעשה מכל צד ולכן אתי הירושלמי עלה מטעם אחר כיון שהתנה נגד התורה אמרי' להפליגה בדברים קאמר, וע"ז מייתי זה הכלל דאמר ר"י ב"ת כל דבר שא"א להתקיים והתנה לא נתכוין אלא להפליגה וכן במתנה כה"ג עמשב"ת אמרי' להפליגה בדברים קאמר ולכן הקדושי' קיימים בכל צד, משא"כ לרבנן דר"י ב"ת דס"ל במתנה בדבר שא"א הגט בטיל דל"א להפליגה כן בתנאי עמשב"ת כה"ג לא הי' הקדושי' קיימים כנ"ל נכון ועיי':

ולפמ"ש לא פליגו התלמודא פ' הגוזל מצד אומדנא ואנן סהדי אתי עלה בוודאי לא שייך לאפליגו כיון שלא אמרו כלל רק אנן לעצמינו מכח אומדנא וסברא אומרי' כי בוודאי אינה רוצי' בשום אופן אחר א"כ לא שייך להפליגה, וכיון שלא שייך טעם זה שוב אין טע' לומר דהקדושי' קיימים משום שאין דומה לתנאי בגוב"ר כמ"ש לעיל, וכעין זה כ' בבני אהובה היינו לחלק בין מתנה מפורש לאנן סהדי דבזה שייך להפליג', אבל לא עמד בכל מ"ש, ומ"ש הוא נכון לפע"ד:

ולפ"ז במתנה מפורש במקום שיש ג"כ אומדנא בוודאי הי' מועיל דלא גרע אם מתנה ג"כ במקום דאיכא אומדנא שבכל לבבו התנה כן, הגם שבר"ן קדושי' כ' במקום שיש אומדנא והתנה ולא כפל תנאו גרע היינו כיון דלא איפכת לי' לכפול ולפרש שיחתו גרע כיון דמתנה ולא סמך אאומדנא הו"ל לפרש הכל וע"כ דלא איפכת לי' ואיכא ראי' נגד האומדנא, אבל במתנה כדין תנאי, הגם שאם לא הי' אומדנא לא הי' מועיל דהוי אמרי' כיון שמתנה נגד התור' להפליג אמר, וצריך לאומדנא דלא נימא להפליג אמר, אבל בוודאי אין אמירתו ומתנה כדין לא מגרע האומדנא כיון דאין מדבריו ראי' נגד האומדנ' והבן, אבל במקום שאין אומדנא לדידן רק ע"פ תנאו לבד י"ל ל"מ דאמרי' להפליג אער כהא דירושלמי ואין כאן מחלוק' בין ירושלמי לש"ס דידן:

אלא דתה"ד כ' דמהגמי"י משמע מדכ' דהוו כמפרש דכ"ש במפרש, לפמ"ש י"ל במפרש במקי' שיש אומדנא דמועיל ובש"ס קאי דל"א כלל וע"ז כ' דסתם כמפרש דסתם לחוד במקו' אומדנא אפי' ל"א כלל:

ועוד נ"ל די"ל גם בליכא אומדנא כלל מועיל תנאי הגם דבירושלמי מפורש דלא מועיל, י"ל דירושלמי הא קאי לר"י דאמר מתנה עמש"ב בממון קיי"ל כגון ע"מ שאין לך עלי שאר וכו' באיסור כגון אם ימות לא תהי' זקוקה וכ' וכבר כתבנו לעיל דתוס' בכתוב' ס"ל דל"א להפליג רק כשאין כופל התנאי ומכלל הן נשמע לאו ל"א במתנה עמשב"ת דיותר מסתבר שאין בכלל דבריו לאו להתנו' נגד התורה וכן מצאתי לרמב"ן ב"ב אלא שכ' וסתם במתנה עמש"ב ל"א מכלל הן לכ"ע ולא גילה לנו טעם ומ"ש הוא טעם לשבח, אבל כשנפל התנאי ס"ל לתוס' כיון שמפרש ל"א דלהפליג אמר הגם במתנה בדבר שא"א אפי' בכפל התנאי אמרי' להפליג היינו בדבר שא"א בטבע כגון ע"מ שתעלה לרקיע בוודאי להפליג אמר כי מי בר דעת יאמר בכל לבו דבר שא"א ויתלה בו מעשה, אבל במתנה עמ"ש בתורה אין הוכחה כ"כ להפליג אם מפרש וכופל שיחתו רק כשאינו כופל אמרי' דלא איכפת לי' משו' שהוא מעמ"ש בתורה, ולפ"ז ירושלמי דאזיל לר"י דס"ל דא"צ ת"כ שפיר אמר דאם ימות לא תהי' זקוקה וכו' הקדושי' קיימי' והתנאי בטיל דאמרי' להפליג, ומייתי עלה זה הכלל אמר ר"י ב"ת וכו' ע"ז שכתבנו לעיל, אבל לדידן דבעי' תנאי כפל ל"א להפליג אמר והטעם דלמ' מתנ' עמש"ב הוא רק מטע' שכ' תוס' דצריך דומי' דב"ג וכפי שהסברתי וא"כ בתנאי כזה דאיכא למילף מתנאי דב"ג כמ"ש לעיל שפיר מהני אפי' בליכא אומדנא, והא"ש דכ' הגהמיי' דסתמא כמפרש ולפי דעת התה"ד היינו אפי' בליכא אומדכא, ולפמ"ש א"ש דאינו נגד ירושלמי דלדידן דצריך ת"כ גם הירושלמי מודה ועיי':

אלא כיון דחזינן דר"ת שבהגהו' ש"ס בכתוב' ורמב"ן ב"ב ס"ל גם בכופל לתנאו י"ל דלהפליג אמר הגם שכתבתי דתוס' חולק בכפל לתנאו על סבר' ר"ת, מ"מ לפי' ר"ת דגם בכפל לתנאו שייך להפליג א"כ במקו' דליכא אומדנא דלא להפליג אמר לא מועיל תנאי דאמרי' להפליג אמר וכירושלמי, ומש"ס דידן ליכא ראי' דס"ל התם שאני דאיכא אומדנא, וא"כ דינו של התה"ד בספק חוץ כשיש אומדנא דמוכח לכל ועיי' בכ"ז:

והן אחר שבארנו באר רחובות דינו של תה"ד והראנו פנים לכאן ולכאן ונשאר הדבר בספק, נבוא לדינו של הרמ"א שהביא בשם מהר"י ברי"ן שהתחכם להתנו' שאם תפול לפני מומר ליבום שלא תהי' מקודשת, וכ' הט"ז שכן צריך כל דיני תנאי', וכ' הב"ח בפשיטו' שכן הדין באח הנאבד שיוכל להתנו' כך, וכ' הב"ח דמירושלמי אין ראי' נגד תנאי כזה ובתחלת הרעיון הבנתי דחלוק רק יש דבירושלמי איירי שמתנה ע"מ שלא תהי' זקוקה ליבם ומתנ' בעצם האיסור שלא תהי' זקוקה לו אם תפול לפניו אחרי מותו והיתה אשתו הגם שאומר ואם תהי' זקוקה לו לא תהי' מקודש' כיון שעצם והתחלת התנאי נגד התורה כיון שמקודשת לו ממילא זקוקה ליבם התנאי בטיל ומעשה הקדושי' קיים בכל צד ככל מתנה עמש"ב או משום שאי דומה לתנאי ב"ג וב"ר או משום דאמרי' להפליגה אמר כמ"ש לעיל באורך, ובתנאי כזה איירי התה"ד, אבל מהר"י ברי"ן התחכם שיאמר אם תפול לפני יבם לא תהי' מקודש', ואם לא תפול תהי' מקודשת אין תנאו נגד התורה רק שאין רצונו שיהי' קדושי' למפרע אם תפול לפני יבם שימות הוא בלא זקק קודם לאחיו הוי ככל תנאי שיוכל להתנו' כל מה שירצה ואין בזה מתנה עמשב"ת כן הי' פשוט בעיני, וכאשר בינותי בספרים ראיתי שכמה גאוני' נבוכו ונתקשו מה חילוק בין תנאי דתה"ד להך תנאי עד שמצאתי שאהבה נפשי בבני אהובה ובמעיל צדקה ובשב יעקב ובית מאיר כולם בסגנון א' התנבאו כאשר כתבתי ואמת נכון הדבר והדברים פשוטי' וברורי', ות"ל שכוונתי לדעתם ז"ל:

והנה הב"ח נתעורר דיש לחוש משום בע"ז היינו איך נתיר לו להתנו' כך הא יהי' כל בעילותיו למפרע בע"ז וכ"ש שלא ניתן לו עצה לעשו' כך, וכ' דכן מצינו בא"ר ובפ' השולח אין שווי' רבנן לבעילותיו בע"ז כ"ש כשמתנה בפיו שאם תפול לפני יבם דלי' לן למיחש לבע"ז כיון שבשע' ביאה לא נתכוין לזנו', נראה דניחא לי' דלא הוי ב"ז היינו שאין בו איסו' ב"ז עד שלא נתיר לו להתנו' כך כיון שנתכוין שלא לזנו' ונסתייע מתקנ' חכמים דשווי' לבעילותיו בע"ז ובאמת מזה אין ראי' דחכמים יוכלו לתקן כן ולא חשו לאיסור' כיון שמצאו הכרח לתקן כן בר"פ השולח שלא יבטל שלא בפניו ובפני ג' עד שלא יצא מכשול מזה לאשה שלא ידע' דביטל השליח וכן בריש כתובו' בטענ' אונס משום צניעו' ופריצו' הוכרחו ליתקן כן, אבל י"ל בוודאי איסור הוא שבעל בזנו' למפרע, וראיתי בתשובת מע"צ סי' ב' שהביא ראי' דלא מצינו דחשו חכמים לבע"ז אלא שאמרו שא"א עושה בע"ז מפני הבריו', אבל הם לא חשו לאיסורי' והביא ראי' מדתקנו אין טענ' אונס והפקיעו הקדושי' ואי יש איסור בזה איך אמרו חטא שיהי' הוא באיסו' בע"ז בשביל לתקן הפרושו' עיי"ש וביותר הי"ל להקשו' פרוצה שהוא חטאה בנפשה ופשע' בוודאי אין אומרי' חטא כמ"ש תוס' בדוכתא טובא, ולפע"ד אין משם ראי' דאמרו שם בכתובו' ואזלא ונסבא ונמצא גט בטל ובני' ממזרים, לא אמרו שהיא תכשל באיסור א"א לפרוצה לא תקנו ולא היו אומרים לו חטא, אלא שחשו הרבה שלא ירבה ממזרים בישראל ויתערבו ויכשלו רבים, וכן נ"ל בכל כה"ג לא חששו לדידה שתעשה איסו' בידי' אלא מפני תקנת ממזרי' ועיי' ר"פ המגרש, ונשא' לאחר נמצא' גט בטל ובני' ממזרין, ג"כ לא חששו לאיסו' שלה רק שלא ירבו ממזרי' בישראל, וי"ל עוד כיון שהוא מתנה תנאי ובטענ' אונס רוצה לבטל התנאי והפרוצה אזלא ומנסבא יבוא מכשולין על ידו ויתרבו ממזרי' אומרים לו חטא כדי שלא יצא מכשול גדול ע"י, הגם שהוא לא לכך נתכוון מ"מ מצאו חכמינו בדין לתקן כך ולא עשו לו עול במה שבידו בע"ז למפרע, וכן י"ל בגיטין ר"פ השולח דאמר בטלו אינו מבוטל שראו בזה תקלה משו' שלא ירבו ממזרי' עיי"ש וכהנ"ל, ובב"ב גבי תליי' וקדיש שהפקיעו הקדושי' משום שעשה שלא כהוגן בלא"ה א"ש כנ"ל:

ועוד נ"ל עפמ"ש הרשב"א גיטין ר"פ השולח בשם הר"ש על קושי' תוס' א"כ כ"א יחפה ע"י שיבטל השליח וכ' לתרץ דכיון דאמרו ז"ל שהקדושי' מופקעי ובעילותיו בזנות אנן סהדי גם שעומד בפנינו ומבטל הגט שאינו בלב שאינו רוצה שיהי' בעילותיו בזנו' עיי"ש היטיב, ולפ"ז דטענת אונס ובמבטל השליח שהפקיעו הקדושי' ולא חשו לאיסו' בע"ז היינו טעמא דידעו כיון שיתקנו כך, שוב לא יבטל בלב שלם כדי שלא יפקיעו חכמי' קדושי' ויהי' בעילותיו בזנו', וכן בטענת אונס מאחר שיאמרו שאין טענ' אונס ויעקרו קדושי' מקודם שיהא בעילותיו בזנות ואינו מרוויח מידי מוחל התנאי ואינו טוען בלבי שאניס הי' וממילא לא תכשילו חכמים בתקנתם בבעילת זנות לשום אדם כנ"ל ונכון הוא מאוד יעיי':

ועוד הביא במע"צ חבילו' ראי'ו דלא חשו חכמינו ז"ל לבע"ז מיבמות ק"ז דקאמר טעמא דב"ש שאם תמאן אחר תנשיאי לי' כספו דח"א בע"ז וב"ה פליג, מדלא אמר דלא תיקנו אחר הנשואי' שתמאן כדי שלא יהי' בע"ז וחשו חכמים לזה ע"כ דלא חשו לזה, ראי' זו איני מכיר בוודאי בקדושי קטנה כיון שכל בעילותיו הם בקדושי' דרבנן לחלוטין בלי פקפוק, רק כשממאנ' בטלו הקדושי' והיא גורמת לו, אבל הוא בעל לדעת קדושי' כל בעילותיו וחכמים התירו לו בקדושי קטנה מדבריהם, ולכן אמר לב"ש דא"א עושה בע"ז היינו בפני הבריית אינו רוצה שיהי' נרא' בעילותיו בזנות למפרע ובזה ג"כ פליג ב"ה כיון דהוא עשה שלו בקדושי' וכתובה לא מחזי בפני המין אפי' לבע"ז למפרע, אבל נקדש ע"ת ולהכניס מעיקרא בספק דבצד א' יהי' כל בעילותיו בזנו מנ"ל שהתירו חכמים דבר זה, וכן שאר הראיו' שמביא נדחי' ע"פ מ"ש:

ואנו אין לנו לומר רק כיון שאם לא נתיר לו להתנו' אין מי שישא אותו ויהי' כל ימיו בטל ממצו' פו"ר נתיר לו להתנו כך לתקנתו ולטובתו להכניס עצמו בספק בע"ז כמו שתיקנו חכמים ובטלו הקדישי' למפרע ועשו בע"ז משו' תקנת ממזרי' ומטעם שלא תעגנה, ולפמ"ש לעיל אין ראי' די"ל דבאמת לא הי' מתירי' שום דבר רק כיון שלאמת לא יהי' בע"ז שהוא גם הוא לא ירצה בזה וכמ"ש, וגם אם לפי הפשט הפשוט שעשו בע"ז בשביל תקנתא דצנועו' ופרושו' והכניסו אותו לאיסור בע"ז וכן י"ל שנתיר לו לתכניס בספק בע"ז כדי שימצא מי שתנשא לו, מ"מ עדיין קשה איך נתיר לה להכניס בספק בע"ז בשבילו וא"א לאדם חטא כדי שיזכה וכו' ולמה תחטא היא בספק בע"ז בשבילו, וי"ל עפמ"ש תוס' גיטין דכופי' רבו בשביל מצות פו"ר דמצוה רבה היא אמרי' לרבו חטא, כן י"ל כאן שאומרי' לה שתכנוס עצמה בספק בע"ז איסור קל דרבנן באפשר כדי שיזכה הוא במצות פו"ר, אבל באפשר שנמצא' לו שתרצה לו בשו' תנאי אפשר דאסור לקדש ע"ת ולא נתיר לו כנ"ל ועיי':

והנה הגם שבארנו דאנן נתיר לו לכנוס בבית הספק בע"ז במקו' מצוה רבה דפו"ר וגם לה מותר, אבל עדיין חל עלינו חוב' ביאור יישוב הא דמביא הב"ח בשם מהרא"י כ"י ומו"ה ידידי' דיש לחוש למחילת התנאי דא"א ב"ז כהא דפ' המדיר בכתוב' קדשה ע"ת נכנסה סתם חיישי' דא"א עושה ב"ז, והא צריך להתנו' בכל ביא' וביא' וזה דרך קשה ורחוק, ונרא' דע' הב"ח שאין מקום לחוש לזה דלא שייך בכה"ג אא"ע בעילתו ב"ז, וכן האריך במע"צ בטעמי' שוני', ונבוא ונעמוד על דבריו לראות אם נכונים המה:

טרם אענה על סידור דבריו אבוא מן המאוחר על המוקדם, מ"ש כיון דבדידה תלוי' התנאי ולטובתה הוא א"כ מה מועיל אם הוא יבעול בלי תנאי משום בע"ז הא בדידה תלי' וברצונה ואיהי לא מחלה בכך, מדבריו נראה דפשיטא לו דבאשה לא שייך אא"ע בע"ז רק בדידי', ולא עלה ספק בלבו שגם בדידה שייך חזקה זו, ובאמת שנמצא בזה שיטות מחולקי', עיי' במל"מ פ"י מגירושי' הלכה י"ח דפשיטא לי' ולא עלה ספק בלבו דגם בדידה שייך הך חזקה, אמנם בהג"ה מל"מ מביא דתשוב' פ"מ לא סבירא לי' כן עיי"ש, ובאמת סברא לא ידענו למה באשה לא נימא חזקה זו כמו באיש, ויש קצת סברא דאפשר כיון שדעתן קלו' ויצרה תקפה אפשר מתרצה בני מחילת התנאי ומ"מ מסתבר כפשיטתו של מל"מ:

ובחידושי לכתוב' עשיתי סמוכי' לשיטת מל"מ הנ"ל וישבתי הסוגי וקושי תוס' החמור מיבמו' ק"ז לפי הגירסא אמר ר"י א"ש והא שמואל ל"ל חזק' אא"ע בע"ז, והרבנו חיים פ' דכנ' ש"ס לפי שאין תנאי' אין רגיל להיו' תנאי וכן אין תנאי באופ' אלא שנדחק בהא דקאמר ואם נשוא' המאן יאמרו יש תנאי היינו בלשון תמיה וזה הדוחק בתי' ר"ח לולי כן הי' תירוצו נכון דע"כ צ"ל בלא"ה שאין רגיל דאולי התנה כן בשע' ביאה מפורש ובהא הא לכ"ע יש תנאי וע"כ צ"ל שאין רגילו' בזה ואין דוחק בתירוצו רק מה שאמר יאמרו יש תנאי שצריך לפרש בלשון תמי' וזה רחוק בכוונ' ש"ס, אבל במה דקאמר יאמרו יש תנאי בחופה ולא מסכם אם תמאן יאמרו יש לפרש כפי' הר"ח שאין רגילו' להיו' תנאי:

ואמרתי ליישב סוגי' דיבמות ע"פ דרכו של הר"ח רק במקצתו, די"ל הא דס"ל לרב דמקדש ע"ת הדר בעיל לשם קדושי' ולא אמרי' באמת דאתנאי סמוך כדעשה צריכותא לרב נ"ל דס"ל דגם באשה איכא חזקה זו דא"א בע"ז וכי כן היא שיודעת בנפשה שיש בה מומים או נדרי' ונבעלה בזנות מסתמא לא ה' עושה כן לולי שגלתה לבעלה שיש בה ונתרצה לה, או שהבעל אמר בשעת בעילה שבועל סתם אפי' יהי' בה מומין ונדר' ועכ"פ חזקה שלא בעל בזנו' ול"מ מה שסמך אתנאי דזה לא מועיל רק מצדו, וש"מ אמר מ"מ דרבות' אשמעי' דה"א דאתנאו סמך ולא אמרי' בדידה חזקה א"א בע"ז קמ"ל והטעם משי' חזקה דידה, וי"ל לפ"ז שמואל ג"כ ס"ל חזק' אא"ע בע"ז רק בקדושי קטנה כיון שמקו' מדרבנן לא הוי ב"ז כמ"ש תוס' שם ע"פ ש"ס דיבמי' והא דס"ל בקדשה ע"ת ובעל סתם דאינ' צריכ' גט דס"ל דאתנאי סמך, וס"ל באשה ליכא חזקה שלא תעשה בע"ז אבל בדידי' מודה, ובהך סבר' פליגי אי יש בדידי' חזקה זו או לא, והא"ש בש"ס יבמות ק"ז דשם שהי' ממאנ' ומבטלת הקדושי' יאמרו שהי' תנאי ביניהם היינו שהיא התנתה עמו תנאי לטובתה וכ"כ הפ"י דשם בהכי איירי ויאמרו מפני התנאי שלא נתקיי' בטלה היא הקדושי בהא מודה שמואל דאין תנאי בכה"ג בנשואי' דמה תאמר על תנא' סמך, מ"מ הוא לא הכניס עצמו לבעול כיון שיודע שלא נתקיי' התנאי ואיך יבעול וע"כ שגילה לה ונתרצה לו או שהיא מחלתה מעצמה ושפיר אמר שאין תנאי בנשואי', והא דאמר אין תנאי בחופה י"ל אין רגילו' להיות תנאי כיון שאין א"א עב"ז שוב אינו רגיל להכניס בתנאי כיון שסוף חום לבי א' עומד ועוד הארכתי ואכ"מ:

נחזור לדברינו כי העיקר בזה דגם באשה שייך א"א בע"ז, ולפמ"ש דפליגו בזה רב ושמואל הלא הלכה כרב באיסורי' ונקטי' גם באשה שייך סברא זו, וכן ראיתי דפשיטא לבני אהובה, ולנב"י קמא חלק א"ע סי' ואלו זכרו באותו שעה כי כתוב במל"מ הי מביאי' אותו בדבריה', וכמ"ל:

ולפ"ז יפה העירו דיש לחוש כאן משו א"ח עב"ז, ונמחל התנאי מצידו ומצדה, ומ"ש הנוב"י סי' הנ"ל במקו' שיש לה הפסד ל"א א"א ב"ז לא הבנתי אטו מתנה ע"מ שלא יהי' בה מומין או נדרים לאו הפסד מקרי לגבי דקפיד בכך, ועוד מה יענה לש"ס דיבמו' ק"ז יאמרו יש תנאי הא באו' ישתנאי במקו' הפסד ל"א דמחול ואולי הי' התנאי כה"ג ביניהם, ולמה יתלו המוני' בתנאי שאין בו הפסד וקפידא כ"כ וכן יש להקשו' מדוכתא טובא וע"כ אין חילוק וישתקע הדבר ולא יאמר, וכן בנדון זה הגם שלטובתה הוא שלא תזקק ליבם, מ"מ יש לחוש שנתרצה בלי תנאי משו' ב"ז כנ"ל פשוט:

ונבוא ליתר דברי המעיל צדקה שכ' תחלה דהא דא"א בע"ז היא רק שהטבע כך ולא משום איסור אלא שמונע מזה וגם מפני המוני' שידברו בו, וכ' כיון שבדרך נשואי' היא אצלו ככל אשה לא חייש ליאמרו שבעילתו בזנות, והביא ראי' מיבמו' ק"ז דב"ה ס"ל כיון שיש כתובה וקדושי' ליכא בע"ז חזי שאפי' א"א בע"ז לא שייך אלו דבריו ז"ל, ראי' זו לא נ"ל דשם כיון שכ"ז שהיא לא ממאנ' בוודאי אשתו היא ואין בו תנאי רק שקדושי' דרבנן וכן התירו לו ותיקנו לקטנה, ורב ס"ל כשגדלה מקדש' לשם קדושי דאין א"א ב"ז היינו שרוצה שיהי' קדושי' דאוריי' ושמואל פליג כיון שיש קדושי דרבנן וכך התירו לו אינו חושש, ונ"ל לפום רהיטא די"ל דרב ושמואל לשיטתם ק' ע"ב דרב ס"ל קטנה יוצא' בגט אין לה כתוב' ושמואל ס"ל יש לה ומבואר שם דלרב אין לו שום זכו' שיש לבעל מאשתו משא"כ לשמואל, ולרב קדושי קטנה לאו בדרך כל אישו' תקנו, ולכן ס"ל לרב כשתגדל מקדשה כיון שאין בקדושי דרבנן כדרך נשואי' גדולה וקרוב יותר לעיני המון לזנו', משא"כ לשמואל דבכל דיני כגדולה ולכן ס"ל דעל קדושי' ראשוני' בועל ככל אלא לפ"ז לפי דפסקי' כשמואל בהא כן הי' לנו לפסוק כשמואל ג"כ כשגדלה אינה צריכה גט וצ"ע ויש להאריך ואכ"מ:

נחזור לדברינו דכ"ז שהיא תחתיו נכשא' ע"פ תיקון חכמים בוודאי לא הוי כזני' כיון שיש לה כתובה וקדושי כדרך נשי וס"ל לב"ה גם כשתוכל למאן לא יאמרו שהי' מעיקר' בזנו' ולא נראה בעיני המון כן, ועיין ביבמות ר"פ חרש קי"ב ע"ב דבחרשת לא תקנו מיאון דממנע ולא מנסבא, משא"כ בקטנה ועיי' רש"י כיון שיש זמן למיאוני' ואמר אפייס' עד זמן ההוא ולא תמאן עיי"ש, ומכל הנ"ל י"ל לב"ה דלא ממנעי מלנסבה גם כשתוכל למאן אחר נשואי' ועיי':

ואביא לי ראי' מהימנא דגם בכה"ג שייך אא"ע בע"ז גם כשהיא תחתיו היא כדרך הנשי' רק למפרע הוי בע"ז גם בזה איכא חזק', מהא דרשב"א גיטין פ' השולח שכתב דכיון שהפקיעו הקדושי' גם הוא אינו מבטל בלב שלם כדי שלא יהי' בעילותיו בזנו' והא שם כל ימי היותו אתו הי' נשואי' וודאי כדרך כל איש ואשה בלי תנאי וספק רק לבסוף כשמגרשה הפקיעו' חכמים הקדושי' מ"מ אמרי' שחזקה אינו רוצה לעשו' בעילותיו למפרע בע"ז, עד שאין יוכל לחזו' בשביל חזקה זו דאינו מבטל בלב שלה הנרגים אותה, מכ"ש באם הוא מתנה בתחלת נשואי' שבצד א' יהי' קדושין בטלי' שיש חזקה שא"א בע"ז וקו"ח הדברים:

עוד כ' במע"צ כיון שבחייו לא נודע ולא יתברר אם יבטלו הקדושי' למפרע רק לאח"מ לא איכפת לי' מה שיהי' אח"מ, וסברא זו ועוד מסברותיו שכ' כתוב' במהרד"ך בית ט' שהביא הב"ח, וסברא זו חשבתי לעצמי ג"כ, ונכונה לכאור' אלא דיש לפקפק תינח אם אין איסור בבע"ז ע"ד הנ"ל רק שחושש מפני הבריות כמ"ש המע"צ י"ל מה שיהי' אח"מ לא איכפ' לי' והמע"צ הלך לדרכו בתשוב' זו שאין בבע"ז עד"ז חשש איסור ולכן לא חשו חכמי' ג"כ לזה בשום מקו', אבל כבר כתבנו דאין ראי' לזה ובפשיט' משמע שא"א ב"ז משום איסור שבו, וכן נ"ל להוכיח מרשב"א גיטין פ' השולח שהבאתי לעיל דכ' גם שמבטל הגט מ"מ אין אומרי' שאין לבו שלם לזה כיון דאפקיענהו רבנן לקדושי' אינו רוצה שיהי' הביטול קיים, והא הוא עומד ומבטל לפנינו ולעיני השומעי' דבריו הי' כל בעילותיו בזנות ואינו חושש לפני הבריו', ואיך נאמר אנן שאין לבו שלם לעשו' כל בעילותי' בזנות, כיון שלפי הנשמע מדבריו שמבטל יאמרו האומרי' שבעילותיו בזנו' ומה נשאר עוד הוכחה שאין לבו שלם וע"כ מצד האיסור עצמו שיש בזה אנן אמרי' שאין עושה בעילתו בזנו' כנ"ל וזה ראי' ברורה ועיי', ולפ"ז גם כשיתבטלו הקדושי' דאח"מ חושש שלא יהי' בעילותיו בחיי' בזנו' מעיקרא כנ"ל ובאמת בר"ן פ' המדי' סוגי' דקדשה ע"ת משמע קצת כמע"צ ועיי':

וראיתי ברס"כ שכ' כיון שעל הרוב לא יהי' הקדושי' בטלי' כשיהי' לו בנים או ימות האח בחייו, סומך על הרוב ואינו זוכר לבטל התנאי ולחוש למיעוטא לצד שלא יהי' לו בנים וימות הוא בחיי' אחיו, ויותר הי' לו לומר דחושב שהיא תמות תחלה דמיתה באתתא שכיח' כמ"ש תוס' כתוב' ר"פ הכותב מירושלמי, אלא תינח בשניהם שווי' בשנים משא"כ כשהוא זקן:

ואחר שהבאנו הנאמר בזה מפי סופרי' וספרי' אומר הנלפע"ד דאין כאן חשש שיבעול לשם קדושי' משום חזקה, דצ"ל בפ' המדיר בקדשה ע"ת וכנסה ס"ל לרב דא"א ב"ז ובעל לשם קידושי' א"כ למה קדשה מעיקרא כיון שאין רוצה לכנוס לבית הספק בשע' בעילה והא קדושי' לנשואי' ולבעילה עומד', וצ"ל דקדשה ע"ת שאם יתברר לו בין קדושי' לנשואי' שיש בה מומין או נדרי' שהקדושי' בטלים ולא צריכה גט וסבור שבתוך כך יתברר ויתוודע, אבל כשהגיעו הנשוא' ובעל ולא נתברר לו ועכשיו רוצה לבטל הקדושי' מחמ' התנאי ס"ל לרב בוודאי בשעת בעילה מחל התנאי מטעם דא"א עושה ב"ז כצ"ל ועיי', ולפ"ז תינח בשקדש בתנאי שאפשר שיבורר בין קדושי' לנשואי' ובעילה, אבל בתנאי שלנו שלא יתברר כל ייי חייו ובזה"ז שמקדשי' ונושאי' לאלתר מיד כשקדשה יודע שסופו לבעול ע"ת זה ואם אינו רוצה בבעילת זנו' למה התנה כלל וע"כ שנכנס לזה לעשות בע"ז שוב ליכא חזקה לומר שמחל תנאו כן הי' נ"ל:

אלא לפ"ז בכל תנאי שמתנה עכשיו ומקדש ע"ת וכנס מיד ניחא כיון שסמך מיד וידע שלא ינולה התנאי ולא יבורר לו בע"כ שהתנה כדי שיבעול ע"ת ובאמת לא פסקי כן אלא אם לא התנה בשעת בעילה צריכה גט כמבואר סי' ל"ח בא"ע ויש לחלק במקדש ע"ת שיודע' בנפשה וי"ל שקדשה ע"ת וסבור שתאמר לו קודם נשואי' או יתברר לו ממק"א הגם שסמוך מאד לבעילה ונשואי' מ"מ יש זמן, אבל בתנאי כזה שהוא והיא אינם יודעי' לא שייך שקידש' ע"ת ולא זכר בבעילה אלא כשהקדושי' רחוקי' מן הנשואי י"ל שהתנה שמא ימות בתוך זמן עד שיבוא עלי' משא"כ עכשיו שסמוכ' מאוד בוודאי לא יתנה תנאי בשביל שמא ימות עד הנשוא' ובעילה שמיתה לזמן קצר כ"ע לא חיישו, כנ"ל:

אלא דגם ע"ז יש לפקפק קצת גם שהי' בדעתו בשעת קדושי' שיהי' התנאי גם על הבעילה ולא חש לאיסורו, אולי בשע' שהגיע לבעול בספק בע"ז חזר מתנאו, וכי נאמר בשביל שהתנה יעשה מעשה בוודאי, ויותר מזה חשו הגאוני' בב"ח גם כשהתנה בשע' ביא' ראשונה שחוששי' לשאר בעילו', וכתבו וכי מפני שאכל שום יחזור ויאכל שום ויבעול כמה פעמים באיסור, וכ"ש כשלא עשה מעשה כלל רק התנה שיש לחוש לזה ועיי':

ולכן היותר נכון בזה עצה היעוצה אשר יצא מפי הגאון בני אהובה זצ"ל שישבעו שניהם הוא והיא והעיקר שהיא תשבע כיון שהתנאי לטובתה שלא יבטלו התנאי ותו לא חיישי' שיבטל התנאי משום איסור קל דבע"ז בדרך קדושי' ויעבור איסור חמור דשבוע' ומסיים וכן עשה מעשה כמה פעמים ומעשה רב, והנה עצה זו נכונה מאד ואני אפרש ואוסיף, ואביא ראי' לסברתי דבמל"מ פ"י מגירושי' הלכה י"ח כ' בשם רדב"ז היכא דהיא נדה ליכא חזקה שא"א בועל דהא בועל באיסור חמור כרת דנדה ומאן דעבר על איסור כרת אין חש לבע"ז עיי"ש, ועיי' מל"מ שגמגם קצת די"ל דשני איסורי' אינו עושה, ומה שאפשר לו שלא באיסור עושה עיי"ש, ועוד יש לפקפק לדעתי כיון באמת בעושה בע"ז יש חרפה לו בפני הבריות הגם שכתבנו לעיל שחושש לאיסורו ג"כ מ"מ גם הא איתא, וא"כ י"ל לאיסור נדה שאין איש יודע לא חש אבל מורא הבריות עליו יותר מאימת שמים ואינו עוש' ב"ז ומזה מוכח ג"כ דרדב"ז ס"ל דאא"ע ב"ז היא משום איסור כמ"ש לעיל, אלא דס"ל דלית בי' כלל משום חרפת אדם וזה צ"ע, והנה בנדון זה בוודאי י"ל שמפני חשש איסור קל לא יעבור איסורא רבא, וקו"ח מנדון של רדב"ז, ומה שהוא החליט כיון שעשה איסור חמור עושה ג"כ איסו' זה דבע"ז, כ"ש שיש לנו לומר שיותר יעבור באיסור קל משיעבו' על שבועתו שחמור, ואם עובר שבועתו שוב אין חזקה שלא יעשה ב"ז כיון שעובר איסור חמור כ"כ, וגם אין לפקפק כאשר הקשיתי על הרדב"ז י"ל כיון שע"י ב"ז יתבזה ויהי' לחרפה, אולי חש לזה יותר מאיסור חמור לשמים ויש לחוש שיעבור על שבועתו כדי שלא יהי' לבוז, הא ליתא דממ"נ אלו שיודעי' שהתנה תנאי' וחש מפניהם שידעו שבעל בזנות הלא הם ידעו כי נשבע שבועה חמורה ויהי' לבוז ולקלון כי עבר על שבועתו, ועוד לפמ"ש לעיל בשם הרב"ז שאינו חושש מה שיהי' אחר מותו רק שהשגתי עליו תינח משום שיחת הבריו' אבל משום איסור חושש למפרע אבל כשנשבע משום איסור כ"ז לא יעבור בחמור ומשום פי הבריו' לאח"מ לא חושש לזה, ולכן די בתקנה זו בלי פקפק כלל:

ועתה אחרי דברים הדברי' האלו נבוא לנדון שלפנינו, לפי הכתב שהציעו לפנינו נעשה הכל על נכון כפי הכתוב בספרן של צדיקי' ומתוקן ביותר בנוב"י קמא סי' נ"ו, וגם הבעל ישבע שלא יבטל התנאי והוא כעצת הבני אהובה אלא שדבר א' חסר שם וכן בנדון שלנו, דבני אהובה כתב שישבעו שניהם והעיק' שהיא תשבע כיון שהתנאי לטובתה ובלעדה בלא"ה לא יוכל לבטל, ולכן ישבעו שניהם וצריך להבין למה ישבעו שניהם כיון שצריך דע' שניהם בקדושי' אם ישבע הוא שלא יבטל התנאי סגי הגם שהיא העיקר מ"מ סגי בשבועתו, וכן היא שתשבע סגי כמובן, ונ"ל דבמכוון מצריך להשביע שניהם כיון שיש בכ"א חזקה שא"א בע"ז לכן כשהוא ישבע חיישי' כיון שעלה ליכא שבועה ומשום שלא יהי' בע"ז לגבי דירה חיישי' שמא בשע' בעילה תפייס אותו אי לא תרצה לו עד שיבעול לשם קדושי' ויצרו אלבשי' והיא תפייסנו ותגרא בו היצה"ר ולדידיה לא איכפת דלא נשבע', וכן היא שנשבע חיישי' לכה"ג להציל עצמי מבע' יייתר ויפתה אותה שתמחול לו התנאי לכן צריך שישבעו שניהם כדי שיהי' על שניהם איסור חמור השבועה כנ"ל נכוןן מאוד שראוי שיהי כן, ולא נזכר בנוב"י רק שהוא נשבע, וכן בכתב שלפנינו לא נזכר רק שהוא נשבע:

ולכן נ"ל להוסיף דבנשבע שלא נבטל ולקדש ע"ת גם אם מקרש ועובר שבועתו אי עביד ל"מ כמו בנשבע שלא נמסור עיי' יו"ד סי' ר"ל, הגם בח"מ סי' ר"ח פסק דאי עביד מהני הלא הסמ"ע וש"ך נקטו לעיקר כמרדכי דנשבע שלא למכיר אי עביד ל"מ וה"ה בזה וא"כ סגי בשבועתו לחוד גם שתפייסנו לעבור על שבועתו ל"מ ומ"מ נ"ל לכתחלה טוב להשביע' שניהם לאשר שיש פוסקי דאי עביד כה"ג באיסור מהני, מ"מ בנדון שלפנינו דכבר נעשה מעשה ודיעבד הוא, אחר שיקיים חתימ' העידים כדין וכראי', נלפע"ד להתיר האשה יענטל בת ר' משה יהוד' שהית נשא' נר שמחה בן ארי' יודא להנשא לאחר, תתבסבא לכל גבר דתצביין ובילנו משגיאות, וירנו מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה איה, ויביא האודי והנדחים יחד לארץ נכוחות, הכ"ד בחפזון רב רש"ת חותם בברכה:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהר"מ זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה