כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לה
שפעת ברכות, מאלקי המערכות, לידידי הרב המופלג מלא פלג המאוה"ג חרוץ בעל פפיות כש"ת מו"ה אהרן פריעד נ"י אבדק"ק שאמשן יע"א:
הגיענו יקרתו, מגלה עפה מזה ומזה היא כתובה, ונפשו איותה לדעת דעתי בנידן א' איסור חמור דא"א, ועל ידי טרדותי המרובים, בפרט בקיץ הזה לא באתי אל העיון עד כעת שאני פה בקרית חוצות לשאוב אויר טוב ולהשיב את נפשי מעט, וגם פה לא מצאתי מרגוע מרוב המבקרים לקבל פני', וגם אין אתי עמי במחוצתי ספרים ותשובות גדולי האחרונים, כל הצורך למלאכה זו, לכן לא באתי רק לגלות דעתי העני' ולא כפוסק הלכה ולמעשה, ואולי אחר העיון חזי לאיצטרופי אחר אשר ישאל פי גדולי המורים אשר במדינה ד' יחיי', ולאפס הפנאי קשה עלי להעתיק השאלה, לכן אעמיד דברי המעטים לבאר שיטות הצריכים לנו ומהם נלמוד בנידן שלפנינו וד' יאיר עיני שלא אכשל ח"ו:
פתח דברינו יאירו לבאר ולחזק שיטת הרמ"ה שבטור א"ע סי' כ"ח ומביאו הרמ"א בהג"ה סעי' דחידש לנו דשתיקה בשעת מתן מעות לא מהני רק בנתן לידה שעשתה מעשה קבלה אבל בזרק לה אפי' לתוך חיקה שתיקה לאו כלום היא, וברמ"א מסיים, הואיל ולא נתרצי' תחילה לקדושי לי', נראה דבאם נתרצי' תחילה היינו שידך הוי קדושי', ובתחיל' הרעיון עלה ספק בלבי אם הטעם בנתרצת משום דאמרינן בסתמא לשם קדושין קבלה והוי שתיקה זו ככל שתיקה בשעת מתן מעות ע"י מעשה וא"כ הוי קדושי וודאי, או כוונת הרמ"א דלעולם לא מועיל שתיקה, אם לא קבלה בידה ועשתה מעשה דמוכח שחפצה בקדושי', והוי כשתיקה לאחר מתן מעות, אלא בנתרצי' מקודשת משום דלא שדינהו וס"ל כשיטת מהרמ"פ דווקא בשידך אמרינן מדלא שדינהו, וכן משמע דפסק הרמ"א לדמהרמ"פ הנ"ל, ולפי"ז ליכא אלא ספק קידושין כמו בקידש בצפתא דאסא, דספק קידושי' משום דאמר ר"ה חושו לה, כן עלה במחשבה לפני בתחילה, אבל גרם לי זה מדלא הביא הרמ"א שיטת הרמ"ה כמו שמובא בטור, שכתב דהא דזרק לה בתוך ד' אמות שלה דמקודשת היינו בנתרצי' תחלה לקדושי לי' וכו', והנה בזרק תוך ד"א הלכה רווחת דמקודשת וודאי וגם לא שייך שם כלל מדלא שדינהו, דהא לא בא אפי' לתוך חיקה רק מושלך בקרקע עולם, ומה לה לטול ולשדנהו. וע"כ דס"ל להרמ"ה דאי נתרצי' מקודשת מטעם דשתיקה כהודאה דמי' ופשוט:
ועדיין יש מקום ספק בשיטתו אולי ס"ל דגם בשתיקה לאחמ"מ בשדוך ונתרצי' מועיל שתיקה וזו שיטת בעלי תוספות מובא בראשוני' קדושי' במקומו, ולכן גם בזרק תוך ד"א וכ"ש בחיקה מהני שתיקה, אבל באמת אין חילוק בין שתיקה לאחמ"מ לזרק לה ואמר מיד הרי את מקודשת, ולפ"ז לשיטות רוב ראשונים דס"ל דליכא חילוק בין שדוך לענין שתיקה לאחמ"מ אם נאמר דזרק לה קדושי' הוי כלאחר מתן מעות גם שדוך לא מועיל, וקשה מזרק תוך ד"א דש"ס ערוך בכ"מ דמהני, והי' מוכרח דשיטת רוב ראשונים דס"ל בשתיקה לאחר מ"מ אינו מועיל שדוך, דחולקים על הרמ"ה, וס"ל דבזרק קדושי' כיון דמיד אמר לקדושי' אינו דומה כלל לאמר לאחר מ"מ:
והנה באמת הטור וש"ע לא הזכירו כלל בשתיקה לאחמ"מ אפילו בשדוך, והביאו שפיר שיטת הרמ"ה, ושיטו' רוב ראשוני' הי' מוכח דלא כהרמ"ה כמ"ש ועיי', אלא באמת תמוה לי למה השמיט הטור והמחבר שיטות רוב ראשוני' וסתמו כבעלי תוס', ועכ"פ הי' להם להביאם בשם יש אומרים, ומהגם דהב"י מביא שיטת ראשונים בלי שום חולק כלל בוודאי ס"ל הכי, ושיטת בע"ת יחידאי היא, ועכצ"ל דסמכו על מה שהביאו הך דציפתא דאסא דמינה הביאו הראשונים ראי' דאפי' בשדוך אמר רבא דאין לה שדוך גדול מזה שקבלה קדושי' תחילה, ותו לא צריכי להביא אפי' בשדוך כנ"ל, ובהא יש לדחות ראי' תשובה מהרמ"פ דווקא בשדוך אמרינן מדלא שדינהו מדהעתיק הטור מעשה דרבא ולא כתב בקיצור אבל לא נתן תחילה לשם פקדון ע"כ דווקא בשדוך איכא ספק מדלא שדינהו יעיי' בו ובט"ז ס"ק ולהנ"ל י"ל דלכן מייתי הך מעשה להורות לן ולאודיענהו דאפי' בשדוך שתיקה לא כלום היא אם לא משום סברת לשדינהו כנ"ל:
ומעתה כיון דטור ס"ל בוודאי כשיטת ראשונים דבשתיקה לאחמ"מ לא מועיל שדוך, ומייתי שיטת הרמ"ה צ"ל דס"ל לחלק בין זריקה ואמר מיד, בין אמר אחמ"מ דבזריקה עדיף לענין זה דמהני ריצוי משא"כ בשתיקה לאמ"מ, ובאמת לא מצאתי סברה נכונה לחלק, ומ"מ מוכרחי' אנו לומר כן ועיי':
ומאחר שבארנו שיטת הרמ"ה נעשה לו סמוכים מן הסוגי' ואאריך קצת, הנה כבר הביאו הראשונים ראי' לשיטתם מדרבא עצמו דכיון דקדש בצפתא אין לך שדוך גדול מזה, והפלאה בק"א דחה בטוב טעם דלפי גירסת הרא"ש אמרה לו אין כאן שרצה בקידושי' אלו לצחק פשטה ידה מתחלה ולעולם לא רצתה כיון שידעה שאינו שוה פרוטה ועיין בו, ולדבריו תהדר תמיהתי דהשמיט הטוש"ע חידוש דין זה דשדוך ל"מ דהא הם גרסו שמעיי' אמרה לו, וא"כ אין ראי' מהא דציפתה שהביאו וצ"ע:
לפענ"ד להביא ראי' דשדוך ל"מ גם לגירסא אמרה לו, הנה רבא מתרץ הברייתא רצתה דאמרה הן, לא רצתה דשתקה, ובאמת זה דוחק בלשון בריי' לא רצתה דשתקה דאטו אנן ידעי' בוודאי שאינה רוצית ע"י שתיקה, אלא שספק לנו למה שתקה וממילא אין כאן קדושי' כמובן, אבל לא שייך לא רצתה, והלשון מגומגם, גם אין מדויק רצתה והל"ל רוצית ולא רוצית דקאי אשעת אמירה דדי', ורבא מכח שקשי' לי' הברייתא הוצרך לפרש לא רצתה שתקה, ה' לי' לפרש הבריי' בדרך מרווח רצתה היינו שרצתה מכבר בקדושי' קודם שקידשה היינו שדוך, לא רצתה מכבר קודם שקידש אותה מקודשת, ולשון הברייתא מדוייק היטיב א"כ מדלא מתרץ כן מוכח דס"ל לרבא בפשי' דכיון דמוכח מברייתא דשתיקה לאחמ"מ לאו כלום הוא, שוב אין חלוק בין רצתה מכבר או לא, והי' מוכרח לפרש לא רצתה מדוחק דשתקה, ומוכח כשיטת רוב ראשוני' הנ"ל כנ"ל ועיי':
אלא דבאמת צ"ע בין לפי דברי ראשוני' דמעשה דרבא היא שדוך ונתרצית, ובין לפמ"ש ראי' מדוחק רבא בברייתא קשיא מנ"ל לרבא באמת מת להביא ראי' מברייתא בפשיטות דאין חילוק בין שדוך ללא שדוך ומכ"ש לפמ"ש תתפרש הברייתא עפ"י חילוק זה בדרך מרווח, ולמה לא יחלק רבא דאיכא לחלק, ודוחק לומר דרבא לטעמי' דהקשה לר"נ לקמן ממתני' דקדשה בגזל וכו' ולא ס"ל לתרץ מתני' בשדוך א"כ לפי דם דפסקינן כר"נ לקמן לחלק בין שדוך, כן נחלוק בשתיקה לאחמ"מ, ואין ראי' מרבא, ועכצ"ל די"ל לראשוני' דלאמת מוכרח רבא להודות שיש לחלק מדקשי' בריית' אמתני' אהדדי וע"כ לחלק בין שדוך, ומ"מ בשתיקה לאחר מתן מעות ל"ל לחלק ומוכח שיטתם כן צ"ל ויש להאריך, וקשה באמת מנ"ל לרבא לפשוט מברייתא אפי' בשדוך, וסיפא דבריי' ע"כ בלא שדוך וצ"ע:
ומזה נ"ל ראי' לשיטת הרמ"ה, וי"ל דהי' קשה לרבא למה לא אשמעי' הברייתא רבותא יותר דאפי' אמר בשעת נתינה הרי את מקודשת דשתיקה לא מועיל, כגון בזרק לה לתוך חיקה שלא עשתה מעשה קבלה דשתיקה ל"מ ואיכא רבותא הרבה יותר מנתן לה תחלה לפקדון, וע"כ לומר דכיון בזרק לה ושדוך תחילה מהני השתיקה, ובריי' נקט מילתא דפסיקא אפי' בשדוך לא מהני, ולכן אשמעין במסר תחלה לפקדון, והוכיח רבא שפיר דשתיק' לאחמ"מ אפי' בשדיך לא מהני, וכשיטת ראשוני' ומזה עצמו ראי' לשיטת הרמ"ה כנ"ל ועיי':
והנה הח"מ רסי' מ"ב ס"ל בשיטות הרמ"ה דלכן ס"ל בלא אתרצי תחלה לקידושי' אפי' ספק קידשי' ליכא דס"ל דלא חיישי' להא דאמר ר"ה חושו לה, וזה לשיטת הרמב"ם נגד רוב ראשונים דס"ל ספק מקודשת משום דר"ה ברר"י, והגה"מ שהביא הרמ"א ס"ל דקדשה בחזקה דמקודשת מדלא שדינהו ס"ל כרוב ראשונים דחיישי' לר"ה ברדר"י והקשה א"כ רמ"א סתר משנתו מסי' כ"ח לסי' מ"ב:
ואיידי דאיירי בשיטות הללו והם שורש ועיקר לנידן שלפנינו, לא אוכל עצור מלהגיד לפניו מה דמתמיה לי על הרי"ף ורא"ש ודעמי', הנה צריך לחקור בין דאיכא ספק אם לא שדינהו משום דסבורה שחייבת באחריות או משום דניחא לה בקידושי' תהי' ספק מקודשת קשיא לרבא יר"א וכבר העיר הפ"י בזה, וכ' כיון דליכא בירור לעידים ממילא ליכא קידושי' אפי' מספק, והפ"י קיצר ואני אבאר יותר, דסברא זו היא שיטת תשוב' מיימני' ריש הל' אישות דכל דאיכא ספק לעדים בקדושי' כגון ספק קרוב לה ולו, ליכא אפי' ספק קידושין דעידי' אין כאן, וש"ס דיבמות בשני כתי עדים וכל כה"ג וא"כ גם כאן כיון דאיכא ספק ליכא קדושין כלל, אלא תוס' כתובי כ"ב סוגי דתרי ותרי חולק ע"ז עיי"ש, וייעי' רשב"א יבמות נ"א שם וס"ל דגם בספק לעדים עצמם הוי ספק קידושי', ולכאורה קשה כאן כקושי' פ"י, אבל נ"ל פשוט דא"כ דבשתקה בלא מעשה קבלת קדושי' גם אם ניחא לה הוי כמו דברים שבלב בעלמא, ומ"מ ס"ל לר"ה ברדר"י דהוי קדושי, דלסברתו מדלא שדינהו הוי אומדנא דמוכח ומהני בכ"מ כמבואר, וא"כ ר"א דאמר דלא שדנהו ליכא ראי' הגם דמדי ספיקא לא נפקא מ"מ כיין דאומדנא דמוכח:
ליכא, גם אם היא כוונה לקדישי' מ"מ הוי דברים שבלב ול"מ כיון
שאין כאן מעשה קידושי' כלל כנ"ל פשוט:
ומעתה לפי דשלח ר"ה אתין דשמיע לכו חושו לה, איך אפשר לפרש כדס"ל לראשונ' היינו דמספקא לי' הדין עם מי, אי כר"ה ברדר"י אי כר' אחא, וספיקא דדינא הוא כיון דמספקא לן איזה סברה ניחא אי של ר"ה ברדב"י אי של ר' אחא ממילא עכ"פ אומדנא דמוכח לא לפני ב"ד ולא לפני עדים וכיון דאיכא ספק באומדנא עכ"פ אומדנא דמוכח אין כאן ואפי ספק קידושין ליכא וובזכריני שסברה כזו אמירה בס' קצוה"ח בהל' מתנה שכתב להסביר מ"ש הרא"ש ב"ב בספק אומדנא מוציאי' מן המוחזק ואין אתי ספר זה כאן) והסברה נכונה ופשוטה, וע"כ לפרש הא דשלח להו חישו לה היינו במקום ר"ה לכבודו כיון דלדידי' פשיטא לו יש אומדנא מדינא שדינהו, אבל אנן לדידן ליכא חשש קידושין, אפי לא אתברר לן אם כר"ה ברדרי בסברתו או כדר' אחא כמ"ש, ועיי' רשב"א והה"מ שכ' דרמב"ם מפ' לחושו לה משום כבודו, ולפמ"ש יש ראי' והוכחה לפרש כן. ועל הרי"ף ורא"ש ודעימי' צ"ע ודוחק לומר מדלא שדינהו הוי כמעשה המוכיח ולא כדברים שבלב יש להאריך עוד:
נחזור לשיטת הרמ"ה דלח"מ ס"ל כהרמב"ם, ייפה הקשו האחרוני' אי אפשר לומר כן הא הטור וש"ע ס"ל בצפתא דאסא משו דנקטו כרי"ף ורא"ש ואיך הביאו הרמ"ה, וראיתי בס' בית מאיר סי' כ"ח ובהפל' בסי' מ"ב ומביאו מע"כ ני ג"כ דכתבי דווקא בעשתה מעשה לקבל קדושי' כגון בצפתא, אמרינן מדלא שדי דהי לה לעשות מעשה המוכיח שאינה רוצית בקדושי משא"כ בזרק לה שלא עשתה כלום, והנה דבריהם צריכי ביאור תינח בקידש בצפתא, אבל בבריי דנתן לה תחילה בפקדון מה מעשה עשתה, המראה לקדישי' וכן נתקשה מע"כ ני:
והנה באמת לשון הב"ח והפלאה בק"א מגומגם קצת וקשי' עלייהו כהנ"ל, אבל תיתי לי שקיימתי דבריהם מנפשאי בפחילה הרטרין, והוא פשוט בעיני בשיטת הרמ"ה, וכה אמרתי דווקא בנתן לתוך ידה והחזיקה בו שזה עצמה שהחזי בידה ולא השליכתה לארץ זה כעין מעשה שהחפץ אי המעות בידה אי הטבעת באצבעה, וע"ז הולך פלפול אמוראי אי נימא מדלא שדתינהו, אבל בזרק אפי' לתוך חיקה והיא שתקה יהםחתה מוטל בין חיקה אין זה אחיזה וחזקה בחפץ כלל, ואין זה דרך ומקום שמחזיק אדם בשלו, הגם שהוא מקום קנין ומועיל בקדשי' אבל לא שייך לשדינהו כי לא החזיקה ואינו מוטל בידה, וכשתלך לה תפול מעצמה כן אמרתי, ובפתחי ארינים הנ"ל הי פשוט בעיני כי לזה נתכוונו, וברוך שכוונתי לדעתם הרמה, ולכאורה אמת נכון הדבר:
ולפי"ז אזדא לה ראי' שלי לשיטת הרמ"ה מהא דמייתי רבא מבריי' וכתבתי דהי' קשה לו לתת הברייתא רבותא יותר בזרק לה, ולהנ"ל י"ל דאשמעינן הבריי' בנתן לתוך ידה דלא נימא מדלא שדינהו מתוך ידה וזה עיקר הרבותא דבריי', וזה לא נדע מזרק לה דלא שייך כלל סברת לשדינהו כהנ"ל, וגם הדר תקשי לרבא מנ"ל מבריי' דליכא חילוק בין שדוך ללא שדוך, וע"כ דגם בזרק לה יש לומר מדלא שדינהו ועיי':
וראה דזה מצאתי דרשב"א ע"כ ס"ל גם בזרק שייך סברת שדינהו, דהא כ' דשלחו לי' לר"ה כה"ג מאי היינו בזרק לה קדושי' ואח"כ אמר הרי את מקודשת וכ' ולכאורה מפורש ברשב"א נגד הרמ"ה, וראיתי אחרי רואי שהרגיש בזה ההפלאה בק"א, וכתב דכיון דשלחו לי' כה"ג מאי, משמע דדומה להאי והיינו בשדוך, ולכן הוצרך הרשב"א לומר דאמר אח"כ אבל באמר מיד מהני כיון דשדוך, ואי נימא בזרק לה לא שייך מדלא שדינהו איך מפרש הרשב"א כה"ג בזרק לה ושלחו לי' או כדר"ה ברדר"י או כר' אחא והשיב להו ע"ז חושו לה הא בכה"ג לא שייך כלל מדלא שדינהו אליבא דכ"ע, וע"כ דס"ל לרשב"א בפשיטות גם בכה"ג שייך סברת מדלא שדינהו ניחא לה ועיי':
ולפום רהיטא הי' נ"ל לפרש באפשר הא דשלח להו אתין לא שמיע לו וכו' אתון דשמיע לכו חושו לה והרגיש הרשב"א מאחר ששמע גם הוא הי' לו לחוש גם הוא לדר"ה ברדר"י, ולהנ"ל א"ש די"ל הא דשלחו לר' ס"ל בפשיטות כר"ה ברדר"י, ולא הי' מסופקים אלא כה"ג היינו בזרק לה אי שייך ג"כ מדלא שדינהו או דווקא בהחזיקה בידה, ושלח להו אנן לא שמיע לן היינו לא סבירא לן כלל הא דר"ה ברדר' ואפי' בהחזיקה בידה, אתון דשמיע לכו, היינו דסבירא לכו סברתו חושו לה דלר"ה ברדר"י אין חילוק בין זרק הקדושי' או החזיקה בידה כנ"ל, וי"ל בזה הרמב"ם דלא פסק הא דחושו לה כיון דר"ה אמר אנן לא שמיע לן לא סבירא לן כר"ה בדר"י פסק כוותי', כן א"ל ע"ד פלפול בעלמא, אבל אינו נכון דאם כל עיקר ספיקות אמוראי דשלחו לר"ה הי' לחלק בין זרק לנתן בידה הי' לש"ס לפרש ולהביא מאי כה"ג בזרק לה, כיון דבזה תלוי הספק ולא למסתם, וע"כ דליתא למ"ש, ולרשב"א ניחא דאין נפקותא בין זרק לנתן בעיקר הסברה, רק דלא שייך משום דשמואל, ועכ"פ מוכח מרשב"א דלא כסברת ב"ח ומקנה הנ"ל דאין חילוק בין זרק לנתן וסיים בסברא לענין לשדינהו ועי':
ולכן דרך היותר נכון ביישוב שיטת הרמ"ה והגה"מ דלא פליגי כמ"ש הב"ש דס"ל לרמ"א דלא שייך סברת לשדינהו רק בשדוך תחילה כתשו' מהרמ"פ ושפיר הביא הא דהרמ"ה דאיירי בלא נתרצה תחילה, והגה"מ איירי בשדוך תחילה כמפורש ברמ"א ועפי"ז עולה הכל כהוגן, ונ"ל להסביר הענין דדיוקא בשדוך אמרי' מדלא שדינהו עפ"מ שכתב הר"ן לעיל בנתן הוא ואמרה היא, דשתיקה בשעת מ"מ מהני דאי אינה רוצית הי' לה לומר, לא, כיון שנאסרה ע"י קידושין אכ"ע הי' לה להודיע לעדים ולמקדש עצמה שאינה חפיצה בקידושין אבל שתיקה דידי ליכא הוכחה, דלא איכפת לי' שיוכל לישא אחרת עלי' עיי"ש, וצ"ל לזה שלא בשעת מ"מ שתיקה לאו כלום, כיון שלא עשתה כלום ולא נראה ממנה שום גילוי דעת ורצון שחפיצה בקידושי' ולא קבלתה מעיקרא אדעתא דהכי לא איכפת לה לגלות דעתה שאינה חפיצה בקדושין שחושבת שלא תוחזק למקודשת ע"י אמירה דידי' לבד וכדהי' ריש' לא איכפת לה:
אבל במקום שתוכל למשדי ואין בו אחריות, אמרי' הוה לה למשדי ולא להחזיק כסף קידושי' בידה או בחיקה שעי"ז נראה קצת דרוצי' בקדושין, וס"ל למהרמ"פ גם משוא"ת זה ליכא ראי' דרצונה בקדושי מדלא שדתינהו דחשבה ג"כ שלא תהי' נראית לרואים למקודשת, אלא דווקא בנתרצית תחילה לקדושי' אז אם אינה רוצית עכשיו לא הי לה להיות שותקת אלא לשדינהו ולזרוק הקדושין לפניו כנ"ל פשוט:
ובאמת צל"ע לסברת הר"ן הנ"ל לשיטת הרמב"ם דחוששי' לקדושי' בקדשה בצפתא דאסא משום דשמואל וצריכה גט, וא"כ כה"ג גם אי היא שתקה בשעת מתן מעות גם כן שתקה לאו כלום דמה תאמר כיון שנאסרה אכ"ע הי' לה לצווח לא כדי שלא תאסר אכ"ע הא בלא"ה אגידא בי' ואסורה לכ"ע עד שיפטרנו בג"פ, ומה לה אם מספק' אם מוודאי, ואין ראי' משתיקה שחפיצה בקדושין רק לא קפדה לומר, לא, כיון דבלא"ה אסורה לכ"ע וא"כ א"צ רבא להביא ראיי' במריי' וכן לא הועיל רב אחא כלום כמובן וצל"ע, וצ"ל לרמב"ם דרבא וכולהו אמוראי דסוגי' ל"ל דשמואל ודוחק, וגם קשה לראשונים שכתבו כה"ג בזרק ובצפתא באמת ספק מקודשת משום דשמואל ורבא כשמואל ס"ל צל"ע כהנ"ל:
נחזור לשיטת מהרמ"פ הנ"ל דווקא בשדוך אמרינן סברת לשדינהו ובאמת כן משמע מאריכת לשון כשא' בד"ה אבל הכא מעיקרא לבקדושין עיין היטיב, אלא דצ"ל א"כ דהי' לר"ה ברדר"י לומר בלא"ה שחלק בין בר"י לרבא דבריי' בלא שדוך לא אמרינן לשדינהו, אבל הכא דשדוך כבר אמרי' מדלא שדינהו וכו' ולפמ"ש לעיל סיוע לשיטת רמ"ה דהוכיח רבא דע"כ רישא דבניי' בשדוך א"כ א"ש ועיי':
ומעתה נבוא לנידן שלפנינו לפי שנלפע"ד דעיקר כב"ש בשיטת רמ"ה והגה"מ דווקא בשדוך אמרינן מדלא שדינ' וא"כ בנ"ד שלא הי' מדובר כלל מתחלה לקדושי' אין כאן חשש קדושין כלל, ואפי' ספק קדושין לא הוי, אלא פר"מ ני' הביא הנב"י קמא סי' שחשש לשיטת ח"מ דל"ל לחלק בין שדוך ללא שדוך לענין שדינהו ולשיטת הח"מ גם בנ"ד ספק קדושין מיהא איכא, אבל נלפע"ד דגם אם נימא בכ"מ סברת והוכחת לשדינהו אפי' בלא שדוך, מ"מ דינו של הגה"מ דווקא בשדוך ונתרצית תחילה, דצריך להבין מאחר שקדשה בחזקה איך נימא שרצונה בקדושי' ואי משום דלא שדינהו, הא כבר גילתה דעתה בשעת קדושין שאינה רוצית בקדושי' ומה לה לעשות עוד גילוי דעת ע"י שדיי' וזריקת הקדושין, והנה ראיתי בתשובת ח"צ סי' קט"ו בסוף התשובה כ' דלא הי' אונס גמור והא דקפצה ידה משום כסופא יעיי' בו, וצ"ל מהיכי תיתי נימא משום כסופא עשתה כן ומה לנו לפרש כוונתה כך, וי"ל דווקא בנתרצית תחילה לקדושי' לי' וכשבא לקדשה קפצה ידה והוצרך לקדש בחזקה אמרינן מסתמא לא חזרה בשעה זו ממה שהי' רצונה תחילה להתקדש לו והא דהרא' שאינה רוצית היינו משום כסופא ואין די בזה גילוי דעת שבאמת אינה רוצי' בקדושי' והי' לה למשדי הקדושי' אם באמת חזרה מרצונה וריצוי שלה, ומכ"ז אנו אומרי' שמחמת כסופא הוצרך לקדש בחזקה, אבל בלא נתרצי' תחלה כלל לקדושי לי' והי' בא פתאום לקדש אותה בוודאי מקפיצת יד שלה נראה לכל שאינה רוצי' בקדו' כלל ומה לה למשדינהו עוד לגלות דעתה אחר שכבר גלוי וידוע הוא, ואין כאן סברת מדלא שדינהו כלל, כנ"ל נכון מסברא:
ומינה בדין שלנו דצווחה ומיללת בקול בכי קודם הקדושין, ובשעת קדושין ואמרה לאסט מיך געהען' דאינה צריכא למשדינהו כיון שלא הי' מדובר של קדושין ביניהם, ואפשר אפי' הי' המדובר ביניהם מ"מ בכה"ג לא קאמר הגה"מ דאין לומר בזה משום כסיפה נעקה בקול בכי שנראה שהוא קול יוצא ממרירות הלב וכ"כ פר"מ ני וגם נכון אשר כתב מעלתו ני' מאחר שלא היתה שלטאה בנפשה למשדינהו כי קודם שהונח לה מאונס המקדש הסיר העד הטבעת מידה ולא הי' לה לעשות עוד, וא"כ הוא האריך בזה שלא לצורך פשוט כי אין כאן חשש קדושין, אלא שקשה לצמצם זה ולסמוך על העד שהי' תיכף ומיד בלי פסוק בין הקדושין להסרת הטבעת, לכן לא רציתי לסמוך ע"ז לבד, ובצרף כל הנ"ל נלע"ד כי נערה דא מותרת לכל גבר די תצביין בתנאי שישאל עוד פני גדולי המירים וישקלו הדבר במאזני שכלם, ולא יסמוך עלי באיסור חמור כזה בפרט שבחפזי כתבתי כ"ז:
וזאת לדעת כי ענוש יענש לנער המקדש אשר החציף לעשות כדבר הזה וכן לא יעשה בישראל, וד' יקדשנו במצוותיו ויתן חלקינו בתורתו ויראנו בישועתו הכ"ד טרוד מאוד ידידו דורש שלום תורתו חותם בברכה:
מ"ש בסוף בענין קדושי' בע"כ אין ענין לנידן שלפנינו כמ"ש לבסוף, וגם מעלתו ני' ידע זה בתחילה וע"פ פלפול כ' מ"ש, ולאפס הפנאי לא יכולתי לשום עין עליו והנני כופל ומשלש שלא יסמוך עלי לבד בזה, ועלי יראתו אני סומך וד' עמו:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: