כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לד
ישבע שובע שמחות ורב ברכות, ויוסיף ה' כח ועצמה לידיד נפשי הרב הגאון המאה"ג מעוז ומגדול חרוץ ובקי המפורסים, כקש"ת מוה' יוזפא פלעש ני אבדק"ק וועספרים יע"א:
גי"ה הגיע לידי ומלבד כי עמוס הטרדות אנכי בפרט בעיתים הללו מתחדשים בכל יום ענינים שונים ומשונים, גם איני בקו הבריאה עד שהרופא מיחה בי והזהירני שלא לעיין בלימודי' מחמת כי נחלשו חושי, ועודנה אני עוסק ובא ברפואות ה' יחזקיני בקרוב, ומ"מ לכבוד פר"מ ני' כי רב בעיני עיינתי מעט בהענין אשר העמיד לפני ולכן כבודו מחול אם לא אטייל אריכות בדבריו הנעימים:
ונקיטנא בקצרה כל האפשר ע"ד המעשה שבאה לפניו כמו שכתובה מפורש במכתבו היקר, ופר"מ צלל במים אדירים בכל מקומות השייכים לנידן זה, ומבקש ממני לחוות דעתי גם אני, הנה שרשו פתוח עלי ים התלמוד בש"ס קידושין דף ס"ח דרוב ככל אמוראי ס"ל דמקדש בע"א אפי' שניהם מודים אין חוששין לקידושין, וכן פסקו כל הפוסקים, לבד הסמ"ג חושש לדר"פ דאמר חוששין ויחידאי הוא, ורשב"א בתשובה וכן בתשב"ץ סי' ק"ל ח"א לא חשו לחומרת סמ"ג הנ"ל בואו ונסמוך על עמודי העולם דלא חשו לדר"פ, ורמ"א בה"ג בש"ע א"ע סי' מ"ב כ' להחמיר במקום דליכא עיגון, ובאמת כן נראה קצת מתשובת מהרמ"פ סי' ל"ב דחש לו קידושין כ' דר"פ חוששין קאמר היינו כמו שע"א מחייב שבועה, אין דבריו עושין וודאי להוציא ממון, אלא לחייב שבועה לברר ע"י שבועה אמיתת הדבר, כן ס"ל לר"פ לענין קידושין דספק עושה עיי"ש וכן כוונתו, ובנב"י קמא סי' ס' דלר"פ אינו רק ספק קידושין אולי צריך שיהי' דומה ממש לממון שצריך שני עידים להוציא או נדמיהו לממון שמחייב שבועה ומביאו פר"מ ני', והנה לפ"י אין ר"פ עצמו מסופק אלא שס"ל דע"א אינו מועיל יותר מלעשות ספק ואין דבריו עושין וודאי אצלינו, וקשה לדבריו תינח בע"א אומר נתקדשה שמעיד על המעשה י"ל כהנ"ל אבל אם נתקדשה בפני ע"א דס"ל לר"פ חוששין לא שייך סברתו דהא אי בעי' שנים היינו שקיום קידושין בעי שנים, ולר"פ סגי בא' ובאופן ששנים ראו הקידושין אחורי הגדר שנעשו בפני ע"א לר"פ חוששין, ובזה נא שייך סברת פ"י דברי ע"א אינם עושים אצלינו רק ספק דהא לא על נאמנתו אנו דנין רק על קיומו של דבר כמובן, ולכן מסתבר כמ"ש הנב"י דלכן ר"פ חוששין קאמר, משום דמסופק בגוף הדין אי מועיל ע"א כמו בממון, שמחוייב שבועה או בעינן בממון להוציא דבעי תרי וכן מורה פירוש רש"י שם:
והנה לנב"י עכ"פ לר"פ ספיקא דאוריי' איכא ולכן חש לו הסמ"ג, אבל בתשב"ץ סי' ק"ל כ' דר"פ רק מדרבנן חושש לקידושי ע"א, וא"כ לחוש לר"פ נגד כל אמוראי' חומרא יתירה היא וספיקא דרבנן להקל, כ"ד התשב"ץ הנ"ל, והנה הסמ"ג דחשש לדר"פ או דס"ל כנב"י הנ"ל דר"פ חוששין מדאורייתא, ואמר חוששין משום דמספקא לי', או אולי משום חומרא דא"א חייש לדר"פ הגם כי לר"פ עצמו דרבנן הוא, עכ"פ לחוש לסמ"ג במקום דאיכא בלא"ה סברות לפסול הקידושין, הגם שאין חזקא כ"כ כולי האי ואולי בואו ונסמוך על רוב ראשונים דלא חשו לדר"פ, ובפרט שי"ל דר"פ ג"כ רק מדרבנן קאמר:
והנה בב"ח כ' בשם רשב"ץ בשם רשב"א דכמו בא' מכחיש לע"א אינו נאמן נגדו ה"ה בטענת משטה ולא דמי לשני עדים שאינו יוכל לומר להד"ם, וס"ל לח"מ וב"ש דהחילוק בין ע"א לב"ע דבע"א איכא מגו דלהד"ם משא"כ בב' עידים, והב"ש הקשה דדומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי, דאין כאן מגו להכחיש העד כמ"ש בסי' ע"ה, וכבר תמהו אחרונים על הב"ש דשאני התם דעד מחייבו שבועה וכ"כ תוס' ב"ב פח"ה דכן מוכח כח שם דווקא משום דעד מחייבו שבועה, וראיתי באבני מילואי' שכ' בשם בנו ליישב כוונת ב"ש דלכן כתב לדברי ריב"ם דוודאי לתוס' שבועו' ותירוץ קמא ב"ב דאינו נאמן משום העזה, ודווקא לישבע נגד העד ל"ק קושייתו, אבל לריב"ם דמסביר דגזה"כ הוא, שע"א נאמן לשבוע' ועד שלא נשבע נגדו נאמן כתרי, כן באיסור במקום שע"א נאמן, ולר"פ בקידושין עד דלא מכחישו נאמן כתרי ואינו מועיל מגו נגדו אלו דבריו וכיון להם כבוד פר"מ נ"י:
והנה לפי הנראה ומוכח בח"מ סי' נ"ח דפסק רמ"א כריב"ם הנ"ל מדפסק כרמב"ן בע"א המחייב שבועה דרבנן ל"א מתוך שאיל"מ וע"כ לשיטת ריב"ם ועיין ש"ך וקצה"ח שם, א"כ קשה קושיא ב"ש לדינא:
ועוד הי' נ"ל בתחלה דיש מקום לקושי' ב"ש גם לתוס' שבועות ות"ק ב"ב די"ל הא דמוכח שם דווקא במקום דצריך לשבע נגד העד ל"א מגו להכחיש, דווקא במקום שעתה מעיז עכ"פ נגד הבע"ד ומכחיש דבריו, הגם שלהכחיש עד העזה יותר מ"מ אמרי' מגו כזו רק במקום שצריך לשבע נגדו, אבל היכא שלפי דבריו עתה אין כאן הכחשה נגד שום אדם כמו בטענת משטה בהא ל"א מגו להכחיש אפי' שלא במקום שבוע' דהוי מאינו מעיז כלל למעיז, ועיין פ"י כתוב' פ' הכותב גבי סטראה מ"ש על תוס' שם כעין זה, אלא שהוא כ' לחלק בין מכחיש שנים למכחיש א' וזה לא ס"ל לתוס' לחלק בין מעיז קצת למעיז יותר, אבל בכה"ג שפיר יש לחלק כמ"ש:
ולפ"ז אין צ"ל לתירוץ של אבני מילואים, וחילוקו לשיטת ריב"ם ג"כ י"ל דשם דווקא צריך לסברתו דאלולי גזה"כ הי' נאמן במגו אפי' לשבע נגדו כיון שגם עתה מעיז נגד הבע"ד וישבע נגדו ולכן כ' דלא מהני מגו מגזה"כ שצריך דווקא לשבע נגדו או לשלם אבל בכה"ג דלפי דבריו אין מכחיש כלל בלא"ה ליכא מגו, ואם אמנם כי לשון הב"ש אין סובלים דברינו, מ"מ לעצמינו נוכל לומר כן:
אלא דמצאתי נגד זה בש"ע א"ע סי' ז' בע"א אומר נשבית דנאמנת לומר טהורה אני במגו, והוא מרמב"ם חזי' הגם שלפי דבריהם עתה אינה מכחשת לשום אדם, מ"מ אמרי' מגו להכחיש העד, אלא דבאמת משם ליכא ראי' די"ל בשבוי' הקילו טובא, וראיתי שכ"כ בפרישה, והט"ז שם כ' הטעם דווקא נגד המחייב שבוע' ליכא מגו עיי"ש, מהנראה דהפרישה ס"ל כמ"ש בכה"ג דעתה ליכא הכחשת פה לשום אדם לא יועיל מגו נגד ע"א גם בלא שבועה, וט"ז ל"ל כסברתי, והנה ראי' אין לנו מזה, די"ל באמת בשבוי' הקילו, ועיין פ"י כתובות כ"ג ע"ב בד"ה במשנה שתי נשים שנשבו מ"ש:
אבל אם כי מהך ליכא ראי', אבל נ"ל ראי' מרישא דמתני' כ"ב ע"א, האשה שאמרה גרושה אני וכו' דהנה הב"י סי' ז' כתב דנפקא לי' לרמב"ם דווקא ב' עידים ממתני' דקתני ואם יש עדים משמע דווקא תרי, וכ' הב"ש סי' קנ"ב דיוק זה איתי' גם ברישא וג"כ תרי בעי ע"ש א"כ חזינן דגם בחומר א"א אמרי' מגו להכחיש העד וזה ראי' ברורה לכאורה:
ומינה נ"ל ג"כ ראי' דגם לריב"ם דס"ל דבמקום שמחייב שבוע' דווקא צריך שבוע' ולא מהני מגו, וכ' האבני מילואים כן לר"פ בקידושי' דנאמן ע"א וכ"ז שאינו מכחיש לא מועיל טענה, מזה ראי' דליתא דא"כ תיקשי לר"פ מתני' כתוב' הנ"ל ברישא אם יש עידים גם בע"א לא יועיל מגו לדידי' כיון שנאמן כבתרי כ"ז שאינו מכחישו, ועכצ"ל דווקא במקום שנאמן לחייב שבועה וכ"ז שלא נשבע נגדו נאמנו מאוד דברי העד והכחשת בע"ד בלא שבועה אינו מועיל, ונתנה התורה מקום לדברינו עד שישבע נגדו בזה ס"ל לריב"ם כ"ז שלא נשבע נגדו דבריו כתרי ולא יועיל שום טענה אחרת במגו, אבל באיסור שמועיל הכחשת בע"ד בלי שום שבועה ופי המכחיש כפי העד ואם נאמן בלא מגו והוכחה נגדו כ"ש וקו"ח שיועיל טענה מן הטענות במגו כנ"ל, וגם בלי ראיה הנ"ל פשוט לחלק כהנ"ל:
והנה הראי' שהבאתי ממתני' כתובות כ"ב, יש לדחות כי י"ל דיוקו של הב"י אינו דיוק כ"כ די"ל להכי נקיט עידים דלפי דאזיל התם אפי' באו עידים אחר שכבר אמרה בפני ב"ד א"א אני וגרושה וכו' וכן מוכח מדקתני בסיפא ואם משנשאת באו עידים וכו' אבל כ"ז שלא נשאת גם אחר שאמרה דברי' בפני ב"ד באו עידים מ"מ ליכא הפה שאסר וכן הדין בכ"מ לענין מגו, בבאו עדים אח"כ נפלה המגו דאמרי' שידע שיבואו עדים וחשש להם, אלא שבתה"ד סי' של"ה ומובא בכללי מגו בכנה"ג דבע"א ל"ח כולי האי שחושש שמא יוכחש מע"א ויהי' העזה נגדו כולי האי ל"א, וא"כ י"ל להכי נקיט מתני' ואם יש עדים היינו גם כשבאים אח"כ כ"ז שיש עדים דווקא בשכיסת ואח"כ עדים ודווקא ב בשבוי' הקילו בניסת, אבל בע"א כשבא אח"כ איכא הפה שאסר כיון שבשעת אמירה דידה לא הי' כאן עד, ונדחה דיוקו של הב"י, וצ"ל דרמב"ם מעצמו ס"ל כן, וי"ל דווקא בשבוי' ס"ל כן בשבוי' הקילו, אבל בדין דרישא לית לן ראי' דבאם ע"א לפנינו שנאמר מגו להכחיש, ובאמת הרמב"ם לא כן כתב רק בנשביתי וטהורה אני, ולא כ"כ באומרת א"א אני וכו' ועיין, וגם המחבר לא הזכיר מזה רק בסי' ז' ולא בסי' קנ"ב וכ' לשון מתני' ומלישנא דמתני' ליכא דייק כמ"ש:
ועדיין אני אומר שהראי' שהבאתי אינה נדחית רק אי אמרי' טעמא דאינו נאמן נגד ע"א משום העזה, די"ל פשוט דהא דתה"ד שהבאתי בבא עד אח"כ דאמרי' מגו דלא חייש כולי האי שיבא ויעיז היינו לשיטה של"א מגו להעיז נגד ע"א, אבל לריב"ם דהטעם דכיון דהאמינתו תורה עד שישבע נגדו נאמן כתרי להך מלתא, א"כ גם בבא ע"א אח"כ אחר שכבר אמר דבריו והי' לי' מגו, מ"מ איתא להך דינא דנסכא כנ"ל פשוט, וא"כ אי נימא כמ"ש האבני מילואים בכוונת הב"ש וכמו שכ' פר"מ ני' דכן הדין לר"פ בע"א בקידושין א"כ עדיין תיקשי לר"פ מרישי' דמתני' כתובות כ"ב דקתני עדים ול"ל כמ"ש ע"פ תה"ד דלשיטת ריב"ם ליתא וע"כ דווקא במקום שמחייב שבועה אמרי' כן וכמ"ש ועיין, וכיון דפסקו רוב הראשונים כהא דריב"ם וכן בש"ע סי' נ"ח כמו שכתבתי לעיל לא קשה עלינו קושי ב"ש ועיין:
ולפי שכתבתי לעיל מהתשב"ץ דר"פ רק מדרבנן חייש לקידושין בודאי ל"ק לשיטת ריב"ם דהא בדרבנן ל"א מתשאיל"מ, מכ"ש היכא דאינו חייב שבועה ואינו נאמן רק מדרבנן ועיין:
והנה הח"מ הקשה גם אם נאמן מ"מ לא מועיל מה שבלבו משום דברים שבלב, וראיתי בק"א בהפלאה כ' ליישב כיון דלאו אורחי' לקדש בע"א הוי מוכר מתוך מעשה שלשחוק נתכוונו ולא הוי דברים שבלב כמ"ש תוס' בקידושין וכ"כ כ בעצי ארזים ויתר אחרונים, והנה הפלאה ס"ל דמ"מ מגו בעי דאל"ה אינו נאמן דלשטות התכווין אבל בדאיכא מגו נאמן ומהני מה שבלבו דלא מקרי דברים שבלב:
ודה"מ ס"ל לשיטת הב"ח גם לכשנגדו מועיל טענת השטאה, והקשה בתשוב' חכם צבי סי' ב' קושי' חדא מאי מועיל מגו לאחר שמודה לעד כיון שאם אמר להד"ם לא הי' מועיל רק לאותו שטוען כך ואיך יאומן במגו יותר, ובס' בית מאיר כ' הגם שי"ל כיון שיש לי מגו נסתלק הנגיעה והוא כעד, מ"מ קשה הא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן, וראיתי בהפלאה בק"א שהקשה ג"כ כן, והוא כ' כיון שע"י מגו נסתלק הנגיעה וכיון שאין כאן חזקת איסור ע"א נאמן באיסורין, וקשה עליו הא בדבר שבערוה אין ע' נאמן, ולפע"ד ל"ק כלל, ואין אנו מצד נאמנות עד אתינן עלה דמגו עדיף בכ"מ מע"ר דנאמן אדם במגו להכחיש העד, היינו בשטוען נגד העד נאמן במגו, ומגו מועיל גם בדבר שבערוה, דנאמן בעל לומר גרשתי אשתי במגו שבידו לגרשה, אלא דאינו נאמן משום דאנן סהדי דהי' לי' קול עיין א"ע קכ"ב, ועיין תשו' מיימוני הלכות אישות סי' ג' בשליח שאמר טעיתי ורנוני לקדש ראובן שנאמן דבידו לגרשה, וכן סמכי' על סברות וחזקות בדבר שבערוה, כגון אשה שאמרה גרשני, דא"א מעיזה, וכדומה הרבה, וכ"נ הגם דאין מוציאין ממון בחזקה, וגם מגו להוציא נ"א, דווקא לענין עדות ילפי' דבר דבר מממון דכתי' ע"פ שנים עדי' יקום דבר, אבל להאמין ע"י מגו וחזקה וכדומה לא ילפי' זה מזה, ובממון גם בתר רוב לא אזלי, משא"כ בדבר שבערוה ואפי' במקום חזקה, מכ"ש כאן דלא אתחזק, דסמכינן על הוכחת המגו דאמת אתו, וממילא היא מותרת כנ"ל נכון ופשוט:
אלא דהקשה עוד בח"צ שם מאי מגו איכא דטוב לו לטעון משטה להתיר גם שכנגדי, משא"כ בטענת להד"ם אינו נאמן רק לעצמו ושני אסור, ומ"ש פר"מ ני' דכללא בידינו אא"ח ולא לו, נ"ל דחולי רוצה בטובת קרוביו שתהי' מותרת לקרוביו, ועוד אני חוכך לומר היכא דהוא טוען משטה כעובדא דידן, גריע מגו טובא, דאם יטעון להד"ם והוא שמודה להעד אסורה וצריכה ג"פ ממנו ובע"כ דידי לפטור אותה בג"פ ולעמוד בפני ב"ד ואושא מלתא טובא וחרפה הוא לו בוודאי טוב לו יותר לטעון משטה והיא מסולקת הימנו ואין לה ולו כלום ואין לסמוך על מגו זו, וגם בהיא טוענת משטה י"ל השתא דאיכא חר"ג ואסור לו לישא רק כשיפטור זו בג"פ א"כ גם לה טוב לומר משטה מלומר להד"מ כהנ"ל ועיין:
והנה בהג"ה ט"ז מחנק בין טוען השטאה בקדושין בב' עדים לטוען בע"א, דבעושה מעשה לפני שנים אין דרך לשטות כיון שאין נאמן להכחיש המעשה, משא"כ בע"א שיכולין לכפור ולומר להד"ם נאמן ג"כ משטה וכל שטוען נגד העד נאמן ונראה דס"ל דלאו מצד מגו נאמן, רק הטענה בעצמותה נאמן, וכ"כ בס' בית מאיר בשינוי, ובכלל דברי הגה' ט"ז דברי פר"מ ני' מ"ש בסוף בטענת משטה ועיין בו היטיב, אלא דהבית מאיר חזר והקשה גבי דידי' וי"ל כיון שנאמן להכחיש העד נאמן ג"כ משטה דבכל מה שיטעון נגדו בטלו הקידושין מנדו, אבל שיהי' נאמן נגדו לא נראה לו, ובאמת הגהת ט"ז ג"כ לא הזכיר שיהי' נאמן נגד האחר רק לגבי עצמו עיין:
והנה בנב"י קמא סי נ"ט ומביאו פר"מ נ' העיר למה במקדש בשנים לא נאמין לטענת משטה הא ע"א נאמן באיסורין ואפי בשלו נאמן היכא דלא אתחזק וכ"ש הכא דאיכא חזקת פנויה, וכ' טעמו של תשוב' מיימוני משום דברים שבלב, ולא משום חסרון נאמנות, והנה מ"ש פר"מ ני דאין כאן חזקת פנוי' כיון שכבר קבלה קידושין בפנינו כמ"ש תוס' כתובות כ"ג ע"א דהיכא דספק לנו בקרוב לה כיון שידענו שהי' מעשה קידושין ליכא תו חזקת פנוי' עיי"ש, הנה סברא זו לאו כ"ע מודים הא ובתשו' מיימוני' בעצמו ל"ל כן שם סי' א' שכ בספק קרוב לו ולה וכת א' מסופקת אוקמי' אחזקת פנוי' עיי"ש, ועיין ח"מ וב"ש סי' למ' ד ס"ק ח' וט', ועיין רשב"א יבמות ל' ע"ב ויש אריכות בזה:
והנה לשיטה זו דבכה"ג איכא חזקת פנוי' בוודאי הדין עם הנב"י, אלא לשיטת תוס' דליכא חזקת פנוי' בכה"ג ומ"ש פר"מ ני' לחלק בין ע"א לב' עדים לא נראה לי כיון שאנו יודעין ע"פ עד דנאמן לר"פ ושניהם מודים שהמעשה נעשה א"כ כבר יצאה מחזקת פנויה כיון שנעשה מעשה קידושין והיא מוכנת ועומדת לקבל קידושין מידו אסתלק חזקת פנוי' לסברת תוס', ומכ"ש כיון שהיא אינה טוענת נגד הקדושין כלום, אלא דלאו כ"ע היא כמ"ש דראשונים חולקים על סברא זו דמ"מ אוקמי אותה אחזקה קמייתא כל דאיכא ספק בקדושין:
וגם לשיטת תוס' דאין כאן חזקת פנוי' מ"מ נפלינן ברברבתא אי ע"א נאמן היכא דלא אתחזק איסיר או היתר כמ"ש פר"מ ני' והנה פר"מ הרחיב הדיבור בשיטת הר"ן גיטין סוגי' דשליש שחולק על רמב"ן וס"ל בדבר שבערוה גם בלא אתחזק אינו נאמן, ולא כ"כ בקידושין ס"ג ע"א וכבר הרגיש בסתירה זו בס' בית מאיר סי ל"ו ס"ק כ"א ובמקנה שם, ויפה כ' פר"מ ני' ליישב די"ל בגיטין שם עדות קרובין ס"ל דלא מהני דנוגעין הם להעיד לקרובותיי' ובקדושין שם נאמן דגרשתי' דאא"ח ולא לו ליכא נגיעה כלל, והנה באמת כן נראה ומוכח מש"ס קידושין דלרב אסי אינו נאמן לכנוס רק משום דמרתת, ומודה בקדשתי עצמי ואיני יודע למי, וכ' הר"ן שם דאחר שמעיד נאמן והוא אינו כן חזינן דהוא אינו נאמן גם שע"א נאמן דלעצמו אינו מעיד, וי"ל כן לקרוביו, וכ"כ פר"מ ני' להוכחה זו, וצ"ל הגם שבכל איסורים נאמן אדם בשלו אפי', מ"מ בדבר שבערוה חמיר בזה אפי' לא אתחזק, ונ"ל להסביר עפמ"ש המרי"ק שרש ע"ב שהאריך דע"א נאמן בדבר שבערוה בלא אתחזק והוכיח כן מקושי ש"ס ריש גיטין אתחזק והוי דבר שבערוה, וכ' וטעמא כיון דילפינן דבר דבר מממון, בממון אין ע"א נאמן רק להוציא מחזקתו וכן בערוה יעיי"ש באורך, והנה בממון קרוב ונוגע אינו נאמן אפי' שלא במקום חזקה וכן בערוה יע"ש וא"ש הר"ן הנ"ל ע"פ שכ' פר"מ ני', אלא דהרמב"ן שהביא הר"ן גיטין ס"ל גם בקרוב נאמן ע"כ ס"ל דלא מדמין לממון גם לענין פסול קרוב והיכא דלא אתחזק דומה ממש לכל איסורין כי כן גם לעצמו נאמן כבכל איסורין, ובאמת קשה עליו מש"ס קידושין ס"ג ע"ב דמוכח דלעצמו אינו נאמן כמ"ש לעיל, ואולי י"ל דבלא"ה נתקשה פ"י שם איך יהי ע"א נאמן כיון שמעיד נגד הרוב יעיי"ש שתירץ שגם נגד הרוב ע"א נאמן לברר המיעוט מהרוב, ואפשר משו"ה הוא עצמו אינו נאמן לומר נגד הרוב עכ"פ בדבר שבערוה החמור רק לפטור משום אא"ח ולא לו:
ודברי הרמב"ן הנ"ל צלע"ג דסותר עצמו ממ"ש בחי' ליבמות ר"פ הקשה דבדבר שבערוה אפי' בלא אתחזק אינו נאמן דהא אפי' לאיסור אינו נאמן וע"א בקידושין לאו כלום יעיי"ש וסתר עצמו ממ"ש הר"ן בשמו בגיטין הנ"ל, ואפשר דהרמב"ן סמך עצמו בגיטין אמ"ש עוד שם מתוך שנאמנת לעצמה וגם דלא אתחזק וזה עיקר סמוכתו דלא נתברר לנו שנתקדשה לא' וצ"ע:
והנה בתשו' מיימוני' סי' ג' ג"כ ס"ל דע"א נאמן בלא אתחזק שכ' בעבדא דילי ועוד כיון דלא אתחזק איסור א"א נאמן ע"א בכל איסורין, ושם הבע"ד הוא שליח נאמן שלא קידש לעצמו, ואין לומר משום שיש לו מגו ואינו נוגע הא כ' זה לשני טעמים חדא דבידו, ועוד דלא אתחזק, נראה דס"ל דאפי' בשלו ונוגע נאמן כבכל איסורין:
ועוד נ"ל מסברא הא דאמרי' בכ"מ דאין דבר שבערוה פחות מב' היינו היכא דמעיד שיש כאן דבר שבערוה כגון שנתקדשה או שמעיד נתגרשה וי כאן דבר שבערוה, ובזה יש מראשונים ס"ל אפי' בלא אתחזק כגון בהא דגיטין לברר מי קידש מ"מ אין ע"א נאמן, אבל במעיד שלא הי' כאן דבר שבערוה כגון בהא דתשו' מיימיני' שאומר שטעה והי' קידושי' בטעות או בספק קרוב לה וע"א מעיד שקרוב לו הי' וכדומה ע"א נאמן שהוא אומר אין כאן דבר שבערוה מעיקרא וכ"ע מודים שנאמן ולא ילפי' דבר דבר מממון רק דבר שיש בו ערוה מדבר שיש בו ממון כנ"ל, וסברא זו עלה בדעתי בתחלת העיון, אלא שלא מלאני לבו לומר כן, עד שמצאתי שאהבה נפשי סברא זו בעצמה בשב שמעתת' מהגאון קצה"ח ז"ל שמעתת' ו' פ' ג', והוא כ"כ על תשובת מיימוני' הנ"ל יעוי"ש:
ולפי סברא זו גם בנידן שלנו לכל הפוסקים אפי' דס"ל דע"א אינו נאמן בלא אתחזק בדבר שבערוה, או שאינו נאמן בשלי מ"מ בכה"ג שעדותו שלא הי' כאן מעולם קדושין ולהשטות נתכוון נאמן ע"א, ובשנים דאינו נאמן איכא תרי טעמא דמסתמא לא לשטות התכווין שעשה מעשה לפני ב' כמ"ש הג"ה ט"ז, וכמו אכן סהדי, משא"כ במקדש בע"א, ועוד דהוי דברים שבלב, כיון שאינו מוכח שלהשטות נתכוון, משא"כ במקדש בע"א שיש רגלים לדבר ולא הוי דברים שבלב ונאמן שלכך נתכווין מכח ע"א נאמן בכל איסורין ובזה כולי עלמא מודים כמו שכתבתי:
והנה בנידן שלנו הגם שהוא אינו אומר שלשחוק נתכווין משום שהי' רק ע"א, רק משום שסבר שאין קידושין בלא רב וחזן, מ"מ אנו מאמינין לו מכר עדות ומשום דברים שבלב לא הוי הגם שטעמו הוי דברים שבלב שטעה שאין קידושין בלא רב, מ"מ כיון שמחשבתו אינו סותר המעשה דלאו אורחא לקדש בע"א, ורוב סבורים שאין קידושין בע"א כלל, ובאמת אין אנו רק חוששין לקידושין א"כ הגם שהוא לא ידע זו ומטעם אחר חשב שאין ממש בקדושין אלו, סוף כל סוף בלבו ובלב כל שאין בקידושין אלו ממש ולא הוי דברים שבלב, וכיון שנאמן עלינו בטלו הקידושין וגם לגבי דידה מועיל, ויש לצרף לזה מ"ש פר"מ ני' דלפמ"ש הנב"י דר"פ רק חוששין מספק קאמר איכא ס"ס שמא להשטות נתכווין. ומכ"ש לפמ"ש בשם תשב"ץ דר"פ רק מדרבנן חושש שיש לסמוך על כל הנ"ל, ואם בקישי להמציא לה גט נראה לפע"ד שיש לנו לסמוך בצירוף כל הנ"ל להתירה בלא גט, אם יסכים פר"מ ני' ויצרף אתנו רב גדול מפורסים במדינה ובישישים חכמה:
מ"ש פר"מ ני' בענין פיסול עדות ע"י אשה המצטורפת, לא מצאתי צורך להאריך, כי בגמר דבריו נתפס בזה מ"ש התומים סי' ל"ו ס"ק י"א דאשה אינה פוסלת העדות, וכן הסכימו עמו האחרונים וה"ה עבד ונכרי:
ומ"ש ופלפול בסוגי' דיבמות וריש גטין, לאפס הפנאי והבריאות לא יכלתי להאריך, ויש לנו אריכת דברים בישוב סגנון הסוגי' דכולו מוקשה ובארתי' בחי' לע"א נאמן באיסורין ביאור רחב בעזה"י, והי' זה שלום כנפשו היפה, ונפש אוה"נ ד"ש תמיד:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:
העתק שאלה
לשון הגביות עדות שנתקבל לפנינו ב"ד פק"ק שאמשון יע"א י"ג סיון ברי"ת לפ"ק:
אנחנו עמכם ויונתן הלכנו עם הנער שמשון לבית הנערה דינה לטייל ולשחק עמה, עסקנו יחד באכילת פירות ושיחת הילדים, ולא היה במעמד ההוא שום דבור מענין קדושין, או עסק שדוכין, ופתאום עמד הנער שמשון וקרא "ווער האט איין רינגעל, גיבט מיר דאמיט מקדש צו זיין הנערה דינה' והי' במעמדם נערה אחת אשר לה טבעת נחושת על ידה, ולקח הטבעת ממנה, והלך לקדש הנערה דינה, והנערה דינה כפפה אצבעותי' לתוך כף ידה, וצעקה בקול בכי "לאסט מיך געהן" כמה פעמים, ובעודה צועקת לקח הנער שמשון ידה בחזקה ופשט אצבעה הקטן ותלה הטבעת בראש אצבעה, ואמר, הרי את מקודשת לי בטבעת זו, ומיד קפצתי אני עמרם ועשיתי פירוד ביניהם, והסרתי הטבעת מעל האצבע ואמרתי, לא יעשה כן בישראל, אלה דברי העדים אחר האיום והגיזום שאיימנו עליהם מאוד להשביעם למען יגידו דברים כהווייתן, והנער שמשון אומר שמעולם לא הי' דעתו רק לשחק ולהראות כיצד מקדשין, ומעתה יש לשאול אם הנערה דינה צריכה גט מהנער שמשון, או לא על פי דת ודין של תורה, דאי אפשר להחמיר ולהצריך גט לחומרא מפני חשש עיגון, וכמש"כ בתשו' מהר"ם הביאו הב"י בסי' מ"ב: