כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה לב
שלום ורב ברכות ושובע שמחות, ישועות ונחמות, לי"נ הרב הגאון המאוה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי גן ההדסים וגל אגוזים כש"ת מו"ה ישראל דוד מרגליות ני' אבדק"ק פעזינג יע"א:
גי"ה קבלתי תחילת שבוע העבר אשר בו בקשה נפשו היפה מאתי, לשום עין על הקונטרס ששלח לפני ב' תשובות בדבר מאת הרב הגאון דקאמארן ני' ומאת פר"מ ני', בעגונא דאתתא מקהלתו ויצאת בהיתר מאתם, ונפשו איותה לדעת דעתי הענ', ולאשר אין הדבר נחוץ הקדמתי דברים הנחוצות יותר, ולכל זמן ועת לכל חפץ, פניתי סוף שבוע העבר וסוף שבוע זו לעיין בשריותא דדא, ואבוא בתשובה שלימה בעזרת החונן דעת ומאתו אשאל יוריני דרך האמת לאמיתי בל אכשל חלילה וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:
פתח דברינו יאירו ביאור וגילוי דעת בדין מסל"ת, בת' נשים שפסלו חז"ל להעיד אם נאמנות במל"ת כמו נכרי ופסולי עדות דאוריית', וראש המדברים בזה הוא תשוב' שער אפרים תי' ק"ת ומובא בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ג, דמייתי ראי' מתשוב' הריב"ש דהוכיח במסל"ת אפי' בלי קישור דברים נאמן מדלא מקשי ביבמו' קכ"ב דלמא נכרי הוא, ש"מ דנכרי נאמן במסל"ת, והנה מדהקשו דלמא צרה הוא ש"מ דאפי' במל"ת א"נ, ומביא תשוב' מהרלב"ח דדחה ראי' זו דריב"ש דש"ס חדא מנייהו נקט, צרה וה"ה נכרי ובתי' הש"ס ל"ק גם דלמא נכרי הוא, ובתשו' ר"י הלוי ומובא בעזרת נשים כ' דראי' הריב"ש היא עמומה, דמקשה טפי מנכרי דשכיח יותר מחשש צרה שכ' רש"י שמא נשא צרה במק"א, ונ"ל משו"ה לא הקשה הר"ן רק שמא נכרי הוא, ולא משום שמא מומר או פסול לעדות מד"ת, דמזה וודאי לא קשי' דלא שכיחי, ונ"ל צרה שחיכה טפי, אבל מנכרי הקשה לו לו שפיר אלא לפ"ז יפה דחה הב"ח די"ל דכוונת מתניתן שאמר בלה"ק שא"א שנכרי הוא, ושמא מומר או פסול בעבירה ל"ק דל"ש, וגם לחוש למיעוט נכרים דידעו לדבר בלה"ק או כדי לשקר ולקלקל למד עצמו לדבר תרי ותלת מילי לזה וודאי ל"ח כנ"ל בכוונת ב"ח:
ובט"ז כתב לאמור לדחות ראי' הריב"ש דל"ח לנכרי שאינו מתכוון לקלקל, וב"ש דחה דמ"מ אי לאו מסל"ת הוא אין סומכין עליו כל שמתכוון להעיד, ובזה מיושב קושי' הב"ח, והגאון מו"ה העשיל זצ"ל שהקשו מגיטין ודברי ב"ש כ' ג"כ בשער אפרים הנ"ל דגם הט"ז לא טעה בדבר פשוט כזה, דנכרי כל שאינו מסל"ת אינו נאמן אלא כוונתו רצוי כיון דאין נכרי חשוד לקלקל אלא כל שמתכוון להעיד פסלו חכמים משום על תשת ואשר פיהם וכו', בוודאי רחוק שיעלה על ההר ויעיד דבר מה שאין לו בו הנאה ותכלית, משא"כ צרה חשודא לקלקל עושין כן, וקרוב יותר לחוש לה מנכרי, ומתרץ גם בצרה לא שכיח שתעשה כ"ז בשביל לקלקל, אבל בנכרי גם למקשן ל"ק ל' כנ"ל בכוונתו ברירה:
אלא דמה דפשיטא לט"ז וכן הסכים עמו בזה הב"ש וכן בתשוב' ש"א דנכרי ל"ח לקלקלה, וט"ז מייתי ראי' מדלא חשוד להחלי' באין לו הנאה ראי' זו איני מכיר דשם ל"ח שיכשיל בידי שמים במה שאין לו הנאה, וכן ה' נשים לא חשידי רק לקלקלה בידי אדם שתצא מזה ומזה אבל דלא חשוד נכרי לקלקלה מנ"ל, ובירושלמי יבמות בפ' האשה שהלכה מבואר דלא האמינו לע"א תחלה וגרע מינה שהאמיני משום שחשוד לקלקלה, ואח"כ האמיני' משום דייקא ומדע"ל ועיין רא"ש ר"י גיטין מירושלמי דבעל ל"ח לקלקלה ביד"ש וחשוד לקלקלה ביד"א עיי"ש, ואולי כוונת ט"ז דל"ח להכשילה בינה לשמים ולקלקלה ביד"א ל"ח דלא דינא גיטין יודע שתצא מזה וכ', ול"ש שיודע בדינינו, ומשום מומר ופסולי דאוריי' לא חיישינן דל"ש כמ"ש, ועיין בט"ז יו"ד סי' ס"ט וש"ך שם ובשב שמעתתא ד' פ"י, ויש לנו הרהורי דברים בכ"ז ואכ"מ, והנה הגם שרבו הדחיות שדחו ראי' הריב"ש מ"מ הרי העיד הב"י, והעתיקו ב"ש סי' סקס"ח, ובשם כמה תשובות דהורו להיתר כריב"ש יהי' מאיזה ראי' שיהי', עכ"פ נקטינן להלכה דבלא קישור נקרא מסנ"ת, ומוכח ממילא מדמקשי ש"ס דלמא צרה הוי דצרה אפי' במסג"ת אינה נאמנת, אלא דס"ל דיש לחלק בין מסל"ת דבלא קישור, כבמתניתן הגם דלגבי נכרי גם זה יחשב מסל"ת משום דכל בנכרי ל"ח לקלקל בסתמא, רק דכל שבא להעיד לא מקבלין עדותו, לכן כל שאין אנו שואלים אותו תחלה ומעצמו אמר כן הכניסו בסוג מסל"ת כל שאין הוכחה איפכא דבא להעיד, אבל בה' נשים דחשודות לקלקל, כל שאין מסל"ת גמור כמו קישור דברים חיישינן אבל אף בניכר דמסנ"ת הוא, או באומרת בלא קישור אלא שמיללת ומקוננת כולי האי ל"ח למערמה כ"כ כנ"ל:
ויש לצדד אפי' בלא קישור ובלי הוכחה דמקוננת ובוני' ל"ח בה' נשים כל שמסל"ת והא דמקשה מצרה י"ל דווקא בעלה לגג והר אם לא שרוצה להעיד כדי להתיר לטובה או להיפך דאיכפת לי' לקלקל ולנקום נקמתו לא היה עולה במלת' לספר דברים בעלמא, ומ"מ ס"ל לריב"ש מכח הוכחה דבנכרי גם זה מהני דכל שלא ע"פ שאלה תחלה מגיד דבריו, הקילו בעדות אשה אבל בצרה מקשי' שפיר דכיון דאומדנא דלא מסל"ת היא, ויש חשש לקלקלה במסל"ת גרוע כזו בוודאי ל"ס בה"נ, אבל במסל"ת בעלמא גם בלי קישור דברים אולי סמכינן גם בה"כ:
ונ"ל עוד אולי לא אחזי בשיטת הריב"ש מכח ראי' שהביא מדמקשה ש"ס מצרה ולא מנכרי דיש לדחות בכמה דחיות המבוארים, אלא דלמעין בריב"ש עיקר ראיתו מהא דשכיב חס"ע, ועוד מעשה דמייתי ש"ס התם דלא היה קישור דברים, וריב"ש כ' שם נגד השואל דרצה לומר דווקא באומר דברי תמהון ומאונן ומקונן כ' ליתר שאת ראי' מדמקשי' ש"ס מצרה ולא מנכרי, וסמכו הגאונים ראשי המורים להלכה כריב"ש מכח אינך ראי' דמביא, ולזה אם נכרי עלה לראש ההר ואומר פלוני מה ל"ס עליו, כי אין זה בסוג מסל"ת דמסל"ת אין עולה להר לספירת דברים בעלמא, ולא הורו כריב"ש רק דבלי קישור דברים מהני, והמחבר ג"כ לא כתב רק בלי קישור דברים, אבל במי שנשמע קולו כבמתני', וידוע שנכרי הוא מזה לא נזכר בש"ע, ודקיי"ל כריב"ש דבלי קישור דברים היא מסל"ת בנכרי, נ"ל גם בה"נ מתני, ודווקא בעלתת להר דגם בנכרי ל"מ וכ"ש דל"מ בה"נ, אבל נ"מ דמהני גבי נכרי גם בה"נ מהני כנ"ל ועיין:
אלא דמצאתי, ראיתי אחרי רואי כאשר בינותי בספרים, בתשוב' שבות יעקב ח"ר סי' צ"ט שכ' קצת דמקצת ממ"ש לחלק בין מסל"ת בלי קישור דברים, ומסל"ת גמור דאין ראי' מש"ס יבמות ע"פ דריב"ש דל"מ, אלא נגד זה מייתי ראי' דמסל"ת ל"מ בה"נ מש"ס יבמות קי"ח דמקשי' הא אישתקי תנשא וק' למה לא מתרץ מתני' כגון במסל"ת דמהני לצרה, וע"כ דמל"ת ל"מ ע"כ, וראי' זו ברורה שלא מצאתי עליו תשובה ומענה ומוכח דשום מסל"ת ל"מ אפי' קישור דברים ואפי' מאוננת וביני' וכדומה דברי' המוכיחים, דאל"ה הדר הקושי' לדוכתא כמובן:
והנה בהגהות מל"מ פי"ב מגירושן העיר דאפשר לומר דווקא צרה א"נ במסל"ת אבל אינך ד' נשים נאמני' ובס' עזרת נשים ביאר יותר טעם לשבח דצרה כשמת נקראה שהוא צרה לה, ושנאה כבושה בליבה, ויש לחוש הרבה יותר דמכוונת לקלקלה ומערמה כ"כ ומביא לו ראי' מדלא מקשי' ש"ס בסתם דלמא מה"נ שא"כ, ובפרט צרה ש"מ דווקא צרה א"כ במסל"ת, והנה זה קשי' לחולקים על הריב"ש וס"ל דאין מסל"ת רק בקישור דברים קשי' למה לא מקשה מה"ג בכללן, אלא דבאמת לק"מ דנקיט צרה דיש לחוש בה יותר בוודאי שעשתה כ"כ שעלתה להר כדי לקלקלה, כי שנאתה מרובה, אבל באינך נשים אפשר דפשיטא לי' לש"ס דל"ח כ"כ, או דעכ"פ עדיפא מקשה מצרה דבוודאי יש לחוש, וגם יפה כתב בזה הגאון י"נ מהופ"ל אב"ד קאמארן דמשאר ד' נשים לק"מ, דאפשר מתניתן בשידענו שאין לו א' מאלו, אבל בצרה יש לחוש שמא קידש במק"א, ולכן כ' ששי' דחיישינן דקשה צרה במקום אחר, והדברים פשוטים וברורים, ועיין ח"ס א"ע ח"ר סי' מ"ו בד"ה והריב"ש מייתי ראי' וכ' שמפרש כוונת רש"י דקשי' לרש"ל למה לא מקשי' מחמש נשים, אלא דהוי מצו לשנוי' דמיירו דל"ל חמותה, ויבמתה, אבל מצרה הקשה שפיר דלמא אית לי' במדה"י, ונ"ל עוד גם כשאית לי' חמותה מ"מ נ"ל, שידענו שהי' במקומם בביתם בשעה שנשמע הקול מן ההר פלוני מת מה שאין כן לצרה ויש לחוש שיש לו במק"א:
והנה בח"ס סי' כ' כתב וצ"ל דשכיח טפי מלעיל ל"ו ע"א ברש"י היא צרתה עיי"ש, אלו דבריו הקדושים זצ"ל והנה לא גילה לנו טעמא למה שכיח יותר כאן מלעיל ל"ו, והיה נ"ל דכאן דיצא למק"א ונתעכב שם עד שלא ידענו ולא שמענו מה היה לו, ושרוי בלא אשה זה כמה שנים יש לחוש שמא נשא אשה במק"א, ואולי לסימן כמו דמצינו מאן הוי ליומא, אבל לעיל ל"ו דאיירי מתניתן דיצא היא וצרתה כאן דיש לו אשה עמו פת בסלו לא שכיח שהוסיף עוד אשה על אשה כנ"ל:
אלא מדנקיט מתנית' מי שהלך הוא וצרתו, משמע דאי הלך לבדו בלא צרה, ל"ח שמא נשא אשה במק"א וקשה מ"ש דכאן מקשי' וניחוש לצרה שנשא במק"א ושם ל"ח, ונ"ל דשאני התם דהוא כחזקת היתר ליבם, אלא משום דרוב נשים נתעברות ויולדת, וסמוך מיעוט לחזקה הוי פלגא חיישינן כמבואר בסוגי' קי"ט, ולכן דווקא בהלך עם צרתו חיישינן משום הך, אבל כל שאין צרתו עמו ל"ח שמא נשא אשה במק"א דאיקמי בחזקת היתר ליבם, אבל בדף קכ"ב מקשה שפיר דלמא צרה היא, דיש חזקות א"א יש לחוש לצרה דשכיח עכ"פ ביצא בלא אשה כנ"ל נכון ופשוט:
אלא דקשה למה נקיט מתנית' היא צרתה לדיוקא, אבל כשיש עדים דלא נתעברה ל"ח לאחרת, הא מוכח בלא"ה דל"ח לצרה מדנקטה מתני' מי שהלך הוא וצרתו עמו, ובלא"ה ל"ח שנשא אחרת, וכ"ש כשצרתה עמו דל"ח שנשא עוד אחר' כיון שאשתו עמו, כמ"ש, ויש לדחוק לולי דדיוק הוא, דנקיט וצרתה עמו משום סיפא דהיתה לה חמותה והלכה עמו נקיט נמי בריש' כה"ג, אבל גם בלא"ה חיישינן שמא נשא אשה במק"א, קמ"ל הוא צרתה דווקא ודוחק וצ"ע:
נחזור למאי דקמן דראי' העזרת נשים דבה' נשים מהני מסל"ת דחוי, ואני בעניי מצאתי ראי' לחלק בין ה' נשים לצרה דנאמנת במסל"ת, הנה בשאר אפרים בתחלה מביא ראי' דמהני מסל"ת בה' נשים מדמקשה ש"ס שלהי יבמות דר"ע אדר"ע דעשה קו"ח מהני דא"נ בעדות אשה נאמנת להביא גט קו"ח אשה דנאמנת והקשה נימא הכי אמר ר"ע מה ה' נשים אפילו במסל"ת אינם נאמנת ואשה נאמנת במסל"ת דמהני בנכרי מכ"ש שנאמנת בגט, וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דה' נשים ג"כ דנאמנת במסל"ת והדר דחה ראייתו דלשון נאמנת דאשה משמע בעדו' דבמסל"ת ל"ש נאמנת ודחוי' זו דחוי' בשבות יעקב דמצינו כ' במסל"ת לשון נאמנת, והוא חזר ודחה הראי' דהא בגט נאמנת ממ"ש ולא על מסל"ת קאי, ודחוי' זו איני מכיר ואיני מבין כלל, דלמא הכי קאמר ר"ע מה ה"נ דא"נ אפי' במסל"ת מ"מ נאמנות בגט אפי' עדות גמורה, לומר בפ"נ, כ"ש וקו"ח אשה שנאמנת בעדות אשה במסל"ת כ"ש שנאמנת עדות גמורה בגט, ולפע"ד ראי' זו של השער אפרים אלימא וקמה וגם נצבה, דמה שדחה הוא בעצמו, הנכון כמ"ש בש"ס דמצינו כ' בש"ס נאמנת על מסל"ת, ומה שדחה השב"י אין בו ממש וצ"ע, לפ"ז מש"ס קכ"ב דהוכיחו לדעת הריב"ש ע"כ אין מסל"ת מהני בה"נ, ועכ"פ מוכח דהריב"ש ס"ל כן וקשה מהנ"ל, וגם לפי מ"ש לעיל דיש לחלק בין מסל"ת בלא קישור דברים דל"מ בה"נ, ובקישור מהני, וגם לפי מ"ש דאפשר דוקא עלתה להר ל"מ בה"נ, מה שאין כן שאר מסל"ת מ"מ קשה מש"ס שלהי יבמות, כיון דיש אופן בין מסל"ת דל"מ בה"נ, ובנכרי מהני נ"ל ה"ה באשה בעלמא דס"ל לכ"ע דמהני ולק"מ על קו"ח שעשה ר"ע כמובן ומראי' שהביא השב"י מוכח דאין מסל"ת מהני, אפי' הטוב יותר, אפילו בקישור דברים ומקוננת ובוכי' מק"ש ניקמי מתניתן בהכי וצ"ע:
לכן להשוות כ"ז צריכים אנו לכנוס בחילוקים בין צרה לה' נשים ועפ"ז א"ש הנ"ל, דמש"ס קכ"ב לא מוכח אלא בצרה ל"מ עכ"פ כל מסל"ת דמהני בנכרי, ומש"ס קי"ח מוכח דל"מ שום מסל"ת וכ"ז בצרה, אבל באינך ה' נשים לא מוכח דל"מ וא"ש שלהי יבמות דמקשי לר"ע דא"א לומר דעשה קו"ח ממסל"ת דל"מ בה"נ דס"ל לש"ס בפשיטות דבה' נשים מהני מסל"ת ואפי' גרוע שבגרוע כל דמהני גבי נכרי וכיוצא בו, ובצרה ל"מ כלל מסל"ת, וקשה שפיר לר"ע דאי עשה קו"ח מצרה דל"מ גבה מסל"ת הול"ל מה צרה מדאמר ומה ה' נשים דאמרו חכמים וכו' מוכח דעשה קו"ח מכל נשים אפי' אלו שנאמנות במסל"ת ומקשה ש"ס שפיר ומיושב הכל ע"נ לפע"ד:
ותבנא לדינא היוצא מדברינו אלו כי בצרה ל"מ מסל"ת אפי' אלימא טובא וזה מוכח מש"ס קי"ח, אבל בה' נשים מהני אפי' מסל"ת גרוע כל דמהני גבי נכרי ומומר וכיוצא בו, וזה מוכח משלהי יבמות כמ"ש זה הנלפע"ד דבהך דינא דבלא"ה כ' בג"פ שואל להלכה להקל בה"נ בכל מסל"ת רק שלא למעשה שלא מצא שום ראי' שיש בה סמיכה, ואנחנו יגענו ומצאנו ראי' ופשר דבר בין צרה לה' נשים וגם אלו דחששו לה"נ כתבו דאינו רק חשש דרבנן וכ"כ בעזרת נשים, וכן נראה במל"מ פי"ב מגירושין דמצדד אצדודי להקל בדרבנן, ולכן נלפע"ד דיש לסמוך בטח ע"כ מ"ש:
ובנידון שלפנינו אם כנים דברינו, סגי לן בעדות אחות בעל העגונא דאיכא תרתי לטבותא לפי שבארנו דבה' נשים מהני כל מסל"ת דמהני בנכרי, ועוד הא איכא כאן מסל"ת היותר טוב ומועיל דעשתה מעשה והתאבלה והלכה ובכה ומסל"ת בדברים הרבה טוב ומועיל כזו, וערב לנו לסמוך עליה לבדה, ויש בה עוד למעליותא דמסהדי אח"כ בתורת עדות, ובעדות מצינו יש מעלה יותר דמדע"ל לא משקר, דיש יותר משום מדע"ל במעיד ומתכוון להעיד מבמסל"ת, רק בה"נ חיישינן דמשקרי ומסהדי להכשיל ולקלקל אפי' בדע"ל וחששו עוד שמקלקלות עצמה ותמות נפש הוכ"א, ובמסל"ת האמינו לנכרי וכדומה לו, הגם דל"ש כ"כ במסל"ת מדע"ל, מ"מ נגד זה עדיפותא דמסל"ת מהני, ובנדון שלפנינו איכא תרתי דתחילתה מסל"ת דמהני גבה כמ"ש, שוב העידה ג"כ בתורת עדות באם לא תגיד דכדאי לסמוך על מסל"ת ועדותה ושנים כאחד טובים כנלפע"ד:
בעדות של איש מלחמה שלמה באאר, יש בו עקולי דמה דפשיטא להרבנים כי מוחזקים בע"מ בכשרות, כי אנוסים המה בחילול שבתות ואוכלים דברים אסורים, אמנם במה דלא מוכרחים ול"ש לעבודת המלך, ולכן הרחבתי הדיבור בנאמנות עדות אחות הבעל דקשה עלי לסמוך על עדות בע"מ, ומה שכ' הגאון דקאמארן, דנמצא בכ"ס שסמכי על עדות בע"מ אין משם ראי' בימים ההם אבל לא בזמן הזה:
ושמתי אל לבי להכשיר עדותם של אלו להתלמד במק"א דצריכים לעדותו, די"ל האי דמחללים שבתות ואוכלים דברים האסורים שלא בהיכרח ואונס משום דרגילים בהו, וכבר דשו בחילול שבתות ומ"א בע"כ שוב קילא להו, וכיון שעברו עבירה בע"כ נעשה להם כהיתר, הגם בכ"ז וודאי פסולים לעדות ממון, וכ"ד הצריך עדות גמור דבכלל על תשת רשע הוא, מ"מ בעדות עגונא נאמן, והיינו ע"פ שהעלה בט"ז סי' י"ז ס"ק דבעדות אשה לא בעי סופו ותחלתו בכשרות, דהא הכשיר שיר ואפי' עבד ושפחה כוונתו דע"כ לא פסלי לפסולי עדות מה"ת רק משום דחשוד לשקר ולא משום פסול, וכ"כ במהר"י בן לב, וביש"ש שלהי יבמות תמה מאוד על תשובת הרא"ש דס"ל דבעי תחילתו וסופו, בכשרו' מ"ש מעבד ועיין נמק"י שלהי יבמות שעמד בקושי' זו מ"ש מעבד, וכ' כל דנפסל ע"י עבירה שאני, והיינו דפסלי אותו משום דחשוד לשקר, וצ"ל הגם לענין איסור ל"ח מאיסר לאיסר וכ"ש מקל על חמור, מ"מ בעדות אשה דבלא"ה הקילו טובא להאמין לפסול מד"ת להעיד כגון עבד ושפחה, מ"מ פסול לעבירה מדאוריי' הגם שהקילו בפסולים כגן שיש מקום לחשדו ג"כ לכן לא הקילו בו כנ"ל:
ובתשובה זו הארכתי בכ"ז דגם הרא"ש בתשובה כן ס"ל והבאתי ראי' מש"ס ומראשונים דעיקר פסול גזלן וכדומה לו, בעדות אשה היא משום חשוד לשקר, ולפ"ז באנשי מלחמה דמשום דרגילים בעבירות אלו משום אונס, גם ברצון עוברים אין לחושדם שיעשו איסור דלא הורגלו בו שיכשלו וישקרו בא"א החמורה ויחטא ולא לו:
אלא בתה"ד דמייתי ט"ז לא משמע כן דט"ז לא חידוש רק דמה שראו אז כשלא היו אנוסים ואכלו ד"א מרצונם אחר שעשו תשובה מהני עדותן, דלא בעי סופו ותחילתו בכשרות, אבל אם מעידים קודם שחזרו בתשובה ועושים האיסורים שהורגלו בהם מחמת אונס ל"מ עדותן, נראה דל"ל סברתי דל"ח ממה שכבר הורגלו בו באונס לדבר שלא הורגלו בהם, ויש לחלק דאם כיון שפסקה האונס ויכולין להוציא עצמן מיד"נ, ומכ"ש כשמחזיקים באיסור אח"כ חשודים ג"כ שישקרו בעדות אשה, אבל באנשי מלחמה שהם בעבודה וכ"פ, צריכים לח"ש ולאכול ד"א כיון שעדיין באונס עומדים לימים ושעות לכן קיל להו והורגלו תמיד, וגם מה שאין צריכים בו, והחילוק מובן כנ"ל:
ועוד נ"ל הא דחשינו להו למשקרי עיין בית מאיר סי' קי"ז סעיף ג' שהוציא מרש"י ר"ה דכ' גזלן דאוריי' דחציף לעבור בפרהסיא לא הכשירו, ואע"פ שהכשירו עבד ואשה ש שפסולים מד"ת דכל דעובר בפני עצמו ל"ש העזה כשם לעדות אשה, ובזה מיישב קוש' ח"מ וב"ש מעבד עיי"ש, ונ"ל להסביר מ"ש רש"י דוקא מדחציף לפני רואים דטעמא דהאמינו והקילו בעדות אשה בע"א, ואפילו לעבד ואשה משום דמדע"ל ל"מ כמו דל"ח לזיופא, וכ' רש"י ריש גיטין דלא חציף לזיופא ועיין מג"ש שם דמדע"ל הוא, וכן בעדות אשה חצופות היא לשקר במילתא ילתא דעבידי לגלויי, אבל מאן דרציף לעבור עבירות לפני רואין חשיד נמי דישקר במדע"ל כנ"ל, ולזה מוסבר יותר דבכל איסורים לא חיישינן מעבירה לעבירה אפי' להכעיס, והכא חיישינן משום דכל נאמנות משום דלא חציף לשקר והכא הוא חציף לעבור עבירה בפרהסי' כנ"ל ועיין:
וי"ל לפי זה באלו אנשי מלחמה, הגם שעוברים איסורים בלא אונס, שותים טאבאק בשבת וכדומה ואוכלים מ"א ל"מ כשאין עושים בפרהסיא, ואפי' בפרהסי' ליכא חוצפא כאחר העובר, כי על הרים אין ניכר מי הוא יהודי, וגם למכירים אותם עכ"ז שהם בעבודת המלך מחזיקי' עצמם לעם בפ"ע ויוצא מדתו לשעה ולזמן, וליכא חוצפא כ"כ גבייהו:
ועוד יש לדונם לזכות, שאפשר כשרים לכל עדות ממון וכדומה, דמטעם הם בדעתם שהותרה להם הרצועה באשר שאנוסים הם, כיון שהותרה לקיר"ה היתר לדעתו לעשות כרצונו בכל מה דמוכרח בלא"ה וכה"ג לא מיקרי רשע פסול לעדות עיין ש"ך י' ס' קי"ט ס"ק י"ט וכל הני טעמים חזו לאצטרופי עכ"פ להכשירם בעדות אשה כנלפע"ד:
אחר שהעמדנו נאמנות האחות במסל"ת ועדות איש מלחמה בעדות גמורה, נשים פנינו אם מועיל לן במה שהכירוהו בט"ע כיון דיש ספק שמא אחר ג' ימים והנה שיטת רוב ככל ראשונים דחששה זו שמא נשתנה פניו לפניו של זה שחסר לפנינו זה חשש רחוק, ובספק ג' ימים ל"ח כולי האי, אלא רשב"א בחידושיו ליבמות הניח הדבר בצריך תלמוד, ובש"ע מביא כמה דיעות בזה, ובחשש אישתהו שבסעיף כו', כ' רמ"א בפשיטות דאזלינן לחומרא ואפי' נשאת תצא, ועיין ח"ה כיון דאין שיעורו אלא שעה אחת יותר מצוי דשהא יותר משעה אחת, ולפע"ד י"ל עוד טעם הגון דט"ז סי' שט"ו הקש' על הרשב"א נוקמי אחזקת חי, והעלה דבמיתה אזלינן בתר חזקה דהשתא כיון דעומד למות, וי"ל דמ"מ איכא קצת חזקת לכן הביא המחבר ב' דיעות, וגם רמ"א לא הכריע כיון דיש חזקה קצת, משא"כ בספק אישתהו דאין הספק אימת מת, רק אימת יצא מן המים החליט להחמיר ואפי' נשאת כנ"ל:
והנה המהרח"ש בק"ע דף מ"ד בשם מהרש"ך שהעיד שכבר פשטה הוראה בישראל להקל בספק תוך ג' וכן כ' מהרש"ה, והרש"ח כ' הטעם דלרשב"א מספקא לי', אין ספיקא מוציא מידי וודאי של שאר פוסקים, ועיין בית מאיר שהביא להרא"ש ונתן טעם לפסוק להקל עד"פ:
ולדידי נראה עוד מלתא בטעמא, תחילה אומר מ"ש תוס' יבמות דף ק"ו בספק תוך ג' ימים, אין לתלות רק בתוך ג' דווקא, נראה הא דפשיטא לתוס' כן ולא כתב משום דחשש זה רק מדרבנן כמ"ש נמק"י ורשב"א וי"ל בוודאי רחוק מן הדעת לחוש ע"י שנתפח נשתנה פניו, עד שדומה ממש לפניו של זה שאנו מכירים או עדים מעידים שמכירים בט"ע שהוא זה שאנו יודעים בו, זה וודאי רחוק מאוד במציאות והיא הרגיש על ט"ע ול"ח אפי' למיעוטא דמיעוטא דאיקרה בט"ע שדומה לזה, ואיך נחוש שנתפח עד שדומה לו ממש, וכ"ש שיהי' זה חשש דאוריי', וצריכנא לומר כיון דרוב משתנים אחר ג"י כמ"ש הרשב' וכן איתא בירושלמי וזה שמעידין בו אם הוא זה שהכרנו אותו בחיים ועוד הוא בדמותו כצלמו כמו שהי' בחיים, ע"כ שלא נשתנה והוא נגד הרוב דבר זה מביאנו לחשש שאחר הוא ונשתנה פניו בדומה לו, שאנו יודעים בו כנ"ל:
וכ"ז בוודאי אחר ג"י באנו לידי חשש רחוק זה משום דרוב נתפחים ומשתנים, אבל בספק ג"י איך יעלה על הדעת שמא אחר ג"י נשתנה פניו לזה שיודעים בו, הא הדבר רחוק במציאות ומהיכי תיתי נחוש למציאות רחוק אם לא משום דרוב משתנים אחר ג' ימים, לכן כ' תוס' בפשיטות דבספק לנו צריך לומר דתוך ג' הוא דלא משתנים משום דאי אחר ג' וע"כ מישתני וזה רחוק בדמיון שישתנה כמו זה שאנו מכירים בו ממש וזה נ"ל ג"כ כוונת ריטב"א דכ' דמיעוט משתנים היינו שיהא בדומה ממש שצורתו כצורתו של זה שנשתנה לצורתו הגם דל"ש שיהא כן מ"מ מדרבנן חיישינן כנ"ל:
ומהתימא וצ"ע על הרשב"א דנחית לבית הספק בספק ג' דנראה מדבריו דכ' תחלה שמא בספק ל"ח דחשש' דרבנן הוא, או גם בספק חיישינן, והיינו דאפשר דחשש זה דאוריי' דאישתני לצורתו חשש דאוריי' הוא, ולפמ"ש נהי די"ל חשש דאוריי' הוא, משום דרוב משתנים, אבל בספק ג' מהיכי תיתי לחוש שהוא אחר ג' ונשתנה לצורתו של זה, דרחוק במציאות:
ולכן נראה דוודאי לא עלה על דעת רשב"א בספק ג' דניחוש מדאו' אלא מתחלה כ' כיון דחשש דרבנן הוא גם בוודאי אחר ג' רק חששא דרבנן דרחוק שישתנה לצורתו של זה ממש, לכן רק מדרבנן חיישינן משום דרוב משתני' אבל בספק וודאי לא חיישינן דאחר ג' אפשר דמדאוריי' חיישינן כיון דרוב משתני' ובספק ג' חיישינן מחומרא דרבנן מיהת, דבתחלת עדות חששו והחמירו טובא בחומר דא"א כבש"ס בכורות וכן משמע לי' לרשב"א מלשון מתני' כנ"ל:
ונמצא לפ"ז דגם לספיקתו של הרשב"א בספק אחר ג' גם אם חוששין לאשתני היא רק חומרא דרבנן וראוי להקל בספיקא לדינא גם לרשב"א בעצמו כ"ש וקו"ח דרוב ראשונים פשיטא להו דבספק ג' ל"ח לאישתני דראוי לפסוק להלכה כוותי' כנלפע"ד נכון לדינא:
ובב"ש ס"ק פ"ד כ' דבצורתו שלם מצרפים דעת ר"ת בספק תוך ג' ימים ואפשר גם התוס' מודים בכה"ג ובקונטרס מהרח"ש כ' מילתא בטעמא דאיכא ס"ס שמא הלכה כר"ת, ושמא הלכה כפוסקי' דבספק תוך ג' ימים ל"ח וס"ס מתהפכת הוא:
ומן כל דין בנדון שלנו דאיכא תרתי דגופו וצורתו שלם וגם ספק תוך ג' ויש לסמוך בוודאי על הכרת ט"ע, והיינו בלא נתפח, היינו שאין ניכר שנתפח קצת ועיין קונטרס מהרח"ש מזה:
עוד לנו יתד גדול בנדון שלפנינו, ועכ"פ סניף גדול, במה שמצאו אצלו מכתבים ואורלויבספאס שלו הגם שאין בגדיו נכרים כנראה בג"ע מ"מ הרי כתבים אצלו בוודאי של זה הבעל הם, ולחוש לשאלה חשש רחוק הוא, דמה לו לאחר במכתביו ורחוק שהשאילה לו לצור ע"פ צלוחיתו וכדומה, וכ"ש וקו"ח פאס שלו שצריך לו מאוד בכל עת וסכנה הוא לו כשלא נמצא אתו, ומשום שמא השאיל בגדיו ושכח פאס בתוכו ג"כ רחוק הוא, דכיון דצריך לו מאוד בוודאי ממשמש בבגדיו כשמשאיל בגדו לאחר ושכחה בזה ל"ש כלל יותר מדברים אחרים יותר משאלת ושכחה דכיס וארניקי דלא מישלי אינשי, ואולי גם הב"י בתשוב' דמחמיר לצד דסי' לאו דאוריי' דחיישינן אפי' בכלים כאלו דלא מושלי, אבל בכה"ג אולי מודה, ובכלל זה דרחוק לחוש לאבידה דכ' הח"מ דאי חיישינן לשאלה ה"ה לאבידה דמזהיר זהיר בפאס כזה, שלא יאבד ממנו וממשמש בו תמיד דבר שא"א לו בלעדו, ועוד נ"ל דהוי בנידן שלפנינו כנפילה דחד, דהעלה הח"צ דבסימן אמצעי דגוף ל"ח לשאלה דהוי כנפילה דחד שישאל מכוון לזה שיש לו סי' אמצעי כמותו, וכבר קדמוהו בתשובת בן לב, ושם משמע דאפי' בסי' גרוע ל"ח לשאלה, וכן בתשובות ב"ח כתיב לאמור דל"ח לפקדון דחד כה"ג, ומה דהקשה עליו בית מאיר מש"ס דיבמות ושבתי ע"ז במק"א, ובנדון שלפנינו לחוש שמא השאיל בגדו לאחר ושכח הפאס בו, או שאבדו ואחר מצאו, וזו שנהרג ונשתנה פניו אחר ג"י הזדמן שנשתנה לצורת פניו במקרה זה הוי כנפילה דחד ואפי' בית מאיר דחולק על הח"צ משום דנפילה בלא"ה לא שייך ומי הגיד לח"צ דשאלה בעצמותה לא שכיח כמו נפילה, וכ' אפי' בכלים דלא מושלי אינשי בוודאי הדין עם הח"צ דל"ש בלא"ה ודמי לנפילה דל"ש, והרי בנדון שלפנינו בלא"ה ל"ש אבידה או שכחה גם הב"י מודה בצירף נפילה דחד ל"ח כלל, ולחשש אבידה נ"ל עוד דהוי כנפילה דחד, דוודאי אם אחר מצא מה לו ולמכתביו ליקחם באמתחתו בוודאי היו משליכים שאינם שווין לו כלל, אלא אולי אחד ממיודעיו ומכיריו הוא, ורצה להחזירם לו כשיפגעהו שוב הוי נפילה דחד כמו ביב"ש שמצאה דווקא או שהוא ממכיריו וממיודעיו וכולי האי ל"ח כנ"ל:
ועוד בחשש שאלה עצמו דפסק הש"ע דחיישינן, לא נזכר רק בסי' מובהק אבל בט"ע יש לומר דלא חיישינן, והחילוק בס"מ הגם שמובהק ביותר מ"מ חזי לצרופי דלמא אתרמי סי' כסי' בצירוף חשש שאלה, אבל בט"ע דיצא מכלל ספק שמא איקרה ט"ע של זה כזה דעדיף הרבה מסי' מובהק ביותר ולחוש לשאלה לחוד מנ"ל, וכבר התעורר בזה בנב"י קמא ותנינא וכבר קדמוהו בפ' ב"מ בסוגי', וביותר ביאר בהשמטת ספר נזיקין ומה שדחה בנב"י זה מכך קושי' ש"ס חמור בסי' איכף היכי מהדרינן ולא מוקי בעודו איכף, קושי' זו יישבתי בכמה אופנים, והפשוט נ"ל דלקמן דש"ס אזיל אי סי' דאורייתא ואיירי קרא בסימן אמצעי, ואי סי' לאו דאוריי' מחזירים עכ"פ בסי' מובהק, וכתיב וכן תעשה לשורו ולחמורו בסי' אוכף, והיינו באלו סי' דמהדרי כל אבידה בסי' גופו, ומקשה שפיר ניחוש לשאלה וזה פשוט, אלא בסי' קל"ב מפורש כ' המחבר אפי' בט"ע חיישינן לשאלה והיה זה בהעלמת עין מהגאון מהרמ"ב ונב"י זצ"ל במח"כ, ובחידושי הבאתי ראיות מוצקות דל"ח לשאלה בט"ע וישבתי סתירת הש"ע דבסי' י"ז דווקא משמע בסי' מובהק חיישינן מדלא אשמעינן יותר, אפי' בטביעת עין חיישינן, ובסי' קל"ב פסק אפילו בטביעת עין חיישינן לשאלה:
ועכ"פ בנדון שלפנינו דבלא"ה חשש שאלה שכחה ואבידה ל"ש ואין לנו לחוש רק למה שכ' הב"י בתשובה דאפי' בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן, וכ' הח"מ ס"ק מ"ב מדסתם המחבר משמע בכל כלים, חיישינן אפי' דלא מושלי, ויש לומר דווקא בס"מ מחמיר אבל בט"ע וכלים דלא מושלי כולי האי לא חיישינן ולא מוכח מסתימת לשון המחבר:
והא"ש ג"כ דלקמן הדיוק בסי' י"ד משמע דווקא בסימנים חיישינן לשאלה ולא בט"ע, ובסי' קל"ב פסק אפילו בט"ע חיישינן לשאלה דבסי' קל"ז הא קאי בכלים דמושלי דווקא, ולכן אפי' בט"ע חיישינן אבל בסי' י"ז דמיירי אפי' דלא מושלי לכן נקט דווקא בסימנים חיישינן והא דלקמן מקיל דל"ח בלא מושלי אינשי צ"ל כמ"ש הב"ש וישבתיו גם אני במק"א בטוב טעם ודעת ואכ"מ להאריך כ"כ:
וראיתי להגאון י"ל מקאמארן ני' שמצדד אצדודי להקל בנ"ד אפי' שהעלה בתשובות פ"מ ח"ג סי' ב' דבמשאל"ס שאינו רק חשש דרבנן, אפי' אי סי' דרבנן סמכינן ע"ס בדרבנן, וכוונתו לדמות מילתא למילתא כמו דלא חיישינן בדרבנן אי סימנים דרבנן כן ל"ח לשאלה וביותר היה לנו להביא מן מה דכתיב בנב"י קמא סי' מ"ג, ד"ה ואומר אחר שהוכיח בדרבנן סמכינן על סי' ה"ה דל"ח לשאלה דהוא בערך חשש איתרמי סי' כסי' וחזיתי להגאון דפעזינג ני' שדחה דבריו דממ"נ אי ניחוש לשיטתו של רשב"א דחיישינן ספק תוך ג' ימים משום חשש זה דנשתנה חשש דאוריי' הוא, א"כ הרי אנו דנין כאן בספק דאורייתא יש לחוש לשאלה, יפה השיג, אבל ע"פ שבארנו אות ג', דגם לרשב"א ספק תוך ג' ימים רק חשש דרבנן יש מקום לדברים אלו כמובן:
אלא בגוף החידוש שחידש הנב"י דכמו דסמכינן על סי' דרבנן בדרבנן ה"ה דל"ח לשאלה יש לי דין ודברים דגוף הראי' שמביא דסמכינן על סימנים מדרבנן מקושי' שהקשה הרמ"ש בתשובה על הרמב"ם מש"ס חולין דהוכיח דס"ד, ולרמב"ם י"ל דווקא בכלאים דרבנן ומכח זה הוכיח הנב"י דס"ל לרא"ש בדרבנן סמכינן עיין בית מאיר סעיף כ"ח שדחה ראי' זו ואני לא אבין דפשוט דאין ראי' כלל דאפי' נימא לאמת אפי' מדרבנן לא סמכינן על סימנים ודווקא בממון תקנו משום תנ"ע והפקר ב"ד אבל באיסור דרבנן החמירו מ"מ בוודאי לא יחלוק אדם שיש לו מקום לסמוך על סי' באיסור דרבנן יותר מלסמוך בדאוריי', ושפיר הקשה לרא"ש מנ"ל לש"ס להוכיח כ"כ דסימנים דאוריי' ואפשר בדאוריי' סמכינן דלמא סי' דרבנן ובדרבנן לא החמירו וע"כ דלא כרמב"ם אבל באמת אי סימנים דרבנן אולי גם באיסור דידהו לא הקילו כנ"ל פשוט וברור:
וממילא דליכא להביא ראי' איפכא מדל"ק להרמב"ם קושי' הרא"ש דס"ל סי' דרבנן גם בדרבנן לא סמכינ' על סי' דבזה עדיין לא ינצל מקושי' הרא"ש דמנ"ל להש"ס להוכיח כ"כ דסי' דאוריי' כמש"כ וע"כ אית לרמב"ם תירוץ אחר על קושית הרא"ש ושערי תירוצים לא ננעלו וגם לנו יש ישובים על הקושי' ואכמ"ל:
ובפ"י בגיטין כ' ראי' דאפי' בדרבנן לא סמכינן מדמקשה ש"ס בב"מ ויבמות ממתניתן דאין מעידין על פרצוף פנים ואפ' יש סימנים משמע דקאי אפי' יש סימנים ופ"פ בלא חוטם, ולחד לישנא בבכורות אין זה רק דרבנן ומ"מ ס"ד דמקשן משום דסימנים דרבנן לא מפני סי' אפי' בדרבנן ע"ש, והנה מ"ש דמשמע דקאי אפי' יש סימנים עם פ"פ, כן מבואר ברמב"ם הלכות גירושין שכ' אפי' יש בא' מאלו סי' וכ', נראה דמפרש דמתניתן על פ"פ בלא חוטם אלא דראי' פ"י מ"מ אינו מוכרחת חדא דס"ל דווקא בא"א החמירו ולא בכ"מ, וכ"ש להך לישנא דבכורות דאין מעידין עפ"פ וכ' דרבנן דהחמירו בתחילתו י"ל החמירו דלא לסמוך על סימן אפי' בחשש דרבנן אבל בשאר איסורים דרבנן מנ"ל:
ובתשובת פנים מאירות הוכיח דבשאר איסורי דרבנן סמכינן על סי' דרבנן והוכחת פ"י מנגדתו, ולפמ"ש א"ש שאני בא"א דהחמירו וגם איכא חזקת א"א:
אלא גם בא"א אין מוכרח דבאמת לפי ס"ד דמקשן היינו מוכרחים לומר סימנים גרועי כ"כ דאפי' בדרבנן לא סמכינן עלייהו, אבל כד מתרץ סי' דאוריי' בארוך וגוץ וכליו דחייש' לשאלה א"ש גם להך לישנא דסימ' גרועי' בוודאי ל"ח וחייש' לשאלה גם מדרבנן כנ"ל:
ולפ"ז מה דדן הנב"י לדעתו דבדרבנן סמכי' על סי', ושוב הוליד מזה ה"ה בחשש שאלה בדרבנן ל"ח, לפמש"כ זה א"א דאם נימא בדרבנן סמכינן על סי' עכצ"ל דלהך לישנא דיבמות דפ"פ דאין מעידין בו רק מדרבנן וע"כ דחיישינן לשאלה אפי' בדרבנן כמובן וע"כ דחשש שאלה יותר היא מאתרמי סי' כסי' או דנימא דבדרבנן ג"כ לא סמכינן על סי' ולזה דאפשר לומר דבדרבנן ל"ח לשאלה, אבל שנים יחד א"א וכיון דאין לנו ראי' דלא חיישינן בדרבנן לשאלה, רק בנב"י דן מעצמו מדרבנן סמכינן על סי' וה"ה דלא חיישינן לשאלה זה אי אפשר לפמש"כ ועיין:
ואפשר י"ל דוודאי בדרבנן ל"ח לשאלה, ולתרץ להך לישנא דאין מעידין על פ"פ דרבנן, באמת צ"ל כליו בחוורי וסימקי ובזה א"ש מה דתי' ש"ס ת' אחר בכליו בחוורי, לפוסקים דחשש שאלה נשאר, באמת למה נאיד מתי' ראשון וכן הקשה בתשובות ב"ח, ולפי מה שכתבנו י"ל דואב"א בבכורות דעיקרי דרבנן לא חיישינן לשאלה כן נ"ל ועיין:
ומ"מ ראי' אין לנו דבדרבנן בחומר א"א דסמכינן על סי', וגם דל"ח לשאלה, אלא דכיון אי סימ' דאוריית' או דרבנן בספק הוא נ"ל גם אי נאמר דאי סי' דרבנן אפי' בדרבנן ל"ס, ומ"מ אנן השתא דמספקא לן אי סימני' דאוריי' או סי' דרבנן מספקא להקל, וכן בחשש שאלה דלא אתברר אי חיישינן באמת לשאלה וכ"ש בדרבנן, לכן יש להקל כל שיצאנו בלא"ה מידי חשש דאוריי' דל"ח לשאלה מכח ספק דרבנן להקל, ועוד דהוי כעין ס"ס שמא סימנים דאוריי' ואפי' סימנים דרבנן שמא מדרבנן סמכינן על סימן, וכן לענין חשש שאלה שמא ל"ח כלל לשאלה דאיכא ב' לישנא ואפי' חיישי' שמא בדרבנן ל"ח כנ"ל:
אלא שראיתי בפנים מאירות ח"ג סי' ב' שכ' דווקא באיכא ב' עדים כשרים, ובמשאל"ס דכבר יצאה מאיסור דאוריי' סמכינן על סי' דרבנן אבל בא"א או נכרי מסל"ת ואשה דסמכינן על עדותן רק דרבנן שהקילו משום עגונא, אולי דווקא בסימנים מובהקים, אבל באינם מובהקים לא, דל"ש לומר דאין איסורו רק דרבנן הא לסמוך על עדותן גופא קולתא דרבנן היא, ושוב כ' ממשמעות המבי"ט במשאל"ס אפי' בע"א מסל"ת כבר יצאה מאיסור דאוריי' עיין בו, והנה מ"ש דבעדות א', ואשה רק דרבנן תמוה לי אין לו זכר כי פלוגתא דראשונים היא, דתוס' ביבמות ס"ל דדרבנן היא, ורא"ה ורשב"א ס"ל דדאורי' היא, ובשיטתו של הרמב"ם הלא ידוע פלוגתת הריב"ש ותשב"ץ אי ס"ל דאוריי' או דרבנן היא, ולפ"ז נפלינן ברברבתא בהך דינא אי נסמוך על סי' אמצעי בעדות א' ואשה ומל"ת במשאל"ס וכדומה לו:
ובנדון שלפנינו שאין לנו עדות כשרים מן התורה רק עדות אשה ואחות הבעל במסל"ת ועדות איש א', אין לנו להקל לדס"ל דעדות א' ואשה דרבנן הוא בעגונא, מ"מ סמוכו לנו וחזי לצרופי לסעיפי היתרא שכתבנו וירווח לנו בזה יותר:
מצורף לכל זה מה שהתעורר הרב הגאון דפנזינג ני' שאמרה אחותו שמצאה אצלו זאקטיכל שהשאילה לו קודם נסען לנייהייזל, ואם היה זה סמוך ליציאתו ממש והוא תוך ג' ימים שנמצא ההרוג, ואין לחוש לשאלה לאחר שנהרג קודם ג' ימים בעודו מחיים, וע"כ זה שנמצא הרוג הי' תוך ג' ימים ויצאנו מחשש שמא אחר הוא ונשתנה לצורתו אלו דבריו, ונכן אשר דיבר והיינו אם יש ממש בעדותה של זו במסל"ת עכ"פ, ומ"ש הרב עוד דכיון דלאו דינא גמירא שאנו צריכים זה להיתר אין לחוש שבערמה דברה, זה ל"ב דאם שאינו יודעת שיש בזה עיקר מ"מ יש לחוש שלחזיק דברים מוספת דברים וענינים המוכיחים ונראים שהוא הוא אחים זה שנמצא הרוג:
ונראה לי אפי' ל"מ עדותה של אחותו אפי' מסל"ת מ"מ יש לצדד ע"פ ספקותו של המל"מ פי"ב מגירושין דאם יצאה מחזקת א"א דאוריי' ע"י עדות דכשר בעגונא כמו במשלא"ס אולי נאמנו ה' נשים להתירה לכתחיל' דהא דאין נאמנות רק לעדות באיסור דאוריי' עיי"ש, ולפ"ז בנדון שלפנינו הא כבר יצאה מאיסר וחשש דאוריי' ע"י עדות א"א וחשש שמא אחר ג' ימים הרי כבר ביארנו אפי' לספיקתו של הרשב"א דבספק אחר ג' חיישינן, פשיטא דאינו אלא חשש דרבנן שוב מהני לן עדות האחות במה שהוסיפה שמצאה מיכל שלה אצלו שמוציא אותנו ע"פ דברי' מחשש וספק שאין א' ג' ימים רק חששא דרבנן:
אלא דלא נתברר לו למל"מ דבר זה במעידה, אבל במל"ת פשיטא לי' כולי האי לא החמירו בדרבנן וא"כ אם אמרה דבר זה שהשאילה לו הטיכל במל"ת יש לנו מקום להתיר ע"פ הנ"ל ועיין:
אלא דהדר נפלינן ברברבתא דלעיל דא"כ עדות ע"א רק מדרבנן מהני משום קולא דעגונא, שוב אין לנו לסמוך על עדות האחות משום שכבר יצאה מחזקת א"א דאוריי' ע"פ ע"א הרי כל עיקרו שנאמן מדרבנן, ובאמת במל"מ שם כתוב דכל עדות שכשר באשה יצאה ע"פ עדותן במשאל"ס מאיסור דאוריי' וכן משמע במבי"ט דמביא פנים מא"ו שהבאנו לעיל אבל כבר כתבנו דתלי' בשיטת ראשונים יבמות אי עדות ע"א דאוריי' או דרבנן:
ולכן חוזר אני על דברי שהעליתי באות א', דד' נשים נאמנות במסל"ת אפי' בלא קישור דברים "ש וקו"ח במסל"ת כמו במסל"ת בנדון שלפנינו דאלימא ביתר שאת, וכי כן כיון שעל ידי דבריה אנו יודעים שתוך ג' היא סגי בעדות שלה לחוד, אלא דלא נתברר לנו מתוך ג"ע כששבה למקומה בכ"י מקוננת ומתאבלת אם אמרה אז במסל"ת שמצאה אצלו זאקטיכל ששאלה לו, רק בשעה שהגידה בתורת עדות אמרה כזה, נ"ל דגם זה מועיל לנו מאחר שנאמנת במסל"ת שהכירה אחיה בט"ע שמת ול"ח להערמה כ"כ לקלקלה, שוב נאמנת מה שהגידה בט"ע שמצאה אצלו טיכל שלה דאין לחוש עוד שאומרת כ"כ כדי לקלקלה, דהרי אנו יודעים ממה שהגידה ועשתה מעשה במסל"ת שסבורה לפי דעתה דוודאי מת וא"א לה לקלקלה עוד, ממילא מה שמגדת ומוספת אח"כ בעדות גמור נאמנת ככל עדות א"א ואשה בעגונא כנ"ל והבן:
ואף בכ"ז לא נראה לי לסמוך עכ"ז, רק לסניף לכל התירים שכתבנו דלא מבואר בג"ע איך הכירה שהיא טיכל שלה אם בסי' אמצעים או סי' ביותר, וס"מ רחוק שיהי' בטיכל, ובל"ז שהכירה בט"ע דעדיף אפי' מס"מ וזה צל"ע אם לסמוך באשה על טב"ע ל"מ לשיטתו של הרמב"ם דע"ה ל"ל ט"ע ומובא בסי' קל"ב לי"א, ועיין ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ח, שהתעורר למה בעגונא לא הזכיר שיטת הרמב"ם, ותי' הראשון דוחק, ועיקר ונכון מסברא ובמיחש לט"ע דצורת פנים עדיף מט"ע דכלים וכדומה, ולפ"ז בט"ע דכלים יש לנו לחוש לשיטת הרמב"ם דל"מ ט"ע שע"ה וכ"ש באשה:
אלא אפי' לחולקים על הרמב"ם וס"ל דע"ה אית לי' ט"ע, ואני בעניי בארתי במק"א דגם הרמב"ם מודה להו, ודווקא בגט ס"ל דל"מ ט"ע לע"ה ואכ"מ, מ"מ באשה מסופקני טובא, דמשום דדעתן קלות אפשר ל"מ ט"ע גביי' ועיין יו"ד רס"י קכ"ז ובר"ן ריש חולין לענין בדיקת סכין, ויש להביא ראי' לכאור' דמהני ט"ע באשה מש"ס יבמות קט"ו ע"ב דמפרשים הראשונים דהכירו בט"ע והא שם עדות נשים בט"ע הוי, ולולי דאיכא ממש בדדמי, או משום דאשתני פניו היה סגי בט"ע, ש"מ גם באשה מהני ט"ע, ויש לדחות דשאני ט"ע דהכרת פנים כמש"כ כ"ש דעדיף, אבל בט"ע דכלים ממש, וספק זה עלה מאז במחשבה לפני, ואחר זמן זמנים מצאתי לתבואת שור מסוגי' ס"ג שעמד על חקירה זו, והעלה בדרבנן סמכינן על ט"ע דדהו ובדאוריי' לא עיי"ש ובתשובה אחרת הארכתי בכ"ז:
ולכן בנדון שלנו אם צריכין אנו לעדות אחות בט"ע של הטיכל ולהתיר אשה זו מחשש איסר דאורי' אין לנו לסמוך על ט"ע שלה, ואף לפמש"כ דספק אחר ג' ימים לכ"ע רק חשש דרבנן מ"מ הרי כתבנו לדס"ל דעדות ע"א ואשה רק דרבנן הרי לא יצאנו מידי דאוריי' כל שנשאר חשש דרבנן בתחלת עדות כ"כ לא הקילו בע"א ואשה וכ"ש שיש לחוש שאמרה בדדמי כיון שהכירה בט"ע שוב בקל יכולה לטעות בדמיונה בט"ע שלה, דזהו הטיכל שהשאילה לו, ועיין נב"י קמא סי' ל"ג, לכן לא נראה לי לעשות סמיכה על דבר זה רק מועיל וערב לנו לצרף לכמה צדדים שצדדנו להתיר:
בהא סליקנא אחרי כל דברים הדברים שכתבנו למטינא שיבא מכשורי, וצריפנא בהדי רבנים מובהקים יחי', אשר פתחו פתח תקוה בכחא דהיתרא לאשת ליפמאן עקסעל ומני ומנייהו תנצל מכבלי העיגון מכח האיסו' אשת איש החמור אשר הרבה טרחו ויגעו ושקדו קדמונינו על ת"ע ויגענו ומצאנו ת"ל:
בעהי"ת
אחר שזכינו להתיר אשה זו לעלמא מכח איסור א"א נשים פנינו ונבוא אל עמק הענין לחתור לה חתירה להוציא נפשה מזיקת יבם, כי צרורה היא בצרור החי יבם קטן אין לו לבעלה רק בן זנונים אשר יש ע"א שהודה הבעל בפניו בעוד היתה ארוסתו כי ממנו היא הרה ונשאר אח"כ בסתר ויש עדים הרבה כי דיימא מני' דהיה שכיח ורגיל אתה עמה כמעט, כי בסתר ובגלוי, ולא דיימא משום אדם אחר ולא נראה כי אם קרבות וכ"ש אהבה רק מיני' דידי' וצריכים אנו לעיין בג' דברים, א') אם אפשר להתירה לשוק ע"פ הגדת הבעל כי ממנה היא הרה אי חיישינן שמא זנתה עם אחר או לא, ב') גם אי ל"ח שנבעלה לאחר ג"כ דווקא בשידוע לנו שבא עליה בוודאי, אבל ע"פ הודעתו לבד ל"מ, ג') אם סגי לן בע"א שהודה בפניו:
א) הנה הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום וחליצה פסק דמי שזינתה עם פנוי ואמר שזה בני אין אשתו מותרת עי"ז לשוק דמנא ידע דבנו הוא כשם שזינתה ע"ז, והה"מ הקשה דרמב"ם סתר שיטתו ממש"כ בהלכות תרומה בבא עליה כהן ולא דיימא מעלמא אוכלת בתרומה ולא אמרי' כשם שזינתה ע"ז, ובב"ח ומובא בב"ש סי' ד' העלה בסתירת הרמב"ם, דרמב"ם בהלכ' תרומה בתרומה בזה"ז דרבנן מקיל, משא"כ בחליצה, ומהא דכ' הרמב"ם בפט"ו מא"ב בארוס וארוסתו דלא חיישינן בלא דיימא לאחר, משום דיש לתלות בארוס יותר ובב"ש סי' קנ"ו כ' כיון דספק ממזר דרבנן דומה לתרומה בזה"ז דרבנן, וכ' הא דב"ח לא רצה בזה משום דרוב פסולים אצלה, ודבריו תמוהים לי הא ידענו שבא עליה ארוס או ע"פ עצמו, אלא שאנו מסופקים דילמא זינתה גם עם אחרים, א"כ אין כאן רוב פסולים אצלה דהא אם אחר ג"כ בא עליה או לא, זה ספק השקול וצ"ע, וצ"ל דב"ח עדיפא אמר דיש לתלות בארוס יותר אבל משום ס"מ אפשר לא היה מקיל הרמב"ם דלא דמי לתרומה בזה"ז, דכל עיקרו עכשיו דרבנן, אבל בס"מ הרי האיסר בעצמו דאוריי' רק דספיקו דרבנן מנ"ל להקל, ואין לדמות מתני' דיבמות לתרומה דרבנן, ולכן כ' הב"ח דבארוסה יש בלא"ה סברא דיש לתלות בארוס יותר, וסברא ואומדנא זו כ' רשב"א בקדושין ע"ד, משו"ה ליכא רו"פ בארוסה דמצוי יותר לתלות בו, מאחר שארוסה הוא כנ"ל לפרש כוונת הב"ח ולתי' ב"ח גם היא, מותרת לארוס גם שא"א לבדקה לגבי עצמה כיון שהוא חרשת או אילמת וכדומה, אבל לתי' ב"ש משום ס"מ דרבנן דדווקא הוולד מותר ולא היא, חוץ כשבודקינן ואומרת מיני' דהיא וגם הוולד מותרים שניהם ע"פ הודעתה כמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו מפורש כנ"ל:
ומה שהקשה ב"ש מהא דפסק הרמב"ם באומרת ממזר הוא, ואפי' מודה שבא עליה חיישינן שמא זינתה עם אחר, הא ס"מ דרבנן, לפמש"כ בכוונת הב"ח לחלק בין ס"מ לתרומה בזה"ז לפ"ז לק"מ לפי שיטתו ויושובו של הב"ח בשיטת הרמב"ם, אלא למש"כ הב"ש דבארוסה משום ס"מ הקיל הרמב"ם ג"כ לק"מ לפמ"ש ב"מ סי' ד' בישוב קושי' ב"ש על הה"ם דשאני ס"מ בקהל וודאי דרבנן משא"כ ס"מ בממזר וודאי כמ"ש ריטב"א בקידושין ודבריו אמיתים וא"כ לק"מ קושי' ב"ש:
אלא בכ"ז שהעמדנו יושובו של הב"ח מול מה שתי' דבהלכות תרומה בתרומה דבזה"ז דווקא קאי זה דוחק מאוד והה"מ בהלכות חליצה בהשגתו על הרמב"ם מהלכ' תרומה נראה שהרגיש שיש לחלק בין לדאוריי' לדרבנן, אלא דדחיק לי' לומר דבהלכ' תרומה דווקא בתרומה בזמן הזה, ולכן נשמר וכ' הלא גם שם דאוריית' כמו לענין יבום, והיינו דהא הרמב"ם בכ"מ גם בזה שאינו נוהג בזה"ז כותב ופוסק, ולכן לא הקשה הה"מ מהך דארוס וארוסה דנ"ל דבפט"ו דס"מ דרבנן שאני, אבל מהלכות תרומה קשי' ליה כנ"ל:
והנה בנב"י תנינא חא"ע סי' כ"ז העלה יושוב דבתרומה למי אנו מתירים, לה אנו מתירים בתרומה והיא לעצמה נאמנת משא"כ בהלכ' יבום להתירה לעלמא, והנה מה דפשיטא לי' דנאמנת לעצמה, ואנו מתירים לה אפי' נגד חזקה, דהא אית לה חזקה דאיסורא בתרומה, מ"מ בעצמה נאמנת בדבר הזה זה נמצא ברשב"א קדושין ומובא בפ"י כתובות סוגי' דתרי ותרי ובק"א באורך דאדם נאמן לעצמו אפי' נגד חזקה ורוב, ונ"ל ראי' לרשב"א לשיטתו ע"פ פירושו בכתובות סוגי' דראוה מדברת גבי שתוקי שמשתקין אותו מכהונה כדשמואל ומפרש רשב"א דאיירי שאין אנו יודעים שנבעלה לכהן, והיא אומרת איש פלוני וכהן א"נ לוולד דכהן הוא, וכעין דשמואל עיי' בו וצ"ל דמשמע גבי נפשה דנאמנת דכהן הוא שתאכל בתרומה בשביל וולדה מכהן, רק לגבי הוולד לא מהני עדות אשה לענין שיהא כהן ולמה תאומן לגבה נפשה נגד החזקה שאסורה בתרומה, וע"כ דלעצמה נאמנת אפי' נגד החזקה כנ"ל:
אלא דדברי הנב"י בישוב הרמב"ם תמוהים מש"ס ס"פ אלמנה לכ"ג, דהביא רבא ראי' ממתני' לארוס וארוסה שאני במתני' דלגבה עצמה נאמנת ולא להכשיר הוולד, ולא די שאין ראי' ממתניתן אלא דרבא עשה קו"ח ממתני', ולפמ"ש דמ"ש הנב"י לחלק בין לגבה עצמה ובין לגבי אחרינא הוא שיטתו של הרשב"א בקידושין ומוכרח בכתובות הקשה על רבא כהנ"ל וצ"ע:
ואתי' לן שפיר עפמ"ש הרא"ש בתשוב' כלל פ"ב שכ' דממתני' דיבמות ראי' דאפי' בדליכא ח"כ, מ"מ ל"ח שזנתה עם אחר דהא אוכלת בתרומה ובנה עובד עבודה, ומצית אש בשבת, וצ"ל מה רצה הרא"ש בהוספת דברים דבנה עובד עבודה וכ' נראה דקשי' ליה לרא"ש כהנ"ל מנ"ל לרבא להביא ראי' מן מה דאוכלת בתרומה לגבי דידה, הלא היא נאמנת על עצמה אפי' נגד החזקה, אבל להכשיר הוולד מנ"ל, ולכן הוסיף הרא"ש דבנה עובד עבודה ול"ח גם לגבי בנה וה"ה בארוסה דנאמנת לגבי וולד, והנה בנדון שלנו דליכא חזקה נהפוך הוא חזקת זקוקה ליבם מ"מ ל"ח לאחר כנ"ל ומיושב הרשב"א דל"ק כהנ"ל עליו מה שהקשיתי:
ואם כי הרא"ש מוסיף מדילי' דבנה עובד עבודה, ומותיב ומפרק בזה דלא תיקשי לרבא דמדמי מילתא דרב למלתא דמתני', מ"מ הא גופא קשי' מנ"ל לרבא דמתני' גם לענין בנה קאי, ואין אלו אלא דברי נביאות, מ"ש דהא מילתא דפשיטא דבאנוסה לא ס"ד כלל לחוש כשם שנאנסה מזה גם נאנסה מזה, דאונס לא שכיח, וגם מה שנאנסה מפני שלא שמרה נפשה כדבעי שוב בוודאי ל"ש שתאנס עוד ומשמרת נפשה, וכ"ש דלא ניחוש לומר כשם שנאנסה מזה כך הפקירה נפשה ברצון לגבי אחר, וכן דייק לשון ש"ס מדאפקרה נפשה וכ' דווקא אפקרה נפשה ולא באונס וארוס שבא עליה היינו ברצונה כנ"ל פשוט וברור:
וכן נ"ל דפשיטא לשב שמעתתא וכי כן מתני' דיבמות דקתני רישא האונס והמפתה, ומפרש שם כהן שבא על בת ישראל היינו בין באונס בין במפתה, וכמו דבאונס דאין מקום לחוש שמא זינתה גם עם אחר, שאין דבר שמביאנו לספק זה, ובנה עובד עבודה ומצית אש בשבת כן במפתה דשניהם בחדא מחתא מחתינהו מתני', ומביא רבא שפיר ראי' ממתני' דל"ח גם ברצון לזינתה עם אחר והיינו ללישנא קמא בלא דיימא מעלמא ולאביי בחבושת בבא, ובאונס ל"צ לכל זה, אבל מ"מ מתני' דאוכלת בתרומה בעיקר הדין שווין דאפי' בנת עובד עבודה באופן דל"ח שבא עליה אחר כמו באנוסה וא"ש:
ותא חזי ברש"י כד מייתי רבא ראי' ממתני' מן כהן שבא על ב"י כתב רש"י דקתני האונס והמפתה וכ' ולא ידענו מה רצה רש"י דהוסיף על דרבא דמביא ראי' מכהן, ורש"י מוסיף דברים דקתני האונס והמפת' ולדברינו א"ש דרש"י הרגיש בכ"ז דליכא ראי' ממתני' די"ל לגבה עצמה שאני, ר"ל ע"כ דס"ל לרבא דאפי' לגבי בנה נאמנת, ומשום דמתני' קאי על אונס ומפתה דקתני תחילה במתני' ועפ"ז א"ש ראי' דרבא כנ"ל נכון:
היוצא לנו מהאמור כי יושובו של הנב"י מופרך הוא מן הסוגי' במקומה, וכבר השיגו עליו הבאים אחריו מכח הנ"ל ומתורתו של משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חא"ע ח"ר סי' י' למדינו ישוב לכל פסקי הרמב"ם, דכל שמעידה לעצמה ל"ח שתשקר ותעשה איסור בעצמה וכיון שנאמנת על עצמה נאמנת גם לגבי אחרינא, ולכן במתני' דיבמות מתוך דנאמנת ע"ע נאמנת ג"כ לגבה בנה, וה"ה בארוס וארוסה שנאמנת לעצמה נאמנת לוולד, אבל לענין חליצה דכ' הרמב"ם מי שזינתה עם פנוי והוא לא נשאה ונשא אשה אחרת בכה"ג ס"ל חיישינן שמא לאחר נבעלה, והיא א"נ כיון דלאו לגבה עצמה מעידה ומביא ראי' לסברא זו מן מה דכ' הרמב"ן ריש נדה דמוספרה לה אין למדין דע"א נאמן באיסורים, דמשום דנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה, ומביא עוד ראי' ממתני' חגיגה י"ד ע"ב דכתיב בתולה לכה"ג שגם היא באיסור זה אינה חשודה גם לר"י משא"כ במעוברת לגבי הוולד חיישינן הוא נכון:
והנה דבר זה דיותר יש להאמין שלא יעשה איסור בעצמו מלהכשיל אחרים ולעבור בלפני עור, כ"כ בהג"א ריש חולין, וסיים שם דמשום לפני עור האריך במק"א, ובב"י סי' א' וכל בו נשים שוחטות לעצמן, ובתוס' ערובין, גבי עד כאן תחום שבת לעצמן נאמנת, ועיין מהרמ"ל חולין מ"ד ע"ב בישוב רש"י דשם כמ"ש דאיכא חשדא שיאמרו שנוטל שכר, ולא כתב דמכשיר כדי שיאכל דל"ח שיאכל טריפות, ועיין ש"ך סי' י"ח ס"ק ל"א דלא נחשדו שיאכל איסור משא"כ להכשיל אחרים, וטעם לחלק בין אוכל עושה איסור בעצמו, ובין לפני עור דג"כ דאוריי' הוא, כ' רמב"ן ביבמות ר"פ דדבור קל לאדם מלעשות מעשה וכ"כ פ"י ריש גיטין, וכן מצינו בגיטין ס"ד ע"א, דיבורא אמרו מעשה לא עבדו, ועיי' תוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה נכון וכ', ולזה לעשות מעשה בעצמו בלפני עור והוא גמר מעשה בעצמו, באיסור דלפני עור, מ"מ קיל יותר בעיני ב"א לחושדו בו מאיסור דעצמו, דהא כ' לחלק בין מעוברת לבתולה לכ"ג, דגם היא מצוה מלא יקח, ואי ס"ל טעמא דקל להכשיל אחרי' משום דבור אמרה, משא"כ לעשות מעשה ולגומרו היה צריך לומר דהא בתולה לכ"ג באיסור דעצמה, אלא שאני פסולה לכ"ג, דעוברת בלפני עור במעשה ובפועל, ובגמר מעשה משא"כ במעוברת לגבי הוולד, אלא ע"כ צ"ל דתוס' לא נחית לחלק בין דיבורא למעשה אלא משום דל"ע קיל בעיני הבריות מאיסר דעצמו כנ"ל:
ומ"ש בח"ס בתשובה הנ"ל בישוב קושי' השעה"מ הל' א"ב, ובטורי אבן בחגיגה במקומו על תי' תוס' תינח בסיפא ברישא בראוה מדברת איסור דידה הוא וחשודה לשקר לר"י, וכ' בח"ס דברישא כיון שזינתה ברצון כבר יצאה מחזקתה, לכן לא הקשה תוס' אלא מסיפא דיש לתלות שנאנסה, וכן בבתולה לכ"ג וראיתי להגאון רב דקאמארן ני' שקרא תמה על זה הא תוס' כתוב' כ' טעמא דר"ג משום בודקת ומזנה וכ' מהרי"ט דל"ח לאונס דל"ש בודקת כמ"ש תוס' ספ"ק במעשה בתינוקת דאונס ל"ש, ואיך כ' בח"ס, דכוונת תוס' בקוש' מסיפא דנתלה באונס, הא גם לר"ג ל"ח שבאונס דל"ש אלו דבריו, ולדידי לקמן דתוס' בחגיגה ע"כ לא אזיל בשיטת תוס' כתובות מדמקשה לר"י דאינו קוש' כ"כ דאין הלכתא כוותי', ובטו"א באמת הקשה מדמקשה תוס' לר"י דלאו הלכתא כוותי', עכ"פ ביותר היה לתוס' להקשות מדר"ג דהא טעמא דר"ג דנאמנת משום בודקת, וזה בבתולה לכ"ג כמובן, וע"כ תוס' שם אזיל בשיטת הרבה מראשונים דר"ג מחלק בין שבוי משום דהכל פסולים, וס"ל סמוך מיעוט לפלגא, ועיי' פ"י כתובות, ולפי זה א"ש דברי אבא מאוה"ג זצ"ל דתי' שם לא אזיל ע"כ בהך סברא דבודקת, דפנ"י מכתובות באמת נתקשה בתוס' שם דהא רוב רצון רוב גרוע כדי להעמיד הרוב דפסולים, ובודקת מזנה מנגדה, וקוש' פ"י צריכה ישוב בתוס' וישבנו בחידושותינו ואכ"מ, ושפיר הוקשה לתוס' חגיגה מסיפא דיש לתלות באונס דרוב גרוע הוא, וא"ש אלא דלא זכיתי להבין דבריו הקדושים הא ר"י מדמה לשבויה בדמיון גמור, והא בשבוי' חיישינן שנאנסה והוא בכלל איסור, וא"כ לר"י דמדמה מעוברת לשבוי', ואינו מחלק בין כל לרוב, וקשי' כהנ"ל, וגם בספ"ק דמקשה אי ר"י אפי' ר"פ נמי, וכ' תוס' דהקשה בטוענ' בין לר"ג בין לר"י והא שם באנוסה קאי ולגבה עצמה למה לא תאומן לר"י וצ"ע:
וכשאני לעצמי העליתי בכוונת תוס' חגיגה דמעיקרא לא הקשה מרישא מראוה מדברת דחיישינן לעיני' נתנה בכהן ויצרה תוקפה עלי', עד שחושדין אותה שתעבור איסור דנפשה ותהי' באיסור וכה"ג חיישינן בקידושין ס"ג ע"ב באומר אני קדשתי' ורוצה לישאנה, אבל בבתולה לכ"ג אין לחושדה, כ"כ דל"ש שמא עיניה נתנה בכה"ג דהא מיד בבעילה ראשונה ירגיש בה בתחילת ביאה שהיא בעולה ולא באמבטי ולא בהטי' ויפרוש מיד, ועוד, שיגרשנה ותהי' פסולה לכהן, ולכן תליא במעוטא דאמבטי או בהטי' ונאמנת דברי שלה, ולק"מ מרישא, ולכן, הקשה תוס' מסיפא למ"ד מכשיר בבתה לא קאי לגבי עצמה כלל רק על הוולד וכן מורה לשון מתנית' מה טיבה של עובר רק על העובר, והיא אינה רוצה לישאת לכהן או שכבר נפסלה אח"כ לכהן או שכבר נשאת לאחר, ואין לחושדה שמא עיניה נתנה, ומשום נגיעה בוולדות שתהי' כשירה לכהונה ולקהל ליכא למיחשדא דלא מצינו רק ביצרא דזנות דיצרא תוקפו, כהא דקידושין אבל חוץ מזה ל"ח כ"כ ועיין זה בתוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה וכל העידים וכו' וכתבו דזנות שאני, ומ"ש רמב"ן בגיטין ויבמות מתוך שנאמנת לעצמה, ולא חיישינן משום יצרה תוקפו, בתאו' המשגל, כבר התעורר ע"ז בהפלאה קידושין ולקמן דיש לה היתר אח"ז ל"ח כ"כ וכהא דבכורות דיש לה היתר בימי טומאתו, וגם שכבר נשאת לו וגם בה ל"ח כ"כ משא"כ קדושין שם, וסיפא משום וולד אין למיחשדא כ"כ ובש"ס יבמות צ"ג משום קילקולא דוולד לא איכפת לה, וכ"ז כדי להתירה לכהונה דרוב אין נשאת לכהונה מה לה לשקר והא לר"י א"נ כלל אפי' ליכא חשש קהל רק לכהונה דומיא דרישא, ולזה שפיר תי' תוספות דבסיפא חשודה דקיל לה מצד לשקר דלאו איסור דידה הוא, ומשום נגיעה בעלמא חיישינן למשקרה, וא"כ נמי דלמאן דס"ל מכשיר בה פוסל בבתה וסיפא ע"כ לגבי דידה קאי דלכ"ג נאמנת, ולר"י א"נ לגבי נפשה, דכיון שרוצית להנשא לכהן חיישינן שמא עיניה נתנה בה, ומעיקר לקמן רק למ"ד מכשיר בבתה וסיפא רק בוולד איירי כנ"ל נכון, ועוד לנו יישוב בכוונת תוספות ואין כאן להאריך ויען ראיתי הרבנים משמשו ושקלו וטרו בדברי תוס' חגיגה ובמ"ש בח"ס לכן כתבתי הנלפע"ד:
נחזור ליישובו של הח"ס, בשיטתו של הרמב"ם דנכנס לחלק בין מעידה גם לעצמה או לאחרים, התי' נכון הוא, היינו ביישוב סתי' הרמב"ם מה שכתב בהלכות תרומה ומ"ש בהלכות יבום, אבל מ"ט בארוסה ג"כ מהאי טעמא נאמנת מתוך דנאמנת לעצמה, לא זכיתי להבין דהא כ' הרמב"ם בפט"ו דבדיימא נמי מעלמא חיישינן להדיוק בלא דיימא לא, וכתב אח"כ אבל כשנבדקה ואמרה שלא נבעלה לאחר נאמנת, והיינו דשמואל דאמר שתוקי בדיק, א"כ כשכתב דחיישינן לאחר היינו בלא נבדקה שאינה לפנינו או אלמת ומ"מ בלא דיימא נמי מעלמא ל"ח, ולא משום דנאמנת על עצמה, ולא עמדנו על דבריו הקדושים זצ"ל, ומ"מ יש מקום ליישובו בשנצרף תי' הב"ח בין דאוריי' לרבנן אלא שכתבנו דדבריו רחוקים לומר בהלכות תרומה קאי וקאי בזה"ז, ולפמש"כ בח"ס א"ש הא דתרומה אפי' בתרומה דאוריי' והא דארוס וארוסה משום דס"מ דרבנן או כמ"ש הב"ח דתלינן יותר בארוס וא"ש:
אלא לפ"ז קשי' סוגי' דיבמות דמייתי רבא ראי' ממתניתן לדרב, ובמתני' מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת גם לוולדה, אבל בארוסה להכשיר הוולד בלא עדותה על עצמה מנ"ל, ואי דס"ל משום דס"מ נאמנת, או כסברת הב"ח, אם רבא ס"ל לעצמו, ולא הי' להביא ראי' ממתני' דאינה דומה למתני' כלל, משום הנ"ל והא משמע רב בלא בדיקת האם קאי, רק שמואל קרי לי' שתוקי ומפרש ש"ס בקדושין בתי' בתרא בדוקי היינו כשבודקין מהני אבל לא איירי שבדקו, ואם נדחוק דרבא מביא ראי' ממתני' לארוסה כל שנבדקה וקאי לרב דס"ל דבדיקה לא מהני להכשיר, כל שלא ידענו שבא עליה, ול"ל דאבא שאול ודלא כשמואל מ"מ לענין חשש דאפקרה נפשה לאחריני מהני, בלא דיימא כמו במתני' משום דמתוך שנאמנת, אם נסבול כל זה הדר תיקשי לרמב"ם מנ"ל לרמב"ם בפשיטות דאפי' לא נבדקה כלל דלא חיישינן בארוסה, דלמא אפקרה לאחריני, והרי רבא מייתי ראי' דווקא ממתני', ולכן בישובו של אבא מאוה"ג בח"ס לא נתיישב דעתי העני' בו כי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים:
וכשאני לעצמי הכינותי יישוב לפיסקי הרמב"ם עד"פ קצת שי"ל ממתני' דיבמות ליכא ראי' למק"א רק בארוסה דמייתי רבא ומדמה למלתא דמתני' ע"פ ש"ס יבמות דקי"ל אשה מזנה מהפכת ומזנה, ולא חיישינן, שמא לא הפכה יפה, דגנאי היא לה שתתעבר ותגלה קלונה, והמזנה ומתעברת יצא מן הרוב ולא חש לנפשה וי"ל דמסתברא דאם נבעלה לכהן ונתעברה תולין יותר בו, מלומר שנבעלה לאחר ג"כ, וממנו נתעברה דתלינן יותר שנתעברה לכהן ולא הפכה ממנו כדי שתוליד ויאכילה הוולד בתרומה, אבל אם היתה מזנה גם באחר היתה מהפכת, דמה לה לגנאי זה להתעבר מאחר, אולי לא תתעבר מכהן זה דהא אני תשום ע"כ שנבעלה ונתעברה מאחר קודם שניכר העובר מכהן, ויש לתלות יותר שמכהן נתעברה וכהנ"ל וזהו טעמא דמתניתין דל"ח נתעברה מאחר, ומדמה רבא כן בארוסה שיש לתלות יותר דמארוס נתעברה ולא הפכה דאין לה גנאי כ"כ מארוסה וגם העבירה קיל היא משא"כ אם מאחר, היתה מתהפכת יפה כדי שלא תתעבר, אבל במק"א דל"ש כ"ז מנ"ל, והא"ש דפסק הרמב"ם בתרומה כבמתני', וכן בארוס וארוסה דמדמה רבא למתני' אבל בהלכות יבום מי שזינתה עם הפנוי אין סברא שתתעברה מזה יותר מאחר, לכן חיישינן שמא זינתה עם אחר, ג"כ, ומאחר נתערה וכן בבא ממזר עליה, חיישינן שמא מאחר כשר נתעברה, דשם בוודאי היה לה להפוך יותר מממזר לכשר, ועכ"פ ליכא סברא יותר לתלות בממזר מבאחר, ואתי שפיר הכל, והארכתי עוד בזה עד"פ בסוגי' דראוה מדברת בישוב קושי' פ"י בסוגי' ואכ"מ:
ולדברינו אלו יצא לנו חומרא אפי' לשיטת רי"ף רא"ש ורשב"א ורוב ראשונים דנקטי להלכתא כלשנא בתרא אפ' דיימא מעלמא, י"ל דוקא בב' אלו דיש סברא לתלות בו, יותר מכהן וארוס, וה"ה בדרבנן כמו הא דמשתקין אותו לכהונה מוכח גם ממתניתן דל"ח שמא מכהן אחר נתעברה דליכא סברא לתלות בכהן זה יותר מוכח דבדרבנן בלאו סברא זו ל"ח לאחר בין לל"ק בין לל"ב אבל בדאורייתא אין לנו ראי' ממתני' ואפי' ללישנא בתרא אפשר דחוששין כל שאין לתלות בו יותר, ואפי' בלא דיימא בעלמא אין ראי' להתיר ועיין:
וכל ישובים אלו הן מה שהבאנו והן מה דמשלנו היא, לא נמצא רמז ורמיזא ברמב"ם דזהו כוונתו אבל טרחתי יגעתי מצאתי ב"ה יישוב נכון המישב דעתי, ומוכח ומדויק בלשונות הרמב"ם ומוכח בסי' עצמה, דקשיא לי' טובא מאי האי דקאמר רבא בל"ק דיימא מיניה ולא דיימא מעלמא, דיימא היינו שיצא עלי' קול רינון כמו דיימא מעלמא, שמרננין אחריה, וכיון דבל"ק איירי דבא עלי' בידוע ע"פ עדים או ע"פ עצמו, למה אמר דיימא מיום שיש רינון אחריו, וכן בל"ב אמר דיימא מאי ומעלמא וכ' תוס' דיימא דווקא שבא עלי' למה נקיט דיימא הול"ל שבא עליה ודיימא מעלמא לכן נראה לי דלל"ק בעי תלתא לטיבותא, שבא עלי' בוודאי וגם איכא קול רינון מיני' ולא דיימא מעלמא, דאל"ה אמרינן כמו דבא עליה הוא ולא היה רינון ולא הרגישו בו כן נבעלה מאחר ולא נודע ולל"ב ס"ל אפי' דיימא ממש ומעלמא וכ"ש בלא דיימא כלל, דבהא גם אביי מודה לל"ב ומוקי מתני' בהכי ועי' רש"י דלא דיימא מיני' שלא היה רינון אחריו ונבעלה לו בזה יש רבותא יותר די"ל כן נבעלה לאחרים, ולל"ק י"ל דווקא שנבעלה לו וגם דיימא מיני' ולא דיימא מעלמא אז יש הוכחה מדדיימא מיני' אלו נבעלה לאחר היה גם כן רינון ולכן תולין בדידי' יותר כנ"ל:
ואחר הוצעה זו, א"ש כל פסקי הרמב"ם דמ"ש בהלכות יבום דמי שזינתה עם פנוי דחיישינן לפ"י בלא דיימא מעלמא לא משום דחש לדאביי דבכ"מ הלכתא כדרבא וכ"ש בזה דלא מפורש באביי דל"ל דרבא אלא דדחה דליכא ראי', וכ"כ קצת מראשונים, אלא דדייק הרמב"ם מדברי רבא עצמו לל"ק דצריך דוקא בא עליה ויש רינון אחריו, ובהלכות תרומה פ' ח' הלכה י"ד כתב בדיוק מי שאנס או פיתה אותה וכ' והוא שלא יצא עליה קול מאחר, רק הכל מרננים אחרי' בזה, הרי מתחיל שאנס או פיתה וזה ידוע ומה לו עוד שהכל מרננים אחרי' בזה נראה בעין דיש קפידא דבעי שבא עליה וגם מרננים אחריה בזה ולא מאחרים ובפ' ט"ו מהלכות מא"ב הלכה י"ח כ' ז"ל הי' מרננים אחריה והא ארוסה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, היינו שמרננים אחרי' מאחרים רק מיני' דארוס הוולד כשר, דל"ח, לאחרים, ודווקא דמרננים אחריו דארוס, ומש"כ בהלכות י"ב שם דא"נ דממזר הוא גם שנבעלה לממזר היינו באין מרננים אחריו, דממזר ולא מאחרים, ומיושב כל פסקי הרמב"ם ומדויק בלשונות הרמב"ם וכדומה לי כוונתי האמת ומקום הניחו לי בעזה"י:
והנה המחבר בסי' קנ"ז העתיק לשון הרמב"ם ממש והיינו בליכא רינון מיני' רק דידוע שבא עלי' או ע"פ עדים או ע"פ הודעת עצמו, אבל רינון ליכא, אבל כשיש רינון ג"כ מני' ולא מעלמא ל"ח לאחר ובסי' ד' סעיף כ"ח, שינה לשון הרמב"ם ומפורש בלשונו יותר דאיכא רינון מיני' דארוס ומאחרים, ולכן חוששין אבל בדליכא רינון מיני' אלא מאחרים ל"ח כשיש רינון אחריו דארוס דווקא, ובסעיף כ"ו העתיק לשון הרמב"ם דליכא רינון לא מיני' דממזר ולא מאחרים חוששין, ולקמן על המחבר כמה שכתבתי ועיין כנלפע"ד נכון בעזהי"ת:
ולפ"ז בנדון שלנו דאיכא גדול רינון אחריו ולא מאחרים, וע"פ הודעתו בא עלי' תו ל"ח לאחרים וגם להרמב"ם וש"ע דאחוז בשיטתו ל"ח כמ"ש.
אלא דהרמ"א דהגיה בסי' ד' סעיף כ"ח וז"ל וכן אם ידוע שהארוס בא עליה ולא יצא קול מאחרים וצ"ל מה רצה בזה, הלא מוכח כך מלשון המחבר שכ' שהי' מרננים אחרי' ומאחרים, אע"פ שבא עלי' הארוס, אבל בלא רינון מאחרים ל"ח, ומה הוסיף רמ"ה בש"ע ה"ה אם ידוע שבא עלי' נ"ל דבא להוסיף דמלשון המחבר לא נודע רק כשאין מרננים מאחרים אבל מרננים אחריו ובא עליה דל"ח אבל כשאין מרננים גם אחריו, ובא עלי' חיישינן, לכן כ' רמ"א וה"ה כשידוע שבא עליה ולא יצא קול מאחרים דל"ח, וציין על הה"מ, דשם נאמר דבעינן תרתי לטיבותא, בא עליה ואין מרננים מאחרים, ולא כ' גם לטיבותא שהי' ורנני' אחריו ש"מ דל"ל להה"מ דאיכא קפידא שיהי' דווקא מרננים אחריו, כנ"ל בכוונת רמ"א, ובאמת הה"מ משום הכי קשי' ליה פסקי הרמב"ם, ולפי מה שכתוב דהוכחתי דהכל תלוי באיכא רינון מיני' ולא מאחרים אתי שפיר פסקי הרמב"ם וש"ע:
ומ"מ הרי הרמ"א לא דייק כן בשיטתו של הרמב"ם וס"ל דלא בעי תרתי שבא עלי' ורינון אחריו וכן בס"ס ג' לענין שאין משתקין אותו שהוא דרבנן קאי וזהו דחוק ורחוק ואינו במשמעות, ובסי' קנ"ו הגיה הרמ"א על המחבר י"א במיוחדת לו ל"ח, דווקא במיוחדת אבל בשיש רינון אחריו חיישינן, ולשיטת הרמ"א בשיט' הרמב"ם הדרו כל הקושיות דסתרי אהדדי:
ומאז אמרתי ביישוב הרמב"ם ע"פ שיטות הרמ"א דלכאור' קשי' לי' מאי ראי' מייתי רבא ממתניתן י"ל במתני' איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר ואת"ל נבעלה דלמא מכהן, הגם דרוב לאו כהנים, ולפמש"כ תוס' כתובות ט' כל דאיכא רוב גמור לא מצרפינן לס"ס הא תוס' כתובות י"ג דב"ה אין אוסרין על היוחד הקשה הא איכא ס"ס, ועיין פ"י שם, הגם בפ"ח בר"פ איירו וחד ספק נגד הרוב וישבתי קושיתי ע"נ בתי' לסוגי' ואין עת האסף פה, מ"מ בכאן י"ל דאיכא ס"ס שפיר, דרוב גרוע הוא עכ"פ דלמא אזלה לגביי' ואפי' לשיטת רשב"א וריטב"א בקידושין ומ"מ נשאר רוב דלא כב"ש סי' ד' ס"ק ל"ט, דנהרסי הרוב לגמרי משום, שמא הנ"ל מ"מ, גם לרשב"א וריטב"א רוב גרוע הוא ויש לצרפו לס"ס, ועוד אי לאו ס"ס גמור הוא, מ"מ מנ"ל לרבא עכ"פ להביא ראי' ממתניתן לארוס וארוסה דשם ליכא רק ספק א', וליכא צד ס"ס כלל וצ"ע לכאורה, וי"ל דמ"מ מוכח ממתניתן דבדרבנן ל"ח אפי' בספק א' לפמש"כ הרא"ש בתשובה, ובארנו דבריו, לעיל דמתני' גם בבנה עובד עבודה קאי, ולענין עבודה ליכא רק ספק אחד, שמא ל"נ לאחר, דאי נבעלה לאחר גם אם כהן הוא מ"מ פסול לעבודה מדרבנן דבעי זרעו מיוחס, וע"כ בדרבנן ל"ח אפי' בספק א' ומייתי ראי' לארוסה דס"מ דרבנן כן נ"ל, אלא דהא דרב אזיל דס"ל ס"מ דאורייתא כהנראה מש"ס קידושין גבי ארוס וארוסה, וי"ל דאמר רבא מסתברא מלתא דרב ומייתי ראי' ממתניתן היינו דס"ל ס"מ דרבנן, ועוד י"ל גם בארוסה איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר ואת"ל כב נבעלה שמא לא מאחר נתעברה, רק מיני' דארוס ושמא אונס חד הוא ליכא, דאיכא נפקותא לספק נבעלה לאחר היא אסורה לארוס ונפסלה לכהונה משא"כ בספק שלא נבעלה, והא"ש דפסיק הרמב"ם בתרומה דל"ח דאיכא ס"ס וכן בארוסה אם ליכא רינון ל"ח דאיכא ס"ס, אבל בבא על הפנויה לענין להתירה לשוק בליכא ס"ס דבפנוי' ליכא ס"ס נפקותא לגבי דילה אם נבעלה או לא, דשמא לנכרי או לנתין ולממזר נבעלה ונפסלה מן הכהונה, ליכא למוקמי אחזקת כשרו' שלה, וכ"ש שהיא אומרת שלא נבעלה לפסול דמהני דלא נכנס בגדר הספק שמא לפסול נבעלה, רק לאחר כשר והגון, אלא לענין הוולד אם ממנו ואשתו פטורה, וב' ספיקות שווים ואינו רק כספק אחד אם הוולד ממנו או מאחר, וא"ש ג"כ הא דרמ"א סס"י ג', דלנשיאת כפים דאורייתא איכא ס"ס שמא ל"נ, ואת"ל נבעלה לאחר שמא כהן הוא, ומשום שמשתקין אותה לכהונה, הוי דרבנן ואפי' בספק אחד לא חיישינן כדמוכח ממתניתן ועיין:
ועדיין פש גבן הא דמחבר סעי' כ"ו והוא מרמב"ם באומרת ממזר הוא, ומודה שבא עליה דחיישינן לאחר והא איכא ס"ס שמא לא נבעלה לאחר, ושמא אחר ג"כ ממזר, וליישב כ"ז י"ל דבדג"מ שם כ' כיון שאין ידוע רק ע"פ עדותו, הוי כעין ס"ס להחמיר, ובאמת מכל ראשונים נראה בפשיטות דכל שמודה הבועל עדותו נאמנה לוודאי וכן משמע ברמ"א ססי' ג', דבמודה איירי, ועיין ח"מ שם, אבל נ"ל דהח"מ כ' דלשון א"נ לממזר נבעלה כמו דנאמנת לכשר דמנגדה חזקת בודקת, ודבריו תמוהים הא הרמב"ם כ' אפי' הוא מודה חיישינן לאחרים, וע"ז קשה למה לא תאומן הא ליכא עוד חזקת בודקת, הרי נבעלה לפסול, ונ"ל לפרש כיון דאין אנו יודעים שנבעלה לממזר, רק על פיה וע"פ הודעתו, הגם בכ"מ הודעתו נאמנה לוודאי, כאן דמנגד לו חזקת בודקת הא אינה נאמנת, וגם הוא א"נ לגמרי ונשאר בספק והוי כעין ס"ס להחמיר, דחיישינן לאחר ג"כ כנ"ל וא"ש הכל כנ"ל ביישוב פסק הרמב"ם ע"פ שיטת הרמ"א, אבל האמת נלפע"ד בשיטתו של הרמב"ם כמ"ש תחלה:
ולמעשה לנו אין להקל ע"פ סברתינו והכרעתינו נגד הרמ"א דלא נחית לחלק בין איכא רינון מיני' להיכא דליכא רינון מיני', הגם די"ל דרמ"א מודה כל דאיכא גם רינון מיני' ל"ח אפי' היכי דליכא ס"ס, אלא בסי' ד' סעיף כ"ח מוסיף והולך להקיל אפי' איכא רינון, והיינו משום דאיכא ס"ס, וכן בסוף סי' ג' דאיכא ס"ס ואפשר י"ל דבשיטת הרמב"ם בעצמו ס"ל דתלי' הכל ביש רינון אחריו של זה שבא עליה, אלא דכיון רוב פוסקים חולקים על הרמב"ם הכריע הרמ"א להקל אפי' ליכא רינון אחריו כל דאיכא ס"ס, אבל כל דאיכא רינון ס"ל להקיל אפי' ליכא ס"ס כך היה מקום לומר, אלא מן מה שכתוב בסי' קנ"ו די"א במיוחדת לו ל"ח נראה אבל בלא"ה לא חיישינן ואפי' איכא רינון מיני' ומי ימלאו לבו לעשות מעשה להקל ראש נגדו:
ולכן צריכים אנו לבוא אל העיון לברר שיטתו של תשובות הרא"ש דהעלה דבמיוחדת לו ואפי' אביי מודה לל"ב אפילו דיימא מעלמא ולל"ק בלא דיימא, ולבסוף כ' הרמב"ם דמחמיר בהלכות יבום דווקא שבא עליה במקרה דומיא דא"א, אבל במיוחדת מודה, והנה האחרונים בשעה"מ הלכות א"ב ובהפלאה כתובות י"ד שהעלה שם תוס' כן, הקשו מדדחיק אביי לל"ק, ומתרץ מתני' בשניהם חבושים שאין בו שום רבותא ולא משני במרווח יותר, במיוחדת לכהן, ולרבא ל"ק היה נ"ל דלא רצה למוקמי מתניהן בהכי, דפשיטא לי' כמי בל"ב אפי' בלא דיימא מעלמא פשיטא לי' אבל אביי דמוקי לי' בשניהם חבושים שאין בו רבותא כלל ביותר הולל"מ במיוחדת לו, כן הקושי' בביאור משניהם והלפע"ד לישב דיש לעיין בהאי חששא בדאפקרה נפשה לגבי דהאי וכ' יש לומר בוודאי לא אפקרה נפשה מתחלה לזנות אלא נכנסה ליחוד שלא לזנות, אלא אחר שנתיחדה ופתה אותה והי' אש בכעורת אפקרה נפשה, ולאחרים לא אפקרה נפשה, וצ"ל דאמרינן כשם שנתיחדה עם זה ולא זכרה אחריתה עד שמתוך יחוד באה לידי מעשה, ועברה על איסור יחוד עד שלבסוף יצרה תוקפה כן נתיחדה באיסור עם אחרים עד שלבסוף יצרה תוקפה כנ"ל:
ולפ"ז אומר אני אם היה היחוד באונס ושם בערה בם אש התאוה ואפקרה נפשה לא חשדינן דאפקרה נפשה לגבי אחרינא דאינה חשודה בכך לגרור יצרה ע"י יחוד שאסור ומדאפקרה נפשה לגבי דהאי, האי תחלת יחוד באונס הוי, וכן אם היחוד היה במקרה קרוב לאונס כנ"ל, והא"ש דמשני שהיו שניהם חבושים בב"א היינו שהיו שניהם חבושים בב"א ושם נבעלה והיה היחוד באונס ושם אפקרה נפשה בכה"ג לא אפקרה נפשה וכו', ומיושב מה דצ"ל לפי הפשוט שהיתה חבושה אחר הבעילה מה לו לאביי לתרץ שניהם חבושים רק שהיא חבושה שאי אפשר שתבעל לאחר, וי"ל בדוחק מ"מ אין אפוטרופס מאותו ששבה אותה, וכשהוא חבוש עמה מעיד שלא נבעלה לאחר, א"ש טפי מה שכתב, אביי דכוונתו שהיו שניהם חבושים ושם נבעלה, וכה"ג ל"ח דאפקרה נפשה לגבי אחרים כנ"ל לדינא, והא"ש דלא מתרץ במיוחדת לו י"ל דסבירא ליה לאביי הא פשיטא, לכן מוקי מתניתן בשניהם חבושים דאיכא רבותא יותר, ולל"ב מוקי בלא דיימא מיני' ולא מעלמא דאיכא רבותא יותר ומיושב קושית האחרונים על תשו' הרא"ש על דעת נכון בעזהי"ת:
והנה בנב"י תנינא סי' כ' לאמור דמיוחדת לו ל"מ רק דלא חיישינן לוולד שמא מאחר דתולין בו יותר דרוב בעילות מיני' כמו רוב בעילות אחר הבעל, אבל לגבי דידה חיישינן שמא נבעלה גם מאחר והנה מצד הסברא לכאורה דבריו נכונים, אלא דלא משמע כן דהא תשוב' הרא"ש מיי' תי' הר"ש בקושי' מן חדא דקמודה דאיירי דמודה שבא עלי' פעמים הרבה, והא פשיטת הסוגי' נראה דדנין עליה ועל וולדה, לכן ס"ל לרש"ל ור"ן ומוכח דמתני שבא עלי' ביאות הרבה אפילו לגבי דנפשה דל"ח תו שזינתה גם עם אחר, וי"ל מלתא בטעמא בשאומר הא דשקלי וטרי רבא ואביי אי ניחוש שזינתה עם אחר, בוודאי אין לחוש לנו בשביל שעשתה מעשה דזנות פעם אחת שזינתה עוד ועברה עבירה ועשתה מעשה מכוער עוד ובאמת לל"ב ס"ל דלעולם לא חיישינן לזנות דאחרינא וי"ל אפי' לל"ק ואפי' אביי לא חש רק במעוברת לפנינו דל"ש שתתעבר מביאה ראשונה ביאה אחת וקרוב שנבעלה פעמים או יותר בהא שקלי וטרי אי חיישינן שמא לאחר נבעלה, או דלאחר נבעלה ל"ח, או כשלא נבעלה כלל חוץ מביאה שידענו או שתולין הכל בזה שכבר, אפקרה נפשה, וכל זה במעוברת אבל בשידענו שנבעלה ואינה מעוברת לפנינו ל"ח שכמו שזינתה פעם אחת כן זינתה פ"א ואפי' לל"ק ואפי' אביי לא חייש כנ"ל, והא אתי שפיר חדא דקמודה שבעל ק"פ ותולין, הולד בו, שוב אין אנו חוששים עוד עם אחר, מהיכי תיתי לנו לחוש לאחרים בלא דיימא מאחרינא בוודאי גם אביי מודה לכן במיוחדת לו כנ"ל ברור:
ונ"ל עוד אם כנים דברינו בזה י"ל לפי מש"כ הרא"ש בתשובה דהאי ארוס באומר שלא בא עליה רק פעם אחת, וכן צ"ל דס"ל דרבא פשיטא לי' דמתני' בהכי איירי, וכן הרמב"ם בהלכות יבום בכה"ג איירי שלא בא עליה רק פ"א נ"ל דכל שלא ידענו דלא בא עליה רק פעם אחת תולין בו בבועל הידוע הכל ול"ח שמא זינתה עם אחר דכל עצמינו דחיישינן משום דל"ש שתתעבר מביאה אחת וכל דלא ידענו אולי בא עליה ביאות יותר מסתברא לתלות יותר בו, דכבר ראינו דבוקת נפשם וחיבתם כי רבה דאפקרה נפשה לגבי מצוי יותר שבעל עוד ביאות אחרות, וכ"ש וקו"ח בבא אל בתולה דאין אשה כורתת ברית אלא מי שעשאה כלי בוודאי ביותר יש לתלות העובר בו שהוא בא עליה כ"פ עד שתתעברה, מלתלות באחר דהא לפמש"כ כל עצמינו לא עלה ספק לנו לחושדה במעשה דזנות רק דל"ש שתעברה מביאה א', ובלא"ה לא היינו חוששין וכיון דיותר לתלות בו ביאות אחרות מהיכי תיתי לתלותה באחר וסי"ג קאי בשידענו שלא בא עליה רק פ"א, ומשום דל"ש שתתעברה מביאה אחת לכן בשמקום לחשדה באחר ובהא פליגי, ורמב"ם דכ' בהלכות יבום דחוששין היינו שידוע שלא בא עליה רק פעם אחת כנלפע"ד:
ויש פנים למ"ש דבהכי מיישב שפיר קושי' פ"מ במתני' דראוה מדברת מה מועיל לר"י שתביא ראי' כדבריה דלמא זינתה עם אחר ג"כ, והנה מרישא ל"ק לפמ"ש דל"ח רק במעוברת אבל מסיפא קשי' ולפמש"כ דכל שלא ידענו שלא בא עליה רק פ"א תולין במצוי יותר בו, א"ש גם סיפא ועיין:
אלא מתשוב' הרא"ש משמע דווקא במיוחדת לו ורגיל אצלה ל"ח אבל בלא"ה אפי' לא ידענו שבא עלי' רק פ"א תולין וכ"כ לבסוף בנדון זה שהיתה מיוחדת לו בביתו בכה"ג לא קאמר הרמב"ם נראה דווקא במיוחדת מודה הרמב"ם, ואינו מוכרח דהרא"ש לא עסוק ובא, אלא בנדון שלו שהיתה מיוחדת כ' דיצא אף לדעת הרמב"ם, במיוחדת בביתו לא קאמר וי"ל ה"ה באינה מיוחדת כל שאין ידוע שלא בא עליה רק פ"א באקראי דומי' דא"א דרוב בעילות אחר הבעל שמסתמא אפי' אין ידוע שלא בא עלי' הזנאי רק פ"א תלינן במצוי' לבעל כן איירי בזונה עם הפנוי שא"א לתלות בו יותר, כגון שלא בא עליה רק פ"א כנ"ל, והכלל כל שאני אומר בכה"ג לא קאמר הרמב"ם מה לנו להוסיף חומרא על חומרא, דפסיק כל"ק נגד דעת רוב ראשונים, ומחמיר אפי' בלא דיימא כל כי האי שרי לנו למעט בחומרתא וכ"ש במלתא בטעמא לשבח וסברא דמסתברא:
והנה הבית מאיר סי' ד' סעיף כ"ו ד' ה' ע"ב כ' בתוך הדברים בהשגתו על השב יעקב דמ"ש הרמ"א קנ"ו דבזונה המיוחדת לאו דמיוחדת לו לזנות דומי' דפלגש דמבואר בתשוב' הרא"ש דאך תלי כשהיתה בביתו תמיד ומצוי לו בכל עת ומודה שבא עלי' כמה פעמים, ולא אבין דאם מודה שבא עלי' כמה פעמים מה צריך עוד שתהיה מיוחדת בביתו דכמו דנאמן דבא עלי' כמה פעמים דכתבו הראשונים בפשיטות דסמכינן על הודעתו, כן נאמן, שבא עלי' כמה פעמים, ומאי שנא, אלא דמיוחדת לו בביתו לחוד גם שאין אנו יודעים רק מביאה אחת אלא ע"פ עדים או ע"פ ולא בירור לנו כמה פעמים בא עליה, כעובדא דרא"ש שאמר דבנו הוא ולא בירור כ"פ בא עליה כיון שמשרתת בביתו תלינן בו במצוי יותר מלחוש לאחרים כנ"ל שכל עין רואה בדיוק בתשובות הרא"ש ועיין, כנ"ל בעזהי"ת:
ובנדון שלפנינו דיש עידים שהיה מצוי אצלה ממש בכ"ז הוא ולא אחר, ומקום הניחו להם אנשי הבית שהיו ביחוד נראה לי דהוי כמיוחדת בביתו תדיר דלאו דווקא תדיר בלי יזיזו זה מזה כמו משרתת שבבית ומצורף לזה מ"ש דמסתבר לומר אפי' אינה מיוחדת כל שיש לתלות בו כל הביאות ל"ח לאחר, בצירוף כ"ז נ"ל בטח דאין לנו לחוש בנדון שלנו שמא אפקרה נפשה לגבי אחרינא:
ב) כ"ז אם ידוע לנו בעדות שבא עלי', אבל בנדון שלנו מפיו אנו חיין שאמר לזה שבקש ממנו שיסדר לו קידושי' דממנו נתעברה, ובנב"י תנינא חא"ע סי' כ"ז ובתשובה שאח"כ יצא לדין בדבר חדש דכהן המעיד על פנוי' שממנו נתעברה ורוצה לישאנה, וכן ישראל שמעיד בפנוי' בעודה מעוברת או מניקת שממנו הוא, ורוצה לישאנה, יש לחוש שמא עיניו נתן בה, כמו המעיד בשבויה לא ישאנה, והרגיש בעצמו מהא דארוס וארוסה הדא דקמודה ול"ח שמא עיניו נתן בה, וכ' משום דמודית לו בעיניו שתחתיו זינתה, ובתשובה א' הארכתי בזה, וכאן נקיטנא בקצרה דמ"ש בארוסה אי לאו מאז היתה מאוסה בעיניו, עדיין קשה להמפורשים דקמודה שבא עלי' כ"פ למה נאמינוהו שבא עלי' כ"פ, ואפי' נימא כל דבלא"ה בדעבד ל"ח דקיי"ל כר"ג ל"ח לעיני' נתנה כמו שצידד הנב"י מ"מ קשה בהא דחדא דמודה היינו אפי' לר"י מותרת והא לר"י משום דבריה תצא ניחוש לעיני' נתנה, וי"ל כיון שמא נבעלה לאחר אינו רק חששא בעלמא לא מחמירי' בזה, שמא עיני' נתנה כנ"ל:
ובהפלאה במתני' דראוה מדברת ג"כ עמד על חקירה זו, דבכהן המעיד חיישינן שמא עיניו נתן בה וכ' דמההוא ארוס וארוסה י"ל דווקא במעלת יוחסין חששו וצ"ל לדבריו בוולד בלא"ה דיעבד הוא וגם ס"מ דרבנן, ובמח"כ הנב"י והפלאה ז"ל היה נעלם מהם מ"ש רמב"ן רשב"א וריטב"א ביבמות כ"ו דמעי' בשבוי' אם נשאת לא תצא, והוא מתוספתא, או משום דבשבוי' הקילו דמנוולת נפשה, או משום דבאיסור לאו לא החמירו כ"כ, רק במעיד באשה שמת בעלה החמירו בדעבד, ולזה לק"מ מחדא דקמודה דיעבד הוא, והיינו לטעמא דבאיסור לאו דסוטה לא החמירו, אלא דכתבו ראשונים שם מירושלמי כל אלו אם נשאת ל"ת דווקא נשאת ולא במקודשת עיי"ש, א"כ הדרא קושי' מחדא דקמודה, וצריכים אנו לומר או משום דמאנסה כמ"ש הנב"י או משום דבאיסור סוטה לא החמירו לחוש לעיני' נתן בה, כמו באיסור יוחסין, ומחוור יותר מ"ש הפלאה דבאיסור סוטה לא חיישינן, דמה שכתב הנב"י משום דמאוסה מפקפק מכח מ"ש למה יאומן שבא עלי' כ"פ, ולפ"ז אם באיסור סוטה שהוא דאוריי' ואסורה בדעבד ל"ח לעיני' נתן בה, כ"ש המעיד ממנו נתעברה והיא כן אמרה דרק לכתחלה צריכים להגדתו דלא חמירא לכתחילה בחומרת יוחסין מאיסור סוטה ואפי' נימא באיסור סוטה לא חששו דווקא בדיעבד דארוסה בדיעבד הוא, אבל לכתחלה גם לאיסור סוטה חוששים מ"מ באיסור יוחסין דלכתחילה לא חמירא מאיסור סוטה בדיעבד דארוסה, כן נ"ל ועוד לנו טעם להקל בכהן המעיד במעוברת ואין לנו עסק בנדון שלפנינו רק במה שהעיר הנב"י בישראל המעיד במעוברת ומינקת שממנו הוא אם נסמוך עליו לענין היתר לשוק ע"י הודעתו, שמא משום עיניו נתן בה, העיד כן כדי לישאנה מיד, וזה גם בנדון שלנו דשמא אמר לזה שיסדר לו קדושין שממנו הוא, כדי שיסדר קידושין, ואיסור זה כ"ע גמירי דמעוברת חברו אסור ועפ"כ יש לחוש שמא יודע והוגד לו מאחרים, מלבד מ"ש בהגהו' שם דמשום איסור דתלו' בזמן ל"ח שישקר ויעבור בשביל כ"ד חדשים, ועיין ר"ן בענין זה בכתובות גבי אומרת טמאה אני, ומצינו כדומה וכיוצא בו, ועוד העליתי סברא נכונה דלא מצינו גזירת עיני' נתנה בכה"ג, דכ"מ שחיישינן שמא עיניו נתן בה, כמו במעיד בשבויה או שמת בעלה וכדומה, כיון דרוצה לנושאה חיישינן שמא עיניו נתן בה, ויצרו תוקפו להעיד שקר, ונראה מראשונים יבמות וביותר בהריטב"א דמשום רינון דעלמא שיחשדנו אתי' עלה ובכל אלו דאין לנו רגלים לדבר ע"י שנשאה, כי האמת אתו ע"י שעיניו נתן בה, באו לחושדו שמשקר, אבל בנתן המעיד בפנוי' שממנו נתעברה או ישראל המעיד במעוברת ובמינקת שממנו הוא, כל שנחשוד אותו שכ"כ נפשו דבקה בה, עד שתוקפו יצרו לעבור באיסור ולהעיד שקר, זה עצמה מביא לנו להאמינו כי ממנו נתעברה כיון שאין אנו יודעים שיש לה קרבות ואהבה לאחר, ואנו רואים שהוא רוצה לישאנה, וכל שאנו חוששים לאהבה ודביקות ביניהם מצוי לתלות יותר בו, שהוא הוא הבועל ורגלים לדבריו שהאמת אתו, ולחוש שנבעלה גם לאחר זה ענין אחר אבל עכ"פ רגלים לדבריו שיש ביניהם אהבה וקישור וכל דניחוש יותר לעינים נתן בה נתאמתו דבריו ביותר ולא דמי לכל אלו דחששו בהם דעינים נתן בה שבש"ס דוק ותשכח, כנ"ל נכון ומבואר מאוד מסבר' בעזהי"ת: