אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה לא

תשובה ל

אמר הכותב אם אמנם צעיר אנכי לימים, וידעתי מך ערכי בין הבונים, והי' לי למשוך ידי באיסור חמור דא"א אבל ההכרח אלצני לפתוח ראשון בכחא דהתירא דהאי עלובתא אשת שמעון גר', מקהלתינו כי היא מבנות עירי ומי יחוש חוץ ממנו לפקח על תקנתה, לכן אזרתי כגיבור חלצי לשום עין, עיוני בשריותא דדא, וזכות אבותי הקדושים זצ"ל שמתי לי למטרה, ומה' אשאל יחנני ויאיר עיני במאור תורתו להעמידיני על האמת שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ואדברה נגד מלכים מלכי רבנן ולא אבוש כי בד' בטחתי:

אחרי אשר שמתי עיני ולבי על ג"ע שהוגבה לפנינו בד"צ פה נלפע"ד כי כמעט כל הסימנין הנמצאים בגופו של הנטבע, לאו מלתא נינהו חוץ משומא בצמצום מקום ביותר כמבואר בג"ע לכן אמרתי לבאר תחלה דין שומא וכל פרטי' ואח"כ נדון על נ"ד וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:

הנה בש"ס יבמות ק"כ וב"מ כ"ז תני' אין מעידים על השומא, ור"א בן מהבאי אמר מעידין לימא בהא קמיפלגי מס' סימנין דאוריי' ומ"ס סימנים דרבנן ודחה רבא בג' דחיות דכ"ע ס"ל סי' דאורייתא ופליגי אי שומא מצוי בבג', או בשעשוי' להשתנות לאח"מ, ולל"ב אמר כ"ע סימנים דרבנן, ופליגא אי שומא סימן מובהק הוא או לא, והרי"ף והרא"ש ביבמות לא הביאו רק' ל"ב דרבא דכ"ע סי' דרבנן ופליגו בשומא סימן מובהק הוא או לא, ולפ"ז סימן אמצעי כ"ע מודים דהוי וכן משמע ברמב"ם בפ' י"ג מה' גירושין ה' כ"א דכ' דאין מעידין וכו', ואפילו יש סימן בגופו ובכליו ואפ' שומא וכ' ועיין ברמב"ם בכסף משנה, שם סעיף ג' עיי"ש:

אמנם הב"י בשם הרד"ק כ' אם הוא צמצום מקום באבר פלוני במקו' פלוני הוי כמו בגט בנקב בצד אות פלוני דמבואר בש"ס דהוי ס' מובהק וע"ש ובתשובות משאת בנימין חולק עליו דוודאי אם נחליט כלישנא בתרא דרבא דסי' דרבנן ורק סי' מובהק לא הוו א"כ וודאי אמת כדברי רד"ק דבצמצום מקום הוי מובהק אבל אנו צריכים לחוש להך לישנא דסי' דאוריית' ושומא סי' גרוע או אמצעי בבג' או משום עשוי להשתנות וא"כ גם בצמצום מקום לא מהני מהאי טעמא והב"ח בתשו' סי' פ"ב חולק על המ"ב וס"ל דבצמצום מקום ביותר מהני אפילו להני טעמא בש"ס משום עשוי' להשתנו' ומצוי בבג' דזה לא שכיח כלל שיהא לאחר אפי' בג' באותו מקום ממש בצמצום וע"כ מהני צמצום מקום אפי' להך לישנא דסי' דאוריי' ע"ש ובט"ז סי' י"ז ס"ק כ"ט הביא המ"ב והביא מסברות דזה תלוי בהני תרי טעמא בש"ס אם טעמא דעשוי להשתנות אם הוא בצמצום מקום הוי וודאי סי' מובהק אמנם דמצוי בבג' גם בצמצום מקום לא יפה כח השומא כיון שהוא בן גילו, שהי' לו גם באותו מקום ממש, וכ"כ בק"ע למהרח"ש, מ"מ צריכין אנו לחוש לאידך טעמא בש"ס דמשום מצוי בבג' לא מהני לת"ק דקי"ל כוותי' וא"כ גם צמצום מקום לא מהני דגם זה מצוי בבן גילו, מעתה בנ"ד דהוי שומא בצמצום מקום נפלנו ברברבת' הנ"ל, ולדעת הט"ז אשר נראה גם לע"ד אזדא לה האי היתר לכאור':

והנה בתחלה רציתי לומר, ולהביא ראי' מרי"ף רא"ש ז"ל יבמות דמוכח לכאור' כשיטת הב"ח וסייעתו, דלא כמ"ב ואף לא כהכרעת הט"ז דהרי"ף והרא"ש ז"ל לא הביאו ביבמות שם רק ל"ב לכ"ע סימן דרבנן ופליגו אי שומא סימן מובהק הוא או לא ולא הביאו כלל לא טעמא דעשוי להשתנות ולא טעמא דמצוי בבג' ופשוט דכוונתו ז"ל דבדאוריי' הולכין אחר לישנא דמחמיר טפי ולא הביאו רק לישנא בתרא דחמור דבעי בכל דוכתא סימן מובהק, ואם נאמר כשיטות המ"ב או כט"ז, דלהני טעמא או דלמ"ב טעמא לא מהני אפי' בצמצום מקום אור לולי הני טעמא הוי סי' מובהק א"כ למה לא הביאו ז"ל הך לישנא והני טעמא אי לט"ז חד טעמא להחמיר בצמצום מקום, ומוכח לכאור' כשיטות הב"ח ז"ל, איברא הגם זה קשה מאד בעיני להעמיד כשיטות הב"ח בדברי הראשונים ז"ל כי סברת הט"ז נכונה מאד, ומסתבר טעמא, ואם נאמר לישב דס"ל ז"ל כשיטת הט"ז רק דס"ל לעיקר כל"ב דסי' דרבנן כדרכו של כמה ראשונים, דתפסו בכ"מ עיקר כל"ב, מ"מ מלבד שקשה מנ"ל להחליט באיסור דאוריי' או דרבנן ורבא מפשט פשיטא לי' בב"מ סי' דאוריי' אם גם שיש לדחות פשוט על רבא כמ"ש הרא"ש בב"מ שם, מ"מ גם סי' דרבנן לא פשיט לי' מלבד כל זאת לא העלני ארוכה לשו' הרא"ש ז"ל דהביא מכ' ביבמות רק לב', ובב"מ כ' בפירוש דנשאר הדבר בספק, או סימן דאורייתא או רבנן ע"כ נלפע"ד:

ולדין בדבר חדש אשר לא ראיתי לרבותי האחרונים ז"ל שהעירו בזה ולענ"ד הערה גדולה אשר כל סוגי' הש"ס סובב עליו, וקודם שאבאר דברי אביא תחלה דברי הרמב"ם ז"ל שקש' מאד וז"ל הרמב"ם ז"ל בפירוש, מהלכות גזילה בסי' מובהק סומכי' עליו דבר תורה וכ' הה"מ דס"ל סי' דאוריי' ובהג' מהלכות גירושין כ' הרמב"ם ז"ל אע"פ שיש סי' בגופו ובכליו וכו', וכ' הה"מ שם בסי' שמחזירים אבידה ע"ש והקשה עליו בכסף משנה שם לפמש"כ הה"מ בהלכו' גזילה ואבידה, דס"ל לרבינו ז"ל דסי' דאוריי' היה לי' לפרש דסי' בגופו ובכליו היינו סי' גריעים, עיי"ש, ע"כ בחר לו הכ"מ דרך אחר דס"ל להרמב"ם ז"ל סי' דרבנן עיי"ש, והנה קושי' הכ"מ על הה"מ באמת צע"ג, דלכאור' סתר את עצמו, מה' גירושין להלכות גזו"א וגם זה קשה לפרש מ"ש הרמב"ם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו היינו סי' גריעי' דסתם סי' היינו אמצעים וכגן דא צריכים לפרש ארוך או גוץ ולא לסתום סימנים, ובוודאי היה מוכרח הה"מ לפרש דסי' שכ' הרמב"ם ז"ל היינו בפירוש שמחזירים אבידה, אבל צריכים לישב קושי' הכ"מ דהה"מ סתר עצמו ממש"כ בה' גו"א, דשיטת הרמב"ם ז"ל סי' דאוריי' ועוד קשה בעיני לפי הה"מ ברמב"ם דמוכרחים אנו לומר דפליגו, הרמב"ם על הרי"ף רבו ז"ל דהרי"ף ז"ל כבר כתבנו לעיל דלא הביא רק ל"ב דסימנים דרבנן וידוע דרכו של הרב ז"ל דהולך כמעט תמיד בשיטת רבו הרי"ף ז"ל:

ע"כ נראה לפע"ד לקרב הרחוקים בהשקפה ראשונה ולהשוות הרי"ף והרמב"ם וגם דברי הה"מ נכונים מאד, בפירושו ואפרש שיחתי, דהנה לכאור' צריך עיון גדול בהשקפה ראשונה על דמיון הש"ס אבידה לעגונא מהא דהקשה ממתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אעפ"י שיש בו בגוף ובכליו, וש"מ סי' דרבנן ע"ש בש"ס הלא חילוק גדול ומרחק רב בין התם לאבידה דבאבידה כיון שבא אחד לפנינו ונתן סימנים א"כ ידענו בבירור שאבדה ממנו כלי כמו זו האבידה ורק ספק אם גם אמת כדבריו, מ"מ לא זו הוא רק זו של אחר, ושלא במקום אחר א"כ צריכים אנו לומר, דיש עוד חפץ כמו זו האבידה ואותו חפץ ג"כ נאבדה מיד בעליה כמו מזה שנתן סימן לאבדה א"כ בעי לומר תרי אתרמי על החפץ עצמו ועל אבידת אותו חפץ זה לא חיישינן ומהדרינן לבעלים ואומרים דלית חפץ אחר כמו זו, עכ"פ לא נאבדה מיד בעליו וכ"ז באבידה משא"כ בנמצא אחד מת ואין אנו יודעים מי הוא וטרם שנדון ע"ז מי הוא אנו דנין רק אתרמי א' דהי' שמא יש עוד איש אחד בסימנים אלו, ואם אנו יודעים זה דיש עוד אחד בסימנים כמו זה א"כ כשאנו רואים זה המת מיד אני אתחיל לדין מי הוא או זה או זה, ואין לנו שוב סברא לומר יותר דזה הוא דאידך דיותר מא' לאמת והוי רק אתרמי אחד דהי' על החפץ שהאו כאן האדם משא"כ על האבידה שהוא כאן המיתה אין אנו צריכים לאתרמי בתרתי רק א' מת או זה ולא דמי כלל לאבידה דידעי' בבירור שנאבדה מזה שנתן סימנים ואנו צריכים לדין ולומר שנאבד מאחר גם כן בלא האתרמי מגוף החפץ עיין היטיב וא"כ האיך מדמי הגמרא אבידה לעגונא, ונראה לי נכון ועיין:

והנה בגט אשה דמי ממש לאבידה כיון דבא לפנינו ונתן סי' א"כ ידענו שנאבד גט ממנו רק שמא יש עוד אחד ששמו כשמו, ושם אשתו כשם אשה זו, וגם הוא נתן גט ואבד ושפיר מדמה בעל האבעי' דמבעי' סימני' דאוריי' או דרבנן ונ"מ להדורי גט אשה בסימני' שפיר מדמי לאבידה אבל בעגונא דאתתא מנלן לדמות וצ"ע לכאור':

ולא ידעתי פשר דבר זה רק דש"ס בסיגיון אזיל להך לישנא בבכורות דמדאוריי' מעידין על פ"פ לחוד רק רבנן חכמז"ל אמרו דאין לסמוך על הכרה בפ"פ לחוד דשמא אתרמי אחר דיש ג"כ פ"פ כמו זה, ומתני' דאין מעידין על פ"פ אלא עם החוטם אעפ"י שיש סימן משמע דקאי אלמעלה שיש סי' אין מעידין על פ"פ בלא חוטם וכ"כ בפי' שפיר הקשה הש"ס ומדמה הך לאבידה כי היכי דבאבידה סמכו חכז"ל על סי' דלא אמרינן תרי אתרמי כהנ"ל ה"נ לא היה להם להחמיר אם יש הכרת פ"פ וגם סי' א"כ צריכי' ג"כ לומר תרי אתרמי דאתרמי הכרת הפרצוף וגם אתרמי הסי' כולי האי לא היה להם להחמיר, ומוכח דסי' לאו דאוריי' וא"כ גם באבידה לא מהני הסימן משום דגם לתרי אתרמי חיישינן אם אין לנו סי' מובהק ה"נ חוששין על תרי אתרמי דהיינו פ"פ וגם הסימן:

וכן סוגי' דיבמות דמקש' הש"ס מתני' ובריי' להדדי אזל ג"כ להך לישנא בבכורות זולת זה לא ידעתי לישב סוגי' הש"ס על נכון:

ובהא ארווח לן ג"כ דנתקשו קמאי ז"ל למה לא אמר בעל האבעיא נ"מ להתיר אתתא על סימן כיון דמוכ' מהש"ס דזה דמי להדדי אבידה וגט ועגונא ולפמ"ש א"ש דוודאי לא דמי כסברות הנ"ל רק דהש"ס מדמה שפיר משום דבמתני' משמע אפי' בכה"ג דגם באשה בעי תרי אתרמי מ"מ חיישינן במתני' ושפיר הקשה הש"ס אבל בעל האבעי' לא רצא למינקט האבעי' דלית בעגונא דחוקתא ונקט מילתא פסוקא דבכל ענין הספק אם סי' דאוריי' אי דרבנן משא"כ בעגונא דאיכא גונא דוודאי סימנים דרבנן, ועיין:

וצריך אני לבאר הא דמייתי ש"ס אח"כ תנאי במעידי' על השומא וכן ביבמות אמר אביי כתנאי ורבא בל"ק ס"ל דכ"ע סי' דאוריי' ד"ל ראבמ' ס"ל גם בזה סי' דאורייתא וכן היה מקובל הגם דמאבידה ליכא למילף כמ"ש מ"מ ס"ל או מקבלה אבל בהא דקאמר רבא בל"ב דכ"ע סי' דרבנן בהא סברתי קיימת דהייני אי גם סי' אבידה וגט אשה דאוריי' מ"מ בשומא וכדומה להתיר עגונא כ"ע סי' דרבנן רק במובהק ביותר דליכא חשש אתרמי כלל מהני סימן וא"ש דגם לפי מה דפשיט רבא אח"כ סי' דאוריי' ומסיק של כ"ע סי' דאוריי' מ"מ לישנא בתרא דידי' קושטא הוא דבעגונא כ"ע ס"ל סי' דרבנן וכמש"כ, ומיושב בזה גם קושי' תוס' יבמות בהא דאמר רבא כ"ע סימן דרבנן איך יתרץ מצאו קשור בכיס, וכו', ולפמש"כ לק"מ דרבא רק בעגונא קאמור כ"ע סימנים דרבנן וכסברת הנ"ל משום דליכא אלא חד אתרמי משא"כ במצאו קשור צריכים אנו לחוש לתרי אתרמי דהיינו שאתרמי סי' כזה וגם אבד ממנו כולי האי לא חיישינן, והמקשה שהקשה קאי להך לישנא דפ"פ דרבנן, אבל רבא דמשני ומוקי מתני' בארוך וגוץ וכליו חיישינן לשאלה או חו"ס ל"ק מבריי' והא דאין מעידין על השומא דבהא כ"ע סי' דרבנן כמ"ש ועיין ובפלפול הארכתי ואכ"מ:

והא דהקשה הש"ס יבמות להך לישנא סי' דאורייתא ממתני' גם ללשנא סי' דרבנן קשי' דהא בתרי אתרמי סי' דאוריית' מצאו קשור כמ"ש הא ל"ח ללישנא סי' דרבנן ל"ק רק מכח קושי' מבריית' שם רק להך לישנא בכור' דהא אין מעידין על פרצוף פנים דרבנן אבל ללישנא סי' דאוריי' קשה בלא כ"ז ממתני' ועיין:

נחזור לדבריו דגם אם היה באבידה סי' דאוריי', עדיין י"ל בעגונא לא סמכינן על סי', ומעתה א"ש שיטת הרמב"ם ע"פ הה"מ דבאבידה כ' הרמב"ם בסי' מובהק סמכינן עליו מדאוריי' בס"מ היינו כמו סימן באבידה שאנו יודעים ע"י סימנים שכלי כזה אבד מיד בעלים אלו, וצריכים אנו לומר תרי אתרמי וכהנ"ל, וכל זה לא חיישינן רק באיסורים כיוצא בהן כהאי דחולין צ"ה ע"ב בבשרא ותכלתא וכדומה שיודעים שאבד דבר כמו זה שנמצא סמכי' על סי' אבל בה' גירושין להתיר אשה ע"י סימנים בעגונא ס"ל כלישנא בתרא דרבא דכ"ע סימן דרבנן בכה"ג דאין אנו צריכים לחוש לתרי אתרמי כי כן נראה מסקנא דרבא וסברת בעל האבעי' דאמר נפקא מינא לגט אשה ולא קאמר נפקא מינא בעגונא דאתתא וכמו שביארתי לעיל:

הגם דש"ס רצה לדמות זה לאין מעידין על פ"פ וכתבתי לעיל דס"ל דאעפ"י שיש סי' בגופו בע"כ קאי על פ"פ דקאמר לעיל מינה ומדמה ש"ס להדדי כמו גט אשה, היינו דאזיל לל"ק דבכורות, דפ"פ דרבנן וכ"כ פנ"י הבאתיו לעיל דאזיל הש"ס להך לישנא אבל לדינא י"ל דתפס הרמב"ם לעיקר ל"ב דאין מעידין על פ"פ מדאוריי' דאין סימן כלל בפ"פ לחוד בלא חוטם א"כ ליכא אלא חד אתרמי סימן כסי' ואינו מועיל מדאוריית' ומיושבים היטב דברי הה"מ דפ' גזילה ואבידה כ' דבסי' אמצעי ס"ל להרמב"ם סי' דאורייתא היינו באבידה וכיוצא בו, אבל בהלכות גירושין כ' דאעפ"י שיש בו סימנים בגופו ובכליו היינו סי' שמחזיקים בהם אבידה דלהתיר איתתא לא סמכינן על אמצעי דליכא אלא חד אתרמי וכמו שכתבתי וא"ש:

ברם דא צריך אני לבאר הא דפסק הרמב"ם בפ"ג מגירושין דבגט בעי דווקא נקב בצד אות פלוני והא בגט כתבתי לעיל דמי' ממש לאבידה ובש"ס מדמי להדי' וא"כ כי היכי דפסק באבידה סי' דאוריי' ה"נ בגט:

ונ"ל דהא באמת ר"א מצריך דווקא סי' מובהק בגט משום דספיקי מספקא ל' אמנם כ' הה"מ דרמב"ם ז"ל פסק כרבא דאת"ל סי' דאוריי' הלכתא הוא וס"ל דאין אנו מניחים פשוטותו של רבא משום ספיקו של ר"א ולא חש להא דר"א וי"ל בגט כיון דאפשר באחר מחמיר הרמב"ם ז"ל כיון דר"א מספקא לי' להאי וכה"ג כתב הרא"ש גיטין לרי"ף דמחמיר בגט אפי' באין שיירות מצויי' ומקיל בעגונא דסבירא לי' להלכתא כחד דווקא ש"מ דהוחזקו רק בגט דאפשר באחר מחמיר לצאת ידי הכל, וכן י"ל כאן לרמב"ם דמחמיר בגט להצריך סי' לחוש לדר"א לרווחא דמלתא, ובאבידה וכדומה בדאוריית' בעיקר הדין ס"ל סי' דאוריי' משא"כ בעגונא מעיקר הדין סימנים דרבנן כל"ב דרבא כדס"ל לבעל האבעי' ב"במ בפשיט' בזה סימנים דרבנן, ומסתברא הכא דבאבידה ליכא למילף דסי' כה"ג דאורייתא, והא רבא כדפשיט סימן דאורייתא אמר דילפינן מועד דרוש אחיך אותו דרשיהו בסימן, וכ' בו' הר"ן כוונת רבא דמתני' ס"ל סי' דאורייתא מהך קרא יליף וכיון לפמ"ש אין למילף עגונא מאבידה א"כ בעגונא דליכא ילפותי' בוודאי סימנים דרבנן וכן הלכתא:

וצריך אני לפרש שיחתו דלכאור' ממקום שמביא רבא ראי' דסימן דאוריי' מתכריח של שט"ח מוכח גם היכי דליכא אלא חדא אתרמי דהא בשטרות ליכא חששא רק אם מלוה או ממלוה נפל כמובן ויש לחוש שמא מלוה נפל ולא ממלוה ואיתרמי דידע הסימן ומ"מ אנו מחזירים מדאורייתא וחזינן גם חד אתרמי לא חיישינן אמנם אחר העיון נראה דגם זה ל"ק עפמש"כ הפנ"י דבשטרות אין חשש אתרמי כלל, כיון שבוודאי אנו יודעים או מלוה או ממלוה נפל ואין לחוש רק לרמאות וע"ז מביא רבא ראי' דלא חיישי' לרמאי אבל שלא נחוש לאתרמי אין ראי' אלא הפנ"י נדחק, דבאמת לא אמר רבא ש"מ סי' דאוריי' רק היכי דליכא משום אתרמי רק לרמאות ונקיט מיהו פלגא בסי' מובהק עיין בפני' וזה דוחק גדול כמובן, ולפע"ד אין צריך לדחוק רק כך אמר רבא כיון דממתני' מוכח בשטרות סימן דאורייתא ולא חיישינן לרמאי ומנ"ל למתניתן הא ע"כ דריש דרשהו בסי' וכיון דדריש הקרא כן א"כ שוב מוכח דגם לאתרמי ל"ח דהא הקרא מיירי מכל אבידת אחיך שייך אתרמי ומוכח ממילא הכל דכל סימן באבידה דאורייתא וגם לאתרמי לא חיישינן כנ"ל לפע"ד נכון בעה"שי.

ומעתה א"ש מ"ש דלא מוכח מכ"ז רק לרמאי ל"ח וגם הוא דלאתרמי ל"ח דווקא בתרי אתרמי כאבידה אבל בעגונא דלא מוכח מקרא דאבידא הדרא לסי' דרבנן וכמו שפסק הרמב"ם וכמו שבארתי לעיל ע"פ חידושי הר"ן:

ומעתה נ"ל כן שיטת הרי"ף ג"כ דסי' דאורייתא באבידה רק ביבמות בעגונא מייתי ל"ב דכ"ע סי' דרבנן דלא דמי לאבידה וגם הרמב"ם בעגונא ס"ל ל"ב כרבא עיקר וכמ"ש ורי"ף ורמב"ם ז"ל בחדא שיטתא קיימי כנ"ל:

ולא תקשה עלי ממה שכ' הרמב"ם בפ"ג מהלכות נחלות פ"ג עיי"ש דמשמע מדבריו דגם בחד אתרמי כמו התם סימנים דאורייתא ורק חז"ל אסרו בלא סימן מובהק דדברי הרמב"ם בלא"ה צריכים ישוב גדול, כמבואר למעיין ועיין בכ"מ שט"ו וצ"ל או דלא קאי רק על שארי דברים שהזכיר שם דנטבע במים, שאין להם סוף וכדומה ועיין מזרחי, וכל מה שצריכים לישב דברי הרמב"ם אלו אין ליגע לסברא דידי ועיין תשוב' מזרחי שהאריך בדברי הרמב"ם אלו עיי"ש ובהא דכתיבנא א"כ גם שי' הרא"ש שהביאתי לעיל דסתר עצמו דבמ"מ כ' שפיר דנשאר הדבר בספק אי סימנים דאורייתא דראי' מתכרוך של שטרות ויש לדחות ולדינא מספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן היינו באבידה וביבמות ק"כ מביא רק ל"ב דרבא דס"ל סי' דרבנן דבעגונא ס"ל ג"כ דנקטא ל"ב דרבא דוודאי סי' דרבנן וכמש"כ דאין חילוק בזה בין הרא"ש להרמב"ם רק בהא דפשיטא ליה להרמב"ם לפסוק באבידה סימני' דאוריתא ספוקי מספקא לי' להרא"ש ז"ל אבל בהא דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל בעגונא דסימנים דרבנן פשיטא גם הרא"ש מודה לי', ועיין היטיב ומיושב כל השיטות הנ"ל:

ומעתה אחרי שבררנו דבעגונא דאתתא העיקר לדינא סימני' דרבנן דוודאי כל"ב דרבא וכי כן דעת כל הבנין רי"ף ורמב"ם ורא"ש ז"ל, וא"כ שומא סי' אמצעי בוודאי הוי עיקר כל"ב דסי' דרבנן ופליגי אי שומא סי' מובהק הוא אבל סי' אמצעי לכ"ע הוי, וא"כ בצמצום מקום השומא נעשה סימן מובהק כדעת הרד"ק, ואין כאן חשש שמא סימני' דאורייתא כמו שכ' המ"ב דבארנו לפי דעת גדולי הפוסקים הנ"ל סימני' דרבנן בוודאי, מעתה בנ"ד דיש שומא בצמצום מקום, הוי מקום להתיר האשה הנ"ל בשומא, בצמצום מקום לחוד וכהנ"ל:

איברא דלכאור' דברי הטור עומדי' לנגדי ויש לשדות נרגא בהיתר הנ"ל עפ"י דברי הטור שכ' טעמא בשומא למה לא הוי סי' מובהק משום דעשוי' להשתנות לאחר מיתה וכ' הב"ש דנרא' דהטור ג"כ ס"ל דאמצעי הוי ולא כ' טעם זה רק דס"ל דכל היכי דצריכים אנו לטעם אם פליגו בשומא סימן אמצעי למה לאיהא סי' אמצעי, וצריכ' בש"ס לטעמא עשוי להשתנות או מצוי בבן גילו ה"נ אנו צריכים לטעם אם פליגו בסי' מובהק למה לא יהא סי' מובהק לת"ק דקיי"ל כוותי' ולא נשאר לנו רק טעם הש"ס או משום עשוי להשתנות או משום מצוי בב"ג וא"כ כיון דצריכים אנו לטעם למה לא יהא סי' מובהק א"כ נשאר סברת של המ"ב גם אם נאמר סי' דרבנן דגם בצמצום מקום איכא טעמא דש"ס ואזדה לה היתר הנ"ל ע"פ דברי הטור אלו:

אמנם משום הא לא ארי"א דכבר כתבתי לעיל דנראה סברת טו"ז נכונה דלטעם עשוי להשתנות בוודאי צמצום מקום מועיל לשוי' סי' מובהק רק לאידך טעמא משום עשוי להשתנות אמרי' סברת המ"ב וא"כ הטור דנקיט רק טעם דעשוי להשתנות ס"ל דבצמצום מקום הוי מובהק ופשיטא שיש לסמוך על ס' הטו"ז בפרט במקום אשר כל הפוסקים קמאי לא הביאו זה דבעי לטעם למה לא יהא שומא סימן מובהק אי נאמר סי' דרבנן, אמנם אי קשי' הא קשי' דבאמת מנ"ל להטור לכתוב טעם דעשוי להשתנו' ולדחות אידך טעמא משום מצוי בב"ג במקום שיש לנו נ"מ גדול לדינא בשומא, סימן מובהק כהכרעת הט"ז, וא"כ מ"מ אי דלא ס"ל להטור סבר' הטו"ז וא"ל אין נפקא מינה כשי' מ"ב או דלית לי' כלל סברת הרד"ך דגם צמצום מקום לא מהני וא"כ לכאורה אזדא לה היתירא הנ"ל אליבא בטור:

אלא דלא הרווחני גם בזה עדיין להעלות ארוכה לשיטת הטור דאם גם דלא ס"ל סברת הרד"ק מ"מ קשה למה בחר בהאי טעמא דעשוי להשתנות כיון דאיכא בלא"ה נפקותא בין הני תרי טעמא לחומרא אם הכירו בו בחיו וראיי' שלא נשתנה אח"כ דמשום עשוי להשתנו' ליכא ומשום מצוי בב"ג איכא וקושי' זו מצאתי בק"א להפלאה ז"ל סי' י"ז שזכיתי לקרב באורו והניח בצ"ע, וע"כ צ"ל דס"ל להטור הך לישנא דעשוי להשתנות לעיקר כל"ב הוא ובק"ע להרא"ש כתב דהטור לא גרס ואב"ע כ"ע אין עשוי להשתנות וכן הגירסא ביבמות ק"כ, וע"כ ס"ל להאי א"א כ"ע סי' דרבנן הטעם משום עשוי' להשת' רק דאין עשוי כ"כ שיהא גריע כ"כ שסבר תחי' כמ"ש הב"ש, ונ"ל דהא בגי' הטור א"א כ"ע א"מ בב"ג או דסמך כיון דאמר אב"א בעשוי להשתנות קמיפלגי עכצ"ל דאמר בבג' דאל"כ ל"צ לעשוי להשת' וע"כ דלית לי' וחזר מזה ומהא דעשוי לא חזר רק בהא דסי' דאוריי' קאמר אב"א סי' דרבנן ופלוג' בשומא סי' מובהק וגם כן בהאי טעמא דסליק מיני' משום עשוי' להשתנו' לכן כתב הטור טעם זה לעיקר כצ"ל וכלע"ד נכון:

וכיון שכן ליכא ראי' מן הטור דלית לי' סבר' הרד"ק וגם אית ליה כסבר' והכרעת טו"ז רק דס"ל עיקר כהטור בעשוי להשתנות קמיפלגי וא"כ בצמצום מקום בשומא מהני מדין סי' מובהק ונשאר לנו האי היתירא בנידון דידן להתיר העגונא על ידי שומא בצמצום מקום:

אמנם לבי נקפי עכ"ז לסמוך על הרד"ק הנ"ל מפני שראיתי חילקי' על דינו של הרד"ק לאו דווקא בשומא אלא בכל סי' אמצעי ס"ל לכמה פוסקים דלא מהני צמצום מקום הגם מטעם לא ברירא ליה, מ"מ לא מלאני לבי להקל ע"פ שיטת הרד"ק וסברתו לחוד ובלי שנמצא עוד צדדים אחרים להקל בלאו הכי ויבואר לפנינו אי"ה:

ונלפע"ד אם נמצא עוד סימן בגוף סי' אמצעי אז יצאנו ידי כל הדיעות ממ"נ אי סי' דאורייתא ושומא סי' גריע הרי יש לנו ס' אמצעי בלא"ה ואי סימן דרבנן א"כ שומא סימן אמצעי ומצטרף בהדי סי' אחר אמצעי, ונעשה לכמה פוסקים סימן מובהק ונוסף ע"ז דבצמצום מקום להרד"ק דעמי' נעשה מובהק ואי סימנים דרבנן למשאת בנימין וטורי זהב נעשה מובהק על ידי צמצום מקום ועיין היטב לעיל:

אלא דהא דשני סי' מצטרפינן ונעשה מובהק חידוש לן המ"ב והב"ש בח"מ חולק עליו ובהגה ט"ז האריך מאוד, והסכים עם המ"ב ובק"ע להמרח"ש האריך למעניתו וחוכך להחמיר והביא תשובת מחמירי' ובאמת לא נזכר מפורש בשום ראשון לעשות צירוף הנ"ל וקשה לסמוך ע"ז כיון שרבינו חולקים וכן ראיתי אאמו"ר מאוה"ג זצ"ל בתשובה לא רצה לסמוך על הא דמ"ב לחוד והוא לא ראה ק"ע להמרח"ש שלא הביאו, ואנן מה בענה בתריי' ואכחנו לא כדע מה לעשות אם לרחק או לקרב לכן אמרתי להאריך קצת ואעידה לי עדים כאמנים אמכם שאין מפורש בדבריהם ז"ל, דכן סבירא להוא מ"מ מוכרח הוא מתוך דבריהם כאשר אבאר בעזהשי"ת:

הנה הנמקי והגה' מרדכי סוף יבמות כ' דסי' מובהק צריך ומועיל מהא דמתני' אעפ"י שיש סי בגופו ובכליו הייני בארוך וגוץ וחי"ס והיינו ס' גריע, לוקי בסי' אמצעי כפשיטא וג"כ לא מהני משום דבעי סי מובהק וראיתי שנתקשה בזה בק"ע להמרח"ש ועוד בגדולי אחרונים קמאי והניחו בתימא רבתי ולא מצאו מענה, ולפע"ד כראה דדייקא מכשון מתני אעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו דהיינו בתרתי בחד בגוף יבכליי ורדלא קתני או בכלים, וגם דאי או הגירסא הוי זו ואצ"ל זו, וכ"כ בקל בב"ע וס"ל להכינקי' והגה' מרדכי כמ"ב הנ"ל דשני סי' איוכעים מצטרפיכן ונעשה מובהק ביותר וא"כ גם אי סימנים דרבנין קשי מתני כיון דיש סימן בגוף ובכלים א"כ הוי מובהק ומהני לכ"ע וע"כ צ"ל בחו"ס וגו"צ, והא דכ' גם בזה תרוויי' אריך יגו וחו"ס ולא די באמר או ארוך וגוץ או חו"ס יממילא כא הוי אנא סי אמצעי ח י"ל כדי לפרש מתני בחד גוונא סימנים כולהו סי גריע וכ בתרא והוא היותר נכון דמתפרש מתני' בחד גווכא וע"כ די"ל דכוונת ווהכי' אעפ"י שיש סי היינו בגוף יותר מסי' אחד וכן בכלים מ"מ כא מעידין משו' דאיירי בסי' גרוע או"ג, וחי"ס, ואו"ג היינו שיש אבר אחד ארוך ואחד גוץ וכדומה וכן בכלים חו"ס כנ"ל והרי לכו שני עמידי עולם דס"ל כס מ"ב ודעימי':

אלא דבאמת כל ע מש"ס משום דמקשה לרבא להך לישנא דסימן דאוריי' אמתני' אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו הלא גם ללישנא סי דרבנן קשי' דהא במתני' ע"י צירוף סי' נעשה מובהק דהא רבא היא דאמר באידך לישנא כ"ע סימנים דרבנן ובשומא סימן מיבהק קמיפצגו, וא"כ כיון דבסי' מובהק כ"ע מודי דמהני קשי' מתני', והכה מסוגי' דב"מ דרצה למפשט מהך מתניתן דסי לאו דאורייתא ל"ק ותיסברא הא מתניתן סי' מובהק הוא י"ל דבאמת גם זה בכלל דאפילו סימן מובהק ל"י ולא פשיט כ"כ דסי' מובהק עכ"פ דאורייתא וכ"כ מקצת מחברים ועיי' ב"י סי' י"ז שהאריך להלכתא אי סמכינן אמובהק ועיקר הראי' דסמכינן מרבא דאמר כ"ע סימנים דרבנן, ובשומא סי' מובהק פליגו מכאן חזינן דסימן מובהק דאורייתא לכ"ע וכ"ז לפים קושטא אבל י"ל דהוכיח בהו"א דגם מובהק לאו דאורייתא, והא דרבא הביא בש"ס אחר כ"ז אבל ביבמות דקאי על רבא להך לישנא כ"פ סי' דרבנן ג"כ קשי' מתני' לפמש"כ כהנ"ל וצ"ע לכאורה, וצ"ל ללישנא דסי' דאורייתא הקשה בחוזק דמפורש במתני' ומוכח דסי' אמצעי' דרבנן אבל להך לישנא סי' דרבנן ל"ק רק מכח דיוק לשון מתניתן בגופו ובכליו ויש לדחות ולדחוק או קתני לכן יותר ניחא למקשה להקשו' ע"פ בירור להך לישנא דסי' דאורייתא כן י"ל ובתירוץ לפום קושטא גם להך לישנא לק"מ ודו"ק:

ולפי דברינו אלו אביא לי ראי' מהימנא מסוגי' דש"ס יבמות כסברת וכשיטת מ"ב הנ"ל דתוס' הקשה שם איך יתרץ רבא הבריית' דמצאו קשור לל"ב דכ"ע סי' דרבנן וכתבו ז"ל ג' תי' או דאייר' שמצאו בעצמו או עידים מכירים בט"ע, או דקשר סי' מובהק ע"כ ולכולהו תי' צ"ל מאי ס"ד דמקשן שהק' מבריי' דמ"ק וכל תוס' שם תחלה ס"ל דע"כ ברייתא ע"י סימן איירי מדנקיט כוס וארניקי ועיין במהרש"א שם דאל"כ אלא בט"ע איירי הלא גם בגט איכא ט"ע וע"כ ברייתא איירי בסי' הקשור ואשמעינן שזה סימן ע"ש היטב וא"כ קשי' לרבא הך דיוקא, ואיך נאמר דמתרץ הבריית' בט"ע וגם לתירץ זה דס"ל דקשר סי' מובהק קשה ג"כ א"כ מאי ס"ד דמקשן וצ"ל דפליגו בזה גופא אי קשר סי' מובהק או לא והדוחק מבואר, לכן נלע"ד דהמקשה שהקשה מתני' וברייתא אהדדי הוכיח ממתניתן דסי' דרבנן ואפי' ס' מובהק דהא במתני' לפי משמעות לשון המתני' אפי' בצירוף סי' כליו וגופו ל"מ ואף דע"י צירוף נעשה מובהק וע"כ דגם מובהק לא מהני וא"כ אם גם הקשר סי' מובהק מ"מ קשה כהנ"ל וכ"ז בהא דאיירי מתני' בסי' אמצעי משא"כ לפים קישטא דתי' המתרץ דמתני' איירו בחו"ס ואו"ג בסי' גריע שוב לפ' גם ללישנא דסימנים דרבנן די"ל ג"כ הבריית' איירי בסי' מובהק דקשר סי' מובהק הוא ומתני' איירו בגריעי' כמו ללישנא דסי' דאוריית' דאפילו כמה לא מצרפינן וא"ש הסוג' ע"ד מורחב בעזהי"ת:

ובהא מיושב נ"כ קושי' תוס' בב"מ דלא הקשת מבריי' ש"מ סי' דאוריי' הכה הא בוודאי ל"ק דהקשה תחלה מברייתא קודם שאמר ש"מ ממתניתן סי' דרבנן דכן ראוי להקדים ולפשוט ממתני' ול"ק רק בתר דמתרץ מתני' הו"ל להקשות שוב מברייתא דמפשיט סי' דאורייתא ולהנ"ל לקמן דהמקשה הביא ממתני' וס"ל ע"כ גם מובהק דרבנן ולבתר דמתרץ מתני' בחי"ס ואו"ג תו לא יוכל להקשות מבריית' די"ל דבבריית איירי בסי' מובהק ולכ"ע דאוריית' ואכתי בסי' אמצעי מנ"ל ודו"ק:

ומכל זה ראי' לתשוב' מ"ב הנ"ל דשני' סי' אמצעים מצטרפי' והכמקי' נראה דס"ל כהך תי' בתוס' דקשר סי' מובהק מדכ' סי' מובהק מתני' ואפי' בכלים ומייתי ממצאו קשור בכיס וארניקי והיינו שם סימן מובהק דקשר ס"מ וכן ס"ל הב"י בתשו' סי' ו' בכוונת הנמקי ע"ש וא"כ א"ש בשיטתו כמו שכתבתי והדברים נכונים ויש עוד להאריך:

ומאחר שעשינו סמוכים לשי' מ"ב הנ"ל דשני סי' אמצעי' מצטרפי' נבוא מעתה לחפש ולבדוק בנ"ד בסימן שבגוף כדי לצרף יחד:

סימן קרחה בראשו מפאת פניו כמבואר בג"ע דפה נלפע"ד קרוב דאפי' סי' אמצעי' לא הוי, והנה בתשו' מזרחי סי' ל"ח במי שהי' לו חסרון שער בראשו כצורת טבעת סביב לראשו ומעלה ומטה שערותיו כמשפט מסופק שם אי הוי סימן מובהק או אמצעי עיי"ש, והנה באופן זה לא שכיח כלל שיהא כצורה זו מ"מ מסתפקא לי' למזרחי אי מובהק הוי קו"ח ב"ב של קו"ח בקרחה פשיט' דשכיח טובא דלא הוי מובהק אמנם בע"ד בכדון דידן, אפי' סי' אמצעי לא הוי דשכיח טובא באינשי וראיתי בנב"י תנינא ס"א בסופו שכ' בפשיטות דקרחה אינו סימן ושכיח טובא ונראה מדבריו שאפי' סי' אמצעי לא הוי, מדכ' בנשחת האצבע מ"מ סי' אמצעי הוי בצירוף הקרחה ושבר במתני' עי"ש דמשמע דקרחה לחוד אפי' אמצעי אינו ומשכ' בקרחה מפאת פניו אנו רואים דשכיח ושכיח הרבה, וגם פה כמה וכמה דיש להן כן, וצמצום מקום לא מקרי דשם מקומו שכיח טובא ומגודל השערות באופן, המבואר בג"ע ג"כ לא נראה לי לעשות אפי' סי' אמצעי ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא לאומדנא דידי כנ"ל נכון ועיין:

ושבר בצד שמאל הנה בנב"י קמ"א סי' מ"ז ד"ה והתשיעי כ' דאולי שבר הוי סימן ובד"ה והשירי' וגם הי' לא שבור כל אלו הוי סי' אמצעי, ובתנינא סי' ס"א ד"ה והרושים כ"י כ' בפרט בצירוף שבר שבמתני' הוי אמצעי נראה דס"ל דשבר לחוד גם אמצעי אינו עיי"ש:

ראיתי לאאמו"ר מאוה"ג זצ"ל שכ' בפשיטות אפי' סי' אמצעי לא הוי בשבר ובתשוב' הנ"ל היה צמצום מקום השבר בעובי הבשר למעלה, ומ"מ פשיטא לי' דאפי' אמצעי אינו רק כ' דאומדנא הוא ויש לצרף אותו, ונ"ל דלא מבעי בזה צמצום מקום כיון דמקום המכה מצומצם בעצמותיו באותו מקום או בשמאל או בימין או בכולו וכיון דמכה עצמה שכיח גם זה בכלל שהי' באלו מקומות ולא דמי לפצע ורושם וכדומה בצמצום מקום, דאלו יכולים להיות בכל מקום ובכל אבר מאבריו של אדם ולא שכיח שימצא איש שיהי' באותו אבר, ובאותו מקום האבר, כמו זה דווקא, ודומה לנקב בצד אות פלוני, דנקבים בקלפי' שכיחים טובא מ"מ לא שכיח שיתרמה דווקא באות פלוני שיוכל להיות בכל תיבה ואות מאותיות הגט, משא"כ במכת שבר שמקומו מיוחד בגוף אין צמצום צד ומקום למעלה או למטה עושיהו לסי' מובהק, ומהאי טעמא פשיטא לי' לאאמו"ר מאוה"ג זצ"ל דאפי' אמצעי' אינו כנ"ל פשוט ומכשול בנדון שלפנינו דליכא צמצום מקום רק בצד שמאל דאפי' לאמצעי לא יחשב כנ"ל ברור לפע"ד:

חסרון שינים ב' או ג' שינים בצד ימין העליונים גדולים שנקראים באקצעהן היה נ"ל הגם שהחסרון שן אינו סימן כלל דשכיח ביותר וכ"כ בנב"י תנינא בפשיטות בסי' נ"א ד"ה ומעתה מ"מ נ"ל ב' או ג' במקום אחד בזאח"ז לא שכיח ובהדי צמצום מקום מהני דאינו דומה למכת שבר שכ' לעיל דבשינים איכא כמה מקומות למעלה למטה צד ימין או צד שמאל והיה נראה לכאור' דאם מכוון הצד וגם המקום למעלה או למטה וגם מנין השינים היה נראה עכ"פ שיחשב לסימן אמצעי כן היה נראה אמנם כאשר הייתי נבוך בזה שאלתי את פי רופא העוסק הרבה בהוצאת השינים ואמר לי רובם אחר שהגיעו למ' שנים חסירים להם שינים ומועטים שיש להם בשלימות כלם ובאנשים שכיח ביותר שחסרים להם ב' או ג' שינים באקצעהן ובנשים באמצע השורה החיצונים והפליג מאד במיעוט מציאת שלילת החסרון שיניים, ומאחר שנתודע כ"ז אין ספק אצלי דאפילו סי' אמצעי ליכא כיון דשכיח טובא החסרון משלימות ממילא אפילו צמצום מקום לא יועיל כי כל זה שכיח, רק במנין אם מכוון המנין בצמצום מקום ממש אפשר דסימן אמצעי הוי מ"מ אין נפקא מינה בזה לנ"ד כיון דבנ"ד אינו מכוון המנין ממש דב' או ג' קאמרו, ע"כ לא אדין כעת זה), ולא מצאנו צמצום מקום אלא במלתא דשכיח שיהי' אבל לא שיהא יותר שכיח שיהי' משלא יהי' וא"כ בחסרון שינים דרוב אנשים חסרים שיניים והמיעוט אשר לא יחסר להם, ובאלו החסרי' שכיחים יותר באקצעהן א"כ פשיטא דשכיח ונמצא הרבה שיחסרו להם המקום הזה בצד ימין העליונים ולא דמי כלל לנקב בצד אות פלוני כמובן:

וגם הרד"ק מודה בזה ומכש"כ שכבר כתבתי לעיל דיש כמה חולקים על הרד"ך דצמצום מקום לא מהני ואנו אין לנו מכל סימן הנ"ל סימן אמצעי דחזו לאצטרופי לשומא שנאמר אח"כ מכח ממ"נ יש להתיר ע"ד שכתבנו ומבואר כדברינו למעלה:

ומוכרחים אנו לחפש חפש מחופש אחר סי' הבגדים אם יש בהם ממש למצא עזר ותרופה לעלובתא דא בנ"ד:

וטרם אענה אני אומר הגם שיהי' לאשה ט"ע בכל כלים ואין אנו צריכים לסי' הבגדים והלכה רווחתא ט"ע עדיף מסי' מ"מ אי אפשר לנו להמלט מבלי יהי' לנו מלבד הט"ע גם סי' אמצעי או בגוף או בכלים כאשר אבאר בע"ה:

הנה הרמב"ם בפ"ג מגירושין ה"ט כ' או שמצאו בכלים שהניחו בו ויש בו ט"ע בארכו ורחבו של גט וכו' נראה דמפרש מתני' מצאו בתפיסה אם מכירו שצריך שניהם יחד, וכ' הר"ן בגיטין בסוגי' שם דס"ל להרמב"ם דט"ע דע"ה לא מהני, וכ"כ הה"מ, והר"ן ורוב ראשונים ס"ל גם כן ע"ה א"ל ט"ע, ובש"ע אה"ע סי' קל"ב מביא גם שיטת הרמב"ם דצריך ט"ע וסימן ועיין ב"ש שם ס"ק ט"ו, והנה בסי' י"ז לא הזכיר המחבר כלל מדעת הרמב"ם דט"ע בע"ה לא מהני, והב"ש ס"ק ס"ח הרגיש בסתירה זו, וכ' דהרמב"ם ג"כ מודה כאן בט"ע כזה, או דדווקא בגט מחמיר הרמב"ם דאפשר באחר כעין דכ' רא"ש להרי"ף בחשש ליב"ש אחר, דט"ע דגופא עדיף מט"ע דכלים, והנה מ"ש ב"ש דאפשר הרמב"ם דווקא בגט דאפשר באחר מחמיר י"ל הרא"ש שפיר כ' כיון דאיכא פלוגתא בגמרא בגט דאפשר באחר חשש הרי"ף לצאת ידי כל האמור משא"כ בעגונא כיון דמעיקר הדין חיישינן לשיב"ש, אבל בט"ע בע"ה ליכא פלוגתא בש"ס וצ"ל דרמב"ם ס"ל מן הדין דע"ה לית לי' ט"ע מדלא מהדרינן אבידה לע"ה בט"ע ולית לי' לרמב"ם דל"ל ליה ט"ע אלא דחייש דמשקר כן הדין בכל, א"כ מהכ"ת להקל בעגונא כיון דליכא פלוגתא, ולכן נ"ל תי' בתרא של ב"ש הוא נכון דאין לדמות טביעת עין דכלים לטביעת עין דגוף, ואפילו גוי מהימן בטביעת עין דגוף וכן החוש מעיד ומסתבר כהנ"ל:

מעתה בנ"ד אין לנו לסמוך על ט"ע דכלים של האשה שצריכים אנו לחוש לשי' הרמב"ם דלא הכריע המחבר בסי' קל"ב בין השיטו', ומביא שיטת הרמב"ם בשם יש מי שפסקו לשון רבים דנראה דיש עוד דס"ל כרמב"ם ואולי כיון לרש"י שהביאו הראשונים והוא רש"י שסביב הרי"ף אלא כיון דס"ל לרמב"ם בצירוף סימן הגם שאין סומכין על הסימן מ"מ מצטרפינן ט"ע עם הסימן והסימן מחזק הט"ע לכן צריכים אנו לסי' אמצעי כדי לחזק הט"ע:

שבתי וראיתי כי שיטת הרמב"ם צ"ע דמנגדתו ראי' הראשונים ש"ס חולין צ"ו דאפי' לע"ה איכא ט"ע מדסומא מותר באשתו וב"א מותרים בנשותיהם בלילה הרי חזי' דלכל אינשי איכא ט"ע, וכן מוכח מסוגי' שם לפי' רוב הראשונים הר"ן והריטב"א דבס"ד ס"ל לרבא דליכא ט"ע לע"ה ולמסקנא מוכח דגם לע"ה איכא ט"ע ע"ש ותוס' גיטין כ"ז ע"ב ג"כ כ' דע"ה אית לי' טביעת עין ומביא ראי' מפג"ם קע"ח ע"א האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לדבר ע"ה בהדי' וראי' זו יש לדחות דשם איירו מט"ע מפרצוף פנים וגופו דזה הוא ט"ע הטוב יותר ומהני גם לע"ה וכסבר' ב"ש שהבאתי לעיל, אבל ט"ע דכלים וגט מנ"ל, אבל ראי' שני' מש"ס חולין הוא ראי' מוכרחת וצ"ע על הרמב"ם וסיעתו גם צל"ע מהא דפסק הרמב"ם בעצמו מה' מאכלות אסורות דסומכינן על ט"ע ואפי' כל אינשי מדלא כ' בצ"מ דווקא וכן בש"ע יו"ד סי' ס"ג פסק כן, ולרמב"ם ליכא ט"ע לע"ה וי"ל דדווקא בבשר שנת עלם מן העין דרק מדרבנן אסור סמכינן על ט"ע דע"ה ולא בדאורייתא וכעין זה כ' הטו"ז שם ע"ש, אלא דעדיין צ"ע הא בלא הוחזקו ג"כ רק חשש דרבנן כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ואפי' בהוחזקו נראה שהוא מדרבנן כמ"ש רש"י ב"מ וגיטין וכן מוכח מש"ס יבמות קט"ו ע"ב וא"כ הדרא קושי' הנ"ל וצ"ע:

ולכן נלע"ד דמעולם לא היה כוונת הרמב"ם דע"ה לית לי' ט"ע בכ"מ אלא בגט וכדומה לו כאשר אבאר, הנה ביבמות קט"ו ע"ב בהא דקאמר הש"ס וחזינהו לאלתר וקאמרו סי' כ' תוס' בתי' בתרא דסי' עם ט"ע מצטרפינן וברא"ש שם מבואר יותר, דכ' כ"מ שראה הטביעה חוששין בט"ע בדדמי היינו כיון שראה הטביעה נ"ל שמסתמא מת, ולכן אינו מדייק כ"כ בט"ע או שעינו משקרתו, ודמיונו כוזב לו, ולכן צריך סימן לחזק הט"ע, הגם דסי' נא מהני באינו מובהק יועיל לגלות על הט"ע שהוא אמת עיין בש"ע סי' י"ז סעיף י"ח, בהג"ה רמ"א, וראיתי בנב"י קמא סי' מ"י שהעיר דבראה שנטבע י"ל גם בט"ע דבגדים שאומר בדדמי, ושוב כ' דנראה לו מלשון מהרמ"פ סי' ל"ו דבבגדים לא חיישינן לבדדמי, רק בגופו ואמר שם הנב"י מילתא בטעמא עיי"ש, ואומר מעתה כי זהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דבמצא גט גם שמצאו בעצמו וליכא חשש משקר, מ"מ לא סמכינן על ט"ע כיון שמוצא הגט בשמות שהי' בגט שלו, סבר הוא בל"ס שלו הוא ורגלים לדבר עכ"פ, ושוב אמר בדדמי ודמיונו כוזב לו וס"ל ל' לרמב"ם דגם בכלי וחפץ שייך בדדמי כנראה לו להנב"י לולא שמצא במהרמ"פ נגד זה ולהרמב"ם ס"ל כהנ"ל ויש לו להרמב"ם ראי' מכח קושי' תוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה מעולם לא חתמנו שנתקשו למה נאמין לו לבעל וכ' כיון דרואה דשמו כשמו משקר לנו ע"ש, והרמב"ם לא נראה לו שמשקר כיון שנאמן לומר גרשתי כמ"ש תו' אלא הטעם דאמר בדדמי שלא במתכוון וכן הוא הדין בשליח המוצא בעצמו דליכא משקר, אבל בדדמי איכא, ולכן צריך סי' בכלים מכח דמחזק הט"ע כנ"ל נכון ומיושבות קושיות על הרמב"ם ודעימי', וא"ש דלא הביא המחבר בסי' י"ז שיטת הרמב"ם דבע"ה לא מהני ט"ע דשם איירי במוצא אדם מת ע"פ שדה ומכירו בט"ע וליכא בדדמי וגם הרמב"ם מודה והיכי דאיכא בדדמי בראה שנטבע מבואר אח"כ ומיושב ג"כ בזה הא דנתקשה הנב"י שם על הרמ"א סי' ל"ב שכ' ביש סי' בבגדיו ולא כ' ט"ע ורצה תחלה לומר בדדמי ל"מ ט"ע גם בבגדים ושוב הביא מהרמ"פ שממנו מוצא דין של הרמ"א דס"ל אפי' ט"ע מהני בבגד וא"כ הדרא קושי' שלנב"י על הרמ"א ששינה לשון מהרמ"פ וכ' סימנים ולפמ"שכ ניחא דחשש לשיטת הרמב"ם הנכתב למעלה, דגם בבגדים וכלים שייך בדדמי בטביעת עין וא"ש ועיין כנ"ל נכון:

ומעתה לפמש"כ במקום דליכא לחוש שאומר בדדמי כ"ע מודים דלע"ה איכא ט"ע ואף הרמב"ם ז"ל מודה א"כ בנ"ד היה לסמוך על ט"ע לחוד בלא סימן, אלא דאחר העיון היה נראה לי גם בנ"ד דומה לגט שנמצא שחש הרמב"ם לבדדמי מאחר שרואה ששמות הגיטין שווין כן בנ"ד מאחר שאמרה כל הסימ' קודם הראו לה הכלים והכירם כולם בט"ע איכא למיחש מאחר שהכירה הכלים בסי' וגם סי' היה כמו שאמ' בלי ראי' שוב אין מפרש ודמיון כוזב לה להכיר בט"ע כמו בגט הנמצא, וביותר שמעתי שכשנעלם בעלה קלא יצא בעיר שאיבד עצמו לדעת כי כן אמר הרבה פעמים בפה מלא וגם כשנמצא א' סמוך לק"ק ס"ה קול בא לעירינו שנמצא בעל אשה זו, וע"ד כן נשאו שמה והוי כראה הטביעה והיש"ש כ' דהדד' שמע הטביעה:

ומלבד כל זאת עלה ספק בלבי גם לרוב הפוסקים דט"ע מהני גם בע"ה אולי באשה ל"מ דדעתן קלות ובדבר שצ"ע לא סמכי' עלי' ועיין ר"ן ריש חולין דבבדיקת סכין אין סומכין עלי' עיי"ש ועיין ר"ן סי' קכ"ז בעדות אשה עיי"ש:

ואחר מעט עיון אמרתי דמוכח דגם על ט"ע דאשה סמכי' מש"ס יבמות קט"ו ע"א במעשה דבת תלמוד חכם דמשמע, דסמכינן על ט"ע דנשים:

איברא דמשם אין ראי' די"ל ט"ע בגוף וצורה שאני ובלא"ה יש לדחות כמובן:

אבל נ"ל ראי' מוכרחת מאותו ראי' עצמה שהביאו הראשונים ז"ל דט"ע מהני בע"ה מהא דסומא מותר באשתו וב"א מותרים בנשותיהם בלילה, וראי' זה גם על נשים קאי דאיך סומית מותרת בבעלה ונשים מותרו' לאנשים בלילה, וכ"ע אסורים להם חוץ מבעלה ויש לחוש יותר, וע"כ בט"ע דקלא ומוכח גם נשים יש להם ט"ע וסמכי' עלי' כנ"ל:

ובינותי בספרים כי היה קשה בעיני שלא העיר אדם מזה, ומצאתי את שאהבה נפשי כי כבר קדמנו הגאון בעל חב"ש ז"ל, בסי' ס"ג וכ' דאין לסמוך על אשה בט"ע באיסור דאוריי' רק בבשר שנמ"ה דרק חששא דרבנן הוא, והרגיש בעצמו מהך דסומא מותר באשתו מוכח דגם באשה סמכינן על ט"ע מה"ט, אבל כתב בדאוריי' לא סמכי' עיי"ש, ודבריו לכאורה צריכים ביאור דהא הך דסומא מותר באשתו חשש דאוריי' הוא, ואפשר דס"ל דחשש זה רחוק שיתחלף באשה אחרת, וכן בהיפך איש אחר לאשה זו, וחשש זה רק חשש דרבנן כמו בשנמ"ה, ועיי' יש"ש שם שכ' דראי' הש"ס רק ממי שהוא באכסני' ואין אשתו מזומנת לו ומוחזקת שם דמותר בה אפו"ה בט"ע אבל בביתו ליכא למיחש או י"ל דס"ל לתבי' דחיישינן באשה שלא שבעתה העין היטב בכלים ובבשר וכדומה ואין ט"ע שלה ט"ע גמור כן משמ' מדבריו משא"כ בט"ע דקלא דשכיחה טובא עם בעלה בוודאי שבעתן העין וכ"ז צל"ע וצריך ביאור ועיון לעת הפנאי אי"ה:

ולכן מן כל הלין טעמא אין לנו לסמוך על ט"ע של האשה הגם דדייקא ומנסבה מ"מ יש לומר בדדמי, כמש"כ ומכ"ש בנשים דדעתן קלה בדבר שתלוי בדמיון רק בצירוף סי' מחזיק הט"ע, ונ"ל פשוט דלא מועיל סימן להחזיק הט"ע רק בסי' אמצעי הגם דלאו דאוריית' ולא סמכינן עליו מ"מ מועיל לחזק ולגלות על הט"ע שהוא טוב, אבל סי' גריע לא יועיל לנו וכן מוכח מתשובת מהרמ"פ סי' ל"ו דאזיל שם לשיטת הרא"ש בראה שנטבע חיישינן לבדדמי וכ' דבהכרת הבגדים סמכינן על ט"ע ושוב נספן אולי ההכרה היה ע"י צבע הבגדים חו"ס חזינן דאם ההכרה היה על הבגדים סי' גרוע לא מועיל לחזק הטביעת עין ועיין ב"ש ס"ק פ"ט וא"כ אין לנו לסמוך על ט"ע של האשה בנ"ד ואין לנו מנוס רק לבדוק בסי' הכלים אם יש סי' אמצעי עכ"פ:

ראשון לציון שנמצא כלי לבן מכנסים כתונת זאקען מצויינים ורשומים ברושם ב' אותיות בגופן שלהן כמו שאמרה קודם שראתה אותם, וכן הביאו לפנינו בד"צ כלים לבנים מרושמי' באותיות אלו, ודיינו אותם א' לא' וראינו שהם דומים ממש, הנה בנב"י קמא בד"ה והעשורות כ' דרושם בבגדים הוי סי' אמצעי ובתנינא סי' ס"א ד"ה והרושם כ' דקשה לסמוך עליו כי רושם הוא ראשי תיבות ויש לפרשו על כמה פנים על כמה שמות וגם בר"ת איש ואשתו אם לא שהאשה מכרת בט"ע שאותיות הם מלאכת ידה ואז בוודאי הוא שלו וראיתי לאאמו"ר ז"ל בתשוב' סי' תר"ג שהביא ג"כ נב"י קמא הנ"ל דרושם סי' אמצעי וכדומה לי שלא ראה נב"י תנינא דנראה דאפי' סימן אמצעי ס"ל דאינו נכון כמ"ש ומביא עוד אח"כ וע"ש:

ואאמ"ו זצ"ל כ' בנדון שלפניו שהכידה מעיקרא בט"ע וגם הביאו לפני בד"צ כמה כלים מרושמים וראו שדומה לאלו זה הוי סימן והביא ראי' מתוס' גיטין כ"ז ע"ב ד"ה כגון דאמרו עדים וכ' שאם הכירו ח"י פשיטא דלא חיישינן לשמא כשמא וח"י כח"י וכן פסק בש"ע סי' קל"ב בשיש עדים כשמם צריכים שיכירו ח"י וכ"ש בזה שלא הוחזק מי שכת' ושמו כשמו והכריח שזה מע"י האשה הנ"ל א"כ הוי סימן מובהק ביותר עכ"ל הזהב, ועיי' פ"י ב"מ י"ח ע"ב ד"ה באותו דבר וחתומה כחתומה שי"ל דל"ח לזיופא כ"כ אבל לאתרמי חיישינן:

והנה בוודאי אם מכרת מע"י פשיטא דזה יועיל בוודאי וט"ע גמור הוא וכן ס"ל לנב"י בפשיטו' וליתר שאת הביא אאמו"ר זצ"ל ראי' מתוס' הנ"ל ופשוט הוא דבכ"מ סמכינן אהכרת כתב בט"ע וכל קיום כן הוא אבל מבין כתבי אאמו"ר זצ"ל שכ' לבסוף וגם הכרנו מע"י משמע דס"ל דזה דומה לעדים מכירים ח"י זה צל"ע דוודאי ט"ע לא מקרי דהא לא שזפתם ולא שבעתם העין עיני ב"ד כי לא הכירו מעולם מע"י האשה רק עכשיו ראו זה נגד זה ואפי' לצורבא מרבנן ל"מ ט"ע כזה כמש"כ רשב"א חולין צ"ו וכן הלכתא ואין זה רק דמיון שני דברים להדדי שראו בדמיון כי האותיות דומות זה לזה ונעשים באופן א' ובזה מסופק אני טובא אם יש לסמוך בזאת ואפרש שיחתי:

הנה הטור בח"מ סי' מ"ט כ' משם רב שרירא גאון דכ"י מקיימא ע"פ שני עדים שיכירו בב"ד שהוא כ"י אבל משני שטרות לא והטור חולק עליו דאין לחלק בין קיום דהכא לשאר קיום ועיי' ב"י שם ובש"ך ס"ק י"ג בשם הב"ח דכ' דלא ירדו החולקים לסוף דעת רש"י דכוונתו בכ"א כיון דצריך קיום מדאורייתא אין סומכין על דמיון הכתב"י משא"כ בקיום ח"י עדים שהיא רק דרבנן והש"ך כ' דירדו לדעתו רק ס"ל דגם קיום ע"י דמיון הוא קיום גמור, וראיתי בקצה"ח סי' מ"ו שהסביר בטוב טעם דעת רש"ג דקיום ע"י דמיון אינו רק כסימן ואין סומכין רק היכא דגוף הקיום דרבנן ולא בכ"י שצריך קיום מדאוריי' והכריע כשיטת רש"ג וגם הב"ח הכריע כמותו ומובא בש"ך סי' ס"ט ומעתה אחר שהלכתא כרש"ג אין לסמוך על דמיון האותיות באיסור דא"א דאוריי' רק במכירים האותיות בט"ע גמור ואין ראי' מתוס' גיטין הנ"ל דאיירי במכירים ח"י בט"ע וכנ"ל:

שבתי וראיתי הגם דט"ע כה"ג לא מקרי רק סימן מ"מ סימן גמור ומובהק ביותר מקרי דאל"כ קשה באמת על החולקים על רש"ג וס"ל גם בכ"י מהני דמיון הכתבים ואם אינו רק סימן גרוע או אמצעי איך נסמוך להוציא ממון על זה במקום שצריך קיום דאוריי' וע"כ דס"ל סי' מובהק הוא רק בזה פליגי רש"ג וחולקים עליו דרש"ג ס"ל דאין מוציאים ממון אפי' ע"י סימן מובהק כשי' תוס' חולין צ"ו וכ"כ קצה"ח שזה טעמו והחולקים עליו נ"ל דס"ל בסי' מובהק מוציאים ממון, ודווקא קטלא לגברא לא סמכינן על סימנין דחמור טובא וכן ס"ל לש"ך סי' רצ"ז דבסימן מובהק מוציאין ממון ועיין בספר נתיבות המשפט דכ' דאין הלכתא כתוס' חולין הנ"ל וגם שבזה פליגו רש"ג והחולקים עליו ועיין, א"כ מוכח עכ"פ דסימן מובהק הוי אליבא דכולא עלמא וכיון דמתי' אשה על ידי סי' מובהק ויש לנו ג"כ לסמוך על רושם אם מכי' ע"י דמיון:

שבתי וראיתי דליכא ראי' מוכרחת דדמיון הכתבים סי' מובהק די"ל טעמא דחולקים על רש"ג משום דס"ל גם בכ"י הקיום רק דרבנן וכמו שהעלה בקצה"ח סי' מ"ו ובחי' מסכת כתוב' פ"ב העליתי ישוב נכון לדברי רש"ג, והעליתי דס"ל קיום דאוריי' ואכ"מ וכיון דקיומא דרבנן הדר הוי כ"י מקוים בכל קיום שהם אמרו לסמוך על דמיון הכתבים משני שטרות:

ולכאורה היה ראי' מהאי דהביא הט"ז בח"מ סי' ס"ט שהביא בר"ד מתשוב' הרמב"ן במי שנשבע שלא יעשה דבר בלי רשות חמיו וכ' לו חמיו שנותן לו רשות שאם מכיר כ"י יסמוך עליו חזינין שגם דמיון מהני, ובקצה"ח כ' די"ל להוציא ממון שאני וא"כ הי' מוכח עכ"פ דסי' מובהק הוא מדמסמכינן עליו באיסור שבוע' דאורייתא גם מזה לא נראה לי ראי' מלבד שקצה"ח בעצמו הרגיש דיש לדחות ראי' זו של הטו"ז דשם תי' הכרה בט"ע גם י"ל באיסור דלא הוחזק סמכינן אפי' אאמצעי לחוד וכבר חקרו האחרונים ועמדו על זה וכן משמע מש"ס חולין צ"ה ע"ב, ואם כן אין לנו ראי' מכ"י דדמיון הכתבים או מע"י ס' מובהק הוא:

אלא הגם שראי' אין לנו מ"מ החוש מעיד ועינינו רואות שכ"י ב"א שוני' ומשוני' זה מזה ולא ימצאו מני אלף שדומות ממש להדדי ומיד בפתוח המכתב ניכר כ"י ממי הוא ונ"ל מ"מ בב' או ג' אותיות קשה להכיר ע"י דמיון אולי יקרה מקרה שעושים שני אותיות שוות זה כזה, ועוד נ"ל דכ"ז במעשה כתב כתיב על הנייר בדיו שמה שאין הכתבים וצורות האותיות שוות שכותב כרצונו ברצונו מרחיב האות וברצונו מקצר ויש כותב כתב עגול ויש כותב במרובע ארוכות וקצרות וכדומה שונים ומשונים זה מזה, ובמריצת כתיבת הכותב משתנה כתב ב"א וכ"ז בכתב ע"ג נייר אבל ברושמי הבגדים מעשה מחט בידוע שמקטנות לומדין אצל המלמדות ונותנין לפניהם בגד שמרוקמים בו האותיות וככה יעשו אפי' אלף וכן כאשר נגדולו עושים כמו שלמדו בקטנותם מבלי שינוי אם לא ע"ד הדחק ומי יסמוך ע"ז כי שכיח טובא שיתרמי ויתדמה אותיות שוות ממש ואין בהם היכר וסי' וכדומה לי שאפי' סי' אמצעי אינו לולא שנצרף ר"ת השם ודמיון האותיות שנעשה סי' אמצעי מהם כנ"ל:

והואיל ואתא לידן סי' רושם בנדון הארכתי בו כדי להתלמד אבל בנ"ד אין אנו צריכים לכ"ז כי בבגדים אחרים בבתי שוקים קרוב שיש סי' מובהק ולכה"פ סי' אמצעי שנחתכה למעלה בצמצום מקום חתיכה מהבגד ואותו חתיכה עצמה נתפר למטה במקום שנקרע במקום דלא שכיח קרע באותו מקום באמצע הרגל מאחוריו אם לא עפ"י סובה כמו שהי' בנ"ד שמקרה הי' שנשרף במקום הנ"ל וחתכו מבגד עצמו במקום העליון מקום אשר אפשר לכסות בהליכה ע"י בגד אחר שעליו, ותפרו למטה למען לא יראה הקרע ויהי' מגונה ולמעלה במקום שחתכו נתנו מבגד אחר חתיכה נכרי' וזה נלפע"ד דלא שכיח כלל, וכמעט לסי' מובהק יחשב, וגם בבגד פלוני יש סי' שהוא עכ"פ אמצעי וכיון שיש סי' אמצעי אף רק א' שוב נתחזק ט"ע שלה ורגלים לדבר שאמת הוא ט"ע שלה ואין אנו צריכים לסי' הגוף כלל:

אלא דמה יועיל לנו כ"ז ומה נעשה לאחותינו כאשר נביא שאר הפוסקים דס"ל למסקנא דחיישינן לשאלה בכלים ובבגדים ולכן חל עלינו חובת עיון ביאור שיטת הפוסקים הללו, ואת אשר נגזר עליהם מפי' סופר' וספרים:

הנה הנמקי' יבמות ק"כ כ' בפשיטות דסי' מובהק וט"ע מהני בכלים ולא פי' לנו טעמו דל"ח לשאלה ועיי' ר"ן ב"מ כתב נ"ל כיון דלתי' בתרא כליו בחו"ס ל"צ לומר דחיישינן לשאלה ובין אי סימנים דאוריי' ואפי' אי סימנים דרבנן בסי' מובהק ל"ח לשאלה ומביאו הב"י והב"ש כ' עוד מתוס' יבמות ק"כ שכ' למסקנא א"ש אלמא דס"ל דלתי' כליו חו"ס לא צריך לומר חיישינן לשאלה והדר מחשש שאלה לגמרי, והב"י סי' י"ז כ' עלי' דנמק"י וחידושי ר"ן, ודברים אלו לאו בר סמכא נינהו כיון שרי"ף ורמב"ם ורא"ש וב"י עמודי ההוראה חולקין עליהם וכן קבע בש"ע דחוששין לשאלה, והנה מ"ש רי"ף ורמב"ם דחולקין עליו לא גילה לנו מנין לו דחולקין עליו ובתשובותיו כ' מדלא כ' דבכלים ג"כ סמכינן על סי' מובהק ש"מ ס"ל חוששין לשאלה וכבר חפרו עליו קמאי בתשוב' גאוני בתראי ובתשו' פ"מ דאין ראי' מזה דכיון דלא כ' כלל מחשש שאלה מהיכי סלקא אדעתין לחוש לשאלה ולא צריך להביא דבכלים ג"כ סומכין על סי' מובהק ואנו אין לנו מפורש מי שסובר דחוששין לשאלה רק ברא"ש בתשוב' כלל ונמשך אחריו תלמידיו הריו, ובני הטור סי' קל"ב כ' דצריך שידע שלא השאיל כליו ובסי' י"ז כ' הטור ואפי' יש סימן בגופו ובכליו אין סומכין עליו אם אינם מובהקים משמע במובהקים גם בכליו סמכינן ולא חיישינ' לשאלה, וסתר עצמו מסי' קל"ב ואפשר נ"ל דבגט מחמיר כיון דאפשר באחר וכמש"כ לעיל אלא מכיון שקשה לומר דחולק מעיקר דין על אביו הרא"ש, והוא עצמו מביא תשוב' בסי' קי"ח לכן נדחק הנב"י בסי' ט' דכליו בכדי נקט דבכלים גם סימן מובהק לא מהני וזה דוחק גדול ומוכרחים אנו לסבול דוחק הזה שלא יחלוק על אביו:

והנה אין לנו אלא דברי הש"ע דחוששין לשאלה ורמ"א לא הביא עליו כלום ועיי' ש"ך ח"מ סי' ס"ה וכבר העיד הב"ח בתשוב' סי' פ"ח שכבר קבלו עליהם במדינות אלו שלא לסמוך על כלים מחשש שאלה, ומעתה אין לחוש וכן הפ"מ כ' שלא ראו להכריע בחשש שאלה:

והנה ב"ש בתר דמביא השיטות בקוצר כ' דלכן מחמירי' וחוששין לשאלה שמא סי' דאוריי' ולל"ק חוששין לשאלה וחידוש לנו מהר"ל מפראג דלפ"ז אם יש סי' אמצעי בגוף מ"מ בכלים ממ"נ יש להתיר אי סימנים דאוריית' וחיישינן לשאלה א"כ סמכינן על סי' הגוף ואי סימנין דרבנן אין חוששין לשאלה ומהני סי' מובהק שבכלים והב"ש כ' שאינו מוכרח גם אם סי' דרבנן ולא צריכי' לחשש שאלה מ"מ מסברא דסי' מובהק לא הוי, כוונתו כמו דחוששין לאתרמי באמצעי כן ג"כ חשש שאלה בכלים אולי אתרמי א"כ שוב אין לסמוך על סימן מובהק שבכל' דע"י חשש שאלה הוי כאמצעי לחוש שמא אתרמי והשאיל וכתב שם דלולי זה למה אין לחוש לשאלה כיון דלל"ב כלים בחו"ס ואין צריכים לחשש שאלה וע"כ כסברת הנ"ל:

ואחר שהוצענו בקוצר שיטת הפוסקים אומר מה שהעלתה מצודתי ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר ולברר ולמצוא פתח תקוה:

הנה מראש צורים אביא לי ראי' דחיישינן לשאלה מצאתי ראיתי בירושלמי יבמות פי' האשה בתרא דהקש' על מתני' אעפ"י שיש סי' בגופו וכלים ולא כן תני מנין לאחיך שטעה אתה מחזירו בין בגופו בין בכליו שני' הוא דסימנים דרכן להשתנות ע"כ, הנה פשיטא לירושלמי דסי' דאוריי' ומתרץ מתני' משום עשוי להשתנות לאח"מ ולא תירץ כלום על סי' כלים דמתני' דל"ש דמשתנות וע"כ צ"ל דמכלים ל"ק לי' דמעיקרא דפשיטא לירושלמי דחושינן לשאלה, וזו ראי' ברורה לכאור', ומהתימא שלא הביא שום אחד מהראשונים ואחרונים וה' אנה לידי:

והנה חי' הר"ן כ' כיון דללישנא בתרא כלים דחו"ס ל"צ לומר חוששין לשאלה לא חיישינן לה וכן תוס' יבמות ק"כ כ' למסקנא א"ש היינו דלא צריכים לומר חיישינן לשאלה וכ"כ ב"ש בכוונתו ומן הירושלמי הנ"ל ראי' דס"ל דחוששין לשאלה הגם דלתיר' בתרא דילן ל"צ לומר חוששין לשאלה מ"מ מנ"ל איפכא דאין חוששין וכיון דירושל' ס"ל לפשיטא דחוששין הכי נקטינן לכאור':

אלא דבאמת נ"ל הא דנקיט חי' הר"ן ונמ"י כ' בפשיטות דאין חיישינן לשאלה וסמכינן על לישנא בתרא ולא חששו בדאוריי' לל"ק, נ"ל דל"ב עיקר דתוקמי מתני' בחד גוונא בסימן גרוע משא"כ ללישנא קמא בגופו סי' גרועים וכליו באמצעי' וזה דוחק לכן נראה להו ל"ב עיקר ונ"ל עוד דמוכח מלישנא בתרא דל"ח לשאלה דאל"כ מאי הרווחנו בל"ב כיון דחוששין לשאלה א"כ סי' כליו היינו בכל סי' משום דחוששין לשאלה והדר מתני' לאו בחד גווני קאי, ועל כרחך ללישנא בתרא הדרינן מחשש שאלה לגמרי ולכן אמר ואב"ע לישב מתני' בלא דוחק כנ"ל:

ונלפע"ד להשוות ירושלמי הנ"ל עם ש"ס שלנו דכבר הרגישו קמאי דלרבא דס"ל בב"ב פג"פ קע"ב ע"ב דלנפילה ל"ח קאמר ש"ס ביבמות אליבי' דחיישינן לשאלה צ"ל חשש שאלה עדיף מחשש נפילה ונ"ל דלכן מתרץ ביבמות שינוי' אחרינא בחו"ס והדר מחשש שאלה דלא ברירא לש"ס דחשש שאלה עדיף מחשש נפילה וכן סוגי' בב"מ מתרץ ל"ב ואב"א בחו"ס גם כן להלכתא דפסקינן דל"ח לנפילה וירושלמי דפשיטא לי' דחיישינן לשאלה ס"ל כאביי בב"ב דחיישינן לנפילה וה"ה לשאלה משא"כ להלכתא ל"ב דש"ס דילן עיקר או משום דמתורצי מתני' במרווח או משום כמו דל"ח לנפילה כן לשאלה ל"ח כנ"ל ועיין:

והנה הרא"ש ספ"ק דב"מ נראה דס"ל דחיישינן לשאלה וכן כ' ש"ך ח"מ סי"ב ויש לדחות דלא פלפל שם רק לפי דסלקא דעתך דחיישינן לשאלה דעכ"פ סי' מובהק לא הוי, והנה הב"ש כ' דדברי מהר"ל אינם מוכרחים ולפמש"כ דיש לנו לומר לישנא בתרא עיקר, מסתבר לומר כמש"כ דאי סי' דאוריית' ואין אנו מוכרחים לומר חיישינן לשאלה בוודאי יש לתפוס כל"ב דאיקמי מתני' בחד גווני, והרא"ש ז"ל ס"ל חוששין לשאלה כי יש לחוש שמא סימנים דרבנן ומסתברא לי' מסברא דחוששין לשאלה כמו לאתרמי סי' כסימן:

ונ"ל דלכן ס"ל לתוס' ג"כ ביבמות ק"כ דכ' ולמסקנא אתי שפיר, ובב"מ ספ"ק כ' הא דלא חוששין לשאלה דתקנתא דרבנן הוא כמו שמחזיקין אבידה גם אי סימנים דרבנן, והנה בב"מ כתו' בפשיטות דחוששין לשאלה רק בממון דרבנן תקנו משמע דסל"ד לאמת חוששין לשאלה, ולא כדס"ל ביבמות דלמסקנא אנו חוששין לשאלה, ולכן נ"ל דביבמות העמיד דבריו על תי' שכ' להך לישנא סימנים דאוריי' וחוששין לשאלה, וכ' דצ"ל דב דבממון ל"ח לשאלה, ובאמת זה דוחק קצת דאי סימנים דאורייתא לא מצינו שתיקנו חכמים דבר באבידה כי מן הדין מחזירים אבידתא בסימן, וצ"ל לענין שאלה לחוד עשו תקנה, וע"ז מסיים תוס' דלמסקנא א"ש היינו דמסיק להך לישנא דסימ' דאוריית' אב"ע כליו דחו"ס ל"צ לדחוקי, דתיקני מודה באבידה דמדינא ל"ח לשאלה, אבל אי סימנים דרבנן ס"ל לתוס' ג"כ דמסברא ניחוש לשאל' בסי' מובהק נעשה ע"י מ"ש באמצעי ובממון דמהדרינן באמצעי מתקנתא ובוודאי יש לחוש לשאלה אם לא דגם זה בכלל תקנתא דרבנן כמו שאין חוששין לאתרמי שהשאיל כליו, והיינו מ"ש תוס' ב"מ ספ"ק הא דל"ח לשאלה מתקנת דרבנן היינו אי סימנים דרבנן דמסברא וודאי חוששין לשאלה ותוס' ורא"ש בחדא שיטתא אזלו כנ"ל ועיין:

ונלפע"ד לעשות סמוכים לשיטת הב"ש ודלא כמהר"ל מפראג מסברא ומגמ', הנה מסברא נ"ל כיון דלל"ב ל"ח לשאלה כלל, מנ"ל דללשנא קמא חשש שאלה הוא חשש בפני עצמו שנחוש לו יותר מחשש אתרמי סי' כסי' ונ"ל דש"ס הכי קאמר כליו דחיישינן לשאלה היינו הגם דסי' דאוריי' ולא חיישינן לאתרמי סי' כסי' מ"מ בצירוף בחשש שאלה לא סמכינן על סי' שמא אתרמי סי' כסי' ואת"ל לא אתרמי סימן כסימן שמא מתרמי שהשאיל ומתור' מתני', אבל בסי' מובהק דלא שכיח כלל שיתרמי ומכ"ש בט"ע דהורגין על ט"ע דליכא חשש אתרמי בדומה לו.

ולא נשאר רק חשש שאלה להא לחוד ל"ח כמו דל"ח לאתרמי סי' כסי' לחוד אי סימנים דאוריית' ומנ"ל לעשות הרחקה בין ל"ק לל"ב דלל"ק דלשאלה לחוד חיישינן ולל"ב אפי' בצירוף אתרמי ס' כסי' לא נחוש וא"כ הטוש"ע דאיירי ביש סימן מובהק בכלים איך נאמר דחוששין לשאלה שמא סי' דאוריי' לל"ק ג"כ ל"ח בסי' מובהק לשאלה, וע"כ כב"ש דמשום ס"מ דאוריית' לא חששו לשאלה אלא שמא היה דרבנן ואז מסברא אנו נחוש לשאלה דסי' מובהק אינו כלל מסברא:

ומגמרא לחזק סברא זו להוכיח אותה מכח קושי' מהר"ל מפראג דאי נימא גם אי סימנים דרבנן חוששין לשאלה למה לא אשמעינן מתני' רבותא יותר בט"ע בכלים לא סמכי' משום חשש שאלה והב"ש השיב לו דמתני' קמ"ל בכלים דלא מושלי אינשי דליכא חשש שאלה, והנה קושי' מהר"ל קשה גם אי סימנים דאוריי' סתם סי' דמתני' לאו מובהקים ננהו אלא אמצעי ומכ"ש ט"ע אין בכלל סימן ולמה לא קתני רבותא רבותא יותר אפי' בסימ' או ט"ע בכלים לא סמכינן דחיישינן לשאלה וצ"ל בכוונת מהר"ל דאי סימני' דאוריי', ונשמע ממתני' דלא סמכינן על סימני כלים מחשש שאלה דבלאו"ה סי' דרבנן כן כוונת מהר"ל אלא באמת הא ליתא דוודאי גם אי סימנים דאוריי' ובכלים חיישינן לשאלה איכא רבותא רבתא בסי' וט"ע דליכא משום אתרמי סי' כלל מ"מ לשאלה לבד חיישינן וקשה כהנ"ל, וע"כ מוכח דאי סימנים דאוריי' גם ללישנא קמא ל"ח לשאלה רק בצירוף אתרמי סי' כסי' אבל לשאלה לחוד ל"ח, והא דס"ל לרא"ש וטוש"ע דחיישינן לשאלה ביש בכלי סי' מובהק היינו שמא סי' דרבנן ואז מסברא סי' מובהק נעשה אמצעי כמ"ש הב"ש דכמו דחיישינן לאתרמי סי' כסי' באמצעי כן חיישינן דאתרמי בשאלה ומתני' ל"ק כמ"ש הב"ש דיש לומר מתני' איירי בכלים דלא מושלי, ולא מצד שאלה אתי' מתנית' רק משום דסי' דרבנן וראי' שהביא מהר"ל לשיטתו הוא ראי' מנגדתו ועיין:

וע"פ דברינו אלו יש להמתיק ולהסביר הא דל"ח לשאלה באבידה וכ' תוס' והרא"ש דתקנת חכמים הוא וש"ך ח"מ תמה דלא מצינו תקנה זו בגמרא רק לענין סימן, ולדידי צריך עוד לפי מה דאמר רבא ומטעים טעם לתקנתא דרבנן דניחא לי' לבעל אבידה דכ"ע לא ידעי סימן דידיה י"ל כל זה שייך לחשש אתרמי סי' כסי' או רמאי אבל לחשש שאלה לא יועיל זה דלפי שאנו אומרים אולי השאיל כליו לאחר וזה הניח בו פירותיו וכדומה א"כ המשאיל יודע בוודאי סי' כליו ולא ניחא לבעל הפי' שיתן סי' בכלי דמשאיל יודע היטב הסי' יותר משני עכ"פ כמותו וצלע"ג:

לכן נ"ל דאין חוששין לשאלה דאין אנו חוששין לשאלה לחוד רק בצירוף אתרמי סי' כסי' אנו אומרים שמא אתרמי סי' כסי' ואת"ל לא אתרמי שמא השאיל ולכן בממון כיון שאמרו חכמז"ל שאין לחוש לסי' כסי' ניחא לי' לכ"ע לתקנתא זו להחזיר בסימנים שוב יצאנו מחשש אתרמי לגמרי מה נאמר שמא השאיל כליו ולא שייך תקנתא ואומדנא זו כמ"ש, הא לשאלה לחוד ל"ח רק בצירוף אתרמי סי' כסי' וכיון שמין הצד שמא אתרמי סי' כסי' ג"כ א"כ הוא מ"מ שפיר מהדרינן ונותן סי' בכלי ולבעל אבידה ניחא, רק שמא לאחר אתרמי סי' כסי' רק השאיל כליו לאחר הא לזה לבד ל"ח, וא"כ הך דל"ח לשאלה באבידה לאו תקנתא אחריתא הוא, אלא דהיא היא התקנה שתקנו דמחזירים אבידה בסי' ולא חיישינן לאתרמי סי' כסי' ומיושב קושיתו ודקדוקו של הש"ך ח"מ הנ"ל:

אלא דאי סימנים דאורייתא ולא תקנו חכמים כלל לענין סימן באבידה קשה לומר דתקנו שלא ניחוש לשאלה בממון דלא שייך סברתו כמובן, ונ"ל לכן חזר ש"ס ותי' אב"ע כליו בחו"ס אבל אי סימנים דרבנן א"ש דחיישינן לשאלה, ובממון ל"ח, ובחידושי הארכתי לישב בזה דברי הרא"ש ספ"ק דב"מ התמוהא לי מאד ועפ"ז א"ש על נכון ולא אאריך בכאן יותר ועיין:

וצריך אני להוסיף דכ"ז נכון בפירות משא"כ במצא שטרות דלא שייך כ"ז כמו שאמר רבא דמי ניחא לי' ללוה אלא אם נאמר סי' דרבנן צ"ל כמש"כ הרא"ש לצ"מ בט"ע א"כ בלא"ה לא קשה משטרות דניחוש לשאלה ועיין תומים סי' ס"ה, ול"ק רק מפירות בכלים ולזה א"ש מש"כ ועיין:

והיתה לבאר דלא תקשי דליתא א"כ מאי דמקשה ש"ס מחמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ולא תי' אימא בעידי אוכף או בס"מ דל"ח לשאלה כמש"כ, הנה בקושי' זו הרגיש הפ"י בקיצור ונדחק, וראיתי מקיצור דבריו שהרגיש מסברא שכתבנו, ולדידי ל"ק כלל דכיון דש"ס אזיל אי סי' דאורייתא ומחזירים שמלה וכל אבידת אחיך בסי' אמצעי וכ' וכן תעשה לחמורו שמחזירים ג"כ כמו שמלה וכל דבר היינו באותו סימנים שמחזירים אלו מחזיר חמור בסי' אוכף וא"א לפרש הקרא בעדים או ס"מ והא דדחי תחילה אימא בעידי אוכף היינו אי סימנים דרבנן כנ"ל פשוט:

ובזה נתיישב לנו דקדוקו של הנב"י קמא סי' דלשיטת ב"ש דסימני' דרבנן מסברא חוששין לשאלה כדמקשה מחמור בסי' אוכף ניחוש לשאלה סגי הקושי' וע"כ דל"ח לשאלה ומתני' דיבמות משום דסימני' דרבנן, ולשיטת הב"ש אי סימני' בוודאי יש לחוש לשאלה, הנה הגם דאין דקדוק זה כדאי להכריע בין הב"ש ומהר"ל, מ"מ אומר דלפי דברינו א"ש על נכון בשנאמר גם אי סימנים דרבנן ולשיט' ב"ש מסברא חיישינן לשאלה כמו שחיישינן לאתרמי סי' כסי' אבל בט"ע גמור דאין שום חשש מצד הט"ע דאתרמי דקטלא עליו גברא משום חשש שאלה לחוד ל"ח כנ"ל וא"כ ל"ק קושי' נב"י הנ"ל דוודאי אי סימנים דרבנן ל"ק מחמור בסימני אוכף די"ל בעידי אוכף דגם שמלה וכל אבידת אחיך אין מחזירים רק בעידים וכן בחמור ול"ח לשאלה בעידים בט"ע, אבל אי סימנים דאוריי' קשי' שפיר כמו שכתבתי, וצריך אני לפרש דברי ביותר דלכאורה קשה איך נוקמי חמור בעידים, הא אינה דומה לשמלה דמחזירים בסי' משא"כ חמור, אבל א"ש עפמ"ש הפ"י תחילת ב"מ עיין בו, וא"כ א"ש אי סימנים דרבנן גם ס"מ לא מהני דחיישינן לרמאי ושמלה דווקא בעידים מהדרינן וכן חמור בעידי אוכף, אבל אי סימני' דאוריי' קשה שפיר כנ"ל, ובלימוד הישובה הארכתי בזה עוד ביושב כל סגנון הסוגי' ע"ד פלפול חריף:

ומצאתי ראיתי אחרי עמדי על העיון בסברא זו בנב"י קמא סי' נ"א שכבר עמד על סברא זו שכתבתי לחלק גם אי סימנים דרבנן וחוששין לשאלה בין ס"מ לט"ע והגאון מהמ"ב ז"ל והנב"י הקשו עליו א"כ י"ל גם כן כהנ"ל, אי סימנים דאורייתא והקשה מקושית ש"ס, חמור בסימני אוכף כנ"ל, ולפע"ד דבר זה פשוט כמ"ש:

והנה כשאני לעצמי לא היה נ"ל סברא זו לחלק בין סי' אמצעי לבין ס"מ וט"ע דאי סימנים דאוריית' ל"ח לשאלה רק באמצעי ולא בסי' מובהק וכ"ש בט"ע וכמו שהארכתי, אבל אי סי' דרבנן לשי' הב"ש לחלק בין ס"מ לט"ע לא היה נ"ל ברור רק על צד פלפול הלכתי עמה בסוגי' בארוכות עד שמצאתי שקדמנו הגאון מהרמ"ב זצ"ל והנב"י פלפל עמו, ובמח"כ גאוני הנ"ל היה בהעלמת עין מהם דמהר"ל וב"ש ל"ח לחלק כהנ"ל דהא קושי' מהר"ל הוכחתי מדלא קתני במתני' רבותא אפי' בט"ע בכלי' ל"מ הגם דכן קשה למה לא קתני ס"מ במתני', וצריך לתי' הב"ש אבל הגאון מהר"ל וב"ש נקטו בקושי' ותי' ט"ע ש"מ דפשיטא להו גם בטביעת עין חוששין לשאלה, ומ"מ אם דפשיטא להו כן, מכל מקום נוכל לעצמינו לחלק בין סימן מובהק לט"ע מסברא:

אבל בוא ואראך כי בסי' קל"ב מפורש ומבואר בטוש"ע דבין בט"ע בכלי ובין בס"מ צריך שיאמר השליח שלא השאיל הרי מפורש דגם בט"ע חוששין לשאלה וכלא כהנ"ל, ועוד לי ראי' גדולה מתשו' מהרמ"ב סימן ל"ו כתיב שם במכיר בגדיו בזה שראה שנטבע ל"ח לשאלה מאחר שראוהו מיד אחר שנטבע לזמן קצר ל"ח לשאלה ומובא בהג"ה רמ"א סי' י"ז סעיף ל"ב ומשמע שהי' שם הכרה ע"י ט"ע דנ"ל מורה לשון הכרה ומכל מקום היה חייש לשאלה אם לא ראוהו מיד אלמא גם בט"ע חוששין לשאלה:

ואולי יש לדייק מדנקיט המחבר סי' י"ז דאמרינן בכלים ל"מ ולא כ' אפי' ט"ע כמש"כ בסי' קל"ב משום דס"ל בט"ע ל"ח לשאלה רק בסי' כסברא הנ"ל, רק בגט דאפשר באחר החמיר גם בט"ע כן י"ל ומיושב בזה הג"ה רמ"א סי' י"ז סעיף ל"ב שכ' ביש ס"מ בכלי והקשה לנב"י למה כ' סי' ושינה מלשון מהרמ"פ סי' ל"ו שממנו מוציא דין דמשמע בהכרה ע"י ט"ע ולפמ"ש א"ש דס"ל לרמ"א באמת כהכרעת מחבר הנ"ל דכ' בסי' י"ז רק בס"מ חיישינן לשאלה ודייק מיני' אבל בט"ע ל"ח לשאלה ולכן בסי' ל"ב כ' בסי' מובהק דבט"ע בלא"ה לא ח' לשאלה כנ"ל ועיין:

וכל זה אנו צריכים רק כשנאמר גם אי סימנים דרבנן ומסברא חיישינן לשאלה בס"מ מ"מ בט"ע ל"ח אבל אי סימנים דאוריי' וחיישינן לשאלה וכתבתי לחלק בין סי' אמצעי לבין ס"מ וט"ע נגד זה אין ראי' מכל הנ"ל דטוש"ע סי' קל"ב וכן מהרמ"פ סי' ל"ו אזלי לצד דסי' דרבנן ס"ל גם בט"ע חיישינן לשאלה כמו בסימן מובהק דחשש שאלה כמו חשש אתרמי סי' כסי' אי סי' דרבנן אבל אי סימנים דאוריית' סבירי לי' ג"כ דחשש שאלה לא עדיף מאתרמי סי' כסי' ול"ח לשאלה רק בצירוף אתרמי סי' כסי' באמצעי כנ"ל דכ"ע מודים:

ומעתה נראה במאי דקמן לדין עפ"י דברים אלו בנדון שלפנינו, הנה כבר הקדמנו לעיל דשומא אי סימנים דרבנן הוה סימן אמצעי ואי סי' דאוריית' סי' גרוע, ולשיט' הרד"ק ודעימי' ע"י צ"מ נעשה מובהק, אלא אי סי' דאוריית' להך לישנא דמצוי בב"ג קמיפלגי לא נעשה מובהק ע"י צמצום מקום כמו הטו"ב ואי סימני' דרבנן נעשה מובהק ע"י צמצום, א"כ יש לנו לדין בנדון דידן מכח ממ"נ אי סי' דאוריית' ושומא גם בצמצום מקום עומד בגריעותא, הרי לנו ט"ע בכלים ונתחזק לנו הט"ע ע"י סי' בכלים שאעפ"כ אמצעי הם וליכא אלא חשש שאלה הא בארנו אי סי' דאוריי' בט"ע בכלי ל"ח לשאלה ואי סימן דרבנן ולפי דנראה מש"ע סי' קל"ב גם בט"ע חוששין לשאלה כמו שכתב מכל מקום אי סימנים דרבנן שומא על ידי צמצום מקום נעשה סימן מובהק ואמת לנו היתר ממה נפשך עיי"ש:

אלא שכבר כתבתי לעיל שלא מלאני לבי לסמוך על הרד"ך כיון שהרבה חולקים עליו בכל סי' ע"י צמצום מקום, וגם הוא רק דרך אפשר, מ"מ יש לנו דרך יותר מרווח לדין, בממ"נ כדרך הזה עפ"י תשובות מ"ב דחזינן דשני אמצעים מצטרפין וחזקנו דבריו וסעדניהו בדברינו לעיל וא"כ גם אי נימא סי' דרבנן וחוששין לשאלה גם בט"ע היינו דחשש שאלה כמו אתרמי סי' כסי', וסימן מובהק וט"ע כסי' אמצעי וחשוב ע"י חשש אתרמי בשאלה כסי' אמצעי ולא גרוע ממנו ואי סי' דרבנן שומא ג"כ סימן אמצעי לכ"ע שוב יצטרפו אהדדי סי' שומא וסי' דכליו דג"כ אמצעי הוי לכך אנו אומרים דניחוש שאתרמי סי' שומא כסי' וגם אתרמי שהשאיל בגדיו כלם הא ל"ח כמו דל"ח לאתרמי באחר שהי' לו סי' כזה וגם אתרמי עוד סי' כזה כ"ה לא חיישינן וכן בכה"ג:

שבתי וראיתי דדברי ב"ש עומדים נגדי, דחולק על הוראת מהר"ל ביש סי' בגופו וס"מ בכלים משום דגם אי סימנים דרבנן חוששין לשאלה ונעשה אמצעי, ולפמש"כ עדיין קמה הוראת מהר"ל דיצורף אמצעי שבכלי ואמצעים שבגוף, וע"כ דס"ל לב"ש דבכה"ג אין מצטרפי', ולאחר העיון הא ליתא דב"ש אזיל למהר"ל לשיטתו דע"כ ל"ל כתשוב' מ"ב הנ"ל מדכ' דיש סי' מובהק בכלים לא היה צריך רק אמצעי בכלי דאי סי' דרבנן ס"ל אין חוששין לשאלה א"כ יצורפו אמצעי בכלי ושל גוף, וע"כ דמהר"ל ל"ל כמ"ב, ושפיר השיב לו הב"ש לפי שיטתו דגם אי סימנים דרבנן חוששין לשאלה נעשה אמצעי ובהא ס"ל למהר"ל דשני אמצעים אין מצטרפינן, אבל לשי' מ"ב ודעימי' נכונה הורא' מהר"ל ולא מטעמא, ומ"מ איכא ביניהו בין שיטת מהר"ל דאי סי' דרבנן אין חוששין לשאלה וכן שי' הב"ש דחוששין דיש סי' אמכעי בכלי וסי' אמצעי בגוף ומהר"ל ע"פ שיטת מ"ב מותרת ממ"נ דאי סי' דרבנן א"ח לשאלה מצטרפינן שני אמצעי' ולב"ש דחוששין לשאלה א"כ לא נשאר בכלי רק סי' גרוע ולא מצרף עם אמצעי שבגוף עכ"פ אין ראי' מב"ש נגד דברינו:

וכן מצאתי בק"א להפלאה סי' י"ז שכ' בפשיטות דלמ"ב יצורף ס"מ בכלי וסי' אמצעי בגוף וכן נ"ל ומכש"כ בט"ע יש לנו עוד צירוף כי אולי בט"ע אין חוששין לשאלה כלל כסברת הגאון מהרמ"פ ז"ל וכפי הנראה משינוי המחבר מסי' קל"ב וסי' י"ז כמו שכתבתי ובארתי לעיל, ומן כל דין יש להתיר עלובתא דא מכבלי עיגון שלה:

ואף בכל זאת אחר אריכת דברים אלו לא נחה דעתי ולא שקטה רוחי בקרבי, יען וביען מיראי מורי הוראה אני בפרט מאיסור חמור דא"א לסמוך על סברתי ועל הכרעתי לבד, עד שמצאתי עמוד הברזל לסמוך עליו בנדון דידן והוא בתשו' חכ"צ סי' קל"ד שכ' בד"ה ועוד יש למצוא פתח תקוה דאף הסוברים דחיישינן לשאלה היינו לשאלה דרבים שזה הנעלם השאיל כליו לב"א, אבל לשאלה דיחיד זה שיש לו פצע השאיל כליו לזה שיש לו פצע כמותו ל"ח, וכאותו שאמרו פג"פ דף קע"ב אף אביי דחייש לנפילה דרבים לנפילה דיחיד לא חיישינן הגם דאיסורא מממונא לא ילפי' מ"מ הרי כ' רש"י ותוס' דילפינן איסור דלא הוחזק מממון דהוחזק אלו דבריו ז"ל בקיצור ולמעני שם לברר דבריו עיי' בו, וראיתי לאחרונים הבאים אחריו ירו חוצי השגתם עליו וסתמו פתחו בהיתר עגונא בזה, ונציג השגתם פה אחד לאחד ונאמר מה שאתנו לקיים אתו, דברי הח"צ הנ"ל:

הנה הנב"י קמא ס"א מ"ו השיג עליו דמוכח דרבא ל"ל לחלק בין לחד לדרבים דהא מייתי ראי' בג"פ דלא חיישינן לנפילה כלל משני יב"ש הדרי' בע"א ואביי דחה שאני נפילה דיחיד חזי' דרבא לית לי' לחלק, ואי גרסינן רבה מ"מ רבא ג"כ ס"ל דל"ח לנפילה ע"כ מכח ראי' דהביא רבה, וע"כ ל"ל לחלק בין יחיד לרבים וכיון דפסקינן כרבא נפל התירו של הח"צ להלכתא ע"כ, והנה באמת כבר אמורה סברת חכ"צ הנ"ל בתשוב' ב"ח לענין פקדון דל"ח לפקדון דחד ונשמר מהשגת הנב"י וכ' בקיצור דראי' רבא ניחוש שמא מסר דס"ל אין אותיות נקנית במסירה וכנ"ל אמר אביי ביבמות למאי ניחוש למסירה וכו', ורבא הגם דס"ל לנפילה דחד לא חיישינן יותר דכיון דשמי' כשמו דרכו למכור לו יותר מאחר כי לו משפט הבכורה במכירה, וראוי לו יותר משא"כ בפקדון ונפילה דחד, ל"ח וגם רבא מודה וראי' רבא לא מנפילה רק דל"ח למסירה, וע"כ משום שכל מה שבידו שלו ולנפילה ל"ח, וסרה השגת נב"י, עוד הקשה נב"י מקושי' ש"ס ב"מ ממצאו קשור בכיס וארניקי הא הוי שאלה דחד, וכבר נשמר הח"צ בעצמו מזה, אלא שדבריו דחוקים, לומר בגמ' דגט שאני דאפשר באחר, אבל ראיתי בספר בית מאיר שכ' ליישב די"ל דש"ס שם אזיל למ"ד בברייתא דהוחזק שני יב"ש וכ' הרשב"א גיטין כיון דאיכא חד חיישינן ליותר ועכ"פ מוחזק אחד לפנינו, באיסור ובמוחזק חיישינן לדחד ומיושב קושיות הנ"ל, עכ"ד והוא נכון לענ"ד:

אלא דהב"ח השיג עליו מטעם אחר דהביא ביבמות, אמר אביי למאי ניחוש לנפילה הוי נפילה דחד ולמאי צריך מזהיר זהיר, וכ' תוס' דאביי חייש לנפילה מ"מ לנפילה דחד לא חייש וקשה א"כ יאמר אביי למא' לנפילה הוי נפילה דחד ולמאי צריך מזהיר זהיר, ועכצ"ל דאם נפילה שכיח היה חייש אביי גם לדחד אלא דבלא"ה ל"ש כ"כ ובצירוף נפילה דחד ל"ח כנ"ל, וא"כ מנ"ל דשאלה ג"כ ל"ש כמו נפילה, ומסיים דבמקום דלא שכיח שאלה יש לסמוך אח"צ הנ"ל:

ולפע"ד הוראה זו של הח"צ בקדושה בשנאמר באמת בב"ב פג"פ דחה בפשיטות שאני נפילה דלחד משמע דלחד לעולם ל"ח וביבמות משמע דצריך לזה דווקא דכיון דמזהיר זהיר, וי"ל ביבמות שם קאי על דרבא דמייתי ראי' מנב"ח וחב"נ דשכיחי טובא במחוזי כיון דשכיח טובא כעדו' של רבא לא היה נפילה דחד כ"כ והי' חייש לו דנפילה בעצמותה לא שכיח כ"כ ולכן הוצרך לומר מזהיר זהיר בי' אבל בפרק ג"פ קאי אשני יב"ש הדרים בעיר אחת, דלא הוחזק רק עוד אחד בכל העיר גם אם נפילה היה שכיח מכל מקום שימצא זה יוסף בן שמעון אחד שמוחזק דווקא לא שכיח כלל ולא חיישינן כנ"ל:

ולפ"ז בהיתר עגונא דלא אתחזק כלל מי שיש לו סי' כזה גם אם נימא דחשש שאלה שכיח יותר מנפילה מ"מ ל"ח לדחד ואפי' בהוחזק יב"ש לדחד ל"ח בלי טעם דנפילה לא שכיח מכש"כ בלא הוחזק כלל וגם נראה לי דבשאלה לחד החששא רחוק יותר, דמסברא לא משאל אינש כליו אלא למכירו ומיודעו ומכ"ש לבוש שעל גופו, ונאמר שאחד ממכיריו דווקא היה לו מכה כמוהו ולא השאיל רק לזה זה רחוק יותר מנפילה דחד כמובן:

ונלע"ד דלא דווקא בסי' אמצעי בגופו מקרי שאלה דחד דגם בסי' גרוע דלא שכיח ביותר הוי שאלה דיחיד וילפינן מממון בהוחזק בנחית דרבא, ולא תקשה עלי מדמשני ש"ס באו"ג וכליו חיישינן לשאלה חזי' דחיישינן לשאלה דחד עכצ"ל משום דסי' גריע הוא ושכיח לא מקרי דחד, דהא ל"ק דארוך וגוץ שכיחי טובא בכל מקום ואתר וכל בני אדם כן הם א' ארוך וא' גוץ אבל בשארי סי' גריעי' דלא שכיחי' תמיד ובכ"מ הנ"ל כמ"ש:

אלא דעומד נגדי מ"ש בתה"ד סי' דארוך וגוץ היינו אפי' בהפלגה וכתב בנב"י דכן מוכח דאל"כ לא צריך מתני' לאשמעי' פשיטא שאין זה סימן דשכיח הרבה וע"כ באו"ג בהפלגה דלא שכיח כ"כ, וזה הכרח נכון וברור, וא"כ מוכח דלא כמש"כ דחיישינן לשאלה ולא מיקרי בכהאי גוונא שאלה דחד:

שבתי וראיתי דאין ראי' זו מנגדת נהפוך הוא אביא ראי' משם כדברי, הנה כדמשני ש"ס בב"מ, כליו דחיישינן לשאלה פי' רש"י בזה כליו היינו בגדיו וגם כדמייתי מתנית' אעפ"י שיש סימן בכליו לא פירוש כלים מה הן כליו, ולכן נ"ל דהי' קשה לרש"י כדמשני חיישינן לשאלה הא הוי שאלה דחד לכן התחכם לפרש שהי' זה כליו בגדיו ולא הוי שאלה דחד, דזה לא שייך רק בדבר שלא בא במתכווין כנפילה דחד שימצא במקרה זה ששמו כשמו וגם שאלה לאותו שיש לו מכה כמותו הגם דשאלה עצמו במתכווין אבל לא התכווין לאותו שיש לו מכה כמוהו כ"כ הח"צ, אבל שאלה דבגדיו דארוך לארוך וגוץ לגוץ כמותו כדי שיהי' הבגדים במדת ארכו וראוי עליו, א"כ אין זה שאלה דחד לכן פות רש"י כליו בגדיו כנ"ל, והנה באמת רש"י ביבמות כדמתרץ ש"ס כיס וארניקי לא משאלי כ' דנמצא בין כליו דאין דרך להשאיל רק בגדיו ולא כלים שבביתו ומתני' כליו בגדיו עיי"ש ולכאור זה תכריח לרש"י לפרש כליו בגדיי, אלא דכאן בב"מ דכתב רש"י נמצא בין כליו שבביתו לא צריך רש"י לחלק בין כליו לבגדיו כמובן ובאמת רש"י ביבמות קשה להסביר, וגם לפי פירושו ביבמות לא היה צריך לפרש כדמתרץ ש"ס כליו דחיישינן לשאלה כליו בגדיו, רק כדמתרץ כיס וארניקי לא משאלי, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, ועיין ונכון לפע"ד:

ונ"ל לפ"ז לישב סגנון הסוג' בב"מ בתר דמשני אב"א כליו בחו' ס מקשה מכיס וארניקי וכבר הקשו בה קמאי מאחר שכבר תי' תי' אחר ול"צ לדחיישינן לשאלה איך הדר הקשו מכיס וארניקי ומזה הוכיח דסברא דחיישינן לשאלה לעולם קיימא, ועיין תשוב' ב"ח, אלא שנדחקו למצוא טעם למה אמר ואב"א, כיון דקיימא בחשש שאלה, ולפמש"כ יש לומר דדחיק הש"ס לפרש כליו דמתני' דיוקא בגדיי ופשטות לשון משנה לא משמע כן, לכן מתרץ ואב"א ומתני' בכלים כפשיטות ולעולם חשש שאלה קיים כן נ"ל:

ובלימוד הישיבה אמרתי ע"ד פלפול לישב סוגי' דיבמות דמקשה מיד מכיס וארנוקי ואח"כ אמר ואב"א כליו בחו"ס, ונ"ל ע"פ מש"כ מחשש שאלה לא הדר רק באב"א מישב דל"צ לדחוק מתני כליו בגדיו דווקא, וכ"ז אי לא חיישינן לשאלה דחד ולזה אזיל סוגי' דב"מ, אבל ביבמות דמתרץ לרבא, ולפמש"כ הנב"י דרבא ס"ל דלחד ג"כ חיישינן א"כ ל"צ לאוקמי מתני' בבגדיו דווקא גם לתירוצא כלי דחיי' לשאלה וכיון דלא הדר מחשש שאלה לא מרווח מידי בואב"א כליו בחו"ס ולכן לא מתרץ כן ומקשה מיד מברייתא ומתרץ כיס וארניקי ל"מ אינשי, ומאחר שחידש כליו אלו לא משאלי ובאין דרך לשאול ל"ח לשאלה הדר צריך לאוקמי מתניתן בדוחק דווקא בכלים פרטי' דמשאלי וכן אמר ואב"א כליו חו"ס ומתנית' בכל כלים וא"ש ועיין:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה