אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה כג

תשובה כב

ה' ישפות שלומו, ויראה בנועמו ה"ה הה"ג המאוה"ג מעוז ומגדול חריף ובקי כש"ת מהר"ש ני' אבדק"ק אפ"ש יע"א:

גי"ה קבלתי זה שבועות בעסק עגונא דאתתא ונפשו בשאלתו מאתי לשמוע דעתי העני' אחר שפתח לה פתחא בכחא דהתירא, ולאשר הענין חמור ועמוק וטרדותי רבו מאד לכן אחרו פעמי תשובתי עד היום ויצאתי עתה להשיב תשובה שלימה כיד ד' הטובה עלי, ומאתו ית"ש אתחנן דיעה ובינה שלא אכשל ח"ו:

אחר שימת עין על ג' גב"ע שהציע לפנינו לא מצאתי בהם ממש ואפילו לצרופי כמעט לא חזו והנבחר אקרב והוא המאוחר שבהם שהוא ע"פ שופטי כפר ומקוים מערכאות הבצירקסאמט שבעיר פאזעג, ויש לנו לחקור על ג' דברים א) אם שופטי הכפר נאמנים שכך הועד לפני' מחזק' שלא ישקרו בפה ובכתב, ב) אם לא יאמנו מה"ט, אם נאמנים מצד חזקה דלא חציפו כולי האי לזיופא חתימת עידים שבאו בשמותם עה"ח, ג) אם יש לסמוך להתיר אשה ע"פ עדות כזה גם אם באזנינו שמענו אם יש בו די לדון ע"פ עדותן כי בוודאי מת בעל אשה הנצבה עמכם בזה, ונבארם א' לא' אי"ה ברצות ד' דרכינו ויאיר עינינו:

א) בנאמנות ערכאות בעדות אשה בלי מסל"ת דבר זה נפתח ממעיין הנובע ממקום קדוש יצא מתורתו של משה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל למדנוה והוא בח"ס א"ע ח"ר סי' מ"ג ובסי' צ"ד ולמוד הוא אצלו מסוגי' דפ"ק דגיטין דף י' וכמו דשטרות העולי' בערכאו' כשרים להוציא ממון ה"ה שנאמנו בעדותן לעדות אשה, ועיני פר"מ ני' שפיר חזו כל זה, ואני לקיים מילי דאבוה ורבן של ישראל באתי להרחיב הדברים ולחזק ולהוסיף מיא וקמחא בביאור שיטות הראשוני' שהם שתים, ומשם יפרדו ויהיו לארבע' בידינו כאשר אבאר בעזה"י:

א' שיטת ר"י שבהג"ה אשרי פ"ק דגיטין שם דנכרי מצד עצמו כשר לעדות רק משום דחשיד לשקר לא יאומן לנו ולכן ערכאו' דמוחזקי' לנו דלא ישקרו חזרו להיות כעידי ישראל, ומשה ואהרן יחד פסולי' מגזה"כ מפסול דקרובי', ונראה לשיטתו דשטרות העולי' בערכאו' מדאוריי' כשרים דחזקה זו דל"מ נפשייהו דאוריי' הוא ע"פ אומדן של חכמים מחזק' מנהג וטבע וכיון דליכא פסול דגופי' כשרים מדאוריי' חוץ משטר מתנה דחספא הוא דלאו בני שטרא נינהו עיין תומים ס' ס"ח ס"ק ועיין קצה"ח, ויש נפקותא בינייהו בע"פ בשטר מתנה עיי"ש ואכ"מ, וכן בגיטין וקדושין ושחרור דלאו בני כריתות וקדושין ושחרור נינהו, וכן שיטת רש"י משו"ה כ' לעיל דחוץ מגיטי נשים ושיחרו' עבדים משום דלאו ב"כ נינהו ומזה הוציא תוס' ב"ק פ"ח ע"א דס"ל לרש"י דנכרי כשר לעדות, וממנה נראה דס"ל דמצד נאמנות מדאוריי' נאמני' הערכאו', דאל"ה הי' יוכל לומר דבשטרות תקנתא הוא להאמינ' משום דקרוב דל"מ נפשיי' משא"כ באיסור לא תקנו וע"כ מדלא מצא רש"י לחלק בין שטרות לג"נ וש"ע רק משום דלאו ב"כ ננהו ש"מ דלולי זה הי' נאמנו' וכשרי' לכל עדות, ונראה לפי שיטה זו גם הדיוטות שהוחזקו לנו שאינם משקרים כשרים לכל עדות, וכ"כ בהג"א בשם ר"י כל נכרים שמוחזקים לנו שאינם משקרים כשרים לעדות כדמוכח מהכא וס"ל בפשיטות דהדיוטות שווי' לערכאות כל שהוחזקו לנו וידועים דלא משקרי, וכן נ"ל שיטת רש"י דאית לי' כהנ"ל, ובזה ארווח לן מה שפי' בבריי' לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט פי' רש"י משום דמרעו נפשייהו, והקשה הרא"ש אי בלא עידי מסירה מ"ט דר"ע דמכשיר כיון דמשקרו ובפנ"י רצה לומר דכוונת רש"י דפליגו בע"מ דגזרינן אטו לא ע"מ ואז חיישינן למשקר, וזהו כוונת רש"י, ודבריו רחוקים דמעייל פילי וכו' דכוונת רש"י בגזירה רחוקה כמו שחידש תוס' ולא גילה לנו רש"י מגזירה זו שהיא רחוקה וכל כי האי הו"ל לפרש"י וגם הדר תקשי קושי' על רש"י משטרא פרסא' דמוקי בהדיוטות איך ס"ל כר"ע נגד רבים ומ"ש פנ"י בזה דלרבנן דמתני' לא פליגו רבנן ור"ע בשטרי הדיוטות ולכ"ע כשרים, גם בתומים כ"כ, ולא נ"ל דא"כ יחלקו ר"ש ורבנן בסברות הפוכות דלר"ש עדיף למגזר וקרוב הוא שטרי הדיוטות בע"מ מלמגזר בגט מובהקים אטו אינו מובהק', ולרבנן ביותר למגזר מובהקים מליגזור בשטרי הדיוטות בע"מ אטו בלא ע"מ, לכן נ"ל בכוונת רש"י דמפרש פלוגתא בהדיוטות בלא ע"מ דומיא בערכאות בלא ע"מ, ומינה דומיא בערכאות דידוע לן דלא משקרי בכה"ג פליגו בהדיוטות היכא דמוחזקו לן דלא משקרי לר"ע כשרים כמו ערכאות, ורבנן ס"ל כיון דסתם נכרי' משקרי' גזרינן במוחזקי' לנו אטו סתם נכרי' וגזירה קרובה מאוד היא, אבל ערכאות בהדיוטות לא מחלפי דידועים ושמותם מוכיח עלייהו כנ"ל, והא"ש שיטתו של רש"י בשטרי פרסאה בעידי מסירה כ"ע מודים:

אלא רבינו יקר שכ' דנכרי' שמוחזקי' לנו דלא משקרי כשרים לעדות צ"ע לפ"ז וקשי' עליו קושי' הרא"ש דנקיט לדינא כר"ע דלא כדרבנן דגזרו אטו לא מוחזקי, וצ"ל לדידי' כמ"ש פ"י דלרבנן דר"ש לא פליגו בהא, או אפשר אית לי' כפי' רמב"ן בבריי' הנ"ל או אפשר מעיקר הדין אמר דכשר ועיין:

ולשיטה זו דהא דכשרים שטרי ערכאות מדאוריי' הוא ולא תקנו תקנתא בזה ול"ל דחשו להקפד' דדהו, ונ"ל פשוט דבעי דווקא תרי ערכאות גם דמוחזק לן כל אחד מהם שלא ישקר, מ"מ לא עדיף ממשה לחוד דמעיד דל"מ דגזה"כ דבעי הרי בממון וה"ה ערכאו' דווקא תרי, וה"ה הדיוטות שמוחזקי' כנ"ל:

ומלבד מ"ש דנראה מרש"י דס"ל דנאמני' הערכאו' מצד אומדנא דלא ישקרו בנאמנותם מדאוריי' ועוד יש בידינו להוכיח מפירושו י' ע"ב בקושי' הש"ס והא מודה ר"א במזויף מתוכו ופי' דשמא ימסור באפייהו ואתי למסמך עלייהו ודברי רש"י תמוהים כמו שתמה בתומים ופ"י, ואנו אין לנו בביאורו רק כמ"ש פ"י ותומים ושוים בהך דבר בפירושי' דכיון שאנו יודעים ע"פ אמיתת הדברים ידענו שנמסר בע"מ ישראל כדינו וכשיסמכו ב"ד עליהם לידע ע"י שנמסר בע"מ ישראלי' כדין הוא, ולכן הוצרך רש"י לחדש שמא ימסור באפיי' או שסבור הוא דנכרי כשר או שמא ישראל הוא, וכ"ז לרש"י לשיטתו דס"ל דנכרי אין בו פסול בגופו וכל שידוע שאינו משקר כשר מדאורי', דלדס"ל דפסול מגופו עדיין איכא חשש דלמא אתי למסמך עלייהו הגם שאמ' הוא מ"מ אסור לב"ד לדין ע"פ עדותן, ועיין תוס' גיטין ד' ע"א ד"ה מודה ר"א וכו', ובזה א"ש דלא תקשי לרש"י עדיין מהא דפ' זה בורר בשטר מתנתא דחתים עלי' ב' גיסי דפסלו משום מזויף מתוכו גם שידענו דלא משקרי מ"מ פסול דאתי למסמך עלייהו שאני התם דפסולי' מגזה"כ ואסור למסמך משא"כ נכרי' כשרים מגופ', לכן הוצרך רש"י לחדש דאתי לממסר באפייהו והיינו שיטעו שכשרים לע"מ כמו שכשרי' לחתימה, ונ"ל לאו דילמוד משארי שטרות ממון דכשרי' בחתו' דהא יראה כאן שצריך לע"מ, אלא ס"ל לרש"י דכיון דכל גט בעי לר"א ע"מ וע"ח מפני תקון העולם ורובם ככולם יש בגט תרתי ע"ח וע"מ ומי שאינו יודע ובקי סבור כי כמו שע"מ עיקר כן ע"ח, וכשירא' שמכשירי' ערכאו' לע"ח יטעו דכשרים לע"מ ג"כ ויש לו מקום קרוב לטעות בו כנ"ל, והרווחנו בזה הא דצ"ע על רש"י דכ' דהי' יוכל לתרץ בע"מ כר"א ותוס' דחה דאכתי קשי' הא מזויף מתוכו הוא, ופ"י נדחק הרבה ליישב לרש"י מ"ש משטר מתנתא דפ' ז"ב, ולפמ"ש א"ש דבשטר מתנה לא צריך רק לע"מ גם לר"א כמ"ש תוס' מלתא בטעמא א"כ בכל שטר מתנה פשיטא שאין לוקחין רק ב' ע"ח ולא ע"מ וכשירא' בערכאות דמצריכי' ליה ע"מ יראה כי פסולין לעדות של שטר מתנה ועכ"פ מקום לטעו' ל"ל, וס"ל לרש"י דאין כאן מקום משום מזויף מתוכו אבל בשטר מתנתא דפ' ז"ב דאיכא משום ב"ד דאתו למסמך דפסולין בגופ' איכא משום מזויף מתוכו כנ"ל, ותוס' לפי שיטתם מתרץ שפיר משום מזויף מתוכו דלתוס' דנכרי פסול איכא משום דאתי ב"ד למסמך וזה שייך גם בשטר מתנה כמו בשטר מתנתא דפ' ז"ב כנ"ל הקצרתי קצת ועיין:

היוצא לנו מכ"ז דמוכח מרש"י דס"ל דהך חזקה דלא משקרו חזקה אלימתא ודאוריי' הוא ואפילו לענין איסור ערוה החמור יש לנו לסמוך עלי', וכן הוא שיטתו של הא"ז שאין לו פתר רק כמ"ש פנ"י ותומים דס"ל כרש"י וככל האמור דשפיר יסמכו ב"ד על אמיתת עדותן וס"ל למעשה דב"ד א"צ לע"מ לפני' וא"צ לחקור אחרי' וכן מוכח שיטת הרא"ש דכ' בשטר מתנה דפסול בע"מ משום מזויף מתוכו דאתו לממסר קמייהו ולא משום דאתי ב"ד למסמך ואין לנו בו די באר רק כמ"ש התומי' בפירושו בחדא גוונא עם פירש"י וע"כ דס"ל דחזקה דלא משקרו דאורייתא הוא וסמכינן עלה מדאורייתא ועיין:

ב' שיטת תוס' מבוארת דף ט' ע"ב דנכרי פסול לעדות מגזה"כ מגופו והא דשארי שטרות כשרי' מתקנתא הוא משום דקפדו משום שלום מלכות כמ"ש בהג"א, ונראה דלולי דפסולין לעדות לא צריכין לתקנתא כלל דחזקה דלא משקרו דאוריי' הוא מאומדן חכמי' ז"ל, אלא שפסולי' מגופ' ולולי זה הי' נאמני' בממון מדאוריי' וכן באיסור ערוה ולהכי ל"ק לי' לתוס' י' ד"ה לאו ב"כ ננהו, דיאמר נא הא לאו בני נאמנים מדאוריי' נינהו כמו דקשי' לתוס' ה"ה דיוכל לומר לאו בני עדות נינהו, דבני נאמני' הם מדאוריי' דל"מ נפשייהו ואין להתעקש ניהי דל"ק לתוס' ולא חידש דתקנתא הוא רק מכח קושי' דפסולי' לעדות מגזה"כ משום דלאו אחיו הוא, ולא חידש זה דתקנתא הוא משום דאינו נאמן מדאוריי' די"ל דנאמנותו סברא מדאוריי', אבל לפי דחידש ע"כ דתקנתא הוא י"ל דעיקר נאמנו' דדהו לא אלימא כ"כ עד שיאמנו מדאוריי' רק תקנתא הוא, נגד המתעקש ומערער, אומר אני דמוכח כן בלא"ה דהאמינו חכמים על חזקה זו נאמנות גמור, דצל"ע כיון דתקנה תקנו שלא כדת תורה למה בשטר מתנה לא תקנו בו משום קפיד' המלכות ומ"ש עד שמקשה ש"ס בפשיטות חספא בעלמא הוא ותוס' כ' דבזה לא תקנו ולמת, ועיין תומים שלא מצא טעם לדבר, ולפע"ד הטעם פשוט דבשטר מכר והלואה כיון שאנו יודעי' ע"פ עדותן שהאמת הוא שזה חייב לזה וכשלא יפרע לו זה גזלן מחזיק בשל חבירו וזה מופסד בוודאי וכן במכר, רק גזה"כ הוא שאין בכח ב"ד לדון ולהוציא בע"כ רק בעדים כשרים בגופן, לכן ראו לתקן בזה תקנתא כיון שרוב שטרות נעשו בערכאות ומלכו' קפדו לתת קיום לשם רומא כמו לשונו וסוף כ"ס לא יהא לזה של אחרים בידו שלא כדין וזה עשה חיובו, אבל בשטר מתנה דבעצמותו חספא בעלמא הוא ואינו קונה דל"ח עלי' עידים כשרים לא מהני מידי קמי שמי' הגם שהדבר אמת ואנו עידי ראי' בדבר כמ"ש תוס' י"א ד"ה חספא וכו' ואין זה מחויב להחזיק חבירו בשלו, וזה המקבל מקבל בידו מה שאינו שלו, הגם דאם ירצו יוכלו לתקן כי הפקר ב"ד הפקר מדאוריי' מ"מ כיון שאם לא יועיל לא יזיק שלא יופסד זה שלא כדין וזה לא עשה עולה, לכן לא תקנו בזה מידי משום שלום מלכות כנ"ל פשוט וברור:

ולדברינו יובן המשך דברי תוס' יו"ד ע"ב ד"ה חספא אחר שכ' דיש משום מזויף מתוכו כ' ולא תקנו חכמים להאמינם רק בשטרי מלוה ומכר שהם לראי' וכו' שצ"ל המשך דבור זה לכאן דבר זה לחלק בין שטרי מכר למתנה בלא"ה צריכין ועיין פנ"י, ולדברינו א"ש דלפמ"ש דכל שידענו אמיתת הדבר רק דפסול בגופו יצאו לתקן משום קפידא דדהו חוץ משטר מתנה דלא מהני בעצמותו, וא"כ לענין מזויף מתוכו דלמא אתי למסמך עלייהו דבגוף הדבר שפיר קסמכינן דכן הוא בוודאי שנמסר בע"מ ומהני רק דכיון דנכרי פסול מגזה"כ אסור לב"ד לדון ע"פ עדותן דכך הי' שוב הדר הוי כשטרי מכר והלואה דתקנו לעשות דין ע"פ עדותן ומ"ש בזה שטר מתנה משטר מכירה, ולכן הוצרך תוס' למ"ש דמ"מ גם בהא לא תיקנו מידי בשטר מתנה, והטעם נ"ל כיון דכל עיקר תקנתא הוא משום דהם קפדו שיהי' תקון שטרותי' לגבי דידן כמו בדדהו, וכיון שבשטר מתנה לא הי' אפשר ולא רצו לתקן תקנתא מטעם שכתבתי כיון דבעצמותו לא מהני ולא קנה, וכבר עברנו על קפידת' דבדיניכו בעינן ע"מ, ומה לנו לתקן נגד הדין ללא הועיל ולהכשיר מזויף מתוכו כנ"ל נכון ועיין פנ"י והמעיין יבחר:

וממילא נשמע כי בעיקר נאמני' משום חזקה דלמ"נ לא תקנו מידי ולא הקילי רק מדאורייתא הוא, דאי בעיקר נאמנות לא אתברר לנו ומ"מ משום קפידא הכשירו' ה"ה בשטר מתנה הי' להם לתקנו ומ"ש אע"כ כהנ"ל:

ונראה לשיטה זו יש בו קולא וחומרא נגד שיטת רש"י ור"י שבהג"א, דלשיטה זו אם בדדהו בחד סגי וכיון דלענין נאמנו' חזקה דלא משקר זה שייך גם בחד ומשום פסול גופו מגזה"כ, מ"ש חד מתרתי, ולכן גם חד מערכאות חתום כשר ועיין בהג"ה רמ"א סי' ס"ח משא"כ לרש"י ור"י דליכא תקנתא וכשרים מדאורי' בעי תרתי, ונגד זה לדדהו גם הדיוטות דמוחזקו לנו כשרים לשטרות מעיקר הדין חוץ משום גזירת חכמי' כמ"ש באות א', ולתוס' הדיוטות פסולי' מדאוריי' ותקנתא לא עבדו דליכא קפידת מלכות בזה, ולכן הוצרך תוס' לחדש גזירה רחוקה דגזרינן שטרי הדיוטות בע"מ אטו בלא ע"מ ומפרש פלוגתא דר"ע ורבנן בהכי דא"א לומר בהדיוטות מוחזקים כמ"ש לרש"י דלתוס' פסולין מדאורייתא מגופן ותקנתא לא עבדו בדדהו כנ"ל וא"ש:

המורם מכל מ"ש עד כה דנהי דפלוגתת השיטות הוא אי נכרי כשר לעדות, מ"מ בהא כ"ע שווי' דאומדנא זו שאמדו חכמינו ז"ל היא באומדן יפה חזקה אלימא מדאוריי' דוודאי לא יכזבו ולא ישקרו רק זאת צריכין אנו למודעי ולהזכיר כי הרא"ש חידש מדילי' בגיטין סוף הסוגיא בפסק הלכה דבעל פה מרעו נפשייהו עיי"ש וביאור דבריו עיין תומים:

ואחר הוצעה זו שהוצענו נשים פנינו לעיין בנאמנות הערכאות או הדיוטות שמוחזקים לנו בכשרי' דלא ישקרו לענין עדות אשה ועד היכן כח עדותן מגיע אם מדאורייתא או משום קילתא דרבנן וקודם בואינו למטרת כוונתינו, אציגה נא אקדמות מילין בקוצר אומר:

הנה בעדות ע"א באשה רבו הדיעות, שיטת תוס' יבמות ר"פ האשה דאינו רק מקילתא דרבנן כמשמעות הש"ס, ועיין רשב"א שם ונמ"י בשם הרא"ה וריטבא דדאורייתא הוא דמכל סברות הנ"ל דמלתא דע"ל לא משקרו ואשה דייקי ומינסבא מתוך חומר וכו' יש בו די שנאמן מדאורייתא, וזו שיטתו של התשב"ץ בשיטת הרמב"ם ומובא בח"ס ח"ר סי' צ"ד ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל במתק לשונו הזהב ממתיק דברי הרמב"ם בסוף הל' גירושין, ותוכן דבריו הקדישי' זצ"ל, כל שב"ד יודעי' אמיתת הדבר שלא בתור' עדות דאמת הוא יכולין לדון שלא ע"פ עדות ואינו נכנס בגדר ע"פ ב' עדים, ולא יקום ע"א וכו' וכ' עוד שם בד"ה לפ"ז דוקא במלתא דעד"ל ששום אדם לא משקר והו' כחזקת המנהג שמנהגו של עולם כך הוא וכדומה לו ובכלל זה נראה הך חזקה דערכי לא מקשר שאומנתו הוא וכן נראה ממ"ש אח"כ בד"ה ותדע עיי"ש, אבל כל שאנו צריכין לדון על גוף זה האדם שמוחזק לנו בכשרו' וידועי' בו דלא משקר אינו נכנס בסוג זה ולכן אפילו משה אינו נאמן ולא מועיל עדותו במקום תרי, והכלל כל שאנו צריכין לדון ע"פ הכרתינו גוף זה שיוצא מן הכלל ל"מ במקום דבעי עדות אבל כל שהוא בטבע ומנהג וא"א דני' על גוף זה רק כולם שווי' בזה לאו מתורת עדות אתי' עלה ואינו נכנס בסוג עדות שדברה תורה בכ"מ אלו דבריו הקדושי' בהוספת נופך קצת:

וכ"ז שיטת הרא"ה ורמב"ם לדעת תשבץ, אבל תוס' ביבמות ל"ל ככל הנ"ל, ויש מקום לומר דבגוף הסברא לא פליגו רק דס"ל מסברא ומאומדן עצמ' דמלתא דעד"ל דע"א באשה לא אלימא כמ"ש הריב"ש סי' קנ"ה וקפ"ב דלא עד"ל וודאי הוא רק שמא יבוא ואולי חושב שלא יבוא, אבל היכא דאיכא מלתא דוודאי לגלוי ובידינו לבבר כל שעה כגון באשתמודעי' דמוחזק לכ"ע אם הוא אחי' או לא ויש לנו כח לברר וכן בעדות קה"ח וכדומה זו סברא דאוריי', וכן י"ל לכאורה דס"ל לתוס' ומה"ט כ' דרק קילתא דרבנן הוא אבל בכ"מ דאיכא סברא וחזקה גמורה דלא משקר מודה דאין זה נכנס בסוג עדות למבעי תרי כשרי':

אלא דכד נעיי' נראה דלא כן דעת תוס' מדהוקשה לתוס' בעדות ערכאות הא פסול לעדות וחידש דתקנתא הוא והא עדות ערכאות ע"פ חזקה חזק' המנהג שכל ערכי לא משקרי באומנתו וכבר בארנו דס"ל לתוס' דחזקה זו דאוריי' א"כ לא נכנס כלל בסוג עדו' ומה קשי' לתוס' וע"כ דלית לי' הך סברא אלא דכל דבעי עדו' כל הסברות וחזקות לא יועילו לנו במקום עדות עד שיהיה כדין וכדת תורה שיהי' כשרות בגופן ותרי, וכן מוכח שכן ס"ל לרבינו יקיר שבהג"א דהוקשה לו מ"ש ממשה ואהרן וחידש דנכרי כשר מגופן, ואי ס"ל דכל שיש חזקה וידוע בלב כל אמיתת הדבר מכח מנהג וטבע בני אדם לא בעי תור' עדות לא היה מקשה מידי מ"ש ממשה ואהרן הם בתור' עדות באו ואנו מוחזקי' בהם בכשרותי' שלא ישקרו זהו בתורת עדות של תורה בעי תרי ולא קרובים להדדי כאשר גזרה חכמת התורה, משא"כ בזה וע"כ דל"ל ככל הנ"ל:

ולזה י"ל דרש"י ל"ל דנכרי כשר לעדות, והא דכ' בדף ט' דפסולים לגיטי נשים משום לאו ב"כ ולא משום דפסולי', היינו דס"ל כשיטת הרא"ה דכל שאנו יודעי' בירור ואמיתת הדבר מחזק' הכל כשרים כן י"ל, ותוס' ב"ק פ"ח דכ' דנראה מרש"י דס"ל נכרי כשר אזיל לשיטתו דל"ל הך סברא כמו שהוכחנו, אבל אנו לעצמינו נוכל ליחס לרש"י הך סברא כנ"ל, אלא מן מ"ש בישוב פי' רש"י בבריי' לא נחלקו אלא בזמן שנעשה בהדיוט, דכוונתו ע"כ בהדיוט מוחזקים מוכח דרש"י ס"ל דנכרים כשרים לעדות דשם ליכא רק הכרת וחזקת גופ' כמובן ועיין:

ויש לעיין לפי שהראנו לדעת דתוס' ס"ל כל דבעי עדות ל"מ כל חזקות וסברות שהדבר אמיתית למה סמכינן בממון וערוה על חזקה דל"ח לזיופא ולא בעי עידי קיום מדאורייתא, וצ"ל וודאי סברות אומדנות וחזקות כאלו מהני וחזק' דל"ח לזיופי משום מלתא דעד"ל ואפשר ובידינו לברר אלימא טובא וסומכי' בכל על זה וא"צ לידע אמיתת הדבר על שום פיו של אדם כל שנראה שטר בידו חתום בעידים כל רואה ישפוט כי אמיתי הוא דל"ח לזיופי, אבל כל שאינן צריכין לאמיר' פה של אדם רק ע"פ אנו יודעים כולנו כי לא ישקר אדם בזה כיון שצריך לאמירת פיו נכנס בסוג ע"פ שנים עדים כל שהוא על פי צריך ב' בממון ודבר ערוה:

וכן צ"ל בהא דמתני' סוף גיטין פ"ו ע"א דמתניתין דג' גיטין וא' מהם כתב בכ"י דכשר מדאורייתא ועיין תוס' ג' ע"ב ד"ה ג' גיטין ואין לנו רק כמ"ש פנ"י פ"ו דכיון שאנו רואים הגט בידה ומכירי' כ"י הבעל כולנו יודעים שבא מידו לידה ואינו מדין עדות כלל ומה שהקשה שם מ"ש דע"מ ל"מ לר"מ כיון דיודעים אמיתת הדבר, ולרש"י לא צריך מוכח מתוכו, זה לק"מ נהי דל"ב מוכח מתוכו מי הוא המגרש מ"מ הנתינה צריך להיות מוכח מתוכו לר"מ היינו שניתן לידה מאחר ולא היא כתבה לעצמה והיינו וכתב ונתן שיהי' מוכח מתוך הכתב שכתב ונתן וכתב לר"מ כמו וחתום שע"י הכתב יהי' ידוע שניתן לה מאחר ולא כתבה בעצמה כנ"ל, ובחידושי לגטין בארתי בטוב טעם כל דברי רש"י שם דתמוהי' מאוד ופנ"י נדחק ואכ"מ, ולתוס' הנ"ל כפי שבארנו והוכחנו שיטתו צ"ל ג"כ דכיון דל"צ להגד' פה לא של בעל ולא של אשה רק כל הרואה גט זה בידו ידע שמידו לידה ניתן לה וא"צ עדות, משא"כ כל היכא דצריך הגדת פה, מפה לאוזן שומע, או ע"פ עדות בכתב בזה אם מהני, בעי דין עדות:

ועדיין יש בה מן הקושי' דמאמינים לבעל שאמר גרשתי משום שבידו וכל שבידו נאמן ולאו מטעם מגו אלא כמ"ש הר"ן קדושין כל שבידו לעשות בודאי עשה מה לו לשקר וכן אשה שאמרה גרשתני נאמנת מחזקה וסברא דלא מעיזה, והא בלא הגדת הבעל או האשה אין אנו יודעין מידי רק אחר פתיחת פיה' ושמענו להם אז אמרי' בודאי אמת יהגה חכם איך נתיר ע"ז בדבר שבערוה דבעי תרתי, י"ל דבעלי דבר שאני דבממון הודאות בע"ד כמאה עדים דמי, רק בדבר ערוה לא כיון דמחייבי לאחרינא ועיין רשב"א קדושין ס"ח, עכ"פ לא נכנסו בסוג עדות רק בע"ד וכל שיש הוכחה וחזקה דאמת חכם סמכינן שפיר עלייהו שאינם נכנסי' בסוג גזה"כ שיש בהגדת אחר שאינו בע"ד, ועוד יש לעיין בדברים הדומים לאלו וכיוצא בו והדברים ארוכים ועתיקים:

וזאת תורת העולה היא העולה מדברים הנאמרים למעלה שמצאנו בעדות ערכאות ונכרי' שיטות שתים שהם ארבעה לדעתינו, א) לשיטות רבנו יקר ורש"י דנכרי' כשרי' לעדות ממון והוכחנו דרש"י ס"ל ה"ה לדבר ערוה ועדות ערכאות או אפילו הדיוטות שמוחזקים לנו בכשרות כשהם תרי נאמנים מדאורייתא לעדות אשה, אבל חד לא עדיפא מישראל רק שנאמן קונא דרבנן, ב) לשיטות תוס' אפילו ערכאות תרי לא מהני מדאורייתא כיון דפסולין בגופן וכל הוכחות וחזקות לא יועילו לנו, מ"מ מדרבנן אפילו א' מהני כמו שסמכו בע"א ובפסול עדות עבד ושפחה משום סברא דמדע"ל בצירוף דייקי כ"ש דנסמוך על ערכי דלא משקר דחזקה זו דאורייתא היא כמ"ש ופסול מגזה"כ מ"מ מדרבנן מהני, ג) לשיטת הריב"ש דמודה לתשב"ץ ורא"ה במקצתו דכל שיש עד"ל ממש מהני מדאורייתא ול"ב דין עדות כלל, גם לשיט' תוס' דנכרי פסול לעדות עדות הערכי דחזקה דלא משקר כמו מדע"ל דלא משקרי מהני מדאורייתא ואפילו א' דלא נכנס בסוג עדות רק ידיע', אבל הדיוטות המוחזקים לנו בכשרות אפילו תרי ל"מ דכל שאנו צריכים לדון על גוף זה ועל חזקת דלא משקר הדר לא עדיף ממשה ואהרן דאדם יראה לעינים ומשתנה בכ"פ כמו הא דאמרינן המקדש ע"מ שהוא צדיק ונמצא רשע או איכפא, ד) לפי שיטת הרא"ה ותשבץ דכל עדות ע"א באשה דאוריי' משום עד"ל בצירו' דייקא אז ערכי וודאי כשר מדאורייתא ואפילו א', וקרוב לומר אפילו הדיוט דמוחזק לנו בכשרות דנאמן מדאורייתא משום מדע"ל לא משקרי אינשי הגם דסתם גוי חשוד דמשקר אפילו בכה"ג ולכן בעי דווקא מסל"ת, מ"מ נכרי זה דידוע לנו דלא משקר הדר הוי ליה ככל ישראל דסתמו לא חשיד לשקר וסמכו מדאורייתא על חזקות הטבע ומנהג כן בנכרי זה דמוחזק לנו אלא שיש לדחות כיון שסתם גו' אינו בחזקה זו דמשקר אפילו בדע"ל בוודאי לא שקר כיון שאנו צריכי' להכר' וחזק' גופו יצא מסוג זה שהוא בחזקת טבע ומנהג כולם יודעים ונכנס בסוג עדות כנ"ל, אלא מ"מ יש לומר מדרבנן מהימן נהי דפסול הוא מ"מ כיון דידוע לן דלא משקר וגם איכא מלתא דאפשר לגלוי הקילו רבנן לסמוך על עדות', וצריכה לשיטה זו:

ומצאתי ראיתי שאהבה נפשי מבואר כדברינו בתשוב' מהרי"ק שורש כ"א ומובא בח"ס סי' צ"ד ויען שאיכא למשמע מיני' טובא אעתיק לשונו הצריך לענינינו, אחר השקלא וטרי' בנידון שלו שהודה הנכרי לפני הושפטים ודייני' כי הוא הרג הישראל אי נאמן משום מסל"ת היינו אם זה בכלל מסל"ת, כ' וז"ל ועוד דאפשר דעדיף האי מגוי מסל"ת ויש להתיר אפילו בלא טעמא דדייקא, וגם בלא טעמא דמשום עגונא אקילו בה דהא אפילו אחזקה שצריך עדות גמור כגון להוציא ממון מחזקתו דבעי ב' עידים סמכו על חזקה דלא מרעו נפשייהו גבי שטרות העולי' בערכאו' ש"נ כדמוכח בפ"ק דגיטין אף אם הי' משקר לא הי' מגיע לו רק היזק מעט זלזול אפ"ה אמרינן כיון שהוא דיין לא הי' מעיד שקר ופוגם כבודו ואפילו לענין ערוה להתיר א"א לעלמא הוי סמכינן על חזקה זו אי לאו דלאו ב"כ ננהו כדמוכח שם בהדיא כ"ש וקו"ח הכא דאי לאו דקושטא קאמר דלא הוי מרע נפשו להתחייב בנפשו ואפילו נאמר שסמך הרוצח על דברי השופט שהבטיח לו שלא יגיע היזק בדבר מ"מ מה לו לשקר אם לא הרגו דלמיחש מיהא בעי, ועוד אפילו הי' סומך על השופט מכל וכל למה לי' לשווי' נפשי' רוצח בכדי הא אין לך מרע נפשי' גדול מזה עכ"ל:

והנה מריש דבריו שכ' דאפילו בלא דייקא ובלא טעמא דבעגונא הקילו נראה דס"ל משום הוכחה דלא מרע נפשי' כדמסיק ואזיל נאמן נכרי זה מדאוריי' דהרי כ' דל"ב טעמא משום עגונא הקילו דמשום הוכחה מדאוריי' נאמן גם אם נימא דס"ל דנכרי כשר לעדות רק דמשקר, וזה מכח הוכחה ידענו דלא משקר, מ"מ הא אינו אלא אחד ולמה מהני מדאוריי', ועוד הרי הוא רשע דרצחן הוא הגם שיש לנו הוכחה שדבריו אמיתיים מ"מ אין לנו להתיר ע"פ כיון דרשע הוא ועיין ש"ך ח"מ סי' ל"ד ס"ק ג', ומוכח דס"ל כשיטות הרא"ה וריב"ל דכל שאנו יודעי' בבירור אמיתי' הדבר מכח חזקה וסברא אינו נכנס בסוג עדות, ומ"מ אינו מוכח דס"ל דע"א נאמן מדאוריי' אולי ס"ל דמדע"ל דבעדות אשה לא אלימא כ"כ כמ"ש הריב"ש, מ"מ היכא דאיכא הוכחה גמורה דהענין אמת ס"ל כריב"ש ורא"ה ותשבץ ומייתי ראי' דסמכינן על חזקה וסברא כזו מהא דערכאות דמוציאין ממון מחזקתו, נראה דס"ל דמדינא הוא ולא מתקנתא שמשום שלום וקפידות מלכות סמך על דלא מ"נ אלא חזקה אלימתא הוא כאשר בארנו לעיל, וכ' דאפילו בדבר שבערוה סמכינן על חזקה זו כדמוכח שם דלולי דלאו ב"כ היינו סמכינ', לכאורה ראי' זו שאינה צריכה היא דלא עדיפא דבר שבערוה מממון דמינה ילפינן דבעי בי תרי דבר דבר מממון, צ"ל דעדיין הי' מקום לומר דהחמירו מדרבנן בא"א משום חומרא, וכמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ע היכא יליף איסורא מממונא דמצינו שהחמירו בחומר א"א יותר מבממון וכך הי' מקום לומר בכאן, הגם שבעגונא הקילו טובא היינו במה שנוגע בעדות מכ"ש שלא יחמירו יותר מבממון, הי' מקום לומר כן, וגם לרווחא דמלתא מייתי ראי' דמוכח במקומו דאפילו לענין איסור חמור דערוה דלא שייך עיגון הי' סומכי' על חזקה דל"מ נפשייהו כדמוכח שם כנ"ל ביאורו:

והנה בראי' שהביא המהרי"ק נתקשה הגאון מוה' צבי העללטר זצ"ל ומובא בח"ס שם הא בלא"ה כ' תוס' דחדא מנייהו נקט דהי' יוכל לומר לאו בני עדות נינהו, ויפה כ' אאמ"ו זצ"ל שם וקיימתי מנפשאי, ועוד י"ל דמהרי"ק אזיל בשיטת הסוברים דנכרי כשר לעדות ול"צ לומר דה"ה, והא דלא מקשה משום לאו בני שליחות ולשמה נינהו זה לק"מ דחדא ממה דשייך בגט נקט ואטו כי רוכלא לחשוב כל הפסולי' ותוס' כ' ה"ה דיוכל לומר לאו ב"ע דדבר זה כלל הוא בכ"מ ואפילו לענין ממון ולכן כ' תוס' ה"ה ואם מהרי"ק ס"ל דנכרי כשר ל"ק לי' מידי רק דיקשה הא לאו ב"כ נינהו לענין חומר ערוה וע"כ דבאמת נאמן:

אלא אי קשי' לי הא קשי' לי על ראי' מהרי"ק, דבאמת מ"ש תוס' ה"ה די"ל לאו ב"ע נינהו היא קושי' חמורה, לכאורה דל"ש לומר ה"ה דהא אי הוי מקשה לאו ב"ע הי' כולל בקושי' לר"ש גם בשטר מתנה לל"ב דחוץ מבגיטי נשים ור"ש מכשיר בכולן וקשה כיון דלאו ב"ע נינהו דפסול מגופו למה מכשיר בג"נ ושחרור ובשטר מתנה, אבל משום דלאו ב"כ נינהו ל"ק רק מג"נ וש"ע, וצ"ע לכאורה, וי"ל דתוס' ג"כ ס"ל דנכרי לאו בר קנין בשטר הוא או כמ"ש התומי' או כמ"ש בקצה"ח, ובשטר מתנה פסולו בתרתי דלאו בר עדות הוי וגם לאו בר שטר הוא וקושי' הש"ס לאו ב"כ נינהו ובשחרור לאו בני שחרור, בשטר מתנה לאו בני קנין בשטר נינהו והכל כלול בקושי' זו, ושפיר כ' תוס' דה"ה יוכל לומר לאו ב"ע נינהו דכלול ג"כ הכל, והא"ש דלא כ' תוס' דה"ה יוכל לומר לאו בני לשמה ושליחות דבדיוק נקט לאו ב"כ דכולל גם שטר מתנה, ולכן לא כ' ה"ה רק דהי' י"ל לאו ב"ע נינהו:

ולזה הלכתא לראי' מהרי"ק דיאמר נא לאו ב"נ בדבר ערוה נינהו דמשום נאמני' ל"ק משטר מתנה מידי דמ"ש נאמנו' בשטר מתנה או שטר מכר והלוואה, ואפשר לומר דהכי קשי' לי' למהרי"ק כיון דכבר הקשה לעיל חספא בעלמא והיינו או משום דלאו ב"ע או לאו בני קנין בשטרא נינהו וממילא דקשיא לר"ש לפי תי' בתרא חוץ מכגיטי נשים הו"ל להקשות מג"נ דלאו ב"כ נינהו לאודחניהו אגב הא מלתא דלא סמכו על נאמנות בדבר איסור ואיכא נפקותא לדינא וע"כ דבאמת נאמני' כך י"ל אלא דעדיין לא ניחא הא בשחרור בוודאי מהני עדותו דהרי כבר כתבנו דזו אין צריך ראי' דאי מוציאי' ממון על הוכחה דל"מ נפשייהו ה"ה וכ"ש לענין איסור, ומייתי ראי' לרווחא דלא נימא דהחמירו בחומר א"א, תינח בגט, אבל בש"ע למה יחמירו יותר והוצרך להקשות דלאו ב"כ וה"ה לאו בני שחרור דיקשה גם משחרורי עבדים, וי"ל בדוחק וצל"ע, ומ"ש בח"ס בישוב הראי' הוא עד"פ, והנה אם כי ראייתי אינה מבוררת, מ"מ הרי לנו שיטתו דנאמנות ערכאו' מדאוריי' הוא ואפילו בדבר ערוה סמכינן עלה, וכבר הראיתי לדע' דכן שיטתו של רש"י מן מה דהוכרח לפרש מזויף מתוכו דאתו לממסר באפייהו וכן שיטת הרא"ש דמפרש הכי וכן שיטת הא"ז שבש"ג, ואי הוי סומכי' ע"ז בגט בחומר א"א במקום דליכא עיגון קו"ח שיש לסמוך על עדות ערכאו' בעגונא דאתתא דטובא הקילו בי', ולדעת מהרי"ק וריב"ש ורא"ה ודעימי' שעדות גמור מדאורייתא אפילו בחד כמו שבארנו באורך כנ"ל:

עוד פש גבן לברורי הא מלתא פקפוק של הגאון מהר"מ בנעט זצ"ל שבח"ס סי' מ"ג דיש בעדות נכרי משום אל תשת רשע עד דהרי הרא"ש בתשובה לא התיר ע"פ עדות בע"ת משום תחלתו וסופו בכשרות ולא מלאו לבו של היש"ש לחלק עליו אלו דבריו, והנה מה שהתעורר בח"ס ממ"ש הרא"ש פ"ב דגיטין והוא בש"ע א"ע סי' קמ"א דשליח חוזר לנאמנותו כשחוזר בתשובה ונדחק בזה בדמיון זו כבר התעורר בתשובה מהר"י בן לב סי' ע"ה שרמז עליו בח"ס סי' י"ז ס"ק ובס' בית מאיר העתיק קושי' זו בסי' קמ"א והפשוט דחילוק רב ביני' דבשליח שא"צ לנאמנותו רק לעדות דרבנן דמה"ת ל"ב קיומא ולכן כשחוזר לכשרותו שאינו משקר לא קפדו על תחלתו וסופו בכשרות אבל בעדות מיתה דמה"ת צריך עדות גמור נהי שהקילו בו טובא בפסול לעדות ואפילו רק תחלתו בפסול ס"ל לרא"ש כ"כ לא הקילו, וכ"כ פר"מ י"נ ני', וקיימתי מנפשאי שוב ראיתי מצאתי בתשוב' מהריב"ן לב הנ"ל והוא פשוט:

והנה היש"ש התפלא מאוד על הרא"ש דהא הכשירו פסולי עדות שפחה ועבד, וע"כ הא דרשע פסול משום דמשקר לא משום פסול גופו וכיון שעשה תשובה חזקה לא ישקר והדר לכשרותו וכן הקשה בטו"ז סי' י"ז, ואאמ"ו זצ"ל כ' דצ"ל דס"ל לרא"ש אולי כיון דל"ש פסולי דאוריי' בישראל לא הקילו בו משא"כ נכרי מסל"ת ועבד ושפחה שכיחי הוצרך להקל, והי' נ"ל בתחילה דיש לו ראי' מסוגי' דיבמות כ"ה ע"ב דמקשה לר"י מהרגתיו וכ"ת בעגונא הקילו ה"א רב מנשה גזלן דאוריי' פסול לעדות אשה וצל"ע לפי מ"ש מהרי"ק שורש כ"א והעתקתיו לעיל דכ' מסברא דנכרי שאומר שהוא רוצח גם אם אין לו פחד שיענש וסומך על הבטחת השופט מ"מ מה לו לצרה הזאת לשווי' נפשי' רוצח אם לא כי אמת אתו א"כ לא מקשה ש"ס מיד מדרב מנשא דבגזלן דעלמא לא האמינו שמא ישקר במדע"ל, אבל זה שאומר שהרגו ומשווי' נפשי' רשיעי ומ"נ שהרג איש ישראלי בוודאי יותר יש אומדנא מנכרי זה שהודה שרצח, ולחלק בין שאמר לפני השופט לאמר בפני אחרי' דחוק ורחוק, וגם דילמא מתני' קמ"ל דהוא לא ישא אבל אחרי' ישאו באופן שמודה ומעיד לפני ב"ד והרי מתני' לא להך דינא אתיא אלא דהרגתיו לא ישא ומשום דיוקא אחרי' ישאו י"ל כהנ"ל ודברי מהרי"ק צלע"ג, ולהרא"ש י"ל מזה הוכיח דברשע לאו משום משקר אתי' עלה אלא כל שהוא פסול בגופו להעיד לא הכשירו בעדות אשה והיינו בישראל פסול מרשע' דל"ש כמ"ש בח"ס ושפיר מקשה ש"ס וה"ה בחוזר לכשרותו דנאמן שלא ישקר מ"מ לא מועיל עדות משום דפסול כהנ"ל ראי', אלא דעדיין צ"ע מנ"ל לש"ס להקשות הא הכי קאמר וכ"ת דבעגונא הקילו הא אמר רב מנשא וכו' מנ"ל מרמ"נ דלא הקילו משום שפסול בעצמותו, דלמא לא הקילו רק בגזלן דעלמא משום דמשקר והרי כל עיקרינו לא הקלנו רק משום סמכי' דלא משקר ורשע חשוד לשקר אפילו בדעד"ל, אבל באומר הרגתיו שיש סברא להאמינו כהנ"ל מנ"ל, וע"כ משום קושיתינו צ"ל דאין זו סברא כ"כ דלא יחזיק עצמו לרוצח כדי להאמין לרשע, והיינו הגם שלא מאמיני' לי' משום דרשע הוא ומ"נ אי שקר בימינו לאו רשע הוא, וצ"ל לר"י דנאמן על עצמו מה שמעיד על עצמו דל"ל דרבא, מ"מ לא נאמן שהרג בעל אשה זו אלא אחר הרג ובזה משקר דבעל של עצמו הרג ולא נאמונהו כיון דרשע הוא לפי דבריו כנ"ל ועיין:

והנה בתה"ד בפסקי' סי' רכ"א ומובא במהר"י בן לב הנ"ל נתקשה בסוגי' דיבמות בקושי' ש"ס דלמא מתני' בעשה תשובה והא מתני' לאו להך דינא אתי אלא דלא ישא, וכ' דמשמע לש"ס דאפילו לא עשה תשובה איירי ועוד כיון דהוא רשע כולי הא שרצח והרג אפילו בעשה תשובה ל"מ דבעי' תחלתו וסופו בכשרות אלו דבריו:

והנה מ"ש בתי' ב' דקושי' ש"ס דאפילו עשה תשובה ל"מ צל"ע מנ"ל לש"ס להקשות דלמא משום עגונא הקילו ומהא דרב מנשא לק"מ דהוא אמר דינו בלא עשה תשובה דומי' דגזלן דברי' אפילו לא עשה תשובת מהני ובדאוריי' לא, ומשום דחשוד לשקר אבל בעשה תשובה מנ"ל, ולכן העיקר כמ"ש תחילה דמשמע לי' לתלמודא דמתני' בלא עבד תשובה ונ"ל להוסיף דמשמע ונראה לתלמודא כן דאי בעביד תשובה מ"ט דר"י דמחמיר בהרגתי דפשיטא לש"ס דבעשה תשובת לא יחלוק אדם כמו שהקילו בשפחה ועבד וע"כ מתני' בלא עביד תשובה כנ"ל והוא נכון ופשוט, ולזה מלבד שאין לנו ראי' מסוגי' דיבמות לשיטתו של הרא"ש אלא יש לנו ראי' להיפוך דפשיטא לש"ס דבעשה תשובה לכ"ע מהני עדותו כנ"ל:

והנה היש"ש הגם שהרבה להתפלא על הרא"ש מ"ש משפחה ועבד מ"מ לא מלאו לבו להקל נגדו יען לא מצא לו חבר מי שחולק על הראש ולא מלאו לבו לעשות מעשה נגד דעתו והנה כבר הבאנו דמהרי"ק חולק בפירוש על זה בעובדא דילי' לסמוך על נכרי רוצח וכ"כ בבע"ת, ועוד י"ל דלפמ"ש התומי' סי' ס"ח דרא"ש ע"כ ס"ל נכרי כשר לעדות כ"ז אין לו פתר א"כ כבר יצאנו י"ח, דראש עצמו הי' מתיר בנכרי ערכי וכדומה דהא ס"ל דכשר לעדות, ועוד י"ל הא דהחמיר הראש דוקא בעדות בע"ת דליכא סברא להאמינו רק משום דע"ל ס"ל לראש דאין זה רק סברא שהקילו רבינו משום עגונא, וס"ל כל כי האי לא הקילו בפסולי עדות, אבל כל שיש לנו הוכחה גמורה של דאוריי' להאמינו מודה הרא"ש לא מבעי' אי ס"ל כריב"ש דכל שיש סברא אלימתא מהני מדאורי', אפילו לדחולקי' על זה ואם גם הראש מינייהו, נ"ל כיון דסברא אלימתא כ"כ הוא שהיא דאוריי' הגם שעי"ז לא יוכשר עדות הפסול בגופו, מ"מ מודה הרא"ש דהקילו חכמי' דאתי במשקל עם מה שהקילו בכ"מ על סברא דעד"ל שאינו חזקה בעדות מיתה כ"כ כמ"ש הריב"ש, וכעין זה כ' פר"מ ני' ויפה כ' הגם שלא ביאר כאשר בארנו מן כל הנ"ל יצאנו י"ח לצאת ידי דעתו של הרא"ש ז"ל כנ"ל:

כל זה כתבנו לפי דהוציא היש"ש וכן הח"מ וט"ז ס"י י"ז מתשוב' הראש, אבל למעיין היטב ברא"ש בתשובתו יראה דאין הוכחה דדעתו כך אלא מ"ש בסופו בממון צריכי' אנו לחקור היטב אבל בעגונא יש להקל, יש לפרש דקאי על כל מ"ש תחילה בענין סופו ותחילתו בכשרות זה רק לענין ממון, וגם צריך לחקור ולבדוק אם עשה תשובה שלימה כראוי', וכיון שיש לפרשו כך מנ"ל לפרשו בענין דקשי' עליו טובא, והקושי' שיש בזה הן הן הראיות דכונתו כמ"ש כך עלה במחשבה לפני, וראיתי אחרי רואי ובנותי בספרי' שכ"כ במהר"י ב"ל סי' הנ"ל ובתחלת התשובה נכנס לבית הספק בכוונת הרא"ש ופשוט לי' מהא דכ' הרא"ש ספ"ב דגיטין גבי שליח שחזר בתשובה וכ' הגם שיש לחלק כמ"ש לעיל מ"מ לא נראה לו דמסתמא שווי' הם בדינא כיון דבעגונא הקילו לא החמירו יותר מבשליחות הגט והאריך שם בזה, ומשו"ה נראה לו יותר דמ"ש הרא"ש בעגונא בוודאי יש להקל היינו דל"ב סופו ותחלתו בכשרות ושם מביא גם התה"ד בפסקי' וכ' גם לתי' ב' שכ' התה"ד בסוגיא דיבמות יש לדייק מדכ' ברציחה כה"ג בעי תחלתו וסופו, משמע דבשאר מילי לא, ונ"ל טעמא מ"ש רציחה משאר מילי דרשע כולי האי חיישינן שמא לא שב בתשובה שלימה ואדם יראה לעינים וכיון דבלא"ה רק מקילתא דרבנן הוא ומעיקר הדין ל"מ מידי חיישינן שמא לא שב ומשקר ודוקא ברוצח דהרשיע הרבה ומכוער הדבר כנ"ל, וגם זה רק לתי' ב' ולא החליט התה"ד, וכבר כתבנו דתי' קמא נכון ועיקר לפי' הסוגי' וכן נראה דעת המחבר סי"ז שכ' בסעי' ו' שמתירי' נשים ע"פ בע"ת והוא מתשובת הרא"ש ולא העתיק פרטי דיני' דבעי שיהי' בשעת ראי' כשר וכן רמ"א לא העתיק דבר זה, וט"ז כ' שקיצר במקום שהי' לו להאריך והעיקר חסר, לכן נ"ל דלא פרשו הא דתשוב' הרא"ש כמו שפרשו היש"ש וט"ז ואמת נכון הדבר:

ואחרי שזכינו להעמיד הוראתו של אאמ"ו זצ"ל כי בקדושה היא ועשינו לה סמוכין וסלקנו כל ערעורים, והנה קמה גם נצבה, נשובה נא לראות מה יהי' בנדון שלפנינו, דבכל זאת לא מלאני לבי להאמין לשופט ונאטער של מקום פלעטערניון דחותמי' עצמם גממיינדע פארשטעהער ג' נאטער, מסופקני טובא אם יש להם דין ערכאות או דמי' לכנופי' דארמאי יעיין רש"י דלאו ערכאות כינהו, אבל גם הדיוטות לא הי' אלא שאינם ממונים מאת המלכות, ורמב"ם פי' שאין ראש וגובה להם עמהם, וכ"ש אם המקום ההוא כפר ושופטי כפרי' הללו ידועי' ערכם וקלות' ומהות' בענין השייך למינוי שלהם, ומ"ש פר"מ ני' דיש להאמין בנדון שלנו וכדומה שלו משום דמדע"ל ל"מ דהרי בידינו לברר ולשאול פי עדים במקומם, ומשו"ה דחה ג"כ ראי' אבא מאוה"ג זצ"ל בתשובת הר"ן כמ"ש בסי' מ"ד בסופו דבמעשה דתשובת הר"ן אפשר לברורי אלו דבריו, ימחול מ"כ כי שגה בזה דזה לא נכנס בסוג מדע"ל ל"מ כיון שיוכל להכחיש העדים כי הם משקרי ומי יודע האמת עם מי ובכה"ג יוכל החי להכחיש החי, גם חד לגבי תרי, ואם יאמנו ב' יותר ממנו לא נתגלה קלונו עד שנאמר בו הסברא דעביד לגלוי ל"מ אינשי, ועיין כתובו' כ"ב ע"ב גירושין יכולה להכחיש, אבל מיתה לא יכולה מכחישתו, והא דנדה מ"ח ע"ב שכ' הראשונים דיש להאמינם משום מדע"ל לא משקרי ושם אפשר לברר לעין כל ויתראה שקרותי' משא"כ דבר שבין א' לחבירו או לב' ויותר ל"ש מדע"ל לא משקרי וראי' אאמ"ו זצ"ל נכונה וברורה, ודברי פר"מ ני' בנדון שלנו אין להם מקום:

ב' ולכן צריכין אנו לבוא אל העיון לדרוש אחר חקירה ב' שהצבנו, אם יש לסמוך על עדותו דכך נאמר לפנינו כיון שחתומי' ב' עדים בעצמם וחזקה דל"ח אינש לזיופי, או אולי בנכרי ל"א האי חזקה, ויעיין ח"ס סי' מ"ג סוף ד"ה גם וכו' נראה דמספקא לי' הא מלתא אם שייך בנכרי הך חזקה:

ובתחלת הרעיון הי' נראה כמו דגוי א"נ בעדות אשה דחשוד לשקר במלתא דע"ל גם בצירוף דאשה דייקא א"נ כי חשוד לזייף ול"ש גבי דנכרי לא חציף אינש לזיופי דטעמו משום מדע"ל כמ"ש פנ"י ריש גיטין וכ"כ תוס' כתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינא הוא וכו' ודברי תוס' אלו הי' בהעלמת עין מפנ"י שם ובכתובות כ"ח עיי"ש, ונכרי דחשוד לשקר במדע"ל דעדות אשה ה"ה דחשוד לזייף כן נראה לכאורה, אלא דיש לחלק דוקא במלתא דלא עבידא לאגלוי בודאי נהי דישראל לא מכניס עצמו לספק זה וחושש לנפשו שמא יבוא ברגליו, ולרא"ה ודעימי' סברא זו דאוריי' בצירוף דדייקא, ולריב"ש שכבר הבאנו לעיל סברא זו דרבנן, כ"ז בישראל אבל נכרי דיש בו קלות דעת לא חש לנפשי' כולי האי ואולי לכן א"נ ואצ"ל במדע"ל דזיופי שיש בידינו לברר כרצונינו דלכ"ע דאוריי' היא אולי גם נכרי ל"ח למרע' נפשי' כולי האי, ומנא אמינא חילוק זה דמוכרח הוא דהא חמשה נשים אינם נאמנים בעדות אשה דחשידי מחמת שנאת' ישקרו במדע"ל, ומ"מ נאמנות להביא גטה וכו' כמבואר בגיטין כ"ג ע"ב ומה בין גט למיתה שהכתב מוכיח והיינו דל"ח לזייף משום שנא' הגם בעדות אשה חשידי לשקר במדע"ל ומ"מ ל"ח לזיופי דהוא משום מדע"ל וע"כ צ"ל דהך מדע"ל דזיופי עדיף טפי ולא חשידי חמשה נשים, ולפ"ז נ"ל א' מה' נשים המביא' בידה כתוב וחתום בו עד או עדים שמת בעל צרתה ל"ח לזיופא שהיא כתבה, דלשקר במדע"ל לא חשידי כמו בגט ועדו' דיש משום דייקא ומנסבא כנ"ל, וא"כ ה"ה נכרי דל"ח לזיופי ולשקר במדע"ל כ"כ:

ויש לדחות דנאמנות חמשה נשים עדיפי מנכרי דהן ל"ח דמשקרו וזייפו במדע"ל כ"כ אבל נכרי בכי הא חשוד, ויש לי ראי' דחמשה נשים נאמני' יותר מישראל רשע וגזלן דאוריי' דהא קיי"ל בגיטין שם דהנהו נשים נאמנו' לומר בפ"נ כיון דאיכא כתב ולא סמכינן עלייהו כ"כ רק בעדות דרבנן דמדרבנן בעי בפנ"ח ומ"מ שליח רשע אינו נאמן כמבואר בראש ספ"ב דגיטין ובש"ע סי' קמ"ט ע"כ ד"ה נשים עדיפי מרשע ישראל דלא חשידי כ"כ כמוהו וא"כ אין ראי' מנשים דנאמנו' ולא חשידי לזייף דה"ה נכרי, דנכרי וודאי לא עדיף מרשע ישראל דגרוע מהן כמ"ש:

ובעמדי בענין ובעיון צל"ע דרב יוסף איפכא ס"ל דביבמות כ"ה ע"ב מסיק דלדידי' רב מנשא לר"י ולרבנן רשע נאמן בעדות אשה משום עגונא הקילו וחמשה נשים אינו נאמנות ע"כ צ"ל לדידי' דחשידי לשקר מכח שנאה יותר מרשע דאוריי' וזה דלא כמו שהוכחנו מדפסקי' דשליח א"נ לומר בפ"נ וכו' וה' נשים נאמנות וע"כ דל"ח כ"כ בעינינו לשקר כמו רשע ברשעתו וצל"ע, ואולי י"ל ר"י לשיטתו דס"ל בגיטין כ"ג ע"ב שם דבח"ש שצריך לומר בפ"נ א"נ ס"ל דחשיד' ה' נשים טובא ואפילו לעדות דרבנן אין נאמנו', ס"ל דה' נשים גריעו, גם לעדות אשה מרשע גמור, ואנו דקיי"ל כרבא ביבמות שם דרשע א"נ לעדות אשה ס"ל דרשע גרע יותר מה' נשים ואף דקיי"ל כאביי בגיטין שם דנאמנו' לומר בפ"נ אבל רשע לא כן י"ל ע"ד פלפול ומ"מ עדיין לא א"ש מנ"ל לחלק על ר"י בסברו' הפוכות וצל"ע:

היוצא לנו דאין לדמות ולהאמין לנכרי דל"ח לזיופי מה' נשים כמ"ש ניהו דה' נשים ל"ח לזייף משום שנאה אבל נכרי גרע ע"כ מהן, ולזה יש לנו מקום עיון ברשע גזלן אי איכא האי חזקה דל"ח לזיופי, ולרב יוסף דהוכחנו בסמוך דס"ל דה' נשים גריעי בנאמנו' מרשע, וכיון דה' נשים לא חשידי לזייף כמבואר ומפורש במתני' דגיטין הנ"ל ה"ה וכ"ש דרשע ל"ח לזיופי אבל לפי דקיי"ל דרשע גרע מה' נשים כמו שהוכחתי, א"כ אולי דחיישי' ג"כ לזיופי, ולא מצאתי דבר זה ולא משתמט שום אדם דאמר דחיישי' ורשע המוציא שטר דבעי קיומא מדאוריי', ומפורש מצאתי בתוס' כתובות צ"ב ע"ב שכ' דגם גזלן מוחזק ל"ח לזייף בדבר שיבורר שקרותו בב"ד יעיי"ש, והוכיח דבר זה דאל"כ לא שבקת חי, ונ"ל דמ"מ תוס' לא חולק על דינא של הראש בפ"ב דגיטין דשליח רשע א"נ לומר בפ"נ, דכיון דמדרבנן צריך קיומא ואמירה דידי' במקום קיום דרבנן כיון דרשע הוא לא האמינו דחשוד לשקר, משא"כ ה' נשים נאמני' יותר כיון דעיקר סמיכה מפי כתב הוא מדאוריי' כנ"ל וא"כ י"ל ה"ה נכרי דל"ח לזיופי ולא חצוף כולי האי:

אלא דעומד נגדינו שיטתו של הרמב"ם פ"ו מגירושין הלכה ז' דפסול בעבירה מה"ת שהביא גט ולא נתקיים אינו גט, והראב"ד ויתר הראשונים השיבו עליו למה אינו גט שמא יתקיי' למחר, ונראה דלא השיבו, למה אינו גט לחלוטי' שמא יתקיים אבל מודו לרמב"ם דכ"ז שלא נתקיים יש בו חשש דאוריי' וצ"ע הלא רק מדרבנן צריך קיום, ומ"ש מל"מ דרמב' איירי בבא בעל ומערער דחוק ורחוק, וגם לא נתיישבו משיגי הרמב' דלא מתרצו לי' בהכי דל"ק להו דמדאורייתא כשר בלא קיום, ואנן אין לנו ישוב נכון רק שכ' פנ"י כשם דס"ל לרמב"ם כיון דרשע הוא חיישינן לזיופי מדאוריי' ולכן כל שלא נתקיים איכא ספק דאורייתא ומוקמי' האשה על חזקת', וס"ל לרמב"ם דהגט בטל, ולדברינו א"ש דלא הקשו ראשונים דאין כאן חשש דאורי' דמודו לו בזה דכאן ברשע איכא חשש זיופי דאורי', אבל חולקי' תמהו עליו מדכ' הגט בטל עדיין בספק עומד דלמא היום ומחר יתקיים ול"ל משום דאוקמי' אחזק' א"א אמרינן בודאי מזויף הוא ובוודאי ראו' וזיוף עד שאם קבלה קדושי' מאחר דא"צ גט דמשום חזקת א"א לא אמרינן וודאי זייף רק שמא כנ"ל להוסיף ולבאר:

והרי לפנינו דרמב"ם ומשיגיו ס"ל דרשע חשוד מדאוריי' לזייף דלא כתוס' כתובות הנ"ל, אלא דצ"ע דלא לשתמט שום פוסק דיאמר דבר זה דרשע המוציא שטר בעי קיומא מדאוריי' ומסתימ' כל ראשוני' והפוסקים לא נראה כן:

ולכן נלפע"ד דבהא כ"ע מודים לתוס' דל"ח אפילו לגזלן מוחזק לזיופי, והא דרמב"ם נ"ל על דרכו של פנ"י, ותחלה אומר מה שכ' פנ"י שם ראי' לדבריו, מדלא נאמן רשע בעדות אשה דהוא ג"כ משום מדע"ל אינו ראי' כמ"ש כבר לעיל, ואין דמיונו של פנ"י עולה יפה בזה במח"כ דשם ליכא מדע"ל כ"כ דאין בידינו לברר הא מלתא משא"כ בחשש זיופי זה בידינו לברר כרצונינו, ובישוב הרמב"ם אקדים מה שהעליתי מאז בתשובה א' דבשליח המביא או אשה המביא גיטה ליכא חזקה דל"ח לזיופי משום מדע"נ דהא אפשר להו להשתמט כי הבעל זייפו כדי לקלקלה הגם דאנן ל"ח לזה כמבואר בראש ריש גיטין מירושלמי הם יוכלו להשמט שהוא זייפו וליכא חציפו' כ"כ דלא אתגלי לעיני כל כמו בכל זיוף דיהא נראה וניכר לכל מבלי שיוכל להשמט, והא דלא בעי קיום מדאוריי' בשליח ואשה המביאי' גט, נ"ל דבאמת דבר זה דטעמא דל"ח לזיופי כ' רש"י דלא חציפי לזייף, ולא גילה לנו טעמא למה, ותוס' כתובות כ"ח וכן בראשונים טובא נתקשה דא"כ לא שבקת חי וכו' עד דחידש בכתובות צ"ב דגם גזלן ל"ח לחצוף כולי האי במדע"ל, ועיין פנ"י כתובות כ"ח דהי' בהעלעת עין ממנו דברי תוס' הנ"ל, וחידש כן מדנפשי' דטעמא משום דעד"ל, וס"ל דתוס' לא ס"ל האי טעמא לכן הקשה מה שהקשה, וצ"ל דס"ל לתוס' בקושי' דל"ח לזיופי משום דל"ח כשר מישראל לעשות מעשה מכוער כזה לתלות שקרו וסרחונו באחרים ולשנות כתב יד עצמו שהוא כתב ידו של המוציאו כולי האי לא נחשד ישראל ולכן הוקשה לתוס' דא"כ לא שבקת חי הנהו אינשי דפחיזי ורשיעי יוציאו שטר על כל מי שירצו, עד דחידש בדף צ"ב ע"ב דמטעם דמדע"ל הוא וגם המוחזק לרשע וגזלן לא חשיד לשקר במדע"ל כנ"ל, וכן נראה מלשון רשב"א ב"ב דף ק"ע שכ' דלא חשידי ישראל לעשות שטרות בזיוף ולא כ' דלא חציף נראה דלאו משום שיתגלה קלונו ברבים אלא דלא חשיד לעשות מעשה זיוף, וזכר לדבר הא דאמרו דיבורא אמרי מעשה לא עבדי עיין גיטין ס"ז ע"א ובתוס' שם:

ובזה יובן מ"ש הרמב' פ"ז מהלכ' גירושין הלכה ה' אע"פ שאין עדי' ידועי' וכו' וצ"ע כשאין ידועי' מי הם לאו מדע"ל הוא דיאמר שחתמו והלכו להם ואנחנו לא נוכל לחקור כדי לברר שקרו והרוצה לשקר ירחיק עדותו, ועיין פנ"י כתובות כ"ח שתמה בזה וכ' דבאמת בעי עדים שאנו מכיר' ונדחק בגט הבא ממדה"י שמסת' עידי ב"ד ומסופרי' הם ודוחק, ותי' נעלם ממנו במח"כ דברי הרמב' כנ"ל, ולפמ"ש א"ש דלאו מצד מדע"ל הוא רק משום דלא חשוד לעשות מעשה מכוער כזה, ומדברי הרמב"ם ראי' לדברינו, אלא דיש לדחות זה דבעצמו שיאמר שחתם עדים שאינם ידועי' לנו יוכר שקרותו ויתגלה קלונו דרוצה לשקר וכו', הגם שמצינו כזה מגו שאמר בפני פלוני וכו' והלכו למדה"י מ"מ דוחק לומר כן כמ"ש דהענין בעצמו מכעור ומעשה כזה לא עבדו, וכן הוא בכל גיטין שע"י שליח ואשה שיכולי' להשמט על הבעל וע"כ מהאי טעמא דכתיבנא דחזקה דלא יעשו מעשו כזה וכדכתיבנא, כדברים האלו העליתי מאז וכאן הוספנו תוספת מרובה:

ואחרי הדברים האלו נתיישבו לנו שפיר שיטתו של הרמב"ם בשליח פסול לעדות דאינו גט דחזקה זו דלא יעשה דבר מכוער מבלי שיש עוד גם סברת דמדע"ל אינה חזקה רק לכשר בישראל, אבל מי שהוא רשע מדאוריי' עד שהוא פסול לעדות חשוד לזייף ולעשות דבר מכוער כזה, לכן איכא ספק דאוריי' אי מזויף הוא וס"ל לרמב"ם דאוקמא אשה בחזק' א"א, ובהא פליגו עליו משיגיו אולי יתקיים אח"כ בחותמיו אבל מודים לו שראוי' לומר שהוא ספק דאוריי' כנ"ל נכון בעזהי"ת:

היוצא לנו מדברינו בדינא ממונא במוציא שטר שאין עדיו ידועי' לנו אם איש כשר מוציא אותו מדאורי' ל"ב קיום, אבל גזלן המוציא בעי קיום מדאורי', אבל בשמו' ידועי' גם בגזלן לכ"ע ל"ח לזיופי במדע"ל כנ"ל נכון ועיקר:

וע"פ דברינו אלו מצאנו מקום ישוב על תמיה' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בח"ס ח"ר סי' מ"ד וכן בכמה תשובות על שיטות הרמב' ורוב ראשונים דעימי' במצא כתוב בכתב פלוני מת ל"ח לזיופי מדאוריי', ורבנן לא החמירו בו, ותמה מה מדע"ל שייך בזה שאין יוצא מתחת יד אדם דלמא א' כתבו על שם ראובן וחתם שמו, ולא מצא ישוב לזה רק ע"צ הדוחק והרגיש בעצמו שהוא רחוק אלא שלא מצא פתר אחר לתמי' זו, ותמה אני על קדושתו שהי' הכל פתוח לפניו ונתקיים בו ועפעפיך יישירו נגדיך, שלא זכר ב"א מן התשוב' כי כבר התעורר בזה בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ז ס"פ ט' וכ' דה"ט בעצמו שטר שקידש פלוני פלונית, ובעדות אשה הקילו כמו עד מפי עד, ועיין קצה"ח שם שהקשה על הש"ך משטרי הקנא', ולק"מ דשם דמי שמוציא יותפס בשקר הדרינן לל"ח לזיופי מה לי אם בעשיר זייף או אחר והוא מוציאו באמרו שניתן לו לקנין ופשוט:

ובכ"ז לא יצאנו מידי קושי' ותמי' על הא דיסמכו כ"כ בעדות אשה במקום שאין שום הוכחה דלאו מזויף הוא ושוב לא הצילנו בדברינו ובדמיוני' לעד מפי עד, ולכן נ"ל כמ"ש דל"ח לזיופי לאו משום מדע"ל לחוד הוא רק משום דל"ח שיעשה מעשה לחתום שם אחר ולשנות כ"י עצמו שרגיל בו, וה"ט דס"ל דל"ח במצא כתוב פלוני מת דרוב ב"י בחזקת שלא יעשו מעשה מכוער כזה, ולמעוטא רשיעי ופחותי ערך ל"ח, ואפשר גם ה' נשים לא חשידי שיעשו מעשה כזה הגם דחשידו לשקר במדע"ל כמו עדות אשה דלא עד"ל בבירור ואין בידינו לברר מ"מ לעשות מעשה כזה לא חשידי כנ"ל:

ואפשר יש להעמיס זה בכוונת הרמב' שלהי הלכ' גירושין דכ' דווקא כתב יד ישראל, והרבה פרושי' נאמרו בו ובטעמו, ולמ"ש נ"ל דכוונתו דוקא כי ישראל ל"ח לעשות מעשה מנוער כזה אבל כתב נכרי וחתום בשם ישראל כשדרכי ישראל' לחתום בגופן שלהם חיישינן שמא נכרי כ' על שמו והוא בודאי חשוד במעשה מכוער כזה במקום שלא יבורר ויתגלה קלונו ברבים כנלפע"ד:

וי"ל דיש מחמירי' שמביא הרמב' דמצריכי' קום במצא כתוב דווקא במצא כתוב דליכא חזקה דעד"ל לא משקרי רק מטעם דל"ח לעשות מעשה כזה בהא ס"ל דבעי קיום כיון דחזקה זו לא אלימא וגם יש לחוש למיעוט רשעי ישראל דחשידי בכך וקרוב לחשש דאוריי' הוא, אבל היכא דשייך חזקה דלא חציף במדע"ל שגם רשעי ישראל לא חשידי בכך מודו דלא בעי קיום מתקנתא דרבנן דווקא, והדין עם הרמב"ן דרבנן הקילו בעגונא יותר מדין דאורי' ולא להחמיר באו יותר על דין דאוריי' כנלפע"ד נכון לדינא:

המורם מדברינו ופירות הנושרים דגזלן מוחזק אינו חשוד לזייף היכא דעבידא לגלויי ובידינו לאגלוי', הגם דגריע טובא בנאמנו' מה' נשים כמ"ש לעיל, וי"ל דגם נכרי לא חשוד לזייף בכה"ג, דנכרי לא גרע מגזלן ורשע דאורי', וכן משמע לי קצת מלשון רי"ף שלהי יבמות דכ' דישע דאוריי' נאמן במסל"ת דלא גרע מנכרי דנאמן במסל"ת יעיי"ש, ומדלא כ' דפשיטות דעדיפי' מנכרי ש"מ דס"ל דל"ל עדיפותא ויש לדחות דלא גרע פשיטא לי' אבל דעדיף לא פשיטא לי', וכן משמע קצת מלשון רשב"ם ב"ב ק"ע דכ' דלא חשידי ישראל לזייף משמע דוקא ישראל אבל נכרי חשוד, אלא לפמ"ש לעיל דכוונת רשב"ם שלא לעשות מעשה מכוער גם דלא עביד לאגלוי' כמו בשמות שאין ידועי' לנו ולא שמענום מעולם והוא אומר שהם ממרחקים ולא יודע איה מקומם לכן כ' רשב"ם דל"ח ישראל בכך דוקא ישראל, אבל נכרי חשוד, אבל דעד"ל ששמותי' ידועי' או שאומר לנו איה מקומם לחקור אחרי' גם גוי לא חשוד, ולשון רש"י ריש גיטין לא חציפי אינשי כולל כל סוג בני אדם אפילו נכרי' יש במשמע:

ואביא לי' ראי' מהימנא דנכרי גרע בהמניתו מרשע גזלן דאוריי', מסוגי' דיבמות כ"ג דמסיק לר"י לרבנן משום דבעגונא הקילו להאמין לרשע, והא דנכרי לא יחלוק אדם דא"נ רק במסל"ת כמבואר במתני' שלהי נדרים לא תהי' כהנת בפונדקת וכו' וע"כ צ"ל לרי' דנכרי גרע טפי לחושדו לשקר במדע"ל מרשע ישראל גזלן ורוצח ונהי דבכל זאת י"ל דל"ח לזיופי ולשקר במדע"ל ושאני לעדות אשה דלאו מדע"ל כ"כ הוא כמ"ש כמה פעמים מ"מ עכ"פ יצא לנו משם לרי' דנכרי גרע בעדות אשה מרשע גמור דלא חשוד לשקר במדע"ל כמו עדות אשה ונכרי חשידי', וא"כ אין לנו ראי' דל"ח נכרי לזיופי שהוא מדע"ל גמור, ממה שרשע נאמן דהרי לפנינו דנכרי גרע טובא מישראל רשע, ואולי גם במדע"ל ממש חשוד הוא, ולכן דבר זה עדיין צ"ע וחידוש לדינא:

ונבוא לנדון שלפנינו ולפע"ד הגם כי לא אתברר לן שפיר אי סתם נכרי חשוד לזיופי, מ"מ יש לסמוך על שופטי מקום פלעטערניץ דנהי דחששנו להם שאין להם דין ערכאות שאינ' ממוני' מאת המלך ואולי שופטי כפרים נינהו מ"מ בוודאי לא חשידי כולי האי לשקר באומנתם ובמני' שלהם לזייף במדע"ל וכיון שכתבו מקום העדים מפורש באר הטיב בידינו לברר ח"י ממק"א ול"ח שופטי' שכל דברי המקום נחתכו' ע"פ לשקר כ"כ ולשלוח זיופא לערכאות הממוני' מאת המלך כאשי' וגובה להם ומורא' עליהם, ואנו יודעי' ששופטי' אלו חתמו בח"י מקיומא של ק"ק בצירקסאמט שבפאשני והם ערכאות ממונים מאת המלך כבר הארכנו שנאמנים בעדותן ובקיומם, ושופטי העיר שבמקומו מכירי' ח"י ק"ק בצי"א שוב אין לנו לחוש כלל לשום זיוף כנלפע"ד בטח בלי פקפוק:

ולחוש לשיטתו של הרא"ש בגיטין יו"ד בפסק הלכה דחידש לן דבע"פ מרעו נפשייהו הגם שלא מצאתי מי שמביאו לפסק הלכה, טוב לנו לערכאות שבעירו יכתבו בעצמם על הג"ע שבא מפלעמערכינוץ מקוים מבצירקסאמט מפאשעני, שהם כתבו לשם לבקש כהנ"ל ובא להם תשובה זו והם מכירי' ח"י בצירקסאמט הנ"ל, ובזה יצאנו חובותינו לשיטת הרא"ש הנ"ל, ומ"ש בח"ס בכמה תשובת' בענין כתיבה נקבלת תשובה על בי דואר:

ובכל זאת אי קמאי דידי הוי עובדא לא הייתי מכניס עצמי בכ"ז להיות מהדר לשמוע מפי עדים שניים ישראל מפיהם, או הייתי כותב לרב וב"ד סמוכי' ביותר שישמעו מפיהם, והיינו מרווחים עוד אולי ע"י שמיע' מפיהם לאזנינו וחקירה ודרישה הי' מתברר לנו ביתר שאת כדי לסמוך על עדותו שהוא בעל אשה זו העלובה הנעצבת ונצבת אשר אני דנים עלי':

ג) אחר שבררנו כי ג"ע הנ"ל כאלו שמענו באזנינו ב' עדים כי יאזף שולץ שהי' שוחט אצל ה' האפמאן מת בפאשעני ונקבר שם, צריכי,' אנו לברורי אם יש ממש בעדות זה להתיר אשה על ידו:

הנה לא הזכירו רק שמו ושם משפחתו ולא שם אביו ולא שם עירו, והנה מתשוב' הריב"ש סי' קכ"ח מובא בב"י סי' י"ז ובד"מ אות כ"א באברהם פר"מ נראה דאלו הזכירו ש"ע מה שהזכירו שם כינוי משפחתו פרח הוי כשם אביו הגם שאין מפורש בריב"ש מ"מ מתוך דבריו משמע כן, וכן כ' המזרחי סי' ע"ה בסופו על שם הריב"ש דמשמע כן וכן הסכים הוא עמו בנדון שלו בשם עזריאל אשכנזי, דאשכנזי הוי כשם יחוס משפחתו ועיין ח"ס ח"ר סי' מ"ה ד"ה וכיון שכתבנו וכו' דשם כינוי משפחתו פאפר הוי כשמו ושם אביו ועיין בק"ע סי' ק"ה, ועיין ב"ש ס"ק כ"ח בשם מהרשד"ם דשמו ושם משפחתו מהני ועיין בק"ע סי' של הרשד"ם, דשם משפחה עדיף משם אביו דשכיח טובא ואם ימצא שלא חסר מאותה משפחה מי ששמו יעקב עזר אלא זה, אשתו מותרת, נראה כוונתו כי שם משפחתו עדיף משם אביו השכיחי טובא היינו דלא חיישינן שיש עוד משפחה שכנוים כמשפחה זו דעדיף משם אביו דשכיח יותר שיהי' שמו ושם אביו שווי' משני משפחות שיהי' כנוים שווה, וכיון דלא חיישינן למשפחה אחר', ידעי' שזה ממשפחה זו, וכיון שבודקי' משפחה זו שוב ליכא למיחש למידי, אבל בלא בדיקה נראה דאפילו כשמו ושם אביו לא הוי דבמשפחה זו עצמה אין לנו סימן מי הוא מן המשפחה רק שמו לבד ושכיחי טובא שיהי' כשמו בעולם וכ"ש במשפחת א' דאסקו בני אב א' שם בניהם בשווה, כשם אביה' כן נ"ל כוונת הרשד"ם, וכן נראה מסברא, מ"מ הרי לנו משמעות הריב"ש והמפורש בתשובה, מזרחי וכן הסכי' בח"ס דשם משפחה כשמו ושם אביו, ואפשר גם הרשד"ם מודה דכשמו ושם אביו הוא אלא דהוא צריך בדיקה כדי שלא נצטרך עוד לשום דבר ותשובה הרשד"ם א"ע לא נמצא באמתחת ספרים שלי כדי לעיין בו כדחזי:

ולפ"ז לא חסר רק שלא הזכירו שם עירו, והעלה המהרי"ק ומובא ברמ"א סעי' י"ח ומצוין בטעות והוא שורש קפ"ד דהיכא דאיכא הוכחות ואומדנו' שזה הוא ל"צ ש"ע, ולמעיין במהרי"ק בעובדא דידי' הי' שם כמה ענינים מוכחים דזהו שאנו מבקשים שהי' כמה וכמה ענינים וסבות ומקרה דל"ש ורחוק מאוד שיזדמנו יחד באיש א' ששמו כשמו כמו בזה, אלא דהוציא דינו מתשוב' הרא"ש שבטור סי' קי"ח וע"פ פירושו בתשוב' הרא"ש לא הי' הוכחה וענינים טובא רק א' וב' ענינים ומזה דן המהרי"ק קו"ח בנדון שלו, וגם מדכ' הרמ"א סתם אם יש אומדנא והוכחות משום כל שיש אומדכו' והוכחות חזו לצרופי להקל הגם שאינו דומה להא דמהרי"ק, ועיין תשובת מזרחי סי' ע"ה דאזיל בשיטת מהרי"ק, ועיין בק"ע סי' קצ"ח וסי' רצ"ח ובח"ס סי' מ"ה, ובנדון שלנו יש ג"כ כמה הוכחות דבעל אשה זו מת דלחוש ליאזף שולץ אחר צריכי' אנו לומר שהי' תואר פניו ושערות ראש וזקנו ועפעפי עיניו וגובה בקומה ואיש משתכר ושוחט כמו בעל אשה זו נהי שכולם יחד אינם ראוי' לצרפם לסימן מובהק כמבואר, ומ"ש פר"מ ני' לכמה פוסקי' אומנת הוי סימן וציין על ב"ש ס"ק נ"ח ובק"ע, שגה ברואה ועיניו הטעתו דשם מלתא אמורה שהנכרי אמר היהודי העוסק במלאכה בעיר מת כוונתו עיר הסמוכה קאמר לאו דמלאכה סימן אלא שאנו מביני' ע"י שאמר העוסק במלאכה בעיר דכוונתו על הידוע לנו בעיר הסמוכה והוי כמזכיר שם עירו וכן הוא מ"ש בק"ע סי' רע"ו ע"ד הנ"ל, ועיין בק"ע סי' רל"ו מתשוב' מבי"ט, דמזכיר שמו וש"ע ואומנתו הוי סימן קאי אלעיל שהי' ג"כ פסח ומעט זקן בצירוף כל הנ"ל סמך המבי"ט בצירוף כל זה כמבואר למעיין בפנים, מ"מ בנדון שלנו נראה דדומה להנ"ל ויש לסמוך על עדות הנ"ל הגם דעדים שאמרו שיאזף שולץ שהי' שוחט אצל ה' האפמאן ולא הכירו ולא העידו על תואר פניו וקומתו ושכרותו מ"מ אנו יודעי' מן עדות של ה' האפמאן ובצירוף שניהם אנו יודעי' שהי' בעל אשה זו על פי אומדנו' והוכחו' כהנ"ל:

והיתה לבאר כי מ"ש בפשיטות דיש להתיר ע"פ צירוף עדות מזה ועדות מזה וע"פ יש לנו ידיעי' ברורה למדתי כן מתשוב' הריב"ש סי' קכ"ח שבבי' סי' י"ז ובד"מ אות כ"א ועיינתי בו מבואר ומפורש כ' שאם יש א' שמעיד שהי' בעלה של זו בירושלים, וזה שלפנינו מעיד שלא הי' אחר ששמו אברהם פרח שם מעדותו של שניהם בצירוף הי' נוכל להתיר:

והאמת לא אכחד מתחת עטי עט סופר שראיתי בח"ס ח"ר סי' ס"ה ד"ה והמבי"ט ח"ג וכו' ושם כ' והמבי"ט לטעמו אזיל שכ' בח"ב סי' מ"ט וז"ל אע"ג דהוי חצי דבר עדות לכל חד מה שלא ידע ישראל השני' הגוי כיון של"צ עדותו אלא להתיר' לכתחילה מהמנינן לי' וכו', נראה מדברי המבי"ט כי לולי שכבר ע"י עדות ישראל הותר מה"ת לא מהני צירוף עדות נכרי משום דבר ולא חצי דבר, ועפ"ז דן אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בנדון שלו לצרף העדות תרתי משום דבעדות א' יצאנו מאיסור דאוריי', וזה דלא כתשוב' הריב"ש הנ"ל דס"ל דמהני הגם שנראה שבכל א' מהם איסורא וקיומא מדאוריי' מ"מ ל"ח משום חצי דבר, ונפשינו בעובדא דידן ברברבתא, ומהתימא שלא הזכיר בח"ס מתשוב' הריב"ש הנ"ל וצ"ע:

והנה מ"ש המבי"ט כיון דיצא' מאיסור תורה וא"צ לעדות השני רק מדרבנן תו ליכא משם חצי דבר, נראה דס"ל בעדות שא"צ רק מדרבנן לא קפדי' על דבר ולא ח"ד, לכאורה זה נגד שיטו' רמ"ה שבטור א"ע סי' קמ"ב ובש"ע שם חד דיעה היכא דגט יוצא מתח"י א' והשני מעיד בפניו נמסר לו צריכי' שיהי' ע"מ ג"כ דאל"ה הוי חצי דבר ועיי' כ"כ שם, והא מדאוריי' סגי בע"מ לחוד דדמאוריי' עידים החתומם כמי שנחקר' עדותן בב"ד ול"צ לעדות שבפניו נמסר רק מדרבנן וס"ל דהוי חצי דבר דפסול וזה דלא כמבי"ט:

ועיי' פי' גיטין ע"א שהקשה על הרמ"ה מסוגי' ש"ס שם דאמר ר"א אמר ר"י ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת ידי ע"כ דהוי כשני' ע"ז ושניי' על זה וע"כ דס"ל לר"י להך לשנא משו' לשמה והא הוו"ל חצי דבר דנכתב בלא נחתם לשמה הוו"ל ח"ד וכ' ואין לומר כיון שא"צ העדות רק מדרבנן דמדאוריי' לא חיישי' משו' לשמה הא הרמ"ה ס"ל ע"כ גט בעדו' שצריך רק מדרבנן דווקא דבר ולא חצי דבר עיי"ש שהניח בצ"ע וכ' ואולי יש לחלק, ולפע"ד לחלק וודאי כל שלא בעי כל העדות רק מדרבנן כמו שנכתב ונחתם לשמה כשר אפי' כ"א מעיד רק על ח"ד, אבל כשחצי עדו' מדאוריי' כעדו' של עידי מסירה, ומדרבנן לא מהני המסירה עד דידענו שאינו מזויף הגט דעדו' זה דקיום ל"צ רק מדרבנן כיון דעדו' דאוריי' של ע"מ תלוי' ועומד בעדות של עידי קיום הו"ל עדות של ע"מ חצי דבר מדרבנן וכיון דבעדו' דאוריי' בעינן שיהי' עדותו עדות גמור בלי שיצרכו עוד עדו' של אחר כיון דמדרבנן תלוי' וצריכא של אחר נפסל עדותן מדרבנן עכ"פ, אבל עדו' של קיום באמת כשר הגט שאין עדוהי' גמר דבר כיון דאין צריך לעדותי' רק מדרבנן, כל שאין צריך לעדו' רק מדרבנן הם אמרו דעדו' כזה כשר אפי' הוא רק חצי דבר ואפי' תלוי' בעדות אחרות מדאורי', וא"ש שיטה הרמ"ה ולק"מ קושית פנ"י והבן:

היוצא לנו מדברינו דעדות שצריך רק מדרבנן לא כשר אפי' כ"א מעיד רק ח"ד, אבל כשחצי עדו' צריך מדאוריי' חצי זה נפסל אם חציו מעכב אפי' רק מדרבנן, ובנדון המבי"ט הא צריכי' עדות של נכרי מדרבנן גם עדות של ראשון דנפל למי' שאל"ס חצי דבר הוא דהלוי' מדרבנן בעדות השני והריב"ש ס"ל אפי' בעדו' דאוריי' בעגונא דאתתא לא מקפידי' בדבר ולא חצי דבר וזה ג"כ א' מן הקילות שהקילו בעדו' אשה א"ש אבל המבי"ט דס"ל דפסול רק משו' שא"צ לעדו' שני רק מדרבנן דלא כרמ"ה לכאורה, ואפשר כיון שבמי' שאל"ס רק לכתחילה לא תנשא ס"ל דכבר עדו' הראשון דבר ולא חצי דבר הוא דגם מדרבנן מהני רק לכתחלה לא משו' חומרא יתירא שהחמירו בא"א ועיי':

אלא דבאמת נפלאות נפלאתי על המבי"ט מלבד כי לשיטת תוס' ב"ק ע' ע"ב דכל שא"א להו לראו' יותר בשעתו לא הוי חצי דבר גם בנדון שלנו שהיהודי ראה הטביע' ולא ראהו מה שא"א לו לראו' יותר ונכרי מצאו מת לא הוי בכ"א חצי דבר, וגם לשיטת הרי"ף דלא תלי' ביכולי' לראות, ונראה שהיא עיקר לדינא עיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"א, מ"מ המה אני כיון דלא בעי' בעדות אשה שום דין עדות והכשירו אפילו עבד ושפחה נכרי וכדומה, ולא מקפידי' על רישא דקרא ע"פ שנים עדים וכו' למה נחמיר ונקפיד שיהי' דבר ולא חצי דבר וצ"ע טובא:

ולכן נלפע"ד דמבי"ט לעולם לא התכווין לזה להצדיק שיצא כבר מאיסור מה"ה משום חצי דבר, ולעמוד על כוונתו צריך אני להעתיק לשונו הצריך לענינינו אחר שהעלה שם באותה תשובה כל דלא צריכי' לעדות נכרי רק כדי דלכתחילה תנשא ובלא עדותו אם נשאת לא תצא כמו במשל"ס מהני עדות נכרי בלא מסל"ה וע"ז כ' וז"ל ומעדות ישראל שטבע בים ומעדות נכרי שקברו תסהיי' שמעתתא היתר אשה זו דהא אם באים ב' בני אדם ומעידי' הא' מעיד שפלוני טבע בים ומת, והב' מעיד שקבר אותו זה שאמר הא' טבע אע"פ שלא הכירו משיאי' את אשתו אע"ג דנראה דהוי חצי דבר לכל חד, וה"נ בגוי, מה שלא ידע הגוי ידע הישראל כיון שא"צ לעדותו אלא להתיר' לכתחילה מהמנינן לי' עכ"ל הצריך לנו, ומהא דכ' כיון שא"צ לעדותו רק להתיר' לכתחילה מזה למד אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל דאל"ה הוי ח"ד, וצ"ל כיון דא"צ לעדותו של נכרי רק מדרבנן מהני חצי דבר או דמקילי' בי' או אפשר כוונתו לש"ס ב"ק ע' ע"ב לר"ע בעדי קדושין ועדי ביאה עיי"ש, ולפע"ד נראה דכוונת המבי"ט דסובב והולך על מ"ש כבר דלהכי סמכינן על עדות נכרי שלא במסל"ה כיון שא"צ לעדותו רק להתיר' לכתחילה, אבל משום חצי דבר גם כשהיינו צריכי' לעדותו מדאוריי', ובמסל"ת מהני, וכן נראה ממ"ש תחילה מאם באו וכו' אע"ג דנראה כחצי דבר וכו' ולא כ' טעם למה מהני חצי דבר, ולא כ' מפני שא"צ רק להשיאה לכתחילה רק כשבא לדון בעובדא דילי' בעדות נכרי בלא מסל"ת, ולא רצה במ"ש אם באו ב' בני אדם וכו' רק להביא דמיון מב' ב"א שר"א אומר חצי דבר דמצרפי' עדותן ול"ח כלל בעדות אשה לחצי דבר וכן נכרי וישראל אלא כ"ז אם נכרי מסל"ת, ובנדון שלו שלא הי' מסל"ת מסיי' אח"כ משום דא"צ לעדותו רק להתיר' לכתחילה, וכן נראה מתשוב' מבי"ט סי' ק"ט שכ' בפשיטות מצרפי' עדות ישראל ונכרי במסל"ה ולא כ' מלתא בטעמא משום שא"צ לעדות נכרי רק להשיאה לכתחילה כמ"ש בסי' מ"ט וע"כ דפשיטא לי' דמשום ח"ד אין לחוש כלל אפי' בשצריכי' לשניים לעדות דאוריי' כנלפע"ד נכון וברור בכוונתו, לולי דעת קדשו של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, ואפשר לרווחא דמלתא כ"כ כי בנדון שלו הי' הצירוף ג"כ להתיר' לכתחילה:

היוצא לנו מהאמור כי אין מחלוקת וכולם שווי' בזה דיש לצרף עדות תרי ויותר אפילו כשצריכי' כולם להתיר' מאיסור א"א מדאוריי', וא"כ בנדון שלנו ג"כ נוכל לצרף העדות הגם שזה בלא זה לא סגי להוציא' מאיסור וחשש דאוריי' כנ"ל, שבתי וראיתי בג"ע של ה' האפמאן כי לא ידע באיזה זמן ושנה שתואר אותו וסמניו כי כן יש לנו לחוש שמא זה שהעיד בסמניו הי' אחר, וזה שהעידו ב' עדים שיאזעף שולץ שהיה שוחט אצל ה' האפמאן אחר הוא והי' מוקדם או מאוחר מזה שהעיד עליו ה' האפמאן ונפל צירוף עדות שלנו בבירא, אם לא נאמר דכיון דעכ"פ ה' האפמאן אמר שא' שהי' בו סמניו כמו בעל האשה הלזו והלך מאתו ושמע שהי' נחלה בעיר פאשעג ומת שם הגם ששמע שמת אינו עדות דחיישינן שמא מחמת אומדנא הוציאו הקול שמת, מ"מ עכ"פ שמעי' זו מהני שידענו שנחלה שם א' שהי' בכל סמניו תוארו וגדלו ושכור ושוחט ככל שהי' בבעל אשה זו בביתו והלך לעיר הנ"ל ונחלה שם וצריכי' אני לומר שעוד א' הי' אצלו בזמן אחר שוחט שהי' שמו ומשפחתו כשם בעל האשה וגם הוא קרה לו מקרה זו שהלך לעיר ההיא וחלה ומת שמה כל כי האי רחוק שיזדמן, ובצירוף כ"ד של ג"ע מקרעמניטץ הגם שהבל הוא, ומ"ש פר"מ ני' דמסתמא על הידוע כיונו לא נ"ל דלמא הי' ידוע לאחיו של זה איש אחר דמתקרי בחניכתו שולץ, והוא השומע שאל על הידוע לו ולא השיב לכן אין ממש בעדותו, מ"מ לסניף בעלמא וגם בצירוף שמיעת האשה הגם שנראה מבטן מי יצא מה ששמע' ולמי שמע', מ"מ בצירוף כל הנ"ל דעתי נוטה להתיר אשה זו מלכה אשת יאזף שולץ, ולאשר ממורא' הוראה אני, ודבר זה צריך מיתון וחיפוש לדמות מלתא למלתא, ועובדא לעובדא, ואני בעל מלאכות הרבה במילי דארעא ושמיא, והפסוקנו עסקות וטרדות רבות בעסקי בענין זה, לכן בל יסמוך עלי פר"מ ני' עד ישאל עוד לא' מגדולי ה"ה המפורסמים, ובהסכמתם למטינא שיבוא מכשורי ואהי' סניף לדבר מצוה ה רבה כזו אשר הרבה שקדו חז"ל לתק"ע, והי' זה שלום הכ"ד ידידו:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה