כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יח
יברך ד' את יצחק, וישפות שלומו ישביעהו מטובו, ה"ה י"נ הרב המאור הגדול חרוץ בעל פיפיות עומד לתלפיות כש"ת מו"ה יצחק בדאכצקע ני' אבדק"ק קערמענד יע"א:
הנני עתה באתי, לקיים הבטחתי זה שבועות שתים כי אקח מועד לבוא אל העיון בשאלה שהציע לפנינו והיא בכתובים מגלה מזה ומזה היא כתובה, ויסובבו דברינו על דברי שאלתו, ואביא בתשובה שלימה לפניו בעזרת הפותח שערי בינה:
והנה שאלה כזו לא חדית היא לנו וכבר הלכו בה נמושות גאוני קמאי בתשובותי' ועיין פנ"י כתובות בקו"א סי' ל"א והוא מביא תשובת כנסת יחזקאל, ובנוב"י תנינא סי' י"ד חאה"ע ובתשובה שאח"כ, ואענה גם אני חלקי בביאור שיטות הפוסקים הצריכים ביאור:
פתח דברינו יאירו לפרש ולבאר דברי הרא"ש פ"ק דכתובות דף ט' אשר כמעט לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לפרשו על נכון וראש המדברים והמקשים הוא המהרי"ט בחי' לכתובות שם ראשון לציון מ"ש הרא"ש דלא אמר ר"ג ברי עדיף רק היכא דאיכא מגו כדמפרש לקמן והכא ליכא מגו הוא תמוה דאותה מגו דאיכא במשארסתני נאנסתי דמוכת עץ אני איכא גם הכא ודוחק דאזיל בשיטות ר"ח דמוכת עץ פתחה סתום דמשו"ה לא היה לו לרא"ש למחשב לר"י טועה משום דלא סבירא לי' כר"ח, גם מ"ש אי נמי היכא דאיכא חזקה ומבאר והולך הגם דאיכא חזקת היתר וצדקת הא איכא רוב רצון ורובא עדיף, גם זה יפלא כל זה איכא לקמן לענין ממון רוב רצון מנגדתה ומ"מ נאמנת ומ"ש לענין איסור, ולבסוף הדר מייתי הרא"ש ראיי' לר"י משארסתני נאנסתי קשה מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר אלו הקושיו' אשר על הרא"ש וכמעט לא נמצא פתח למו בדברים המתיישבים על הדעת:
ואני בעני' בינותי ומצאתי מקום ישוב לחומר הנושא ליישב דקדוקי' וקושי' שהעלינו אחד לאחד ויהי' כל דברים נאחדים זע"ז, מ"ש דווקא היכא דאיכא מגו וכאן ליכא מגו, י"ל עפמ"ש הב"ש סי' ס"ח דרי"ף לא העתיק רק לישנא בתרא לקמן הכא איכא חזקה וביק ללישנא קמא ש"מ דס"ל עיקר כל"ק וכן ס"ל לר"ן ומ"ש ב"ש ועשה דיוק מרמב"ם דס"ל כל"ק עיקר כבר כתב בהפלאה בקו"א דאין מוכח כן מרמב"ם עיין בו:
והנה בטעמא דרי"ף דשביק לל"ק ולכאורה לא פליגי רק חדא ועוד קאמר, נ"ל דבאמת מגו זו גרוע מאוד דעד דלא ידעינן דאזלינן בתר חזקת הגוף גם מוכת עץ איננה נאמנת ולא מצינו מגו כזו רק כשהי' לה טענה מעולה לפי דעתה דלא אסרה נפשה לכהונה והרגיש הרא"ה במקומו בזה, ובש"מ כ' דוודאי לאו מגו הוא זה אלא לאלומי ברי דידה מהני צירוף מגו גרוע כזו, ועיין תוס' דף י"ג ד"ה רב אסי וכו' וס"ל לר"ש דלשנא בתרא חולק על ל"ק בדבר זה היינו וודאי מגו טבא מאינו נאמן לנאמן מהני בהדי ברי להוציא ממון, אבל מגו גרוע כזו לא נכנס בסוג המגות כלל אלא משום חזקה, ונקט הרי"ף עיקר כלשנא בתרא דמחמיר, וכן נראה מסוגי' הש"ס פ' המדיר בסוגי' דמומין דל"ל לכולהו אמוראי שם טעמא דר"ג משום מגו אלא משום חזקה או משום כאן נמצא וכאן הי' כנ"ל וקצת מזה איתא בהפלאה בקו"א:
ונראה שכן שיטות הרא"ש דלא קיי"ל כלשנא קמא דברי גרוע מהני לצרפה לברי וזהו שכ' דלא אמר ר"ג ברי עדיף אלא היכא דאיכא מגו לא כתב דהתם איכא מגו אלא היכא כל מקום שיש מגו וסתמא דמגו כפירושו בכ"מ מאינו נאמן לנאמן ומ"ש כדמפרש לקמן היינו דמגו מהני להוציא ממון במקום בר' ושמא הגם דקיי"ל כלישנא בתרא דחולק על ל"ק היינו במגו גרוע, אבל במגו טבא כולי עלמא מודים, אבל הכא ליכא מגו דהא גם מוכת עץ לא היתה נאמנת כנ"ל:
והיתה לבאר דס"ל לרא"ש כמו דאונס לא שכיח ורוב לאו באונס ולכן לא מועיל לה חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה כמו שכתב אח"כ מוכת עץ לא שכיח ורובא איכא ולכן מוכת עץ אינה נאמנת א"כ ממילא בטענה נאנסתי ליכא מגו דהוי מאינו נאמן לאינו נאמן וקיי"ל דלא מהני לצרופי לברי כמ"ש:
והנה מ"ש הרא"ש א"נ היכא דאיכא חזקה והכא הגם דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה הא איכא רוב רצון ורובא עדיף וצ"ע הא לקמן לענין ממון ג"כ איכא כל זה וס"ל לר"ג דנאמנות, ביישוב דבר זה אנו אין לנו אלא מ"ש במהרי"ט דלקמן כיון דמכח חזקת הגוף אמרינן תחתיו נפגמה אלא שאין אנו יודעים שמא ברצון זינתה אם כן הוא כאינו יודע אם פרעתיך כיון שכבר נתחייב חייב לה כתובה ואינו יודע אם נפטר מחובו על ידי שזינתה ברצון, וכ"כ במהר"מ שי"ף לקמן דף י"ב ע"ב בביאור הסוגי' ואם כי הדברים אמיתי' מ"מ צריך אני להוסיף דברים דלכאורה קשה כיון שיש רוב דעדיף מחזקות שלה א"כ אינו דומא לאינו יודע אם פרעתיך דהתם משום דאיכא חזקת חוב נגד חזקת ממון אמרינן ברי עדיף, אבל פשיטא דלא עדיף חזקת חוב מחזקת ממון רק דשקולים הם זה מול זה דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף, אבל כאן דאית לי' לבעל רוב המסייעו מי נימא דמשום שאתחזק בחובו הוי כמוציא ממנה לגמרי עד דרוב לא יסעייהו שיהא דומא להא דאין הולכים בממון אחר הרוב, והוי כברי וברי ועיין לקמן ר"פ האשה שנתארמלה דהו"א כיון דרוב מסייע' הו"ל כברי ושמא קמ"ל כיון דברי בפיו הו"ל כברי וברי, וכאן בוודאי ע"י הרוב יהי' נחשב כברי על פי הרוב, לכן נ"ל להוסיף על דבריהם דרוב זה דרצון אינו רוב גמור כמ"ש תוס' ולכן הגם שבכ"מ רובא עדיף משני חזקות כמ"ש הריב"ש כידוע, היינו רוב גמור, אבל רוב גרוע כרוב רצון לא אלימא יותר משני חזקות היינו חזקת כשרות וחזקת היתר שלה לבעלה, ומ"ש הרא"ש דרובא עדיף מחזקה היינו רוב גמור וממילא רוב זה במשקל עם ב' חזקות והוי לי' פלגא שוב הוי טענתו כאינו יודע אם פרעתיך, וכ"ז לענין ממון, אבל לענין איסור כיון דאיכא ספק השקול סבירא לי' לרא"ש כד חולק על הר"י מנ"ל דס"ל לר"ג דברי עדיף וסמכינן על דברים שהמה גרועים מעד אחד בזה כיון שמעידה על גופה ועיין:
והנה בבבא דהיא אומרת מוכת עץ אני כ' הר"ן ללשנא דאוקמא אחזקה דבמוכ"ע איכא חזק' דבנות ישראל אין מזנות וצ"ל לפירושו הגם דמוכת עץ לא שכיח כמ"ש הר"ן בסוגי' דפ"פ וכמ"ש הרי"ף, מ"מ שכיח יותר מאונס ולכן בחזקת צדקת דבנות ישראל אין מזנות לחוד מהימנא עם ברי שלה, אלא לפמ"ש אליבא דרא"ש דמ"ש הכא ליכא מגו משום דס"ל דגם מוכת עץ אני אינה נאמנת דלא שכיח כמו אונס והא דנאמנת לענין ממון משום דהו"ל כאינו יודע אם פרעתיך אם כן בטוענת מוכ"ע אני עד שלא ארסתני למה תאומן והא שם ליכא רק חדא חזקה היינו רק חזקת כשרות שלה דחזקת היתר לבעלה גם לפי דבריו דרוסת איש מותרת לו, וצ"ל לרא"ש נאמנת מוכת עץ אני במגו דאי בעי אומרת מוכת אני תחתיך ובזה היתה נאמנת משום דתחתיו יש שני חזקות נגד הרוב דלאו מוכ"ע נינהו והוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך כמו בטוענת משארסתני נאנסתי ולכן נאמנת גם כן באומרת מוכת עץ אני עד שלא נתארסה, והא דקאמר ש"ס לקמן דף י"ג ע"א לר"י אי מקמייתא הו"א דאיכא מגו אבל הכא מאי מגו איכא היינו דס"ד דבחזקה ל"ל לר"ג דמוציאין ממון בברי ושמא אלא בקמייתא דאיכא מגו דטענה מעולה עכ"פ איכא וכלישנא קמא או בצרוף מגו כזו יחד עם חזקת הגוף מהני, אבל הכא מאי מגו איכא דאי משום חזקת הגוף לחוד לא מוציאין ממון גם מוכת עץ אני תחתיך לא היתה נאמנת כיון דליכא מגו כלל בזה וממילא בטוענת מוכת עץ אני עד שלא נתארסה אינה נאמנת דליכא מגו אפילו בטענה מעולה קמ"ל בתרייתא דמוציאין משום חזקת הגוף ובטענה מוכ"ע אני תחתיך נאמנת שתחתיו היה משום חזקת הגוף ואי משום שמא דרוסת איש וברצון הא הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך על ידי חזקת כשרות וחזקת היתר שלה לבעלה ולכן נאמנת גם כן מוכ"ע אני עד שלא נתארסה וא"ש, ובזה א"ש ביותר מ"ש תחילה היכא דאיכא מגו כדמפרש לקמן וכתבנו כוונתו היכא דאיכא מגו טבא מאינו נאמן לנאמן וזהו דלקמן במתני' דמוכ"ע אני במגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך והבן:
ונבוא לפרש חזרתו של הרא"ש לקיים שיטת הר"י מייתי ראיי' מדנאמנת לר"ג לכשר נבעלתי ואפילו ברוב פסולים גם על הבת דליכא חזקת כשרות על הבת וכן במשארסתני נאנסתי, חזר ומביא ראיי' משארסתני נאנסתי אחר שהיתה לפניו ודחאה, נ"ל פירושא דהאי מלתא, דראיי' זו משארסתני נאנסתי קאי בצרוף מה שמביא ראי' מדנאמנת לכשר נבעלתי, והוא דס"ל לרא"ש דוודאי אינה נאמנת נגד הרוב ומ"ש משבוי' כדהקשה לו ר"י מה השבתני על המעובר' וכ' תוס' דס"ל לר"ג חזקה דבודקת ומזנה, וס"ל לרא"ש דהאי חזקה לא אלימא כ"כ למדחי רוב פסולים לגמרי כ"ש בבתה דליכא לה חזקת כשרות אלא דבא במשקל עם רוב פסולים והו"ל ספק השקול ובכהאי ס"ל לר"ג לענין איסור דברי עדיפא ועיין פנ"י בסוגי' דראוה מדברת שם בזה, ומייתי הרא"ש ראיי' דברי שלה עדיף בספק השקול וה"ה בטענת אונס דרוב רצון נגד שני החזקות שלה הו"ל פלגא ונאמנת, ושלא תאמר מי שם במשקל הקודש ב' אלו זה מול זה אולי רוב רצון עדיפא משני חזקות שלה כמו בכ"מ דרובא עדיף משני חזקות לכן כ' וכמו בשארסתני נאנסתי דנאמנת לענין ממון ומשום דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך ואם הי' הרוב דרצון עדיף משני חזקות שלה לא הוי כא"י אם פרעתיך כמ"ש, וזה שכ' הרא"ש הגם דאיכא חזקת ממון והיינו נגד חזקת החוב ורוב מסייעו וע"כ דרוב נגד חזקות שלה מחצה והו"ל איני יודע אם פרעתיך ונקטי' מהא דפלגא הוא, וכיון דמוכח מדמאמינה ר"ג לכשר נבעלת במקום דאיכא ספק השקול גם בטענת אונס נאמנת, ושני הראיות מדנאמנת לכשר נבעלתי במקום רוב וראיי' משנאמנת משארסתני שייכות להדדי ומתאימות ובדברינו אלי סרו כל הקושי' והתלונות שעל הרא"ש ודבריו הם כפתור ופרח, ויגעתי ומצאתי בעזה"י:
המורם מביאורינו דשיטתו של הרא"ש אפילו היכא דליכא מגו כלל נאמנת בטענת אונס, ואין להתעקש ניהי דמייתי הרא"ש ראיי' מדנאמנת לכשר נבעלתי ושם ליכא מגו, היינו דשם איכא פלגא מיהת על ידי דאשה מזנה בודקת ומזנה אבל בטענת אונס אולי לא הוי פלגא אלא בצירוף מגו ואם כי גרוע היא המגו מ"מ חזי לצרופי לחזקות שלה נגד הרוב, אבל בלי מגו כלל מניין דפלגא הוא, הא ליתא דהא במתניתין דמוכת עץ נאמנת כתבנו לשיטת הרא"ש דעל כרחך צריך לומר משום דמוכת עץ תחתיך ומוכ"ע תחתיך היתה נאמנת משום דהוי מחצה עם השני חזקות (שיש לה חזקת היתר לבעלה וחזקת היתר לבעלה) והוי כאיני יודע אם פרעתיך אם כן חזינן דרוב כמו רוב רצון הו"ל פלגא עם שני חזקות שלה וה"ה רוב רצון דלא אלימא מיני' כמ"ש ועיין:
והנה כשיטת ר"י ס"ל לרשב"א בחי' ור"ן והה"מ מביא דגם רמב"ן הכי ס"ל וב"ש הוסיף דכן ס"ל בש"ג ואני מצאתי עוד שכן ס"ל לרא"ה, ובנב"י מסתפק אם כי מדברי הרא"ש שכתב הכא ליכא מגו נראה גם בליכא מגו נאמנת, מ"מ ברשב"א ור"ן ויתר ראשוני' יש להסתפק אולי דווקא בצירוף מגו נאמנת, ואני מצאתי ברא"ה שכתב מפורש דגם בלי מגו נאמנת דהא אחר שכתב דנאמנת נאנסתי בקדשה פחותה מבת שלש כ' וה"ה כשראו עידים שנבעלה ואין יודעים אם באונס אם ברצון מ"מ נאמנת הרי מפורש כ' דאפי' בלא מגו נאמנות בברי שלה, וכן נראה מן מה דכתב רשב"א וז"ל וכן בדין שמצינו בכ"מ אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מי שמכחישתה עכ"ל מזה נראה דבכ"מ שאין מכחיש נאמנת ואפילו בלא מגו כלל, ומסתמא כן שיטת הר"ן, ורמב"ן שהביא הה"מ דמניין לנו לעשות פלוגתא בין ראשונים, וממ"ש רמ"א סי' קע"ח אין ראי' דבעי גם כן מגו כאשר יבואר לפנינו אי"ה:
ואנו אין לנו בשיטת הראשונים ז"ל שלפנינו מ' שחולק על הך דינא אלא שנאמן עלינו הה"מ שכ' יש מפרשים ס"ל דאין בברי שלה ממש וכ' וכן נראה דעת הרמב"ם מדסתם ולא כ' דווקא במכחישתו או שותקת ויפה תמה בנוב"י סי' י"ד דאין משתיקתו של הרמב"ם וסתימתו ראיי' דאין דרכו בקודש להביא מה שאין מפורש בש"ס בבלי וירושלמי ואני אוסיף הגם דראשונים הרא"ה ורשב"א ור"ן מביאים ראיי' מהירושלמי הלכה וי"ו והי' לרמב"ם להביא דין זה, כיון שראה דסוגית ירושלמי סותרי' אהדדי דבהלכה א' ומביאו מל"מ דא"נ להתיר עצמה לבעלה, ורשב"א הרגיש בסתירה זו וכ' ותמוה מאוד שסתר הירושלמי עצמו וסיים מ"מ אנן ליישב סוגי' ש"ס דילן באנו ונראה לו עיקר כירושלמי בהלכה ו', ואפשר גם הרמב"ם הכריע לנפשי' כן ומ"מ כיון שאין מפורש העיקר לדינא כמי הוא אי כסוגי' ירושלמי כבהלכה א' או כבהלכה ו' לכן שתק ומיסתם קא סתם הרמב"ם כן נ"ל:
וליישב סתיר' הסוגי' של ירושלמי ולהכריע כי העיקר כסוגי' ירושלמי הלכה ו' אאריך קצת, ובעל פ"מ במראה פנים שלו כתב דבהלכה א' ר"א אמר ובהלכה ו' סתמא דסוגי' ירושלמי לית לי' כר"א רק במקצת בשותקת או מכחישתו, אבל באומרת ברי לית לי' כר"א והאריך למעניתו למצוא טעם לפלוגתא זו, ואומר גם אני הנלפע"ד, בשנקדים ליישב פלוגתת ירושלמי על סוגי גמרא דילן, דסוגי' דילן ס"ל דספק רצון חזי לצרופי מיהת לספק ספיקא וכתב תוס' הטעם שרוב רצון אינו רוב גמור, וירושלמי מפרש לדר"א דלא מהני ספק ספיקא משום רוב רצון וס"ל דרוב רצון גמור הוא, ונ"ל לפרש ולבאר והנה נתקשיתי מאז בחי' לכתובות בקושי' ש"ס לר"א והא איכא ס"ס ספק אונס וכו' וכתב בתוס' דרוב רצון רוב גרוע הוא דלמא ס"ל לר"א כאבו' דשמואל דסופה ברצון אסור וכ' תוס' שם דף נ"א ע"ב דמאוריי' היא אסורה ועיין פנ"י דרוב סופם ברצון כי אין מעצור ברוחה לעמוד על נפשה, ורוב זה רוב גמור בוודאי וכ"ש בצירוף סברא זו דרוב אונס קלא אית לי' והוי לי' תחלתה באונס וסופה ג"כ באונס מיעוטא דמיעוטא אם כן בוודאי לא חזי לצרופי לספק ספיקא וצ"ע:
והיה נ"ל בישוב קושי' זו קצת ע"ד פלפל דמוכח דר"א לית לי' להא דאבוה דשמואל לפמ"ש כבר לעיל דללשנא בתרא לקמן דף י"ב ע"ב הכא איכא חזקת צ"ל דהוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך והיינו משום דרוב רצון הוא רוב גרוע ולא אלים שני חזקות שלה חזקת צדקת וחזקת היתר לבעלה ומוכח ונראה בסוגי' דמומין דר"א לית לי' כלישנא קמא דמשום מגו נאמנת אלא משום חזקה ועיין פנ"י שם וע"כ דל"ל דאבו' דשמואל דאי אית לי' כאבוה דשמואל אם כן הוי רוב גמור ושפיר מקשה ש"ס לר"א לשיטתו הא איכא ספק ספיקא ועיין:
ודחיתי שוב זה די"ל נהי לענין טענת ממון הוי רוב רצון גרוע מ"מ לענין איסור הוי רוב גמור לאבוה דשמואל כאשר אבאר, דיש לעיין לאבוה דשמואל אם אבדה כתובתה כיון שהיא סופה ברצון, ולפום רהיטא נראה דלית לה כתובה כיון שהיא גרמה שתאסר עליו ולא הוא ועיין שלהי נדרים באשת כהן שנאנסת שהוא גרם משא"כ בסופה ברצון, אלא דכד נעיין שפיר נראה דאית לה כתובה והוא על פי מ"ש בח"מ סי' ע"ח דאשת כהן שנאנסה ושוב זינתה ברצון אית לה כתובה כיון שנאסרה בלאו"ה עליו שוב לא הפסידה אותו מידי במה שזינתה ברצון, וכעין זה נ"ל בסופה ברצון לאבוה דשמואל נתי שאנו אומרי' שסופה ברצון היתה מסתמא ואפילו גם היא מודית שבסופה ברצו' היתה מ"מ תוכל לומר לא הפסדתי ולא גרמתי לך מידי ע"י שהי' סופי ברצון כי גם אם הייתי כובש את יצרי בכל כוחי לבסוף והייתי באמת באונס מ"מ לא היה מאמינים לי נגד הרוב והי' אומרים מסתמא סופי ברצון היתה והי' אוסרים לי עליך, א"כ במה שהייתי באמת סופי ברצון לא הפסדתי לך מידי ותחילתו היה באמת באונס ולא על ידי גרמא שלי נאסרתי עליך וכ"ש בשאומרת באמת שסופה באונס כנ"ל נכון מסברא:
וממילא נדחה תי' שלי על קושיתי דיש לומר דר"א סבירא ליה כאבוה דשמואל והא דנאמנת מכח חזקה לענין ממון דרוב גרוע הוא הך רוב דתחלתה ברצון אבל על סופה ברצון אין לנו לדון דגם אם סופה ברצון לא מאבדת הכתובה, אבל הא דאמר ר"א נאמן לאוסרה משום דלענין איסור צריכים לומר שמא אעפ"כ סופה באונס היתה ובמקום רוב כזה אפילו ספק ספיקא ליכא ועיין:
ולכן נ"ל בדרך הפשוט דש"ס רצה לתרוצי דינא דר"א להלכתא דלא קיי"ל כאבוה דשמואל והא"ש לשנא דש"ס לא צריכא ועיין ש"מ ולזה א"ש דבאמת לר"א עצמו לא צריך לומר דקאי דווקא באשת כהן או בפחותה מבת שלש שנים די"ל דסבירא לי' כאבוה דשמואל, אלא להלכתא לא צריכא לדר"א אלא בהנהו גוונא, אבל ר"א עצמו בוודאי לאו להכי אתכווין מדאמר סתמא האומר פתח פתוח נאמן לאוסרה משמע כל האומר כן דס"ל כאבו' דשמואל כנ"ל:
והא"ש ירושלמי דמקשה ומתרץ לר"א עצמו מתרץ שפיר דאונס קלא אית לי' והיינו דסבירא ליה כאבוה דשמואל וצ"ל גם כן דסופה ברצון בצירוף כל זה הוי רוב גמור ולא מצטרף לספק ספיקא כלל כנ"ל נכון:
וע"פ דברי' הדברים יתיישב סתירת סוגי' ירושלמי דבהלכה א' משמי' דר"א או על ר"א קאי כדמסיק וכולהון אליבא דר' הילא אמר ר"א היינו לדידי' דס"ל דרוב גמור הוא דאמר האומר פתח פתוח מצאתי דמיירי בכל גווני נאמן לאוסרה, ולענין ממון דווקא נאמנת ולא לענין איסור, אבל סתמא סוגי' ירושלמי ס"ל כהלכתא דלא כאבוה דשמואל לכן ס"ל גם לענין איסור נאמן דרוב גרוע נגד חזקות כשרו' שלה הוי פלגא כמ"ש באורך לעיל:
ולפמ"ש דלא"ש לעכין ממון הו' לי' רוב גרוע ולענין איסור הו"ל רוב גמור אתי שפיר טפי דס"ל לירושלמי בהלכה א' לחלק בין ממון לאיסור הגם שבכל מקום ממון חמור מאיסור, משום דלענין ממון ליכא אלא רוב גרוע משא"כ לענין איסור וא"ש:
וצריך אני להוסיף דברים על דברינו הנאמרים למעלה דירושלמי גם על בבא דמוכת עץ כתב בהלכה א' דווקא לענין ממון נאמנת ולא לענין איסור צ"ל דס"ל דטענת מוכת עץ לא שכיח כל כך כמו טענת אונס לאבוה דשמואל, ובטענת אונס תליא באד"ש כמ"ש, וסוגי' דהלכה ו' לית ליה כאבוה דשמואל צ"ל דלענין טענת מוכת עץ באמת גם לסוגי' ירושלמי הלכה ו' אינה נאמנת לאיסור ובאמת אין מפורש שם וסוגי' דירושלמי קאי שם על מתני' דמשארסתני עי"ש:
אלא דצריך ביאור למה נאמנת לענין ממון יותר מלאיסור, ובטענת אונס כתבנו דלענין ממון הו' רוב גרוע משא"כ לענין איסור אבל בטענת מוכת עץ לא שייך זה, נ"ל דס"ל לירושלמי דבטוענת מוכת עץ עד שלא ארסתני נאמנת במגו דמוכת עץ תחתיך וטענה דמוכ"ע תחתיך נאמנת הגם שהוא נגד רוב גמור, דאמרינן אולי אנוסה היא תחתיו הגם שלא טוענת כן משום שבושה לומר אנוסה היא או כדי שלא לפסול נפשה לכהונה, ובאמת אנוסה היא מ"מ על כל פנים ברי שלה מהני דלאו דרוסת איש ברצון היא תחתיו ומצד חזקת הגוף נאמנת שתחתיו הי', וממילא נאמנת מוכ"ע עד שלא נתארסה במגו דמוכת עץ תחתיו, וכל זה לענין ממון כשאומרת מוכת עץ תחתיו אמרינן אנוסה תחתיו דאונס ליכא רק רוב גרוע, אבל לענין איסור כשטוענת מוכ"ע תחתיו דלא שכיח כלל בזה לא אמרינן אולי אנוסה היא דגם אונס לא שכיח כלל דהא רובא לאו סופה ברצון וא"ש דירושלמי הלכה א' בין בטענת אונס בין בטענת מכ"ע א"נ לאסורא, ובהלכה ו' בשניהם נאמנת גם לענין אסורא ועיין:
וזאת תורת העולה כי העיקר כסוגי' ירושלמי הלכה ו' דסמכו עלה הראשוני' דנאמנת להתיר נפשה לבעלה וממילא נשמע דבלא מגו נאמנת דאין לומר משום מגו דמוכ"ע דהרי הוכחנו דירושלמי ס"ל דמוכת עץ לא שכיחי יותר מאונס למאן דלית ליה כאבוה דשמואל, והא דנאמנת מוכת עץ אני דאמרינן מכח חזקות שלה דהאמת אתה ולא ברצון נבעלה אבל אנוסה היא וטוענת מוכת עץ אני מפני הבושה ואם גם אנוסה לא הי' מאמינים לה רק במגו אז גם אנוסה גם מוכ"ע לא תאומן וע"כ דנאמנת אנוסה בלא מגו לפי מה דקיי"ל דלא כאבו' דשמואל וזהו שרצונינו לבאר ועיין:
והנה הטור כתב הך דינא דר"י כמסקנת הרא"ש, וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש, והמחבר בשו"ע לא הזכיר שיטה זו ואם כי בב"י מעתיק דברי הה"מ די"מ חולקים וכן נראה לו דעת הרמב"ם מ"מ לא הי' למחבר להשמיט דעת המתירין לגמרי וכבר תמה בפנ"י בקו"א על המחבר, והרמ"א כתב י"א וב"ש ציין רשב"א ורמב"ן ור"ן ש"ג דהכי ס"ל ומן הרמב"ם אין ראיי' דחולק ואני מצאתי דגם הרא"ה הכי ס"ל והדעת נוטה להקל ואפילו בלא מגו כמו שבארנו:
ולולי דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתא מסברא, דבאשת איש שזינתה תחת בעלה לא שייך רוב רצון דטעמא דרוב רצון איתא בירושלמי משום דאי זינתה באונס אזי קלא אית לי' והטעימו טעם לקול זה כיון שאין לה בושה באונס כמו ברצון לכך היא בעצמה מפרסמת הדבר והנה דטעם זה קלוש דנהי דאין לה באונס בושה כמו אי הוה ברצון מ"מ בוודאי בושה ופגם ולזול הוא לה רק שאין הבושה כל כך כמו שאם היתה מזנית ברצון ועיין שלהי נדרים באמרה טמאה אני באונס דלמשנה ראשונה נאמנת משום דמבזית נפשה והגם שיש לחלק ששם אומרת כן לפני ב"ד, מ"מ בכל גוונא מה לה לפרסם הדבר הלא יפה שתיקתה מדיבורה לכן י"ל דירושלמי מיירי דווקא אם הספק שמא נאנסה תחתיו בעודה ארוסה כיון שיודעת בנפשה שיתגלה הדבר כי ימצא פתחה פתוח וישכים לב"ד ויטעון עליה אז טוב לה לפרסם הדבר מיד אחר מעשה אונס ויאמנו דברי', ואולי יתברר הדבר בשעתו ויהי' נכרים דברי אמת בפיה על ידי שמשמעת קול ומיללת וצועק' על בתולי', אבל באשת איש שנאנסה תחת בעלה שאפשר שלא יוודע לעולם, מה לה לבזות נפשה בוודאי טוב לה השתיקה ואם גם תתעבר מהמאנס באופן שיבינו מזה שזנתה כי בעלה הלך יותר משנה למדינת הים מ"מ חושבת אולי תוכל להסתיר הריונה בל יוודע לאיש ודיה לצרה בשעתה בשעת לדתה לתרץ עצמה בטענת אונס כשתהי' צריכה לכך באין מנוס וליכא כאן אפילו רוב גרוע ובכה"ג אפשר כולם מודים ועונים שנאמנת בברי שלה בצירוף חזקת כשרות וצדקת שלה ואפשר אפילו ליכא אלא חדא חזקה נאמנת כי אין דבר מתנגד לה כן י"ל מסברא, לולי שלא שערום אותה רבותינו גדולי האחרונים זצ"ל, ומ"מ מאחר שרוב ככל ראשונים ס"ל דאפילו ברוב מנגד נאמנת היינו באומרת נאנסתי תחתיו בעודה ארוסה, וי"ל באשת איש תחת בעלה כ"ע מודים:
והנה הרמ"א סי' קע"ח מביא ב' דעות שבמרדכי בנתיחדה באיסור אם אבדה מגו שלה, נראה דלולי המגו לא היתה נאמנת לכ"ע, וכבר תמה על סתירת רמ"א בתשובת פנים מאירות חלק ג' סי' כ"ב ממה שכתב הרמ"א בסימן ס"ח ובנוב"י כ' לישב כיון דנתייחדה אבדה חזקת צדקת שלה ולא נשאר רק חזקת היתר לבעלה ורובא דרצון עדיף לכן בעי מגו דווקא, וכ' דהיינו טעמא דהה"מ שכ' דה"ה באשת כהן נאמנת נאנסה קודם שנתארסה דווקא נאנסה אבל ברצון אז אבדה חזקת צדקת שלה ואינה נאמנת ובסוף התשובה הרגיש בעצמו דיש לפקפק משום דנתיחדה ועברה איסור קל לא אבדה חזקות כשרות שתזנה ברצון ותעבור באיסור אשת איש החמור, וגם מהה"מ אין ראיי' לפי מה דפירשו הנוב"י דאם אמרה נבעלה ברצון קודם שנתארסה דאבדה חזקת כשרות דווקא בנבעלה הגם שקיל טובא זנות דפנוי' מזנות דאשת איש מ"מ כיון שאנו רואי' שיצרה תקפה עלי' עד שזינתה חשודה גם כן לזנות באיסור חמור דאשת איש כיון שיצא כבר מן הרוב שאינם מזנות ועיין פנ"י בגיטין בסוגי' דשמא יחפה בתחילתו, אבל לומר שאבדה חזקת כשרות לחושדה מזנה תחת בעלה בשביל יחוד זה בוודאי רחוק:
ובכוונת הה"מ דכתב שנאנסה י"ל לרבותא קאמר אפילו נאנסה נאמנת לא מבעיא ברצון דאיכא חזקת כשרות דלא תזנה באיסור אשת איש וגם חזקת היתר אפילו בטענת אונס דאיכא רוב מתנגד נאמנות דרוב אונס גרוע הוא:
ובפנ"י ריש סוגי' דפ"פ הקשה על הה"מ מנ"ל לומר כן דנאמנת דקודם שנתארסה נאנסה הא עומד נגדה חזקת הגוף דעדיף מחזקת היתר כמ"ש בתוס' ומשום חזקת צדקת הרי גם אנו אמרינן שבחזקתה חזקת צדקת היא עומדת רק שתחתיו. נאנסה, ולפמ"ש לעיל בסמוך דבא"א תחת בעלה ליכא רוב רצון י"ל ה"ה בפנוי' שנאנסה ליכא רוב דמה לה לגלות הדבר ולפגום עצמה די לה לצרה בשעתה, ולכן מאמינים לה ביותר משום חזקת כשרות והיתר שקודם שנתארסה נאנסה דאם נימא נאנסה אח"כ אז הרוב מנגד אבל קודם שנתארסה מתקיימת בחזקתה בלי התנגדות כנ"ל ועיין:
ונחזור לסתירת הרמ"א שבסי' ס"ח ובסי' קע"ח, לפי שעלה ספק בלבו של הנוב"י דאולי לא ס"ל לרשב"א ור"ן ודעימי' דנאמנת רק היכא דאיכא מגו כמו נאנסתי במגו דמוכת עץ א"כ בפשוט לק"מ דבסי' קע"ח לולי מגו שלא נבעלה לא היתה נאמנת, אלא כבר כתבנו לעיל דאפילו בלא מגו נאמנת והרא"ה ורשב"א כתבו כן מפורש, רק מן מרדכי שהביא בסי' קע"ח נראה דווקא במגו נאמנת, וגם מצאתי נגד סברתי ממרדכי הנ"ל דלפמ"ש באשה תחת בעלה ליכא רוב המתנגד ולמה לא תאומן בלא מגו, ולמ"ש הנוב"י דאבדה חזקות כשרות מ"מ קשה כיון דליכא רוב המתנגד תאומן בלא מגו על ידי חזקת היתר לבעלה לחוד וכ"ז צ"ע:
לכן נלפע"ד על פי מה שכתב הפנ"י בכתובות דף נ"א ע"ב דכל שנתייחדה ואלבשי' יצר אם סופה ברצון הוי כתחילתו וסופו ברצון וכתב שזהו טעמו של רבינו שמחה שבמרדכי והוא קיצר שם וסמך על מ"ש בתשובה ואני אבאר דלמעיין במרדכי בשם ר"ש, וז"ל כיון דעברה על דת ונתייחדה שמא אבדה מגו שלה וכיון דמודה שנבעלה לאו כל כמינה שתאמר שבאונס הי' כיון שנתייחדה ברצונה שוב אין לה טענת אונס ע"כ, והנה תחילת דבריו שכ' כיון דעברה על דת ונתייחד' אבדה מגו שלה כוונתו כיון שנתייחדה שוב אין לה מגו דלא נבעלה כיון דנתייחדה וודאי נבעלה, ובמרדכי שם דחה לבסוף זה דאין אוסרים על היחוד, ואפשר כוונת ר"ש נהי דאין אוסרים על היחוד מ"מ מגו שלא נבעלה ליכא דנראה כמשקרת ועיין זה בתוס' כתובות סוגי' דראוה מדברת דף י"ג ע"ב, ונראה מזה דס"ל לר"ש דבעי דווקא מגו להאמינה, וממ"ש אח"כ וכיון דמודה שנבעלה לאו כל כמינה שבאונס הי' כיון שנתייחדה מרצונה נראה לולי היחוד מרצונה היתה נאמנת בלא מגו כלל, ולמ"ש הנוב"י א"ש כיון שנתייחדה אבדה חזקת צדקת שלה לכן בעי מגו אבל לולי שנתייחדה היתה נאמנת אפילו בלא מגו, וביותר א"ש לסברת פנ"י הנ"ל כיון שנתייחדה מרצון ואם נתרצה לבסוף הוי כתחילתה וסופה ברצון כיון דהיא לעצמה אלבשי' יצרא דזנות מרצונה הטוב וצריכא לומר דגם סופה הי' באונס כתחילת ביאה בזה אומר' נגד רוב גמור ואינה נאמנת רק במגו וכיון שידענו שנתייחדה או דאיכא עידים בצד איסתן כמו שביאר והולך הרבינו שמחה שם ל"ל מגו שלא נתייחדה ובמגו דלא נבעלה ס"ל דאינה נאמנת דמסתמא נבעלה ואף שאין אוסרים על היחוד מ"מ מגו דלא נבעלה ליכא כמ"ש לעיל, ואפשר י"ל עוד דבכל מקום ס"ל לר"ש דמהני מגו שלא נבעלה הגם דלא אלימא כל כך כמ"ש תוס' בכתובות דף י"ג ע"ב, דיריאה לשקר, אבל כאן להאמינה נגד רוב גמור דקרוב כמו אנן סהדי שהי' סופה ברצון צריכא מגו אלימתא ולא מהני מגו דלא נבעלה שהיא מגו גרוע בעצמותה, ועוד י"ל אפילו מגו טבא ס"ל דלא מהני נגד רוב שסופה רצון דהוי כאנן סהדי דסופה ברצון ולא מהני מגו, אלא אי ליכא עידים שנתייחדה אז הוי מגו דשתקה לגמרי מן היחוד ומן הבעילה, ומגו דשתקה אלימא ביותר כמו הפה שאסר דמהני אפילו להוציא ממון, מהני גם נגד רוב גמור שהוא כמו אנן סהדי כנ"ל:
והראב"י שבמרדכי שהיא דיעה ראשונה שברמ"א חולק ומתיר, וז"ל משום יחוד לא אבדה מגו שלה דלאו כו"ע דינא גמירא דהיחוד אסור ולפמ"ש הנוב"י דכיון דנתייחדה אבדה חזקת צדקת וצ"ע כיון דלאו דינא גמירא לא אבדה חזקת צדקת שלה, אלא דצריך להבין כיון שלא אבדה חזקת צדקת שלה שוב לא בעי מגו והי' נראה דס"ל לראב"י דגם דאית לה ב' חזקות חזקת צדקת וחזקת היתר לבעלה מ"מ בלא מגו אינה נאמנת ורק לרווחא אמר כן דגם מגו יש לה ואפילו לדס"ל דאינה נאמנת נאנסתי, מ"מ כאן מודי' דאית לה מגו, אלא דצ"ע מה ענין מגו ללאו דינא גמירא דהא רבינו שמחה תרתי אמר דלית לה מגו כיון שידענו מן היחוד שוב לית לה לי, דמ"ש זונה מישראל או מנכרי, זיל בתר טעמא שכתב הנמו"י פ' החולץ דבזונה כו"ע מודים דאסורה לישא גם לר"ש דמתיר בגרושה מודה בזונה דאסורה לישא משום דכסיפא למתבעי' ממנו מזונות בעד הוולד נ"ל כוונתו אפילו ידוע משל מי נתעברה כגון בשניהם מודים או כגון שהיו שניהם חבושים בבית האסורים כבש"ס יבמות וכדומה שהוא חייב לפרנס הוולד, מ"מ בושה הוא לתבוע בבית דין הגם דר"ש ס"ל בגרושה דהאב ממסמס ליה בביעא וחלבא כמ"ש הנמוק"י שם על שמו שזה טעמו שמתיר בגרושה ולא סבר דבושה לתבוע מהמגרש בב"ד, מ"מ במזנה בוודאי בושה לתבוע ממי שזינתה עמו להזכיר חטאה ולגלות חרפתה תמיד בב"ד, וכ"ש כשאין ידוע ממי זינתה בושה היא לתבוע בב"ד ליתן לה עבור ילד זנונים, ובצ"צ סי' נ"ה כתב כשאין ידוע ממי נתעברה אסורה לינשא כי אין לה ממי לתבוע יען שאינה נאמנת כי ממנו הוא עיי"ש, ולפע"ד מהנמק"י הנ"ל מוכח יותר דאפילו ידוע ממי נתעברה מ"מ אסורה כיון דהוא בזנות ובושה היא לתבוע ממנו:
והנב"י עצמו החזיק בכמה תשובות דהיכא דליכא אב למסמס מודה הר"ש דאסורה להנשא דהא עיקר טעמא משום דממסמס לי' האב והוכיח זה מכח קושיא שהקשה דאם העיקר משום דלא משעבדא בגרושה אם כן לב"ש דלעולם לא משתעבדא אפי' אלמנה למה תהי' כלל מניקת חבירו אסורה כיון דלא משתעבדא וע"כ באלמנה דלא שייך לומר שהאב ממסמס לי' אסרו חז"ל להנשא דסתם אשה מרחמה על בנה:
ולדידי נראה להוסיף על דבריו דלב"ש אפילו בגרושה אסורא להנשא אפילו להר"ש דס"ל דסמכינן דאב ממסמס לי', לבית שמאי דס"ל לא יגרש אדם אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר אם כן בוודאי בנתגרשה בושה לתובעו בב"ד שהיא בושה מפניו וגם תזכיר חטאתה בפני ב"ד שנתגרשה ממנו והוא בשביל שמצא בה ערות דבר כי שיהי' שניהם רוצים להתגרש ולהפרד זה לא שכיח (וחושבת שהב"ד יחשבו עליה שנתגרשה משום ערות דבר כמו רוב נשים שמתגרשות רק בשביל ערות דבר ובושית היא בפני ב"ד ובפרט אם כשירה היא ולא נתגרשה משום ע"ד וחוששת שיסברו הב"ד שנתגרשה משום ערות דבר אז בושתה גדילה יותר) אבל לפי מה דקיי"ל דמותר לגרש אפילו רק בשביל שהקדיחה תבשילתו או משום קטט וכדומה ורוב גירושים הכי הוו לא גזרו על גרושה דע"פ הרוב האב ימסמס ואיננה בושה לתובעו בב"ד:
ובזה אתיא לן שפיר ליישב אחד מקושי' הר"ת שהקשה על הר"ש דהא בהו"א לטעמא דדחסא גם גרושה בכלל גם לבסוף דמסיק משום דסתם מעוברת למניקה קיימא מגוף הדברים לא הדר ומפרש הפנ"י קושיתו בטוב דבהו"א דמעוברת אפילו גרושה בכלל ודומה ליה מניקת גם כן גרושה אם כן חזינן דגם בגרושה אסרו חז"ל מהיכא תיתא לנו לומר דכשחזר מטעמא דדחסא דבגרושה לא אסרו, ואם כי הפנ"י הרגיש שאין זה במשמעות כוונת תוס', מ"מ הקושי' בעצמותה עצומה וקמה וגם נצבה על הר"ש דחידש מסברתו נגד סברת הש"ס בהלקא דעתא דעל כרחך צריך לומר גם בגרושה יש איסור מניקת ולמ"ש אתי שפיר דיש לומר דבס"ד היינו ס"ל דבריית' אתיא כבית שמאי ולכן גם בגרושה אסרו חז"ל משום דעל פי הרוב בושה לתבוע מבעלה, ולאמת דמסיק דמעוברת אסורה להנשא משום מניקת דכל מעוברת למניקה קיימא אז הברייתא אתיא כהלכתא ודווקא באלמנה אסרו חז"ל ולא בגרושה, והא"ש שנתקשו בסוגיא דהקשה דאחר נמי חייס דבקל הי' יוכל לדחות הא דעל דאחרי' לא חס, ולמ"ש א"ש דלא רצה לעמוד בתי' זה דאם כן גרושה גם כן בכלל מעוברת ומניקת וצ"ל או דברייתא אתיא כב"ש או דגם בגרושה אמרו גם לדידן ולכן נשאר בסברא דגם על אחרים חס ובמעוברת הטעם ג"כ משום טעמא דמניקת והכל באלמנה וא"ש:
ומכ"ז ראי' דהר"ש לא התיר בגרושה רק משום דהאב ימסמס לי' משא"כ בזונה דבושה לתבוע בזה לא התיר:
ועוד נ"ל להביא ראי' מוכרחת מדהקשה בש"ס דיבמות דידי' נמי דלמא מתעברת ומיעכר חלבה, וצ"ע איך מדמה דידי' שהוא כבר נשאה וחיוב עונה עליו ומצות פרי' ורבי' בשביל חשש זה לא אסרו עליו למונעו מתשמיש של אשתו מעוברת ומניקת, רק אמרו דלא ישא לכתחלה מעוברת ומניקת חבירו, ואם עבר ונשאה באיסור צריך לגרש אותה מקנס, אבל בעל באשתו לא רצו חז"ל לאסרה משום חששא דמיעכר חלבה, ותמה אני שלא הרגיש אדם בזה, ונ"ל דקושית הש"ס מדקתני לא ישא אדם מעוברת ומניקת חבירו, אבל דידי' היינו כשגרשה מותר להחזירה ולישא אותה ושפיר קשה דידי' נמי יהיה אסור לנושאה לכתחלה מה"ט ומתרץ דממסמס לי' בחלבא כיון דבנו הוא חייס ומרחם עליו כי"ל ועיין:
ומוכח כשיטת ר"ת דגם בגרושה דאיננה משועבדת להניק אסרו גם כן חז"ל דלר"ש כל גרושה מותרת וא"כ הדרא קושיתי דשפיר קתני דווקא חבירו אבל שלו מותר להחזיר דהא גם גרושה דעלמא מותרת להנשא וצ"ע כל זה על שיטת הר"ש, וע"כ דגם הר"ש לא התיר בגרושה רק משום דהאב ממסמס לי' וכ"ז למסקנא דהאב ומסמס לי' ומיורשי' בושה לתבוע וס"ל לר"ש גם מהמגרש אינה בושה וגרושה לא אסרו חז"ל וגו' אבל מעיקרא בהו"א מקשה שפיר דידי' נמי יהי' אסור להחזיר כשגרשה, ומתרץ דידי' ממסמס לי' וכו' ולכן מותר להחזיר גרושתו וה"ה דמותרת גם לאחרים ומניקת ומעוברת דווקא אלמנה אסורה כנ"ל וזו ראיי' מוכרחת לפע"ד:
והנה בטעמא דר"ש משום דהאב ימסמס כ"כ הר"ן ורשב"א ונמוק"י אבל בתוס' כתובות ויבמות וכן הרא"ש ביבמות לא כתב רק משום דאינה משועבדת להניק בנו ולא נזכר משום דהאב ימסמס, נראה דטעמו של הר"ש הוא משום שאינה משועבדת לחוד וקשה קושית הנוב"י, וקושי' שהקשיתי ביבמות וצ"ע:
ונ"ל לצרף שניהם יחד דשני טעמי' בעי' לר"ש דס"ל בוודאי אם הי' שיעבוד על כל אשה שצריכה להניק בנה ועלה דידה מוטל על פי תקנת חכמים להניקו והוא על ידי שנשאת לאחר ונתעברת לא תוכל לעשות מה שעלי' אז בושה היא לתבוע מאבי הבן למסמס לי', ולכן כ' הר"ש שהיא אינה משועבדת להניק והיא מצד רחמנותא מניקתו מרצונה הטוב לכן אינה בושה מלתבוע מאבי הילד למסמס לי' כשתתעכר חלבה ולא תוכל להניקו, (גם תוכל לומר שאיננה רוצה עוד להניקו ולא תצרך לגלות שהיא מעוברת ונתעכר חלבה) ואפשר, מהאי טעמא שיערו חכמי' שבושה לתבוע מן היורשים כיון שאלמנה משועבדת כל שאינה תובעת כתובתה ואם לא היתה נשאת לאחר היתה עומדת בשיעבודה מסתמא כי מן הסתם לא היתה תובעת כתובתה, ועל ידי שרוצי' להנשא לאחר פסקה שיעבודה ולא תוכל להניקו על ידי שנתעברה לכן בושה היא לתבוע מן היורשי', וא"כ מ"ש תוס' משום דאינה משועבדת ומ"ש הר"ן ורשב"א ונמו"י משום דאיכא אב דתובעת לי' וממסמס לי' עולים בקנה אחד וצדקו יחדיו:
ועיי' רא"ש פ' אע"פ שכתב ע"ש ר"ש דגרושה מותרת להנשא כיון דאינה משועבדת להניק לבנה, אבל אלמנה הגם שאינה משועבדת עשו חכמים תקנה זו כיון שאין לו אב, ועיין צ"צ סי' נ"ה שכ' דכוונת הרא"ש דסתם אשה מרחמה על בנה וראו בחכמתם אם אסורה להנשא תינקהו גם שאינה משועבדת לכך וכמ"ש הרא"ש ביבמות אליבא דר"ת, ובכתובות כתב בשיטת ר"ש דזהו טעמא דחז"ל באלמנה, וצ"ל בגרושה כיון דאית לי' אב הוא ימסמס לי' ותתבענו בב"ד ונכון אשר דבר הצ"צ בכוונת הרא"ש, אלא דעדיין צ"ע דלפ"ז לא צריך כלל למ"ש תחלה כיון שגרושה אינה משועבדת גם אם היתה משועבדת כיון שיש לו אב תתבעני למסמס לי' ורא"ש ארכבי' אתרי רכשא:
והי' נ"ל בכוונת הרא"ש דלא ס"ל טעמא דר"ש בגרושה דמותרת משום דתתבענו לאב דאפשר בושה היא לתבוע ממנו כמ"ש בזה יש מהראשונים ז"ל דכל שכן שבושה לתבוע מהמגרש אלא דחילוק בין האלמנה לגרושה, באלמנה שהבן עזוב הוא ומי יחוש ויפקח עליו חוץ ממנה שיערו חכמים שבוודאי תרחמהו ותניקהו אם לא משום שתרצה להנשא והועילו על ידי תקנתם שאסרוהו להנשא בוודאי תרחמהו ותניקהו, אבל בגרושה שיש לו אב גם אם אסורה להנשא לא תרחמהו כי כמוה כמוהו האב מרחמנו, ועליו החיוב מוטל ולא עלה לא יתעוררו רחמי האם על הבן אבל אם היתה באמת משועבדת להניק אז היה אוסרים אותה להנשא כדי שלא יתעכר חלבה ולא תוכל להניקו, ולכן הקדים לומר הטעם משום שאינה משועבדת לכך וגם לא תרחמהו כיון שיש לו אב כנ"ל:
ולפי"ז בזונה ג"כ כשידוע ממי נתעברה ויש לו אב ידוע לא אסרו חכמים כיון שגם כשתהי' אסורה להנשא מ"מ מסתמא לא תרחמהו ותניקהו ועיין:
ודווקא בזונה מישראל אבל מנכרי גם כשידוע ממי הוא הוולד מ"מ בוודאי רחמנותה על הבן שנגרר בתר דידה וישראל גמור הוא ויש תועלת בתקנתא דחכמי' אם אסורה להנשא שתרחמהו ותניקהו, וגרע זונה מנכרי מזונה מישראל ועיין:
אלא כיון דהנמוק"י ור"ן ורשב"א והה"מ כולם כתבו טעמא דר"ש משום דהאב ממסמס לי' והיא לא בושה לתובעו מסתמא גם כוונת הרא"ש בשיטת הר"ש כן הוא, ואפילו זונה מישראל ואפי' בידוע ממי הוא אסורה להנשא כנ"ל:
והנה בתשובת מהרי"ו סי' ע"ג כ' דאין להקל בזונה משום דזנות לא שכיח דהרי כ' תוס' ר"ש כתובות ובגיטין דף י"ח דזנות בעידים ובהתראה לא שכיח אבל בלאו"ה שכיח, ובאמת תוס' כ' שם עוד שני תירוצים משמע דלשאר התירוצים ס"ל דכל זנות לא שכיח אלא דיש חילוק בין שמא תזנה או כיון שתהי' באיסור כל ימיה חששו גם על ללא שכיח ומהרי"ו נקוט לעיקר תי' ראשון של תוספ', אלא דצל"ע הלא קי"ל כרבי יוחנן דמשום שמא יחפה תקנו זמן בגיטין וחששו לזנות, וצ"ל הגם בכ"מ משום מילתא דלא שכיח לא תיקנו מ"מ זנות שכיח קצת והא התם שמא יחפה על בת אחותו בלאו"ה לא שכיח דהוא דווקא שייך בבת אחותו ויש מן הראשונים שכתבו דמשו"ה ס"ל לר"ל דלא תיקנו זמן בגיטין דזנות לא שכיח וגם שיחפה על ב"א בעצמותו לא שכיח כל כך ובכ"ז ס"ל לרבי יוחנן דחוששים ואפי' בזנות דעידים והתראה כל שכן דתיקנו חז"ל תקנתם גם במניקות מזנה דשכיח יותר משמא יחפה על בת אחותו שבעצמותו לא שכיח וכל עיקר הזנות גם כן לא שכיח ובמניקת שייך רק חדא דזנות דלא שכיח לחוד ולא הי' צריך מהרי"ו לתלות עצמו בתי' קמא של תוס' וצ"ע:
ולפ"ז י"ל במזנה ונתעברה מן הנכרי לא שכיח יותר ולא אסרו, ומנא לי הא מילתא דזנות עם הנכרי לא שכיח יותר מזנות עם ישראל דכ"כ אבא מאוה"ג זצ"ל בגליון שו"ע שלו סי' ד' דלענין חשש שזינתה עם הנכרי בוודאי אמרינן בודקת ומזנה דאיש אשר לו ערלה חרפה הי' לנו וכ"כ בכמה תשוב' בענין זה, אם כן מלבד דזנות בלאו"ה לא שכיח כל כך זנות עם הנכרי לא שכיח יותר, ונ"ל אם גם בזנות אסרו היינו עם ישראל אבל מנכרי לא, ועוד נוסף לזה כי בתשובת מהר"י מינץ סי' ה' עשה סניף להתיר בזונה דלא שכיח, והוא כתב משום דמהפכת ומזנה ונשמר ממ"ש מהרי"ו דזנות בלא עידים שכיח אבל הא לא שכיח שתתעבר, והנוב"י קמא סי' י"ט השיב מכח זה על הרי"ו שכ' בלא עידים שכיח זנות דרק שתתעבר לא שכיח דמהפכת ומזכה, וכבר קדמוהו במהר"י מינץ, וא"כ מה שהקשיתי לעיל הא קיי"ל כרבי יוחנ' דתיקנו זמן בגיטין משום זנות ושמא יחפה על ב"א, י"ל דהא שתתעבר בזנות ל"ש יותר, אלא דמהר"י מינץ לא עשה זה אלא לסניף, אבל במעוברת מנכרי דלא שכיח כלל דזות עצמו עם הנכרי ל"ש וכ"ש שתתעבר ממנו דבוודאי עם הנכרי מתהפכת יותר שלא יתגלה קלונה שזינתה עמו עם הנכרי ונתעברה ממנו אפשר בלא שכיח ורחוק כזה לא תיקנו וגזרו חז"ל, ולכן הגם דרמ"א לא מתיר בזונה רק במופקרת היינו בזונה עם ישראל, אבל מנכרי אפשר יש להקל גם כשאינה מופקרת:
אלא דתמה אני על מהרי"י מינץ ורי"ו דעלה על דעתם לומר כן כיון דזנות לא שכיח לא אסרו, בוודאי אם לא הי' נמנים חז"ל לאסור רק משום זונה שייך לומר משום מילתא דלא שכיח לא נימנו לאסור איסור, ודומה לזה בדוכתא טובא בש"ס ריש ביצה דף ב' ע"ב ביצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרי ביה רבנן ובביצה דף י"ח נגזור י"ט אטו שבת וכו' והיינו דלא גזרו גזירה חדשה בשביל דבר דלא שכיח וביבמות דף ל"א ע"ב דלא תיקנו זמן בקידושין כיון דלא שכיח שיקדש בשטר הגם שתיקנו זמן בגט מ"מ בקדושין תקנה חדשה וענין בפני עצמו הוא ולא תיקנו, ובכתובות דף נ"ו ע"ב פירות לא שכיח לא עשו חיזוק, משא"כ בכתובה גם שם שפיר דכתובה ופירות שני ענינים המה ובכתובה תיקנו דל"מ סילוק משא"כ על פירות לא נמנו לתקן, אבל כאן שנמנו לאסור איסור במעוברת ומניקת חבירו וכי משום דמניקת ומעוברת דזנות לא שכיח יוציאו חז"ל זונה מן התקנה ויאמרו בה חוץ כיון דאותו חשש עצמו שייך בוולד זונה גם כן ונכלל בתוך איסור בכל גוונא דמניקת ומעוברת הן על ידי גירושי' או מיתה או זנות מה להם לאמר בו חוץ ועיי' ב"מ י"ט דר"נ ס"ל דברי תורה מעות קונות וכו' מלתא דשכיחא גזרו בי' רבנן מלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן, נראה דגם שתיקנו בשכיח מ"מ הוציאו הלא שכיח מן הכלל הגם ששייך בהלא שכיח גם כן האי טעמא ששייך על השכיח כדי שלא יאמר נשרפו חיטך, נ"ל דשם שאני דעקרו קנין מדאורייתא קיים דמעות קונות והם שאמרו דמעות אין קונה מפני תקון עולם, וכיון שראו דסגי כשיאמרו במלתא דשכיח דמעות אינה קונה ומשום מילתא דלא שכיח ליכא מפני תקנת השוק מה להם לעקור קנין של תורה שלא לצורך וכל שאפשר להם שלא לעקור קנין של תורה הניחוהו על עיקר הדין משא"כ כאן שאסרו איסור מפני תקנת הוולד ולא עשו בזה נגד התורה למה יוציאו הא דלא שכיח מן הכלל כיון דשייך תקנת הוולד בלא שכיח כמו בשכיח והבן:
שוב עלה בזכרון לפני שכבר עמד בחקירה זו בתשובת ח"צ סימן ס"א ומביא ראיי' מש"ס ב"מ הנ"ל דאפילו במקום שתיקנו כבר חז"ל על שכיח מ"מ הוציאו מן הכלל במה דלא שכיח ולפע"ד הנכון כמ"ש דמשם אינו ראיי' ושאני, ומסולק ג"כ הראיי' דמביא הח"צ משבועות דף י"א דאמר רבא טעמא דר"י דאמר שלא הוצרכו בציבור נפדין תמימים משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכו' ומסיק שם באבודין דלא שכיח לא תיקנו הגם שתיקנו בלא הוצרכו דשכיח ואותו טעם שייך בלא שכיח ג"כ עיין בו, ולפמ"ש גם משם אין ראיי' כיון דמן הדין לא נפדין תמימים ותקנו תקנה נגד הדין דלב ב"ד מתנה ולכן בלא שכיח הניחו אותו על עיקר הדין ועוד שם שני ענייני' הם תמידים שלא הוצרכו ואבודין, משא"כ כאן הכל בכלל מניקת ומעוברת ושם אחד להם, אבל דומה להא דב"מ שאמרו דמעות אין קונה וחלקו בין הפרקים בין שכיח ללא שכיח, ושם הוצרכו לעקור בכל פעם קנין של תורה לכן הפקיעו והוציאו מן התקנה היכא דלא שכיח כמ"ש:
וי"ל משו"ה לא עשה מהרי"ו מזה עיקר דבזנות דל"ש לא תיקנו, ולא כתב זה רק בתר דביאר לפי דעתו דבזונה בין לר"ש בין לר"ת ליכא טעם לאסור כ' ועוד זנות לא שכיח דס"ל וודאי אי שייך טעם האיסור שאסרו חכמים גם בזונה בוודאי אז לא הוציאו זונה מהכלל מטעם שכתבנו, אלא בתר שביאר ברוחב בינתו דבזונה ליכא טעם לאסור מעיקר הדין שאסרו אלמנה וגרושה אלא שי"ל דגזרי זונה אטו גרושה ואלמנה, ועל זה כ' דזנות לא שכיח וליכא מקום למגזר הא אטו הא ולא תיקנו גזירה חדשה במילתא דלא שכיח אטו שכיח כנ"ל:
אלא אי קשיא לי על מהרי"ו דבתר דכ' דבזונה לכו' ע איכא טעם לאסור אפי' מאן דמתיר בגרושה כמ"ש הנמוק"י וצ"צ, שוב כ' ואין להתיר משום דזנות ל"ש דבלא עידים והתראה שכיח, לדידי' קשה כיון דס"ל דזונה ראוי' שתאסר כמו אלמנה וגרושה גם אי זנות לא שכיח למה יפקיעו זונה ויוציאו אותה מן הכלל כיון דטעם אחד להם לאסור:
ואפשר י"ל דס"ל כשיטת ריב"ם שבתוס' גיטין פ' השולח דאשה מצווה בלשבת יצרה וחכמים מפני תקנת הוולד בטלו אותה ממצוה זו כל כ"ד חודש והיכא דל"ש הוציאו מן הכלל ודומה להא דבבא מציעא שם שכתבנו לעיל מזה לענין קנין שהוציאו מן הכלל הא דלא שכיח כדי שלא לבטל קנין של תורה אלא לפ"ז בזונה שיש לה בנים בזנות דליכא עוד משום לשבת אסורה, ומ"מ ל"ק על על מהרי"ו דההוא אמר דאין לומר דבזונה די"ל שכיח לא תיקנו והיינו באופן שיש עלה מצות לשבת יצרה ודחה גם כה"ג אין להתיר דזנות שכיח ועיין:
ומעתה לפי שכ' מהר"י מינץ דהא דתתעבר בזנות ל"ש אם כן יש להתיר בזינתה ולא קיימה עדיין מצות לשבת כיון דלא שכיח לא תיקנו בה לבטלה ממצות שבת, ועיין ב"ש סי' א' ס"ק ב ובספר בית מאיר דלא קיי"ל כשיטה זו דאשה אינה מצווה בלשבת:
פירות הנושרים מדברינו משום הא דזנות לא שכיח אין להתיר ואפילו לעשות סניף להתיר לא דמהר"י מינץ לא עשה סניף מזה רק משום דס"ל דליכא טעם לאסור זונה אם לא משום דגזירו זונה אטו גרושה ואלמנה וי"ל כיון דל"ש לא תיקנו ולא גזרו הא אטו הא כבכל מקום בש"ס משום ל"ש לא גזרו, אבל לפי דנקטינן לעיקר כנמוק"י ורי"ו ודעימי' דבזונה אפילו לר"ש אסורה אין מקום לומר זנות דלא שכיח הוציאו מן הכלל כמ"ש ומשום דעלה מוטל מצות דלשבת יצרה הא לא קיי"ל הכי, ואפילו אי ננקיט דמצווה על מצות שבת, נראה דלא דמי להא דבבא מציעא שם שכתבנו לעיל מזה לענין קנין משיכה דמדיוק לשון הברייתא דיבמות לא ישא אדם מעוברת חבירו משמע דהטילו האיסור על הנושא שבא לקחת אותה לו לאשה שימנע מפני תקנת הוולד ולגבי דידי' אין ביטול טול מצות פו"ר ולשבת יצרה דאפשר לו באחרת, ומשום מצוה דידה לא התירו לו איסור להשיאה אפילו בלא שכיח, ואפשר משו"ה נקיט הברייתא לא ישא ועיין:
וממילא ליכא חילוק בין מעוברת ומניקות מישראל או מנכרי דחד טעמא לאיסור איכא, ומשום דקדוקו של הנב"י מדקתני מניקת חבירו, י"ל להוציא מניקת ומ ומעוברת עצמו דכשגרשה מותר להחזירה דאי הוי קתני סתם מעוברת ומניקת לא ישא הוה אמינה דה"ה של עצמו, וכבר כתבנו דמשו"ה הקשה ש"ס דידי' נמי היינו בשגרשה יהי' אסור בה ומדקתני חבירו מוכח דשל עצמו מותר:
והא לא קשה דיאמר לא ישא מעוברת ומניקת של אחר, דלישנא קלילא הוא יותר של חבירו ומורגל בלשון חכמים, והנוב"י לא הקשה רק דהול"ל מעוברת ומניקת סתם, ולא יאמר לא חבירו ולא של אחר ופשוט:
ולרווחא דמלתא אומר דאפשר משו"ה נקיט חבירו לרבותא דהש"ס מקשה דידה נמי ממסמס לי' ומתרץ דידה לא יהיב לי' בעל כ' רש"י כיון דלאו בריה הוא, ונ"ל דנקיט רבותא שלא ישא של חבירו היינו שהוא מקורב ואוהב לבעלה של זו והי' בחברותא אחת עמו מכל מקום לא סמכינן שימסמס לבנו של אוהבו ומיודעו ולא סמכינן על הא דמסמוס רק בבנו ולא בבן חבירו ואוהבו כנ"ל, וכיון שכשל עוזר עיקר דיוקו של הנו"ב נפל עזור לעזור למעוברת מנכרי שחידש הנב"י מלבד מ"ש באורך כי אין טעם להתיר במעוברת ומניקת לנכרי יותר מישראל ונהפוך הוא לכן אין לסמוך על קולא זו לפענ"ד (ויעין בתשובת מאוה"ג רבינו עקיבא איגר ז"ל זיע"א ס' צ"ה בענין זה בד"ה וכבודו וכו') הכ"ד אוהב נפשו, שילתפ"ב כאור בוקר יו"ד טבת תרכ"ג לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: