כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יז
שלום טב לרב טב דמוטביה מטיב לעמי' ה"ה כבוד מר ידידי טוביינא דחכימא הרב המאור הגדול גאון ישראל והדרו שבח מגדול עוז נ"י ע"ה פ"ה מו"ה אברהם ני' איש החסד רב ומאיר לעדתו בעיר הקודש נוה הצדק ירושלים תובב"א:
יקרתו קבלתי בדבר הלכה ולמעשה ע"ד אשה שקבלה גיטה על ידי שליח ונתעכב השליח הרבה בדרך עד שבשעת נתינה כבר עברו תשעים יום שצריכה להמתין כל אשה המתגרשת עד שתנשא לאיש והרב המסדר הגט מ"ד שליח לידה אמר לה אחר שקבלה הגט דאסורה להנשא עד כלות צ' יום מיום הנתינה כמ"ש רמ"א סי' י"ג סעי' ב' דראוי' להחמיר שצריכה להמתין משעת נתינה ושוב קידשה אחד בתוך צ' יום והוא והיא מזידים בדבר הזה שידעו שניהם שאסור הדבר כאשר יצא מפי הרב המסדר, ומסופק פר"מ ני' אם צריך לגרשה ויחזירנה אח"כ כי"א שברמ"א שם סעיף יו"ד, או כיון דמחבר נקיט לעיקר כהנך שיטות דס"ל דמונים משעת כתיבה ורמ"א מביא רק די"א משעת נתינה וכתב בזה דראוי' להחמיר אפשר כולי האי לא מחמירי' שתצא אם נשאת כבר אלו דבריו:
הנה מראש צורים אראנו ה"ה הרי"ף ורמב"ם נקטו להלכה כשמואל משעת כתיבה וכן הוא לפי הגרסא שלפנינו והלכתא משעת כתיבה, אלא דמדברי רי"ף דלא מביא רק תני' כוותי' דשמואל ולא העתיק הלכתא משעת כתיבה כ' הרא"ש ש"מ דלא תי' לו גרסא זו ולכן תמה עליו הא רב ושמואל הלכתא כרב באיסורא, וב"י נדחק ליישבו והנלפע"ד דנראה טעמא דרב משעת נתינה משום קושי' שהקשה ר"נ ב"י לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת ומה שתי' אביי זו זמן גיטה מוכיח עלית וזו זמן גיטה מוכיח עליה צריך הסבר וכי ידעו או ראו כ"ע זמן הכתוב בגט בשלמא נתינה בפני עיד' קלא אית לי' ויאמרו שתי נשים אבל זמן הכתוב בגט לית לי' קלא ונראה משו"ה ס"ל לרב דמשעת נתינה מנינן, וי"ל דבר זה אם נחוש שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת וכו' או דנסמוך על שזו זמנה מוכיח עלי' וכו' תלי' בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בטעמא דזמן לר"י דהטעם משום שמא יחפה, ולדידי' גט שלא ניתן ביום הכתיבה לא יוכשר רק היכא דאיכא קלא דלא ניתן ביום הכתיבה שפיר סמכינן שזמן גיטה מוכיח עליה דזו שזמנה מוקדם קלא אית לי' ולכן מכשירין אותו וידעו הכל שזמנה של זו לא כזמנה של זו, אבל לר"ל דתקנת זמן משום פירות ואין לבעל משעת חתימה פירות וכל גט שלא ניתן בשעת כתיבה כשר, אפילו היכא דליכא קלא כגון שמוסר מידו לידה בלי שליח וכן שיטת תוס' ורוב מראשונים ושפיר יש לחוש שלא יאמרו וכו' ורחוק לסמוך שיחקרו וידעו זמן הכתוב בו, ולפ"ז י"ל רב דנקט להלכתא כברייתא משעת נתינה דס"ל כר"ל מסתבר לי' יותר כהך ברייתא משום חשש שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת וכו' דמסתבר לי' יותר דאין לסמוך על שזמנה מוכיח דלאו כ"ע יודעים מהזמן שכתוב בגט ושמואל ס"ל כרבי יוחנן מסתבר לי' יותר כברייתא דרק משעת כתיבה צריך להמתין תשעים יום דכיון דאית לי' קלא ליכא חשש שיאמרו ב' נשים וכו' וי"ל עוד לר"י דסבירא ליה דזמן משום שמא יחפה ושמואל דכתבנו דס"ל בזה כר"י לא צ"ל דברייתות במלתא בעלמא פליגו אי חיישינן שיאמרו ב' נשים וכו' אלא דתלי' בפלוגתא דתנאי לפי דמתרץ ש"ס דר"י דאליבא דר"ש לא קאמינא דר"ש לית לי' חשש שמא יחפה וס"ל נמי דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות י"ל ברייתא דקתני משעת נתינה ס"ל כר"ש דיש גט שלא ניתן בשעת כתיבה דכשר גם היכא דליכא קלא ואיכא למיחש שיאמרו ב' נשי' בחצר אחת וכו' וברייתא דס"ל משעת כתיבה ס"ל כרבנן דמתני' דבעי זמן בגט משום שמא יחפה ואין גט מוקדם כשר רק היכא דקלא אית לי' וליכא למיחש שיאמרו שתי נשים וכו' דזמנה של כל אחת מוכיח דידוע הוא, וא"ש פלוגתא דב' ברייתות במרווח, ולהלכתא דנקטי' כר"י משום שמא יחפה, ממילא קיי"ל כשמואל וכברייתא דרק דמשעת כתיבה צריכה להמתין וא"ש שיטת הרי"ף דנקיט להלכתא כשמואל הגם דלא גרס הלכתא משעת כתיבה וא"ש נכון ועיין:
ונ"ל לעשות סמוכים לשיטת הרא"ש ולהראות פנים דגם תוס' הכי ס"ל דקיי"ל משעת נתינה, דתוס' ורא"ש נתקשו למה צריך בזמן הזה לזמן לר"י, והעלו משום שמא יחפה על בני' שלא יהיו ממזרים או יהי' רוצה להיות עמה ויחזירנה אח"כ, ועי' פנ"י שהקשה על תי' זה משום שלא יהיו בניו ממזרים הא בלאו"ה רוב בעילות אחר הבעל ויוכל לחפות על הבני', והעלה דהחשש בשולח גט ממדינת הים עיין בו, ועל טעמא שירצה להיות עוד עמה קשי' לי בשולח גט דחיישינן שמא בנתיי' זינתה ויחפה עליה ובזה"ז דליכא רק שמא יחפוץ בה תינח בכותב גט בלא זמן דעלמא, חיישינן שמא כבר זינתה, אבל בשולח לה גט ממדה"י והוא שולח לה גט שלא תתעגן הרי רוצה בגירושין וליכא למיחש עוד להאי חששא לומר שמא נתפייס בתוך כך ואינו מגרשה רק כדי להחזירה דבוודאי זה חשש רחוק מאוד כל כך שנאמר ונתפייס וזינתה בנתיים והוא חפץ בה אחר שזינתה וצ"ע, ולפי דברי פנ"י דחשש שיחפה על הבני' משום ממזרת ליכא בזה רק בשולח ממדנה"י י"ל דמ"ש תוס' ורא"ש שני טעמי' היינו טעם שמא רוצה להחזירה זה שייך בהוא והיא יחד, אבל בשולח גט ממדנה"י ליתא להאי טעמא, אלא דאיכא משום שיחפה על בני', וטעם דחפוי בנים ל"ש במגרש דעלמא כששניהם יחד עד הנתינה משום דרוב בעילות אחר הבעל לכן הוצרך לטעם שיחפה עלי' שירצה להחזירה וא"ש ועיין:
אבל אי קשי' לי ככתב ביום ונחתום בלילה למה פסול דמשום יחפה על בני' ליכא דרוב בעילות אחר הבעל עד שעת כתיבה וליכא בין כתיבה לחתימה ונתינה רק בין יום ולילה ולמשום שירצה להחזירה אח"כ ליכא דהא חזינן דכ' לה גט קודם שזנתה וחפץ ורוצה לגרשה רק איקרי שזנתה בנתיי' ואין לומר דבנכתב ביום באמת ליכא בזה"ז משום שמא יחפה אלא דפסול משום פירות לר"י דסבר דיש לו עד שעת נתינה, א"כ קשה מה מקשה ש"ס לר"י מאי טעמא דר"ש דמכשיר ומסיק אליבא דר"ש לא קאמינא, והא לר"ש על כרחך צ"ל דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות גם לר"י אם כן א"צ לומר אליבא דר"ש לא קאמינא, די"ל גם ר"ש ס"ל משום שמא יחפה והא דמכשיר בנכתב ביום היינו בזה"ז דליכא חשש משום שום חיפוי רק משום פירות ובזה ס"ל ע"כ כיון שנתן עיניו אין לו לבעל פירו' וצל"ע:
ולא ידעתי פתר לקושיתינו רק דקושי' ש"ס אם ס"ל לר"ש דחיישינן לשמא יחפה ג"כ ומעיקר הי' נכתב ביום לר"ש פסול, וכיון דעכשיו נשאר תקנת זמן משום שיחפה עלי' או על בני', גם נכתב ביום ראוי' שיהי' פסול כמו מקדמת דנא משום לא פלוג לחלק ולהקל כצ"ל ודוחק:
והנה הרא"ש הקשה למה לי' לרבי יוחנן כלל לומר משום שמא יחפה על בת אחותו הלא לטעמי' אלו יש לחוש בכל אשה דעלמא, וכ' ואפשר משום הנהו טעמי' לחוד לא הוי מתקנים חז"ל מעיקרא זמן אם לא משום שמא יחפה עיין בו, ולולי תוס' ורא"ש הי' נ"ל לתת טעם על מה שהניחו תקנת הזמן גם בזה"ז, בהקדם קושיא אחת שהקשה בס' קרבן נתנאל למ"ד דמונים משעת כתיבה למה לא אמר טעמא דזמן כדי שתמנה משעת כתיבת ונדחק דכל הסוגי' אזלא למ"ד משעת נתינה ולדידי לק"מ וכי אנו אחראין לתקן זמן עליה כדי שתמנה משעת כתיבה אם לא יהי' זמן תמנה כל אשה משעת נתינה ואפשר בכך ופשוט, אבל י"ל אחר שכבר תקנו זמן מטעמא דר"י הגם דעכשיו לא שייך האי טעמא דשמא יחפה מ"מ הניחו הדבר שיהא זמן כתוב בגט כמו שהי' מקודם כיון שכל אשה עד עכשיו היתה מונית משעת כתיבה כיון שהי' זמן כתוב בה משום שמא יחפה לכן הניחו הדבר שתמנה גם עתה כמו שרגילו' למנו' מקדמת דנא משעת כתיבה ולא להחמיר עליהם שתמתין משעת נתינה כנ"ל:
והא דתוס' ורא"ש לא רצו לומר כן משום דרא"ש ס"ל דההלכתא היא משעת נתינה וכן תוס' ע"כ דהכי ס"ל, ובזה נ"ל ליישב מה שעמד בו הפנ"י על דהקשה תוס' קושי' זו כדמקשה ש"ס ומתרץ מגיטי' הבאים ממדנה"י ולא הקשה בתחלת הסוגי' על רב יוחנן בזה"ז למה תיקנו זמן בגיטין עיין בו, ולמ"ש דלר"י י"ל אולי ס"ל כמאן דאמר וכהברייתא דמוני' משעת כתיבה להכי הניחו הזמן, וברייתא דקתני משעת נתינה ס"ל כרבי שמעון משום פירי דשייך גם בזמן הוה אבל כדמקשה על ר"י מגיטין הבאים ממדינת הים וכ' רמב"ן ראיי' מדשקל וטרי לרבי יוחנן שמע מינה דהלכתא כוותי' דר"י, ותוס' ס"ל דהלכה כרב דמשעת נתינה דהלכתא כוותי' באיסורא ואי הטעם לרבי יוחנן בזמן הזה משום כדי שתמנה משעת כתיבה ע"כ צריך לומר דההלכתא משעת כתיבה לכן צידד תוס' למצוא טעם אחר, ועוד יש להוסיף עפמ"ש פנ"י דקושי' ש"ס גיטין הבאים ממדנה"י לאו דיהי' פסולי' דמשום תקנת עגונות הכשירוהו, אלא דקושי' למאי צריך זמן לר"י בגיטין הבאים ממדנה"י ללא יועיל עיי' בו, ואי ס"ל דהלכתא משעת כתיבה ורבי יוחנן ע"כ הכ' סבירא לי' מדנשאר תקנת הזמן בזמן הזה לא מקשה מידי מגיטין הבאים מה הועילו די"ל בגיטים הבאים ממדינת הים הזמן פוסל משום שכדי שתמנה משעת כתיבת הגט הגם דמשו"ה לא הי' מתקנים מעיקרא מ"מ כיון שכבר תקנו בכל גיטין משום שמא יחפה הניחו כן גם בגיטין הבאים ממדנה"י, ומדלא רצה המקשן והתרצן בזה ש"מ דס"ל הלכתא משעת נתינה והקשה תוס' שפיר בזה"ז למה תיקנו זמן כנ"ל עדפ"ק ועיין:
היוצא מדברינו כי תוס' אזל בשיטת הרא"ש, ויש פנים בסוגי' דהלכה כמ"ד משעת נתינה מדהקשה מגיטין הבא' ממדינת הים דהלכתא משעת נתינה, והיינו לפי שיטת תוס' דקושי' הש"ס רק לר"י, אבל לפי' רש"י לא מוכח מידי כמובן:
והנה לבאר מ"ש דיש מקום לומר דהזמן בזה"ז בגיטין וכן בגיטין הבאים ממדינת הים מעיקרא הי' כדי שתמנה משעת כתיבה תינח בנשואה אבל בגט ארוסה לא שייך טעם זה, אלא דזה באמת קשה לי עמ"ש תוס' ורא"ש שמא יחפה על בני' ושמא ירצה להחזירה שני טעמים אלו לא שייכים בארוסה דמשום חיפוי בנים ליכא דארוסה לית לה בנים ומשום שירצה להחזירה גם כן לא שייך בארוסה, דאין לבו גם בה לא חיישינן שירצה להיות עמה באיסור עולמות ועי' לקמן במתניתן המגרש ולן עמו בפונדקי במחלק בין ארוסה לנשואה משום שאין לבו גס בה, וכאן שזינתה תחתיו ומאוסה בוודאי אין לחוש כ"כ שירצה להיות עמה באיסור, ועכצ"ל כיון דמתחלה תקנו גם בארוסה משום חיפוי להציל נפשה ממות הגם דעכשיו לא שייך כל זה וגם טעמא משום שיחפה על בני' או להחזירה לא שייך בארוסה מ"מ כיון דבנשואה איכא בזה"ז משום טעמי' אלו גם בארוסה הניחו הדבר כמו שהי' ובמק"א הארכתי בזה יותר, וכן י"ל לפמ"ש ש"ס שתמנה משעת כתיבה הגם דבארוסה ל"ש זה מ"מ משום לא פלוג ממה שהי' בתחלת התקנה הניחו גם בארוסה וא"ש עיין:
והנה המחבר קבע להלכה כרי"ף ורמב"ם כדרכו בקודש בכ"מ, והרמ"א מביא דעת י"א הרא"ש וכ' וכן ראוי' להחמיר, ובאמת הרא"ש יחידאי הוא, ולפמ"ש גם תוס' הכי ס"ל איכא תרי רמב"ם ורי"ף לבהדי תרי תוס' ורא"ש, ומ"מ רמ"א לא נתכווין לזה וכ' רק דראוי להחמיר נראה מלשונו דאינו עיקר אלא דראוי להחמיר והיינו לכתחלה אבל בדיעבד בלאו"ה יש כמה פוסקים דס"ל דאם נשאת תוך תשעים אפילו במזיד א"צ להוציאה אם כן די לנו להחמיר אם יש צ' יום משעת כתיבה שלא ישאנה לכתחלה אבל לא לגבב חומרות שצריך להוציאה, ונראה אפילו לנדות אותו אין צריכין לא מיבעא להשיטות דסוברים דמנדין אותו כדי שיגרשה כה"ג אין אנו מחמירים כ"כ לנדות אותו שיגרשה כמ"ש, אפילו לשיטת הרב"ם דמנדין אותו על מעשה האיסור שעשה ועיין ב"ש ס"ק ט"ו, זה דווקא כשוודאי עשה איסור, אבל בכה"ג שאינו אלא חומרא והעיקר דמונים משעת כתיבה אין ראוי' לנדותו כנ"ל:
חדא ועוד קאמינא אפילו לשיטת הרא"ש דההלכתא דמונים משעת נתינה והטעם דמ"ד משעת נתינה כבר כתבנו לעיל משום גזירה שיאמרו ב' נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת וכיון שאנו אוסרים אותו להנשא עד צ' יום אחר הנתינה, אם עברה ונשאת אין לחוש תו שיאמרו ב' נשי' וכו' זו אסורה וזו מותרת הא אסרנו גם שני', אלא שזו לא שמעה לקולינו ונשאת באיסור ומשום דלא מוציאים אותה בדיעבד עי"ז לא יאמרו זו מותרת, ועוד דלא שכיח כלל שתעבור ותנשא וכיון שאוסרים לכתחלה אין לחוש משום מילתא דלא שכיח כשעברה ונשאת ועיין כעין זה ברא"ש שלהי ע"ז דאמרו נותן טעם לפגם שמא יבשל בקדירה בת יומא ובדיעבד שרי כיון דאסור לכתחלה שוב לא שכיח ולא חששו אטו בן יומא עיי"ש, מן כל מה שכתוב נלפע"ד דאין להוציאה מבעלה מ"מ ראוי' לעונשם בדברים ובקנסות כי לא טוב עשו בעמם והכל לפי לפי ראות עיני המורה וכפי האפשר:
טרם אכלה לדבר אציע פה עוד דבר אחד בדין זה, הנה הפנ"י בגיטין דף י"ח ע"א ד"ה מתקי' לר"נ ב"א כו' הא בגט מאוחר לשיטת תוס' ורא"ש דמגורשת מזמן הכתוב בגט גם לרב איכא משום שמא יאמרו זו מותרת אחר ג' חדשים מנתינה וזו צריכה להמתין עד הזמן הכתוב בגט וגם אח"כ מה תאמר זמנה מוכיח עליה ע"כ לרב ג"כ צ"ל זו זמנה מוכיח עליה ולא מצא מענה לקושי' זו רק עפמ"ש חידוש דין דנראה לו דבמאוחר מונים מזמן שקבלה הגט הגם שאינה מגורשת עד זמן המאוחר וכ' הגם שלא נזכר בפוסקים מ"מ הדעת מכרעת כן אלו דבריו ז"ל, ולפ"ד יש להשיב טובא על הקושי' שהקשה לרב במאוחר יאמרו וכו' נ"ל בוודאי מאוחר שהיא אשת איש גמורה עד זמן הכתוב והיא כמו שהיתה קודם מסירת הגט באיסור אשת איש והבעל אוכל פירות וכל זכות שיש לבעל מאשתו יש לו עד זמן הכתוב גם אם לא ידעו הרואים כי הזמן מאוחר, אבל יכירו וידעו כי היא עוד אשת איש כמו שהיתה לכל דבר יהי' מאיזהו טעם שיהי' עכ"פ דבר זה ידוע ואם תמתין מזמן הכתוב וחלות הגירושין עוד שלשה חדשים לא יהי' תמוה בעיניהם כיון שהיתה א"א גמורה עד עת ההוא, אבל כשנותן גט גמור לשנים וגרושות שניה' מבעלי' לכל דבר וזו מותרת להנשא מיד וזו אסורה עד כלות שלשה חדשים דבר זה כמתמי' כיון ששנים שוות בגירושין ולא ס"ל לרב שיחקרו וידעו זמן הכתוב בגט כנ"ל נכון ופשוט:
ומה שחידש הפנ"י מסברתו דמאוחר מונין משעת נתינה וכ' כן הדעת מכרעת, לולי דעת קדשו הי' נ"ל איפכא מסתברא ל"מ לרב דס"ל משעת נתינה ממש משעת חלות הגירושין, בוודאי זו שזמנה מאוחר צריכה להמתין ג"ח מזמן הכתוב שאז חלו הגירושין דלא יאמרו ב' נשי' אחת מגורשת מיד וצריכה להמתין ג"ח וא' מגורשת אח"ז ומותרת מיד כשחלו הגירושין, ואפי' לשמואל דס"ל משעת כתיבה דזמנה מוכיח עליה זהו דווקא כשכ' זמן הכתיבה, אבל במאוחר אדרבא זמנה מוכיח שנתגרשה אח"כ יאמרו זו צריכה להמתי' וזו אינה צריכה להמתין ומיד מותרת וזמן וחלות הגירושין בבת אחת כנלפע"ד ולא לשתמט א' מראשונים ופוסקי' שיאמר דבר זה וטעם ונימוק' עמם כמ"ש ולכן בין לרי"ף ורמב"ם דפסקו כשמואל ובין לפוסקי' כרב מ"מ במאוחר אין מונה רק משעת הזמן הכתוב דזמן ונתינה כאחד המה כנ"ל נכון לדינא, ופה תהי' שביתת קולמסי כעת בענין זה, וה' יורנו נפלאות מתורתו הכ"ד אוה"נ דש"ת:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:
העתק השאלה
שלום וכ"ט לרבינו הגדול בדורו, מופת הדור והדרו, ועל כל פני התבל יאיר נרו ה"ה הרב הגאון הגדול המפורסים חריף ובקי משנתו זך ונקי כקש"ת מוה' שמואל וואלף סופר אבדק"ק פ"ב ני' ויזרח, כצאת השמש ממזרח:
יסלח נא אדוני, על כי הרהבתי בנפשי להריץ מכתבי אליו, ולהטריח את פר"מ הגאון ני' במכתבים שונים פעם בכה ופעם בכה אך תורה היא וללמוד אני צריך, כדת מה לעשות במעשה מכוער אשר נעשה פה בעו"ה, כי נבלה נעשתה בישראל באשת איש אשר יש לה מבעלה שבעה ילדים, ואחד מבני' הוא חיגר וידיו כבדים עליו ואיני מוכשר לעשות דבר, ובעלה הוא איש עני ואביון ולא הי' לאל ידיו להביא טרף לביתו לפי הטף, והיא החיתה את בני' מפרי מעשי ידיה כי למדה חכמת המילדת, וגם יש לה אחים עשירים מעבר לים במדינת אמעריקא, אשר היו לפעמים בתומכי נפשם, במנה אחת אפים, ובשנת תרי"ט כתבו האחים מאמעריקא שגיסם עם שתי בנותיו יבואו על הוצאותם לשם, וכן עשה והלך הוא עם בנותיו מפה בכ"ד חשון בשנת הנ"ל והניח את אשתו ובני ביתם ריקם, והשנה ההיא היתה שנת העיבור, ובעת הליכת האיש מביתו היתה אשתו בימי נדתה, והיא הרתה לזנונים, וילדה בן בי"ב כסלו בשנת תר"ך, והנה על בן זה אין להסתפק כי הוא ממזר וודאי מאחר שהיא אמרה שנאנסה מפלוני יהודי מלמד תנוקות, ואף לדעת הי"א שהביא המחבר באה"ע סי' ד' סעי' י"ד האשה שהי' בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חודש אין זה כי אם ספק ממזר, מ"מ כיון שהיא היתה בעת נדתה כאשר הלך בעלה לאמעריקא ולא בא אלי' איזה ימים מקודם, וכפי החשבון צ"ל דאשתהא הולד במעי אמו י"ד חדשים כולי האי וודאי לא חיישינן דלמא שהה כ"כ במעי עמו ולאחר הלידה באה אלי למשפט לבקש מהנואף שכר הנקה, וגם הוא הי' אצלי וכיחש בה שלא בפני' ואמר מתחילה בעלילה באה עליו מאחר שידעה בנפשה שהיא מעובר' באה היא אצלו וסגרה הדלת אחרי' עם הכסא אשר היא בעצמה העמידה לפני הפתח ביתו, ותבעתו לתשמיש, והי' רוצה לשבע שהולד אינו ממנו, ומרוב דבריו ראיתי כי הוא איני מנוקה מעון, ומאחר שראיתי כי הוא מכחיש את הדבר ובלא"ה פטור מלשלם, ואפילו שבועה אינו צריך כמבואר בב"ש סי' ד' ס"ק מ"א לכן לא רציתי לשמוע דברי' והלכה היא בערכאות שלהם וסם כיחש בפני' והיא בחרון אפה לא הי' בידי' כח לעצור עד כי הכה אותו בפני דייניהם על אשר כיחש בה, ובכל זאת יצא הנואף נקי, וכבר הלך מפה ולא נודע איה מקומו, ועתה בשבוע העברה בא בעל הנואפת מאמעריקא לביתו, ושלחתי מיד אליו שצריך לצאת מבית אשתו כי היא אסורה עליו עד שיתברר הדבר בב"ד, והוא בא אלי במר נפשו לבקש ולהתחנן על אשתו אשת נעוריו והי' בוכה למשפחותיו על חמשה ילדיו הקטנים אשר נשארו עוד פה בביתם, אולי יש לאל ידי למצוא היתר לאשתו ותרופה למכתו, כי גדול כים שברו, ואמר כי אין זה אלא שהאיש הרע ובליעל המלמד בא עליה לאונסה, וקשה עליו פרידתו ממנה, ואח"כ אמר בזה"ל וויא וואהל דאס זאג איך זעלבסט דאס איהר וויללען מוס זיין דאביי געוועזען, זאנסט העטטע זיא קיינען בן זכר געהאבט:
ואמר הבעל אח"כ בפני ב"ד בפירוש שהוא איני חושד את אשתו שתזנה ברצון ובימי נעורותי' מחמת יפיה נסה אותה בעשר נסיונות בענין זה ומצא את לב לבבה שלם עמו, ואין לאל ידו שיוכל לומר עלי' שום שמץ דופי שמצה אך האיש הרע אנס אותה ואח"כ היצר אלבשה והסוף הי' ברצון וע"כ ילדה בן זכר, ע"כ:
ועתה עמדה בדין בפני ב"ד בפני בעלה, ואמרה המעשה איך שהי' וגם אמרה שהיא רוצה לשבע שכל דברי' המה אמת וצדק, שהמלמד הנואף שכב איזה ימים על מטתו בחולי קרייץ שמערצען, ונתן לו הרופא סם מרקחת לסוך בו את גופו, ויען כי לא הי' יכול להסיך את גופו בעצמו, שלח אחד מתלמידיו בעד האשה המילדת כי כן דרך המילדת להסיך החולאים לעת הצורך, ומפני הבושה צוה לתלמידיו לצאת חוצה אל בית המבשילה, כי מן בית המבשילה הולכים לחדרו, וחלון הבית הוא אל החצר, אך דרך הרבים לפני חלון ביתו כאשר ילכו מן רחוב אחרת, ומחדרו אל חדר שכינו הי' פתח סגור בנתיים, ואיזה ימים קודם הפורים התחילה ללכת לסוך אותו, וביום וי"ו לאחר הפורים איזה שעות לאחר חצות הלכה היא אצלו כמשפטה לסוך אותו, בעת אשר לא היו עוד הנערים בבית הוועד שלו עם בתה הקטנה, אשר כבר נחלתה איזה שבועות על זרועה, ועם ילדה קטנה כבר זי"ן שנים בידה, וגם שני בני' הלכי עמה עד בית המבשילה כי יראו לבוא אל פנים החדר אל מוריהם, ויעמודו בחוץ אך היא עם שתי בנותי' הלכו אל תוך החדרה, והיא כבואה, אמר מה לילדה הזאת כאן, הלא תלך לחוץ עד אחר הסיכה, ולקח הוא את הילדה והוציאה לפני הפתח וסגר הדלת במפתח, ומיד פתחה היא את דלת באמרה כי אין רצונה להיות עמו בחדר סגור כי אין נכון לעשות כן, אבל יען כי מנעול הדלת הי' נשבר, ובידה היתה הילדה החלושה, לקחה בידה כסא אחד אשר עמד שם והעמידה אותו לפני הפתח כדי שלא יפתח הפתח מעצמו ובזה לא הי' הפתח סגור ומסוגרת, כי בקל הי' יכול איש לבוא מבחוץ החדרה, והנה הילדים הלכו לדרכם אל הרחוב, ויהי כאשר רצתה להניח התינוקת מידה כדי לסוך אותו וכאשר שלחה ידה לקחת כר המיטה השליך אותה לאחורי' אל תוך המטה בעוד שהילדה בידה לתפשה והיא אמרה אליו מה אתה עושה הלא שמעתי אומרים שזה חטא גדול מנשוא וכשראתה שהוא אינו רוצה להשגיח על דברי' צעקה בקול מר שמע ישראל וכהנה, צעקה ואין מושיע לה והוא לא שמע בקולה וטימא אותה, ומיד לאחר אותו מעשה קללה אותו קללות נמרצות וחירפה וגידפה אותו על אשר עשה נבלה זו והלכה ממנו בחרון אף ולא באה שוב אל ביתו לסוך אותו, ע"כ אמרה בפני הב"ד ובפני בעלה:
והנה באמת אשה זו בחזקת צדקת עומדת ומעולם לא נשמע עלי' שום שמץ דופי ושמצה והנואף לא הי' לו שם טוב במה שנוגע לזנו', וכל מה שאמר אלי שלא בפני' אינם מעלין ולא מורידין, ויורנו נא אדוני את משפט האשה הזאת אם יש לה היתר לבעלה, ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל בעיני פר"מ הגאון ני':