כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יד
מורה צדק לעדתו, ברוך יאמר לעומתו, ה' ישפות שלום תורתו, ה"ה הרב המופלג בתורה מורג חרוץ בעל פיפיות, מלא ברכת ה' כש"ת מו"ה מרדכי דוב קליין ני' מורה כהלכה בעדת ה' בעיר קלויזענבורג במדינת זיבענבערגען יע"א:
מכתבו קבלתי לא ידעתו לא שמעתו אכנהו, אבל שאלתי פי תלמיד א' מילדי עירו וסיפר לי בשבחו גם מכותלי מכתבו ניכר כי שואל כענין ופוסק כהלכה בנידן זה שמתי עיוני על דבר השאלה אשר הובאת לפנינו מאת מע"כ ני' ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר, ונלאתי להעתיק לשון השאלה, לכן העמדתי דברי על דבריו, וצויתי להעתיק השאלה כדי שלא יאמר הנוקף ומערער כי לא העמיד לפני השאלה כמות שהיא, ולכן יהי' בידו העתק השאלה אשר עלי' תסובב תשובתי:
אחרי העיון נ"ל פשוט, דאתתא דא אסורה להנשא לבעלה הראשון אחר שלוחי' ויש בה טעמים שהי' ראוים להוציאה לכתחילה מבעלה, והנה סעיפי האיסור הם חמשה כאשר אבארם אחד לאחד בעזה"י:
א) הנה חלוקים אבות העולם ע"י מה אשה נאסרת על בעלה, הרי"ף והרמב"ם וסייעתם סוברים דאינה נאסרת רק בעידי טומאה ממש, והשאלתות והר"מ ור"ת כשחזר ס"ל דבעידי כיעור או קלא דלא פסיק אסורה לבעל ולבועל, והרא"ש פ"ב דיבמות ס"ל בעידי כיעור וקלא דלא פסיק יחד אסורה לבעל ולניטען וכך פירושו בהשאלתות ופרושו מחוור יותר מכל הפירושים, והרמב"ן בחידושיו ליבמות ג"כ ס"ל בפירוש השאלתות כהרא"ש רק חלוק עליו דלהרא"ש גם לניטען לא נאסרה רק בשניהם יחד עידי כיעור וקלא דלא פסק, והרמב"ן הוכיח מסוגי' שם דעל כרחך נטען גרע לעולם מבעל עצמו וכתב מלתא בטעמא דעל ידי שנשאת מתחזק הענין ולכן בעידי כיעור לחוד או קלא דלא פסיק מוציאים מהנטען כיון דמבעל מוציאים בתרתי ובנחשד הוי תרתי דמה שחסר מבעל משלים ע"י שמתחזק הקול על ידי שנושא אותה ויש רגלים לדבר לעדות עידי כיעור, או לקלא דל"פ אלו דבריו בהוספת נופך ובזה נסתלקה תמיהת הב"ש ס"ק א' לרי"ף ורמב"ם ניחא כשם שאסורה לבעל וכו' ול"ק דכשנשאת להבועל נתחזק הקול ואיכא הוכחה יותר מכשהיא עודה תחת בעלה ואינו דומה בועל לבעל, והנה המחבר בא"ע ס' י"א פסק דמבעל אין מוציאים רק בעידי טומאה ממש ומהנחשד מוציאין בתרתי עידי כיעור וקלא דלא פסיק וזה שיטת רי"ף ורמב"ם וכן שיטת נמ"י וריטב"א ביבמות, אבל רמ"א בהג"ה הכריע להלכה דמבעל מפקינן בתרתי ומנטען בחד מהנהו, והנה הלך לדרכו בפירוש הרי"ף ורמב"ם, ובאמת אי אפשר להעמיס כן בכוונת הרי"ף ורמב"ם מכמה טעמים, וגם הב"ש נתקשה בשיטת הרמ"א, ומסקנתו כי אין זה אלא פשר דבר בין המורים הגדולים להוציא מן הבעל פסק כשיטת הרא"ש דתרתי צריך ולהוציא מנטען פ' כשיטת הר"מ ור"ת, והב"ש מייתי תשובת הרשב"א דס"ל גם כן להחמיר כשיטת מהר"מ להוציא מן הנחשד, אלא דלהוציא מן הבעל ס"ל לרשב"א דצריך דווקא עידי טומאה ולפ"ז ליכא מי שסובר כשיטת הרמ"א דמבעל מוציאים בעידי כיעור וקלא דלא פסיק ומנחשד בחד מהנך, אבל יש לו סמך ועמוד גדול הרמב"ן בחידושיו שהבאתי דס"ל דלבעל אסורה בתרתי ולנחשד בחדא מינייהו:
והנה מי יבא להכריע נגד הרמ"א ומ' כמוהו דיעה מורה לעשות פשר דבר דמבעל מוציאין בתרתי בפרט דלזה רוב שיטות מסכימים דעכ"פ בתרתי מוציאין מן הבעל, כי כן בנידן שלפניו דאיכא:
קלא דלא פסיק זה כשני שנים שזינתה עם הנחשד, וגם איכא שני עידי כיעור שמצאוה מיוחד והדלת סגרו במנעול, והנער ראה שינוי דכשהלך היתה מטה מוצעת, וכשחזר מצא הדלת סגורה וכשפתחו ראה שהמטה אינה עוד מוצעת זה בוודאי דבר מכוער והוכחה יותר ממצאו רוק למעלה בכילה או מנעלים הפוכים שבש"ס, וגם עדות השני שמצאם מיוחדים בחדר והדלת סגורה, וכשפתתו אזיל סומקי ואתי חיוורי עי"ז הו' ע"כ והגם שלא ראו בפעם אחת מ"מ מצרפים כמבואר ברמ"א שם, ומסתמא הי' הקבלת עדות כמבואר שם בש"ע סעיף ד' ובהג"ה ולפ"ז איכא כאן עידי כיעור וקלא דלא פסיק ואפילו מן הבעל ראוי' להוציא ופשיטא מה שמכחשת העד שלא הי' סגור לא מועיל, וגם אמתלא שלה אינה אמתלא, והא דאמור בירושלמי פ' המדיר ומובא בנמו"י וב"י דהיכא דנותנת טעם מהני עי"ש היינו באמתלא הנראית לנו, משא"כ כשאומרת בפשיטות שלא סגרה הדלת רק משום שהי' לה לעשות שם דברים אחרים פשיטא דלא הוי זה אמתלא וא"צ להאריך בזה, וגם הא לא נתנה אמתלא רק על מה שהיתה עמו ולא על מה שהי' פתח נעול דהא מכחשת דלא הוי נעול, וכיון דאיכא שני עידי כיעור בצירוף וקלא דלא פסיק ראוי' הי' להוציאה מבעלה אם נתקבל העדות כדינא, וכ"ז באין להם בנים, אבל לפי הנראה ממכתבו יש להם בנים:
והנה מה שכתבתי דיש כאן עידי כיעור ע"י שמצאוה בסתר ופתח נעול יש לעיי' דא"כ מ"ש ממה שאמרו חז"ל ופסקינן כן הכי אין אוסרי' על היחוד, וצ"ע דבירושלמי וכן הרמב"ם שהזכיר הא דפתח נעול היינו שיוכל להוציאה בלא כתובה, אבל לשיטת ר"ת ור"מ דס"ל דעידי כיעור כעידי טומאה ממש צ"ל דווקא באלו שהוזכרו בש"ס ואין יחוד ופתח נעול בכלל וכן י"ל לרא"ש בע"כ וקדל"פ, אלא דמדכ' הרמ"א דבחד מהנהו נאסרה על הבועל ובשנים על הבעל והמחבר דנקיט כרמב"ם ורי"ף וחשיב גם מיוחדים ופתח נעול משמע דהרמ"א גם ע"ז קאי א"כ צ"ע מ"ש מאין אוסרי' על היחוד, ואפשר י"ל כיון דנכנסו זאח"ז ודלת סגרו אחריה' איכא רגלים יותר מכל יחוד, וכי כן בלא נכנסו זאח"ז וסגרו מיד הדלת אחריה' רק נמצאו כך מיוחד ודלת סגור לא דמי לזה ואם כן בנידן דידן אין זה עידי כיעור וצ"ע לדינא הקצרתי:
שוב אתי לידי תשובת אמ"ו א"ז הגאון מהרמ"א זצ"ל בסי' צ"ט מצאתי שהאריך בזה ונחית לכל מ"ש ונתקשה בכ"ז ומחלק כמו שחלקתי והאריך למעניתו ופלפל שם באיזה תשוב' עם הגאון בית מאיר זצ"ל עיי"ש, ושמחתי שמצאתי לי חברי' כאלו זכותם יגן בעדינו:
והנה הרמ"א התנה באין לו בנים ממנה, ובח"מ תמה דלשיטת הר"מ ע"כ בעידי טומאה ממש וגם לדעת הרא"ש י"ל כן דעידי כיעור וקלא דלא פסיק יחד הוי כעידי טומאה ממש ואפילו בדאית להו בנים מוציאין מדכתב הרא"ש דדמי לפ"פ ועד אחד בטומאה, והנה באמת מהשאלתו' דכ' סתם דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין בין מהבעל בין מהנחשד ולא מחלק כמו דמחלק בבריי' דאתי כרבי בין אית ליה בנים או לית ליה ע"כ דס"ל לשאלתו' לפי דפסקינן דווקא בתרתי מוציאים מהנחשד שוב אין חילוק בין איכא בנים או לא דבחדא לעולם אין מוציאין ובתרתי לעולם מוציאין, אלא דהרמב"ן בחידושיו כ' הגם דכן משמע משאלתו' אבל בזה לא נראה לו כשאלתות דיש חילוק בין יש לו בנים או אין לו ומועתקים דברי הרמב"ן בתשובת הרא"ש ג"כ משמע דכן ס"ל ומודה לו בזה, ובאמת לפי דהסביר הרמב"ן שהבאתי לעיל דאצל הנחשד חדא הוי כתרתי אצל הבעל משום דנתחזק הקול ע"י הנשואים של הנחשד א"כ בריי' דכרבי אתי והיינו בחדא קלא דלא פסיק או עידי כיעור הוי כתרתי ומ"מ מחלק בין י"ל בנים לאין לו ומינה לדידן בתרתי לגבי בעל או לנחסד לעולם דווקא באין לו בנים, וכנ"ל להוכיח בפירוש הרא"ש דבריי' כרבי היינו בחד מינייהו ועידי טומאה דקתני בבריי' היינו עידי טומאה ממש, דכ' דלא מסתבר בבריי' עידי טומאה היינו עידי כיעור ומדקתני בבר' דווקא עידי טומאה ולא אשמועינן אפי' בע"כ וקדל"פ מוציאין על כרחך דלעולם אין מוציאין ב אית לי' בני' רק בעידי טומאה ממש כנ"ל וזה ראי' ברורה וא"כ להרא"ש מוכח דבאיכא בנים אין מוציאין ורמב"ן כ' בפירוש ויפה עשה הרמ"א דהתנה בליכא בנים דווקא כנ"ל:
והנה בנוב"י קמא חא"ע סוף סי' ע"ב הכריע כשיטת הר"ם דאין לחלק בין בעל לנחשד דשניהם שווים לעולם ומתוך הכרעת מסקנתו דאפי' ביש לו בנים ממנה מוציאין יעיי"ש, הנה גם לפי דבריו לא ידענא ואין מוכח כהר"ם דגם לרא"ש א"ש דגם הוא משוה לרבי הבעל והנחשד וכן לדידן שווים ואין כאן הכרעתו רק דלא כרי"ף ורמב"ם דמחלקין בין בעל לנטען, וכי כן הדרינן לר"מ גם ביש בנים מוציאין משא"כ לרא"ש אין מוציאין, ולא נשאר רק פקפוקו של הח"מ דגם לרא"ש י"ל אפי' יש לו בנים וכבר הסירותי השגתו ובררנו דלשיטת הרא"ש דווקא בלא בנים וכן שיטת רמב"ן ומשה שפיר קאמר:
והנה מלבד שהכרעת הנוב"י בין הר"ם לרא"ש אינה מכרעת גם נ"ל דאין ראייתו כדאי נגד הרי"ף ורמב"ם כאשר אבאר, הנה הכרעתו היא מכח קושי' א' שהוקשה לו מש"ס סנהדרין דף מ"א ע"א דמקשה אלא אשת חבירו שנהרגה היכא משכחת לה, דילמא ס"ל כרבי דמבועל מוציאין בעידי כיעור לחוד א"כ בוודאי להורגה בא דאי לאוסרה על הבועל הי' די להם לאמור שראו דבר מכוער ועל כרחך דס"ל לש"ס דלרבי גם מבעל מוציאין וא"כ ר"ח על כרחך לית ליה דרבי דא"כ איך אמר עידי נערה מאורסה אין נהרגין, ולרי"ף ורמב"ם קשי' אלו דבריו, הנה קושי' זו בקל יש לדחותה דהא לרי"ף ורמב"ם דווקא מבועל מוציאין ולא מבעל, וע"כ דעידי כיעור לרבי לאו כעדות הוא רק קצת הוכחה, ואולי רק מדרבנן לחומרא בעלמא, ועכ"פ אינה אסורה מוודאי עליו ולכן אמרו העדים שראו שזינתה כדי שתהי' אסורה בוודאי עליו, ואפילו יעבור וישאנה ויהי' לו בנים ממנה שיהא מוכרח להוציאה, ואין קושיא זו כדאי להכריע וזה פשוט:
וכשאני לעצמי נ"ל ראי' משם נגד שיטות הר"מ, דלהר"מ קשה רב חנן כמאן דהא ס"ל דעידים רב היינו עידי כיעור והם כעדי טומאה מעש והיינו דקרו להו בריי' איכא עידי טומאה ואפילו ביש לו בנים מוציאין ורבי ס"ל אפילו בקלא דלא פסיק וא"כ קשה איך אמר ר"ח דאינם נהרגין דיכולין לאמור לאוסרה באנו הא הוי סגי להו למימר שראו דבר מכוער ולהר"ם הוי זה עדות כמו עדי זנות ממש שאסורה עליו מדאורייתא ואפי' יש לו בנים ממנה וזה וודאי דוחק גדול דר"ח דלא כרב ולא כרבי, ופליג על בריי' ומתני' ועל כרחך או כשיטת הרי"ף ורמב"ם או כרא"ש, דלדדהו י"ל סבירא לי' כרב וכרבי היינו לשיטת רי"ף ורמב"ם דלשניהם מבעל אין מוציאין ולרא"ש דמוציאין מבעל כבר כתבנו לעיל דווקא באין לו בנים, וע"כ דלאו וודאי משווי' לה ויכולים לומר דרצונינו לאסרה מוודאי וגם משום הבנים אמרו כן כמ"ש, וגם קושית ש"ס דילמא לאסרה לבועל א"ש כמובן, ובזה נתיישב קו' השואל בנוב"י תנינא סי' דהקשה דמאי מקשה ש"ס דילמא לאסרה על הבעל באנו י"ל דהיה קלא דל"פ בלאו"ה והי' יכולים לומר דבר מכוער ראינו ומוציאין עי"ז הבעל, ולהנ"ל ל"ק דגם בקדל"פ וע"כ לא משווי' כעידי טומאה ממש לשיטת הרא"ש ודעימי' ויכולי' לומר שפיר לאסרה וודאי באנו, ולשיטת הר"מ קשי', ולכן מלבד שהכרעת הנוב"י כר"מ אינה מכרעת נהפוך הוא דיש ראיי' משם דלא כוותי' ויש להאריך:
היוצא לנו דהחזקנו פסקא של רמ"א כהרא"ש דאין מוציאין מבעל רק בתרתי ובתנאי שאין לו בנים, וכי כן בנידן דידן שיש להם בנים לכתחילה אין מוציאין אותה מבעלה, אבל דא פשיטא מאחר שכבר הוציאה דאסור להחזירה, דלהחזיר אין חילוק בין איכא בנים ממנה או לא וכאשר יבואר יותר לפנינו אי"ה:
ב) אתתא דא אסורה מצד שני כתובים הבאים כאחד, אשר אנו למדים מהם שהיא בעצמה הודית שזינתה עם הנחשד ובא עליה כמה פעמים, ואם אמנם שנותנת אמתלא על המכתב למחותן של נער גם אם נאמר שזו אמתלא מספקת מ"מ אין לה מענה על שכתבה כן להנער הנחשד ואם לפתותו וללהיב אהבה בלבו, הא יודע האמת אם בא עליה או לא ואיך תפתהו בשקר וע"כ שאמת דברה אליו הכר נא וזכור והיא מודית שכתבה לו ובל"ס לא תוכל להכחיש שאפשר לקיים הכתב וגם לא תוכל להעיז כי שני כתובים יוצאים ונכרים שכתב ידה הוא, א"כ שווי' נפשה חתיכא דאיסורא, וגם כשהי' תחת בעלה והיה הודאת פיה מוציאין אותה, כפי המבואר בש"ע סי' קט"ו דהיכא דאיכא רגלי' לדבר ואמרה נטמאתי מוציאין, וגם לדחולקין על דין זה, היינו ברגלים לדבר, דבלא אמירה דידה לא היתה ראוי' להוציאה משום דיש רגלים לדבר לבד, לכן גם בצירף אמירה דידה יש חולקין דאין מוציאין, אבל בכאן, דאיכא קלא דלא פסיק ועידי כיעור דמוציאין מבעל רק באיכא בנים אין מוציאין, בוודאי בצירוף אמירה דידה מוציאין אותה כנ"ל, ומכ"ש דלהחזיר לו לאשה דאסורה:
והנה בשעה"מ הל' אשות פ"ט הלכה י"ב ד"ה הן אמת התעורר שם בקושיא למה תהי' אשת ישראל נאמנת לומר נטמאתי ברצון הא אין אדם משים עצמו רשע וכ' תחלה באמת זה טעמו של רמב"ם דכ' דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר היינו משום דאין אדם משים עצמו רשע וזה דוחק. ושוב דחה זה וכ' דנאמנת באמת כיון דלטובתה נתכוונה יען שהיא אסור לבעל ולבועל ואינו רוצית לעשות איסור כל ימיה ועפ"ז מיישב הקושי' שהקשה שם על הראב"ד עיין שם:
ולפי דבריו בנידן שלנו שלא אמרה כן וגם לא כדי שתהי' אסורה אמרה כן דנהפוך הוא שאמרה כן כדי שלא לעזוב אותה וישאנה א"כ לא תהי' נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, וכן יש להקשות מהא דש"ע סי' קט"ו סעי' וי"ו באמרה לאחד שזינתה שמצטרף עם הנחשד למה תהי' נאמנת כלל לאסור נפשה, ועיין ח"מ וב"ש, והא שם לא אמרה בדרך שאפשר לומר שרוצית להציל נפשה מאיסור לבעל רק הודיעה כן לעד אחד, ועכשיו מכחשת אותו כמ"ש הב"ש:
והנה גוף קושית השעה"מ הי' נ"ל ליישב ע"פ שיטת מהרי"ק מובא בשו"ע סי' קע"ח, ובט"ז יו"ד סי' צ"ט דאשה שאמרה מותר לזנות וסבורה היתה דליכא איסור זנות באשת איש מ"מ אסורה לבעל דמסתברא היא שתהא לבה נאמנת לאישה ולא תאהב זרים ומנאפת תחת אישה וכתיב ומעלה בו מעל פ' בו באישה עייש ולפ"ז באומרת שזינתה ברצון ולא ידעה שיש איסור בדבר איננה משים עצמה רשעה ונאמנת ולכן גם כשאומרת שיודעת שאסור לזנות מ"מ נאמנת במגו דאמרה שהיתה סבורה דליכא איסור זנות דא"א, הגם דהוא מגו ללא שכיח דוודאי לא שכיח שאיננה יודעת שאיסור הוא, ורוב נשים יודעות זה, מ"מ איכא מגו טובה שתטעון לא שכיח מלשוויי' נפשה רשעה בעיני כל, וזה מוכרח ברא"ש פ"ק דכתובת בסוגי' דפתח פתוח דכ' טענת מוכת עץ לא שכיח וליכא מגו, וצ"ע בדף י"ג דנקטינן שם מגו דאמרה מוכת עץ אנוכי וצ"ל דשם איכא מגו שלא תפסול נעשה לכהונה טוב לה יותר לטעון גם דבר דלא שכיח וכ"כ אחרונים שם ובמק"א הארכתי, וכן כאן איכא מגו, אלא דכ"ז לדס"ל דאם יש מגו נאמן גם אם משים עצמו רשע בזה הטענה, אבל אין כן שיטת רוב ככל הפוסקי' ועיין ש"ך כללי מגו והדרא הקושי', אבל באמת לדידי ל"ק דכל לגבי נפשה נאמנת ונאמנת לאסור נפשה לגבי הבעל כמו שנאמנת להפסיד כתובתה, דלחוב לעצמה נאמנת וכן לענין איסור מועיל הגדתה שאוסרה על נפשה דבר זה יהי' הטעם משום נדר או משום הודאת בעל דין כל שלחובתה היא נאמנת וזה פשוט, ול"ק רק להראב"ד דהקשו עליו דמביא בשעה"מ שם דס"ל גם לחובתה לא מועיל, ולדידי' י"ל דסבירא ליה דעל ידי מגו משים עצמו רשע ולא קשה עליו מש"ס נדרים, ויש לי אריכת דברים בזה ולא אאריך כאן יותר:
המורם מכל זה דכל לחובתה נאמנת לאסור נפשה לגבי דהאי על פי דברי' וא"ש הא דשו"ע סי' קט"ו, וגם בנידן דידן נאמנת על עצמה לשווי' נפשה חתיכא דאסורה לגבי בעל ובועל ואפילו להוציאה מתחת בעלה, ואפי' יש לה בנים קו"ח ב"ב של קו"ח להחזירה שאסורה ועיין שם:
והנה מעלתו ני' הוסיף עוד דהוא שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא דאמר לאחרים משום שם רע הוא מוציאה, בזה לא צדקו דבריו אטו אמר שמאמין לקול היוצא שזינתה, אלא שאינו חפץ בה בשביל שם רע ולמיחש מיהא בעי או שאינו חפץ באשה כזו שמרת בלבנה דוברות בה, אבל לא שמאמין בלבו ולא כן אמר בפירוש שמאמין בשם רע זה ואין כאן שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא, ואינו דומה כלל להא דנוב"י קמא סי' ע' דהביא מעלתו ני' דשם אמר שמאמין לדברי אשתו, וע"ז דן הגאון נוב"י זצ"ל אם מהני אמתלא שכבר האמין לדבריה, אבל כאן לא אמר שמאמין בזה השם רע וכמ"ש, וכן לא דמה להא דנוב"י סי' י"א, ולדברי מעלתו כל מוציא אשתו משום שם רע גם אם כנס מוציא אם לא נתבטל הקול אתמהה, ומפורש בטול דבר זה בש"ס יבמות דף כ"ה ע"א וכן פסקו הפוסקים דאם כנס אינו מוציא, ולענין שווי' נפשי' חד"א אין חילוק בין כנס או לכתחילה, וע"כ כהנ"ל דבשביל שגירשה לא האמין לקול ולא שווי' אנפשי' חד"א וזה פשוט ומבואר ועיין כתובות דף ל"ט ע"א נאמן לאוסר' ועיי' ש"מ שם:
ג) והנה דברי מע"כ ני' שכתב דיש כאן לשון קינוי דאמר לה בזה הלשון אל תלכי לאיש פלוני אל ביתו שהכל מרננים אחריך, ואחר כך נסתתרה לפי דברי של עצמה, הנה לשון קינוי שבשו"ע סי' ע"ח שאמר אל תסתתר עם פלוני, ובב"ש סי' קט"ו ס"ק ל"ה כ' אם אמר לא יהי' לך עסק עם פלוני אין זה לשון קינוי, נ"ל דווקא אל תדבר או אל יהי' לך עסק אין במשמעות זה קרבות כדרך מנאפים ואוהבים, אלא שלא תדבר ואין כל המדברים איש ואשה דוברים דברי תפלות, ואין כל המתעסקים באים לידי עבירה ואין בכלל זה קינוי שמקנא לה אלא אל תסתתר עם פלוני זהו לשון יחוד שבאים על ידי כן לעבירה וכן יש לכוון בלשון אל תלכי אל פלוני אל ביתו הקפיד דווקא אל ביתו ומכ"ש שאמר מפורש בשביל שהעם מרננים אחריך כמדומה לי שזה לשון קינוי הגם שהי' בינו לבינו מ"מ הא מבואר בשו"ע סי' קט"ו סעיף ט' כשאמר לה בינו לבינו וראה שנסתרה שאסורה לו, וכן כאן שהודית בעצמה שנסתרה אח"כ וגם יש עידים עידי כיעור אחר הקינוי שיש לאסור, ומ"מ לא אחליט הדבר כי לא מצאתי לי חבר אם זה לשון קינוי רק הואיל ובלא"ה יש לנו כאן צדדים לאסור, לא עיינתי כל הצורך בענין זה לע"ע:
ד) ועל ארבעה לא אשיב ידי ריקם ואאריך קצת כפי הצורך, הנה במוציא אשתו משום שם רע ס"ל לרוב הפוסקים דווקא באמר לה משום שם רע אז אסור להחזירה אפילו נתבטל השם רע, אלא דיש מינייהו דס"ל דצריך דווקא כפילת דברים, ויש דס"ל אפי' בלא כפל למילתא והובאו בטור א"ע סי' יו"ד והב"י הוסיף עוד שיטה א' הוא שיטת הרמב"ם דס"ל דאפילו בלא אמר כלל משום שם רע אני מוציאך לא יחזיר דס"ל כלישני' בתרא דטעמא משום פריצות, ובשו"ע קבע ג' שיטות אלו, והנה הגם דהרמב"ם יחידאי הוא מ"מ מאן ספון ומאן חשוב להכריע נגד הרמב"ם בלי טעם ולומר ניזל בתר רוב ראשונים החולקים עליו מאחר שכבר עשהו הב"י ומנה שיטות הרמב"ם לשיטה ג' ולא הכריע ביניהם ומ"מ אמינא בי' מלתא דלולי דפשיטא להה"מ וב"י דרמב"ם ס"ל דגם בלא אמר כלום לא יחזור הו"א דלא פליג הרמב"ם בזה על רוב ראשונים רק דלא צריך כפילת תנאי אבל ס"ל דווקא בדאמר לה משום ש"ר אני מוציאך:
הנה למעיין בלשון הרמב"ם פ"י מגירושין הלכה י"ב שכתב וז"ל המוציא אשתו משום שם רע וכו' אומרים לו הודיע' וכו' כדי ליסרה וכו' ומפני מה המוציא את זו לא יחזור, גזירה שמא תעשה תשובה וכו' ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשת יעיי"ש הנה לא נתן טעם שאסור להחזירה מפני פריצות דנשמע אפי' לא אמר לה מידי אלא כתב טעמי' דקלקולא, רק בתחילה כשכ' שצריך שיאמר לה שמשום שם רע מוציאה נתן טעם כדי ליסרה, משמע דטעם זה אינו אלא לאמור לה כדי שמשום זה הוא מוציאה, אבל לא משו"ה לא יחזירה ואלו ס"ל דמשו"ה לא יחזירה, הו"ל לכתוב טעם זה כדי שנדע אפי' בלא אמר לה כלום אסור להחזיר' מזה נראה דס"ל דליכא טעמא שאסורה להחזיר רק משום קלקול, ונ"ל דס"ל לרמב"ם דלמסקנא י"ל לישנא בתרא דאמר ר"י וצריך שיאמר לה (צ"ל דמתני' דקתני המוציא אשתו משום שם רע לא יחזור אלא לל"ק אמר וצריך שיאמר לה) לא דס"ל דמשום הכי המוציא אשתו משום שם רע לא יחזור אלא לל"ק אמר וצריך שיאמר לה צ"ל דמתני' דקתני המוציא אשתו והיינו באמר לה וחסר זה במתני', וע"ז הוסיף לישנא בתרא דאין כאן דוחק, אלא דכל המגרש משום שם רע צריך שיאמר לה כן, ושפיר קתני במתני המוציא אשתו משום שם רע דצריך שיאמר כן ולכן לא יחזור וסמך המתני' דכל המגרש צריך שיאמר כן ואיכא קלקול, ויש לפרש גם הבריי' דמסייע לל"ב כן מפני מה אמרו המוציא משום שם רע היינו שאמרו סתם כל המוציא משום שם רע הלא לאו בכולן איכא חשש קלקול ומפרש שלא יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות וכו' ולכן צריך שיאמר לה משום זה אני מוציאך וממילא בכולן איכא קלקול ולכן לא יחזור, וי"ל עוד דקשה דהי' להם לתקן שלא יאמר כן ולא יהי' חשש קלקול, או שיבטל כל התנאים ומה להם לתקן שלא יחזור וצ"ל דתו לא יוציא לעז או כרש"י שיש הוכחה שלא ע"ד כן גירשה הי' להם לתקן שלא יאמר משום שם רע אני מוציאך, אלא משו' שלא יהי' פרוצו' וכדי לייסרם תקנו שיאמר כן וי"ל דר"מ בבריי' דאמר קלקול ומייתי ש"ס סייעתא לל"ק והוא שיאמר היינו דלר"מ דבעי כפילת דברים עכ"פ אם כן במה שתקנו שיאמר משום שם רע עדיין ליכא חשש קלקול דלא כפל למילתי' ומשום פרוצות לא בעי כפל למלתי', וע"כ לר"מ דצ"ל דלא יחזור באופן דאיקרי שאמר כן וכפל למילתי', אבל לפי דפסק הרמב"ם דלא בעי כפילת דברים כלל שפיר י"ל כהנ"ל, ובזה יש לפרש הסוגי' ג"כ ועכ"פ א"ש שיטת הרמב"ם וסגנון דבריו שכ' דצריך שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך כדי ליסרה וס"ל דבזה ליכא חולק ועכ"פ דהלכתא כך דיאמר כן, וממילא כיון שכ"א אמר כן אומרי' לכל א' שאסור להחזיר ונתן טעם משום קלקול כנ"ל בשיטת הרמב"ם ומוכח מסידור ומשמעות לשונו הזהב:
ועוד רגע אדבר ברמב"ם הנ"ל, מה שהרגשתי בו דכ' שמא אח"כ תעשה תשובה, ובבריי' דר"מ אמור ונמצא דברים בדאים ואין במשמעות דברים בדאים שתעשה תשובה אלא שנמצא שהי' הקול שקר מעיקרא, וצ"ע איך שינה הרמב"ם בטעמא דמלתא ממה שנאמר בבריי', והנה באמת טעמא דרמב"ם לשבח יותר ממה שנאמר בברי', דכ' תוס' דלישנא בתרא לא ניחא לי' משום קלקול דיוציא משום שם רע בכל אופן מגרש כוונת' מבואר יותר בחי' ר"ן דהי לו לחקור ולדרוש היטב אחר הקול, וע"כ כיון שיצא הקול רוצה בגירושין גם אם הקול שקר, אבל לטעמא דנתן הרמב"ם שתעשה תשובה ויאמר אילו ידע כן לא הי' מגרשה ליתא לדחי' זו דמה היה לו לעשות אטו יוכל לידע אם תעשה תשובה, ולכן טעם זה נכון יותר, אלא דקשה דהתחכם הרמב"ם יותר מר"מ בבריי', ולא הרגיש אדם בשינוי זאת, ותמיה בעיני, והנ"ל ליישב הנה כבר נתקשו הראשונים הלא משום אינו לשון תנאי ותירצו מה שתירצו והחי' ר"ן כ' הא דבעינן תנאי גמור בתנאי בני גד ובני ראובן זה דווקא בתנאי דלהבא ולא בתנאי דלשעבר ומ"מ בעי כפילת הענין דלר"מ ל"ל מכלל לאו נשמע הן ועיין במל"מ פ"י מאישו' מסופק בתנאי לשעבר, ולא הי' לפניו דברי ח' ר"ן אלא דס"ל דל"צ משפטי התנאים רק כפילת דברים לר"מ ולפ"ז אומר אני דהוצרך ר"מ לומר דנמצאו דברים בדאים דאם משום דשמא תעשה תשובה זה הוא תנאי דלהבא וצריך משפטי תנאי ולא סגי בגילוי דעת משא"כ בנמצאו דברים בדאים שהוא תנאי לשעבר דהיינו דממילא למפרע שקר הי' וכן שתלך לחכם נמצא הנדר עקור מעיקרא למפרע וכצ"ל לחי' ר"ן דהוי זה תנאי לשעבר, אבל שתעשה תשובה אין לך תנאי דלהבא יותר מזה, והנה הלח"מ כ' דלרמב' ס"ל דל"צ כפילת תנאי הגם דפסק כר"מ דבכ"מ בעי דיכפול לתנאי מ"מ כאן דאיכא אומדנא לא צריך משפטי תנאי כלל ואפילו תנאי כפול, אבל ר"מ דס"ל בעל מנת בעי גם כן משפטי תנאים צריך גם כאן תנאי כפול, והנה לחי' ר"ן הנ"ל בלשעבר גם ר"מ ס"ל דל"צ משפטי תנאים רק תנאי כפול דל"ל מכלל הן נשמע לאו ומסברת עצמו סבר כך ולא משום דיליף ליה מתנאי בני גד ובני ראובן דהא בלשעבר לא נוכל לילף משם אלא מסברא ס"ל כן, י"ל גם כן דלפי דס"ל לרמב"ם להלכתא דבעל מנת לא בעי משפטי תנאים ואפי' תנאי כפול לא צריך אם כן על כרחך להלכתא ס"ל מכלל לאו נשמע הן לולי במקום דצריך מגזרת הכתוב דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן, וכי כן הרמב"ם דס"ל דכאן כיון דאיכא אומדנא דינו כדין על מנת דלא צריך למשפט תנאי כלל ואפי' כפילת דברים לא צריך א"כ גם בתנאי דלהבא איכא קלקול ול"צ לומר משום דברים בדאים אלא משום שמא תעשה תשובה כנ"ל ליישב ויש ליישב בזה דס"ל לרמב"ם להלכתא גם לישנא בתרא ס"ל משום קלקול שתעשה תשובה כנ"ל ליישב ולא אמר משום פריצות רק לרבי מאיר ות"ק דס"ל כוותי' ועיין ולא אאריך יותר:
נחזור לדברינו די"ל דגם רמב"ם ס"ל דווקא בדאמר משום שם רע כשיטת רוב ראשונים וכיון דרוב ראשונים ס"ל בפירוש כן ומרמב"ם ליכא הוכחה ברורה דפליג עלייהו בוודאי יש לנו להשוות השיטות ולילך בתר רוב ראשונים דווקא בדאמר משום לא יחזור, ומ"מ מאחר דסה"מ וב"י לא מפרשים הרמב"ם כן יש לנו לחוש לדבריהם, ומכ"ש בנידן שלפנינו דממ"נ צריכין אנו להחמיר כאשר יבואר לפנינו באות ה' אי"ה:
והנה מע"כ ני' כתב כיון דאמר לעדים קודם גירושין וכן אומר גם עתה שמשום שם רע הוא מוציא' א"כ יש חשש לעז דהוי כמוסר מודעה הגם דמבטלי' כל המודעות מ"מ חשש לעז איכא אלו דבריו, האמת שכעין זה כ' הנוב"י קמא סי' י"א בסופו הגם שמבטלים כל התנאי' ומודעות מ"מ לעז איכא ולא מכפלא למילתי' ולא לתנאו עי"ש ולא כן עמדי דבשלמא כפלי' למלתא ולא כפליה לתנאו היינו טעמא דיוציא לעז כיון לדעתו שמועיל לשון זה וכן העולם לא בקיאי במשפטי התנאים ואיכא לעז, אבל היכא דאומר בפירוש בלי שום תנאי בזה אפי' לעז ליכא, והי' נ"ל אפילו באומר לה בשעת נתינת הגט משום שם רע אני מוציאך ליכא תו חשש משום לעז, כיון שאומר לה זה בלי שום תנאי, אלא דבזה יש לפקפק כיון שאומר לה כן בשעת נתינת הגט, הגם שאמר בלי שום תנאי י"ל בלי שום תנאי אחר ממה שאמר בפרוש אליה בשעת נתינה, ולכן גם לפי מה שאנו נוהגין, שיאמר הבעל בלי שום תנאי מ"מ כשאמר לה משום שם רע לא יחזור, אבל אם אמר לה רק אמר לעידים או דמוכח דמשום זה מגרש אותה כמ"ש הנוב"י, נ"ל ברור דלא יוכל לקלקל עוד, ונ"ל דמשו"ה אמר ר"י והוא שאמר לה, דייק אמר לה דכשאמר לה ליכא תקנה אחרת רק שלא ישאינה אבל כשאמר לאחרים אפילו כמה פעמים ליכא לעז ואיכא תקנה שיאמר בלי תנאי וכהנ"ל ועיין, שוב מצאתי באבני מלואי' שהשיג ג"כ על נוב"י הנ"ל אלא שהוא ס"ל גם באמר לה ליכא לעז בזה"ז וזה לא נ"ל כמ"ש:
ה) והנה גם שהראנו פנים לפרש גם שיטות הרמב"ם כשיטת חבל ראשונים, מ"מ בנידן שלפנינו בוודאי אסור להחזירה כאשר אבאר, הנה במוציא משום שם רע דפליגו אי צריך כפילה או עכ"פ שיאמר לה זה הכל בדבטלי' לקלא ונמצאו דברים בדאים, ולרמב"ם בשעשתה תשובה, ובזה י"ל דווקא בדאמר לה בזה איכא קלקולא, אבל בדלא אמר לה לא, אבל אם לא נתבטל הקול אח"כ אם מותר להחזירה בשלא אמר לה משום שם רע אני מוציאך לא נמצא מפורש בשו"ע ופוסקים, ולרמב"ם פשיטא דאסור לפי דמפרשו הב"י דס"ל אפי' בנתבטל הקול אסור משום פריצות וכ"ש כשלא נתבטל, אבל לפוסקים דס"ל משום קלקולא לא נתבאר דין זה, והנה הב"ש סימן י"א ס"ק כ' בקלא דלא פסיק או בעידי כיעור דפסק הרמ"א להלכה דמוציאן מנחשד אסור הבעל להחזיר, תשוב' מזרחי אזיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין מוציאין בחד ריעותא משא"כ לדידן והביאו מעלתו ג"כ הנה הב"ש מדעת עצמו כ' כן ועשה פשר דבר להחמיר בחד ריעותא שמוציאן מנטען לדידן ובאמת יש לתמוה דשאני קלא או עידי כיעור שמוציאין מנטען כיון דאתחזק קלא ע"י שנשאת והוי תרתי לריעותא כמ"ש כבר לעיל מחי' רמב"ן אבל בקלא דלא פסיק או עידי כיעור קודם שנשאת לנטען גרע טובא, וגם בלאו"ה מנ"ל כי שנים אלו שוים:
והאיר ה' עיני ומצאתי ברמב"ן וריטב"א יבמות דנתקשו איך מדמה שם במוציא משום ש"ר בכנס שיוציא להא דנטען שיוציא, הא במוציא משום שם רע טעמא משום קלקולא וכיון שאסור להחזיר שוב ליכא קלקול ולמה יוציא בכנס, וכ' כי הש"ס קאי במוציא משום שם רע ולא נתבטל הקול דגם בהא איירי מתני' דגיטין ובזה גם בשלא אמר אסור להכניס לכתחילה ובזה נסתפק הש"ס אם כנס מוציא וריטב"א הסביר יותר דס"ד הגמרא לדמות דס"ל בהו"א דלכן מוציאין מהנטען מאחר שגרשה הבעל החזיק הקול ע"י שגירש אותה לכן מן הדין שבעל עצמו כשכנס יוציא, כ"ז שלא נתבטל הקול, ודחי דלכן מוציאה הנטען, משום דאלומי לקלא על ידי שנשאת לו אלו דבריהם ז"ל, והנה מדבריהם למדנו שמוציא משום שם רע ולא נתבטל הקול אפי' בלא אמר כלום מ"מ אסור להחזיר לכתחילה, ואפי' בגירשה משום קול בעלמא מ"מ לא יחזור דומיא דמוציא משום שם רע ואמר משום וכו' דאסור לו להחזיר אפי' בגירשה מחמת קול בעלמא ונתבטל אח"כ, כן בלא נתבטל ולא אמר משום, והריטב"א כ' דעיקר מתני' המגרש משום ש"ר היינו כ"ז שלא נתבטל הקול וזה עיקר דינא ושוב הוסיפו אפי' בנתבטל כשאמר משום שם רע אני מוציאך וא"כ מוכח דה"ה בקול דשניה' שווים ודלא כמ"ש ב"ש הנ"ל דווקא במה שמוציאה מן הבועל אסור לבעל להחזיר, ודלא כמ"ש המזרחי הנ"ל וכן מוכח אפי' בדאית לו בנים ממנה אוסרים לו להחזיר כמו שאסור להחזיר כשאמר משום שם רע אנ"מ ונתבטל הקול כן ישפוט כל המעיין בראשונים ז"ל שם:
וטעמא דלא חיישי' לקלקול הבנים, צ"ל דבזה ליכא לעז על הבנים במה שלא נשאת לו אבל אם מוציאין אותה ממנו בזה יש לעז וכן מוכח דאל"כ לשיטת רש"י דחוששין ללעז בנים של ראשון א"כ למה אוסרין לו לבועל לכנוס לכתחילה, וע"כ דבמניעת נשואין ליכא לעז, ויש לדחות דבהא על ידי שישאנה הבועל יתחזק הקול יותר ממה שיתחזק ע"י שאוסרים לו לישא, ולכן אוסרין עליו אבל כשיחזירה הבעל אדרבה יחלש הקול, משא"כ בשאוסרין אותה ומ"מ מדברי ראשונים שהבאתי נראה כמ"ש דבאיסור נשואין לכתחילה ליכא חשש לעז על הבנים, וכן נראה מירושלמי דמביא הנמק"י יבמות שם, וכן הה"מ פ"י מגירושין, וב"י סי' יו"ד דכשנשאת וגרשה שוב מותרת לחזור אם יש לה בנים בנישואי שני', משמע מנשואין ראשונים אסור להחזיר, ולא חיישינן ללעז בנים, ובאמת טעמא לא ידענא בין בנים מכניסה ראשונה לשנ', אלא על צד הדוחק עכ"פ מבואר כהנ"ל, ולהיות כי נתארכו הדברים לכן לא אאריך יותר בהא:
והנה הרמב"ן ביבמות אחר שכ' לפרש דמיון הש"ס בעל שכנס לנטען שמוציא כ' אבל הראב"ד כ' דסוגי' דיבמות אזיל למ"ד משום פריצות וכשלא נתבטל הקול, וכתב עליו ומיהא סוגי' דגיטין כלישנא דקלקולא ולפיכך פירשתי לשון ראשון להעמידו כהלכה עכ"ל רמב"ן, והנה לשיטת הראב"ד לא מוכח דללשנא דקלקולא היכי דלא אמר לה משום וכו' ולא נתבטל הקול אם אסור לבעל להחזירה:
ונלפע"ד דהרמב"ם גם כן ס"ל כפי' הראב"ד ולכן פסק גם כלשנא דפריצות דהראשונים הביאו ראי' מדמקשה בסוגי' דגיטין רבנן אדרבנן וזה לא קשה רק ללשנא דקלקולא נראה דהכי ס"ל לרבא, וצ"ע להבין ראיי' זו לרמב"ם, והה"מ נדחק בפ"י מהלכות גירושין עיין שם ובלח"מ, ונ"ל דרמב"ם ס"ל מסוגי' דיבמות דפלפל שם סתם כנס מהו שיוציא אזיל ללשנא דפריצות כי כן אין להוכיח כל"ק או כלישנא בתרא ופסק כשני לשונות וס"ל דלא פליגו אהדדי, וכמ"ש הה"מ וב"י וסוגי' דיבמות וסוגי' דגיטין שניהם כהלכתא אזלו ונ"ל דלכן שתק ומודה ליה הראב"ד ולא השיג עליו בפ"י מגירושין ושתיקתו בכ"מ כהודאה דמי' היינו לשיטתו אזיל דמפרש סוגי' דיבמות ללשנא דפריצות וסוגי' דגיטין אזיל ללישנא דקלקולא ולכן מודה לרמב"ם דשניהם להדדי הלכתא נינהו:
ולפ"ז במוציא משום ש"ר ולא אמר לה שמשום ש"ר הוא מוציאה ולא פסק הקול מכמות שהי' כשגרשה אז אסור לו להחזיר בממ"נ, אי נקוט דהלכתא כלישני' דקלקילא א"כ מוכח מסוגיא דיבמות דמוציא משום שם רע ולא נתבטל הקול דאסור להחזיר גם היכא דלא אמר לה משום, ואי נאמר כשיטת הראב"ד דסוגי' אזיל ללשנא דפריצות א"כ אין לנו הכרעה לפסוק כלישנא דקלקולא או דפריצות אם כן אסור להחזירה משום לישנא בתרא משום פריצות ואפ' לא אמר לה משום ש"ר אני מוציאך אסור להחזיר, וא"כ בנידן דידן לכ"ע לא יחזור:
בהא נחתינן ובהא סלקינן דאתתא דא קרוב לוודאי שהיתה ראוי' להוציאה מבעלה מטעמים שכתבנו, וקו"ח ב"ב של קו"ח שאסור להחזירה, בלי שום פקפוק כנלפענ"ד, ובזה אתן קנצי למילין, הכ"ד טרוד מאד חותם בברכה ידידו:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: