אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה י

תשובה ט

שלום וישע רב, יבוא ויקרב, לאור נערב ה"ה י"נ חביבי הרב הגאון הגדול חריף ובקי מעוז ומגדול צדיק כביר כקש"ת מוה' יוחנן סג"ל בינעהט אבדק"ק טאב והגליל יע"א:

הנה עתה באתי לקיים הבטחתי להשיב לפר"מ ה"ג ני', ע"ד מקרה לא טהור אשר בא לפניו כמבואר בשאלה, ונפשו איותת לשמוע דעתי הקלושה, ואני טרידנא מאוד א"א לשער, בפרט תחלת הזמן כאשר כבר הודעתיו, ועוררני בלוחות שניות כי השעה דוחקת, הפסקתי באמצע לימוד הלו"ת, ועיינתי בעיון נמרץ כפי מסת הפנאי להשיב מפני כבודו כי רב בעיני, וד' יעזור ויאיר עיני:

ואען ואומר, כי מפני שקינא לה ונסתרה הנה על פי עצמו אין לאוסרה דהא לפי דברי עצמו לא שהתה עמו במטה שיעור טומאה, הגם כשבא הבעל מרדכו ראה מתוך החלון שעומדת לפני הנחשד ודברה עמו ארוכות, הא אז ראה שלא נטמאה, ואולי אז בבואו לביתו נכנסה לחדר שמצאה בו ולא שהתה עמו מקודם שיעור טומאה ומעת בואו לביתו הי' עיני השגחתו עליה, ואלו עשו מעשה הי' מרגיש כנראה מתוך הסיפור מעשה כאשר הציע פר"מ ני' לפנינו, ומה"ט נמי נ"ל דאין לנו לחוש ליש אוסרים אפילו באשת ישראל בנתיחדה עם נכרי לשם זנות עיי"ש סי' ז' בח"מ וב"ש ואחרונים, דתחלת ביאתה ויחודה עמו, אולי לא לשם זנות הי' רק לספר ולדבר עמו, ובבואה שני' שהלכה אצלו ושכבה עמו הרי לא הי' שיעור טומאה, וגם בפעם ראשון אין אנו יודעים אם נתיחדה עמו שיעור טומאה כמ"ש:

ומ"ש פר"מ ני' דלא קינא לה בלשון קינוי שלא אמר לה אל תתייחד עם פלוני רק סתם דבריו שלא תשכב לבדה בחדר, יעיין בח"ס חא"ע סי' צ"ו ח"ב, ויש לפקפק כיון שהי' חדר זה מושכר לנכרי ואין לאחרים רשות לבוא שמה, ומיוחד לנכרי לשכב שמה הוי כמפרש אל תסתרי עם פלוני בחדר זה, ויען שאא"צ לזה בנדון שלנו כי לא שהתה שיעור טומאה ולכן הקצרתי:

ומשום דראה דבר מכוער ביותר ששכבה עמו, אי הוי גם כן עידי כיעור וקלא דלא פסיק הא הכריע הרמ"א ועשה פשר דבר לדינא בסי' י"א דאין אוסרים לבעלה רק בעידי כיעור וקלא דלא פסיק, ודווקא באין לה בנים מבעל אבל ביש לה לא, ולאלו יש להם בנים, ומ"ש פר"מ ני' וציין על ב"ש סק"ח דבנים היינו מן הנטען זה לשיטות הסוברים דא"א רק לנטען מפרש הרי"ף ורמב"ם דבנים היינו מן הנטען ומשום בנים של בעל אין חוששין שלא להוציאה מן הנטען דלא כרש"י ביבמות, אבל מ"ש הרמ"א יש לה בנים לאוסרה על בעלה, אי אפשר לפרש רק בנים מן בעלה, אבל בזה יפה כ' פר"מ כני' דלפמ"ש ב"ש הק' דלא נאסרה רק כששהא שיעור טומאה וכיון שכאן לדברי עצמו לא הי' שם שיעור טומאה, לכ"ע אינה נאסרת משום כיעור וקדל"פ:

אחרי הדברים האלו נבוא לעומק הענין אם נאסרה מחמת שהודית בפני פר"מ ני' ועידים, כי זנתה פעמים ושלש, ובקשה להורות לה דרכי התשובה כדי שתוכל להיות עם בעלה ובניה:

הנה בפסקי מהר"י סי' רכ"ב העלה מתוס' יבמות דף כ"ה ע"א וכתובות דף ס"ג ע"ב מדהקשה מש"ס סוף נדרים דתאסר משום שווי' נפשה חתיכה דאסורא והא זה קשי' למשנה אחרונה ג"כ וכן הקשה מהרש"א כתובות ע"כ דס"ל לתוס' כל דאיכא רגלים לדבר אסורה משום שווי' נפשה חתיכא דאיסורא ותוס' בכתובות ס"ל הגם דאיכא נגד רגלים לדבר סברת ארכוסי, מ"מ זה לא אלים כ"כ לדחות רגלים לדבר לגמרי, ובהא פליגו תוס' ביבמות:

ובתחלת הרעיון הי' נ"ל דיש לדחות ראיי' זו, די"ל דתוס' סובב הולך בסברא שכ' תחלה באומרת מאיס עלי לא חיישינן שעיני' נותנה באחר דמשו"ה לא תפסיד כתובתה, וא"כ מה"ט נמי ה"ה באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון נאמנת, ומשו"ה צריך לסברת ארכוסי, ולבסוף הקשה תוס' הא שווי' נפשה, הגם דיש סברא דארכוסי מ"מ איכא משום שווי' נעשה כמו דס"ל לתה"ד בכוונת תוס' דסברת ארכוסי לא דחיא לגמרי הרגלים לדבר כן י"ל דס"ל לתוס' דסברת ארכוסי לא דחיא לגמרי סברת דל"ת כתובתה, דאלימא יותר מסברת ארכוסי, והא דהקשה תוס' דתאומן במגו דמאיס עלי ולא הקשה בפשיטת דתאומן משום דמפסדה כתובתה, וכן הקשה בשעה"מ, לדעתי לק"מ דס"ל לתוס' תחלה דסברת ארכוסי מנגד לסבר' דלא תפסיד, ואיכא אומדנא נגד אומדנא הדרין שעיני' נתנה וכו' ולכן הקשה משום מגו דפשיטא לתוס' דמגו אלים מסברת ארכוסי, ולבסוף דחה תוס' דמ"מ לא נדחה לגמרי הרגלים לדבר כנ"ל פשוט:

ואחרי עיוני חזקתי ראיי' תה"ד, דעדיין קשה לפי דהוכיח תוס' מכח קושי' דלא כי"מ דבמאיס עלי נאמנת, מ"מ קשה ניהי דאינה נאמנת דברצון נבעלה משום דמפסדה כתובתה דארכוסי מנגד הא איכא מגו דאמרה זניתי ברצון מכבר עמו והיתה נאמנת משום שמפסדה כתובתה, וצ"ע וכן הקשה בס' בית מאיר:

ובישוב קושיא זו נ"ל דבר נכון דעל סברת תוס' דמשום עיני' נתנה בו לא תפסיד כתובתה חולק הרא"ש, דאולי יצרה תקפה כ"כ ודבקה נפשה במי שנתנה עיני' בו עד דלא איכפת לה שתפסיד כתובתה, ו"ל די"מ ס"ל הגם שבמשנה אחרונה שקלקלו הדורות וראו שמפני שנתנה עיניה באחר משקרא כדי להוציא נפשה מבעלה, אבל לא חשודות בנות ישראל שיצרת תוקפה כ"כ וחשקה נפשה ודבקה באחר עד דלא איכפת לה בהפסד כתובה כצ"ל:

ואומר אני כ"ז בטענת מאיס עלי דלא חשדינן לה בפרוצה כל כך וכן בטענת אונס, אבל בטוענת ברצונה זינתה אם נאמין לה, הרי היא רשעה עברה ברצון וכבר דבקה נפשה בבועל עד שעברה איסור חמור וגם מפסדה כתובתה ביותר יש לנו לחושדה בקל מזה שנתנה עיני' באחר ואהבה דוחקת אותה כ"כ עד דלא איכפת לה בהפסד הכתובה מלהאמינה באיסור חמור כל כך וגם מפסדה כתובתה כנ"ל:

ומצאנו בזה מקום ישוב מה דהקשה בשעה"מ על הרמב"ם דס"ל במאיס עלי כשיטת י"מ, ועכצ"ל דאינה חשודה שתפסיד כתובתה משו' עיניה נתנה באחר, וקשה מן מה דפסק באשת ישראל שאמרה ברצון זינתה דאינה נאמנת משום דאמרינן עיניה נתנה באחר וצע"ג ליישבו, ולפמ"ש א"ש דווקא במאיס עלי איכא סברא הנ"ל ולא באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון כנ"ל נכון:

ובזה א"ש מה שצ"ל לרמב"ם ודעימי' דבאשת ישראל שאמרה ברצון זינתה אינה נאמנת משום שמא ע"כ באחר למה לא השמיענו מתני' בנדרים רבותא יותר אפי' במקום שמפסדה כתובתה אינה נאמנת, ודוחק דנקיט באשת כהן להשמיענו דנוטלת כתובתה, עכ"פ במשנה אחרונה הול"ל להשמיענו חזרו לומר אפילו באשת ישראל, ולמ"ש י"ל דבאשת ישראל גם למשנה ראשונה אינה נאמנת, דלמ"ר לא הי' הדור מקולקל כ"כ ולא חשידי בנות ישראל שנתנה עיניה באחר כמ"ש רשב"א ביבמות, וכ"ז בטענת נאנסתי אבל באומרת ברצון נבעלה גם למשנה ראשונה דמקודם שנאמין לה שברצון זינתה, ביותר יש לנו לחושדה במקצת שעיניה נותנת בו ולא זינתה כנ"ל, והדברים נכוכים לפענ"ד:

והא דאינה נאמנת טמאה במגו דמאיס עלי, י"ל כיון דמשועבדת לו הוי כמגו להוציא כ"כ בס' בית מאיר, והא דשקיל וטרי בשלהי נדרים, אי מתני' באשת ישראל, והיינו צריכים לומר גם באשת ישראל נאמנת למשנה ראשונה, ודחי דאשת איש דמתני' באשת ישראל ולאמת י"ל דבא"י גם למשנה ראשונה לא היתה נאמנת, והא"ש דלא קשי' לתוס' דתאומן במגו שאמרה שכבר נבעלה ברצון דגם זה אינה נאמנת, וע"כ הא דכ' תוס' בנדרים איירי באומרת טמאה אני ברצון, ולולי ארכוסי הוי נאמנת, הטעם משום דאיכא רגלים לדבר דנתיחדה, ומוכר דינו של תה"ד, ולא הי' צריך תה"ד להביא ראיי' ממה שהקשה תוס' לבסוף דשווי' נפשה ולא הקשה ממשנה אחרונה, דמתחלת דברי תוס' איכא ראי' אלא מתוס' יבמות ליכא ראי', אלא ממה שהקשה הא שווי' נפשה חתיכה דאיסורא כמובן:

ובמ"ש סרה תלונת הנוב"י מ"ק סי' ע' על ראי' תה"ד, די"ל דתוס' אזיל בשיטת הרא"ם שבתוס' נדרים עיי"ש, ולפמ"ש א"א לומר כן דא"כ תיקשי לתוס' דעדיין קשה תאומן במגו שנבעלה ברצון מכבר כמובן ועיי':

ועוד נ"ל ראי' מדכ' תוס' כתובות דבוודאי ברצון איירי, משמע אי הוי אפשר לומר באונס הי' ניחא, ואם כוונת תוס' דבטמאה אני נאמנת או משום מ"ש דמפסדה כתובתה או כמ"ש הנב"י דאזיל בשיטת הרא"ם, דבאשת כהן ליכא איסור בדידה, משא"כ בא"י, א"כ א"א לומר דבאונס הי', דהדר תיקשי הא בלאו"ה אינה נאמנת, וע"כ מוכח דכל דאיכא רגלים לדבר נאמנת אפי' באשת כהן ובטענת אונס, וזו ראי' ברורה מן תוס' כתובות אבל מן תוס' יבמות ליכא ראי' לפי דברי הנב"י, אלא שבלא"ה רחוק מאוד לומר דתוס' כיון לשיטתו של הרא"ם שכבר דחאו תוס' בשתי ידים בנדרים, רחוק לומר שחזר וקרבו ביבמות ובכתובות הגם שיש לתרץ שיטת הרא"ם כמ"ש בנוב"י ושערי תי' לא ננעלו גם לנו ישובים נכונים ע"ז, מ"מ תוס' לא מצא מזור לשיטת הרא"ם, היוצא לנו כי דינו של תה"ד מוכח ומוכרח מתוס' כתובות יבמות, וממנו אין לזוז, וכבר קבעו הרמ"א להלכה בסי' קט"ו:

ועשיתי סמוכים לדינו של תה"ד מסוגי' דראוה מדברת, כתובות דף י"ג ע"א, ותחלה אבאר דברת וסגנון תוס' שם ד"ה מעלה עשו ביוחסין בתר דתי' ר"ת דרב מיירי באשת איש הקשה משלהי נדרים, והקשו האחרונים הא קושי' זו קשה בלאו"ה, ואי רב גם בפנויה קאי קשה יותר משלהי נדרים, דאפי' בפנוי' אין אוסרין, ונ"ל ע"פ שכ' בתה"ד דתוס' דכתובות דף י"ג אזיל בשטתו של תוס' כתובות לקמן דף ס"ג ע"ב דא"א למוקמי הא דשלהי נדרים באומרת טמאה אני, וכ' ואפשר דס"ל כתוס' יבמות, אלא מדאמר רב סתם אין אוסרין על היחוד דקאי בא"א ולא מחלק דבאומרת טמאה אני אוסרין, וקשי' משלהי נדרים ותי' נואף שאני, ודבריו לכאורה תמוהים דרצה לומר להרויח דתוס' ס"ל כשיטת תוס' יבמות ואפסיד יותר דמוכח מדרב דאפילו באומרת טמאה אני אין אוסרין על היחוד למשנה אחרונה, ול"ל דכל היכא שיש רגלים לדבר דנאמנת טמאה אני וצ"ע, וי"ל דכוונתו רצוי' דיחוד בעלמא לא הוה רגלים לדבר ומוכח מדרב דלא חילק באומרת טמאה אני דאוסרים ש"מ על יחוד בעלמא אין אוסרים, ובשלהי נדרים ג"כ רק יחוד בעלמא, וע"ז ת' תוס' נואף שאני, לא דאוסרים על ידי יחוד דנואף לבד, אלא באומרת גם כן טמאה אני, ורב ביחוד בעלמא מיירי כנ"ל לפרש כוונת תה"ד:

אלא דדקדוק זה מדלא מפליג רב בין יחוד לחוד בין אומרת ג"כ טמאה אני זה דקדוק קלוש, כמעט אין בו כלום, דרב לא איירי רק מיחוד לחוד, ואומרת טמאה אני ענין אחר הוא, לכן נ"ל דקושי' תוס' לר"ת, דלכאורה מלתא דרב דבר שאין צ"ל דכבר אמורה הא מלתא במשניות דאשת איש לא נאסרה רק על ידי קינוי וסתירה או עידי טומאה, וכן הקשה בגליון תוס' על ס"ד דש"ס דלזעירי אוסרים גם א"א על היחוד ומקשה מדרב הא מתני' היא דאין אוסרים על היחוד, וס"ל לתוס' ע"כ דרב קמ"ל דאין אוסרים על היחוד לעולם אפי' אומרת טמאה אני, והקשה שפיר משלהי נדרים, ותי' דנואף שאני דאז אוסרים באומרת טמאה אני, ובהכי איירי בשלהי נדרים, והא"ש דלא הוקשה לתוס' בלאו"ה לרב משלהי נדרים, די"ל דמיירי באומרת טמאה אני, ורב מיירי בפנוי' דאין אוסרים וטובא קמ"ל דאפי' פנוי' אין אוסרים אבל לתי' ר"ת תקשה שפיר:

והא"ש בזה הא דמייתי תוס' לבסוף תי' הר"י דשליטן, והא תי' זה לא מהני רק לקושי' ראשונה של תוס', אבל הקושיא מנדרים עדיין במקומה עומדת והו"ל לתוס' להביא תי' הר"י קודם דמקשה מנדרים, ולמ"ש א"ש כיון דמתרץ דרב בפנוי' איירי שוב ל"ק מנדרים כמובן וא"ש המורם מדברינו בביאור סגנון תוס' דמוכח דס"ל לתוס' דכל שיש רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני, ולשיטת ר"ת עפ"מ שתי' תוס' לפי שיטתו דווקא באיכא רגלים לדבר טובא כמו בנואף, ולפי תי' הר"י שליטן אפי' ביחוד בעלמא, וגם מוכח דתוס' בסוגי' שם ס"ל כתוס' יבמות, והאשר"י דאפילו איכא רגלים לדבר כל דאיכא נגד רגלים לדבר סברא כמו בנדרים סברת ארכוסי אפילו משום שוו' נפשה חתיכא דאיסורא אינה נאסרת דלא כתוס' כתובות דף ס"ג ע"ב, ועיין ח"מ וב"ש סי' קט"ו סעי' ו' דב"ש תמה על הח"מ דנקיט כתוס' יבמות, והרי הרא"ש ותוס' יבמות ותוס' כתובות דף י"ג ל"ל כתוס' כתובות דף ס"ג למיזל בתר דידהו, ועיין:

ומעתה אומר אני עוד דמסוגי' עצמה ראיי' לדין הנ"ל, דבש"מ הקשה עוד לר"ת דרב רק על אשת איש אמר אין אוסרים על היחוד לא הי' צריך הש"ס לחדש הא דמעלה עשו ביוחסין אלא שאני אשת איש דיעבד בהא קאמר רב אין אוסרין, ומתני' לכתחלה והיא קוש' עצומה וי"ל דר"פ שהקשה לרב וגם התרצן לא רצו לאוקמי הא דרב באשת איש משום דיעבד דמאי קמ"ל רב פשיטא שאין אשת איש נאסרה על יחוד מתני' היא, ולכן ס"ל למקשן דע"כ בפנוי' קאי, וחידש לו התרצן מעלה עשו ביוחסין, ויש מקום לומר דביוחסין אוסרי' אפי' אשת איש לבעלה כהן ועיין זה בש"מ, וי"ל הא קמ"ל רב בא"א שאין אוסרין על היחוד אפילו באשת כהן וטובא קמ"ל ומיושב קושי' ש"מ, והא"ש דל"ק קושי' תוס' על ר"ת משלהי נדרים די"ל דמיירי באומרת טמאה אני, ורב לאו בהכי איירי, ומ"מ ל"ק פשיטא שאין אוסרין על היחוד דטובא קמ"ל באשת כהן וא"ש, ומינה מדלא רצה המקשן ותרצן לפרש דרב מיירי באשת איש בלא חידש מעלת עשו ביוחסין ורב קמ"ל אפי באומרת טמאה אני, ש"מ דס"ל לש"ס בפשיטות דכל שאומרת טמאה אני ואיכא יחוד ג"כ דנאסרה באמת ומוכח מן הסוגי' הך דינא דתה"ד כנ"ל, ולכאורה מוכח אפי' ביחוד בעלמא נאסרה באומרת טמאה אני דהוי היחוד בעלמא רגלים לדבר, דאל"ה עדיין קשה דלמא רב קמ"ל בטמאה אני וביחוד בעלמא קאי, ואינו מוכרח לפמ"ש מהרי"ק שורש קס"ז דרב אפילו בנתיחדה לשם זנות איירי מדאמר מלקין על היחוד ואין אוסרי' על היחוד מדפלגינהו בתרתי ולא אמר מלקין ואין אוסרי' ש"מ דהכי קאמר מלקין אפילו ביחוד בעלמא, ואין אוסרים אפי' נתיחדה לשם זנות ותפלות עיי' בו, ולפ"ז א"ש דלא רצה לומר דרב קמ"ל באומרת טמאה דביחוד לשם זנות ותפלות הוא רגלים לדבר ואסורה אבל ביחוד בעלמא י"ל דלא הו' רגלים לדבר כנ"ל, ודברים הללו הגם שע"ד פלפול הם, מ"מ סמוכים לנו לעשות סמוכים לדין תה"ד כי ישרים ונכוחים המה בביאור תוס' וסוגיא ומכוונים לדינא:

והנה התה"ד כ' ברגלים לדבר דאסורה, לא משום דנאמנת אלא משום דשווי' נפשה חתיכא דאיסורא ומשום איסור דידה, ולא משום דידי' דהא תוס' לא הקשו רק משום דשווי' נפשה חד"א, וראיתי בס' בית מאיר פקפק על זה די"ל דווקא בנדרים שם דאיכא סברת ארכוסי דמנגדה, ומ"מ קשי' לתוס' דתאסר דלא נסתלק לגמרי רגלים לדבר משום סברת ארכוסי, ולכן לא הקשה תוס' שתאומן לנו אלא משום דשווי' נפשה אבל בדליכא אומדנא וסברא נגד רגלים לדבר נאמנת ממש ואיסור דידי' הוא, ומייתי מירושלמי דמבואר הך דינא דתה"ד דברגלים לדבר נאמנת משמע נאמנת ממש, ואני קיימתי מדנפשאי מ"ש בבית מאיר והוכחתי יותר מתוס' עצמו דבתחלת דברים לא הזכירו כלל מאיסור דשווי' נפשה, ולבסוף כ' משום דשווי' נפשה, נראה דתחלה הי' פשיטא לתוס' דנאמנת טמאה אני בצירוף רגלים לדבר, חוץ כשיש סברת ארכוסי, ולבסוף הקשה דמ"מ משום שווי' נפשה ראוי' לאוסרה, וכן משמע מתוס' יבמות, דכ' הא דל"א משום שווי' נפשה חד"א הא בזה עסיק ובא תחלה באומרת טמאה אני ורגלים לדבר נאמנת לולי ארכוסי, ומה הוסיף לבסוף להקשות, וע"כ דבלא ארכוסי בצירוף רגלים לדבר נאמנת, והוקשה לתוס' מ"מ גם לסברת ארכוסי משום שווי' נפשה חד"א ראוי' שתאסר כנ"ל:

ונ"ל נפקותא לדינא מלבד הבית מאיר לענין אמתלא ויבואו לפניו אי"ה, עוד נ"ל לפי המבואר מרמב"ם פכ"ד מאישות דבמאמין לעד, או לה, או שאומר שראה שזינתה, בכל אלו אין כופין לגרש, ס"ל דכל שאינו רק משום דשווי' נפשה חד"א לא כופין לגרש הגם שאסורה עליו, ועיי' בית מאיר וח"ס ח"ר אעה"ז וזה כשהיא מודה ויש רגלים לדבר, לתה"ד דאינה נאמנת רק דשווי' נפשה חתיכה דאיסורה, ובוודאי אם אינה רוצית להיות אצלו אתו עמו באיסור כופין אותו שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו בע"כ, אבל כשהיא לא איכפת לה ורוצה להיות עמו אין כופין אותו ב"ד משום איסור דידה דהא לדידה עצמה אין כופין ב"ד כיון שאין לנו רק משום שווי' נפשה חד"א כנ"ל, אבל לפי דברי בית מאיר דמדינא נאמנת באיכא רגלים לדבר באין דבר הסותר מאומדנא וסברא, א"כ משום לתא דידי' אסורה דנאמנת מדינא לב"ד בזה כופין אותו להוציא, ונבוא לנדון שלפנינו, דיש הודאה שלה ורגלים לדבר שראה ששכבה עם הערל אסורה עליו, ואם רצונה לצאת ממנו כופין אותו, וכיון שרוצית להיות עמו אין לנו לכופו לפי שיטתו של תה"ד, וגם לשיטתו של הבית מאיר אין לנו לכופו, דהא אנחנו לא ידענו מהרגלים לדבר רק עפ"י דבריו, ולא גרוע מאומר שראה שזינתה שכ' הרמב"ם דאין כופים להוציאה:

אלא שראיתי בבני אהובה פכ"ד מאישות שהרגיש דמחבר בסעי' ו' באם מאמינה כ' דאסורה ואין כופין להוציא, ובסעי' ז' גבי אומר שראה אשתו זינתה לא כ' דאין כופין ש"מ דס"ל באמר שראה שזינתה כופים אותו כיון שברור לו שזינתה, וראי' עיניו יותר ממאה עידים, וחולק בזה עם הרמב"ם, ולפענ"ד כי דקדוקו במחבר אינו כדאי לעשותו זה פלוגתא בין הרמב"ם וש"ע, גם לא נראה כן חדא דהו"ל לפרש בסעי' ז' דכופין ולא למסתם הך חידוש דין, ועוד הרי כיל ראה שזינתה או שמע מקרובים שסמכה דעתו עליו, והרי בשמע מקרובים לא גרוע מהיא אומרת ומאמין לדברי' שהיא אמת, ומ"ש, וכיון דבמאמין לדברי' ס"ל להמחבר כהרמב"ם, ה"ה במאמין לא' מן המגידים, וע"כ מ"ש בסעי' ז' דאסורה היינו ואין כופין וכייל ראה שזינתה ג"כ כוונתו דאין כופין כנ"ל ברור:

והצלע"ג בהך דינא של הרמב"ם ומחבר בסעי' ו' במאמין לה למה לא נכוף אותו להוציא, כיון שהיא אסרה איסור על נפשה ושווי' נפשה חד"א, אלא שתקנה תיקנו במשנה אחרונה דמותרת לו, או שיש כח בידם מפני תקנת עגונות, או כמ"ש הר"ן דהיא משועבדת לו ואין בכחה לאסור עצמה עליו, וכ"ז כשמותרת לו, אבל כשמאמין לדברי' דשווי' לנפשי' חד"א רק שאינו בכחינו לכופו משו"ה, מ"מ יש לנו לכופו לגרש שלא להאכילה בע"כ דבר האסור לה, וכיון שגם הוא אסור להיות עמה למה לנו לכופה שתשמש עמו באיסור דידה ודידי', וגם לר"ן קשה כיון שאסור לו לשמש עמה פסקה לשיעבודה ותוכל לשווי' נפשה חד"א, ולא ידעתי פשר לקושי' זו אם לא שנדחק דרמב"ם ומחבר איירי באינה עומדת בדיבורה וחוזרת, ששקר ענתה בו, או אונס הי' או דלא איכפת לה להיות באיסור עמו אז אין כופין ודוחק ורחוק וצלע"ג, המורם מזה לנדון שלפנינו, לפי חדושו של בני אהובה, דבראה שזינתה ס"ל למחבר דכופין, אפשר לפי שיטתו של הבית מאיר דע"י רגלים לדבר נאמנת גבן, וכיון שלפי דברי עצמו שראה דבר מכוער נאמנת מדינא לו, והוי כראה שזינתה וכופים להוציאה, ואפשר י"ל כיון דמ"מ לא ראה בעצמו רק בצירוף רגלים לדבר צריך להאמין לה, מ"מ לא דמי לראה בעיניו שזינתה כמובן, אלא דבלאו"ה כתבנו דלא נראה לפענ"ד דברי בני אהובה מכח הוכחה שהוכחכו, ואנו אין לנו לכופו להוציא אבל אסורה עליו כנ"ל:

ונשית פנינו אם יש להתירה משום שאמרה אח"כ אמתלא לדברי', וצריך אני להאריך כדי לברר דבר זה, הנה הרמב"ם בהלכו' איסורי ביאה פי"ח הלכה ט' כ' באשת כהן שאמרה נאנסתי, לאחר מיתת בעלה אסורה לכהן, והראב"ד השיג עליו דאם נתנה אמתלא שלא אמרה אלא משום שנתנה עיניה באחר למה לא תהי' נאמנת, והה"מ הליץ בעד הרמב"ם בטעמא דלא מהני אמתלא זו, וכ' הב"ש סי' סק' דבשאר אמתלא מודה הרמב"ם לפי טעמו של הה"מ ברמב"ם אלא באשת ישראל אפשר גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא כיון שמפסדה כתובתה, ולא בטלו דברי' לגמרי, והנה טרחו כל חכמי לב לפרש דברי הראב"ד במ"ש כיון דלא נתקבלו דברי' כלל הא באמרה אשת איש אני נתקבלו דבריה ומ"מ מהני אתמלא, וגם גוף הטעם שנתן למה דמהני אתמלא כיון שלא נתקבלו דבריה צריך הסבר, גם מ"ש הה"מ כיון דאינה נאמכנת לגבי הבעל ליתא לאמתלא זו, הקשו אטו אתתא דינא גמירא דידעה דלא תאומן והרי טוענת שסבורה אפשר דתאומן, ובנב"י קמא בסי' ח' ובסי' שאחריו טרח ליישב כ"ז ודבריו דחוקים ורחוקים ממרכז האמת במח"כ וכבר היו לפני הבית מאיר בסי' ו' ולא נראו לו, והב"מ הניח מן הצד דברי הה"מ מפני דקשי' לי' אטו אתתא דינא גמירא, לכן בחר לו דרך ארוכה, ותמצית דבריו דל"מ אמתלא רק במה דאסר ע"ע מצד דשווי' נפשו חתיכא דאיסורא, אבל בנאמנות העד לא מהני אמתלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וזהו כוונת הראב"ד כיון דלא נתקבלו דברי' אבל אלו נתקבלו למשנה ראשונה דנאמנת מתורת עדות כמ"ש הר"ן דלא מבזי' נפשה לא הי' מהני אמתלא, והרמב"ם ס"ל הגם שלמשנה אחרונה אמרו דאינו נאמן, ובטלו נאמנותה לגבי הבעל מ"מ נשארה בנאמנותה לגבי אחרינא, ובהך סברא פליגו הרמב"ם וראב"ד אלו דבריו בקיצור:

והנה מה דפשיטא לבית מאיר דבעדות עד אחד לא מהני אמתלא, במח"כ נעלם ממנו לפי שעה דאיכא פלוגתא בזה בין קמאי דקמאי ומבואר בס' שב שמעתתא מבעל קצה"ח שמעתתא ו' פ"ח ופ"ט דתשובות הר"ן ס"ל דאפילו בע"א מהני אמתלא, ובתשובות מהר"י בן לב ס"ל דלא מהני אמתלא בהגדת עד אחד כמו שלא מהני בשני עידים כדאיתא בחו"מ סי' כ"ט, והבית מאיר הקשה לדנפשי' מש"ס כתובות באומרת טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דמהני אמתלא והא התורה האמינתה דכתיב וספרה לה, וניחא לי' דתורה לא האמינתה רק טהורה אני, אבל טמאה אני אינה נאמנת רק מכח שווי' נפשה דאומרת עד החזקה ואין עד אחד נאמן נגד החזקה, וכן כתב בשב שמעתתא ליישב תשובת מהריב"ל, ולפ"ז נדחו דבריו של ב"מ בטעמא דהרמב"ם משום דנאמנת מכח עדות, הא הרמב"ם ס"ל דע"א נאמן באיתחזק כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קכ"ז, דזו שיטתו של הרמב"ם, א"כ מוכח באומרת טמאה אני דמהני אמתלא אפילו במקום עדות, ובגוף דין זה אם מהני אמתלא במקום עדות עיין הפלאה כתובות בסוגי' דאומרת טמאה אני ובחו"ד סי' קפ"ה, והארכתי בחידושי וכאן עת לקצר:

והנה הב"מ לפי פשיטותו דל"מ אמתלא במקום עדות עד אחד ונאמנותו, וע"פ שיטתו דאמרה טמאה אני עם רגלים לדבר מדינא נאמנת, לפ"ז לא מהני אמתלא כ"כ בסי' קט"ו, ולפי שכ' בשב שמעתתא והוכיח דש"ע ורמ"א ס"ל כבתשובת הר"ן דמהני אמתלא אפי' במקום נאמנות עדים, א"כ לדינא מהני אמתלא בכה"ג נמי ועיין, ועוד העלה הב"מ מתוך דבריו, דשום אמתלא לא מהני לרמב"ם דלא כב"ש סי' ו', וכבר כתבנו דדבריו בשיטתו של הרמב"ם אין להם קיום, אבל פירושו במ"ש הראב"ד כיון שלא נתקבלו דבריו יש לומר דס"ל כשיטת מהריב"ל:

ואני בעני' הכינותי ביאור נכון לשיטת הרמב"ם והראב"ד והה"מ, ראשית דבר אפרש שיחתו של הה"מ שכ' כיון שאינה נאמנת עכשיו אין לה אמתלא שעיניה נתונות באחר, כוונתו רצויי' בוודאי קודם התקנה, אם הי' נאמנת, הי' כל נשים נותנת עיניה באחר ואמרה נאנסתי או ברצון נבעלה, ולכן תיקנו תקנה וגדרו שלא יהי' שכיחי נשים לטעון כן מספק אם יאמנו דברי', דמספק לא מבזים נפשה הגם דלאו דינא גמירא, מ"מ גם להיפך לא ידעה ולא שמעה שנאמנת בוודאי, ובאמת הי' ראוי' אשה שבאתה לפנינו עכשיו להאמינה, אלא א"כ סכ"ס הדר הדבר לקדמותו, כל הנשים בשמעם שהרבה עשו כן ועלתה בידם, ילמדו גם המה לעשות כמוהם ולא ישמרו נפשם מלתת עינים באחר בבטחון שיפקיעו עצמן מבעליהן, אבל אמתלא ל"מ דמשום שעיניה נתנה באחר טענה כן, דלא מחית נפשה לספיקא לבזות נפשה כיון שאין ברור לה שתאומן, וע"כ האמת אתה שנאנסה או כשזינתה ומחוייבת להגיד אולי תאומן או יתן הבעל מקום לדברי' כנ"ל כוונת הה"מ פשוטה ונכונה:

ואומר מעתה הגם דראב"ד ל"ל כוותי' דרמב"ם וחולק עליו בהך סברא דאפשר משום שעיניה נתנה באחר, מחתה נפשה לספק אולי תאומן, זה דווקא כשאינה מפסדת ע"פ דבורה ואם לא תאומן תהי' תחת בעלה כמקדם ולא הפסידה רק שביזה נפשה, אבל כשמפסדת מידי כמו אשת ישראל בטענת רצון שמפסדה כתובתה, או באשת כהן בזמן שהיו אוכלים תרומה למ"ד דאין אוכלת בתרומה בוודאי לא מחית נפשה לספק, ואם לא תאומן מ"מ תפסיד, זהו שכ' הראב"ד כיון שלא נתקבלו דברי' כלל לכן מהני אמתלא, ומייתי ראי' דמהני אמתלא מאמרה א"א אני הגם דשם אפי' נתקבלו דברי' לא דמי' כלל להך דהכא כמובן ועיי':

ובהא ארווח לן עוד להבין סיומא של הה"מ דמייתי ראיי' לרמב"ם אי לא תימא הכי גבי תרומה נמי הו"ל לאפלוגי, וראי' זו חלושה וקלושה, דקאי על מתני' דלא איירי באמתלא כלל דגם למשנה ראשונה מהני אמתלא, ולדברינו יש לחזק ראיי' זו, דלרבא דאסורה בתרומה ומחתה נפשה לספיקא, ל"מ אמתלא גם לראב"ד, ולר"ש דמותרת בתרומה מהני אמתלא, דמשום דמפסדת כשימות בעלה אינה חוששת דמיתה ל"ש, וכ"ש מיתת בעל קודם לאשתו שכ' תוס' כתובות ר"פ הכותב דמיתת נשים שכיחי טפי, ורבא דאמר ומודה ר"ש כשנתאלמנה וכו' דאסורה, והרי גם לאחר מיתה איכא חילוק בין לדידי' לדר"ש, דלדידי' ל"מ אמתלא אח"מ הבעל משא"כ לר"ש, וגם אח"מ אינו מודה לו בכל מה דס"ל הוא, וע"כ דגם לר"ש דלא מפסדה מידי בחיים, מ"מ ל"מ אמתלא דלא מבזי' נפשה מספק וכרמב"ם, וזו ראי' נכונה וברורה כראי מוצקת, וכנלפענ"ד, והנה יגעתי ומצאתי בעזה"י, ונראין דברינו מכל האמור בספרן של צדיקים זצ"ל, פירות הנושרים מדברינו דווקא באמתלא כזו שעיניה נותנת באחר פליגו רמב"ם וראב"ד, ובאשת ישראל דמפסדה כתובה גם הראב"ד מודה דל"מ אמתלא, רק באשת כהן בטענת אורס דלא מפסדה כתובה, ותרומה אינה מפסדת בזה"ז, אבל בשאר אמתלאות גם הרמב"ם מודה, וצדקו כל דברי ב"ש שבסי' ו' ולא צריך לדחוקי אם שאר אמתלאות מהני למה לא חילק בש"ס נדרים בשארי אמתלאות בדחי' הה"מ, וב"ש נדחק מאוד, ולפי מה שבארתי ראיי' הה"מ מהא דלרבא ל"מ אמתלא ולר"ש מהני הו"ל לפלוגי בין ר"ש לדרבא בנותנת אמתלא, וכ"ז קשה באמתלא שעיניה נתנה באחר, אבל באמתלא אחרינא אין חילוק בין רבא לר"ש לק"מ וא"ש הכ"ל ועיי':

והנה הרמ"א בסי' קט"ו סעיף ו' כ' דאם נתנה אמתלא למה אמרה בתחלה כן נאמנת, וזה דלא כדעת הרמב"ם דל"מ אמתלא, ואפי' לראב"ד ג"כ לא א"כ לפמ"ש הב"ש סי' ו' וקיימנו דבריו במלתא בטעמא דכל שמפסדת וודאי בדברי', אינה מכנסת עצמה בספק משום שעיניה נתנה באחר, וצ"ל דאמתלא שכ' רמ"א היינו אמתלא אחרת חוץ מאמתלא משום שעיניה נתנה באחר אמרה כן:

ובח"מ ס"ק כ"ח כ' בנותנת אמתלא אחר שגרשה בעלה מרצונה מותרת לו, צ"ל ג"כ כהנ"ל ועיי' נוב"י קמא סי' י"א, ועלה במחשבה לפני בכה"ג שגרשה בעלה מכח דברי' לכ"ע מהני אפי' אמתלא כזו משום שעיניה נתנה באחר אמרה כן, לפמ"ש דטעמא דרמב"ם דלא מחית נפשה לספיקא, והראב"ד מודה לו במקצתו היכא דמפסדת וודאי ע"פ דברי' גם כשלא תאומן כמ"ש באורך, וי"ל אם בעלה מאמינה אז תוכל לומר שידעה נפש בעלה כי מאמין לה ולדברי' תמיד, ובטוח לבה שלא תבזה נפשה על מגן, ועתה חוזרת בה ומודה על האמת, מהני אמתלא שלה גם לרמב"ם, וה"ה באשת ישראל הגם מפסדת כתובה בדברי', מ"מ תוכל לתת אמתלא זו, כי ידעה בבעלה שמאמינה והרי לפנינו שמאמינה ואם נותנת אמתלא מהני גם שהאמין לה, וכ"כ בס' בית מאיר במ"ש תוס' בנדרי' דלא מהני אם חוזרת ואומרת נאנסתי דווקא כשחוזרת מדברי' הראשונים, או רוצים לפרש דברי' שדעתה הי' באונס זה לא מהני, אבל אמתלא למה אמרה בתחלה כך מהני ומביא יש"ש ביבמות שכ"כ מפורש, וה"ה בשכבר גרשה ונותנת אמתלא מהני אפילו אם לא גרשה מפני שמאמין לה אלא שחושש לדברי' והוא אדם דחיל חטאין:

ובירושלמי הביאו בבני אהובה דראוי' לגרשה הגם שאינה נאמנת תוכל לומר שידעה נפש בעלה שיתרחק מן הכיעור ודומה לו, ולא נכנסה כלל לבית הספק מעיקרא, ודלא כנוב"י סי' י"א כנלפענ"ד:

ומלתא דתמיהא לי מ"ש בנוב"י שם דאחר גירושין אם מהני אמתלא דתלי' בש"ך וטו"ז בטעמא אי עביד מעשה דל"מ אמתלא ודבריו נפלאו ממנו, דאין הענינים דומין, דלעשות מעשה כדי לאמת השקר ס"ל לרמב"ן דמעשה לא עביד כדי לחזק השקר, וכן כאן אם עשתה מעשה לחזק שקרותה כגון שנתיחדה וכדומה כדי שיהי' רגלים לדברי' ושוב נותנת אמתלא יש מקום לדון אי מהני אמתלא דמעשה לא עבדה, אבל באומרת טמאה אני, וכוונתה מעיקרא שיוציאה הבעל וכן הוא שאמר שמאמינה וגרשה ונותן אמתלא למה גרשה מאיזה טעם שרצה לגרשה, לכן אמר שמאמינה לא דמי כלל להוחזקה נדה וכדומה כמובן דבמעשה ל"מ אמתלא דהרי רצה בגירושין עצמו, והחילוק מובן, ותמיהא קיימת על הנוב"י, והבית מאיר סי' קט"ו מביאו, ונראה שמסכים עמו ולא הרגיש בשגיאה זו במח"כ ז"ל, ויצא לנו מכ"ז בנדון שלפנינו באמתלא שנותנת מהני בין לרמב"ם בין לראב"ד, ואפי' הי' נותנת אמתלא מפני שעיניה נותנת באחר, הי' מהני מאחר שהוא הבעל מאמין לדברי' והתרה אותה פעמים בגירושין אפי' אמתלא כזו מהני לפי סברתי דמסתברא לענ"ד:

אלא בנידון דידן הלא אמתלא שלה חלושה וגרוע וקשה להאמין שביזתה נפשה כדי להוסיף לה תשובה, ואם לא עשתה מעשה מה לה לתשובה על מה שלא עשתה, ועיי' רמב"ם פ"ט מאישות הלכה ל"א שכ' וז"ל וראינו בדברי' ממש, וכן כפל והתנה בסוף הלכה, ועיי' רמב"ם פ"ד מאיסורי ביאה שמבאר אמתלא כיצד וכו' והיא אמתלא שנראית אמת וראוי' לה שלא תשמש בפני אחותה ואמה, ומסיים וכן כל כיוצא בה היינו דווקא אמתלא כזו, ועיי' בתוס' כתובו' דף כ"ב ע"ב, ד"ה ואפ"ה דמביא אמתלא שבירושלמי נראה דתוס' רצה להשמיענו אופן אמתלא דראוי' להתקבל, ומאז תמהתי על הרמב"ם באיסורי ביאה שכ' אמתלא אחרת ולא הביא אמתלא שבירושלמי, ואמתלא של רמב"ם נראה דטבא יותר מן האמורה במעשה שהי' בירושלמי וישבתיו ע"נ ואכ"מ:

ולכן על אמתלא כזו שבנדון שלפנינו בוודאי אין לסמוך כי גרוע הוא ורחוק להאמין ששקר אמרה כדי להחמיר עלי' בתשובה ומשו"ה אמרה שכמה פעמים זינתה:

ומ"ש פר"מ ני' כי על מעשה שכתבה האגרת לנכרי לא מהני אמתלא אני לא מצאתי שום אתמלא על מכתבים שכתבה להערל, אבל לא מצאתי ג"כ מתוך כתבי' שום הודאה שזינתה עם הנכרי, אלא שכתבה אליו בחבה ותבעה אותו לקיים הבטחתו שהבטיח אותה, והיינו שתבואה אצלו כשישלחנה בעלה, בכ"ז לא הגידה כי זינתה עמו, ומ"ש כי תואר של הבן הנולד דומה לו להערל ממש ויפה מאוד, אפשר כוונתה בזה להודיעו כי תמיד מחשבותיה עליו כ"ז הריונה, ובשעה שמזדקקת לבעלה עד שקלסתר פני הילד דומה לו:

ובהא סלקא דמכח הודאות עצמה, והוא גם הוא ראה ששכבה עמו במטה הוי רגלים לדבר וע"פ דבריו שווי' על נפשי' חתיכא דאיסורא הגם שיש לצדד ולומר דלא נאסרה רק ביש רגלים לדבר כהא דשלהי נדרים דנתייחדה עמו ואומרת שעכשיו נטמאה שיש רגלים לדבר שכדברי' כן הוא, בזה ס"ל לתוס' דנאסרה גם למשנה אחרונה, אבל כל שא"א לומר שבשעה שנתיחדה ונראה דברים מכוערים שאז זינתה אם אמרה אח"כ טמאה אני לך שנאמר כיון שפעם נתייחדת הוי רגלים לדבר שזינתה פעם אחר עמו כדברי' מנא לן, והחילוק רב כמובן, כעין מ"ש ח"מ סי' י"א לענין עידי כיעור וקלא דלא פסיק דווקא ששהתה שיעור טומאה, הגם שאינו דומה ממש דהתם משום כיעור וקלא לחוד אנו רוצים לאוסרה דמעשה כיעור הוכחה שזינתה, ושפיר כ' הח"מ כיון דעכשיו לא זינתה משום כיעור לחוד לא אמרינן דזינתה פעם אחרת, משא"כ בשאומרת טמאה בצירוף שכבר ראינו שנתיחדה איכא רגלים לדברי' להאמינה שזינתה בפעם אחרת, מ"מ כיון שדינו של תה"ד מחודש רק מתוס' יבמות וכתובות, ממ"ש בשלהי נדרים איירי באומרת טמאה אני אין לנו להוסיף רק בכהאי גוונא והבו דלא לוסיף עלה, וגם מירושלמי דסוטה דמייתי בבית מאיר אין ראיי', דבירושלמי איירי שקינא לה ונסתרה ושהתה שיעור טומאה, וא"כ בנדון שלנו שאמר הבעל דבאותו הפעם שראה ששכבה עם הנחשד בוודאי לא נעשה מעשה, אין לנו רגלים לדבר שצדקה בדברי' שזינתה בפעם אחרת, אלא כיון שבבואו לביתו ראה מתוך החלון שמיוחדת עם הנכרי ואפשר אז זינתה עמו הגם דיחוד לחוד לא מקרי רגלים לדבר רק בשנתיחדה לשם זנות או דבר מכוער כבסי' י"א הגפת דלתות ורוק וכדומה, וההיא דנדרים בנתיחדה לשם זנות, ועיי' תשו' זקיני מאוה"ג זצ"ל, סי' קי"א, וכ"כ בבני אהובה דבענין רגלים לדבר חזק דומי' דירושלמי סוטה שקינא לה ונסתרה, מ"מ בנדון שלנו שראה ג"כ באותו שעה שיצאה מחדר הנכרי ונכנסה מיד ואז ראה ששכבה עמו יש רגלים לדבר שמתחלה נככסה ג"כ על שם זנות, הגם שמשום כ"ז לא נאסרה, אבל רגלים לדבר איכא לדברי' שזינתה, עוד יש מקום לומר דע"פ הודאו' לבד יש לאוסרה דאי משום עיניה נתנה באחר אמרה כן וביזתה נפשה, מה לה לבזות נפשה ביותר שפעמים הרבה עשתה מעשה, ועוד משום דדרך תשובה הודית, ועיי' נוב"י תנינא סי' כ"א, ובח"ס ח"ב מאה"ע סי' צ"ה די"ל כ"ז עשתה לאמת דברי' וכן י"ל שלאמת דברי' אמרה שכ"פ זינתה עמו, בכ"ז עכ"פ איכא רגלי' לדברי' בצירוף מה שראה בעיניו מעשה כיעור, וכיון דיש עוד כמה אומדנא והוכחות לבעל שמאמינה ע"י מכתבים שכתבה לו, וגם כמה דברים מכוערים שראה בה שרמז לנו פר"מ ני' נ"ל שאסורה עליו ואסור לו להיות עמה, אבל אין כופין אותי לגרש כיון שרק על פי דברי עצמו שראה ויודע אסורה עליו, לא עדיפא מאומר ראה שאשתו זינתה דאין כופין כאשר כבר הרחבנו הדיבור בזה לעיל:

ולא נעלמו מנגד עיני ב' דעות שברמ"א סי' קע"ח, אבל ראיתי ביש"ש יבמות שתמה מאוד על דיעה קמייתא דמביא הרמ"א, גם ראיתי אחרי רואי אריכת נפלא בס' בני אהובה וכ' כי בכל הראשוני' בעלי דיעה זו לא נזכר באומרת טמאה אני ומאמין לה דיהא בזה משום חרם דר"ג דהא למשנה אחרונה לטובתו ולא לטובתה תקנו, ואפי אין מאמין לה בלבו רק שחושש לדברי', גם בכה"ג לא תיקן ר"ג כיון שהיא גרמה כן על פי דבורה, ונ"ל להוסיף עפמ"ש הר"ן דאי אפשר לה לשווי' נפשה חתיכא דאיסורא כיון דמשועבדת לו, ולולי כן לא הי' יכולים להתיר האסור, א"כ כשהוא מרוצה לגרשה ומוחל שיעבודו ממילא אסורה משום דשווי' נפשה חד"א, והרמ"א שכ' גם באמרה טמאה אני ומאמינה, מדעת עצמו הוסיף כן, ונראה שנוטה לדעת הי"ר כנ"ל, ומי כהחכם יודע פשר דבר לפקח על עסקי הוולד כמ"ש במכתבו, ואם כי כתבתי שאין לכופו היינו בדין כפיי' ועישוי, אבל מצוה לאיים עליו ועלי' כל דאפשר עד שיתרצו לגירושין, הנלפע"ד כתבתי מתוך המון טרדות ופר"מ הגנ"י אחרי עיוני בדברינו ימחול להודיענו אם עולה במוסכם אתנו להלכה ולמעשה, הכ"ד אוה"נ דש"ת באהבה חותם בברכה ברכת התורה ואהבה רבה, שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ה' תרכ"ד לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה