אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה טו

תשובה יד

בכי טוב, ייטיב ה' לטובים, ויזרח אור לישרים, למע"כ חביבי י"נ הרב הותיק מלא עתיק בע"פ המאוה"ג כש"ת מו"ה אהרן זינגער ני' רבדק"ק מע"ד יע"א:

יקרתו קבלתי ואותיות"ו שאלוני ע"ד אחד שגרש אשתו משום ש"ר ולא אמר לה משום ש"ר מוציאה אם יש לחוש לדיעה ג' שבמחבר סי' יו"ד סעי' ג' שאפי' לא אמר לה שאסור להחזירה או כיון דמילי דרבנן הוא אזלינן לקולא, לפע"ד נראה פשוט דאין לחוש לדיעה ג' שהיא דעת הרמב"ם דיחידאי הוא דכל הראשונים נקטי לעיקר כל"ק משום קלקולא ולית דחש לל"ב ומביאי' ראי' כל"ק מדמקשה רבנן אדרבנן ש"מ דעיקר כל"ק, ונ"ל להוסיף ראי' מדפשיטא לש"ס דרבנן דר"י ס"ל ע"ד רבים יש לו התרה וכ' תוס' בחד תי' דאזיל לל"ק ש"מ דעיקר כל"ק דמה שתי' עוד דרבנן היינו ר"מ ור"א דוחק, ורמב"ם נקיט כל"ב וכל"ק וכ' הה"מ דס"ל דל"ב מוסיף על ל"ק, וכ' דראי רמב"ם מדמקשה דרבנן אדרבנן ול"א הניחא לל"ב ש"מ דל"ב ג"כ מודה לל"ק, ולי נראה עוד דיש לו לרמב"ם ראי' מסתמא דש"ס יבמות כ"ה דאזיל לל"ב והוא ע"פ שהביא רמב"ן שם משמי' דראב"ד דמפרש אבעי' ודמיון ש"ס שם ללשנא בתרא משום פריצות ועומדת בנדרה מבעיא לי' אם כנס מוציא, ורמב"ן פ' דיש לתרץ הסוגי' גם לל"ק דלא נמצאו דברים בדוי' ולא אמר כלום מ"מ לכתחלה ודאי לא תנשא, וכ' דמצדד לתרץ סתמא דסוגי' כל"ק משום דהלכתא הוא, וחידש דין זה, אבל הראב"ד ל"ל דבלא נמצא דאסורה למ"ד משום קלקולא ומתרץ דסוגי' שם לל"ב משום פריצות ונראה מסוגי' דשם דעיקר כל"ב, ומסוגי' דפ' השולח נראה דעיקר כל"ק, משו"ה ס"ל דל"ב אית לי' גם משום קלקולא ועפ"ז אתו ב' סתמות סתמא דש"ס יבמות וסתמא דש"ס גיטין על מכונם וזו ראי' מהימנא:

אלא דצריך להבין מנ"ל לש"ס פ' השולח דל"ב ס"ל ג"כ כל"ק אלא דמוסיף על ל"ק עד דמקשה רבנן אדרבנן, ואי ל"ב עיקר כדס"ל סתמא סוגי' דיבמות דלמא ל"ב ל"ל כלל משום קלקולא, ובדברי הרמב"ם עצמו קשה לי טובא שכ' תחלה אומרים לה וכו' כדי ליסרה ודע שאין אתה מחזירה לעולם, ומפני מה המוציא את זו אינו מחזירה לעולם גזירה שמא תנשא לאחר וכו' ויאמר הראשון אלו הייתי יודע וכו' נראה מתוך דבריו שהא דאין מחזירה לעולם הוא משום שמא יאמר אלו הייתי יודע וזה דוקא בשאמר, כיון דס"ל לרמב"ם כל"ב משום פריצות א"כ אסור להחזירה מה"ט ואפי' לא אמר כלום, ולא הו"ל לרמב"ם לומר רק מפני מה אומרים לו ודע שא"א מחזירה כדי שלא יהי' יוכל לקלקלה, אבל הא דאסור להחזירה לאו מה"ט הוא אלא משום פריצות וצל"ע:

לכן כשאני לעצמי נלפע"ד דס"ל לרמב"ם דלל"ב אין אוסרים עליו להחזירה אם נמצאו דברי' בדאים או שהותר הנדר כי די שאומרי' לו שיאמר לה בשעת גרושין שמגרש אותה משום ש"ר או משום נדר כדי ליסרה כיון שיצא עליה ש"ר ועומדת בנדרה אבל בשנמצא שקר למה נקנוס אותה ואין עול בכפה וכן אם אזלת לחכם והתיר לה ואינה פרוצה בנדרים עוד, ול"ב מוסיף על ל"ק דאמר והוא שאמר לה ומתני' סתמא קתני וצ"ל דמתני' בדאקרה ואמר לה כן בשעת גרושין וזה דוחק קצת וגם בעיקר התקנה שנמנו לאסור איסור אם יקרה ויאמר ומשום לעז בעלמא כ"ז דחיק לל"ב לכן מוסיף משום פריצות היינו משו"ה אמרו שצריך שיאמר לה כדי ליסרה באשר היא שם עומדת בש"ר ובנדרים ראוי' ליסרה וכיון דתקנו מפני תק"ע שצריך שיאמר לה הדר חשש דע"י תקנה זו יצא תקלה לפעמים שיוציא לעז לכן גזרו שאסור להחזיר' ואומרים לו דע שאסור אתה להחזירה וא"ש עיקר התקנה שתקנו כיון דתמיד כן הוא שצריך שיאמר לה וחששו ללעז כדי שלא יצא שום תקלה ע"י תקנתם וא"ש מתני' דקתני סתם המוציא אסור להחזירה ולא צריך לאוקמי כגון שאקרה ואמר לה דכל המוציא משום ש"ר ונדר כן הוא שצריך שיאמר לה ואסור להחזירה זה תוספ' מריבה של ל"ב, ומביא ברייתא דר"א כל"ב וכונת דבריו מפני מה אמרי המוציא וכו' לא יחזור שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ונדרים לפיכך אומרי' לו אמור לה כווכתו בזה מפני שלא יהיו בנות ישראל פריצות וכו' לפיכך אומרים לה הוי יודע שמשום ש"ר וכו' אני מוציאך וממילא כיון שאומרים לו שיאמר לה משום ש"ר וכו' אני מוציאך יש לחוש שעי"ז תצא תקלה וקלקול לכן אמרו שהמוציא משום ש"ר ונדר לא יחזיר, והא"ש דמקשה לקמן רבנן אדרבנן דאין לומר טעמייהו דרבנן בורכיא משום ש"ר ונדר משום פריצות דמה"ט לא הי' אסור להחזירה אי לאו משום קלקולא משום דאמר לה וה"ה באיילנית, כשאמר לה הגם דא"צ לומר לה מאחר שאסרו איסור במוציא משום ש"ר ונדר דצריך לומר דלא יצא תקלה וחששו ללעז ממילא גם באיילנות כשאקרה ואמר לא אמרו חוץ וא"ש.

והא"ש דכ' הרמב"ם מפני מה לא יחזור עולמות שלא יאמר וכו' אלי משום פרוצות כח שלא יחזיר אלא דצריך שיאמר לא ליסרה ואומרים לו ודע שא"א מחזירה דמשום חשש קלקול אסור להחזירה ולכן אומרים לו ודע וא"ש נכון ועיי':

בדברינו הרי רויח לנו היישוב שמיישב הב"י שיטת רי"ף ורמב"ם דלא כתבו דוקא בדכפלי' למלתי' כמסקנת רבא דסתמא דש"ס ולאביי לא קשי' רק דר"י ארריי ורבנן אדרבנן ל"ק די"ל הא בדאמר הא בדלא אמר ורבא לפום חורפא אמר די"ל שניהם בדאמר והכא בדלא כפלי', ובדלא כפלי' אפי' לעז ליכא, וה"ה די"ל גם בדלא כפלי' איכא לעז והא בדלא אמר אלו דבריו ז"ל, וכל הרואה יראה ויבין כ' אין בזה די ישוב המיישב דעת סוף כ"ס ס"ל לרבא בדלא כפלי' ליכא אפי' לעז, ומנ"ל לרי"ף ורמב"ם להלכתא דלא כרבא, וגם מ"ש דרבא לחורפא אמר אנחנו לא נדע ולא טעמכו חריפותא בתירוצו של רבא לחדש דבעי דוקא כפילא ונ"ל להוסיף על דברי ב"י תוספ' מרובה על העיקר, דבאמת לתרץ מתני' הא בדאמר הא בדלא אמר הוא דוחק גדול דב' משניות סתמא קתני ואין רמז דמיירי הא בדאמר והא בדל"א, וגם מה ראה על ככה למנקט במוציא משום ש"ר דאמר ובמוצי' משום איילונית בדל"א, לזה י"ל באפשר עפ"מ שכ' הה"מ דיש באיילונית אומדנא ואפשר דל"צ אמירה כלל, לכן נקיט באיילונית בדל"א ס"ל לרבנן דל"ח לקלקולא דלא נימא באיילונית אפי' לא אמר חיישי', וגם י"ל דקמ"ל רבותא דר"י דאפי' ל"א חייש ודוקא באיילונית, אלא בכ"ז דוחק לפרש ב' מתני' בהכי דמסתם קסתם לן, ולכן אמר רבא רבנן אדרבנן ל"ק דדחיק לי' לתרץ מתני' כך, ולכן הוצרך לחדש דלר"מ בעי כפילת דברים ובלא"ה אפי' לעז ליכא והכא בדלא כפלי' לתנאי ומתרץ מתני' במרווח דשניהם בחדא גוני איירי בדלא כפל, וכד דייקת במלתא דרבא דלא אמר הא בדכפלי' והא בדלא כפלי' אלא והכא בדלא כפלי' נראה מתוך דבריו דגם מתני' קמייתא בדלא כפלי' אלא במתני' דאיילונית משום דלא כפלי' ל"ח לקלקולא ובמוציא משום ש"ר גם בדלא כפלי' חיישי', ואפרש שיחתי וירוח לי, הנה המל"מ הלכ' אישות נכנס לבית הספק תנאי דהוא על לשעבר אם בעי משפטי תנאים ואמר מלתא בטעמא לחלק בטוב טעם ודעת בין תנאי דלהבא ובין תנאי דלשעבר, אלא דמביא ראי' מסוגי' ש"ס קדושין סוגי' דתנאי כפול דמקשה ושקיל וטרי לר"מ מסוטה והוא תנאי דלשעבר ש"מ דס"ל לסתמא דש"ס שם דאין חילוק בין התנאים עיי"ש, ואקדים עוד מ"ש אבני מלואים דמוציא משום ש"ר הוא תנאי דלשעבר, אבל מוציא משום איילונית לרי"ף ורש"י דמתני' בודאי איילונית והשתא היא דבריא וחיישי' לקלקולא שיאמר אלו הייתי יודע שלא תרצה לחזור אלי כשתבריא לא הייתי מגרשה זה תנאי דלהבא ועפ"ז מיישב לשונות של רש"י עיי' בו, והנה פשוט לפי שיטת הרי"ף תנאי דאיילונית תנאי דלהבא הוא, ואחר הוצעות אלו אומר אני דרבא לעצמו ס"ל דר"מ ל"ב ת"כ רק בתנאי דלהבא ולא בלשעבר דלא כסתמא דש"ס דקדושין דמדמה להדדי תנאי דלהבא ולשעבר, ואפשר מכח דלא מצא לתרץ המשניות הוכיח דיש לחלק בין להבא ולשעבר וחידש נמי דכל דליכא כפילא אפי' לעז ליכא, ומתרץ ב' משניות במרווח שניהם בדלא כפל אלא במוציא משום ש"ר תנאי דלשעבר הוא ל"ב כפילא, ובמוציא משום איילונית דתנאי דשלהבא הוא בעי כפילא והיינו דאמר ר"מ היא וכו' דבעי ת"כ היינו בתנאי דלהבא והכא בדלא כפלי' ומתני' ראשונה ג"כ בדלא כפלי' אלא כיון דתנאי דלשעבר הוא לא מצינו לו לר"מ דבעי ת"כ וא"ש ב' משניות במרוח ולא צריך לדחוק הא בדאמר וכו' וזה עצמו הכריח לרבא לומר דבדלא כפל אפי' לעז ליכא:

והא"ש דלא פסקו רי"ף ורמב"ם להלכתא הא דרבא, דלהלכתא נקטי' כסתמא דש"ס קדושין דל"ל לחלק בין תנאי דלהבא לתנאי דלשעבר ואם נתרץ מתני' כרבא צ"ל הא בדכפלי' הא בדלא כפלי' וסוף כ"ס לא יצאנו מידי דוחק יותר מכמו שיש בנשתרץ מתני' הא בדאמר הא בדלא אמר וכיון דלא יצאנו מידי דוחק גם כשנאמר כל דלא כפלי' אפי' לעז ליכא מנ"ל לחדש דבר זה ורבא עצמו לא אמרה רק משום דרויחא לי' שמעתתא עי"ז, ואנן לא נענה בתרי' כות' מה לי בתירוץ רבא מה לי בתירוץ הא בדאמר וכו' לכן לא פסקו לדרבא כנ"ל ועיי' כי נכון הוא:

והנני מוסיף והולך לשיטת רמב"ם דנקיט תרתי משום פריצות ומשום קלקולא א"ש טפי די"ל הא דלסתמא דש"ס ולאביי ל"ק רבנן אדרבנן די"ל הא בדאמר הא בדלא אמר ואין בזה דוחק לפמ"ש דמשום פריצות כ"א צ"ל דע משו"ה אני מגרשך וחששו חכמים שעי"ז יבוא לקלקלה לכן אמרו שלא יחזור א"כ מתני' דמוציא משום ש"ר סתמא בדאמר דהא כ"א צריך לומר לה משום ש"ר וכו' משום פריצות שפיר קתני סתמא דלא יחזיר משום קלקולא בדאמר דכ"א צריך למימר ומתני דאיילונית בדלא אמר דא"צ לומר דליכא במוציא משום איילונית משום פריצות וסתמא בדלא אמר וא"ש ב' מתני' במרווח וכ"ז לל"ב דמוסיף על ל"ק אבל רבא ס"ל כל"ק לחוד, או דרצה ליישב אליבא דר"מ דל"ל רק משום קלקולא א"א ליישב מתני' הא מני ר"מ היא ובעי כפילא דאל"ה גם לעז ליכא, ותירוץ זה רויחא לי' דס"ל לחלק בין תנאי דלהבא לתנאי דלשעבר ושניה' בדלא כפלי' כמ"ש, אבל להלכתא נקטי' כסתמא דש"ס בקדושין דאין חילוק בין תנאי דלהבא ובין לשעבר ונקטי' כל"ב משום פריצות צריך שיאמר ומשום קלקולא לא יחזיר, נהפוך הוא תי' רבא דוחק דצ"ל הא בדכפלי' והא בדלא כפלי', ולתרץ מתנ' הא בדאמר מרווח יותר דבמוציא משום ש"ר כ"א בעי שיאמר ומתרצי' מתני' בדרך מרווח שוב מה לנו ומנ"ל לחדש דכל דלא כפלי' גם לעז ליכא, ורבא דס"ל כל"ק הוצרך לחדש כן, ואנן מה לנו לזה ומנא לן זה משו"ה לא פסק הרמב"ם הא דרבא וכל דברינו בזה נכונים, בעזרת השי"ת:

וי"ל עוד דשני לשנא בהא פליגו דל"ק ס"ל כתרוצו של רבא הא בדלא כפלי' והיינו דשני משניות בדלא כפלי' ומחלק בין תנאי דלהבא לתנאי דלשעבר ומרווח תרוצו כמ"ש, אבל ל"ב ס"ל כסתמא בקדושין דלא מחלק בין התנאים וליתא לתירוצו דרבא, לכן מוסיף על ל"ק דאיכא משום פריצות והיינו דמשו"ה צ"ל ואיכא רוחא לתרץ מתני' הא בדאמר הא בדלא אמר ע"ד שכתבנו, ולהלכתא דנקטי' כסתמא דש"ס קדושין נקיט הרמב"ם כל"ב דאין לנו לתרץ מתני' רק לל"ב, ומכל זה ראי' לפסקא של הרמב"ם דפסק לתרתי משום פריצות ומשום קלקולא ע"ד שבארנו שיטתו:

היוצא לנו מכל הנהו מילי שכתבנו דשיטת הרמב"ם דמשום פריצות לא אמרו דלא יחזיר, אלא שצריך לומר ומשום קלקולא היכא דאמר לא יחזיר, דלא כהה"מ וב"י דכתבו דלרמב"ם אפי' בלא אמר אסור להחזיר ואין לנו אלא ב' דעות בהא דלא יחזירנה דיעה ראשונה בשכפל ודיעה שניה אפי' בדלא כפל למלתי' אבל בדלא אמר כלל גם לרמב"ם מותר להחזירה, וכיון דבלא"ה מילי דרבנן נינהו וגם להה"מ והמחבר דעת הרמב"ם יחידאי היא כנלפע"ד בטח להלכה ולמעשה לסמוך על דברינו שיצאנו גם לשיטת הרמב"ם דגם הוא ס"ל דמותר להחזירה כל שלא אמר משום שם רע, ה' יצילנו מכל רע, יעשה עמנו לטובה אות ויראנו מתורתו נפלאות כאות נפשו ונפש אוה"כ דש"ת, שילתפ"ב כאור בוקר יום כ"ג טבת תרכ"ה לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה