אור ברסלב

כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ה

תשובה ד

מן השמים שפעת ברכות יערופו, ועיני ה' לטובה עליו ישקיפו, ה"ה י"ל רב חביבי הרב הגאון המאוה"ג גן ההדסים, צדיק כהלכה אשריו שלא ככה, כקש"ת מו"ה וואלף פוקס ני' אבדק"ק סערעד והגליל יע"א:

הנה ברך לקחתי במכתבו לפני פסח, וזמנא ושעתא גרם אז שלא השבתיו והבטחתיו לעיי' בו אחר החג ויום אתמול באתי אל העיון, והנה נפשו היפה בשאלתו ממנו לחוות דעתי הקלושה ע"ד מקרה לא טהורה היא במקומו, פנוי' אחת הרתה לזנונים וזאת אומרת מאיש פלוני כהן זה הוא, וגם הוא אומר שאין ספק לו כי ממנו היא הרה ורוב אנשי העיר נכרים פסולים אצלה ואין שכונה מיוחדת לישראלים ואין להתירה ע"פ דברי' לכתחלה לכהן זה אם לא נסמוך על דבריו שממנו הוא, וזה תליא באשלי רברבי בשיטות הראשונים אי חיישינן שאפקרא נפשה גם לגבי אחרינא, והמחבר בסימן ד' וסי' קנ"ו אחז בשיטת הרמב"ם אפילו בלא דיימא מעלמא, ופר"מ ני' צידד להקל בנדון שלנו, ואחוה דיעה גם אני בעזה"י:

פתח דברינו יאירו ליישב שיטות הרמב"ם בפ"ג מהלכות יבום הלכה ד' מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממנו הוא אעפ"י שהיא מודה לו שהוא בנו לענין ירושה מ"מ הרי זה ספק לענין יבום דחיישינן כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר והרא"ש כלל פ"ב והרשב"א בתשובה חולקים עליו ופוסקים כלישנא בתרא ביבמות ותמהו על הרמב"ם דפסק כלישנא קמא ופסק כאביי דאפילו בלא דיימא מעלמא, ורדב"ז בחלק ג' כתב דכוונת הרמב"ם דווקא בדיימא מעלמא ופסק כלישנא קמא וכרבא, ופר"מ ני' מביאו ועיינתי בפנים וכ' דרמז זה הרמב"ם במ"ש מי שזינה ולא כתב מי שבא על אשה כוונתו שהיא זונה ידועה וזה דוחק, עוד כתב דומיא דאשת איש שיש לתלות בבעלה ודומה לזה כוונתו בבא על הפנוי' שמרננים אחריה, גם זה דוחק שרמב"ם סמך ע"ז ולא פי' דמיירי במרננים אחרי', והנה הה"מ כ' וזה דבר ברור באשת איש שרוב בעילות אחר הבעל ושמא מבעל הוא אבל בפנוי' הי' נראה לחלק בין חשודה מאחרים, אלא שהרמב"ם לא כתב לחלק בזה וצ"ב בסידור הרמב"ם שכתב בין פנוי' בין אשת איש הלא אשת איש פשוט הרבה יותר שחוששים שאינו מהנואף דיש לתלות בבעל ממה שחוששין בפנויה והול"ל איפכא בין א"א בין פנוי' ואי"ל משום שהוא בנו לענין ירושה אשת איש רבותא יותר דהא בהלכות יבום וחליצה קאי ועיקר דינו דלענין יבום הרי זה ספק ופנוי' בזה רבותא הרבה יותר מאשת איש ונ"ל לפום רהיטא עפמ"ש הרא"ש בתשובה דאין להאמינו לפטרה מיבום משום מגו דאיבעי פטרה בגט משום דאמר בדדמי שסבור באמת שממנו הוא (אלא שטועה בדמיונו) וי"ל בוודאי בבא על פנוי' מסתבר דאומר בדדמי כסבור שנפשה חשקה בו ואגידא בי' ולא באחר, אבל באשת איש שיושבת תחת בעלה גם הוא יודע שאפשר שהוולד מבעלה הוא ומדאמר שממנו הוא לולי דקים לי' בנפשי' שלא בא בעלה עליה אח"כ לא הי' אומר בהחליט שממנו הוא, ונאמן במגו או שנאמן בלאו"ה קמ"ל הרמב"ם בין פנויה בין אשת' איש אינו נאמן, דבפנוי' חוששין שזינתה עם אחר וכן בא"א תולין בבעלה או שזינתה עם אחר באיסור כמו שזינתה עם זה באיסור כנ"ל, ואם נימא דכוונתו הוא דמיירי בפנוי' שמרננים אחרי' מאחרים, ובא"א בלא רינון כיון שהיא תחת בעלה, י"ל שהיא זו וצ"ל זו, אלא שאינו במשמעות סתימת הרמב"ם והנכון כמ"ש, ואין לנו רק כדס"ל לרא"ש ורשב"א והה"מ וכן הטור סי' קנ"ו ושו"ע דרמב"ם מיירי אפילו בלא דיימא מעלמא וס"ל דחיישינן, ורדב"ז יחידאי הוא בכוונת הרמב"ם ודבריו דחוקים:

והנה הה"מ הקשה על הרמב"ם מדידי' אדידי' ממ"ש בה" תרומה פ"ג כלישנא קמא ובדלא דיימא מעלמא לא חיישינן וכ' כי אינו מצא טעם נכון בין הא לדין התרומה ונראה דדחק לי' להה"מ לומר דשאני תרומה בזה"ז דרבנן כמ' ש הב"ח הגם שרמב"ם פסק כן בפ"א מהלכות תרומות, מ"מ דחיק לי' דרמב"ם מיירי דווקא בתרומה בזה"ז ונ"ל דלכן לא קשה להה"מ רק מהלכות תרומות ול"ק לי' ממ"ש הרמב"ם בפ' ט"ו מאיסורי ביאה הלכה י"ח בארוס וארוסה, די"ל משום דספק ממזר מדרבנן הוא ואפילו ברוב פסולין כמ"ש הב"ש סי' ד' וסי' קנ"ו על הרמב"ם הנ"ל, אבל מתרומה קשיא לי' דדחיק לי' לומר דרמב"ם דווקא בתרומה בזה"ז קאי, ולכן כתב דאינו מוצא טעם נכון, משמע דיש מקום לחלק והיינו לדחוק דרמב"ם מיירי בתרומה בזה"ז אלא שדוחק לו לומר כן כנ"ל בכוונת הה"מ:

והנה מלבד שתירץ הב"ח דחוק ברמב"ם כמ"ש גם לא אתי שפיר הסוגיא ביבמות, והב"ח הרגיש בזה וכ' דסוגיא ביבמות אזל אי תרומה בזה"ז דאורייתא ורמב"ם להלכתא אזיל ולשיטתו כמו שפסק דתרומה בזה"ז רק מדרבנן, גם קשה מנ"ל לרמב"ם לכנוס בחלוקים אלו, והנלפע"ד בישוב כל פסקי הרמב"ם גם מ"ש הרמב"ם בפט"ו מא"ב הלכה י"א באומר ממזר זה ממנו והיא גם היא אומרת כן חיישינן שמא זינתה עם אחר ונתקשה בו הבי"ש סי' ד' ובסי' קט"ו, כנלע"ד ליישב כל זה דס"ל לרמב"ם הלכתא כרבא וכל"ק, וס"ל דווקא בתרתי לטבותא דאיכא רינון ממנו וגם נודע עתה שבא עלי' או שהוא אומר כן ולא דיימי מעלמא אז ל"ח דזינתה עם אחרים כיון שליכא רינון גם מאחרים רק ממנו ש"מ דרק עמו זינתה, אבל בליכא רינון כלל גם ממנו ועכשיו נודע שבא עליה או ששניהם אומרים כן, חיישינן כשם שזינתה עמו ולא נודע ולא הרגישו בני אדם בדבר כן זינתה עם אחרים ולא נודע ולא הורגש בין ב"א ויש פנים והוכחה לזה מדנקיט בל"ק ובל"ב דיימא מיני' והיינו בא עלי' ודיימא מעלמא קול רינון ובל"ב אמר דיימא מיני' ומעלמא וכ' תוס' היינו בא עלי' דווקא ודלא כב"ח דכ' ברינון סגי וצ"ל למה נקיט כלל דיימא מיני' דהוא רינון הול"ל בא עליה ולא דיימא מעלמא לל"ק או דיימא גם מעלמא ללישנא בתרא, וע"כ דווקא דיימא בעי לעולם לל"ק בא עלי' ודיימא ג"כ שהי' רינון מקודם מזה ולא דיימא מעלמא, ולל"ב דבא עליה ואיכא רינון ממנו וגם מעלמא, ומפורש שם הסברא לאביי' דאמר אביי' מתני' בלא דיימא כלל וכ' רש"י מקודם רק עכשיו שבא עליה בזה איכא רבותא יותר מדיימי מיני' ומעלמא יעיי"ש היטיב, ומעתה א"ש כל פסקי הרמב"ם, דבהלכות יבום כ' שזנה עם אשה בין פנוי' וכו' חוששים קאי בלא דיימא כלל לא מיני' ולא מעלמא לכן הגם שהוא אומר או שנודע לנו עכשיו שבא עלי' חיישינן גם לאחר, אבל בהלכ' תרומה כ' והוא שלא הי' העם מרננים מאחרי' והכל מרננים אחרי' בזה הכהן התנה תנאי כפול שלא הי' מרננים מאחרים אבל מרננים מכהן זה בכה"ג לא חיישינן ובהלכות איסורי ביאה הלכ' י"ח כ' הי' העם מרננים אחריה והוא ארוס' עם ארוס' ועם אנשים אחרים וכו' והדיוק אבל אם לא ה' מרננים אחרי' מאחרים ל"ח לשמא זינתה עם אחר היינו אם רננו אחרי' מארוס לא חיישינן ובהלכ' י"א בשאומר' ממזר זה והוא אומר ממני לא איירי מרינון כלל חיישי' כיון דליכא רינון גם ממנו כנ"ל נכון יותר ממה שראיתי בישובו בעזה"י:

ואם כנים דברינו אלו יצא לנו להקל ולהחמיר, להקל דכל דלא דיימא מעלמא ודיימא מיני' שמרננים אחריו ובא עליה אפילו בדאורייתא ס"ל לרמב"ם להקל הגם שאין לנו ראיי' מוכרחת דממ"ש בפט"ו מא"ב הלכ' י"ח י"ל כמ"ש ב"ש סי' קנ"ו משום דספק ממזר אפילו ברוב פסולין דרבנן, או כמ"ש הב"ח דתולין ייתר בארוס, ע' מ"מ ממה שבהל' תרומ' דסתמא מיירי אפילו בזמן שתרומה דאורייתא כ' דינו נראה אפילו בדאורייתא מהני באיכא קול רינון מיניה ומנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה בין הראשונים דרמב"ם מחמיר בדאורייתא, ומינה להחמיר דאפילו בדרבנן דווקא באיכא קול רינון מיני דהא בתרומה בזה"ז דס"ל שהוא דרבנן בוודאי גם כן קאי ומ"מ בעי רינון דיוקא ודוחק לומר דנקט דמרנני' מזה הכהן משום תרומה דאורייתא נקיט ולכן מסתבר דאינו מחלק כלל בין דאורייתא לרבנן כנ"ל:

והנה הב"ש סי' ד' ובסי' וי"ו כתב דלתי הב"ח בשיטת הרמב"ם דבדרבנן ל"ח גם באיכא חדא רובא כשרים ובזה גם כן לא חיישינן דהיא דרבנן, ובס' בית מאיר תמה אם כן אפילו ברוב פסולים נמי כיון דנאמנת ורק לכתחלה לא תנשא והי' נ"ל מתחילה דב"ש ס"ל דיש לחלק בין תרומה שבזה"ז דרבנן ואין לה עיקר מן התורה משא"כ באיסור לכהונה דעיקר האיסור דאורייתא גם בזה"ז ורבנן החמירו בו ביותר לכן יש להחמיר ולכן כ' רק בחד רוב שהוא חומרא על חומרא לרמב"ם אלא לפ"ז לא ה' מקשה מידי בסי' ד' ובסי' קנ"ו ממה שפסק הרמב"ם בממזר שאומר ממנו הוא דחיישינן וספק ממזר דרבנן הלא שם בעצם עיקר האיסור ממזר מדאורייתא הוא וכן הרגיש פר"מ ני', ובנוב"י תנינא סי' כ"ז כ' באמת זה ל לתרץ על קושי ב"ש, ולא הרגיש במ"ש הב"ש כאן בחד רוב, ומ"מ י"ל דלדינא לא רצה הב"ש לסמוך ברוב פסולים כיון שאפשר לחלק כהנ"ל, ולכן לא כ' רק ברוב כשרים כנ"ל ועוד י"ל דס"ל לב"ש בספק מותר כיון שמפירש דספק ממזר מותר דקהל וודאי ולא ספק קהל וכל שאינו וודאי קהל מותר ורק רבנן החמירו משום מעלת יוחסי' דימה זה לתרומה בזה"ז דרבנן, אבל לסמוך על דברי' בר"פ שמנגדת נגד הרוב ופסקי' כר"ג להאמינה סברא שלנו דבודקת ומזנה ולכתחלה אין אנו סומכים על סברא זו דחוששין לדר"י דלא שייך סברא זו י"ל בכה"ג חיישינן כמו באיסור דאורייתא ולכן לא רצה להקל רק בחד רוב דבתר רוב אזלינן בכל מקום מן התורה וחומר' בעלמא הוא במעלת יוחסין ודומה לתרומה בקו"ח להקל בו ויש להאריך והקצרתי:

אלא לפמ"ש לעיל דמוכח מרמב"ם דגם בדרבנן דווקא במרננים רק מיני' אז אין חוששים לאחר ליתא להנ"ל חוץ משנאמר מ"ש הב"ש עוד דגם בלא דברי הב"ח יש להקל בחד רוב כיון שהוא חומרא בעלמא ורוב הפוסקים ס"ל דסגי בחד רוב:

והנה בס' בית מאיר העיר דגם במחצה יש להתיר משום ספ"ס שמא לא בא עלי' אחר ואם בא עליה אחד שמא כשר הוא, וכתב דגם ברוב פסולים, יש לצדד ולומר כן לפמ"ש ב"ש דברוב פסולין גם כן איכא ספק שמא אזלא איהי לגבייהו, א"כ איכא ספ"ס גמור גם ברוב פסולין אלא דרשב"א וריטב"א בקדושין דף ע"ג ע"א וע"ב ס"ל דר"פ רוב גמור ואיננו מבוטל על ידי ספק דילמא אזלא איהי לגביי' א"כ ליכא ספ"ס ותליא בשיטות אלו והניח בצ"ע לדינא:

ולפע"ד נראה לעשות סמוכים לקולא זו מהא דהגה' רמ"א ססי' ג' דנתקשה בו בח"מ וב"ש סי' ד' דפסק שם כרא"ש ודלא כרמב"ם דאין חוששין לאחר, ומ"ש הב"ש בעיר שכולה כהנים דחוק ורחוק לומר דבהכי איירי, וגם מ"ש לעיל בישוב הרמב"ם דבאיכא רינון רק מיני' בדאורייתא ל"ח לא יועיל לנו דבססי' ג' לא כ' כלל מרנון אלא שהוא אומר מיני', ונלפע"ד ליישב דמטעם ספ"ס אתי עלה שמא לא נבעלה לאחר, ושמא האחר גם כן כהן הוא הגם דרוב ישראלי' מ"מ איכא ספ"ס כמ"ש ב"מ הנ"ל עפ"י שיטו' ב"ש הנ"ל, אלא דכ"ז לענין דאורייתא, אבל עדיין לא יצאנו מחשש דרבנן דשתוקי דמשתקינן אותו מכהונה כיון שאין ידוע לן מאיזה כהן הוא ולענין זה ליכא רק חד ספק שמא לא נבעלה לאחר, אלא בדרבנן י"ל ל"ח אפילו בחד ספק כנ"ל נכון:

אלא דקשיא לן לפ"ז סוגי' דיבמות דמייתי רבא ראיי' ממתני' ולדברינו ראיי' אין כאן, די"ל מתני' משום דאיכא ספ"ס, משא"כ בארוס וארוסה ליכא ספ"ס, ודוחק לומר דמייתי ראיי' דכמו בתרומה דאוריי' לא חיישינן בספ"ס ה"ה בספק ממזר דרבנן בחד ספק, ונ"ל עפמ"ש הרא"ש בתשובה דמתני' קתני אוכלת בתרומה ובנה כהן ועומד ומשמש על גבי המזבח, וכתבתי במק"א דהוכיח הרא"ש דמפות' דומיא דאנוס' דוודאי אין סברא לומר לחוש כשם שנאנס' לזה כך נאנסה לאחר, דלא חיישינן כלל לזה ובנה כהן ממש לכל דבר כן במפותה שכללם מתני' יחד ג"כ בענין זה איירי, הגם דלאו בחדא גווני איירי דמפותה בלא דיימא, או בחבושים ואנוסה מיירי בכל גווני, אבל בדברים דאיירי בי' מתני' היינו לענין תרומה ובנה כהן שווים מפותה לאנוסה והארכתי בזה ביתר ביאור במק"א, עכ"פ נראה דרא"ש ס"ל דמתני' קתני לענין בנה ג"כ שעובד עבודה ובבנה ליכא ספ"ס דאם גם האחר כהן הי' מ"מ משתקים אותו מדין כהונה לעבוד עבודה אלא שזה רק מדרבנן, והא"ש דמייתי רבא ממתני' לארוס וארוסה דכל בדרבנן ל"ח אפילו בחד ספק כנ"ל:

ואחרי הדברים האלו נתיישבו שבו פסקי הרמב"ם ע"נ דבתרומה פסק אפילו בתרומה דאורייתא דל"ח כיון דאיכא ספ"ס והכהן משמש ג"כ על גב' המזבח ולא משתקים אותו מדין כהונה כיון דרק דרבנן הוא ואפילו בחד ספק מתירים, אבל בהלכ' יבום דרק חד ספק ודאורייתא הוא חיישינן ובפט"ו מא"ב הלכה י"ח דאיכא ס"ד דספק ממזר דאפילו בר"פ רק דרבנן לא חיישינן, וכן פסק בשו"ע בסי' ד' וסי' קנ"ו, ובססי' ג' דאיכא ספ"ס בדאורייתא לענין נשיאת כפים ל"ח, ומשום דמשתקי' אותו דליכא רק חד ספק כיון דדרבנן הוא ל"ח, אלא דקשיא עלן עדיין מה דפסק הרמב"ם ובשו"ע סי' ד' בממזר שאומר ממנו הוא דחיישינן, והב"ש הקשה לפי תי' הב"ח הא ספק ממזר דרבנן הוא והוא לשיטתו אזיל דכן הקשה על הה"מ שם, אבל האמת כמ"ש בס' ב"מ דס"ל להה"מ וכן נראה מרמב"ם כמ"ש הריטב"א ביבמות דספק ישראל בוודאי ממזר אסור מדאורייתא, ודווקא ספק ממזר בישראל וודאי הוא רק מדרבנן עיין בו ואמת נכון הדבר ולק"מ קושי' ב"ש בסי' ד' וסי' קנ"ו על הב"ח, אלא לפמ"ש בספ"ס אפילו בדאורייתא ל"ח ומוכרח הוא מסס"י ג' א"כ קשה הא גם בזה איכא ספ"ס ואפילו ברוב ממזרים:

והנראה לי בישוב זה הנה הדג"מ וכן סי' כ"ז נתקשה טובא על הטור דבסי' ד' לא כ' רק שיטת הרמב"ם ובסי' קנ"ו מביא שיטת אביו הרא"ש ובסי' ד' כ' שיטת הרמב"ם בלי חולק, וכ' דבסי' ד' איירי דליכא עדות שבא עלי' ואין וודאי שבא עלי' וכיון שיש ספק שאחר בא עלי' לכן חיישינן משא"כ בסי' קנ"ו נאמן במגו שבא עלי', ובזה עלה ליישב הא דססי' ג' דאיירי שידעינן שבא עלי', והנה מ"ש דבססי' ג' איירי באיכא עדים שבא עליה המעיין בצדק יראה דלאו בהכי איירי ועיין ח"מ שם, וגוף הדבר שחידש בין שיודעים או ע"פ דבריו הראשוני' לא נחתו לחלק בזה ורש"י ביבמות כ' מפורש בא עליה או שמודה וכ"כ רשב"א בתשובה, וכן בסוגיא דכתוב' חדא דמודה, אבל נ"ל עפמ"ש הח"מ די"ל בממזר באומר ממנו הוא חיישינן משום דחזקת בודקת ומזנה, ודבריו תמוהי' לכאורה הא אנו דנים אם נבעלה גם לאחר ומה שייכות בודקת ומזנה לכאן, ונ"ל לצרף דברי הח"מ ונב"י יחד, דוודאי בכ"מ שאומר שבא עליה מאמינים לו כוודאי ואין לדון אלא אם גם לאחר נבעלה, ותליא בשיטות הפוסקים וכלשנא דש"ס יבמות אבל בממזר שאומר שנבעלה לו מנגדתו בודקת ומזנה הגם שמשו' זה אין מכחישי' אותו לגמרי אבל כוודאי לא מאמיני' לי' ונתעורר החשש שמא מאחר ג"כ נבעלה והוולד מהאחר וא"ש דלי"כ ספ"ס שמא לא נבעלה מאחר ושמא האחר ג"כ ממזר דיש כעין ספ"ס להחמיר שמא לא נבעלה לו כלל דמנגדתו בודקת ומזנה ושמא גם לדבריו שממנו נבעלה שמא גם מאחר והוא כשר והוולד מהאח', אבל בססי' ג' וכן בכ"מ דליכא התנגדו' לדבריו משום סברא וחזקה נאמן לוודאי וכל דאיכא ספ"ס בדאוריי' או חד ספק בדרבנן ל"ח לאחר כנ"ל:

היוצא לנו מדברינו דכל דאיכא ספ"ס ואפילו ברוב פסולים לא חיישינן לאחר אפילו בדאוריי' ואפשר אפילו לשיטת הרשב"א בקדושין דמשו' דילמא אזלא איהי' לגביי' לא נהרס הרוב לגמרי, מ"מ מודה דרוב גמור גם כן תו לא הוי ואפשר לצרף ספק זה דרוב פסולין ואיהי אזלי לגבי' לספ"ס כמ"ש תוס' בכתוב' דף ט' ברוב רצון דרבנן ועיי' פנ"י שם, ומכ"ש באומרת לכשר או מזה הוא דליכא רק משום דלכתחלה לא תנשא גם אם נימא דלא דמי לתרומה דרבנ' כוון דבעצם האיסור דאורייתא מ"מ על ספ"ס יש כזה לסמוך לכ"ע והרי הוכחנו דהג"ה בססי' ג' ס"ל כן, ולא מצאתי תי' אחר נכון על קושי' ב"ש וח"מ הנ"ל ובאיסור לכתחלה דלא תנשא יש לסמוך על כל מ"ש לפע"ד:

וכ"ז כתבנו לפי דעת הב"ש והבאים אחריו גדולי אחרונים זצ"ל דשקלו וטרו לדינא בשיטת הרמב' כשאנו דנים אם לכשר או לפסול נבעלה להכשר כהונה בדידה ובוולדה, אבל לולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל דלענין להכשירה לכהונה ולוולדה כ"ע מודים דלא חיישינן דהנה צל"ע בסוגי' דיבמות דאמר רבא ראיי' ממתני' מכח ק"ו דלהאי איסורא ולהאי איסורא בתר דידי' שדינן הכא דלהאי איסורא ולהאי היתרא לא כש"כ ולא אמר ק"ו מרווח יותר דלהאי ליכא חזקת כשרות ובארוס איכא ח"כ דידה, גם צ"ל למה אמרו ל"א רב, ולא אמר רב ושמואל דהא ס"ל שתוקי היינו בדוקה אבל כל שלא בדקו אמו חוששין והול"ל ה"מ בדיימא מעלמא, וזה י"ל בקל, אבל נ"ל דבזה לא עלה ע"ד רבא ואביי בל"ק בלא דיימא, ולל"ב בדיימא דכל היכא דאיכא חזקת כשרות לא חיישינן דכ' היכי דאפקרי' נפשה לגבי האי ה"ה לגבי אחריני כל שידעינן שבא עלי' לכ"ע מוקמינן אחזקת כשרות ולא חיישינן עוד, ולכן לשמואל ל"ח דקרו לשתוקי בדוקי וס"ל דנאמנות האם מהני לוולד דחזקת כשרות שלה מועיל לוולד ובוודאי ל"ח כל שיודעים שנבעלה לו ולא דיימא מעלמא, ולכן לא אמר רק לרב וס"ל לרבא דרב לא ס"ל הלכה כרבי יושע אלא הלכה כר"ג דהוי תרתי במקום חדא כדאית' בירושלמי אלא דס"ל מאן דמכשיר בה פוסל בבתה דחזקת כשרות דאם ל"מ לוולד ולכן ס"ל הוולד ממזר ולא מהני בדיקת אם, ולרב יש לדון אם מהני בלא דיימא מעלמא אי חיישינן בדלא דיימא מעלמא לל"ק וללישנא בתרא בבא עלי' ודיימ' מעלמא, ולכן אמר דווקא על רב לא אמר רב ופליגו אביי ורבא לרב, ואבי' דפליג היינו לרב ולשמואל מודה ואביי לא מוקי פלוגת' דרב ושמואל לל"ק בלא דיימא מעללמא דא"כ קשי' שמואל אלא דאמר דרב ס"ל אפי' בלא דיימא מפלט וכן צ"ל לל"ב דאמר אביי אפי' בא עלי' פליג והא קתני ארוסה סל רה ועל כרחך דאביי חולק דאפילו בבא עליה ס"ל לרב דחיישינן, מ רש דמייתי ראי' ממתני' לרב דגם כן ליכא חזקת כשרות:

ומיושב בזה קושית פנ"י בכתובות במתני' דר"י אמר עד שתביא ראיי' לדבריה מה מועיל ראיי' ניחוש שזנתה גם עם אחר, ולהנ"ל א"ש דלמ"ד מאן דמכשיר בה פוסל בבתה מתני' לא איירי רק לגבי דידה ואיכא חזקת כשרות ולכ"ע לא חיישינן לשמא גם עם אחר זינתה ולמ"ד דמתני' איירי גם בבתה משום דס"ל דחזקת כשרות דאם מהני לבתה א"כ לא חיישינן כשם שזינתה וכו' כנ"ל נכון:

ומצאתי ראיתי שכבר נתעוררו בזה הראשונים ה"ה הרא"ה בכתובות דף י"ד ורשב"א שהראה כבר על הקושיא מסוגיא דיבמות דלל"ק לאביי חיישינן אפילו בלא דיימא וכתב ואפשר שם איירי בוולד דל"ל חזקה וכאן איירי בדידה ה דאית לה חזקת כשרות ורשב"א כ' גם כן א"נ י"ל שם איירי בוולד והכא בדידה הנה נחית הרא"ה והרשב"א לחלק בחשש דזינתה עם אחר בין איכא חזקת כשרות לדליכא ח"כ, וכתבו בוולד ליכא ח"כ היינו למאן דס"ל הכי דמכשיר בה פוסל בבתה והם קצרו ולפי מ"ש דרב הכי ס"ל א"ש סוגיא דיבמו', וגם סוגי' דכתובות דאזל למאן דמכשיר בבתה והסוגי' היא לשמואל דס"ל הכי וא"ש:

ומעתה אומר אני בטח לשיטת הרמב"ם דס"ל כל"ק ואפילו בלא דיימא דווקא היכא דליכא חזקה כמו בחליצה דלא שייך חזקה דמיניה הוא, וכן בממזר שאמר ממנו הוא דל"ל חזקה, והא"ש מה דפסק בארוס וארוס' דל"ח לאחר משום דאיכא חזקת כשרות לה ולוולד ולדידן דפסקינן כמאן דמכשיר בבתה, ומינה כל שדנים עליה או על הוולד להכשר כהונה ולבוא בקהל בזה גם הרמב"ם מודה כנלפע"ד:

ותבנא לדינא בנדון שלנו אם הי' רנון אחריו ולא מאחרים נלפע"ד דרמב"ם ס"ל בכה"ג דל"ח בשום פעם שזינתה גם עם אחר, ובדברי פר"מ ני' לא נזכר אם הי' רינון אחריו של זה והנה הגם אם לא הי' רינון נ"ל להקל ממ"ש משום ספ"ס ועוד נראה לי יותר לסמוך עמ"ש בסמוך דכל דאיכא חזקת כשרות לכולי עלמא לא חיישינן, ולכן בצירוף, כל הנ"ל נלפע"ד להתיר לכהן זה המעיד על עצמו שממנו נתעברה והיא גם היא אמרה ומודית שמיתר לו לישאנה בלי פקפוק:

אלא דהנוב"י תנינא יצא לדון בדבר חדש בכמה תשוב' דכל שמעיד בה ורוצה לישאינה יש לחוש שמא עיניו נתן בה כמו המעיד בשבוי' שלא ישאנה מטעם זה, והרגיש בעצמו מהא דארוס וארוס' וכ' משום דמאוסה בעיניו אם זנתה תחתיו, ובמקו"א כתבתי דעדיין קשה לפמ"ש הראשוני' בחדא ועוד חדא דקמודה שלא זזה ידו מתוך ידה דאלת"ה חיישינן שמא זנתה עם אחר, וקשה אולי הוא בא עליה בוודאי וזה יודע אמת אבל אינו יודע באמת אם אחר בא עלי' ורק משום שעיניו נתן בה מעיד שלא זזה ידו ואין לומר דמאוסה בעיניו:

כיון שאין ידוע לו אם אחר בא עליה וע"כ דל"ח כלל לשמא עיניו נתן בה אלא דבאמת טעמא בעי מ"ש משבוי' דחיישינן שמא עיניו נתן בה ולמה בזה לא נחוש גם אם נאמר לדידן דבדיעבד עבד לא תצא ומשום לכתחלה דלא סמכינן על דברי' ל"ח משום שמא עיניו נתן בה, דחדא קמודה קאי לר"י דגם לר"י מהני האי והא לר"י גם בדיעבד תצא על פי דברי' כשבוי' ולמה לא ניחוש לדידי' שמא עיניו נתן בה, ואפשר י"ל לפמ"ש הנוב"י דמאוסה בעיניו כשיודע שזנתה תחתיו, אלא דחיישי' לשמא זינתה עם אחר והוא מעיד שקר שלא זזה ידו משום שעיניו נתן בה כולי האי ל"ח שמא זנתה גם עם אחר והוא עיניו נתן בה, ודוחק מאחר שאם נשאת תצא לר"י כ"ש שאינו אומר שלא זזה ידו למאן דס"ל דחיישינן לזנתה עם אחר, למה לא נחוש לעיניו נתן וצ"ע לכאורה:

ולכאורה הי' מקום לומר דמשום שמא עיניו נתן בה לא תצא בדיעבד בשבוי' וה"ה בארוס וארוס' גם כן דיעבד הוא, והנב"י מסופק בשבוי' אם נשאת אם תצא, ונעלם ממנו במח"כ התוספת' שהביאו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א ביבמו' דף כ"ו דמפורש בשבוי' אם כנס לא יוציא וכתבו דבשבוי' משום דמנוולת נפשה לגבי שבאי הקילו בדיעבד או משום דאינו רק איסור לאו משא"כ בא' מעיד בה שמת בעלה, והנוב"י רצה להביא ראיי' דלא תצא מהא דמעיד באשתו אינו נאמן משום דאין אדם מעיד על עצמו, מדצריך לזה ולא אמר משום דעיניו נתן בה ע"כ דמשום עיניו נתן בה לא תצא מלבד מה שדחה הוא בעצמו ראיי' זו עוד נ"ל שאינו ראי' דשאני אשה תחת בעלה דקשים גירושין של אדם והיא נשאת לו בהיתר, ולכן משום שמא עיניו נתן בה הי' נאמן ולא הי' מוציאים אותה מתחתיו, דקשים גירושין של אדם משא"כ כשמעיד קודם נשואיה ואח"כ נשאה וחילוק זה מבואר ברמה דוכתא בש"ס ופוסקים, אלא דכבר הראנו שמפורש בתוספתא הנ"ל דבשבוי' לא תצא ה"ה במעיד שממנו נתעברה לא תצא וא"ש הא קמודה, אלא דלא א"ש מתרי טעמא חדא דמ"ש ממעיד באשתו דאינו נאמן משום דאינו מעיד על עצמו ומ"ש ארוס וארוסה שמעיד על ארוסתו ובוודאי ארוסתו כגופו כאשתו, ועוד דווקא אם כנס לא תצא אבל בקידש לבד תצא, וכ"כ רשב"א ביבמו' שם מירושלמי דכל שנאמר אם כנס לא יוצא דווקא כניסה לחופה ממש, וא"כ קשיא הא דארוס וארוסה, והנה בהפלא' בסוגי' דראוה מדברת העיר גם כן בחשש שמא עיניו נתן בה, וכ' בארוס וארוסתו י"ל דיעבד הוא, וכבר כתבנו דאין לומר דמשום דיעבד הוא ועוד כ' די"ל דווקא במעלת יוחסין חששו לשמא עיניו נתן בה, וכן באשת איש ולא באיסור סוטה והיינו בארוס וארוסתו, והנה חילוק זה בין איסור סוטה ובין יוחסין ואיסור א"א מוכרח הוא מהא דארוס וארוסתו, ולפ"ז קו"ח לדידן כל שנבדקה ואומרת ממנו הוא ואנו חוששים לדר"י לכתחלה בזה בוודאי אין סברא לומר לחוש משום שמא עיניו נתן בה באיסור לכתחלה ביוחסים וכהונה יותר מאיסור סוטה, והנוב"י בעצמו הרגיש די"ל כיון דבדיעבד לא תצא אפילו ברוב פסולים משום לכתחלה ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ולא מלאו לבו להקל על סברת עצמו בלי ראיי', ולפמ"ש יש ראיי' להקל מקו"ח, ועוד יותר אני אומר דלפמ"ש הפלא' משום איסור סוטה ל"ח, וצ"ל דחדא דקמוד' היינו דמשו"ה היא מותרת לו ועל הוולד לא מהני דחיישי' שמא עיניו נתן בה משום מעלת יוחסין ודוחק דחדא דווקא עלה קאי, אבל א"ש גם על הוולד כיון דספק ממזר רק מדרבנן ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ומוכח דכל בדרבנן ל"ח לשמא עיניו נתן בה ואפילו אם עצם האיסור דאוריי', וכ"ש באיסור דרבנן לכתחלה שהחמירו שלא תנשא לחוש לדר"י, ויש לדחות דוולד דיעבד הוא כמ"ש ראשוני' ופוסקי' ובדיעבד ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ול"ק רק מהיתר שלה לדידי' ובזה ל"ש דיעבד כמ"ש וצ"ל משום סוטה, וא"כ אין ראיי' דל"ח בדרבנן שעיקרו דאורייתא, אלא דמ"מ א"ש דאיכא קו"ח אם באיסור סוטה לא חיישינן כ"ש באיסור לכתחלה דרבנן במעלות יוחסים כנ"ל:

והנה הנוב"י כ' די"ל דדומה לאם פדאה דמעיד וה"ה במעיד שהוולד ממנו ומתחייב במזונות וכל צרכי הוולד ולא בריא לי' לדמותו לזה ולא גילה לנו טעם למה אינו דומה ומ"ש, ולפע':

אינו דומה כלל, דצריך טעם למה בפדאה נאמן וכי ליכא למיחש משום שיצרו תקפו מוציא מעותיו ופדה אותה והי' קשה לי הדבר עד שמצאתי את שאהבה נפשי בטו"ז סי' ז' שכתב מלתא בטעמא דיש לו לחוש שמא תחזור בה ותודה שנבעלה ואסורה לכהן ולכן כל שאינו מוציא ממון ואינו מפסיד בעדותו אולי תעמוד בדברי אבל בפדאה בזה בודאי לא שדי זוזי מספיקא אלא משום שיודע שהאמת אתו אלו דבריו והוא נכון מאוד, ולפ"ז במעיד שממנו נתעברה הגם שמוציא הוצאות ומתחייב עצמו כדי לכנסה אינו נאמן דאם תחזור בה גם הוא יחזור בה ויאמר שאמר רק כדי לשאינה וכיון שאומרת שאינו ממנו אינו חיוב כלל כנ"ל פשוט:

וכשאני לעצמי נראה לי דכל שאומר ממנו נתעברה לא חיישינן משום שמא עיניו נתן בה דמה לו לגלות קלונו ברבים והמעשה בלא עבירה מכוער בעיני כל טוב הי' לו להעיד לה כי לכשר נבעלה ומה לו לצרה הזאת לגלות חרפתו וקלונו, וגם מתחייב עצמו בחיובי הבן ובוודאי כשאי אפשר לו בענין אחר אין להאמינו בשביל זה כמ"ש לעיל דיצרו תקפו לחייב עצמו בממינו ולגלות חרפתו, אבל כל שאפשר בענין אחר בוודאי הי' טוב לו להעיד סתם שלכשר נבעלה ואי משו' שמא נבעלה גם לפסול, גם כשמעיד שממנו הוא לא יוכל לומר רק שבא עלי' פעמים, אבל לא יוכל להעיד שלא בא עליה גם אחר וכן יוכל להעיד על אחר כשר וע"כ דאמת קמסהיד כנ"ל, אלא דכ"ז כשמת הוולד וכדומה שיוכל לשאינה מיד, אבל כל שהיא מעוברת ומניקת אז ע"כ צ"ל שממנו הוא כדי שיתירנה להנשא לו ולא תיאסור עליו משום מינקת חבירו וא"כ ליתא לסבר' זו אלא שנכונים דברי הגה' הגאון בן המחבר ז"ל, דכל שאינה אסורה עליו לעולם לא חיישינן שמא עיניו נתן וכסברא זו וכיוצא בזה מצינו בדוכתא טובא וכ"ש בחששות וגזירות כאלו יש לחלק כהנ"ל, (ואינני מבין דאולי משום זה אומר שממנו הוא כדי שיוכל לקדש אותה מיד דירא דאם ימתין עד כ"ד חודש שמא יקדמנו אחר ויקדש אותה הגם שאותו אחר גם כן אסור לו לקדשה מ"מ שמא יעבור ויקדש אותה באיסור ואפילו לפי מה שהובא בהג"ה סימן י"ב דגם באם קידש לבד גם כן צריך להוציאנה מ"מ אולי יברח ולא יוציאנה או גם אם מוציאה כיון שהמעיד עליה כהן אסור ליקח אותה אח"כ אחר שנתגרשה ולכן מעיד שממנו הוולד ואין לומר כיון שחשדינן שרוצה לעשות איסור הלא הוא בעצמו יכול לקדשה זה אינו דירא שעל ידי העדים יוודע לב"ד שקידש ויוכרחו אותו להוציאה בגט ואי משום שיכול לברוח מ"מ אולי אין מקום מצוי' לו כל כך לברוח שעי"ז לא יהא צריך לגרשה ועוד דירא דעד הזמן שיעברו כ"ד חודש תתחרט האשה ולא תתרצה לו עוד להנשא לו) וא"כ משום איסור מניקת ומעוברת חבירו ל"ח לשמא עיניו נתן בה, ומשום דאסורה לו לעולם מחמת כהונה יוכל לומר שמאחר כשר הוא כמ"ש:

וכל זה כשמעיד על עצמו שממנו נתעברה, אבל כשמעיד באמת דלכשר נבעלה והוא רוצה לשאינה הדרינן לחשש שמא עיניו נתן בה כמובן:

ועוד נ"ל סברא בזה, דכ"מ שאין מאמינים משום שמא עיניו נתן בה הוא דע"י שנושא אותה גרע עדותו דחיישינן שמא משום שיצרו תקפו עליו באהבתו אותה מעיד שקר, ולפי המבואר ונראה בראשוני' ביבמו' דף כ"ו וביתר ביאור בריטב"א שם דכל זה איננו חשש גמור לנו אלא משום רינון וחשדא שיחשדו ששקר מעיד שמת בעלה או אומר בפני נכתב וכן בשבוי' וכיוצא בו, אבל במעיד שממנו נתעברה כל שיעלה בלב בני אדם שנפשו חשקה בה ואהבתו עזה וקשורים זה בזה יתאמתו דבריו יותר שהוא הוא אשר זינה עמה ונתן עיניו בה והיא בו, והוא הבעל והמעיד בה ועומד באהבתו לישא אותה ואין כאן רינון וחשדא, וכן השכל והחוש מעיד ומחייב להאמינו, והיינו במעיד על עצמו שממנו הוא, אבל במעיד שלכשר נבעלה ל"ש זה, אבל במעיד על עצמו נ"ל מ"ש נכון וברור בעזה"י, וכן בנטען על השפחה ונכרית לא ושאינה דע"יה נשואין נתחזק הקול הראשון, כן בזה שנושא יראה אמת אתו שהוא הבועל ומכבר נשאו עיניהם זה בזה, בהא סליקנא דלפע"ד נראה להתירם להנשא בפרט לפי הנאמר שיש לחוש לתקלה וחששות הרבה ואם פר"מ ני' מסכים עמדי הנני מסכים להתיר בלי פקפוק, וכ"ז בהיתר הנשואים, אבל מה שנוגע לוולד לעניין חליצה ויבום אין להקל מכל מ"ש כמובן, ויעיין נוב"י תנינא ססי למ"ד דיש לעשות זכר לדבר, יד יזכרהו לטוב ויצילנו ממכשול הכ"ד אוהב נפשו דש"ת באהבה:

הק' אברהם שמואל ביכימין בה"ג מהרמ"ס זכ"ל:

העתק השאלה

הנה ערך זה ג' שנים אשר נשא בחור אחד מגלילותי בתולה אחת ודר עמה רק חדש אחד עד שנתהווה קטטה ומריבה ביניהם, וברחה האשה מבית בעלה לשבת לבית אבי ערך י"ד מילין מבית בעלה, ולאחר חדש ימים חזרה לבית בעלה לתווך את השלום ביניהם, אבל לא עלתה לה כי יותר מאשר הי', גדלה תבערת אש המחלוקת ביניהם אחרי ב' וג ימים שחזרה, והלכה ושבתה גם את הפעם אל בית אביה, ולא שבה עוד אל בית בעלה, והנה האשה היתה הרה וילדה ט"ו ימים בחדש אחד עשר מיום אשר ברחה פעם ראשון מבעלה, ומן הפעם השני שהלכה מבעלה אשתהי עיבורה רק תשעה חדשים ומחצה לחודש העשירי, והנה זה יותר משנה ומחצה אשר באתה האשה לפני להזדקק את בעלה לדין או שיפטור אותה בגט כריתות וליתן לה כתובתה ונדינייתה שהכניסה לו יותר מאלף זהו' או שידור עמה כדרך כל הארץ בנחת ובשלוה, והנה הבעל טען לנגדה כי מה טוב ומה נעים לו לשבת אתה אם הרבנים היושבים על כסא הוראה יתירו לו להיות אתה עמה כי הוא חושב בדעתו שאסורה לו, כי מיום שברחה ממנו פעם הראשון לא קרב אלי' כלל וכלל, כי הפעם שחזרה אצלו ורצה לנגוע בה אמרה לו שטמאה היא כי פרסה נידה, והוא גם הוא ראה את הסדין אשר שוכבת עליו וגם חלוקה מלוכלכת בדמים ולא בא אלי' באותו הפעם, וממילא דאישתהי עיבורה ערך י"א חדשים, אשר זה אי אפשר אם לא שזינתה תחתיו ואסורה היא עליי, גם הביא הבעל עד אחד כשר לפני הב' אשר העיד בתורת עדות שפעם אחת כאשר הלך במקרה לבית אבי האשה לאחר שברחה פעם שנית מבעלה, מכח את האשה עם פינאץ אחד לבדם בבית מחבקין ומנשקין זה את זה, והבעל אמר דקי' לי' בגוי' כי העד ירא אלוקי' מאוד ובוודאי לא שקר באמונתו וקמאמין להעד אחד, ואם בכל זאת יתירו לי הרבנים לדור עמה מה טוב ומה נעים לו, ואם לאו למה יתן כתובתה ונדונייתה כי הוציא הוצאות הרבה על נישואין והכסף אפס ממנו, והנה האשה הכחישה את הכל בפניו, ואמרה שבאותו הפעם שחזרה אליו בא אלי' בלילה, כי לא פרסה נידה ולא אמרה אליו כלל שטמאה היא, וגם את העד אחד הכחישה בפניו, כי שקר ענה בה ומעולם לא היתה לבדה עם פינאנץ ולהד"מ, ותובעת היא את כתובתה ונדונייתה שהכניסה לו זו המה טענותיהם לפני, ואמרתי אז בלבבי כי טוב הדבר ביותר לעשות פשרה ביניהם בתביעת כתובתה ונדונייתה ולהפרידם זה מזה בגט כריתות ולא עלתה בידי מחמת תביעות כתובתה ונדונייתה, ואחרי ששה חדשים עוד הפעם קרבו משפטן לפני ולפני הרב דמדינה, והיו טוענים הבעל והאשה כבראשונה דברים כהווייתן בלי שום שינוי וחילוף וגם אז הפעם לא עלתה הדבר בידינו לפשר אותם מחמת הכתובה ונדוניא ונשארו נפרדים זה מזו מיום אשר שבה אל בית אביה עד כה, והנה בשבוע העברה שמעתי שנתפשרו הזוג יחדיו, וכפי הנשמע לי מאישים נאמנים נתן אבי האשה כמה מאות זהובים לבעל האשה למען ידורו יחד ונתווך השלום ביניהם ובזה שבה האשה אל בית בעלה וישבה תחתיו, וכאשר שמעה אזני כן, שלחתי אחרי בעל האשה ושאלתי אותו איך שנתפייס ונתפתה עתה ונהפך לאיש אחר ממחשבתו הקדומה שאמר שהיא אסורה עליו מחמת דאישתהי עיבורה ערך י"א חדשים, וקמאמין להעד אחד המעיד בדבר המכוער וקמשוי' אנפשיה חתיכה דאסורא לפי דבריו, והשיב הבעל כי מחמת שנאת המריבה וקטטה שהיה ביניהם לא רצה עוד לדור עמה, ומחמת שרצה לפטור את עצמו וכתובתה ונדוניתה טען כן שהיא אסורה עליו מחמת שלא בא עליה מיום שברחה ממנו בפעם הראשון, ועתה כאשר כבר עבר זעמו וקצפו ממנה מודה הוא על האמת שבא עליה בחזירתו לביתו ומן אותו הפעם שחזרה אליו לא אישתהי עיבורה רק ט' חדשים ומחצה אשר כן דרך רוב נשים וגם אינו קמאמין להעד אחד בדבר מכוער ובכן נתרצה ונתפייס לה, עכ"ת השאלה, יורינו רבנו גאון עוזנו ותפארתינו אין לדין בנדון זה אם להתירה להבעל לדור עמה או לא:

תוכן העניינים

כתב סופר אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה