כתב סופר אבן העזר· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ד
בירור הלכה כאומר צא וקדש לי אשה סתם
א) לגולה עמוקות בדין זה אשר מקורו בנזיר י"ב ע"א וגיטין דף ס"ד ע"א אמר ר"י האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו נ"ל הא דנקיט ומת לכאורה ה"ה בשהוא חי אלא הלך למרחקים ולא הודיע למשלחו אי קידש או לא, אלא דבכה"ג לא אמרינן חזקה שקידש למשלח אשה דאם כן הי' מודיעו לו את מי קידש לו הגם דבכל מקום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אם כן הוה ליה להודיעו כי קיים מצות שליחותו שאני התם דחושב השליח דיסמוך עליו שעשה כמו שציוהו, אבל כאן הרי צריך לידע את מי קידש לו כדי שישאנה ותהי לו לאשה וגם שידע המשלח מי הם קרובותיה האסורות עליו ומדלא הודיעו ע"כ שלא קידש לו אשה כלל ולכן נקיט דווקא מת דחיישינן דקודם שרצה להודיעו להמשלח שקידש לו אשה מת כנלע"ד, אלא בגמרא נזיר התם לא קתני ומת משמע קצת אפילו הוא חי אם לא הודיעו, אעפ"כ אסור בכל נשים שבעולם ומכל מקום נ"ל כמ"ש ושם קיצר לשון הוא ועיין באורח משור שם, ועוד יש שם שינוי לשון דמסיים וכיון דלא פריש לא ידע וכו' וזה אינו בגיטין:
ב בטו"ז כ' הא דהוצרך לחזקה ולא אסרינן ליה בכל הנשים שבעולם מספיקא דאי לאו חזקה הוי ס"ס שמא לא קדש ואת"ל קדש שמא לא זו וב"ש שם דחה דברי הטו"ז דהוי ספק אחד בגופו וס"א בתערובות, ובהמגיה לטו"ז כ' דכוונת ט"ז דלמא זו היא שקדש לו, ובגליון ש"ע של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל כ' דאין זה ספק דאם היא זאת שקדש לו השליח אז היתה אומרת לו שקדשה השליח בגינו, ולי נראה לקיים דברי הט"ז ע"פ המגיה דהוצרך לומר חזקה דאסור בכל הנשים משמע אפילו קטנות שהיו קטנות עכ"פ בשעת קדושי השליח, ובקטנה י"ל שפיר שמא זו שקבל אביה קדושין בעדה והיא לא יודעת כמ"ש תוס' בקושיא דכל קטנות לאחרים תיאסרו דלא ידעי אם קבל אביהם קדושין לכן הוצרך לומר שאסור בכל הנשים שבעולם משום חזקה שהיא כוודאית (דאם לא חזקה לא הי' אסור בכל הנשים כי אותן שהיו קטנות בשעה שקדש לו השליח אשה היו מותרות לו מכח ספ"ס) אלא דקשה לי בלא"ה לפי דברי המגיה שם הגם דאיכא חזקה עדיין איכא ספ"ס שמא זו היא שקדשה לו ואת"ל לא זו היא שמא לא זו היא שקידש השליח קרובותי' וספק א' מתיר יותר מחבירו דלספק זו היא אין צריך לקדשה שני' ולספק השני דילמא לא זו היא שקידש קרובותי' צריכה קדושין ולהפוסקים דסבירא להו דבעי' ספ"ס שיוכל להתהפך א"ש דכאן א"א להתהפך כמובן, אבל ספ"ס שכתב המגיה לא צריך להתהפך דהא בעי' להתחיל בספק שמא לא קדש וכה"ג לא בעי להתהפך כמ"ש ש"ך סי' ק"י משא"כ אי אמרינן חזקה עושה שליחותו והשני ספיקות המה אם זו היא שקדש לו השליח ואם לא דילמא לא קידש קרובותי' בעי' יוכל להתהפך ואינה מתהפכא, אבל לדסוברים דס"ס לא בעיא להתהפך קשה כהנ"ל דע"כ צ"ל דאין ספק שמא זו היא שנתקדשה לו נכנס בגדר הספק שאם קדשה היתה אומרת לו שקדשה השליח אלא עדיין קשה דאכתי איכא בקטנה ואמאי אסור בכל הנשים שבעולם יהי' מותר לקדש קטנה דהיא אינה יודעת אם נתקדשה ואם כן י"ל שמא זו היא שנתקדשה לו, וצ"ל דבאמת כל הנשים לאו דווקא דקטנה מותרת לו, דבלא"ה כל הנשים לאו דווקא הוא דהא מותר באלו שאין להם קרובות כדאיתא להדיה בש"ס נזיר, וא"כ ליתא לתי' המגי' בט"ז דמוכח ע"כ כסברת אאמ"ו זצ"ל דאם זו היא היתה אומר' לו שקדשה דאל"ה הא הוי ספ"ס וגם ליכא למימר כמו שתרצתי דאמר חזקה כדי שיאסור בקטנה דגם דאיכא חזק' מ"מ קטנה מותרת לו משום ספ"ס ועיין:
אלא דבאמת מלבד שמ"ש דבקטנה שמת האב מותר בה זה לא מצאתי בשום מקום ומסתימת כל הפוסקים לא נראה כן, גם מש"ס נזיר דאמר בל"ל קרובות הול"ל ג"כ חידש דין יותר דמותר בקטנה וע"כ דבהנ"ש אסור אפי' אם היא קטנה, וצ"ל למאן דס"ל דלא בעי ספ"ס שיוכל להתהפך אעפ"כ בקטנה ליכא ספק ספיקא דספק הראשון שמא זו היא שקדשה לו השליח אינו די"ל דהיא או אחרי' היו יודעי' והאב הי' מפרסם הדבר בחיותו כמ"ש רמב"ן, ולתוס' דל"ל סברא זו כמבואר מכח קושיתם צ"ל דס"ל דבעיא ספ"ס שיוכל להתהפך, ולפ"ז א"ש תי' המגיה בטו"ז ע"פ שיטת תוס' כמובן, אלא לרמב"ן עדיין קשה דגם בקטנה ל"ש שמא זו היא משום דהיא או אחרים היו יודעים ומ"ש הפלאה בקו"א דספק ספיקא כך הוא שמא לא קדשה ואת"ל קידש שמא קידש אחת שאין לה קרובים וא"כ גם ספק השני אין כאן ספק בתערובת כלל הוא נכון ופשוט, ודברי המגי בט"ז בלא"ה לא אבין דגם ספק זה שמא זו היא שקידש הוי ספק בתערובת דמה לי ספק אם זו היא שקדש קרובותי' או זו היא האשה שקדש עצמה ולא קרוב' של אשה שקדש והמה נפלאו ממני:
ג) שיטת תוס' גיטין דאיסור זה רק משום קנסא דמדינא שרי דליכא חזקה דאין ביד השליח לקדש שמא לא נתרצה לו אשה, וצ"ל מ"מ משום ספק יהי' אסור מדינא ונתקשה בזה בהפלאה וכתב זצ"ל דהוי ספ"ס שמא לא זו היא וס"ל ספק א' בגופו וספק אחד בתערובות והאריך עוד, ובמח"כ הי' נעלם ממנו לשעה מ"ש תוס' גיטין דף ס"ה ע"א בד"ה התקבל דשם גילו תוס' דעתם דהכא משום דאוקמי' האשה בחזקת היתר עיי"ש, וצ"ל א"כ גם אי איכא חזקה אלימתא גם כן לא אסרו לו כל הנשים דנוקמי כל אחת אחזקת היתר כל אחת שבא לפנינו ורוצית להתקדש למשלח או אחר שרוצה לקדש אשה, נראה דס"ל לתוס' כיון שסוף כל סוף אחת יצאה מחזקת היתר משום דחזקה שליח עושה שליחותו וע"כ אחת קידש הי מינייהו מפקית והי מינייהו מוקמי אחזקת היתר לכן א"א לאוקמי שום אחת אחזקת היתר, ולכן הוצרך תוס' לחדש דליכא כאן חזקה דשליח עושה שליחותו כלל דשמא לא נתרצה וכיון דיש לומר לא קדש כלל שוב אוקמי' כל הנשים בעולם אחזקת היתר שלא קידש כלל כנ"ל ועיין ומיושב ממילא קושית ט"ז דהוצרך לחזקה לתוס' שפיר כיון דבמקום אחר איכא חזקה דאי לאו חזקה לא קנסי' כאן דמשום ספק הי' מותר מדינא בכל הנשים שבעולם משום דאוקמי אחזקת היתר ולכן הוצרך לומר חזקה שליח עושה שליחותו, ולכן קנסו כאן הגם דמדינא מותר דאוקמי אחזקת היתר, אלא דעדיין קשה לכאורה על דצריך תוס' לחדש דליכא חזקה ומוקמינן כל אחת אחזקת היתר דגם אי איכא חזקה יש לומר דלמשלח מדינא מותר דאוקמי כל הנשים בחזקת היתר לו הגם שאחת קידש השליח נימא דקידש אחת שאין לה קרובות וממילא כל הנשים בעולם מותרות לו, ולכן נ"ל דבאמת הא דחידש תוס' דליכא חזקה שליח עושה שליחותו הוצרך כדי ליישב קושיתם דלכל העולם קטנות יאסרו ול"ש לכל העולם אוקמי אחזקת היתר כיון שאחת נאסרה ע"כ כיון שקידש אחת לכן הוצרכו לחדש דליכא חזקה שליח כו' וממילא למשלח רק משום קנסא נאסרו ולא להעולם גם אי הי' חזקה ממש באמת לא הי' איסור למשלח רק מקנסא דלדידי' נוכל לאוקמא כ"א אחזקת היתר לו וכן משמע קצת מתוס' דף ס"ה דכתבו דגבי צא וקדש החמירו הגם דאיכא חזקה וגם אין בידו משמע דמשום חזקת היתר אינו רק חומרא, אלא שהוסיף עוד דליכא חזקה שליח וכו', ולפמ"ש א"ש כמובן למעיין:
והנה לפי תי' תוס' זה דליכא רק קנס ולא מדינא משום דאינו ביד שליח ואוקמי אחזק' זה דווקא במקדש ע"י שליח, אבל במי שקידש אשה בעולם ושכח מי קדש כמו דאיתא בירושלמי שבת פ' כלל גדול ד' כ"ד דפוס וויען דמייתי הא דר"י בכה"ג שהוא עצמו קידש ואינו יודע את מי קידש אז מדינא אסור דהא וודאי קידש אחת ולא שייך לומר אוקמי בחזקת היתר דהי מינייהו אפקת כן הוא לכאורה, אבל לפמ"ש דלהמשלח יש לומר שפיר הגם דאיכא חזק' שליח וכו' דלכל אחת מותר משום אוקמי אחזקת היתר וקידש אחת שאין לה קרובות, א"כ ה"ה בשקידש בעצמו ואינו יודע מי קידש דאמרי' דכל אחת בחזקת היתר וקידש אחת שאין לה קרובות ורק מקנסא אסורה חוץ בשיודע שקידש אחת שיש לה קרובות כנלפע"ד ועיין:
ד) עוד תי' תוס' בגיטין דמדינא שרי דאזלינן בתר רובא ומשום קבוע ליכא דאינו ניכר במקומו וכ"כ בנזיר, מוכח דס"ל לתוס' דכל קבוע שאינו ניכר לא הו' קבוע ואפילו מדרבנן רק בכאן משום קנס, אסור בכל הנשים שבעולם וכשיטת תוס' הרבה מראשונים דס"ל הכי עיין סי' ק"י ביו"ד בטוש"ע והחונים עליו ש"ך וט"ז ופר"ח ופ"ת, ומוכח עוד מתוס' דס"ל אפילו ניכר לאחד בעולם כל שאין הדבר ניכר וידוע לכל לא הוי קבוע דהא האשה בעצמה יודעת שנתקדשה ואם השליח סי' גם הוא יודע וע"כ דס"ל דגם זה אינו קבוע ושוב ראיתי בפרמ"ג סי' ק"י בחקירותיו בד"ה והנה התוס' בנזיר שתמה על תוס' בזה כיון שאשה יודעת בנפשת הוי קבוע הניכר, ואין תפיס' על תוס' כל כך אם ל"ל כמשמר' הבית שהביא:
וכשאני לעצמי הי' נ"ל בישוב קושית תוס' דא"כ כל העולם יאסרו בקטנות שאין יודעים אם נתקדשו, י"ל דווקא לדידי' אסור ואין דנין בו משום רוב משום דאיכא קבוע דאשה יודעת בנפשה שנתקדשה והוי ניכר לאחד בעולם, אבל לכ"ע אמרי' ממ"נ אי מקדש גדולה הלא היא לפנינו ואומרת שלא נתקדשה ונאמנת כדאיתא שם בתוספ' בשם ר"ת ואי מקדש קטנה ונחוש שמא שליח קידש אחת מן הקטנות שמת אביה עכשיו והיא היא שעומדת לפנינו הא נתערבה ברוב קטנות וליכא תערובת הניכר כיון שהיא קטנה ולא ידעת מקדושי' ואבי' מת אין מי שמכיר התערובת חוץ שנחוש שאב הודיע לאחרים אין לחוש לכך דגם הם לא ידעו רק מפיו ואין ברור להם (ואין ניכר הקבוע) וא"ש ועיין:
ואין לדחות הא אי אפשר לקדש בלא עדים והלא עדים יודעים ומכירים אותה, וזה קשה גם על הפמ"ג שכ' שאשה יודעת בנפשה או כל זמן שהשליח חי הלא איכא גם כן עדים והול"ל טפי, אלא דהא ליתא דגם העדים אין מוכרח שיכירו האשה עכשיו רק עמדו בשעת קדושין ולא ידעו מי היא זאת, וגם בהאב אם מקבל קדושין לבתו לא ידעו העדים והכירו לא האב ולא הבת רק רואים מעשה קדושין ולכן לא כתב הפמ"ג רק היא מכרת ויודעת בעצמה וכן השליח, ולפ"ז א"ש דברינו דכ"ע מותרים בקטנה דאם קטנה קידש לא יודעת בנפשה ותאב הא מת, אבל למשלח אסורות כולן שמא קידש מקרובותי' שמכרת עצמה שהיא גדולה, אלא היכא דל"ל רק קרובת קטנה שמת אבי' תהי' מותר' ואפשר באמת כן הוא ובש"ס נזיר הי' יוכל לחשוב גם אופן זה שיש לה קרובה קטנה ועיין:
ותוס' דס"ל דלעולם רק משום קנס אסור, י"ל לפ"מ שכתבנו דסבירא להו גם כן היכא דבוודאי אחד מכירה הו' קבוע דאורייתא אלא דס"ל כל שיש ספק אם יש קביעות בזה לא ילפינן מקרא דהוה כמחצה על מחצה דשם יש קביעות וניכר בוודאי, וכמת דברים שאינן דומים לגמרי לקרא דוארב לו ולא ילפינן ממנו עיין כן חולין פג"ה דאין לך בו אלא חדושו, וס"ל לתוס' דווקא בשיש קבוע בוודאי כ"כ בט"ז או"ח הלכ' יוה"כ סי' תר"ה סעק"ד דבספק קבוע לא אמרינן דין קבוע ולפ"ז י"ל ס"ל לתוס' כיון דיש כאן ספק שמא ליכא קבוע דאולי קידש קטנה ואבי' כבר מת ואינה יודעת בנפשה ואין דין קבוע בתערובת זה לכן אזלינן בתר רובא אבל אם בוודאי יש אחד שמכיר בסוף עולם ויודע בזה מודה תוס' דהוי קבוע דאורייתא כשיטת משמרת הבית ופ"ת ביו"ד סם כנ"ל ועיין:
ומן האמור עלה בידינו ליישב קושית מפרש בירושלמי שבת פ' כלל גדול דמדמה הא דנשבה לבין הנכרים ושכח מתי הוא שבת דעושה מלאכה בששת ימים ובשביעי מהם שובת וס"ל לירושלמי משום דאזלינן בתר רובא (דרוב הימים אינם שבת שכן התירו לו לעשות מלאכה ששת ימים ובשביעי שלו שובת) ומקשה מהא דמקדש אשה בעולם ואינו יודע למי דאסור בכל הנשים שבעולם ולא אזלינן בתר רובא, והקשה שם המפרש הא לתוס' הא דאסור בכל הנשים שבעולם ע"כ משום קנס הוא ובנשבה לבין הנכרים לא שייך קנס, והנה קושית המפרש רק לתי' זה דקנס הוא דמדין אזלינן בתר רובא אבל לפי תי' ראשון של תוספות דלכן מדינא שריא משום דשמא לא קידש כלל שלא נתרצה לו אחת זאת הסברא שייך דווקא בשלח שליח אבל הירושלמי קאי כשקידש הוא בעצמו ושכח ומדינא הוא אסור בכל הנשים שבעולם ושפיר מקשה הירושלמי, והמפרש מייתי הא דתוס' ממה שמביא הר"ן בשם תוס' והר"ן כתב תי' ראשון של תוס' ולזה לק"מ אלא לתי' השני קשה, ולפמ"ש בסמוך א"ש דירושלמי קאי שקידש הוא בעצמו אשה והוא יודע שקידש גדולת שקבלה היא בעצמה הקדושין שוב הוי קבוע וודאי ולא בטל ושפיר מקשה הירושלמי מהא דאסור בכל הנשים שבעולם דהא לאו משום קנסא רק מדינא ובאמת מדינא אסורה ומקשה שפיר למה בשבת הקילו ומשני דבשבת לא אפשר דמשום פ"נ הותר לו בכל יום כדי צרכו משא"כ בנשואין עיין בפנים היטיב:
אלא לפמ"ש לעיל באות ג' בסופו דלתי' ראשון של תוס' למשלח עצמו אפילו אם וודאי שקדש אחת גם כן ליכא רק משום קנסא דמוקמי' אחזקת היתר לכל אחת ולא קידש רק אחת שאין לה קרובים וזה שייך גם בגווני דאיירי הירושלמי וע"כ צ"ל דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק משום קנסא וקשה קושית המפרש הנ"ל כיון דע"כ צ"ל משום קנס שוב גם אי אזלינן בתר רובא כמו בשבת לק"מ דשאני במקדש דקנסא הוא משא"כ בנשבה לא שייך קנס כי למה ועל מה יקנסו אותו וראיתי לפמ"ג או"ח סי' שמ"ד כתב דירושלמי מכח כש"כ מקשה דאי בקבוע שאינו ניכר קנסו מכש"כ בשבת דקבוע הניכר הוא בין הימים דיהא אסור מדינא בכל הימים ע"כ, והוא קוצר כדרכו ואני אפרש לפמ"ש תוס' גיטין ובנזיר לפי דרכו הא דמתרץ ש"ס בנזיר דהדרא לניחותא מ"מ הא ליכא קבוע מצד הדין רק משום דמחזי כקבוע אסרו משא"כ בקינין ליכא קבוע כלל, וכן הא דקאמר חזקה שליח עושה שליחותו הגם דכאן ליכא חזקא כדכתבו התוספות מ"מ כיון שבמקום אחר אמרינן חזקה לכן קנסו כאן וכן לענין קביעות לולי שבמקום אחר בקבוע הניכר אמרינן קבוע אז לא הוי קנסינן כאן אלא כיון דבכל מקום בקבוע הניכר לא בטל מדינא לכן גם כן הכא בקביעות כל דהו קנסו, והא"ש קושית ירושלמי מדקנסו בזה ש"מ דבקבוע הניכר מדינא אסור א"כ בשבת דאיכא קבוע ניכר אם כן בוודאי יהא אסור כנ"ל ועיין:
ה) שיטת רמב"ן שבר"ן גיטין דהא דאסור בכל הנשים דינא דאורייתא הוא דס"ל דחזקה שליח עושה שליחותו שייך בשליח זה דוודאי טרח לקדש אחת ואי אפשר שלא ימצא לרצונו אחת בעולם שתתקדש למשלחו ומשום רוב איננה מותרת מן התורה סבירא לי' על כרחך דמשום קבוע לא אזלינן בתר רוב דאפילו באינו ניכר הוי קבוע, ועיין פלתי רסי' ק"י מ"ש ליישב לרמב"ן הא דיבש ביבש בטל ולא אמרינן דהוי קבוע עיי"ש דבריו נכונ', ומ"מ נ"ל דאין אנו מוכרחים לומר דרמב"ן ס"ל קבוע באינו ניכר אלא כיון שהיא מכרת עצמה הוי לי' קבוע הגם שי"ל שקידש השליח קטנה י"ל דס"ל גם ספק קבוע אינו בטל, אלא ממ"ש דקטנה מותרת לכ"ע משום חזקת פנוי' ואי ס"ל כל שאינו ניכר לא הו"ל קבוע א"כ בפשוט א"ש כמו שכתבתי לעיל וע"כ דס"ל גם אינו ניכר הוי קבוע ועיין:
והנה ליישב הא דקטנה שמת אבי' מותרת כתב רמב"ן דאוקמי אחזקת פנוי' ועוד שהי' האב מודיע וכו' הא דכתב שהי' האב מודיע נראה שכתב לתוספת ולרווחא דמלתא והעיקר משום חזקת פנוי', וצ"ע הא הרמב"ן בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה כתב דחזקה פנוי' גרוע היא דלאו בחזקת שלא תנשא לעולם היא עיי"ש ואיך כתב כאן דמוקמינן אחזקת פנוי', והי' נ"ל דלא אמר רמב"ן סברתו רק בגדולה שראוי' ועומדת להנשא ועשוי' להשתנות בכל שעה ויותר ממת שאיש רוצה לישא כו', אבל בקטנה הגם דיש נשואין לקטנה על ידי אביה מ"מ לא עומדת בכל שעה לכך והוי שפיר חזקת פנוי', ומכ"ש כשאנו דנים אם קידש אחת מן הקטנות או גדולות בוודאי יש לנו לאוקמי הקטנות בחזקת פנוי', אלא דלפ"ז קשה מ"ש הרמב"ן אבל כשאינה לפנינו מועיל חזקת פנוי' דקרובה שאינה לפנינו, מה צריך לזה הלא בלאו"ה חזקת פנוי לית ליה לרמב"ן רק בקטנה כמ"ש, וצ"ל דכוונת רמב"ן כשמשלח רוצה לקדש אחת שיש לה קרובה קטנה במקום אחר, גם לזו לא ישא הגם שיש לה חזקת פנוי' לקטנה מ"מ חזקת פנוי' שלה שאינה בפנינו לא מהני לזו כנ"ל ועדיין צ"ע:
והנה ע"ש הרמב"ן דחזקת קרובה של זו לא מועיל לזו כיון שאינה בפנינו, מלבד שצריך הסבר מה לי שהיא בפנינו או לא וגם נראה מרמב"ן גם כשעומדות לפנינו לא מועיל חזק' דזאת רק שנאמנות בהגדת פה מצד עד אחד נאמן חוץ ברוצי' להנשא מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לקרובה וזולת זה לא, ואנן קיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ועיין רש"י קדושי' דף ס"ד גבי אמו של ינאי שכתב כיון שכבר מתה ואינן דנין עלי' ועיין תוס' שם שהקשה הא קיי"ל מאן דמכשיר בה, ועיין פ"י שם דווקא כשטוענת ברי, ולפע"ד פשוט דרש"י ס"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כשדנים גם עלי' על האם ומחזיקי' חזקתה אז גם להבת מהני משא"כ כשאין דנים על האם רק על הבת ובסוגיא בראו' מדברת הארכתי בכל זה תו סברת רמב"ן ג"כ:
כאן דכל שאין דנים על הקרוב' הנוגע לעצמן לא מהני חזק' דזאת לאחרת ועיין:
ובנוב"י קמא חיו"ד סי' ו' הוקשה להשואל על קושית רשב"א לרמב"ן דבסכין שנאבד אוקמי סכין אחזקתו והקשה הא לרמב"ן מה מועיל חזקת הסכין לבהמה כוונתו דאין נפקותא לסכין עצמו רק לבהמה וכמו דלא מועיל חזקת קרובים לזו כך לא יועיל חזקת הסכין לבהמה, ובנב"י יצא לתרץ זה משום דחזקת פנוי' גרוע מטעם שמא תאמר נתקדשתי אבל כשהיא בפנינו באמת מהני ה"ה מועיל חזקת סכין לבהמה, והנה מ"ש מדנפשי' חזקת פנוי' לאו חזקה טובה היא כ"כ רמב"ן במלחמות שהבאתי לעיל, אבל מ"ש דווקא אם היא שלא בפנינו מטעם שמא תאמר נתקדשתי א"כ כשהיא לפנינו ואיננה אומרת נתקדש' אזי מוקמינן אותה באמת אחזקת פנוי' אם כן למאי צריך הרמב"ן לומר בעומדת לפנינו דמשמע דמשום עד אחד נאמן והר"ן חולק דהוי דבר שבערוה למה לנו לנאמנות שלה כיון שעכ"פ איננה אומרת נתקדשתי שוב הוי לה חזקת פנוי', וע"כ דלאו משום דחזקת פנוי' גרוע ס"ל דלא מהני אם היא שלא בפנינו אלא משום שאין להחזיק מגוף לגוף כל שאין דנין על גוף זה בעצמו שהחזק' בו וקשי' כהנ"ל כקושי' השואל ובאמת קשה ג"כ מה שהקשה הנב"י מחזקת חי דבעל לאשה ומחזקת נגע:
לכן נלפע"ד בכוונת הרמב"ן דס"ל דכיון דחזקה שליח עושה שליחותו וקידש אחת בודאי אין לומר אוקמי אחזקת פנוי' דסוף כל סיף מאחת נעתקה חזקתה והי מינייהו מפקית אלא דס"ל כל שאנו דנים על זה השתא כגון אחד שרוצה לקדש אשה ויש לחוש שמא זו שנתקדשה אז מוקמינן אותה אחזקתה הגם שע"כ שמאחת נעתקה החזקה על ידי השליח מ"מ זאת שאנו דנין עלי' בחזקתה ואין לנו אלא מה שלפנינו שזו בחזקתה ואחרת נתקדשה, אבל כשאין דנים עלי' לעצמה להתיר למשלח ולוקמי' הקרובי' בחזקת פנוי' שאין נפקותא להן זה אי אפשר דהי מינייהו מכל נשי דעלמא שאין דנין עליה מפקת דהא סוף כל סוף פסקה חזקה מאחת ולכן לא מועיל חזקה דקרובות לזו כנ"ל כוונתו, מסברא זו שכל שאנו דנין עליה מוקמינן אותה על חזקתה הגם שמאחת בעולם נתקה החזקה עיין ב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ד ובנב"י תנינא ס' והא"ש דלא קשה מחזקת חי דבעל או מחזקת סכין לבהמה כיון דאפשר דלא פסקא החזקה בוודאי מהני חזקת גוף אחר לגוף זה כמו כל חזקות דמאי שנא ולא דמיא לדהכי כלל כנ"ל נכון מאד ועיין היטב:
אלא לפמ"ש לעיל דלא סמך הרמב"ן על חזקת פנוי' כאן רק בקטנה והא דכתב דחזקה זו שאין לפנינו לא מועיל היינו בקטנה, עדיין קשה למה לא יועיל לאוקמי כל הקטנות בחזקת פנוי' מה תאמר סוף כל סוף קידש אחת הלא נימא שמא גדולה קידש שעומדת בלאו"ה להתקדש ואין לה חזקת פנוי' כל כך, אבל כל הקטנות בחזקת פנויות עומדות להתקדש וגם אסור לכתחלה לקדש קטנה (עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה) כמבואר, אלא בלאו"ה פשט זה לומר דכוונת הרמב"ן מה דכתב בחזקת פנוי' היינו בקטנה דווקא רחוק בעיני דלא משמע כן, אלא צ"ל הגם דחזקת פנויה לא אלים כל כך מכל מקום כאן אינה רק לברר לומר שאחרת קידש השליח ולא זו שדנים עליה וזה כיון שיש קצת חזקה אמרינן כן, משא"כ בכתובו' דשם הוא נגד ברי שלו ולהוציא ממון שלו בזה ס"ל לרמב"ן דלא אלימא חזקת פנוי' כל כך כנ"ל:
ומיושב ג"כ קושית טו"ז למאי צריך חזקה הלא בלאו חזקה ספיקא מיהא הויא ויאסרו מצד ספק ולפמ"ש לק"מ דאי ליכא חזקה אוקמי' כל הקרובות שלא בפנינו בחזקת פנוי' דכיון שי"ל שלא קדש כלל בוודאי חזקת קרובים מהני כמו שכתבתי כנ"ל ועיין:
ו) בעומדת הקרובות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ס"ל לתוס' דאין נאמנות בדבורא בעלמא דדוקא כשהן נשאות בעצמן סומכין שלא תחזור ותקבל קדושין שנית אבל על דבורא בעלמא לא סמכי' דס"ל לתוס' דלא חשיד' דתהי' באיסור כל ימיה ודווקא לעצמן נאמנות אבל דיבור להכשיל קרוביה חיישינן הגם דעד אחד בכל מקום באיסורא ואפשר אפילו באתחזק נאמן וגם אי באתחזק לא נאמן מ"מ בזה לא מגידות נגד החזק' דאינם רק מבררים שזו לא נתקדשה מהשליח צ"ל דס"ל לתוס' דהוי דבר שבערוה כמ"ש הר"ן, ולמסקנת תוס' דרק משום קנס אסור צ"ל דג"כ אין נאמנות משום קנס חכמים, אבל בנשאו ממש מהני אפילו לקרובה כ"כ הרמ"א לשיטות תוס' דכל כי האי לא קנסו:
אבל הרמב"ן שבר"ן ס"ל דכל שעומדות לפנינו ומעידות נאמנות מטעם דעד אחד נאמן באיסורין וכתב וכש"כ הכא דלא אתחזק, והר"ן הקשה הא הוי דבר שבערוה ואפי' בלא אתחזק לא מהני דהא אין נאמן אפי' לאסור באומ' אשתך זנתה, ומכש"כ להתיר וקושי' הר"ן צריכה ביאור דהא באשתך זינתה מעיד נגד החזק' היתר שלה לבעלה וצ"ע לכאור', ונ"ל כוונתו רצוי' דהכי קאמר אי הוי נאמנות לע"א בדבר שבערוה רק במקום חזקה אינו נאמן דלא אלים עדותו כ"כ לדחות החזקה אבל בוודאי החזקה לא אלימא כל כך לדחות דברי העד לגמרי וכשמעיד אשתך זנתה עכ"פ הו"ל ספק ותהי' אסורה לבעלה מספק ועבב דגזה"כ היא דדברי ע"א לא נשמעים כלל בדבר שבערוה וכמאן דליתא ואפילו בלא אתחזק כלל לא היתר ולא איסור, ולכן אפי' לאסור לא מהני ואין עושים ספק שאין מקום כלל לדבריו כנ"ל נכון וברור, וצ"ל דרמב"ן ס"ל בלא אתחזק גם בדבר שבערוה נאמן וכן שיטת מהרי"ק שורש ע"ב ד' נ"א ע"א והארכתי בשיט' זו בחי' ריש גיטין עיין עליו אלא דמאז תמהתי על הרמב"ן דמצאתי לו בחידושיו יבמו' ר"פ האשה רבה פ"ח ע"א כ' דבדבר שבערוה אפי' לא אתחזק לא מהני וכ' ג"כ כמ"ש הר"ן כאן ראי' מדלא נאמן לאסור וצ"ל בכוונ' הראי' כמ"ש הר"ן והרי סתר עצמו ממ"ש הר"ן כאן בשמו דע"כ ס"ל בלא אתחזק אפילו בדבר שבערוה נאמן וצלע"ג:
ונ"ל דס"ל לרמב"ן דווקא כשעדות העד אי איכא כאן דבר שבערוה או לא על זה לא נאמן אפילו לא אתחזיק ואינו מעיד נגד שום חזקה, אבל כאן לא מעיד אם יש כאן דבר שבערוה אלא שמברר שזו לא נתקדשה ובכ"ז אינו מכחיש שיש כאן ערוה כה"ג לא מקרי עדות בדבר שבערוה כלל, ועיין פנ"י קדושין גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי אותה לברר אפילו נגד הרוב נאמן עיי"ש היטיב והא"ש דלא סתרי דברי הרמב"ן אהדדי, ועוד י"ל דרמב"ן ס"ל דעדות זו של קרוב' לא מקרי דבר שבערוה שאין זה דבר אישות רק איסור קורבה, ועיין בתוס' רי"ד בקדושין דף ס"ד גבי בע"מ פסולו ביחוד דס"ל דכה"ג הוי דבר שבערוה וכבר האריך בזה בספר שבשמעתתא מקצה"ח בדין עד אחד ודבר שבערוה עיין עליו, וצע"ג על הר"ן דבקדושין גבי קדשתי את בתי ואינו יודע למי דנאמן אני קדשתי' כתב בעצמו דנאמן הגם בדבר שבערוה אינו נאמן דווקא כשמעיד נגד החזקה ושם חזקתה במקומה רק שמברר שהוא קידש אדרבא מקיי' החזקה עיי"ש וסתר שיטתו ממ"ש כאן דאפילו בליכא חזקה אין עד אחד נאמן בערוה ונתקשיתי מאז ע"ז ועכשיו מצאתי שהרגיש בו בהפלאה בקו"א סי' ל"ה וצע"ג:
ז) בב"י מביא בשם ריב"ש באומר צא וקדש לי אשה פלונית אסור בקרובותי' והעתיקו הרמ"א להלכה, ונלפע"ד דבהא אפילו לא מת אסורות הקרובות, כשהלך השליח לדרכו למרחקים ואי אפשר לברר, לפמ"ש לעיל באות א' דנקיט מת דווקא דאי לא מת אמרינן בוודאי אי קידש הי' מודיע להמשלח שידע את מי קידש לו כדי שיוכל ליקחה ולהביאה לביתו ותהי לו לאשה, וזה דווקא באשה סתם אבל באמור לו קדש לי פלוני' הלא ידע המשלח על מי ציוה אותו וישלח עבורה ויקח' לביתו דמסתמא עשה שליחותו כמו בכל מקום אם השליח לא הודיעו דסומך המשלח עליו למאן דס"ל חזקה שליח עושה שליחותו ועכ"פ בדרבנן ול"א מדלא הודיעו שמע מינה דלא עשה שליחותו דהא אין צריך להודיעו, והרמ"א כתב ומת השליח אפשר לאו דווקא קאמר ה"ה הלך למרחקים ואפילו אי אפשר לברר אסור מחזק' דעשה שליחותו ואפשר גם אם אמר לו קדש לי פלונית גם כן רק דווקא מת אסור דאל"ה הי' מודיעו כדי שיקחי' לביתו וישאינה דכל זמן שלא ידע בבירור שנתקדשה לו לא ישלח או ילך אצלה, משא"כ במק"א בעירוב וכדומה שרק לעצמו הוא סומך השליח שפיר כיון שציוהו מעשה ויסמוך על עירובו או על הפרשתו שוב אז לא צריך להודיעו למשלח מאומה וצריך תלמוד לדינא:
וכתב הד"מ וכ"כ ברמ"א דלתוס' מותר בקרובותיה דלא שייך קנס משום שאמר לו אשה סתם דהא פרט לו אשה פלונית ובח"מ ובב"ש תמהו לפמ"ש תוס' דמשום רוב מותרת כל הנשים לו מדינא וזה לא שייך בפלונית ויפה כתב בב"מ ובהפלא' דכוונת רמ"א לתי' ראשון משום שמא לא תתרצה לו וסברא זו שייך ביותר בקדש לי פלוני' שיחד לו דווקא זו ויש לחוש שלא תתרצה יותר ממה שיש לחוש שבכל העולם כולו לא תתרצה אחת להתקדש וכ"כ במל"מ דתליא תירוצי תוס' והוא פשוט לכאורה אלא דלפע"ד י"ל כוונת ח"מ וב"ש דבקדש לי פלונית בוודאי לא שייך בסתמא חזקה שקדשה דאטו בידו הוא לקדש פלונית וגם הרמב"ן מודה בזה לסבר' תוס' דדווקא:
באשה סתם ס"ל לרמב"ן דיר מנא אחת אבל באשה פלונית מודה וכ"כ במל"מ הלכות בכורות דלא כריב"ש ובאמת תמיה על הריב"ש דפשיטא ליה גם בקדש פלונית דינא של הרמב"ן ולכן צ"ל דקאי ששלח שליח לקדש פלוני' שכבר הי' המדובר ביניהם ויודע או קרוב לו שמתרצי' לו ולא חסר רק מעשה הקדושין ובהא ס"ל לריב"ש חזקה שקדשה לו וסתמה כן הוא דלא ישלח שליח לקדש פלונית ולא הי' המדובר ביני' כלל מקודם, דבאשה סתם חושב שאחת בעולם תתרצה לו אבל איך יעשה שליח לקדש זו דווקא וע"כ שיידע בנפשו שתתרצה לו כנ"ל, ולפ"ז נהפוך הוא גם לתוס' דס"ל אפי' בסתם נשים ליכא חזקה, אבל בקדש לי פלוני אמרי מסתמא בטוח לבו שתתרצה לו והוי חזקה גמורה ולכן בין לתי' ראשון ובין לתי' שני של תוס' באמר פלונית הוא אסור בקרובותיה מדינא ושפיר תמה הב"ש והח"מ, ומ"מ על הד"מ והרמ"א אין לתפוס דאולי לא נחית להכי וס"ל דקדש לי אשה פלוני' בידוע שלא הי' ביני' שום דיבור קודם ולא הי הכרה לקורבה ביני' ומ"מ ס"ל לריבש דאסור יכיין דעיקר כתי' תוס' ראשון דהעתיקו הר"ן לכן כ דלתוס' אינו כן כך י"ל שלא יהי' הרמ"א תמוה, ומ"מ לדינא, י"ל כ"ע שווי דאם לא נתברר לנו שלא הי' בטוח לבו שתתקדש לו ואין ידוע לנו שלא הי' מדובר ביניה או אהבה וקרבת הלבבות ביניהם אמרי' מסתמא כיון שפרט פלוני מסתמא יודע או קרוב לו שתתקדש לו וגם לתוס' איכא חזק' גמורה גם לתי' ראשון כנלפע"ד לדינא ועיין:
ח) הריב"ש שם כ' דאם פלונית עומדת לפנינו ואומרת שלא נתקדשה נאמנת כמ"ש רמב"ן בקדש לי אשה סתם, ודין זה לא העתיק הרמ"א דפשיט שכן הוא בקדש לי פלוני' וח"מ וב"ש כתבו דגם לתוס' מהני אמירה כיון דלא שייך קנס, והנה מ"ש בפשיטות כן לא הבנתי הא הר"ן חולק על הרמב"ן דהוי דבר שבערוה ולא סמכינן על אמירה וכן ס"ל לתוס' בהו"א דדינא הוא דעל אמירה בעלמא לא סמכינן, שוב ראיתי שנתקשה בבית מאיר בזה וצ"ע:
ואני אוסיף לתמה גם על הריב"ש דכתב לשיטת רמב"ן כן דס"ל דעדות הקרובי מהני ה"ה באשה פלונית, תמה אני מנ"ל לומר כן הלא הוי דבר שבערוה וצ"ל דסבירא לי' כיון דלא אתחזק מהני בדבר שבערוה והיינו כיון דלא אתחזק שזו היא שקידש ואינה רק מבררת את מי קידש השליח וכמ"ש הר"ן בקדושין גבי קדשתי את בתי דאינו מעיד נגד החזקה ה"ה בזה אין העדות נגד החזק' דשליח עושה שליחותו אבל בקדש לי פלוני' כשהיא אומרת שלא קדשה אזי מעידה נגד החזקה ממש דשע"ש ואפילו נאמר בכל מקום עד אחד נאמן אפילו נגד חזקה וכן היא שיטת רמב"ן ביבמות אבל בדבר שבערוה בוודאי אין נאמן ולמה תאומן לא נתקדשתי לפלוני, ואי משום שנאמנת על עצמה נאמנת גם לקרובתי' שכתב הרמב"ן עוד שם ועל זה סמך הריב"ש, נ"ל דזה לא שייך רק כשרוצית להנשא ומעידה על עצמה, אבל אי אין נשאת עכשיו ועדותה רק לחברתה הוי כשאר עדו' עד אחד וצלע"ג:
ולכן נלפע"ד דהריב"ש ס"ל בקדש לי אשה פלונית ליכא חזקה שליח עושה שליחותו כיון דאין בידו לקדש זו דווקא כמ"ש המל"מ בהלכ' בכורו, וא"כ גם לרמב"ן הוי ספק מכל מקום סבירא ליה דהוא ספק דאיריי דחזקה פנוי דאשה זו לא מהני לקרובותי כיון שאין דני' עלית ולית לי כפרושינו בכוונת רמב"ן דלא מהני משום דע"כ אחת נתקדשה והי מינייהי מפקית דא"כ בספק מהני חזקה מזו לזו, אלא ס"ל לריב"ש דחזקת גוף זה לא מהני לזה כל זמן שאין נוגע לגוף זה עצמו כן ס"ל בכוונת שיטת רמב"ן ולכן אסור זה בקריבותי דפלוני דל"מ להו חזקת פלוני אבל כשעומד ומעיד של"ק מהני מכח עדו דעד אחד נאמן כיון דלא אתחזיק שקידש ובספק כל דלא אתחזיק עד אחד נאמן אפילו בערוה ואתי שפיר כל דברי הריב"ש, וא"כ ה"ה וכ"ש בשאומרת לא נתקדשתי מותר א' לקדש אותה לא בתורת עדות בלבד רק מחזקת פנוי' שלה דאין כאן חזקה מתנגד דאינו רק ספק קידש דאין באומר בפירוש פלוני' חזקה גם לרמב"ן, ודלא כמ"ש אות זיין כנלפע"ד, אלא לפמ"ש לעיל דקשין דברי רמב"ן ממ"ש בחי יבמי דאפילו בלא אתחזק אין עד אחד נאמן בערוה וכתבנו דכאן נאמן דאינו מעיד אם איכא ערוה או לא אלא שמברר שאין זו הערוה, ולפ"ז באשה פלוני' שעדותה שאין כאן ערוה לא תאומן גם ברמב"ן אפילו אינו רק ספק כמובן, ונ"ל דריב"ש לעצמו ל"ל כן או ס"ל שם בשיטת רמב"ן כפשיטו' דכל דלא אתחזק נאמן בערוה אפי' להעיד שאין כאן כלל ערוה, ולא הי' לפניו חי' רמב"ן יבמו', ואנן שזכינו לאורו ושיחתו של רמב"ן ביבמו' לפי שיטתו אין האשה נאמנת בכה"ג כן נלפע"ד ועיין בכ"ז היטיב:
ולפמ"ש דע"כ הריב"ש מטעם דספיקא הוא אם נתקדשה ואיירי על כרחך שמקודם לא הי' לו למשלח גילוי דעת שתתרצה לו שפיר כ' הרמ"א לתוס' מותרת היינו לתי ראשון דהא תוס' ס"ל כיון דאיכא ספק מותר דמהני חזקת היתר שלה כמ"ש תוס' דף ס"ה ד"ה התקבל או דמהני חזק' פנוי' של זו לזו דלא כרמב"ן, וצ"ל דס"ל גם דכת' תוס' ועוד י"ל משום רוב ובנזיר לא כתבו רק תי' בדייקא בקדש לי סתם ס"ל אפשר דאיכא חזקה דבלי ספק ימצא אשה אחת בעולם שתתרצה להתקדש לכן כ' תוס' ועוד י"ל ובנזיר ס"ל לאמ' דבסתם איכא חזקה דמצא אשה אחת כדס"ל לרמב"ן, אבל באשה פלונית באופן דליכא רגלים לדבר שתתקדש לו פשיטא לי' לתוס' דליכא חזקה כלל וכריב"ש וכולם שווים בסברא כמ"ש, ולכן לתוס' ליכא איסור בזה מצד הדין וקנס נמי לא שייך, אבל לרמב"ן הוא מדינא מספיקא:
אלא דנ"ל לדינא דגם לרמב"ן י"ל דמותר בקרובותי' כיון דליכא רק ספק מהני חזקת קרובותי' הגם שאינם בפנינו לפמ"ש בכוו' הרמב"ן דמשום סברת הי מינייהו מפקת לא מהני אמירתה, אבל אם איננה וודאי רק ספק מהני, רק הריב"ש ל"ל כן בכוונת הרמב"ן כמ"ש ולכן כ' דאסורות, ואין לנו רק ריב"ש יחידאי בדבר זה, ובאומרת לא נתקדשתי ס"ל לריב"ש דמהני וכתבנו לפי רמב"ן בחי' לא מהני ומ"מ יש להקל דהא לרמב"ן מהני בלא חזקת פנוי' שלה כה"ג וכן לתוס' ואין לנו לגבב חומר' הרמב"ן וריב"ש כל כי האי:
אין אנו אחראי' להחמיר ואמיר' מהני כן נלפע"ד לדינא:
ט) יש לעיין באשה שעשתה שליח לקבל לה קדושי' מאיזה שירצה בעולם ומת השליח דבר זה לא הוזכר בראשוני' ופוסקי' נ"ל הגם דמטעם רוב אין לדין כאן, דאדרבה רובא דעלמא אסורים לה מ"מ לכל השיטו' מדינא מותרת גם לרמב"ן דס"ל בשלח לקדש לו אשה איכא חזק' שליח עושה שליחותו דבוודאי יזדמן לו אחת שתתרצה לו בעולם, כ"ז אשה מתקדש לאיש דבכל דהו ניחא לה ויותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, אבל ליכא חזקה שיזדמן לו לשליח מי שירצה לקדש אשה זו דזה לכ"ע אין בידו ועיין קדושין דף ס"ד שאין ביד אב לקדש לבתו, ועיין תוס' ישני' כתובו' כ"ב ד"ה מניין שהפה שכתבו שאין ביד האב לקדש שמא אין מי שיתרצה לו ולתוס' דסברי דהטעם הוא רק משום קנס אפשר גם באשה קנסו, ואפשר דבכה"ג לא קנסו עפמ"ש הר"ן כיון דאיכא חזקה שיעשה השליח כל מה שבאפשרותו הו"ל למשלח לאסוקי אדעת' אולי ימות ולכן קנסו, י"ל דווקא בצא וקדש הגם דס"ל לתוס' דאינה חזקה כ"כ שאין בידו מ"מ קרוב הוא שיזדמן לו אחת בעולם שתתרצה והוי לי' לאסוקי אדעתי' להזהר, אבל באשה המשלחת דשקול היא אם יזדמן לה אחד שתתרצה לא הוי לה לאסוקי כ"כ דחשבה שמא לא:
יזדמן ושמא לא ימות קודם כן יש לצדד, ועיין:
וכ"ש וקו"ח באומרת צא וקדשני לפלוני דליכא חזקה כלל, ובין אומרת קדשני לאחד בעולם ובין אומרת לפלוני מותרת לכל העולם דאוקמי אחזקת פנוי' לרמב"ן ועל חזקת היתר לתוס' ובאומרת לפלוני לא שייך קנס כלל, ואפשר אפילו בסתם כמ"ש, וכ"ז דלא הי' לה אומדנא או קירוב עם פלוני, אבל כשנראה לה שירצה פלוני לקדשה, נהפוך הוא לכ"ע אסורה דחזק' דעשה שליחותו והוא נתרצה לה, ועדיין יש לעיין אפשר משו' אומדנא זו דיש לה דיתרצה הנ"ל לקדשה לא נאסרה ולא הוציאה מחזק' פנוי', ולרמב"ן דס"ל באומר לשליחו סתם אמרי מסתמא ימצא אחת שתתקדש לו ומשום זה אסור מדינא ה"ה ביש לה קצת ידיעה וקורבה שיש לנו לאסור אבל לתוס' דס"ל בסתמא לא אמרינן דאסורה מדינא משו' אומדנא זו דימצא אחת בעולם לא אסרי אותה להוציא' מחזקתה ורק משום קנס כן אפשר בזו משום דנראה לה שירצה לה אחד לא אסרינן וה"ה באיש האומר קדש לי פלוני', אבל בהי' מדובר וריצוי ביני' ולא חסר רק מעשה קדושין בוודאי איכא חזקה לכ"ע ואסורה, אבל משום אומדנא עדיין יש לעיין וצ"ע לדינא, עסקנו בזה בישיבה בלימוד שעורי דאוריי דיומא גיטין דף ס"ד והעלנו על הספר ובדיו סוף השבוע נגהי ליום ד' כ טבת שנת כת"ר תורה לפ"ק פ"ב יע"א:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: