כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קכד
הנה איתא בהגהות אשרי סוף סוכה עצה בהדין דגמר' דאין נותנין לקטן לולב קודם שהוא יצא דהקטן קונה ולא יכול לאקנוי, הנה איתא שם עצה בזה הדין דיתפוס עם התינוק שלא יצא כל האתרוג מידו או עוד עצה שהקטן יקבל בעצמו ומשמע שבזה לא קנה הקטן ע"כ לא יגרע בזה חלק הגדול אך תמוה דכיון דמוכח לכאורה דלחינוך הקטן אין צריך לכם דקטן יוצא אפי' ביום ראשון אפי' אם יחסר הפרט דלכם א"כ אמאי צריך לדחוק אחרי עצות הא יש עצה לשאול לקטן ולא בתורת מתנה, ועוד הנה במג"א איתא להדיא דקטן אינו יוצא אם לא הוה שלו דחינוך צריך להיות כעין דאורייתא הגם דמגמ' לכאורה מוכח כדברי המג"א דתני לא ליקני אינש לולבא משמע דצריך לנטילות לולב של קטן הפשט דלכם דאל"כ למה לא יתנו לקטן קודם אך יש לדחות דהגמ' מזהיר אולי ימצא איש שירצה להדר שהחינוך יהי' אפי' בזה הפרט ואפשר דהידור מצוה שיהי' החינוך אפי' בזה הפרט אך אינו מעכב אבל כיון דהמג"א לומד דצריך זה הפרט לחינוך הקטן ואם לא מעכב ע"כ על המג"א קשי' על עצת הגהות אשרי הנ"ל דבזה העצה אינו יוצא הקטן וכן הקשה לבושי שרד על המחבר שהביא עצת הגהות אשרי אבל לענ"ד יש לישב בטוב טעם דברי הגהות אשרי בעזהי"ת ויוצא ראי' להמג"א דבעינן לחינוך הקטן הפרט דלכם דאל"כ אמאי צריך לעצות האיש עצה פשוטה דלא יכוון להקנות לקטן רק אדרבא יתן לו בתורת שאלה ודי כמו שהקשיתי לעיל אלא ודאי סובר הגהות אשרי דבעינן הפרט דלכם ג"כ לחינוך הקטן והא דמהני העצות דלפי העצות אינו יוצא הקטן כמו שהקשה ג"כ הלבושי שרד, אקדים איזה הקדמה ומזה יוצא כנוגה צדקו של הג"א דהנה הגר"א ז"ל הביא ראי' מהאי סודרא דתפוס שלש על שלש ומשמע שקשי' לו הא מאי דתפוס כמאן דפסיק דמי' א"כ נחסר הפרט דלכם בהמקצת שתופס הקטן ע"כ הביא ראי' דהיכא נחשב כמאן דפסיק דוקא אם תופס בידו דבר חשוב ובבגד נקרא חשוב דוקא שלש על שלש אבל בפרי כל הפרי כולה כן ראי' אבל לענ"ד צ"ע טובא דבריו הקדושים דהנה משם אין ראי' דדוקא בדבר חשוב אמרינן כמאן דפסק דמי' והא דבעינן שם שלש על שלש הוא משום דבחליפין בעינן בגד יעיין ברש"י שם דמוכח להדיא מרש"י כן דאף היכא דאינו תופס דבר חשוב ג"כ אמרינן כמאן דפסיק דמי' דו"ק (יעיין ברמב"ם הלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה ז' יעיין בלחם משנה שהעיר מדוע לא אמר הרמב"ם גם בכלי שנוטל עד מקום שידו מגעת דוק שם יעיין בכתר המלך על הרמב"ם ולענ"ל ניחא דברי הרמב"ם דחצי כלי לא הוה חשוב ולא אמרינן בזה כמאן דפסיק כאשר כתב הגר"א זצ"ל בהלכות לולב אבל מרש"י הנ"ל לא משמע כן] ע"כ נראה לי לומר דבאמת הקטן קונה מה שתופס הוא בידו רק הקטן לא קונ' מה שביד גדול דאל"כ שהקטן אינו קונה כלל ומכ"מ יוצאין בזה ידי חובת חינוך א"כ למה זה העצה הי' יכול ליתן להקטן בתורת שאלה כהקשותי לעיל ודו"ק אלא ע"כ דהקטן קונה מה שתופס בידו ובא דקטן יוצא אף שנחסר לו הפרט דלכם בהמקצת שתופס הגדול מפני שכיון שברוב האתרוג הוי' לכם הגם דבעינן בכל האתרוג לכם יעיין בתוס' באתרוג של טבל מכ"מ גבי קטן מקלינן כיון דפסול זה הוא בשביל שתי הקדמות אחת דבעינן לכם וגם הפרט דבעינן שלא יהי' חסר ע"כ מקלינן לקטן באופן כזה אבל אם נחסר בהאת' בכל האתרוג הפרט דלכם לא מקילנן ע"כ אין דיו אם משאיל להקטן והא דגדול יוצא אח"כ אף שלפי דברי קנה הקטן מה שהוא תופס בידו א"כ כיון דקטן קנה ואקנוי' לא יוכל א"כ נחסר להגדול בזה המקצת הפרט דלכם והוה אתרוג חסר כמו באתרוג של טבל דו"ק בתוס' סוכה הנ"ל בדף ל"ה ע"א הנה זה ג"כ ניחא עפ"י דברי האבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק ל"ג יעיין שהביא דברי הרמב"ם דקטן מדרבנן יכול להקנות ורק שקנין דרבנן לא מהני לדאוריית' ויעיין בדבריו דהפקר עושה הדרבנן רק שקנין לא הוה [ובמקום אחר אאריך בזה בעזה"י] א"כ לפי דברי הרמב"ם שהקטן יכול להקנות מדרבנן א"כ הפקר נעשה ובזה יש לנו מקום ליישב דהנה השער המשפט מסתפק אם אחד שותף עם גר והגר מת דקונה האחר בלא שום קנין ע"כ לפי"ז נשאר הדבר לגדול בלא קנין כיון דבמקצת יש לו בזה קנין רק דנחסר לו קנין בהמקצת שנשאר ביד הקטן וגם זה נעשה הפקר ע"כ קונה הגדול ממילא ובזה יוצא כנוגה צדקו של הגהות אשרי. ויוצא ראי' לזה לחקירת השער משפט דו"ק [אך צ"ע דהוא מסתפק רק באין מבוררים החלקים מה החלק של הגר ומה כחלק שלו אבל בנדון הגהות אשרי מבוררים החלקים דוק בזה לכאורה לא מסתפק בזה השער המשפט, ובעיקר דברי שער המשפט הבאתי ראי' מכבר דלא קונה חלק הגר אף היכא שאינם מבוררים החלקים ועיין בעירובין בדף ע' ע"ב בסוף העמוד אך אמרתי דשער המשפט חקר רק בחצר שאין בו דין חלוקה מפני שכיון שיש לו שעבוד גם על חלק של הגר אבל בעירובין איירי שהחצר יש בי דין חלוקה דו"ק ע"כ עדין צ"ע דברי הגהות אשרי בזה ולתרץ דבריו עפ"י הגר"א זצ"ל ג"כ קשה כמו שהארכתי לעיל) וכן יש להסביר עצם השני' שהקטן יטול מעצמו ולכאורה זו העצה ג"כ אינו מובן דאם לא קנה הקטן ומכ"מ יוצא דלחינוך לא בעינן לכם א"כ מאי צריך לזו העצה הא יש עצה להשאיל להקטן ואם הקטן קונה אזי אין זו העצה לגבי הגדול, אך לענ"ד דכן כונתו הא דהקטן קונה בדעת אחרת מקנה מדאורייתא יעיין בקצוה"ח הטעם דהגדול הנותן זוכה עבורו אף שאין אדם זוכה בשלו לאחר מכ"מ בצירוף יד הקטן זוכה אבל היכא שהקטן ניטל מעצמו ברשות הגדול לשם קנין נופל הסבר' דהגדול זוכה עבורו והוה כמו שקונה בלא דעת אחרת מקנה דקונה רק מדרבנן ומדרבנן קונה כיון דהגדול ניתן לו רשות ודרבנן תיקנו יד לקטן כמו במציאה א"כ מקיים מצות חינוך דכיון דמדרבנן נקרא לכם וזה דבר פשוט וכן הגדול יוצא ג"כ אח"כ כיון דהקטן לא קני אלא מדרבנן לכך מהני מם שמקנה מדרבנן אבל בשאלה בעלמא לקטן לא מהני מפני שלחינוך ג"כ בעינן לכם א"כ יוצא ראיה מזה גופא להמג"א דבשאלה אינו יוצא הקטן וגם ראי' מזה לספיקא של שער המשפט אפי' בחלק מבורר וגם ראי' לדברי אבני מלואים דרבנן הפקר עושה אף שאין עושים קנין וגם מבורר בזה אם בתופס דבר שאינו חשוב אם אמרינן בזה כמאן דפסיק דמי' דו"ק ויוצא מזה דהעצה השני' של כגר"א דוקא להרמב"ם שלומד דהקטן קונה מדאורי' ומקנה מדרבנן אבל להסוברים דקונה רק מדרבנן ומקנה אפי' מדרבנן לא נופלת העצה השני' דהגהות אשרי מפני שכיון שהקטן קונה בזה א"כ לא יוכל להקנות אח"כ ואם ישאל להקטן ג"כ אינו מפני הקטן כדעת כמג"א דאינו יוצא הקטן בשאול ע"כ צ"ע על המחבר שהביא בפשיטות עצות של הגהות אשרי כיון דתלי' באשלי רברבי הנ"ל ועוד צ"ע להסוברים דקטן אפי' מדרבנן אינה מקנה א"כ זולת הלולב אסור להקנות מפני שלא יוכל ליטלו אח"כ מפני גזל וגם בשאר הימים אסיר אבל יכולין לתרץ דאין הכי נמי דאסור גזל וגם בשאר הימים אסור מפני מצוה הבאה בעבירה אך הגמ' מיירי לענין הפרט דלולב וה"ה דאסור ג"כ משום גזל וגם מה שכתב הגמ' ביו"ט קמא מפני שבשאר ימים לא בעינן לכם א"כ יכול לשאול להקטן אך זה צ"ע דא"כ אפי' אחרי שיצא נמי אסור מפני שאר ימים שיהי' אח"כ גזל וקשי' על רש"י ז"ל יעיין שם שהוא מסוברים הנ"ל דאפי' מדרבנן לא יוכל להקנות הקטן וצ"ע כ"ז אני נבוך בזה ועצות הנ"ל כיון דלדעת הרמב"ם מהני א"כ אם תופס הגדול יכול לומר קיים לי כהרמב"ם ע"כ יוצא לכך כתב השו"ע בפשיטות העצות דהגהות אשרי הנ"ל וניחא צ"ע שלי הנ"ל דוק בזה כי כללתי בזה הקונטרס הרבה ונשאר קיים דברי המג"א דקטן אינו יוצא בשאול דו"ק.
ויש להביא סמוכין לזה אם לחינוך בעינן ג"כ כעין דאורייתא אף דלהחינוך סגי' אפי' אם נחסר פרט מכ"מ נעשה מחונך ובפרט בפרט שאין ניכר כ"כ ויש לעשות סמוכים מגטין דף פ"ב ע"ב לענין אם משלימים פסולים בגט מקושר יעיין ברש"י דכיון דלהחששא דשם סגי' נמי בפסולים אזלינן בתר טעמא ולא אמרינן בזה כל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון דוק שם כל הסוגי' מזה ראי' קצת דלא כהמג"א דוק שם והנה בזה שהעליתי לעיל דהיכא שייך דעת אחרת מקנה וקונה הקטן מדאורייתא זה דוקא היכא שהדעת אחרת ניתן בידו להקטן אבל היכא שהקטן לוקח מעצמו בזה נופל המעלה דדעת אחרת מקנה, הנה להביא ראי' ברורה לזה יעיין בתוס' קדושין בדף מ"ג ע"א ד"ה לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב וכו' דוק שם בתוס', מוכח מתוס' דהיכא דמקנה חפץ של הקדש לחברו מועל המקנה רק בתורת דיש שליח לדבר עבירה במעילה אבל לא נחשב שהמקנה הוציא מרשות ההקדש רק הקונה הוא המוציא ואם לא גילתה התורה שיש שליח לדבר עבירה במעילה אזי הי' הדין שהקונה עובר דהוא העושה ההוצאה מרשות לרשות ולא המקנה ולפי"ז קשי' לי טובא על המשנה דמעילה פרק ג' שלח ביד פקח ונזכר קודם שהגיע לחנוני החנוני מעל לכשיוציא קשי' לי כיון כיון שבנזכר נופל הכלל דשליח לדבר עבירה במעילה א"כ למעול החנוני אפי' קודם שיוציא כיון שמוכח מתוס' קדושין הנ"ל דהעיקר עושה הקונה ורק המקנה חייב בתורת דיש שליח לדבר עבירה במעילה א"כ נחייב החנוני קודם שיוציא דו"ק בשלמא מה שאין הפקח השליח חייב אף שנזכר הבעלים מפני כיון דעשה שליחותו א"כ אין מקנה להחנוני בכוחו רק בכח הבעלים ע"כ אף שנופל הכלל דיש שליח לדבר עבירה בנזכר מכ"מ הכא פטור הפקח דלא עשה כלום כיון דהוא אינו מקנה רק אמר שהבעלים מקנה א"כ הוא לא עושה כלום [ויש להאריך בזה אך בעזהי"ת כשאזכה לקבץ כל חידושי על משניות אז אבאר בארוכה בעזה"י בזה] אבל החנוני שהוא עושה פעולת הקנין א"כ בנזכר כיון דנופל בזה הכלל דיש שליח לדבר עבירה במעילה א"כ חייב אפי' קודם שיוציא דו"ק אך לפי"ז דלעיל נר' בתוס' מיירי דהקונה לוקח מעצמו בזה בעינן שהקונה יכוון לקנין ע"כ עושה הקונה ההוצאה רק שהמקנה הוא המשלח וצריכין בזה לבא להכלל דבמעילה יש שליח לדבר עבירה ובנזכר באמת בזה האופן הי' חייב הקונה קודם שיוציא אבל במשנה מעילה הנ"ל מיירי באופן שנתן הפקח להחנוני בידו בזה כיון דנחשב דעת אחרת מקנה ובדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין יעיין בחדושי רשב"א בגיטין לענין המעשה דזקן אחד ע"כ כיון דלא בעינן כונה לקנין באופן כזה נחשב שהמקנה עושה ההוצאה ואין הקונה עושה כלום ע"כ אפי' בנזכר אינו חייב החנוני קודם שיוציא ולפי"ז יוצא לנו ראי' אלימתא דהיכא נחשב המעלה דדעת אחרת מקנהו הן לענין קטן והן לענין דלא בעינן כונה לקנין היינו היכא שדעת אחרת מקנה נותן לו בידו ובזה במעילה חייב המקנה לא מפני שהוא המשלח רק הוא עושה ההוצאה אבל היכא שהקונה נוטל מעצמו בזה נופל המעילה דדעת אחרת מקנה ובעינן כונה לקנין והעיקר עושה בזה הקונה ולא המקנה ע"כ במעילה בזה חייב המקנה בתורת משלח ובנזכר הי' חייב הקונה דו"ק ותודה לד' שענין חדש הוא שלא דברו בזה האחרונים ובזה ניחא העצה השני' דהגהות אשרי הנ"ל דו"ק, והנה יעיין ג"כ בתוס' במעילה הנ"ל בדף כ"א ע"א בתד"ה נתנו ע"ג הקוף יעיין בתירוץ התוס' יעיין בקושיתם על התי' מוכח להדיא מדבריהם כיון דהניחו ביד החנוני נחשב שהכל עוש' המקנה ולא הקונה דו"ק שם היטב והנה אגב לא אמנע מלהעיר בפ"ה על הנתיבות בריש הלכות שלוחין בס"ק א' דכתב דהיכא דאתרבי דיש שליח לדבר עבירה בזה אפי' נמי והביא ראי' מזה כגמ' מעילה הנ"ל ולענ"ד מוכח מזה להיפך דהנה יעיין בתוס' הנ"ל בואם תאמר האחרונה דו"ק שם בתרוצם והנה משמע מתירוצם לכאורה כהנתיבות דוק דבמעילה לא מקפידין על שליח שיהי' בר דעת אך לא מטעמי' דהנה הנתיבות כתב כיון דלא ילפינן מאתם גם אתם במקום דנתרבי אפי' בדבר עבירה יש שליח והזכיר להדיא גם מעילה אבל תוס' כתב להדיא דילפינן מעילה מאתם גם אתם דו"ק בתוס' שם רק מטעם אחר בא תוס' מפני שכיון שמעילה הוא ע"י הוצאה מרשות לרשות דו"ק אבל המעילה שבא ע"י הנאה בזה לא הוי מהני ע"י קטן רק בהנאה בל"ה לא חייב אפי' במעילה אפי' ע"י גדול מפני שלא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב [ובתוס' קדושין הנ"ל הניחו דצ"ע אם במעילה ג"כ אמרינן זה נהנה וזה לא מתחייב וסותר דבריהם ולפי תוספ' מעילה דהא דמהני דע"ו קטן הוא מפני שבמעילה מביט' רק ע"י ההוצאה ע"כ אם נאמר כתוס' קדושין דבמעילה לא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב בתמיה אלא כן האמת דו"ק יוצא מזה דדוקא ע"י גדול ולא ע"י קטן ודלא כהנתיבות דו"ק, אחרי כתבי זה מצאתי שאמרי ברוך בהגהותיו על חושן משפט העיר בזה דמעולם ילפינן חטא חטא מתרומה אבל לא העיר מזה התוס' מאומה דבתוס' כתב להדיא דלא כהנתיבות] ובעיקר דברי התוס' ג"כ צ"ע לי מאוד דהנה לשיטת התוס' דבהוצאה ע"י קטן נמי מהני א"כ לפי"ז הי' המשנה לכתוב ריבותא ביותר שאמר להקטן שיזכה בעצמו ולא לשלוח לחנוני וזה רבותא ביותר דהנה הכא מכ"מ בא ע"י חנוני שהוא גדול ואף היכא שהניחו בידו בזה בטל קניתו והעיקר נחשב בזה המקנה מכ"מ הי' ריבותא ביותר אם נקיט הגמ' באופן שהקטן זוכה לעצמו אלא מוכח דבאמת באופן כזה לא הי' חייב הגדול שאמר לקטן ליקח מעצמו ולזכות דו"ק אף שזה ג"כ הוצאה דו"ק מכ"מ לא חייב ע"י קטן ואף שע"י גדול באופן כזה חייב אפי' אם לא הניחו בידו דוק בהמשנה אמר לאו רחים וכו' ומכ"מ ע"י קטן פטור והא דחייב הכא כיון דהחנוני גדול ואף שהוא אין עושה כלום מכ"מ נעשה ההוצאה ע"י גדול דו"ק ע"כ צ"ע לי דברי התוס' מעילה דו"ק, והנה מה שכתבתי לעיל דעל השליח ניחא ראיתי שזו טעות דהנה הגמ' קאמר באמת דאם נזכר הבעל הבית ולא נזכר השליח דמעל השליח אף שעושה כשליחות דבעה"ב דוק שם רק דמיירי דנזכר גם השליח ובמזיד ליכא מעילה ובזה נתחזק עוד קושיתי ביותר דכיון דמוכח מגמ' להדיא דהיכא דנזכר הממלא בטיל דין שליחות וחייב השליח יעיין בלשון רש"י במעילה הנ"ל א"כ קשי' טובא אמאי אינו מעל החנוני קודם שיוציא דהנה התוס' בקידושין כתב להדיא דהקונה הוא נחשב לשליח א"כ נחשב בחנוני שהוא הקונה על הכסף לשליח א"כ לכאורה הי' צריך להיות הדין דחייב החנוני אפי' קודם שיוציא דכיון הקונה הוא השליח וכיון דבמזיד בטל שליחות א"כ הי' להיות חייב אפי' קודם שיוציא אלא ע"כ מוכח דהא דתוס' כתב בקידושין דהקונה נחשב לשליח הוא דוקא אם לוקח הקונה מעצמו אבל היכא שהמוכר הוא המקנה הנותן ביד הקונה בזה לא נחשב שקונה עושה מה רק המק' ובחנוני מיירי באופן כזה שהשליח נותן בידו דו"ק, וזו ראי' למה שבארנו לעיל והנה בזה ניחא עוד דבר דהנה יעיין בדף כ' ע"א במשנה לגבי' אורחין יעיין בפירוש המשניות להרמב"ם דהוא כתב דאם לא אמר השליח שיטלו שתים אחת מהן מדעתו לא מעל השליח מפני שכיון שרק הוסיף ע"כ נחשב על שליחות הבעל הבית דוק בלשונו [ובאמת הוא סותר הגמ' דהנה מגמ' משמע אם נחשב למוסף על שליחות בזה לא בעינן שיאמר שבשני' יקחו מדעתו רק אם נאמר דנחשב למעביר על דעת' של הבעה"ב אז צריך לאיירי שאמר אחד מדעתו דאל"כ לא הי' מועל הבעה"ב אבל השליח הי' מועל דו"ק בגמ' דבעינן רק לאוקמי שאחד אמר להם שיקחו מדעתו הוא רק אם נאמר דנקרא מעביר וגם רק בשביל הבעה"ב דלא כהרמב"ם שכתב שבשביל שהוא ניקרא מוסיף צריכין שיאמר שאחד יקחו מדעתו ובשביל השליח, ובנה כבר עמד ע"ז התפארת ישראל אך בדברינו יתורץ קושית התפארת דוק להלן] לכאור' קשיא אף שכשליח עשה בתורת שליחות דבעל הבית כיון דרק הוסיף מכ"מ כיון דבזו השנים לא חל השליחות כיון דבעה"ב לא צוה זאת א"כ מאי אכפת לן בזה שהוא עשה בשליחות הבעל הבית מכ"מ כיון דהשליחות לא חל א"כ חייב השליח דמ"ש מהזכיר בעה"ב ולא הזכיר השליח אף דעשה בשליחות הבעה"ב מכ"מ כיון דהזכיר הבעה"ב ובטול השליחות חייב השליח א"כ הכא נמי אף כיון דרק מוסיף נחשב שעושה בתורת שליחות מכ"מ כיון דהמשלח לא שלח אותו ע"ז השני' נצרך להיות הדין דחייב השליח כמו בנזכר בעה"ב ולא נזכר השליח ולכאורה דומה בדומה זה אך לפי הנ"ל ניחא יעיין בחגיגה דף י"א ע"א דהגמרא קאמר דשליח ענייא מאי עביד הא לא עביד אלא שליחות דבעה"ב דוק שם והנה הגמרא קאמר דזה לא הוי קושיא דוק דאמר רב אשי מידי דהוי מוציא מעות הקדש לחולין יעיין שם א"כ לפי הנ"ל ניחא דהנה בנזכר הבעה"ב ולא נזכר השליח מיירי באופן שהשליח נתן ביד החנוני א"כ הוא המקנה והוא המוציא דבאופן כזה נחשב שהמקנה עושה כל הדבר ע"כ כיון דהשליח עושה כעבירה א"כ חידוש הוא שהמשלח יהיה חייב היכא דלא עשה במזיד ורק גזירת הכתוב דבזה במעילה יש שליח לדבר עבירה אבל במזיד שבזה נופל גזירת התורה ע"כ נשאר על הסברא וחייב השליח כיון דהוא עושה העבירה ואף שהוא אמר להחנוני שהוא אינו קונה רק הבעה"ב קונה אותו א"כ לכאורה אינו עושה העבירה מכ"מ כיון שהוא מנותן בידך החנוני נחשב שהוא עושה העבירה ובאמת הסלקא דעתך בגמרא סובר כיון דנותן רק ברשות הבעה"ב אין עושה השליח כלום ע"כ היה סבור שזה הרים התלויים בשערה דוק בגמרא ורב אשי סובר דמכ"מ היא כנותן אבל בהמשנה דאורחים כנ"ל מיירי להדיא שאומר דהם בטלי מעצמם יעיין לשון המשנה דאל"כ לא היה עובר האורחים אפילו על השלישית להנ"ל דכיון דאם יתנו בידם הם אינם עושים כלום דוק] ע"כ שפיר קאמר הרמב"ם דכיון דהוא מוסיף והוא עושה בתורת שליחות גם על השני' רק שאין המשלח עושה אותו לשליח ע"ז אבל הוא עושה זאת בתורת שליחות של הראשון א"כ בזה אין לחייב כיון דהוא אין עושה העבירה רק העושה העבירה הוא האורחים כיון שהם נוטלים מעצמם רק אם צוה להם שיקחו ברשותו אז הוא המשלח אבל כיון שרק עשה בתורת שליחות מהראשון גם על השני' ליכא על מה לחייבו הוא האמצעי אין עשה העבירה בעצמו רק האורחים עושים העבירה וגם אין עושים בשליחותו רק בשליחות הראשון ע"כ שניהם פטורים הראשון והאמצעי רק האורחים היו חייבים באופן כזה על כשתי כתשובות הנוספות דוק בזה, ומזה יוצא ג"כ ראיה להיסור שהנחנו היכא שהקונה לוקח מעצמו נחשב שהוא עושה הקנין והיכא שהמקנה נותן בידו נחשב שהמקנה עושה הקנין ומזה ראיה דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונה לקנין דוק, ובזה יש לישב דברי הרמב"ם שלא יסתור הגמ' דהנה מהגמרא משמע דאם מוסיף ניחא אפילו אם לא אמר להם שיקחו אחד מדעתו והר"מ קאמר דגם אם מוסיף צריכין לאוקמי דמיירי שאחד אמר להם שיקחו מדעתו, אך לפי זה ניחא דהנה לענ"ד תליא זאת בהסלקא דעתך דהגמרא חגיגה והמסקנא דלס"ד דשם דאפילו היכא שנותן ביד החנוני אך כיון דנותן רק ברשות בעה"ב נחשב שהשליח אין עושה העבירה כלל ומכ"מ חייב השליח היכא שבטל מצד המשלח ובאמת זה הרים התלויים בשערה א"כ לפ"ז אפילו היכא שהשליח אינו נותן ביד השלישי ולא עושה העבירה מכ"מ חייב השליח ע"כ לפ"ז ניחא דהגמרא במעילה דאמר ש"מ דאוסיף וכו' והיה ניחא להגמ' לפי״ז אם מוסיף הוא אפילו כשלא אמר שאחד יקח מדעתו הוא בשוה שבזה כיון דהגמ' לא ידעה מהאוקימתא עכ"ז דאחד אמר להם שיקחו מדעתו ע"כ צריכין לפרש המשנה כהס"ד דגמ' דבאמת הוי הרים התלויים בשערה ושליח ענייא יחייב אפילו באופן כזה שאין עושה העבירה אבל לפי האמת דידעינן שיש לאוקמי דמיירי הכא באומר שיקחו אחד מדעתו ע"כ אין צריכין לזוז מדברי רב אשי שלא הוי הרים התלויים בשערה בזה ובאמת אינו חייב השליח היכא שעושה בתורת שליחות רק היכא שהוא עושה העבירה אבל באופן שהם לוקחים מעצמם בזה כיון דלמעשה הוא היה השליח הי' השליח האמצעי העבירה בזה אינו חייב דו"ק ע"כ ניחא דברי הרמב"ם שהוא אמר זאת להמסקנא דרב אשי בחגיגה דו"ק והנה לענ"ד יש לעיין ברש"י ז"ל במעילה דף כ"א ע"א ד"ה ואע"ג דלא אידכר שליח יעיין בסוף דבריו דזה הרים התלוי' בשערה ולכאורה סותר רש"י דברי המסקנא דגמ' חגיגה דרב אשי אמר דזה לא הוי הרים התלוי' אך הנה יש לומר דרש"י יסבור דלא כהרמב"ם דאף דרב אשי אמר זאת היינו דוקא אם לא הי' צריכין לחדש דמעילה הוי הרים התלוי' בשערה בל"ה אבל כיון דבל"ה מסיק הגמ' דהוי הרים התלוי' בשערה בשביל דבר אחר א"כ אפי' זה ג"כ הרים התלוי' בשערה וחייב אפי' היכא שהשליח לא נתן ביד החנוני, אחר כתבי זה עינתי בגמ' בדף י"א דבאמת הוי הרים התלוי' בשערה הדין דנזכר בעה"ב ולא נזכר השליח דוק שם דברי רבא דהשליח לא איבעי' לעיל דסמיך על בעה"ב דוק שם ע"כ ניסא דברי רש"י ז"ל דו"ק אך מכ"מ לא ניחא דברי רש"י דהנה רש"י קאמר בשביל שעושה בשליחות הבעה"ב בש"ז הוי הרים התלוי' בשערה והגמ' קאמר רק בשביל דלא איבעי' לעיונא דו"ק אך ע"כ לבו אומר לי כיון דבל"ה הוי הרים התלוי' בשערה בשביל שלא איבעיא לעיונא ע"כ אף היכא שאין עושה העבירה כלל דהיינו שציוה ליקח להם מעצמם ג"כ חייב השליח זה סברת רש"י דרב אשי חידוש בחגיגה סברתו מידי דהוי המוציא מעות הקדש וכו' הוא רק אם לא הי' בש"ז כרים התלוי' בשערה הי' מחדשים זה הסבר' דרב אשי ובאמת אם הי' לוקח החנוני מעצמו לא הי' חייב השליח אבל להמסקנא דבל"ה הוי זה הרים התלוי' בשערה בשביל סברת רבא אין צריכין אנו לחדש הסבר' דרב אשי ונ"מ אפי' כשנופל הסבר' דרב אשי היינו שלוקח מעצמו ג"כ חייב דשליח ע"כ אמר רש"י דבש"ז הוי הרים התלוי' בשביל שעושה בשליחות הבעה"ב ורש"י תומך דבריו על הגמ' הנ"ל מעילה דקאמר אם מוסף ניחא המשנה אף דהמשנה מיירי שלוקחו' מעצמם ע"כ מוכח דלפי המסקנא כיון דבל"ה בדין זה גופא הוא הרים התלוי' בשערה ע"כ א"צ לסברת רב אשי ואפי' היכא שנופל זה הסבר' היינו היכא שלוקחים מעצמם ג"כ חייב השליח דו"ק כן דברי רש"י אבל הרמב"ם סובר דאף לפי המסקנא דבזה הדין גופא היכא דנזכר השליח הוי הרים התלוי בשערה בשביל שהי' אונס דסמיך על הבעל הבית מכ"מ סובר הרמב"ם דנשאר סברת רב אשי דדוקא היכא שהוא השליח המוציא היינו שנתן ביד החנוני דלמעטי החידוש דאין לך לרבות החידוש אבל היכא שלוקחים מעצמם בזה שאני והגמ' דש"מ דמוסיף במעילה כ' דמשמע דבזה ניחא קאי להסלק' דעתך בחגיגה דלא ידעו מסבר' רב אשי ובאמת רב ששת אמר במעילה לא בשביל הגמ' דש"מ רק אפי' אם מוסיף נצרכים לאחר כן דו"ק כי זה ענין נחמד למאוד.
אגב אציג בזה לבאר דברי הרמב"ם שמפרש המשנה דתנו בשר לאורחים דמיירי בבשר הקדש בדק הבית דהוי רק עבירה דמעילה ע"כ בזה יש שליח לדבר עבירה אבל בבשר עולה דיש איסור עלבד האיסור דמעילה בזה לא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה דהרמב"ם סובר דהיכא דמתערב במעילה אסור אחר נופל הכלל דבמעילה יש שליח לדבר עבירה אפי' האיסור דמעילה דו"ק והנה לענ"ד קשה טובא דברי הרמב"ם דהנה אפי' בעולה כיון דהמעילה בא תיכף שאגבי' האורח ואז ליכא אפי' בעולה איסור אחר דו"ק בתוס' קדושין דף מ"ג ע"א ד"ה לא מצינו הנ"ל וזה לכאורה צ"ע גדול על הרמב"ם אך לענ"ד להוציא מזה הרמב"ם ראי' להדין דאורח אינו קונה רק בעת אכילתו ולא בעת שמגבי' ונ"מ אם מקדש בזה אשה דלא הוי קדושין ע"כ ניחא דברי הרמב"ם דבא המעילה בעת אכילה ואז יש איסור אחר ומזה הרמב"ם מלבד שיוצא ראי' להדין דאבן העזר דאם אורח מקדש בחלקו דאינה מקודשת גם יוצא דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב דלא כתוס' מעילה הנ"ל דכתבו בפשיטות דגם במעילה לא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב ובתוס' קדושין מסתפקים בזה אבל להרמב"ם ע"כ כיון דבא המעילה בעת אכילה ע"כ לא אמרינן במעילה הכלל הנ"ל, דו"ק והתוס' קידושין דכתבו להדיא דבהא דבמעילה חייב המשלח משום כיון דאגבי' דוק וזה ע"כ גם על המשנה דאורחים מוכח דתוס' סוברים דאורח יש לו קנין אפי' קודם האכילה דוק בזה א"כ הדין דאבן העזר דאם מקדש האורח בחלקו אם מקודשת תלי' בתוס' ובשיטת הרמב"ם והנה מה שהוצאתי דהרמב"ם סובר דבמעי' לא אמרינן זה הכלל דזה נהנה לא יוכל להתחייב אחר יש לדחות הראי' דיש לומר דבעת האכילה קונה אז ואז המעילה לא בשביל הנאת האכילה רק בשביל ההוצאה דו"ק, ובאמת תמיה לי על תוס' קידושין הנ"ל דלמה להם לדייק דקנה מעת הגבהה הא בל"ה ניחא דכיון דלאו משום אכילה אך תוס' כתבו האמת דכן סוברים כן אבל הרמב"ם יסבור דקונים רק בעת אכילה, ומזה תצא ראי' דבעת אכילה עכ"פ קונים אך כשעינתי בזה ע"כ א"א לומר כן בהרמב"ם דאם נאמר בעת אכילה קונים נראה דקונים ע"י פיו אפי' כשעדין אינם אוכלים א"כ עדין לא בא איסור אחד דאוכל עולה ע"כ נראה דהרמב"ם יסבור כהר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב בד"ה אזמני' דאפילו בעת דאכילה אינם קונים והמעילה בא רק בשביל הנאה דוק בר"ן שם א"כ מוכח דהרמב"ם סובר כהר"ן דאין קונים כלל ובמעילה דמשוח בא בשביל הנאתם ונפשוט ספק של התוס' ומר"ן בודאי משמע כן דהמעילה בשביל הנאתם ונפשוט ספק של התוס' לדברי הר"ן דוק כי כללתי בזה הקונטרס הרבה חידושים דו"ק בעזהי"ת.