כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קה
הנה ראיתי סקירה במכתב עתי הלבנון מאדמו"ר הגאב"ד דק"ק נויארק יצ"ו לענין המבואר בשו"ע הלכות יו"ט בסי' תק"ה ס"א דביו"ט מותר לחלוב בהמה העומדת לאכילה לתוך האוכלין והנה בהלכות שבת איתא דאסור אפי' לתוך האוכלין יעיין בשו"ע בסי' ש"כ משום דאנן פסקינן כמאן דאמר דהגמ' מיירי דוקא ביו"ט משום דבהמה נחשב לאוכל כיון דמותר לשחוט ביו"ט אבל שבת כיון דאסור לשחוט הוי הבהמה פסולת יעיין היטב בשבת פרק חביות דף קמ"ה בתוס' שם ובשאר הראשונים ולפי"ז חקר הנ"ל האיך הדין לבני הישובים שדרים מחוץ לתחום ואין שוחט אצלם אם הם מותרין לחלוב לתוך האוכלין משום כיון דא"א להם לשחוט הוי הבהמה אצלם נחשב כפסולת, כך חקר הנ"ל אבל לפי ששמעתי מכמה מופלגי תורה שלא ישרו בעיניהם זה החקירה משום דאין דמיון לשבת דשבת אף אם איכא שוחט מכ"מ אסור לשחוט אבל ביו"ט אצל בני הישובים החסרון הוא משום שאין להם שופט אבל בעצם מותר לשחוט ע"כ לא נחשב לפסולת וסבר' ישרה היא למבין, אבל אני בא למלאות דבריו בסגנון אחר ואקדים דהנה איתא בשו"ע או"ח סי' תקט"ו ויעיין באו"ח סי' תקט"ו ויעיין באו"ח סי' ש"ז במג"א ס"ק כ' דפירות המונח חוץ לתחום אסור אם בא לתוך התחום ואסור לכל אדם לטלטלו משום דאקני' הבעלים מדעתו ואסור בשב"ז לכל העולם יעיין היטב שם במג"א בסי' תקט"ו ובסוף הסימן א"כ לכאורה יש לדון לבני הישובים הנ"ל דאסור הבהמה להם לאכול אפי' אם יבא שוחט ביו"ט וסכין בידו מכ"מ אסור להם לאכול מטעם מוקצה דאקצי' הבעלים מדעתם כיון דליכא שוחט בין השמשות ומגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא כמו בפירות המונפים חוץ לתחום דהתם נמי ליכא חסרון בפירות גופא מכ"מ הוי מוקצ' א"כ ה"ה הכא אף דהחסרון הוא משום דליכא שוחט מכ"מ מוקצה הוי א"כ ממילא הוי הבהמה פסולת כיון דאיכא איסור על גופא כמו בשבת ואין החסרון רק משום דליכא שוחט דאפילו אם יבא שוחט מכ"מ אסור להם לאכול א"כ איכא איסור על הבהמה גופא ונכון הוא א"כ יש מקום לחקירה הנ"ל, אבל באמת יש לדון הרבה גם בזה אף דגיסוך ליכא בהחקירה זו מכ"מ לדינא יש לדון בזה הרבה ראשית יעיין במג"א בסי' תקט"ו מה שמאריך על השו"ע והעלה דדוקא אם פירות של ישראל מונח מחוץ לתחום משום דאיכא גילוי דעת שאקצן מדעתו משום דאם לא הי' אקלו הי' מביא מערב שבת תוך התחום משמע דוקא היכא דאיכא גילוי דעת אבל הכא ליכא גילוי דעת דאקצן וזה לא נקרא גילוי דעת מה שלא הביא שוחט מערב שבת יו"ט משום שמא לא הי' לו וסברא ישרה היא למבין א"כ יש לדון הרבה דלפי דברי המג"א אם יבא שוחט ביו"ט דמותר להם לאכול משום דלא דמי' לפירות המונחים מחוץ דו"ק ונופל כל הבנין הנ"ל דהבהמה לא הוי הוי מוקצה כלל דהחסרון היא רק משום דליכא שוחט אבל אם יבא שוחט מותר לאכול אבל באמת דברי המג"א צריכין ביאור דהנה לפי השקפה ראשונה משמע דבעינן גילוי דעת אבל באמת לא משמע כן בסוף ביצה בענין המבואר שם בהמות הלנות חוץ לתחום דאסור לשוחטם אפי' אם באו תוך התחום וקאמר שם הגמ' הטעם דהדין הוא אפילו לר' שמעון דלית לו מוקצה משום דהוי כגרוגרות וצימוקין יעיין היטב שם וסברא זו דגמ' הוי סברת המג"א דגלוי דעתו וזה משמע דדוקא לר' שמעון נצרך לסבר' זו אבל אנן דפסקינן דלא כר' שמעון אין צריכין לסבר' זו יעיין באו"ח סי' תצ"ו דאיכא פלוגתא אם הלכה כר' שמעון או לא יעיין שם היטב א"כ אם הלכה כהחולקים על ר' שמעון ואין צריכים אנו לסברת המג"א לכך אני לומד במג"א כונה אחרת אף דלשון המג"א אינו משמע כן דהנה עיקר יסוד דברי המג"א שם קאי להוכיח דלא כהרמ"א אם ישראל שולח דורן ע"י עכו"ם והביא עכו"ם בשבת מחוץ לחתום דאסור משום עוקצה והקשה ע"ז המג"א מפירות הפקר שבא מחוץ דמותר לטלטל לכן מחלק בין זה ואני לומד כונתו כך דהנה עיקר מוקצה דוקא בדבר שיודע מזה ואקצי' מדעתו אבל בדבר שאין יודע מזה כלל לא שייך מוקצה לכך לא שייך מוקצה בפירות הפקר יעיין היטב בזה ויבין כונתו א"כ לפי"ז נופל הבנין שבניתי על המג"א דאין כונתו שיהי' גילוי דעת רק העיקר שיודע מזה ובחקירה הנ"ל יודע מזה ואקצו' מדעתו, אבל יש לדון להיתר מטעם אסר הנה איתא בשולחן ערוך או"ה בסי' תקי"ח אם הי' פירות בבית סתום ונפחת בשבת נוטל ממקום שנפחתו. הסבירו שם הטעם משום דבעצם על הפירות ליכא איסור אלא דדבר אחר מונע מלאכול לכך אם נפל הסיבה מותר לאכול. והקשה שם הת״ז על הדין הזה מסי' תקט"ו מפירות הבא מחוץ לתחום דאסור דקשה דבפירות הבא מחוץ לתחום נמי ליכא איסור על הפירות בעצם רק איסור תחום רביע עלי' דוק היטב בדבריו, ורוצה לסתור עפי"ז הדין דפירות הבא מחוץ ובאמת מותר, ואני לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהנה לא על שולחן ערוך תלונתו רק על כגמ' מפורשת היא בסוף ביצה דבהמות הבאות מחוץ לתחום אסור לאכול מטעם מוקצה אלא ע"כ מוכרחין אנו לחלק בין בית שנפחת משום דהתם הפירות ת"י א"כ לא אקצי' דעתו מזה אבל הכא כיון שהוא רחוק הרבה מהפירות אקצי' דעתו מזה וסבר' ישרה היא א"כ לפי"ז יש לנו היתר לבני הישובים הנ"ל דאם יבא שוחט דמותר להם לאכול משום דלא שייך הכא מוקצה ודמי' לבית שנפחת א"כ חוזר הסבר' דלעיל משום דלא דמי' לשבת דהחסרון הוא רק משום דליכא שוחט אבל אם יבא שוחט מותר לאכול. ובזה נתחזק דברי הגאון בעל אבן העוזר בהלכות שבת בסי' שס"ג באדם שקיבל שבת מותר לומר לאדם דלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה והדין הזה הוא מהרשב"א דלומד זאת מהגמ' שבת דמותר לומר לאדם שמור פירות שבתחומך משום כיון דלהשלים מותר לא אזלינן בתר המשלח א"כ הכא נמי הכא אזלינן בתר השליח וסלק הר"ן עליו דאינו דומה לזה דהתם מותר להמשלח בעצמו ע"י בורגינין והקשה הב"י על הר"ן דהכא נמי מותר אם לא הי' קיבול שבת עליו והקשו כולם על הב"י דאין דמיון בהיתר הבורגינין גם עתה יוכל לבא לידי היתר ע"י בורגינין אבל התם כיון שקיבל שבת עליו אין לו היתר עכשיו ומאי שייך להתיר בשביל מה שהי' יכול להיות היתר כיון דסוף כל סוף עתה אין היתר והעלה הגאון אבן העוזר דגם היתר הבורגינין הוא רק שהי' יכול להיות היתר אם הי' בורגינין מערב שבת יעיין שם היטב יעיין לעיל בסי' ה', ובזה נתחזק דבריו דהנה איתא בשו"ע בס' ש"י דמותר לומר לחברו שמור לי פירות שלי שמונחים מחוץ לתחום כיון דמותר הוא בעצמו ע״י בורגינין א"כ אם אמרת כסברתם דההיתר דעבר אין סבר' כלל להתיר בשביל זה א"כ הכא מאי שייך להתיר כיון דאפי' אם יהי' היום בורגינין אסור להביא מטעם מוקצה אלא ע"כ מוכח דההיתר הוא מה שהי' יכול להיות היתר אם הי' בורגינין מערב שבת א"כ הכא נמי הכא, ועוד יש לדון בענין הקודם להתיר מטעם אחר ובזה הדברים יש להמליץ בעד הט"ז בסי' תק"ה בסק"א מה שהעלה שם דאם אין עומד החלב לעשות מהם גבינות לסחורה מותר לחלוב לתוך האוכלין יעיין שם היטב והקשה עליו הנשמת אדם בהלכות יו"ט דהנה הסוברים כך הולכים לשיטתם דגם בשבת מותר לחלוב לתוך האוכלין משום דבשביל האיסור לא נעשה הבהמה לפסולת אבל להסוברים דהאיסור עושה הבהמה לפסולת א"כ מאי נ"מ אם אין עומד החלב לעשות גבינות מזה מכ"מ הבהמה היא מוקצה א"כ בשביל איסור המוקצה הבהמה נחשב לפסולת, כך הקשה הנ"ל עליו, אבל יש לפלפל בזה בענין חדש דהנה הרשב"א בחידושיו על שבת קאמר טעם החולקים דגם בשבת הבהמה נחשב לאוכל משום דחזי' לחולה שיש בו סכנה או לעכו"ם והטעם החולקים דבשבת הבהמה הוי כפסולת משום דאכילת עכו"ם לאו שמי' אכילה כמו שמצינו בענין עירובין דאכילה הראוי' רק לעכו"ם לאו שמי' אכילה ומה שחזי' לחולי שיש בו סכנה זהו טעם החולקים א"כ לפי"ז יש לדון הרבה דבמוקצה נחשב הבהמה לאוכל דהנה איתא בתשובת רע"א בסי' ה' חקירה אם מותר פירות מוקצה לחולה שאין בו סכנה, והעלה שם דתליא במחלוקה להסוברים דשבות מותר לחלל בשבות לחולה שאין בו סכנה מותר נמי מוקצה דלא דמיא לשאר איסורי אכילה דרבנן ועיין שם באריכות א"כ לפי"ז יש לדון דבהמה לא נחשב לפסולת משום איסור מוקצה כיון שחזי' לחולי שאין בו סכנה וזה שכיח דו"ק, אלא דראיתי בחתם סופר לאו"ח דלא אמרינן הואיל שחזי' לחולי שאין בו סכנה משום דאף החולי שכיח מכ"מ לא שכיח שיצטרך לרפואה זו אבל באמת יש דהנה רפואת החלב הוא שכיח ועוד יש להוכיח מגמרא שבת דף ק"ח דאמרינן הואיל שחזי' לחולי שאין בו סכנה יעיין שם בתחלת העמוד א"כ יש יסוד מזה לדברי הט"ז וגם יש להתיר לבני הישובים מזה הטעם, אבל יש לדון דאין לסמוך ע"ז הטעם מתרי טעמא דאף אם תאמר דמותר לחולה שאין בו סכנה פירות המוקצים מכ"מ לא שייך לומר דנחשב אכילה בשביל דחזי' לחולי ועיין בתשובה הנ"ל דאין מותר להניח עירוב במוקצה אף דראוי לחולי שאין בו סכנה מכ"מ אכילת חולה לא נקרא אכילה כיון שאין מותר אלא בשביל רפואה וסברא זו איתא במשנה למלך בהלכות אישות דמה שראוי לחולה לא נקרא ראוי איתא להדיא בנשמת אדם שהביא בשם ראשון אחד מפורש דמוקצה אסור לחולי שאין בו סכנה א"כ דברי הט"ז צ"ע וההיתר דבני הישובים הוא מטעם הקודם דהוכחנו דלא הוי מוקצה באופן כזה. כ"ז בקונטרס הוא מטל ילדותי ותודות לד' שהרבה דברים מחודשים נמצאים דו"ק. והנה להוסיף דיש להביא ראי' דלא אמרינן הואיל ואי חזי' לחולי שאין בו סכנה דאל"כ לשיטת הסוברים דשבות מותר בשביל חולי שאין בו סכנה א"כ קשי' בשבת דף מ"ג ע"א הואיל ואי בעי עבר ותיקנו מתוקן למה זה הטעם כי' יוכל לומר טעם הואיל ואי איתרמי חולי שאין בו סכנה מותר לתקן לכתחלה בעדו אלא לא אמרינן הואיל ואי חזי' לחולי שאין בו סכנה ומוכח מזה כהחתם סופר והחתם סופר חולק שם עם הגאון רע"א זצ"ל ויש לעיין עפי"ז בגמ' שבת דף ק"ח הנ"ל וצ"ע בזה יעיין לעיל בסי' ל"ו וק"י לענין מוקצה לחולי שאין בו סכנה.