כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק ב· רבי שלמה נתן קוטלר
הלכות סוכה · סימן קג
בחיי אדם בכלל ק"ה בהלכות חוה"מ בנשמת אדם סי' א' יעיין בדבריו וכתב הב"י דמיירי במגי' לצורך רבים ושרי לי' מדין צרכי רבים וכו' ולדעת המג"א י"ל דמיירי אפי' ליחיד ומותר מטעם ספ' דבר האבד וכו' אלא ודאי משמע דלב"י ספק אסור וכו' כתבתי בגליון דיש לדחות ראי' דהב"י לשיטתו דחוה"מ מדאורייתא אסור יעיין בב"י שהכריע כן רק ראי' השני' מה שמפרש הב"י דברי הרא"ש שספק ומכ"מ אסור מזה ראי' אלימתא דהרא"ש סובר דמלאכת חוה"מ אין אלא מדרבנן ומכ"מ אסור בספק, אך צ"ע באמת אמאי אסור לשיטת הרא"ש בספק דבר האבד כיון דלשיטת הרא"ש מלאכת חוה"מ אין אלא מדרבנן אסור א"כ לא הוי אלא ספק איסור דרבנן וספיקא באיסור דרבנן יש להקל, ויש לומר כיון דהוי אסמכתא מקרא חמור ביותר משאר איסור דרבנן יעיין בתוס' שבת דף ל"ד ע"א ד"ה לא קשי' דכתבו דכיון דהוי אסמכתא החמירו בספק, אך יש לדחות דהתם שאני כיון דנולד הספק גם לדאורייתא יעיין שם שהמשנה קאי כהמ"ד דגזרינן שבות בין השמשות רק בג' שבותים הקילו משום דקילא ע"כ היכא דהוי אסמכתא לא הקילו ודמי' לשאר שבותים החמורים ולא משום דאסמכתא חמור משאר שבותים אלא דלא קילא א"כ ראי' להיפך אדרבא דאסמכתא לא חמור משאר שבותים אלא דלא קולא והראוי לתמ"ד דלא גזור על שבות בין השמשות גם בעירובי תחומין מותר מוכח מזה דגם באיסור דרבנן הלמוד מאסמכתא ג"כ מותר בספק א"כ קשי' על הרא"ש דהוא סובר דחוה"מ הוא מדרבנן ומכ"מ אסור בספק דבר האבד ע"כ לענ"ד נראה לתרץ עפ"י הכלל שהוצאתי מכבר דהיכא דיוכל הספק להתברר ממילא בזה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"כ דילמא יתברר אח"כ שהי' יוכל למכור בשוק הבא ע"כ אסור, וכן ראי' מב"י נופל לפי"ז ולפי"ז ספק שאין יוכל להתברר בודאי מותר לשיטת הרא"ש דאסור רק מדרבנן ולדידן כיון דהוי ספק אם מדאורייתא אסור או רק מדרבנן א"כ הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן דוק בש"ך ביו"ד בסי' פ"ז לענין ציד דגים ע"כ לענ"ד כן הכרעתי בספק שיוכל להתברר אח"כ ואפשר יתברר שהי' איסור אסור אפי' ע"י נכרי אף דהוי שבות דשבות עפ"מ כיון דיוכל להתברר אפשר דאסור אפי' בתרי דרבנן, ועוד כיון דשמא מלאכת חוס"מ אסור מדאורייתא א"כ הוי ספק אם הוי תרי דרבנן ע"כ אסור היכא דיוכל להתברר אפי' ע"י נכרי והיכא דלא יוכל להתברר אז מותר אפי' ע"י ישראל.
והנה אכתוב כאן שאלה שאחד שאל ממני אם מותר לכתוב מכתב בחוה"מ שספק לו אם ישיג ע"י מי לשלוח בחוה"מ, אמרתי שעיקר ההיתר לכתוב איגרת הוא מפני שהוי מלאכת הדיוט ומותר לצורך המועד, והנם יש להוכיח דלצורך המועד הוא אינו דוקא מפני הנשלח אלא מפני השולח שהוא מרגיע רוחו בזה במה ששולח לחברו וזה צורך יו"ט ע"כ אמרתי שאף בספק אם יוצא תועלתו ג"כ משביע ומרגיע רצינו במה שיש תקוה ששולח מכתב לחברו ויש תקום שימצא ע"י מי לשלוח [היינו באופן שכשימצא ע"י מי לשלוח לא יהי' פנאי אז לכתוב ומובן] וראי' שעיקר מפני השולח הוא דאם מפני הנשלח הי' להיות נ"מ אם יגיע לו בחג או לאחר החג אלא מדסתמו ע"כ ראי' שמטעם השולח הוא, א"כ אפי' בספק וזה מוסכם בסבר' ע"כ מותר אפי' היכא שיוכל להתברר אח"כ שלא יהי' לו עי מי לשלוח וגם אמרתי דיש סברא דגם ספק נקרא צורך יעיין בהגהות רע"א זצ"ל בהלכות שבת לענין אם אדם שלא מל אם מותר למול ביו"ט ומצדד דגם ספק נקרא צורך ע"כ לא דמי' לספק דבר האבד דוק בזה כי זה ענין מחודש בעזה"י בהלכות ראש חדש בכלל קי"ז בסעיף י' אין אומרים הלל בבית אבל בר"ח וא"צ ג"כ לאומרו אח"כ בביתו דאינו חוב כ"כ אבל בחנוכה אומר כל אחד ואחד בביתו כתבתי בהגליון יעיין בשו"ע של הגרש"ז זצ"ל בסי' קל"א סעיף ה' דפסק דצריך לאומרו אח"כ בביתו בר"ח ובחנוכה אומרים אפי' בבית האבל אומר בחנוכה דוק שם.