אור ברסלב

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר

סימן סה

סימן סד

באומר השכחה הנ"ל דף י"ג כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה וכו' ר"א אומר בלאו וכו' דין זה לא נזכר באחד מן הפוסקים ולא ידעתי טעמא ומפלפול דש״ס דפריך אלא מעתה הקורא לשרה שרי וכו' מתיב ר"י ב"א אתה הוא וכו' משמע קצת דלאו אסמכתא היא דאי אמרי דחכמים בלבד דמשום כבודו של אברהם חששו וקרא דנקיט הוי רק דרך אסמכתא א"כ מאי מקשה משרה, שוב מצאתי דז"ל המרש"א בח"א סוף ד"ה אברם הוא אברהם וכו' ודע כי הקורא לאברהם אברם לא זכרהו הפוסקים דאית בי' לאו ועשה ואפי' לא הי' רק אסמכתא בעלמא הוה להו להזכיר דאית בי' מיהא איסורא וצ"ע ודו"ק עכ"ל והמג"א סמוך לסוף סי' קנ"ו כתב הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו] עכ"ל של האומר שכחה.

ולענ"ד תלי' זאת הדין בהדין דר' יהודה דסובר דיוצא מבבל לא"י עובר בעשה והנה בברכות ובשאר מקומות איתא דשאר אמוראים סוברים דמותר ליוצא מבבל לא"י ומשמע דפלוגתתם תלוי בזה היינו היכא אם הקב"ה אומר בדרך עונש שכן יהי' כמו שאמר בבלה יובאו וכו' או אם אמר בדרך הבטחה שכן יהי' כמו שאמר לאברהם שמך יהא אברהם ולא יקרא עוד אברם ולא אמר בדרך לאו או שם לענין ליוצא מא"י לא אמר בדרך עשה שמחויב כל אדם שהוא בבבל להיות בבבל אלא אמר בדרך שכן יהי' וכן לאברהם לא אמר בדרך איסור שאסור לקרא שמו אברם אלא בדרך שכן יהי' שלא יקרא א"כ חלי' זה הדין בדין דאם מותר ליוצא מא"י מבבל לא"י אם מה שאמר הקב"ה בדרך שכן יהי' או שכן לא יהי' כמו באברהם אם הוא לאו או עשה כל אחד לפי מה שאמר הקב"ה אם אמר בדרך שלא יהי' הוה לאו או אמר שכן יהי' הוה עשה בזה פלינו דר' יהודה דסובר דאסור לצאת מבבל לא"י סובר אפי' באופן שאמר רק הקב"ה בדרך הבטחה ג"כ נעשה ציווי וכן יסבור דאסור ליקרא לאברהם אברם דהתם נמי אף שאמר רק בדרך הבטחה מכ"מ נעשה ציוי והנך דסוברים דמותר ליוצא מבבל לא"י ומשמע דהלכה דמותר לצאת מבבל לא"י שכן דעת הרבים בגמ' דמותר לצאת מבבל לאי הם סוברים כיון דהקב"ה לא אמר בדרך ציווי אלא בדרך שכן יהא לא הוה עשה הגם דחזינן דרצונו של הקב"ה להיות כן מכ"מ כיון שלא אמר בדרך ציווי לא הוה ציווי ולכן מותר לצאת מבבל לא"י וכמו כן הכא נמי לענין לקרא אברהם אברם לשיטתם הם בודאי סוברים דמותר כיון דלא אמר דרך ציווי רק דרך הבטחה דו"ק וזה חידוש נכון הוא בעזהשי"ת.

אגב אורחא אעתיק מה שכתוב עוד אלי בענין זה דצ"ע לר' יהודה דסובר דהיוצא מבבל לא"י עובר בעשה הא אין הנביא רשאי לחדש מצוה חדשה כמו שאיתא בכמה מקומות בגמ' ובפוסקים ואין לתרץ דהנביא התקין מעצמו לא בשם ד' יתברך זה אין משמע מדברי ר' יהודה, וכן מראי' מקרא משמע שהוא בשם ד', א"כ נשאר הקושיא שאין הנביא רשאי לחדש הגם שנתחדש בשביל עונתם מכ"מ אין ניחא דמשמע דכללא הוא דאין הנביא רשאי להוסיף מצוה חדשה בשם ד' יתברך אף שנשתנה המצב כעת ממצב מעמד הר סיני שבעבור זה הוכרח להוסיף מכ"מ כללא קא כייל דאין הנביא רשאי לחדש ולהוסיף מצוה חדשה בשם ד' יתברך אלא שאם תיקן מעצמו לפי ההכרח בזמן הדור לחזק דברי תורה.

אך אעפ"כ ההכרח יאלצני להוציא מזה ענין כללי הא דאין הנביא רשאי להוסיף היינו דוקא אם לית סיבה שנשתנה עתה להוסיף ולא הי' זה הסיבה במעמד הר סיני אלא להיפך שמצבו עתה כמו מעמד הר סיני אז אסור להוסיף אך אם נשתנו הטעם יוכל להיות שהקב"ה נתן אז מצוה להנביא בשם ה' ומחויבים אנחנו להאמין להנביא, אך יש לתרץ באופן אחר כמו שמתרצים הגמ' ותו' בכמה מקומות דהלכה למשה מסיני ואסמכי אקרא כן יוכל להיות בזה הדין דהלכה למשה מסיני ניתנה אם ישראל יהיו חטאים לה' יתברך ויהיו גולים לבבל אסור לצאת משם אלא אסמכי אקרא. א"כ לפי"ז נופל הכלל שהוצאתי מזה לעיל דיש לומר דאף היכא שנשתנה הטעם ג"כ אין להנביא להוסיף אך מאוד דוחק האופן האחרון וניחא ביותר האופן הראשון.

ועוד יש להוכיח דמותר לקרא לאברהם אברם דאל"כ הי' לר' שמלאי בסוף מכות לחשוב תרי"ד מצוות, ועוד דאם אסור הי' אסור אף לבני נח כמו הכלל שמצוה שנאמרה ולא ישנין אף לבני נח נאמרה א"כ הברייתא בסנהדרין דף נ"ז ע"א שחושב ז' מצות לבני נח הי' לחשוב ח' אך זה ניחא לתרץ אם הי' הדין דר"א דאורייתא א"כ לפי"ז הי' מוכח מסוף מכות ומסנהדרין דף נ"ז דמותר לקרא אברהם אברהם אך אם נאמר דר"א סובר דמדאורייתא אסור קשי' עליו מר' שמלאי ומברייתא דהוא אמורא והם תנאים והאיך פליג הוא עליהם אלא מוכח דע"כ רק אסמכתא בעלמא א"כ אין ראי' מזה לסתור דבריו של ר"א מר' שמלאי כיון דגם ר"א מודה דמדאורייתא מותר רק אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן רק אסור [ע"כ התירוץ] על מה שהשמיטו הוא רק בשביל הנ"ל שתליתי זאת בדברי ר' יהודה בהדין דאסור ליוצא מבבל לא"י] א"כ מוכח דגם דין דר' יהודה אסמכתא בעלמא א"כ נופל קושיתי דאין הנביא רשאי לחדש ודבר נכון הוא לענ"ד.

וכן איתא בברכות דף נ"ז ע"ב סוף העמוד לקיים מה שנאמר וטאטיתי' וכו' והתם רק אסמכתא בעלמא כן דברי ר' יהודה דאסמכתא בעלמא וכו' וכן דברי ר' אליעזר שעובר בלאו הקורא לאברהם אברם וכו' הוא רק אסמכתא והחולקים על ר' יהודה חולקים על זה הדין דר"א בברכות דף י"ג ומרבא דהוא בתרא, ברכות נ"ז ע"ב הנ"ל אין ראי' שהוא החמיר על עצמו דו"ק, וניחא בזה שהשמיטו כולם הדין דקורא לאברהם אברם עובר בעשה או בלאו דוק, ובדברי זה ניחא מה שהשמיט הרמב"ם והטוש"ע הדין דמחזיק במחלקה עובר בלאו ולדברי ניחא, דהנה ולא יהי' כקרח ועדתו ג"כ לא נאמר בלשון ציווי רק בדרך יעוד ותלי' בהפלוגתא בדברי ר' יהודה והחולקים עליו כן נראה לענ"ד.

אך לאחר כתבי זאת ראיתי שנעלם ממני גמרא מפורשת כתובות דף י"א ע"א ור' זירא ההוא בכלי שרת כתיב מוכח דהחולקים על ר' יהודה נמי סוברים היכא דהקב"ה אמר אפי' לא בדרך ציווי רק בדרך יעוד מכ"מ רצונו של הקב"ה נעשה ציווי דו"ק, א"כ לא מצינו בזה פלוגתא א"כ עדיין קשי' מדוע השמיט הרמב"ם וכל הפוסקים את הדין דברכות דף י"ג ע"א הנ"ל, אך אפשר ר' אליעזר סובר מדאורייתא אסור כאשר הוכיח האומר השכחה הנ"ל ככתוב בריש הסימן לעיל א"כ לפי"ז ע"כ מוכרחין אנו לומר שלא ידע הברייתא דר' שמלאי וגם הברייתא דבן נח מצוה רק על ז' ולא על ח' או שיש לו סעד אחר שמצא חולק על ר' שמלאי ועל הברייתא דז' מצות רק בן נח [ויש לחפש כמדומני שיש באמת חולקים על ר' שמלאי וגם על הברייתא דרק דז' מצות נצטוו בני נח] ע"כ לפי שקיי"ל כר' שמלאי וגם קיי"ל דרק ז' מצות מוכרחין אנו ע"כ לחלוק על דברי ר"א שסובר דאסור דמר' שמלאי ומהברייתא דרק ז' מצות מוכח דמותר דאם הי' אסור הוה תרי"ד מצות וגם שם הי' אסור הי' אסור אף לבני נח דו"ק.

תוכן העניינים

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה