כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר
סימן מט
בחקירת השג"א לענין אם יש לפניו שתי מצות אחת הוא רשות ואחת הוא חובה דהיינו מצות ציצית ומצות תפילין פסק השג"א דאיזה שירצה יקדים ונופל בזה כל הכללים, כן העלה הנ"ל. ועפי"ז דנתי לעיל בסי' כ"א על הדין דא"ר המובא בספר חיי אדם שהוא פסק לגבי ברכת שהחיינו דמברך שהחיינו קודם משום דחיוב דשהחיינו בא קודם דמצד הדין מחויב לברך שהחיינו תיכף שראה אלא המנהג הוא לברך בשעת אכילה אבל החיוב דשהחיינו בא קודם ע"כ מברך שהחיינו קודם כסברת בית שמאי שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ואף דבית הלל פליגי ע"ז רק מטעם שיש סברא אחרינא כנגדה אבל זאת סוברים בית הלל נמי דמעלה היא מה שהחיוב בא קודם כן העלה החיי אדם בשם הא"ר אך לפי דברי השג"א דברשות וחובה איזה שירצה יקדים וכיון דשהחיינו הוא רשות יעיין עירו' דף מ' ע"ב אקרא חדתא לא הוה אלא רשות דוק שם א"כ לדברי השג"א הנ"ל איזה שירצה מהן יקדים. כן הערתי שם בסי' הנ"ל אך בעיקר דברי השג"א הנ"ל לענ"ד להוכיח דלא כדבריו
הנה איתא בשולחן ערוך או"ח בסי' רל"ה אם אדם רוצה להתפלל שתי התפילות תפלת מנחה גדולה ותפלת מנחה קטנה פסק השו"ע הנ"ל דמתפלל תפלת מנחה גדולה רשות ותפלת מנחה קטנה חובה וכתב שם הביאור הגר"א זצ"ל דזאת עפ"י פסק הרמב"ם דפסק דאין אדם רשאי להפפלל לכתחלה מגחה גדולה אלא בדיעבד אם התפלל מנחה גדולה יצא משום הכי פסק דמתפלל מנחה גדולה נדבה ומנחה קטנה חובה אבל הרא"ש דמתפלל מנחה גדולה חובה ומנחה קטנה נדבה דמשום דהוא פסק דרשאי להתפלל לכתחלה מנחה גדולה ולפי"ז פסק דחובה ונדבה חובה קודמת א"כ מוכח מזה להדיא דלא כהשג"א דבאחד חובה ואחד רשות דיש בידו להקדים איזה מהן שירצה דהרא"ש פסק להדיא דלא כדבריו דחובה ונדבה חובה קודמת ואף הרמב"ם לא פליג אלא רק בשביל שיטתו שאסור להתפלל לכתחלה מנחה גדולה, אבל זולת זה הטעם הי' הרמב"ם מודה לשיטת הרא"ש דחובה ונדבה חובה קודם א"כ מוכח דלא כהשג"א הנ"ל, ומהגר"א זצ"ל ג"כ ראי' דלא כהשג"א דהנה הגר"א זצ"ל הביא ראי' לסברת הרא"ש מגמ' ברכות אם יש לאדם שתי תפלות אחת היא חובה ואחת היא תשלומין החוב קודם א"כ מכש"כ חוב ורשות, והנה אם הי' סובר כהשג"א נופל ראיתו דו"ק, (ואינו יודע אם הגר"א זצ"ל מביא ראי' מדעת עצמו או משל הרא"ש]:
א"כ כיון דהוכחתי דלא כהשג"א דבחובה ורשות יש מעלה להחובה נגד הרשות א"כ לפי"ז יפה הערתי לעיל בסי' כ"א גבי הדין דאליהו רבה מברך קודם הברכה ואח"כ שהחיינו והנה כיון שהוכחנו דלא כשג"א בדין זה בענין חובה ורשות קשי' לפי"ז שהוכחנו במקום אחר בהחקירה שחקר ג"כ השג"א בענין דאורייתא ודרבנן אם יש דין קדימה שם במקום אחר הוכחנו כהשג"א בזה דאין קדימה להדאורייתא נגד הדרבנן ולכאורה הוה כטעמי' דרבנן לגבי' דאורייתא רשות קרי' להו א"כ לפי"ז גם בנדבה וחובה נמי כן ולפי"ז קשי' אהדדי דהנה בחובה ונדבה הוכחתי בסימן זה דלא כדבריו ובענין דאורייתא ודרבנן הוכחתי במקום אחר כדבריו ולכאורה קשי' אהדדי יעיין בשג"א [הנה החקירה דרבנן ודאורייתא הוא בסי' כ"ב והחקירה דרשות ומצוה הוא בסי' כ"ח].
אך לענ"ד ליתן מושג אחר בענין החקירה דאורייתא ודרבנן אם יש דין קדימה להדאורייתא נגד הדרבנן דהנה הטעם של השג"א משום דרבנן לגבי דאורייתא נחשב לרשות אינו מובן דכיון דהתורה מחייבת אותנו לשמוע לדברי חכמים והנה הגמ' אמר בשבת דף כ"ג דהיכן ציונו התורה על דרבנן הוא משום לא תסור א"כ מאי דמיון זה לרשות, ושנית עיקר יסודו מפני שדברים הרשותים יכולים לעשות קודם המצוה ולא שייך דין קדימה בזה רק אסור מפני שאפשר להמשך ולבטל המצוה ע"כ בזה מדמה אם נעורר את המעלה דדאורייתא לגבי' דרבנן א"כ אדרבא אין נ"מ כלל דרשות מותר להקדים כן עיקר יסודו, אבל לענ"ד אין דמיון כלל ויש לדמות זאת להדין דתלמיד חכם אין רשאי להקדים לפניו כהן ע"ה רק דוקא בדרך חוק כהונה אבל בדרך רשות מותר א"כ הכא נמי הכא דדברים הרשותים מותר להקדים קודם מצוה דאין עושה זאת בדרך כבוד מצוה משום הכי אין זילותא להקדים הרשות להמצוה אבל במצוה דרבנן שעושה בדרך מצוה הוה זילותא לגבי' דאורייתא כיון דקילא היא מן הדאורייתא והאדם עושה הדרבנן בדרך כבוד מצוה ובפרט היכא שיש להדרבנן מעלת התדיר ומקדים לה בדרך חוק ומשפט בודאי הוה זילותא להדאורייתא ולא דמי' לרשות דאין מקדים אותה בדרך חוק ע"כ לענ"ד דינו של השג"א אמת אבל לא מטעמי' דהנה יש לומר להיפך כיון דהתורה ציותה לא תסור מדבריהם א"כ הוה דין תורה ממש והנה הדברים ארוכים שבדברי תור בזה אם דרבנן אסור מדאורייתא, ידוע הפלוגתא בין הרמב"ן להרמב"ם] והנה הבעל מסילת ישרים בספרו דרכי החכמה להדיא מה שספק דרבנן לקולא אינו אלא כמו שיש בתורה גופא מצות מצות חמריות וקלות וכולם הוה דאורייתא הקלות כמו החמורות כן הוא בדרבנן הוא ד"ת דממש אלא שיש לה קולא מכל המצית דאורייתא דהם אמרו והם אמרו, הם אמרו דודאי מחויב והם אמרו בספיקותם להקל אבל הודאי הוא דאורייתא כמו שאר דאורייתא א"כ לפי"ז אין להקדים הדאורייתא נגד הדרבנן כמו כמו שאין להקדים החמורים בדברי תורה נגד הקלים שבדברי תורה דהכלל הוא רק מקודש ושאינו מקודש מקודש קודם אבל חמור וקל דהחמור קודם לא מצינו א"כ ניחא דין הזה של השג"א שאין לדאורייתא שום קדימה על הדרבנן, אבל תלוי בהכללים אם אחד מהן תדירה אפי' אם הדרבנן תדירה מי הן שהיא תדירה היא קודמת, אבל לא מטעמי' דהוה כרשות אלא להיפך שהיא נחשבת כדאורייתא, ויש לעיין בזה במה שחקרו האחרונים אם ראוי דרבנן מקרי אינו ראוי מדאורייתא, ויש לעיין זה ביו"ד בסי' כ"ח בפרי מגדים ובחידושי רע"א זצ"ל ובשאר אחרונים. והנה הסבר' זו מצאתי בספר זכר יהוסף בחידושי ברכות דף ט"ו ע"ב ועיין שם.
ועפ"י זאת יש לעיין לגבי ציצית ותפילין דלפי"ז תפילין קודמים משום דהם חובה והציצית אין אלא רשות, ועוד דהתפילין הם בעצם קודש יותר מציצית, ועיין בשג"א בסי' כ"ח, ולפי דברי יש לפסוק דתפילין קודמין, דכיון דהוכחתי לעיל דחוב קודם לרשות, אלא שכבר נהגו להיפך, ובאמת צ"ע טעמו של המנהג הזה.
והנה אגב אבאר בענין זה מה ששייך לחלק שני או"ח, דהנה איתא בשו"ע סי' תרפ"ד סעיף ג' בהגה שם דכתב שם בהגה אם טעה והתחיל לקרא בשל חנוכה פסק שם דצריך להפסיק לקרא בשל ר"ח משום דר"ח תדירה, והקשו שם כולם אמאי הא אין מעבירין על המצות עדיף מתדיר והביא הנתיב חיים ראי' לזה דאין מעבירין על המצית עדיף מתדיר מתו' יומא דף ל"ג ד"ה אין מעבירין דקאמר שם התו' וא"ת ל"ל קרא דשירי הדם היו נשפכין על יסוד מערבי, אמאי לא נפקא זאת מדריש לקיש דאין מעבירין על המצות ומאי קשי' הא יסוד דרומי הוה תדירה לכל הקרבנות של צבור נשפכין שמה, ולא מוכח דאין מעבירין דוחה את התדיר עכ"ל.
ולענ"ד אין מזה ראי' דאין מעבירין דוחה את התדיר דשירים לא מיקרי תדיר, דאם לא הי' שירים אינו מחויב דוקא לדקדק שישאר שירים אלא אם נשאר מחויב הוא לשפוך השירים במקום שצותה התורה לשפוך, ומבואר סברה זו בשג"א בסי' כ"א לגבי ברכת המזון דלא מקרי תדירה משום דאין מחויב הוא לאכול דאבעי לא אכיל פת וזה מצוי רק נקרא, וכן שירים נמי רק מצוי, ועיין זבחים דף צ"א ע"א דמצוי לא הוה תדיר אלא ממקום אחר מבואר דאין מעבירין דוחה את התדיר מהאיבעי' דזבחים אם קדם ושחט לאינו תדיר ברישא ופסק הרמב"ם דמקריבין קודם שאינו תדיר משום דאין מעבירין על המצות אלמא אין מעבירין עדיף מתדיר, ועיין מזאת בשג"א בסי' כ' ובסי' י"ז ובסי' כ"ח בסוף הסימן ומבואר זאת שם היטב, ע"כ צ"ע על הרמ"א הנ"ל, ועיין במג"א שם בסי' הנ"ל ס"ק ה' כתב שם משום דמעכבות דדמיא להקדים תפילין של ראש לשל יד, ועיין ע"ז בהט"ז דסתר זאת הטעם דהטעם דמעכבת לא שייך וחידש שם על הט"ז דהוא הביא הגמ' דזבחים הנ"ל ולא סתר משם דינו של רמ"א אלא הביא רק לסתור הטעם הנ"ל ולא את עיקר הדין ובאמת מזה סתירה על עיקר הדין דרמ"א, וראיתי בדגול מרבבה שכתב דלעיל פסק המג"א בסי' קמ"א דיגמור בשל חנוכה ואח"כ בשל ר"ח, ולפענ"ד דצ"ע דבריו של הדגול מרבבה דמשם אין ראי' כלל דהנה המג"א כתב שם להסוברים דצריכ' ברכה אחרת ומשום הכי כתב לגמור בשל חנוכה כדי שלא יעשה ברכה לבטלה כיון דבל"ה איכא מ"ד דיקרא בשל חנוכה תחלה אבל לשיטת הסוברים דאין מברכין ברכה אחרת ליתא הטעם דמג"א, א"כ כיון דזה הדין נשאר בספק ומספק אין מברכין ברכה אחרת א"כ ליתא הטעם דמג"א וממילא המג"א סובר כהרמ"א, ומה שכתב הט"ז הטעם דאין להכניס עצמו בספק ברכה אינו מבין אף דקיימ"ל דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה, ועיין זאת במג"א בסי' י' ס"ק י"א יעיין לעיל סי' י"ב בזה הספר שהארכתי בעזה"ש בזה, מכ"מ כיון דטעמא דהרמ"א הוא בשביל מעלת התדיר, א"כ לא נקרא אין עושין ספק דרבנן לכתחלה, ע"כ משום הא לא אירי' לדחות פסק הרמ"א דו"ק. אך הקושי' הראשונה משום אין מעבירין על המצות במקומה עומדת, וראיתי שיש לדקדק ביותר, הנה יעיין לעיל בסי' כ"ה דאם פגע בהתפילין קודם אף דהציצית הוא תדירא מכ"מ אין מעבירין דוחה את התדיר. אך ראיתי בהגר"א זצ"ל שכתב שם עוד טעם משום דהגמ' אמרה דאין משגיחין בשל חנוכה כלל דאין חובה כ"כ לקרא בשל חנוכה, ועיין שם ועל פי דברינו הנ"ל יש להסביר ביותר דקריאת ר"ח יש לה שתי מעלות אחת דחובה היא ושנית תדירה, א"כ יש לתרץ מהקושי' שהקשינו על הרמ"א דיש לומר דאין מעבירין דוחה רק מעלה אחת מעלת התדיר, אבל לדחות שתי מעלות לא מצינו ע"כ דינו של הרמ"א אמת, כך העליתי בימי טל ילדותי בעזהי"ת ומזה יש יש לעיין על השג"א דהוא כתב אם יש לאדם שני מצות אחד היא רשות ואחד היא חובה, דנופל בזה כל הכללים, והא הכא דחנוכה רשות דגמ' קאמר דאין משגיחין בשל חנוכה וקריאת הוא חובה ומכ"מ קאמר הגמ' דיש להקדום ראש חודש משום שהיא תדירא אף דיש לדחות דמכל מקום חנוכה חובה קצת מקרי זה אין דחי' דציצית נמי מקרי חובה קצת, יעיין בתו' פסחים דף קי"ג ע"ב ד"ה ואין וכו' בתירוץ אי נמי, ואף לפי תירוץ הראשון ג"כ חובה קצת כיון דיש לו טלית של ארבע כנפות עם ציצית ואין מניחין יעיין היטב, אך לפי תירוץ הראשון יש לעיין קצת אם מיירי התו' דנושא בגד בלא ציצית ויש לו ציצית והבגד מחייב הוא בציצית או דמיירי התו' דאינו נושא עכ"פ קא חזינן לפי תירוץ השני של התו' מחוייב להכניס ראשו בזאת המצוה ואם לא הוה מנודה לשמים יעיין במנחות דף מ"א בשאלת מלא כי לרב קטינא וכו' א"כ הוה ציצית נמי חובה קצת ע"כ מזה צ"ע על השג"א שכתב דבמצוה רשות ואחד חובה נופל כל הכללים, יעיין בשולחן ערוך סי' כ"ד בהתחלת הסימן ונכון, יעיין ע"ז בביאור הגר"א ס"ק א' שהראה כל המקומות שמחוייב להכניס ראשו בזו המצוה, ועיין בסי' י"ז בסוף הסימן במג"א שהביא בשם המרדכי וב"ח דאפולו לקטן מחוייב אביו לחנכו וליקח לו טלית עם ציצית והמג"א צדד שם בזה יעיין בלבושי שרד, עכ"פ חזינין דמצות ציצית נמי חובה יעיין בתו' חולין דף פ"ד ע"ב בריש הדף ד"ה וליפרוק שהקשה שם דמנלן דמחוייב להכניס ראשו במצוה, ועפי"ז יש לתרץ וקצרתי, יעיין על התו' דפסחים במהרש"א ויראה שהוא לומד בהתו' בהתירוץ הראשון דמיירי שיש לו ארבע כנפות ונושא זה הטלית ולפי דבריו מתי' ראשון אין ראי' דחובה לשאת ארבע כנפות בציצית אבל מכ"מ דברי נשארים עפ"י תירוץ השני ועפ"י שאר הוכחות ומהסימן י"ז דחייב אביו לחנכו לשאת טלית בציצית יש לעיין במה שכתבהו לעיל בסי' כ"ב לענין חינוך קטן בה ידור מצוה ומזה ראיה דמחוייב הוא לחנכו אפי' רק דהידור וגם יעיין בתוס' עירוכין דף ג' ע"ב בתד"ה אביו לוקח לו תפילין מוכח מתו' דחייב לחנכו ליקח לו טלית וגם יעיין בב"ח בסי' י"ז דוק שם.