אור ברסלב

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר

סימן מב

סימן מא

אוזווענט יום ג' ח' סיון תרנ"ג. כבוד ידידי עוז ה"ה הרב החריף ובקי יא"ב וכו' כש"ת מוהר"ר י ה ו ש ע נ"י ע"ש כל ידידי היושבים בשבת תחכמוני בקלייז ל"ק בשאוול. אחדש"ט כראוי.

הנה באתי לחוות דעתי הקלושה אם מותר להפסיק באמצע ברכת המזון לאפרושי מאיסורא, הנה יעיין בשו"ע או"ח בסי' קפ"ג סעיף ח' לענין לשאול בברכת המזון מפני היראה או מפני הכבוד י"א שדינו כתפלה ועיין בהגהות רע"א זצ"ל שמביא לשון המקור שמזה שאב הב"י דינו הוא מאו"ח ושם כתב רק בלשון מסתבר דדינו כתפלה והגר"א זצ"ל מביא ראי' מהלל מימים שגומרין את ההלל מכש"כ שברכת המזון מפורש בתורה, כן לשון הגר"א זצ"ל זה המקור דאסור להפסיק בברכת המזון הא"ח מדמה לתפלה והגר"א זצ"ל מביא ראי' מהלל. ועתה נחזי בעזה"ש יתברך אם זה איסור דאורייתא מה שאסור להפסיק או רק איסור דרבנן, הנה איתא ביומא בדף י"ט ע"ב ת"ר ודברת בם ולא בתפלה יעיין בתו' שקאי שדברת בם, בק"ש מותר להפסיק מפני הכבוד והיראה אבל בתפלה אסור להפסיק ורק דוקא מפני הסכנה מותר להפסיק, א"כ משמע מזה דאסור מדאורייתא דזו דרשא גמורה ולא רק אסמכתא דהגמ' מדייק עוד מזה דאסור לדבר דברים אחרים וזה איסור דאורייתא א"כ משמע דזה דרשא גמורה וכן הדרשא הראשונה משמע שזה הוה דאורייתא ודרשא גמורה. אך לכאורה קשה הא תפלה גופא דרבנן, א"כ האיך שייך למדרש מזה על תפלה כיון דאין חוב תפלה בדאורייתא, ויש להביא ראי' להרמב"ם שתפלה מדאורייתא והרמב"ם הובא במג"א בסי' ק"ו סק"ב, אך גם להרמב"ן יש תפלה מדאורייתא היינו בעת צרה א"כ הדרשא זה דרשא גמורה כיון דאיכא חיוב תפלה בדאורייתא, ולפי"ז יש לי עיון גדול כיון דאין לדחות ולהוכיח דלא הוה דרשא גמורה מפני הנ"ל שאין חיוב תפלה מדאורייתא ואין להוכיח מזה דהוה אסמכתא כיון דיש חיוב תפלה גם מדאורייתא ע"כ יש מקום להניח על הפשטיות דזה הוה דרשא גמורה ע"כ אף בהתפלה דהוה דרבנן מכ"מ בעת שאדם מתפלל חזינן מהתורה שאין רצון הקב"ה שיפסיק א"כ אפי' בהתפלות שעיקר חיובם אינו אלא מדרבנן מכ"מ כיון דסוף כל סוף הוא מתפלל לא הוה רצון של הקב"ה שיפסיק [ועוד אפי' אם לא הי' תפלות כלל מדאורייתא מכ"מ יש לומר דזה הוה דרשא גמורה היינו אף שאין חיוב להתפלל מכ"מ כיון שהוא מתפלל היינו התורה אמרה שאם תתפלל אסור אתה להפסיק אף שעיקר חיוב התפלה ליכא מדאורייתא מכ"מ בעת שאתה מתפלל אסור אתה להפסיק ע"כ יש לומר שאפילו להחולקים על הרמב"ם ג"כ דרשא גמורה ואין הכרח לומר דלא נקרא דרשא גמורה ורק אסמכתא, וכ"ז דאין לנו הכרח אין לנו לומר מדעתנו] ע"כ כיון דלכאורה משמע דזה הוה דאוריתא א"כ בזה תלי' ספיקתנו הנ"ל דאם הי' רק איסור דרבנן והאיסור דחברו עושה הוא איסור דאורייתא ע"כ אומרים לאדם חטא באיסור קל כדי שיזכה חבירו [ולקמן אאריך בזה ואכתוב שגם באופן אם הי' איסור הפסק רק דרבנן ג"כ יש לעיין אם מותר להפסיק בשביל להציל לחברו מאיסור] אבל כיון דאסור להפסיק משמע שזה מדאורייתא כהנ"ל ע"כ לכאורה אסור להפסיק בשביל להציל את חברו מאיסור אף שחברו עושה איסור דאורייתא דאין לנו פלס לשקול החמורה והקלה ובפרט שאאריך לקמן דאין אומרים לאדם חטא באיסור קל כדי שיזכה חברו וינצל מאיסור חמור ורק בדרבנן יכולין לעשות איסור דרבנן בשביל שינצל חברו מאיסור דאורייתא אבל לא ששניהם הוא איסור התורה רק מה שהוא עושה הוא איסור קל ומה שחברו עושה הוא איסור חמור בזה אין אומרים שיעשה הוא האיסור דאורייתא הקל כדי שינצל חברו מהאיסור דאורייתא החמור.

והנה גוף הענין אם אומרים לאדם חטא כדי שיציל את חברו מאיסור חמור יעיין בשבת דף ד' ע"א בתוד"ה וכי אומרים לאדם חטא וכו' יש בזה שלשה תירוצים אחד דוקא אם חברו יעשה ע"י האיסור אז אומרים לאדם חטא באיסור קל כדי שיציל חברו מאיסור חמור אבל זולת זה שאין חברו יעשה האיסור ע"י אסור לו לעשות איסור קל בשביל שיציל את חברו [וכן הוא שיטת הרשב"א ז"ל להלכה יעיין בסי' ש"ו באו"ח בסוף הסימן בביאור הגר"א זצ"ל שם שהביא דעת הרשב"א שכן הכריע ודוקא בלהציל רבים שאני, ועוד יש דעה שאפי' להציל רבים דוקא אם הוא יזכה בזה היינו כמו לשחרר עבדו כדי שיושלם למנין והוא ג"כ יזכה בזה] ועוד יש שתי סברות בתו' אחד היכא דחבר לא פשע מותר לעשות איסור קל עבור חברו כדי להצילו מאיסור חמור, וחד סברא שאפי' לא פשע דוקא במצוה רבה שחברו יזכה במצוה רבה יעיין בביאור הגר"א שהב"י מכריע כשתי הסברות ביחד דוקא לא פשע ודוקא מצוה רבה ע"כ דוקא כדי להציל מהמרת דת שזה מצוה רבה ודוקא היכא שהוציאוהו בע"כ דלא פשע אבל כשנחסר פרט אחד מזה אסור לעשות בשביל חברו יעיין בביאור הגר"א זצ"ל בסי' שכ"ח ס"ק כ"ט משמע מדבריו שם שאפי' איסור דרבנן לעשות בשביל חברו כדי להציל את חברו מאיסור חמור מסקילה מכ"מ כיון דאין מצוה רבה אסור אפי' שחברו לא פשע, א"כ בנידון דידן לדברי הגר"א זצ"ל אפי' אם חברו לא פשע היינו בשוגג מכ"מ אסור לעשות בשבילו אפי' איסור דרבנן ואפי' שחברו יעשה איסור דאורייתא, דדוקא מצוה רבה בעינן היינו כמו מצוה פרו ורבו וכמו להציל מהמרת דת, ודוקא ג"כ אם חברו לא פשע ע"כ בנידון דידן אפי' אם הי' חברו לא פשע היינו שהוא שוגג וגם עושה איסור דאוריי' ואפי' אם נאמר דאסור להפסיק הוא רק מדרבנן מכ"מ אסור, כיון דהאיסור שחברו עושה לא הוה איסור רבה דאיסור רבה הוא דוקא חלילה המרת דת דגם סקילה לא נקרא חמור כ"ז לדעת הגר"א זצ"ל אבל לדעת המג"א זצ"ל בסי' ש"ו ס"ק כ"ט משמע שבעינן רק שהוא יעשה איסור זוטא כדי להציל את חברו מאיסור חמור, רק שהמג"א קאמר לגבי המרת דת כל ימיו הוה שבת איסור זוטא ולגבי המרת דת פעם אחד לא הוה שבת איסור זוטא דגם שבת איסור חמור א"כ משמע להדיא דלא בעינן מצוה רבא רק דנידחת איסור זוטא מפני איסור חמור [וגם בדברי הגר"א זצ"ל יש קצת עיון דתחלה אמר דבעינין מצוה רבה ואח"כ אמר דאע"ג התם ג"כ עבירה גדולה מכ"מ גם מצות שבת חמור הוא, הרכיב לכאורה שני הסברות ביחד משמע שהגר"א זצ"ל העיקר הגדר בעבירה גדולה מותר רק בענין חילול שבת אז דוקא המרת דת כל ימיו נקרא נגד שבת ג"כ עבירה גדולה אבל המרת דת פ"א לא הוה עבירה גדולה נגד זה דגם שבת עבירה גדולה ולדברי הגר"א זצ"ל אפי' חילול שבת דרבנן לא נידחה בשביל המרת דת פ"א ובזה לא יהי' סתירה על הגר"א זצ"ל מדברי הב"י המובא במג"א] א"כ לדברי המג"א שנקיט הגר"א זצ"ל כדבריו בפשיעו משמע דנידחית איסור קל בשביל איסור חמור ע"כ לדברי המג"א יש להקל אפי' אם איסור דאורייתא הוא להפסיק מכ"מ אם חברו עושה איסור חמור ביותר מזה.

ואכתוב המורם מזה הנה לענ"ד כן לדעת הגר"א זצ"ל בעינין היינו שחברו לא יהי' פושע בזה וגם שתהי' מצוה רבה או עבירה רבה, ואם נחסר פרט אז אסור אפי' איסור דרבנן לעשות בשביל חברו ומהו ענין גדול מבואר מבואר מדבריו דגם סקילה לא נחשב לעבירה גדולה ואסור אפילו איסור דרבנן לעשות בשביל להציל חברו אפי' מסקילה רק המרה דת אך בזה יש שני גדרים היינו שאר איסור התורה בשביל להציל את חברו מהמרת דת מותר לעשות איסר כדי להציל את חברו אפי' מהמרת דת פעם אחד בלבד ואיסור שבת לעבור תליא אם איסור דרבנן הוא לעבור מותר לעשות בשביל להציל את חברו אפי' מהמרת דת פעם אחד ואם איסור שבת דאורייתא הוא אז אסור לעשות בשביל חברו להציל אותו מהמרת דת בעם אחד רק כדי להציל מהמרת דת על כל ימיו אז מותר לעשות איסור שבת דאורייתא בשבילו כן לדעת הגר"א זצ"ל אבל לדעת המג"א משמע שבעינן רק די' איסור שהוא עושה איסור זוטא ואיסור שחברו עושה הוא איסור חמור והנ"מ בין המג"א להגר"א זצ"ל הוא כן לענין המרת דת גם לדעת המג"א כן כמו לדעת הגר"א זצ"ל כהנ"ל והנ"מ רק ביניהם הוא כן לדעת המג"א אפילו בלא המרת דת רק להציל משאר איסור מותר להמג"א אם המציל יעבור באיסורי שאר התורה שלא מאיסור שבת מותר אפילו באיסור תורה כדי להציל את חברו מאיסור חמור ולא בעינן מצוה רבה, רק שהאיסור של חברו יהי' חמור ולהגר"א זצ"ל אפי' לעשות איסור דרבנן אסור לעשות בשביל חברו אפי' אם איסור חברו הוא איסור חמור למאד מכ"מ נמי אסור כיון דלא הוה עבירה גדולה דגם סקילה לא הוה עבירה גדולה. זה נ"מ ביניהם בשאר איסורים ובאיסור שבת נמי נ"מ כן לדעת המג"א איסור דרבנן מותר בשביל להציל את חברו מאיסור דאוריי' אפילו לא מאיסור שבת ולדעת הגר"א זצ"ל אסור אפי' איסור דרבנן [ולהציל רבים מאיסור משמע שגם לדעת הגר"א זצ"ל מותר אפי' איסור דאורייתא] א"כ השאלה דידן תלי' בזה לדעת הגר"א זצ"ל אסור אפי' אם הדין דהא דאסור להפסיק הוא רק מדרבנן מכ"מ אסור ואפי' אם חברו לא פשע ולדעת המג"א מותר אפי' אם נאמר שזה איסור דאורייתא להפסיק רק אם איסור חברו הוא איסור חמור מזה [א"כ אם חברו מספר לשון הרע שזה חמור ביותר מזה האיסור דהנה לענ"ד לאו הבאה מכלל עשה קיל ביותר מלאו גמור דהנה לאו חמור מעשה ועיין יבמות דף ז' ע"א א"כ לאו חמור מעשה א"כ גם מלאו הבאה מכלל עשה ג"כ חמור לאו מזה] ועוד שאם חברו ידבר לשון הרע מכשיל גם השומע א"כ עושים שני בני אדם איסור וגם על כל דיבור ודיבור ע"כ בודאי זה חמור ביותר מלהפסיק באמצע ברכת המזון א"כ לדעת המג"א מותר ולדעת הגר"א זצ"ל אסור.

והנה בעיקר הדין האיך לפסוק לענ"ד דבאיסור דרבנן יכולין לסמוך על המג"א דספיקא דרבנן הוא שמא כדעת חמג"א ע"כ באיסור דרבנן יכולין לפסוק כהמג"א דלא בעינן רק שהאיסור של חברו יהי' חמור מאיסור דידי' ולא בעינן שיהי' עבירה גדולה, וכיון דזה ספיקא אם כהמג"א או כהגר"א זצ"ל ע"כ הוה ספיקא דרבנן ולהקל [וזה משמע דגם לדעת המג"א בעינן לא פשע] ואפילו להגר"א זצ"ל תלי' בשני התירוצים דתו' ע"כ ספק דרבנן הוא באיסור דרבנן ויכולין לפסוק לעשות איסור דרבנן בלא פשע אבל באיסור דאורייתא אסור בשביל חברו אפי' אם האיסור דחברו הוא איסור חמור מאיסור דידי' כיון דתלי' זה בהדעות בדעת המג"א והגר"א זצ"ל הנ"ל א"כ שמא כהגר"א זצ"ל ע"כ אסור א"כ לפי"ז תלי' הספק בנידון דידן אם להפסיק בברכת המזון בשביל להציל חברו מאיסור תלי' אם האיסור להפסיק אם הוא מדאורייתא או לא וכיון שהוכחתי לעיל דהוה איסור דאורייתא ע"כ לענ"ד דאסור להפסיק, ועוד יש לעיין אם לא נקרא פושע דכולי עלמא יודעים דאסור לספר לשון הרע ע"כ נראה לכאורה דאסור לענ"ד אך מכ"מ יש לצדד להקל אם יודע שחברו לא פשע היינו שחושב שזה מותר בזה האופן מותר דהוה ס"ס שמא כדעת המג"א דאפי' איסור דאורייתא מותר בשביל להציל חברו מאיסור החמור מאיסור של המציל ואפילו אם לא כדעת המג"א שמא הא דאסור להפסיק הוא רק מדרבנן דהנה יש פירוש אחר בהגמ' דודברת בם ולא בתפלה יעיין דפוס ווילנא בגליון בצידו פירוש אחר ולפי פירוש זה לא מצינו איסור מדאורייתא וממילא לא הוה רק אלא מדרבנן דו"ק וא"כ בדאורייתא הוה ס"ס דילמא כהפירוש הנדפס בגליון ומותר להפסיק מדאורייתא ואפי' אם כפירש"י מכ"מ דילמא כדעת המג"א דמותר להציל את חברו אם האיסור דחברו הוא איסור חמור משלו ואפי' בדרבנן רק חד ספק דהספק הראשון נופל ויש רק ספק דילמא כדעת המג"א מכ"מ זה כלל דס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן מותר ועיין ביו"ד בסי' פ"ג לענין ציר דגים ס"ס כעין זה בש"ך שם לענין ספק שמא לא נמלחו ביחד ואפי' אם נמלחו ביחד שמא לאו שומן הוא דוק שם וכן הכא נמי הכא, ע"כ אם חברו לא פשע היינו שיודע שחברו שוגג, אז מותר להפסיק כיון דזה ספיקא אם הוה דאורייתא אם לא, ע"כ מותר מטעם ס"ס לענ"ד.

והנה אם רבים שומעים לשון הרע שלו אז לענ"ד דודאי מותר כיון דלהציל רבים כולי עלמא מודים אפי' לעשות איסור דאורייתא היכא שלא פשעו ע"כ אם יודע שהם שוגגים מותר כדי להציל אותם מאיסור [וכמה נקרא רבים יש לעיין לענין קידוש השם מצינו דנקרא רבים דוקא עשרה ולענין נדר שהודר ברבים מצינו דגם ג' נקראים רבים ולענין ת"ת דרבים יעיין בהלכות מגילה דדוקא של כל ישראל אך בזה לענ"ד להכריע דעשרה בעינן כמו ראיתם משחרור עבד בשביל מנין] אחר כתבי זה ראיתי בחיי אדם בנשמת אדם בכלל כ"ד א"א דכתב בפשיטות דמותר להפסיק בדיבור כדי להציל את חברו מאיסור דאורייתא היכא שחברו אינו יודע ונקט בפשיטות דזה רק איסור דרבנן אך לא אדע מנלן לו להכריע זה כיון דשאר הדרשות דרשות גמורות הן כן נמי משמע דזה הדרשא נמי דרשא גמורה היא אף שעיקר תפלה הוא מדרבנן מכ"מ מצינו תפלה מדאורייתא א"כ יש לדרוש הקרא וכיון שדורשין הקרא א"כ אפי' בתפלה שהיא דרבנן נמי אסור דאין לחלק כיון שהתפלה הוא מדרבנן האיסור להפסיק נמי רק מדרבנן זה אינו סבר' כיון דסוף סוף מתפלל לד' גנאי הוא להפסיק והוה אסור מדאורייתא וראי' דאם נאמר דהאיסור דהפסקה תלי' בהחיוב אם החיוב הוא מדרבנן האיסור להפסיק נמי דרבנן.

א"כ לפי"ז בתפלת נדבה שהעיקר החיוב להתפלל הוא רשות א"כ האיסור דהפסקה נמי יהי' רשות וזה לא מצינו דבתפילת נדבה מותר להפסיק א"כ חזינן שהאיסור לא תלי' בהחיוב ולפי"ז יש לומר ביותר לא מבעי' לדעת הרמב"ם כיון דאליב' יש תפלה דאורייתא והדרשא לדידי' אם נפרש כפירוש רש"י דהגמ' הוה דרשא גמורה בודאי אפי' בשאר התפלות שרק מדרבנן הוא מכ"מ כיון דמתפלל אסור להפסיק מדאורייתא אך אפי' אם לא הי' תפלה כלל מדאוריי' מכ"מ יש לומר שכן כונת התורה אם אתה מתפלל אסור להפסיק ע"כ דברי החיי אדם צ"ע רק מכ"מ דינו אמת עלי שהראיתי שיש פירוש אחר בהגמ' א"כ לפי"ז אין לנו קרא לאסור מדאורייתא ע"כ עפ"י ס"ס הנ"ל מותר להפסיק כדי להציל את חברו היכא שחברו לא פשע, דוק בכל התשובה וימצא דברים הרבה מבוארים ומחודשים בעזה"ש יתברך.

תוכן העניינים

כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה