כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר
סימן כו
לבאר הא דמבואר בחיי אדם כלל כ"ד סי' ט"ו הא דכתב שם ונראה לי שבעינן עקירת רגליו ממש אבל אם הסיח דעתו מלומר תחנונים עוד לא מהני כלל.
הנה להעיר בדברי הנשמת אדם שסותר ראי' המג"א דהמג"א כתב דגם בהסיח דעתו לחוד מלומר תחנונים סגי' זה נקרא עקירת רגליו והמג"א הביא ראי' לזה מהירושלמי והנשמת אדם הביא גמ' מפורשת מ"ט ע"ב ברש"י שם דברכת המזון שאני משום דליכא עקירת רגלים אחרת ע"כ די בסיום הברכה לחוד אבל בתפלה בעינן עקירת רגלים ממש עכ"ל הנשמת אדם.
לענ"ד אבאר מקודם דברי רש"י ז"ל בברכות הנ"ל, הנה רש"י כתב לחלק בין תפלה לברכת המזון, ולכאורה דברי רש"י איני מובן דגם בתפלה סגי סיום התפלה להאיכא דאמרי דף כ"ט ע"ב דרב אלפסי פוסק כאיכא דאמרי א"כ גם בתפלה סגי' סיום התפלה בלא עקר רגליו הגם שאיכא עקירת רגליו אך יש לתרץ דברי רש"י בשני אופנים, אחת דהנה רש"י פוסק כלישנא קמא מפני שדרבנן הוא ע"כ פסק לקולא יעיין בע"ז דף ז' ע"א א"כ ללישנא קמא בעינן סיום תפלה וגם עקר רגליו ע"כ מקשה רש"י שפיר לזה הלשון ומתרץ היטב מפני שהתם איכא עקירת רגליו אבל בברכת המזון לא מחסר עקירת רגליו ויוצא לפי"ז ראי' מרש"י דפוסק כלישנא קמא בתפלה דבעינן סיום התפלה וגם עקירת רגליו אבל לדידן דפסקינן כאיכא דאמרי דעקירת מהני אפי' בלא סיום תפלה ואם סיום תפלה מהני אפי' בלא עקירת רנליו לפי"ז יש לומר כהמג"א דכיון דהסיח דעתו מלומר תחנונים הוה סיום תפלה ומהני בלא עקירת רגליו והחידוש דהמג"א רק דהסיח דעתו נקרא' סיום תפלה ע"כ לא בעינן עקירת רגליו ממש דדמיא למי שאינו רגיל לומר תחנונים לא בעינן עקירת רגליו כן בהיסח דעת נמי נקרא סיום תפלה ולא בעינן עקירת רגליו ממש כן אופן אחד בדברי רש"י. ועוד יש לומר דגם רש"י סברי כהאיכא דאמרי אלא רוצה לתרץ הדין דברכות המזון לכולי עלמא ועתה אבא לראיות המג"א מירושלמי לכאורה ראי' ברורה דכמו דהתם מהני הסיח דעתו אף דהתם ליכא עקירת רגליו מכ"מ התם נמי איכא עוד תנאי דהיינו שהתחיל ברכה דהטוב והמטיב וזולתו זאת כלל בכל מקום דלא מיקרי סיום ברכה ראשונה כ"ז שלא התחיל באחרת ומכ"מ פסק הירושלמי דכיון דהסיח דעתו נקרא סיום א"כ בתפלה נמי אף ללישנא קמא דבעינן שני תנאים אחת סיום ואחת עקירת רגליו מכ"מ הסיח דעת מהני כמו התם דבעינן שני תנאים ומ"מ סגי בהיסח הדעת בלבד, ואין להקשות טל דברי דכיון דלשנא קמא כיון דחזינן דגם באיני רגיל לא מהני כיון דלא עקיר רגליו א"כ הרגיל והסיח דעתו לא גר' מלארגיל דלא מהני בלא עקירת רגליו
מכ"מ יש לאמר דשאני כיון דהסיח דעתו בודאי לא יאמר עוד אבל באיני רגיל יוכל שימלך ויאמר אף שאינו רגיל ע"כ בלא עקירת רגליו לא מהני אבל בהיסח דעתו שאני וראי' נכונה מהירושלמי למג"א אף ללישנא קמא דבהתם בברכות המזון נמי בעינן עוד תנאי שהתחיל בברכה אחרת ומכ"מ הסיח מהני א"כ הכי נמי בתפלה ג"כ אפי' ללישנא קמא מהני בהיסח דעת בלא עקירא.
אבל מרש"י מוכח להדיא דללישנא קמא לא מהני אפי' הסיח דעת בלא עקירה דאל"כ מאי צריך רש"י לתרץ משום דמחסר עקירה והכא לא שייך עקירה דאפי' אם הי' שייך עקירה מכ"מ הכא הוה סיום מעליא דכיון דכבר התחיל בברכה אחרת א"כ הוה סיום מעלי' דוק בסוגי' שם בדף מ"ט ע"ב אלא מוכח דבתפלה ללשנא קמא אף סיום דיותר מעליא לא מהני בלא עקירא א"כ ראי' מרש"י דגם בברכות המזון לא מהני היסח דעת בלא התחלה בברכה אחרת וזה דמיא לעקירה והא דכתב הירושלמי דמהני הסיח דעת מפני שסובר כאיכא דאמרי א"כ מהני סיום בלא עקירא והסיח דעת הוה סיום מעליא ע"כ מהני בלא עקירה ובברכות המזון בלא התחלתא בברכה אחרת ורש"י קאי ללישנא קמא ולא מהני סיום בלא עקירה כן לא מהני בלא התחלתא אחרת א"כ לדידן דפסקינן כאיכא דאמרי אין סתירה מרש"י ומירושלמי ראי' דלכל הפחות דלאיכא דאמרי מהני הסיח דעת בלא עקירה ורש"י סובר דלא כהחילוק שחלקתי לעיל בין הסיח דעתו לאיני רגיל דוק.
א"כ לפי"ז יצא כנוגה צדק של המג"א לדידן דפסקינן כאיכא דאמרי חוץ דמצד הסברא יש לומר בלא ראי' דדמיא לשאינו רגיל אבל ראי' נמי איכא לזה מירושלמי ומרש"י אין סתירה דקאי ללישנא קמא ויוצא מזה דין חדש לברכות אשר נתן היכא מהני דוקא בלא הסיח דעת אבל בהיסח דעת שאני וכן לשאר דברים לענין טל ומטר היכא בעינן התחלה אחרית דוקא בלא היסח דעת שתיכף נזכר ששכח טל ומטר ודעתו לאמר טל ומטר שם אבל אם דעתו לומר בברכה אחרית חוזר לברכות השנים וכן בכל הדברים א"כ לזה נופלת חקירת החיי אדם אם בעינן שיתחיל הטוב והמטיב או סגי' אם אומר ברוך אתה בזה בודאי ניפשוט חקירת דלא בעינן הטוב והמטיב לדעת הירושלמי אף דאמירה בלא כונה לא מהני וראי' מסי' רס"ח אבל הכא כיון דבאמת הוה סיום במה שסיים בברכה הראשונה אלא דאם לא הסיח דעתו לא נקרא סיום אבל אם הסיח דעתו נקרא סיום בזה לחוד א"כ אם התחיל בברכה אחרת לא הוה הסיח דעתו יותר מזה א"כ לא דמיא לסי' רס"ח הנ"ל כיון דהכא לא בעינן והתחלתא דברכה אחרת באמת אלא בזה שהסיום הראשונה נקרא סיום דוק בזה ויראה כי דברים מחודשים הם.
ועתה אציג מה שכתבתי על הגליון דחיי אדם שלי דהנה אף לשיטת החיי אדם היכא לא מהני הסיח דעתו דהיינו היכא שלא אמר תחנונים אבל אם אמר ואין מה לאמר עוד לא בעינן עקירת רגליו דדמיא למי שאינו רגיל לומר תחנונים דכיון דעל יותר לא רגיל וזה פשוט הוא.
והנה עתה לדבר מחודש אם עקירת רגליו מהני קודם שאמר יהי' לרצון לענ"ד דלא מהני, והראי' דלשיטת הסוברים דאסור לומר תחנונים קודם יהי' לרצון וגם אסור להפסיק אפי' לקדיש וברכו להסוברים כן בודאי ראי' כדברי דללישנא קמא שלמי שרגיל לומר תחנונים לא מהני עקירת רגליו בודאי לא מהני עקירת רגליו קודם יהי' לרצון ואף להאיכא דאמרי דמהני עקירה קודם תחנונים אף למי שרגיל מכ"מ אין לעשות פלוגתא רחוקה ולומר דמהני אפי' קודם יהי' לרצון שזה מתיקוני התפלה מחכמי הגמרא ועוד דאם הי' דעת האיכא דאמרי דאף קודם יהי' לרצון מהני עקירת רגליו הי' לאשמועינן ריבותא יתירתא דאפי' קודם יהי' לרצון מהני עקירת רגליו והאיכא דאמרי מזכיר רק קודם תחנונים אבל לא קודם יהי' לרצון מוכח מזה דקודם יהי' לרצון לא מהני עקירת רגליו אפי' להאיכא דאמרי.
אך להפוסקים דסוברים דמותר לומר תחנונים קודם יהי' לרצון לדבריהם יש להאריך והנה מקודם אבאר דלזה הדעות איכא בזה גופא שני דעות הנה דעת אחד בדעתם סובר דרק תחנונים מותר אבל קדיש וברכו אסור אלא דוקא אם אמר תחנונים באופן זה מותר לומר קדיש וברכו כיון שהפסיק ע"י התחנונים אבל באם לא הפסיק בתחנונים אסור לומר קדיש וברכו א"כ לדעת הסוברים כן אם לא אמר תחנונים ולא אמר יהי' לרצון לא מהני עקירה כיון דלא אמר האיכא דאמרי חידוש יותר כדהארכתי לעיל להפוסקים הראשונים דאוסרים בשילוח לומר קדיש וברכו קודם יהי' לרצון אך אם אמר תחנונים ולא אמר יהי' לרצון בזה יש להסתפק כיון דמותר לומר קדיש וברכו א"כ כמו שמהני עקירת רגליו קודם תחנונים אף למי שרגיל כן מהני קודם יהי' לרצון דגם באמר תחנונים אחר יהי' לרצון נמי אין אלא מותר אלא לקדיש וברכו אבל שאר דברים חוץ האמן דא' הקדוש ושומע תפלה אסור ויהא שמי' רבא נמי מותר א"כ דמי' לקודם שאמר יהי' לרצון א"כ כמו התם מהני עקירה כן קודם יהי' לרצון מהני עקירה, וכן להסוברים בדעתם של הפוסקים הנ"ל דקודם יהי' לרצון מותר לענות אמן אפי' בלא אמר תחנונים וכן הלכה, א"כ יש להסתפק לדעתם אם עקר רגליו קודם יהי' לרצון אם מהני דצריך לחזור לראש ובפרט שלדעת הפוסקים האלו האיכא דאמרי מיירי להדיא שעקר רגליו קודם התחנונים וכו' לאמר א"כ לכאורה ממילא גם קודם יהי' לרצון כיון שלדעת הפוסקים האלו אומרים קודם יהי' לרצון התחנונים אבל מ"מ יש לדון בזה כיון דלדעת הסוברים דמותר לענות קדיש וכו' קודם יהי' לרצון אפי' אם לא הפסיק בתפלה א"כ ליפלוג בשאינו רגיל גופא בין קודם יהי' לרצון דלדעת האיכא דאמרי מהני עקירה אפי' קודם ולאחר יהי' לרצון מהני אפי' בלא עקירה בשלמא לדעה הראשונה הנ"ל בדעת החולקים בהרמ"א בסי' קי"ט יעויין במג"א נופל זה הדקדוק דאם אינו אמר תחנונים קודם יהי' לרצון אפי' בעקירה אינו חוזר כיון דאסור לענות קדיש וכו' לזה הדעות נופל הדקדוק הנ"ל דוק כי פשוט הוא אבל להלכה דאפי' דהיכא דלא אמר תחנונים קודם יהי' לרצון ג"כ מותר להפסיק לענות קדיש וקדושה א"כ לפלוג באינו רגיל גופא אלא מוכח כדברי דקודם יהי' לרצון לא מהני עקירה לכולי עלמא והא דמהני קודם תחנונים היינו דוקא אם אמר יהי' לרצון אף דהשיטות האלו סוברים דמותר לומר תחנונים קודם יהי' לרצון מכ"מ אינו מחויב א"כ ע"כ מיירי דאמר יהי' לרצון כן נראה לפענ"ד עפ"י הכרח של הדקדוק הנ"ל דקודם יהי' לרצון לא מהני עקירה וממילא לאלו הפוסקים דאין נ"מ בין שאמר תחנונים קודם יהי' לרצון ובין דלא אמר תחנונים דבשני האופנים מותר להפסיק לקדושה א"כ כמו שהוכחנו דהיכא דלא אמר יהי' לרצון ולא אמר תחנונים לא מהני עקירה רגליו כמו כן אפי' אם אמר תחנונים נמי כיון שלא אמר יהי' לרצון לא מהני עקירת רגליו וההוכחה הוא מזה דאל"כ למה להם ליפלוג השני הלשונות במי שרגיל לומר תחנונים ליפלוג השני הלשונות באינו רגיל גופא אלא מוכח מזה דאפי' להאיכא דאמרי נמי מודה היכא שלא אמר יהי' לרצון דלא מהני עקירת רגליו מפני שזה מתקנת התפלה אף שלענין קדיש לענות אין נ"מ דגם קודם יהי' לרצון מותר אבל לזה הדין נ"מ והגמ' מיירי דאמר יהי' לרצון קודם התחנונים דאפי' דהסוברים דמותר לומר התחנונים קודם מכ"מ אינו מחויב דו"ק כן נראה לענ"ד, והנה הגאון רש"מ שפירא זצ"ל הכריח להיפוך לכאורה מהדין דכתוב דלכתחלה יקצר ויפסיע ג' פסיעות קודם שאומר קדיש וקדושה א"כ ראי' מזה דמהני עקירת רגליו קודם יהי' לרצון דאל"כ אין העצה זה נחשב לכלום ומאי עדיפות יש בזה העצה אך לענ"ד אין ראי' מזה שכונתם שגם יאמר יהי' לרצון אבל אם באמת אין שהות לזה לומר יהי' לרצון אין צריך לעשות העצה הנ"ל מפני שקודם יהי' לרצון לא מהני עקירה ועוד אפי' אם באופן שאין שהות לומר יהי' לרצון צריך לעשות זה העצה לעקור אין ראי' דנחשב עקירה קודם יהי' לרצון דזה רק לרוחא דמילתא אבל לא שבאמת נקרא עקירה קודם יהי' לרצון, והנה לענ"ד דע"כ מוכרחין אנו לאמר שכונת הפוסקים היכא עלה זה העצה דוקא היכא שיאמר יהי' לרצון אבל בלא אמר יהי' לרצון לא יעלה זה העצה דממה נפשך אם עקירה קודם יהי' לרצון נחשב סיום תפלה א"כ לא יוצא באמירת יהי' לרצון אח"כ כיון דכבר סיים התפלה והוה כמו שאמר בלא עידן התפלה וזה מתיקוני התפלה לאמר יהי' לרצון ואם לא נחשב לעקירה א"כ למה לן לעשות אלא מוכרחין אנו לאמר שכונת הפוסקים היינו לעשות שניהם לעקור רגליו וגם לאמר יהי' לרצון אבל באין שהות לומר א"צ לעקור רגליו ומותר לענות הנ"ל בלא עקירת רגליו דו"ק א"כ לפי"ז וכל ראי' הנ"ל נראה לפענ"ד כמו שהוכחתי לעיל מהדקדוק הנ"ל דקודם יהי' לרצון לא מהני עקירת רגליו דו"ק.
והנה המסכנא לדינא מכל הנ"ל דאנן פסקינן כאיכא דאמרי ומהני עקירה אפי' למי שרגיל לומר תחנונים, ונראה דעקירה בטעות נמי מהני ודוקא שאמר יהיו לרצון אבל קודם שאמר יהיו לרצון לא מהני עקירא ואם כלה מה שרגיל לומר אפי' בלא עקירה וכן אם הסיח דעתו מלומר עוד נחשב לסיום ודוקא שאמר יהיו לרצון כן נראה לענ"ד.
ויוצא מדברי אלו חידושים לענין ברכות אשר נתן וכו' ולשאר דברים וגם יוצא מדברי ראי' דאפי' להסוברים דמותר לומר תחנונים קודם יהי' לרצון אבל אינו מחויב מפני שמהגמ' הוכחתי דמיירי שאמר יהיו לרצון קודם התחנונים דאל"כ לא מהני עקירה א"כ סתירה יוצא מזה למה שראיתי שאחד קדוש מדבר בכתבי ידו הוא ר' שמואל מלצאהן זצ"ל שמחויב דוקא לומר קודם יהיו לרצון ולדעתי מוכרח דלא כדבריו דוק בהנ"ל ועוד אציג בזה קצת חידוש לענ"ד דהנה תו' ברכות כ"א ע"ב, כתבו למי שמתחיל עם הש"ץ נקדש אומר עם הש"ץ מהני שזה אינן אומרים הצבור (שתוס' סובר דאין הצבור אומרים נקדש) ושאר הקדיש נוכל לומר עם הצבור דאין זה נקרא יחיד כיון דעונה עם הצבור עכ"ל לכאורה משמע דאם הי' דינו כיחיד הי' אסור לומר עם הצבור אלא עם הש"ץ כנקדש, אבל לענ"ד נראה כיון דכל העולם אינם אומרים עמו וגם הצבור לא שומעים א"כ הוה כיחיד אלא נראה לי לפרש כן דאם הי' הדין דנחשב כיחיד הי' אסור לומר אפי' עם הש"ץ אלא דכיון דנחשב כציבור אף דהוא עוסק בתפלה א"כ יוכל לאומרו עם הציבור ודוקא עם הציבור והא דמותר לומר נקדש עם הש"ץ וכן לשאר הדברים אומר עם הש"ץ היינו דוקא כנקדש שאין זה קדושה אלא סידור דברים מה שהמלאכים אומרים וראי' מזה דגם קדושה שביוצר מותר לאומרו ביחיד דאין זה אלא סיפור דב"ה ובאמת לענ"ד להסוברים דקדושה שביוצר שאסור אסור בקדושה לומר רק מה שאומר עם הצבור, אבל מה שאומר הש"ץ אסור למי שעומד בתפלה לאמר דהש"ץ לא נקרא יחיד מפני שהצבור שומעים לדבריו ע"כ לא הוה יחיד אבל למי שעומד בתפלה אסור א"כ להלכה לדידן מותר כיון דגם שקדושה שביוצר ג"כ אומרים ביחיד מפני שאין אלא סיפור דברים כן בשאר הדברים דאומר הש"ץ אומר נמי היחיד וכן המנהג אפי' למי שאין עומד בתפלה עם הש"ץ מכ"מ אומר בלחש עם הש"ץ זה הפסוקים דהש"ץ אומר, וזה נראה לי כונת התו' דלולי חידושם הי' אסור לומר שאר הקדושה הן עם הצבור והן קדושה עם הש"ץ והביאור קאי על האמירה אבל עם הש"ץ אסור נמי לפי חידושם לפי באורי כן בארתי דברי התו' דנקדש אומר עם הש"ץ בשביל שאין אלא סיפור דברים מפני זה מותר לומר עם הש"ץ וכן שאר הדברים וקדושה עם הציבור ודוקא עם הציבור שבכל האופן אם אומר עם הציבור לא נקרא יחיד אבל עם הש"ץ אסור שאר הקדושה, ולענ"ד אינו מחויב לומר עם הש"ץ נקדש: