כרם שלמה (קוטלר) אורח חיים חלק א· רבי שלמה נתן קוטלר
סימן כה
חקירה בענין ס"ס שמחויב לברך אם הדין דצריך לברך או גם בס"ס אמרינן ספק ברכות להקל, הנה בחקירה זו ע"ד הנשמת אדם והעלה דאף אם יש ס"ס לחיוב ג"כ אומרים ספק ברכות להקל אף דהמשנה למלך מצדד בשאר איסורי דרבנן דבס"ס אין אומרים להקל מכמ"ק ברכה שאני יע"ש.
וראיתי ג"כ דפרמ"ג ביו"ד בסימן כ"ח במשבצות זהב בסופו דאין אומרים ס"ס להחמיר בברכות והוא לא הביא שום ראי' לזה. ואני מתפלא ע"ז מנלן זאת בלא ראי' דאדרבא דהתוספות בברכות י"ב ע"א ד"ה לא וכו' דאף בספק אחד מחויב לחזור ולברך א"כ מנלן לעשות פלוגתא רחוקה ולומר להחולקים על תוספ' סוברים דאף דס"ס אינו צריך לברך, אגב אבאר דברי התוס' ואח"כ להחקירה הנ"ל, דהנה הראשונים והאחרונים הקשו על התוס' הנ"ל הא קיי"ל ספק ברכות להקל והפנ"י העלה דסברת התוס' דברכות הנהנין שאני.
והנה לכאורה ראי' לסברת הפנ"י דברכות הנהנין דאורייתא כיון דהגמרא בריש כיצד מברכין מסיק דברכות הנהנין הוא מסברא ובכל מקום סמכינן על סברא כקרא דאדרבא הגמ' פריך קראי למה לי הא סברא היא.
אך ראיתי דאין זה מכריח לאמר דברכות הנהנין דהוה דאורייתא אלא אדרבא נראה ומסתבר דהוה רק דרבנן דזאת לא מצינו בכל תלמודן דיש דיש כח להרבנן לעשות מצוה חדשה מסברה על האדם ותו' נחשב למצוה דאורייתא, ויש ראי' מפורשת לזה מתוס' פסחים דף מ"ח ע"ב ד"ה הכל מודים בעצרת וכו' דמודה ר"א בעצרת לאו מקרא אלא מסברא מוכח מזה כיון דרק מסברא לא הוי באורייתא דאל"כ נשאר קושיתם דוק שם ומוכח מזה דסברא הוה כקרא רק היכא שלא מחדש שום מצוה חדשה רק לבאר דין התורה כמבואר בכתובות דף כ"ב ע"א דוק שם אבל לחדש מצוה חדשה א"א בסברא. אך יש מקום לדברי הפנ"י דברכות הנהנין הוה מצוה דאוריית' מפני שסברא הוא, דזאת חזינן מהתוס' פסחים הנ"ל שמקשים שם בתימא מוכח שבקושיתם הי' סוברים דר"א דמודה בעצרת הוא מדאורייתא דהי' סובר התוס' דסברא הוה דאורייתא דזאת א"א לומר דבקושיתם הי' סוברים דהא דמודה ר"א בעצרת הוא מקרא כיון דהגמ' לא הזכיר קרא רק סברא ע"כ דודאי דבקושיתם הי' הם סוברים דהוה סברא כדאוריי' אך מחומר הקושיא חדשו זאת דסברא לא הוה דאורייתא ע"כ השג"א בסימן ק"ב בהלכות ראש השנה יעוי' שם בקרוב לסוף העמוד לתרץ שם תמיהת התוס' דטוב טעם א"כ נופל ההכרח דתוס' לחדוש דסברא לא הוה כדאוריי' ונשאר כמו שסברו בעצמם בקושיתם דמצוה שנתחדש מסברא הוה דאורייתא כהפנ"י א"כ בספק ברכות הנהנין אפילו בספק אחד מחויב לברך כשיטת התוס' ברכות הנ"ל. גם רע"א זצ"ל מתרץ את התוס' ברכות הנ"ל יעוי' בחידושי רע"א בסי' ר"ט על המג"א שם ס"ק ג' הא קיי"ל ספת ברכות להקל אעתיק לשונו לענ"ד למה דהוציא המרש"א בפסחים דף ק"ב מדברי הרשב"ם דס"ל הא דספק ברכות להקל היינו בברכות המצות אבל בברכת הנהנין אם מסופק אם נפטר המאכל בברכה אי לא אסור לאכלו וכאילו מועל א"כ בעלמא במסופק אם בירך על המאכל א"א לו לחזור ולברך דשמא כבר בירך וגם אסור לאכלו דשמא לא בירך והכא אם נפסוק דלא יברך שנית יהא אסור לאכלו ויהיה הברכה שברך בודאי ברכה לבטלה ואם נפסוק דיברך שנית ג"כ לא הוי רק אחד לבטלה ואין הפרש בין יחזור או לא יחזור ויברך דבין כך ובין כך הוה ברכה אחת לבטלה שפיר הדין דיברך שנית ויאכל, והרי"ף והנך פוסקים דפסקו בהך דינא ספק ברכות להקל וישתה בלא ברכה צריך לומר דגם בברכות הנהנין ספק ברכות לקולא היינו דמותר לאכלו בלא ברכה שנית דלא כהרשב"ם ועכ"פ אין תימא על הר"י די"ל וכו' עד כאן לשונו של הגאון רע"א הנ"ל, לענ"ד לא מבין אני דבריו הקדושים דמאי שנא גם בדברי הרשב"ם יכול לאכול ויברך שנית להר"י דאם לא יאכל נשאר עליו ספק עבירה ואם יברך ויאכל ג"כ יהיה עליו רק ספק עבירה א"כ מאי שני מהדין דהר"י וגם סוף דבריו דלהרי"ף וכו' דחולקים על הר"י חולקים גם על הרשב"ם ומותר לאכלו בלא ברכה שנית, לענ"ד אינו מוכרח כן. אבאר מקודם דברי הרשב"ם דבספק אם בירך או לא דאסור לאכול בלא ברכה מפני דאסור להנות בלא ברכה זה ודאי רק איסור דרבנן כדהארכתי לעיל דבלא קרא א"א לחדש דין דאורייתא אף רק מצוה דאורייתא ומכש"כ איסור ע"כ נראה דהטעם דרשב"ם דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה כדאיתא במג"א בס"י בס"ק י"א דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה אף דהכא הוה כדיעבד דהא ספק אם בירך קודם א"כ אם לא יאכל עושה ספק עבירה דברכה לבטלה א"כ לכאורה נצרך להיות הדין דיאכל בלא ברכה כיון דספק וספק דרבנן לקולא והכא כדיעבד דמי' כדי דיתוקן העבירה דלא תשא מספק אך הרשב"ם סובר דלא הוה כדיעבד דסבר הרשב"ם כתוס' בראש השנה דברכה לבטלה האיסור אינו אלא מדרבנן א"כ אם לא יאכל הוה רק ספק איסור דרבנן שמא בירך וזה כבר נעשה ואם יאכל עתה בלא ברכה הוה ספק איסור דשמא לא בירך קודם ועשה עתה ספק איסור מה שאסור להנות מדרבנן ומאי אולמא האי מהאי וזה עושה עתה לכתחילה ע"כ אסור לאכול בלא ברכה ובברכה שמא בירך קודם ועושה עתה איסור דרבנן לכתחילה ע"כ סובר הרשב"ם דאסור לחזור ולברך ואסור לאכול. לפי"ז בהדין דהר"י בתוס' ברכות י"ב הנ"ל שבירך קודם וספק אם יצא או לא ואם לא ישתה הוה ודאי עבירה דברכה לבטלה ואם ישתה בלא ברכה הוה רק ספק עבירה דרבנן דאסור בלא ברכה להנות טוב ביותר לשתות בלא ברכה ונשאר רק ספק עבירה דברכה לבטלה הקודם ועתה הספק איסור דלהנות בלא ברכה וזה טוב ביותר מלשתות בברכה שזה הוה פעם אחת בודאי איסור דברכה לבטלה או משלא לשתות כלל דהוה ודאי ברכה לבטלה ע"כ לענ"ד להחולקים על הר"י אין ראי' שחולקים על הרשב"ם דהתם הוה כלכתחלה דמאי אולמא כהנ"ל, ע"כ בספק אם בירך או לא אסור לחזור ולברך ואסור לאכול כאשר כתבתי לעיל אבל בדברי הר"י נופל זאת, ע"כ סוברים החולקים דיאכל ולא יברך ונשאר עליו רק ספק איסור דרבנן וזה טוב ביותר אף שישאר עליו שני ספיקות איסורי דרבנן אבל רק ספק אבל הן אם יחזור ויברך הוה ודאי איסור דברכה לבטלה ואם לא יאכל ג"כ הוה ודאי איסור דרבנן דברכה לבטלה ע"כ סוברים החולקים על התוס' דמרויחין ביותר שיאכל בלא ברכה ויהיה נשאר עליו ספיקת איסור דרבנן אבל בנידון הרשב"ם גם החולקים על התוס' מודים דהתם מאי אולמא כהנ"ל ע"כ התם בהרשב"ם אסור הן בלא ברכה והן בברכה.
ולכאורה פליאה על הגאון רע"א זצ"ל מה שכתב דהחולקים על התוס' חולקים גם על הרשב"ם אך נראה שהוא סובר דלא כדברי בהרשב"ם שטעמא שאף מה שאסור להנות בלא ברכה או האיסור דברכה לבטלה הוא רק איסור דרבנן מכ"מ לכתחלה אסור אף שהוה רק איסור דרבנן כדהארכתי לעיל לזה נ"מ בין נידון דהרשב"ם לנידון דהר"י, זה י"ל דהחולקים על הר"י אינם חולקים על הנידון דהרשב"ם כדהארכתי לעיל אבל הגאון רע"א נראה דסובר דהרשב"ם סובר דלהנות בלא ברכה אסור מדאורייתא ע"כ בספק הוה ספיקא דאורייתא וכן ברכה דבטלה הוה איסור דאורייתא ע"כ החולקים על הר"י דבספיקא יש לאכול בלא ברכה דהוה ספק ברכות לקולא אף בברכות הנהנין חולקים גם בנידון הרשב"ם דיכול לאכול בלא ברכה כן בודאי דעת הגאון רע"א זצ"ל אבל כאשר הוכחתי לעיל שאין אסור מה"ת לאכול בלא ברכה רק איסור דרבנן והדין דהרשב"ם בנידון דידן הוה רק מטעם כיון דברכה לבטלה נמי רק דרבנן א"כ מאו אולמא ע"כ הוה כלכתחלה ואסור לאכול בלא ברכה וגם לברך אסור אף דאיסור ברכה לבטלה הוה רק דרבנן מכ"מ מאי אולמא הספק ברכה לבטלה שעשה מהספק ברכה לבטלה שעתה יעשה ע"כ נקרא לכתחלה ואסור לאכול אבל בנידון הר"י דנופל המאי אולמא דאם לא יאכל הוה ברכה לבטלה לודאי ע"כ טוב שיאכל בלא ברכה אף שאסור לאכול בלא ברכה מכ"מ כיון דזה איסור דרבנן והוה ספק דרבנן אף שזה לכתחלה וגם ספק דרבנן אין עושין לכתחלה מכ"מ הכא זה נקרא דיעבד כדי שישאר רק ספק ברכה לבטלה מהברכה שעשה קודם ואם לא יאכל הוה ברכה הקודם בודאי ברכה לבטלה ע"כ החולקים על תוס' אין ראי' שחולקים על הרשב"ם לדברי ור"י סובר דהא דאסור להנות בלא ברכה מדאורייתא אסור כהפנ"י שכתבתי לעיל, ולפי דברי השג"א שכתבתי לעיל, ע"כ פוסק דיחזור ויברך כדברי הגאון רע"א זצ"ל דמאי נ"מ דאם לא יאכל נעשה ודאי איסור ברכה לבטלה ואם יאכל בברכה הוה ג"כ רק פעם אחת ברכה לבטלה ע"כ יחזור ויברך כן כן שיטת הר"י דבלא ברכה אסור משום דאסור להנות בלא ברכה אסור מדאורייתא והוה ספק דאורייתא והחולקים על הר"י סוברים דהא דאסור להנות בלא ברכה הוא רק מדרבנן ע"כ יחזור ויאכל בלא כרכה, ולדעתי גם הרשב"ם סובר כן דרק מדרבנן אסור והא דסובר הרשב"ם דאסור לאכול בלא ברכה בספק אם בירך או לא וגם לחזור ולברך אסור הוא כדהארכתי לעיל דנקרא לכתחלה מפני מאי אולמא אבל בנידון הר"י נופל המאי אולמא והוה כדיעבד כדכתבתי לעיל ע"כ להסוברים בהרשב"ם החולקים על הר"י אין חולקים על הרשב"ם, תודות לד' שביארתי היטב השיטות וגם הסברתי היטב דעת הגאון רע"א זצ"ל שסובר דגם הרשב"ם סובר דאסור להנות בלא ברכה הוה דאורייתא כהר"י רק שנ"מ בין ספק אם בירך או לא בין ודאי בירך וספק אם יצא בזה בנידון הרשב"ם א"א לחזור ולברך ובנידון הר"י יכול לחזור ולברך [וע"ז הנחתי שלא אני מבין דבריו דכמו בנידון הר"י כיון שבין כה ובין יהי' ברכה לבטלה פעם אחד הדין דיחזור ויברך כמו כן בספק דאם יחזור ויברך הוה רק פעם אחד ספק אסור ברכה לבטלה] והחולקים על הר"י סוברים דהא דאסור להנות בלא ברכה הוא רק מדרבנן ע"כ סוברים דיאכל בלא ברכה ע"כ נידון הרשב"ם ונידון הר"י שוים הם בזה לאכול בלא ברכה א"כ החולקים על הר"י בנידון דידי' דיאכל בלא ברכה כן בנידון הרשב"ם כן אבל לדידי אינו כן דגם הרשב"ם סובר כהחולקים על הר"י דהא דאסור בלא ברכה אסור רק מדרבנן ואסור רק משום דנחשב לכתחלה ואין עושין ספק דרבנן לכתחלה כדהארכתי דמפני מאי אולמא נחשב כלכתחלה אבל בנידון הר"י נופל המאי אולמא ע"כ נחשב כדיעבד ע"כ החולקים על הר"י אין חולקים על הרשב"ם ותודות לד' יתברך שביארתי היטב הן דעת רע"א והן דעתי ודעת השיטות. אבאר דברי ביותר מה שכתבתי דנידון הר"י נופל המאי אולמא משום דאם לא יאכל הוה ברכה הקודם ודאי לבטלה, ואם יאכל בלא ברכה נשאר ספק ע"כ שאני מנידון הרשב"ם דספק אם בירך או לא בירך כדהארכתי לעיל, לכאורה גם בנידון הר"י מאי מתקן מה שיאכל שמתקן רק הצד דאם יצא מקודם יתקן בזה אבל הצד דלא יצא מקודם נשאר לבטלה הברכה וע"ז אין תקון א"כ מאי גרע ביותר מאם לא יאכל כלום אין נ"מ לזה הצד אם לא יצא מקודם דזה הצד נשאר ספק אפילו אה יאכל, ורק נ"מ להצד אם יצא מקודם א"כ מ"ש מנידון הרשב"ם דספק אם בירך או לא בירך דאמרינן מאי אולמא, כמו כן בנידון הר"י נמי כן דלא יתקן הצד דאם לא יצא, ורק הצד דיצא א"כ מאי אולמא דוק בזה ותבין היטב:
אך לענ"ד להביא ראי' דגם על הצד דלא אפשר לתקן ג"כ מביטין ע"ז דהנה עמדתי להקשות קושי' חמורה על הגמ' מכות בהכה זה וחזר והכה זה דעי' בתוס' ב"ק בדף מ"ד ע"ב ד"ה וספק נפשות להקל וכו' דו"ק שם בתירוצם שבהכה גם השני הוה ודאי עבירה, ולכאורה לא ידעתי אמאי הוה ודאי עבירה הא בעת שהכה הראשון הי' רק ספק דילמא לאו אביו הוא ואח"כ בעת השני ג"כ רק ספק דילמא לאו אביו הוא השני ע"כ בכל פעם ופעם עשה רק ספק עבירה אף שבפעם השניה יהי' עליו ממ"נ איסור או בשביל פעם הראשון או בשביל פעם השני מכ"מ לכאורה רק ספק דלצד הראשון והשני בעצמם הוא רק ספק דילמא אביו הוא או לא, א"כ מאי חמור בפעם השני מפעם הראשון דעושה בזה ודאי עבירה דאם לא השה השני הי' רק ספק, כמו כן אם הכה השני עושה רק ספק, דעל השני גופא הוא רק ספק, והא דאם השני, לאו אביו הוא ממילא הראשון הי' אביו זה לא יתוקן אפילו אם לא יכה השני, כן קשה לכאורה אך מכ"מ אנו רואין מזה דכיון דהוא ע"י פעולתו שעשה יתודע שעשה איסור בודאי או בפעם הראשון או בפעם השני זה נקרא ודאי והוא מתחייב על פעולתו הראשונה בצירוף השני' ואין מועיל זה מהראשונה א"א לתקן אם הי' איסור. א"כ לפי זה הכא נמי בנידון דהתוס' ברכות דף י"ב דאם לא יאכל עושה בודאי ברכה לבטלה אף דהצד דאם לא יצא בהברכה א"א לתקן מכ"מ כיון דע"י דאם לא יאכל יתודע שעשה איסור בודאי ע"כ טוב לאכול בלא ברכה כדי שישאר רק ספק ע"כ חולקים על הר"י כהנ"ל וגם דו"ק בתוס' ברכות דף כ"א ע"א ד"ה ספק וכו' ואומר ר"י וכו' דו"ק בלשונו ועי' במהרש"א שם ומשם ראי' דאפי' להצד דבל"ה מתוקן ג"כ נחשב לחשבון כיון דעי"ז יוצא דיצא בודאי כמו כן לענין איסור נמי אפילו אצד דא"א לתקן נחשב לחשבון כיון דעי"ז יבוא לידי ידיעה שעבר בודאי וזה חידוש גדול דזולת קפידת התורה על עשיית האיסור ג"כ נ"מ בין שנשאר לספק לנשאר בודאי וזה חידוש גדול ונ"מ לכמה דברים:
אגב אציג נ"מ בזה, אם הי' לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן בשגגה ונשאר השניה ואח"כ נעשה חולה שיש בו סכנה ונצרך לו לאכול גם השניה ויש עוד שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן, השאלה בזה אם שוים הם או הנשארת שאכל אחת משתי חתיכות מכבר או שיאכל אחת משתי החתיכות של עתה, לכאורה שוים הם ועוד אדרבא טוב ביותר לאכול מהנשארת הקודם יעי' בכריתות דף י"ח ע"א דהנשארת לא נקרא קבע והוה רק ספק איסור א"כ עדיפא ביותר לאכול מזה שהשתי חתיכות אם יאכל מזה הוה איקבע ואיקבע חמור, כן לכאורה אבל לפי שהמצאתי מהגמ' מכות לענין הכה זה וחזר והכה זה ראי' דאסור לאכול מהנשארת דבזה עשה איסור בודאי ממ"נ אם בפעם הראשון או בפעם השני אבל אם יאכל מהשני החתיכות דעתה דבזה הוה רק ספק דילמא בפעם ספק ראשון הי' שומן וכן בפעם השני ודו"ק:
אחזור לעניני אם בס"ס לחומרא אם צריך לברך או לא הקשיתי על הפרמ"ג שפוסק שאין צריך לברך כאשר הארכתי לעיל דבתוס' ברכות שאני משום דאסור לאכול בלא ברכה ע"כ צריך ממילא לברך לפי"ז נופל מה שהקשיתי על הפרי"ג בתמי' נשגבה האיך אפשר לעשות פלוגתא רחוקה דגם בס"ס להקל כיון דתוס' אין חולקים על הכלל דספק ברכות להקל דברכות הנהנין שאני והפרמ"ג מיירי בברכות על מצוה אך אף שהפליאה העצומה נפל מכ"מ יש להקשות מנלן דכיון דבכל ספק איסור דרבנן אומרים בס"ס להחמיר א"כ לכאו' בברכות של מצוה נמי בס"ס לחיוב נצרך להיות דמחויב לברך ובפרט שהנשמת אדם מסיק דספק ברכות להקל הוא רק שאינו מחויב בבל רשאי לברך מפני שכיון דלא תשא אין אלא מדרבנן א"כ בס"ס דמחויב הוא מנלן דמקלינן ופטור דוק:
והנה מקודם אחזה אם ים פוסקים שחולקים על הפרמ"ג ועל הנשמת אדם, הנה יעי' בסימן ת' בהלכות מגילה בסעיף ב' בהגה שם שבשעת הדחק יש לסמוך עליו וכתב שם המג"א בס"ק ה' שבתשו' רמ"א מפקפק על דין זה לכך מסיק שבשעת הדחק יש לסמוך עליו, וכתב שם המג"א עס"י ועי' סי' קמ"ג וכתב הלבוש דכוונתו דהוה ס"ס משום דבסעי' י' איתא דעות אם מברך על מגילה פסולה, והמחלוקה הזאת איתא נמי גבי ס"ת א"כ הוה ס"ס שמא מברך על מגילה פסולה ושמא הלכה כהרמ"א דכשר דוק שם בלבושי שרד, א"כ ראי' מלבושי שרד בס"ס אמרינן להחמיר. וכן איתא בחידושי רע"א על המג"א בסימן קמ"ג דבס"ס אמרינן להחמיר, וכן איתא בחי' רע"א על המג"א בסי' ד' במג"א ס"ק י"ב יעי' שם בהגה מבן המחבר דאליהו רבה נמי סובר כן דס"ס לחיוב בברכה הוה להחמיר א"כ חזינן דיש חולקים על הפרמ"ג ועל הנשמת אדם והחולקים רבים וכיון דהנשמת אדם גופא כתב דאין איסור לברך ע"כ בודאי יש לפסוק כהרבים החולקים דמחויב לברך בס"ס בברכות היכא דאיכא ס"ס לחיוב דוק:
ועתה אניף ידי על הוכחת של נשמת אדם דהביא ראי' מהמג"א בסי' קע"ח בס"ק י"ב דכתב שם בטבעת זה"מ אינו צריך מקומן ועוד אפילו צריך מקומן שמא כדעת המחבר דאפילו בפת צריך לברך אם שינה מקומו, ועוד הביא ראי' מסי' כ"ח דכתבו כל האחרונים על אורז ודוחן לברך שהכל אף דבאורז הדין לכולי עלמא לברך בורא מיני מזונות מכ"מ כיון דלא ידעינן איזה אורז ואיזה דוחן מברכין על שניהם שהכל אף דיש ס"ס לחיוב על כל אחד ואחד דשמא הוא אורז ועוד אפילו אם הוא דוחן שמא גם על הדוחן מברכין בורא מיני מזונות ומכ"מ מברכין שהכל מוכח מזה דאין אומרים ס"ס להחמיר כן ראיותיו:
והנה לענ"ד להעיר על ראיותיו הנה איתא בגמ' ברכות ל"ו ע"ב והילכתא כמר בר רב אשי לגבי ברכה נמי לאו פרי הוא וכתבו שם התוספ' דאין זה מן הגמ' דהא דלגבי ערלה לאו פרי הוא משום כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ, אבל לגבי ברכה אין חילוק בין א"י לחוץ לארץ, יעי' ברמב"ם בה' ברכות פ"ח הלכ' ו' קפרס של צלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי וכו' יעי' בכסף משנה שם בד"ה קפרס של צלף וכו' והלכתא כמו בר רב אשי וכו' ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכות נמי לאו פרי הוא ולא מברכינן עלויה ב"פ העץ אלא ב"פ האדמה וכן פסקו הרי"ף והרשב"א עכ"ל, מזה חזינן דהרמב"ם והרי"ף והרשב"א דלא כתוס' דמדמים ספק ברכה להקל לערלה בחוץ לארץ דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ ולכאורה קושיא עצומה ע"ז דמקשה הגמ' שם בעמוד א' ולעביד מר כבית שמאי דמקלי טפי וכו' ב"ש ספוקי מספקי וכו' ולב"ש הוה לי' ספק ערלה וכו' ובחוץ לארץ יורד ולוקח וכו' מזה הגמ' חזינן דלא הכלל דכל המקיל בארץ ישראל הלכה כמותו בחוץ לארץ הוא בלתי גבול דהמקשה שאף שלא ידע מהתירוץ דב"ש במקום ב"ה אינו משנה אבל זאת בודאי ידע דאין הלכה כבית שמאי אפילו לעשות לספק במקום שפליג על בית הלל לחומרא א"כ הלכה כבית הלל דהוה ערלה בחוץ לארץ ואפילו אם הי' ספק שמא כבית שמאי כיון דלבית שמאי ספק הוה ס"ס שמא הלכה כבית הלל ואפילו אם תמצא לומר דהלכה כבית שמאי אין אלא ספק ומצינו ס"ס כזו לענין פרוץ מרובה על העומד שתוס' חולין בריש השוחט דף כ"ח ע"ב וגם הגאון ר"י אלחנן זצ"ל בין דסברא הרבה כזו ופשיטא דהלכה כבית הלל א"כ אפילו ספק מאומה אין כאן חזינן מזה דזה כלל כיון שיש כל שהוא מקצת קולא בארץ אין להחמיר בחוץ לארץ דבחוץ לארץ יש להחמיר רק במקום שאין שום אפילו מאומה קולא בארץ א"כ לפי"ז להרמב"ם והרי"ף והרשב"א דדנין ספק ברכות להקל כהכלל דכל המקיל בארץ וכו' א"כ פליאה גדולה קולא כזה בברכות שאפילו באופן כזה להקל שאפילו ס"ס און זה נקרא רק שמץ קולא מוכח ע"כ מזה דרק לענין שי' בעינן ברכה מבוררת אז אפילו אם איתא רק שמץ קולא אין חשוב לברך עליה ברכה מבוררת אבל לעיקר הברכה בודאי אינו כן בזה האופן דהוה רק שמץ קולא ומוכח מזה דהברכה המבוררת שאני ע"כ נסתר ראי' מאורז ודוחן שהתם לענין ברכה מבוררת ע"כ אפילו תוס' שפליגי על הרמב"ם והרי"ף והרשב"א שאין מדמים ברכה מבוררת לערלה בחוץ לארץ הוא דוקא שהתם רק שמץ קולא אבל בס"ס שיש ספק שלישי לקולא מודים גם תוס' שאין מברכים המבוררת ע"כ באורז ודוחן אין מברכין הברכה המובררת אבל בעיקר הברכה אין ראי' מזה דאין מברכין במקום שיש ס"ס לחומרא, כן נראה לענ"ד וגם על ראיתו מס' קע"ח יש לעורר ע"ז דהתם בא הס"ס להוציא מהחזקה דהי' עליו חזקת פטור ואף דבס"ס דדינא יש אומרים דלא שייך חזקה מכ"מ יעיין בר"ן קדושין גבי נתנה היא ואמרה הוא דגם בספיקא דדינא שייך חזקה ע"כ להכי פסק המג"א להקל כיון דאיכא חזקה ואין ראי' מזה היכא דליכא חזקה וראי' של הנשמת אדם הנ"ל מתרומת הדשן אינה מוכרחת להמעיין היטב ע"כ קצרתי בזה.
והנה לענ"ד כיון דעוררתי על הראיות של הנשמת אדם וגם הבאתי שיש הרבה פוסקים דסוברים דבס"ס מחויב לברך ע"כ נראה לענ"ד כן לפסוק רק אם ס"ס לענין לברך ברכה המבוררת בזה הדין דאין מברכין ברכה המבוררת כדהארכתי לעיל והיכא שהי' חזקת פטור ג"כ אין מחויב לברך בס"ס לחיוב אף שהס"ס הוא דדינא יש לצרוף דעת הר"ן בקדושין הנ"ל דגם בספיקא דדינא שייך חזקה ע"כ פטור מלברך היכא דאיכא חזקת פעור אפילו שיש ס"ס דדינא לברך יעיין בפרמ"ג בכללי ס"ס דס"ס דפלוגתא נמי נקרא ס"ס ומכש"כ שספק אחד הוה ספק דמעשה והנה הפרמ"ג מגדר גדרים בזה ועל פי הגדרים שלו יש לעי' בראי' הנשמת אדם מאוכל ודוחן הנ"ל שעוררתי ע"ז מלבד זה כיון דהשולחן ערוך פסק בודאי כהרי"ף והרמ"א משתיק שתק ע"כ בודאי מודה לזה הוא משמע שהם פסקו בהכרעה כן דעל הדוחן אין מברך בורא מיני מזונות דאל"כ דפסקו בהכרעה כן אלא מטעם ספק פסקו כן הי' להם להביא דעת החולקים דנ"מ לענין דיעבד אלא מדלא הביאו דעת החולקים מוכח מזה דהם הכריעו כן דאין מברכין בורא מיני מזונות על דוחן ע"כ אין מצורף זה החולקים לס"ס ע"פ גדרי הפרמ"ג יעיין בגדריו, אך יש לדחות דמדלא הביא דעת החולקים אין ראי' מזה דהם הכריעו כן והא דלא הביאו משום דבל"ה בדיעבד יוצא אם מברך בורא מיני מזונת דהנשמת אדם לשיטתו דבורא מיני מזונות יוצאין בזה על כל דבר דמזון והנה אני הבאתי ראי' לדבריו במקום אחר ואין כאן המקום להאריך בזה ע"כ כיון דאין נ"מ להביא דעת החולקים ע"כ לא הביאו ואין להביא ראי' ממה שלא הביאו דעת החולקים דכן הכריעו דכיון דאין נ"מ להביא דאת החולקים אבל באמת לא הכריעו ע"כ יש לצרף לס"ס דעת החולקים ואין לסתור בשביל זה ראי' הנשמת אדם אך אעפ"כ יש להביא ראי' דהכריעו כן דאל"כ הי' להם להביא דעת החולקים דנ"מ לענין זה דהנה הגאון אבן העוזר העלה דבדוחן חי מברכין שהכל דבדוחן טובים מבושלים יותר מחיין ע"כ נחית חד דרגא ומברכין שהכל אבל בחטים כיון דמברכין במובשלים בורא מיני מזונות אם נתמעכו ע"כ נחת רק חד דרגא ומברכין בחיין בורא פרי האדמה א"כ אם השו"ע לא הכריעו הי' להם להביא דעת החולקים לענין דיעבד אם בירך על דוחן חי בורא פרי האדמה דיוצא דלדעת הסוברים המובא בשו"ע דמברכין על המובשלים בורא פרי האדמה ועל חיין מברכין שהכל ולדבריהם אם מברך בדיעבד בורא פרי האדמה על דוחן חיין אינו יוצא דכן הוכחתי במקום אחר דלדעת אבן העוזר החולק על המג"א בסי' כ' כן הדין דהיכא דטובין מבושלים יותר מחיין ומברכין על חיין שהכל בדיעבד ג"כ אם מברך על חיין בורא פרי האדמה דאינו יוצא א"כ אם הי' השו"ע סובר דאין הכרעה אם על הדוחן מברכין בורא פרי האדמה או בורא מיני מזונות ורק מטעם ספק פסקו כן לברך בורא פרי האדמה א"כ הי' להם להביא דעת החולקים דמברך בורא מיני מזונות דנ"מ לענין דיעבד דאם מברך על חיין בורא פרי האדמה דיצא לדעת החולקים אלא כיון דאף שנ"מ ומכ"מ לא הביאו בודאי הכריע כן השו"ע דעל הדוחן אין מברכין בורא מזונות א"כ אין לצרוף לס"ס כיון דהשו"ע הכריע כן ע"פ פרי מגדים בגדריו ונסתור גם מטעם זה ראי' הנשמת אדם מאורז ודוחן, והנה ג"כ יש לסתור ראי' מאורז ודוחן אם יאכל שניהם ביחד ומברך בורא מיני מזונות על שניהם אחד מהספיקות הספק דילמא אורז הוא סתרי אהדדי באחד מהן לא הוה ס"ס אף דספק דילמא גם על דוחן מברכין בורא מיני מזונות זה הספק לא סתרי אהדדי מכ"מ כיון דספק אחד סתרי אהדדי לא הוה ס"ס עי' בתוס' ב"ק בדף י"א ע"ב תד"ה דקא מטהר ובנדה דף כ"ט ע"א ד"ה תשב וכו' דמשם ראי' דאפילו רק ספק אחד סתרי אהדדי ג"כ לא נקרא ס"ס דוק ויש להאריך בזה הפרט ובמקום אחר בעזה"ש יבורר זאת.