כרם יהושע לאנג· רבי יהושע לאנג
מכות · דף ב.
במתני' כיצד העדים נעשים זוממין כו':
הנה הרמב"ן והריטב"א הקשו דאמאי לא חשיב במתני' דהכא דאין משלמין כופר ולא מקיימי' בהו כאשר זמם כדאיתא לקמן בברייתא ותי' דנא תנן הכא אלא מאי דלוקין ובהא דעדות כופר אין לוקין ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלוקין בעדות כופר ליכא לתרץ הכי ועוד תי' דאיכא למ"ד דכופרא ממונא ולההוא מ"ד ס"ל דמשלמי העדים זוממין כופר ובפלוגתא לא קמיירי עכ"ד וקשה דהא לקמן ובב"ק (דף מ' א') אמר ר"פ דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה וא"כ ליכא פלוגתא בזה ונלע"ד דצ"ל לב' התירוצים של הרמב"ן יחד דהקשו על הרמב"ם דס"ל דעדים זוממין דכופר לוקין הא כיון דמעידי' דהשור הרג את הנפש א"כ צריכי' לשלם בעד השור וא"כ משלמין ואין לוקין כדאיתא לקמן (דף ד') וע"כ צ"ל דהעידו שהרג השור שלא בכונה דאין השור בסקילה ואפ"ה מחייבי בכופר וכ"כ בקצות החושן (ס"ס ל"ח) וזה הוא רק לשמואל בב"ק (דף מ"ד א') אבל לרב שם ולרבה שם (דף מ"ג א') לא משכ"ל דלוקין בעדות דכופר כיון דס"ל דהיכי דאין השור בסקילה ליכא כופר וא"כ לפ"ז י"ל דלר"פ דסבר דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה ול"ל כתי' הב' של הרמב"ן מ"מ י"ל דס"ל כרב ורבה דהיכי דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא משכ"ל דלוקין בעד"ז דכופר מש"ה לא חשיב לה הכא לעדות דכופר דלוקין וכתירוץ הראשון של הרמב"ן הנ"ל ולשמואל דמחייב כופר שלא בכונה ולדידיה משכ"ל דלוקין י"ל דס"ל כרב חסדא דלקמן ובב"ק שם דסבר דאיכא מ"ד דכופרא ממונא והעד"ז משלמין כופר מש"ה לא תנא הכא לעדות כופר דלוקין דבפלוגתא לא קמיירי וכתי' הב' הנ"ל ועוי"ל לענ"ד דהא דאר"פ דכ"ע סברי דכופרא כפרה כונתו על תנאי דלקמן אבל מודה דאיכא תנא אחר דס"ל דכופרא ממונא כדתנן בכתובות (ר"ד מ"א) המית שורי את פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו ופרש"י שם דס"ל דכופרא ממונא וכמ"ש התוס' כזה בסנהדרין (דף ו' א') בד"ה דכ"ע ועי' במל"מ (פ"ב מהל' ק"פ הל' י"ג) ובתור"ע שם הקשה על הרע"ב בפה"מ שפירש ג"כ הכי דמתני' ס"ל דכופרא ממונא מהא דאר"פ דכ"ע ס"ל דכופרא כפרה ולפמ"ש מתורץ היטב ולפי תי' זה שתי' הריטב"א דבפלוגתא לא קמיירי מתני' מתורץ ג"כ מאי דק"ל דאמאי לא חשיב במתני' ג"כ עדי נשים שהוזמו דלוקין משום לא תענה לפמ"ש הנו"ב מ"ק חא"ע (סי' מ"ו) דתלוי זה בפלוגתא אי לוקין בלאו שאב"מ ע"ש:
אולם נלע"ד די"ל כונת רש"י בכתובות שם שפי' דה"ט דכופרא ממונא דרוצה לתרץ בזה לקושי' התוס' שם בד"ה זה הכלל דלמ"ד דכופר הוא דמי המזיק אמאי לא חשיב יותר ממה שהזיק דפעמים שוה המזיק יותר מהניזק ואינו משלם ע"פ עצמו והוא המ"ד לקמן ובב"ק לרב חסדא דס"ל כן משום דכופרא כפרה מש"ה כתב רש"י דס"ל למתני' דכופרא ממונא וא"כ ס"ל דדמי ניזק ודרכו של רש"י לפרש כפי הס"ד כמ"ש התוי"ט (פ"ב דפיאה) וע"ע בתוי"ט ביבמות (פ"ט מ"ג) ובב"ק (פ"א מ"ב) ובמנחות (פ"ט מ"ד) ובנדה (פ"כ מ"ג) וכ"ש דא"ש הכא טפי דפי' רש"י כר"ח משום דגם בירושלמי מפרש הכי (בספ"ג דכתובות) דה"ט דמתני' דכתובות שם משום דכופרא ממונא והנה המה"פ בירושלמי שם הקשה על הרמב"ם שפסק דכיפרא כפרה ואפ"ה פסק דמשלם כופר ע"פ עצמו דלא כשיטת הירושלמי הנ"ל ולפמ"ש י"ל היטב דס"ל להרמב"ם דל"ל להירושלמי דאיכא מ"ד דכופרא הוי קנסא אלא למ"ד דכופרא הוי דמי מזיק דהוי פעמים יותר ממה שהזיק כמבואר שם. אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל (פי"א מהל' נ"מ) דכופר הוא דמי ניזק א"כ ודאי לא הוי קנסא אף למאי דס"ל להרמב"ם דכופרא כפרה וזה ברור לענ"ד וכן מבואר בסוגיין דב"ק (ס"ד מ"א) דאף למ"ד דכופרא כפרה לא הוי קנס דפריך שם מודה בקנס הוא ומשני קסבר כופרא כפרה ועי' במראה הפנים בירושלמי דב"ק (פ"ד הל' ה') סד"ה תיפתר:
והנה התוס' הכא הקשו דאמאי לא תנן טפי במתניתן מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר והנה הפ"י תי' בזה דאם מעידין שנולד מא"א הא יכולין לומר דלאוסרה על בעלה באנו וקשה דהא משכ"ל שזינתה וחזרה וזינתה שנאסרה על בעלה בזנות הראשון כדאמרינן כזה בסנהדרין (דף מ"א א') ואינן יכולים גם כן לומר דלהפסידה כתובתה באנו יעו"ש במהרש"א וע"ק הא משכ"ל כשמתה אמו כמ"ש הפ"י גופי' קודם שם דע"כ לא באו כ"א על עצמו ולא על אמו ועוד דאם באו בשביל אמו ה"ל להעיד על אמו ולא עליו עי' בתוס' סנהדרין (ד' מ"א סע"א) ולענ"ד י"ל קושי' התוס' דלהכי נקט הכא טפי הא דמעידים בבן גרושה. ע"פ מ"ש התוס' דבן גרושה כיון דליכא מיתה אלא לאו בעלמא חשיב שפיר כיון שלקו דהוי עדות שא"י להזימה וקשה הא גם בבן גרושה אתי לידי מיתה לר"ע בסנהדרין (דף פ"א ב') דזר ששימש במקדש הוא בחנק ולר"י ב"נ ור"ע דברייתא שם (דף פ"ד סע"א) הוי בסקילה ועי' בתוס' בכתובות דף כ"ג סע"א) ובקדושין (דף י"ב ב') ד"ה אם ואף דלר"י דס"ל דבן גרושה עבודתו כשרה קודם שנודע כדאיתא (בפ"ח דתרומות) ובפסחים (ס"ד ע"ב) מייתי' לה שם מ"מ לאחר שנודע הוי כזר ועי' בשעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) אלא צ"ל דס"ל לסתם מתני' דהכא כרבנן דסנהדרין דאינו חייב מיתה בד"א וא"כ ודאי הוי חידוש טפי בזה מאי דתנן הכא בן גרושה טפי מממזר כן נלע"ד בעז"ה:
לו ולא לזרעו ולפסול לדידיה ולא לזרעו בעי' כאשר זמם וליכא והקשו התוס' היכי שמעידין שהוא מצרי שני דאינם באים לפסול את זרעו א"כ נפסול:
ותי' דמ"מ אשתו נפסלת וכתוב לו ולא לאשתו ע"כ:
והמהרש"א הקשה דמנ"ל להתוס' דלא נעשים בכה"ג העדים באמת מצרי ונלע"ד די"ל דמוכח דלא נעשו מצרי כה"ג דביבמות (ס"ד ע"ד) איתא דא"ר יוחנן אי לאו דא"ר יהודה הכתוב תלאן בלידה ונקבות נמי אסורות במצרי ואדומי לא מצא יו"ר בבהמ"ד כיון דקהל גרים קרי קהל מצרי שני במה יטהר דל"ל דאי עבר ונסב דאי לאיסורא כתב קרא אבל לא דאי להתירא והשתא אי נימא כקושי' מהרש"א דנעשים העד"ז מצרי' כה"ג כיון דאינן באים לפסול את זרעו א"כ הוי ודאי התם דאי לאיסורא דמהא דכתיב היתירא במצרי שלישי א"כ היכי דמעידים העדים על א' שהוא מצרי נעשים העד"ז מצרי כיון דאינן באים לפסול את זרעו מש"ה מקשים התוס' הכא שפיר אולם י"ל דהא שם קיימי' לר' יהודה ולדידיה בת גר זכר פסול לכהונה כדאיתא בקדושין (ר"ד ע'ז) וה"ה בבת מצרי דלא עדיף מבת גר וא"כ ל"ל התם ביבמות דהוי דאי לאיסור במה דכתיב היתירא במצרי ג' לענין עד"ז דהא אכתי אף השתא דכתיב היתירא במצרי ג' מ"מ ג"כ הא באים העדים לפסול את זרעו לכהונה וא"כ אכתי ה"ל לו ולא לזרעו אלא בפשיטות י"ל קושי' המהרש"א דלא משתמיט בשום מקום לומר דנעשים העדים מצרי בכה"ג ותנא דמתני' סתם ולא חילק בזה כדאמר כזה ביבמות (דף ע"ב ב') וכן בכריתות (דף ב') ועי' בט"א בחגיגה (דף י"ח) ד"ה לימוד ובמהרש"א לקמן בתוס' ד"ה ומה אמנם יש להקשות על התוס' דלמאן מקשי' התוס' אי לר' יהודה והא לדידיה זרעו נפסלין לכהונה והוי לו ולא לזרעו ואי לר' יוסי דל"ל כר"י בזה דזרעו נפסלים לכהונה א"כ מאי מתרצי התוס' דהא לר' יוסי אשתו ג"כ אינה נפסלת כדאיתא ביבמות (דף ס"ט) ונלע"ד דהתוס' מקשים הכא היטב אליבא דר' יוחנן שם דס"ל לת"ק דר' יוסי דאשתו נפסלת ומ"מ ס"ל דבת מצרי שני כשרה לכהונה ע"ש (דף ע"ז סע"א) בתד"ה ור"ל. וכ"כ הרמב"ם (פי"ח מהל' א"ב) ושם (פרק י"ט הל' י"ג) דאשתו נפסלת כרבנן דר"י ובבת מצרי שני פסק שם דכשרה לכהונה כר' יוחנן ומה דאיתא בגמ' הכא משמי' דר"ל ליתא כן בילקוט כמ"ש הגרי"פ הכא והנה הפמ"ג בא"ח (סי' קל"ה) תי' לקושי' המהרש"א הנ"ל מהא דא"ר יוחנן בגיטין (דף נ"ט ב') דכהן אחר כהן לא יקרא משום פגם הראשון וליכא פגמא בשני דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ואשמעי' כן דשרי לקרות הבן אחר האב משא"כ בלוי אחר לוי אסור ואי כקושי' המהרש"א הכא דנעשי' באמת כה"ג העד"ז מצרי א"כ הא איכא פגם אף בכהן בבן אחר האב שיאמרו דהאב העיד שקר על אחד שהוא מצרי שני דהוא נפסל וזרעו אינו נפסל ע"ש מש"ש בקיצור ולפי האמור א"ש טפי כיון דעיקר קושי' התוס' הוא לר' יוחנן ומהא דגיטין דשם הוא ג"כ ר' יוחנן מוכח דאינם נעשים העד"ז מצרי בכה"ג ודוק:
שם ע"ב ר' יוחנן אמר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה כו' הן שלא עשו מעשה הקשה הריטב"א דלמ"ד דעקימת שפתיו הוי מעשה מאי איכא למימר ע"ש וטפי ה"ל להקשות דהא ר' יוחנן גופי' סבר דעקימת שפתיו הוי מעשה בב"מ (ס"ד צ') ונלע"ד די"ל ע"פ מ"ש בכ"מ בהג"ה (ר"ה תמורה) דמש"ה פסק הרמב"ם שם דמימר הוי לאו שאין בו מעשה דלא כר' יוחנן דתמורה משום דמשמע בריש תמורה דר' יוחנן הדר ביה וסבר דעקימת שפתיו לא הוי מעשה ע"ש וא"כ מתו' קושי' הריטב"א די"ל דהא דר' יוחנן דהכא הוא למאי דהדר ביה וס"ל דעק"ש לא הוי מעשה אולם דעת הרמב"ם בהא דמימר נלע"ד עוד די"ל דהוא מהא דמשני בתמורה (דף ב' ע"ב) עלה דרב ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל תמורה הוי לאו שאין בו מעשה ללשון ב' שברש"י שם וכן הוא גירסת הרמב"ם שם כמו שכתב הלח"מ (רפ"א מהל' תמורה) והש"א (סי' פ"ב) א"כ מוכח דס"ל דתמורה הוי לאו שאין בו מעשה וכן מוכח מהא דפריך שם (דף ג' א') והרי מימר לאו שאין בו מעשה הוא ולא משני דהוי לאו שיש בו מעשה דעקימת שפתיו הוי מעשה וכקושי' התוס' שם הרי ס"ל להגמ' דלא כר' יוחנן במימר ומתורץ דעת הרמב"ם הנזכר בהא דמימר ולפמ"ש י"ל טפי בהא שם על רב והרי מימר משום דמרב גופי' שם לעיל (ד' ב' ב') מוכח דס"ל דמימר הוי לאו שאין בו מעשה ועי' בחי' לסנהדרין (דף ס"ג) ובחי' לזבחים (דף ד') ובירושלמי (פ"ז דסנהדרין סוף הל' ט') מבואר דר' יוחנן סבר שם דפליגי ר"ע ורבנן בזה אם עקימת שפתיו הוי מעשה ולרבנן דר"ע ס"ל דעקימת שפתיו לא הוי מעשה והא"ר הושעיא שם דהאומר אלי אתה מחלוקת ר"ע ורבנן וכגי' המה"פ שם:
ודע דרך אגב נלע"ד בענין זה בשבועות (ר"ד כ"ב) דפריך על ר"ע דאמר היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ולא והרי מגדף וק"ל דאמאי לא משני דר"ע פריך לרבנן גופייהו דס"ל דמגדף אינו מביא קרבן כדאיתא בכריתות (ד' ז') ובסנהדרין (דף ס"ג וס"ה) ובירושלמי משני באמת כן (בפ"ג דשבועות סוף הל' א') ונלע"ד דמתורץ היטב דבירושלמי מבואר דר"ל הוא דמשני שם כן אבל הגמ' משני אף כר' יוחנן דס"ל דהאומר אלי גם לרבנן חייב קרבן כמו שכתבו התוס' בסנהדרין (דף סיג א') בד"ה כי קאמר דעקימת שפתיו הוי מעשה ע"ש ובמהר"מ ושאני מגדף דישנו בלב ע"ש (ד' ס"ה רע"ב) וא"כ תקשה אף לרבנן מהאומר אלי אתה והא דאיתא בירושלמי דסנהדרין הנ"ל דר' יוחנן גופי' ס"ל דלרבנן רר"ע עקימת שפתיו לא הוי מעשה התם הוא לבתר דהדר ביה ר' יוחנן כדעת הכ"מ הנ"ל ודוק:
שם ד' דברים נאמרו בעדים זוממין כו' קשה דאמאי לא חשיב עוד הכא דבעדים זוממין משלמין ואינם לוקין משא"כ בכ"מ היכי דאיכא מלקות וממון לוקין ואין משלמין כדאיתא בכתובות (דף ל"ב) ועי' ברש"י לקמן (ד' ד' סע"א) והעירו המפרשים בזה ונלע"ד די"ל היטב דהכא הוא כר"מ דלקמן (דף ד') דס"ל בעד"ז ובכ"מ דלוקין ומשלמין אלא דז"א דמפרש לקמן שם דה"ט דר"מ ס"ל כר"ע דעד"ז קנסא ויליף ממוציא ש"ר והכא הא קאי לת"ק דר"ע דל"ל דעדים זוממין קנסא אמנם י"ל היטב ע"פ שהקשה הפ"י לקמן שם דאמאי לא מפרש טעמא דר"מ בפשוט דס"ל דלוקה ומשלם דלוקה הוא משום דלא גרע משאר ח"ל לר' יוחנן בכתובות דבכ"מ לוקה ומ"מ משלמין ג"כ העד"ז כיון דבפירוש ריבתה התורה בהם לתשלומין ותי' הפ"י דעולא דלקמן דלא מפרש כן לטעמי' דר"מ הא ל"ל בכתובות שם כר' יוחנן בזה ע"ש וא"כ לפ"ז מתורץ היטב קושי' הנזכר דלר' יוחנן מצ"ל דמפ' טעם דר"מ כמ"ש הפ"י ואין צ"ל דס"ל כר"ע דעד"ז קנסא א"כ ודאי י"ל דהכא אתיא כר"מ דבכ"מ ובעדים זוממין לוקין ומשלמין ועי' לקמן (דף ד' ב') בתד"ה סבר ולעולא דלקמן דמפרש דר"מ סבר כר"ע דעדים זוממין קנסא מ"מ לעולא לשיטתו בלא"ה ל"ק קושי' הנזכר דהא עולא גופי' ס"ל בכתובות (ר"ד ל"ד) דבכ"מ היכי דאיכא ממון ומלקות משלם ואינו לוקה כעדים זוממין וא"כ אינו חלוק עדים זוממין בזה משארי מקומות ודוק: שם ואין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו והקשה הריטב"א דאכתי הא היה חייב לשלם ע"פ עדותן ואמאי לא משלמין כופר ופי' דהא נשאר בתיקו בב"ק אי ממשכנין לח"כ וא"כ אין ממשכנין ולא היה צריך לשלם נגד רצונו ע"כ. וקשה דא"כ ה"ל לחשוב גם כן הכא בעדים זוממין דהעידו לחייבו קרבן חטאת ואשם דג"כ אין ממשכנין כדאיתא בערכין (דף כ"א) דפטורים ועי' בתוס' יבמות (ס"ד פ"ז) ובתוס' בכריתות (דף י"ב א') בד"ה או ולפמ"ש התוס' בר"ה (דף ו' א') א"ש דגם בחייבי חטאות ממשכנין לאחר שעובר בבל תאחר וא"כ ודאי העדים זוממין צריכין לשלם זה שרצו לחייבו אולם הריטב"א כתב שם עוד דר"ת פי' הא דאמר הכא דאין משלמין כופר דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו משום דחייבי קרבן דהוי כפרה בעי מעשה כדכתיב לעושה בשגגה וכדאיתא בסנהדרין (ד' ס"ה) יצא עדים זוממין שאין בהו מעשה יעו"ש וא"כ ודאי קשה דלפ"ז ה"ל לחשוב בעדים זוממין הכא עוד היכי שהעידו על אחד לחייבו קרבן דאין משלמין וצ"ע ועי' בענפי לשבת (דף צ"ג) מה שחידשתי שם בעזרת השם בסוגיא דהכא ודוק:
שם בתוס' ד"ה ומה הסוקל והשתא לא ביטלת לגמרי דא"ל קרא בשאר מיתות ועי' במהרש"א שביאר דהיינו דקרא משכ"ל בסייף אבל לא בשרפה וחנק וא"ל דלמא באמת כך הוא דלא לשתמיט למיתני חילוק זה בשום דוכתא ולענ"ד י"ל דמוכח דהדין בכל ח"מ בשרפה וכדומה מקיימי' בעדים זוממים כאשר זמם אותו מיתה כדאיתא בסנהדרין (ר"ד נ"א) היא ולא זוממיה היינו דאינם נדונים שם במיתתה בשרפה אלא במיתת הבועל מוכח דבעלמא אף בשרפה נדונים באותו מיתה ומ"מ ל"ק דנימא שאני הכא דגלי קרא כמו שהקשו כן על פרש"י דז"א דהא בקרא אינו מפורש למעט זוממיה דא"ל דאתי למעט מהיא ולא בועלה כדדרשי' שם בפי' וק"ל בזה על הנו"ב מ"ק (חא"ע סי' ע"ב) שהקשה כן על התוס' דהכא מהא דהיא ולא זוממיה דגלי קרא דהא ל"ק דהא י"ל דהיא קאי למעט בועלה כדדרשינן שם בהדיא ועוד נלע"ד די"ל קושי' המהרש"א ע"פ מ"ש הנו"ב שם (סי' ע"ב וע"ג) דהעיקר בפי' התוס' הכא דבשאר מיתות אינם חייבים העדים זוממין מיתה כלל וא"כ לפ"ז לא בעי' בעדות של שאר ח"מ לבד מסייף עדות שאתה יכול להזימה לפי' התוס' דלעיל (ר"ד ב') יעו"ש וא"כ לפ"ז יתורץ קושי' המהרש"א דל"ל דהאמת הוא כן דהא מבואר במתני' דסנהדרין (ר"ד מ') דבכל ח"מ בעי' עדות שא"י להזימה בעובד ע' גלולים בעינן חקירות ודרישות את מי עבד ובמה עבד ואמר שם מה בין חקירות לבדיקות דבחקירות אמר איני יודע עדותן בטלה דה"ל עדות שאא"י להזימה כדמפרש שם (דף מ"א ב') ועי' לקמן (דף ז' א') מה שכתבתי שם עוד ליישב קושי' המהרש"א ודוק: