אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש יט לשבת תשובה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש יט לשבת תשובה

דרוש יח לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דפרשה קודם הפלפול שנת תרנ"ט לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו'. כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו איתא בילקוט ותשמע הארץ. שלא פשו המצות התלוים בארץ כגון לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשרות שמיטה ויובלות ע"כ. והדבר תמוה דמה שייכות דוקא היך מצות להך התראה שהפר' בהן משה רבינו ע"ה בטרם מותו. ועוד דקדקו המפורשים דלכאורה משמע דמשה רבינו הספאר ומתגדר בדיבורו ומעיד על עצמו כי הוצק חן בשפתותיו ולזה אמר יערוף כמטר לקחי וכו'. ואין זה דרכו והילוכו בקודש כי התורה העידה עליו והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו'. גם מאמר כי שם ד' אקרא וגו' צריך ביאור להבין הסמיכות בזה:

ולבאר כ"ז נקדים מה דפירש רש"י וז"ל ולמה העיד בהם שמים וארץ. אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת. אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהן קיימים לעולם. ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו תהי' בהם יד העדים תחלה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואח"כ ואבדתם מהרה ע"י האומו' ע"כ. וקשה מה זה שדייק רש"י ואח"כ ואבדתם מהרה ע"י האומות. והנה הרב בעל כלי יקר פירש מה דכתיב גבי שמים ואדברה וגבי הארץ אמרי פי וידוע שלשון דיבור הוא קשה. ואמירה הוא רכה. ופירש וז"ל משה אמר ליהושע כי אתה תבוא את העם זקינים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם תביא על כרחם הכל תלוי בך טול מקל והך על קדקדן. דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור. ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקראם בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינם מקבלים מרות ומרדות ע"כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם. אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לכך אמר כי אתה תביא בע"כ ועמהם מדברים בדבור קשה. ולכך אמר משה אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותם לתת להם כי מצד עצמם אינם זוכים לבוא אל הארץ כי אם מצד אשר נשבע ד' לאבותם אבל הקב"ה אמר אל הארץ אשר נשבעתי להם ולא הזכיר לאבותם לפי שהטובים שבהם זוכים אל הארץ מצד עצמם ואינם צריכין לזכות אבות ולכך נאמר האזינו השמים. ור"ל הם האנשים הגבוהים במעלה ומקבלים מרות. ואדברה. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה ע"כ. ועוד יש לפרש הפסוקים הנ"ל ונקדים מה דאיתא במס' ע"ז (דף ב') דרש ר' שמלאי לעתיד לבוא מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בתורה יבוא ויטול שכרו וכו' אומרים אוה"ע לפני הקב"ה רבש"ע ישראל שקבלוהו היכן קיימוה. אומר להן הקב"ה יבואו שמים וארץ ויעידו בהם בישראל שקיימו את התורה כולה אומרים אוה"ע שמים וארץ נוגעים בעדותן הם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וכו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' אמר הקב"ה להן מכם יבואו ויעידו בישראל שקיימו את התורה. יבוא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע"ז. יבוא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל תבוא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות. ולכאורה תמוה מאוד דא"כ לענין מה ייחד השי"ת עדות שמים וארץ מאחר דנוגעין בעדות הן וראיתי בספר לחמי תודה דף כ"א ע"ב שכ' וז"ל ושמעתי שהעולם מיישבין זה משום דבודאי בעדות של אוה"ע על אברהם ויעקב ועל יוסף לא סגי עדות זה על כל ישראל. אלא דלבתר עדות זה שיש עכ"פ איזה צדיקים בעולם אז מועיל שפיר אח"כ עדות שמים וארץ שהרי שוב אין נוגעין בעדותן שהרי ידוע מ"ש חז"ל דבשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר צדיק יסוד עולם ועפי"ז פירש שם המשך הפסוקים הנ"ל והוא עפ"י מ"ש חז"ל דכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר ולרעה חוזר והנה ידוע דהרמב"ם ושאר הקדמונים נתקשו בענין הגמול שכר ועונש דהא הידיעה של השי"ת גורם הכרח לעשות המצות והעבירות וממילא הידיעה והבחירה סותרין אהדדי והמפורשי' כתבו ליישב משום דאפי' בדבור שיצא מפי הקב"ה לרעה חוזר ולא עדיף הידיעה מדבור. ומה שמשלם שכר על קיום מצוה אף דלטובה אינו חוזר באמת הוא מתורת חסד ובזה נכון לפרש מ"ש בי"ג עקרים צופה ויודע ספרינו מביט לסוף דבר בקדמותו גומל לאיש חסד כמפעלו. ר"ל משום דכיון שהשי"ת מביט לסוף דבר בקדמותו ולטובה אינו חוזר א"כ מה שמשלם שכר טוב על קיום המצוה הוא מצד חסדו ית' וז"ש גומל לאיש חסד כמפעלו ר"ל מצד החסד אבל יתן לרשע רע כרשעתו ר"ל מה שמשלם העונש לרשע הוא בתורת דין משום דלרעה הוא חוזר ואין הידיעה הכרח וזהו ביאור המשך הפסוקים דמתחילה אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי והיינו שייחד להם לעדות וע"ז קשה והרי שמים וארץ נוגעים הם משום שנאמר אם לא בריתי וכו'. אלא די"ל דהא כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר ויליף לה ממה שנאמר במשה הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ונתקיים בזרעו ובאמת מצינו ג"כ מקרא מלא הוא (בישעי' נ"ה) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וכו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו. הרי מבואר להדיא דלטובה אפי' ע"ת אינו חוזר וממילא שוב שמים וארץ לאו נוגעין בעדותן הן. דנהי דתנאי התנה במעשה בראשית מ"מ מיד שיצא מפי השי"ת בריאת העולם לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר. וזהו שאמר האזינו השמים וכו'. וכ"ת והלא שמים וארץ נוגעים הם יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי ר"ל שדבור שיצא מפי לטובה אינו חוזר לעולם כמו המטר והטל שאינו חוזר לעולם ע"כ:

ועפי"ז נ"ל לפרש המשך הפסוקים להלן כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו ר"ל דאעפ"י שהש"י יודע הכל ולגדלותו ולרוממותו אין חקר ובודאי הוא צופה ומביט לסוף דבר בקדמותו. מ"מ הצור תמים פעלו ואינו סותר הבחירה וז"ש אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. כלומר דהשכר מה שהוא משלם הוא הכל בתורת צדקה וחסד ויושר לפנים משורת הדין דמצד הדין אינו מגיע שום שכר משום דהידיעה כשהוא לטובה הוא מכריח דהא לטובה אינו חוזר לעולם. שחת לו לא בניו מומם ר"ל זהו שעושים מעשה רשע זהו מומם דהא אף שהידיעה הי' שזה יהי' רשע אבל זה אינו מכריח דהא לרעה הוא חוזר. הלד' תגמלו זאת כלומר מה שאתם עושים מעשה רשע תאמרו שהידיעה הוא מכריח לזה עם נבל ולא חכם. וזהו שתרגום אונקלס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו ר"ל אם תאמר דהידיעה למעשה רשע גם הוא מכרחת א"כ למה קבלתם התורה דכתיב בה שכר ועונש. ועפי"ז ראיתי לפרש הפסיק (תהלים י"ז) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ ור"ל דהנה ידוע מאמר הש"ס במס' נדה (דף ט"ז דבשעת יצירת הולד נגזר על הטפה חכם או טפש גבור או חלש וכו' ואלו צדיק ורשע לא קאמר. וז"ש לפעולת אדם בדבר שפתיך ר"ל כל פעולת אדם הוא הכל בדבר שפתיך כאשר נגזר על הטפה אך אורח אחד נשאר נפרץ מה שהוא בבחירת אדם וז"ש אני שמרתי ארחות פריץ אותו הדרך שנשאר נפרץ שמרתי והלכתי בדרכי התורה והבן:

נחזור לענינינו להבין מה שסיים רש"י, ואח"כ ואבדתם מהרה וכו'. ונקדים עוד מ"ש רש"י בפ' בראשית דלא הי' צריך התורה להתחיל מבראשית אלא מהחודש הזה ומ"ט פתח בבראשית אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו האומות ליסטים אתם שכבשתם ארץ דז' עממין. אמרו להם כל הארץ של הקב"ה הוא ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו. דקשה לכאורה דאעפ"כ יאמרו האומות ליסטים אתם מאחר שהקב"ה נתן לנו כדבריכם מי יאמר שהקב"ה ציוה ליטול מהם. ועוד הרי איתא השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם א"כ אם הארץ נתן לבני אדם יאמרו פשיטא ליסטים אתם שאין לומר התירוץ הקב"ה נטל מכם ונתן לנו שהרי הארץ נתן לבני אדם. אבל טענה זו נסתרת מצד שצוה הקב"ה מצות התלויות בארץ כגון שמיטה ויובלות כדי שיראו שהקב"ה שליט על הארץ וכמו דאמרינן בש"ס דסנהדרין (דף ל"ט ע"א) דטעמא דשביעית הוא דהקב"ה אמר להם לישראל זרעו שש ותשמיטו בשביעית כדי שתדעו שהארץ שלי היא. ואיתא במדרש בראשית בשביל ראשית שהוא חלה וביכורים שנקראו ראשית. בשביל זה נברא העולם. כלל העולה שבשביל שאנו עושים מצות התלויות בארץ ולכן אין להאומות פתחון פה לומר ליסטים אתם שהארץ נתן לבני אדם. ולאפוקי אם לא מקיימין מצות התלויות בארץ אז יש להאומות פ"פ לומר ליסטים אתם שהרי הארץ נתן לבני אדם וזהו כוונת רש"י הנ"ל ש"ם יתחייבו ר"ל דאם לא יקיימו מצות התלויות בארץ תהי' יד העדים בהם תחילה ועצר את השמים וכו' ואח"כ ואבדתם מהרה ע"י האומות. ר"ל דאם לא יקיימו מצות התלויות בארץ מזה יהי' מוכח והארץ נתן לבני אדם א"כ יאמרו האומות ליסטים אתם וזהו כוונת הילקוט הנ"ל ותשמע הארץ אמרי פי היינו מצות התלויות בארץ כגון שמיטה ויובלות תרומות ומעשרות דאז והארץ תתן יבולה. וכמו דאמרינן במס' תענית עשר בשביל שתתעשר. ואם לא יזכו דהיינו שלא יקיימו המצות האלה אז ואבדתם מהרה ע"י האומות וכמו שאמרנו דעי"ז תתחזק טענתם מה שיאמרו ליסטים אתם והבן:

[בכאן עוררתי דברי מוסר הנה רבותי מהראוי לפשפש במעשינו על העבירות אשר נכשלנו בהם כל השנה ובעוה"ר אין דברינו נשמעים ואף הבאים לשמוע יקיצו בתוכחה והעיקר אצלם לשמוע חדשות ונצורות בפשטים בפסוקים ובמדרשים. ובאמת לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ובפרט בימי קץ השנה וראשית השנה אשר הוקבעו להאדם לעניני הנפש. כי האדם אחוז כל השנה בסבך מלחמות החיים בעניני הגוף:

לא כן הימים האלה קודש הם לנפשו לרוחו ונשמתו. ואם נשים נגד פנינו מקרי ימי השנה הזאת תסמר שערות בשרינו אשר בין לילה נהפכו אלפי משפחות במדינתינו אשר ראו בטובה לדלים נקשים וחלכאים. והאמונים עלי תולע חבקו אשפתות. ומבלי מחסה חבקו צור. ומהנכון לפלס בפלס שכלו אחרי מעלליו ויראה אם און בהם וירחיקהו ואם טוב דרכו טהר ידים יוסיף אומץ. ושמעו מוסר וחכמו. ואז יאר ה' פניו אליכם ושלומכם ישגא]:

ועתה נבוא לבאר יתר הדקדוקים הנ"ל במה שאמר יערוף כמטר לקחי. הנה בעיקר התפלה חקר העקרים (מאמר ד' פי"ח) מה שהביא אנשים לפקפק בתפלה דממ"נ אם כבר נגזר טוב על זה האיש א"צ תפלה ואם לא נגזר טוב איך תועיל התפלה לשנות מלא רצון אל רצון ובעבור זה אמרו שלא תועיל התפלה להשיג טוב מה או להנצל מרעה וזה שטען איוב בשם הרשעים מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. אולם השכיל שם להתיר הספק הזה שהשפעות הטובות מאתו ית' לא יוכל האדם לקבל רק כשהוא מוכן לקבל וכאשר מתפלל ושב לד'. וכמו שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך ואז ינהרו אליו ההשפעות הטובות ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע הנה הוא המונע טוב מעצמו שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלוני והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההוא אפי' אם ימטיר השם מטרות עזו ע"פ תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו אחר שלא חרש ולא זרע. ולכן כאשר נגזר רעה על איש ח"ו לא נגזר כ"א לפי מדרגתו וכאשר יתפלל ומכין לבבו לד' נשתנה ג"כ הגזיר' ע"כ וזהו שאמר הכתוב כי רגע באפו חיים ברצונו ר"ל שאף ברגע ההוא אשר יחרה אף ד' מ"מ מגמתו הוא רצון וחיים. ומביא ראי' על זה בערב ילין בכי ולבקר רנה ור"ל דכשמכין עצמו אזי הוא מוכן לקבל הטובה. ועוד נקדים מה שפי' העקידה בפ' דברים (פסוקי תהלים ט"ו) השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה. ואומר חלותי הוא שנות ימין עליון. ופירש דהנה נודע כי שינוי פעולותיו אינו מסובב משינוי עצמותו ית' שהוא הפועל כי אם רק משינוי המקבלים פעולותיו ודומה בזה אל השמש אשר הוא עצם פשוט ובלתי מורכב ונשארת תמיד בעצמותה שהוא להאיר ולחמם הדברים אשר תפעול עליהם דרך משל הוא חתיך השעוה ובהפך תקפיא את המלח. כן יפעול גם השם ית' שהוא עצם הטוב והמטיב לכל. בכל זאת גומל טוב לעושי הטוב ועונש רע לעושה עולה. מבלי אשר יורה זה על שינוי ותמורה חלילה בעצמותו ית' כי אם על שינוי המקבלים. כי באמת לפי תכונת המקבלים שהם פועלי און יהי' הרע בעצמו טוב להם ולזולתם. כי עי"ז ייטיבו דרכם ולא ישיבו עוד לכסלה. וע"ז רומז מאמר הכ' (תהלים פ"ד) כי שמש ומגן ד' אלהים, וכן מאמר הכתוב (תהלים ק"ג) כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו ור"ל בענין החסד שעושה הש"י עם היראים בהשפעת הצלחתו עליהם אין יד כלם שוה לקבלה בשיעור אחד רק כפי שיעור ואיכות זכות המקבל וזה הוא ממש כענין שיעור גבהות מהשמים על הארץ כי יש בה עמקים וגבוהים הרים ובקעות ובערכם השמים הם יותר גבוהים כגון מהשפלם ממה שהוא במקום הרים. וזה לא מהשתנות השמים. ומשלו זה ג"כ לאדם העומד אצל העמוד פעם לימינו ושפם לשמאלו והעמוד לא זז ממקומו. וכמו שלא ישתנה מהות העמוד בעצמו אף שהוא לפעמים לשמאל איש בעמדו לימין העמוד ולימינו בעמדו לשמאל העמוד. כי שינוי המעמד הזה הוא רק באיש ולא בהעמוד. וע"ז רומז מאמר הכתוב הנ"ל השכח חנות אל וכו' ואומר חלותי הוא שנות ימין עליון והכוונה שאם נרגיש שינוי במצבינו אצלו ית' דהנה נודע מאמר רז"ל כשישראל עושים רצונו של מקום עושים שמאלו של הקב"ה לימין וכשאין עושים רצונו עושים ימין לשמאל. והכוונה עפ"מ דאיתא מיימינים לזכות ומשמאילין לחובה וביאורו כי אותן הפעולות המגודרות בשם ימין היינו שנעשו ע"י הקב"ה בעצמו וע"ז רמז המשורר הושיעה ימינך וענני. ולהיפך כתיב השיב אחור ימינו ואשר הוא פעולה ע"י שיתוף מגודר בשם שמאל וזהו כוונת הכתוב הנ"ל השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה ר"ל אתם חושבים שהש"י שכח הרחמים והחנינה וקפץ באפו כל הרחמים. ואומר ר"ל אמרתי בנפשי חלותי היא. ר"ל זה היא חולי שלי הוא. שנות ימין עליון. ר"ל אנכי שניתי ימינו ונעשית שמאל כי הכל לפי בחינות המקבל ע"כ תוכן דבריו:

נחזור לענינינו דמה שאמר האזינו השמים ואדברה היינו לאנשים הגבוהים במעלה ותשמע הארץ היינו פחותי עם העוסקים בארציות. ועפי"ז פירש בס' אפיקי יהודה ח"ב דרוש כ"ח המשך הכתובים יערוף כמטר לקחי וגו' והוא שהרגיש מרע"ה שיהי' מקום שאלה על דבריו במה שקיהל וקיבץ המשכילים והנעדרים מהשכלה לשישמעו דברי תוכחתו קורא אליהם יעמדו יחדיו הלא כל כת וכת אוזן מלין תבחן לפי מה שהוא. והנה אם יאמר בתוכחתו דברים מושכלים יהי' כדברי ספר החתום אל המון עם רב והדיוטים. ואם יאמר דברים פשוטים וקלים למען יבינו גם חסרי לב ונעדרי הדעת מה מקום יהי' אז לחקרי לב ביניהם. לזה אמר כמתנצל יערוף כמטר לקחי וגו' ירצה הטל והמטר יפעלו בצמחים שונים ומתחלפים בהוייתם ונבדלים במראיתם וטעמם. ומזה שאל השואל וחוקר במהות הטל והמטר. אמנם התשוב' בזה הוא כי לא כאשר ידמה השואל כן היא. כי באמתת הענין אין הנוזלים נותנים אל הפירות והצמחים לא הלובן ולא האודם לא המתיקות ולא החריפות אבל יושג מהם אל הפירות והצמחים הרטיבות והלחלוח בעצמותם לפי ההרכבה שיש בכחניותם ובאיכותם שיתלבנו או שיאדימו ימתקו או יתחדדו איש ממלאכתם אשר המה עושים מטבעם אשר הטביע בהם יוצר בראשית. זולת כי בשלילת הנוזלים ועצר את השמים ולא יהי' מטר יבש חציר נבל ציץ שלהם ואז ישארו אטומים מבלתי מוציאים כוחניותם אל הפועל. אף גם זאת בהיות משה רבינו מכוון עצמו להוכיח במישור את עם ד' אלה הקטנים עם הגדולים. הדיוטים עה אנשי נודע והרגיש כי ישאל השואל ויחקור על מהות התוכחה איך יהי' משותף אל השומעים. לזה אמר משה בתשובה אמרים אמת יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו' ר"ל כמו המטר והטל שהוא משותף לכל הצמחים ואיננו מיוחד לאחד מהמראות ולא לאחד מהטעמים כן העם הזה וכן הגוי הזה גוי קדוש. כשישמעו דברי תוכחתי ראוים המה לשיוציאו כחניות השכלתם אל הפועל ע"כ:

ועוד נראה לבאר המשך הכתובים ונקדים עוד מה שפי' רש"י כי שם ה' אקרא וגו' מכאן אמרו שעונין בשכמל"ו אחר ברכה שבמקדש. והנה איתא בפירושי הקדמונים דהשמים והארץ המה ב' הפכיים וקיומם תלוי באמצעי וזהו האדם המורכב משניהם הנשמה והגוף. וע"י קבלת ושמירת התורה מצרפם ומחברם דהעוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. והמטר גם כן מחבר ארץ ורקיע וכמ"ש הנביא אנכי אענה את השמים והם יענו את הארץ וגו' ועוד איתא במדרש וז"ל האזינו השמים שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים. ותשמע הארץ שלא עשו מצות שניתנו להם מן הארץ עכ"ל והכוונה דשמים רמז על תורה שבכתב שניתנה מן השמים והארץ רמז לתורה שבע"פ. וכן ראיתי לפרש מה דאיתא במגלה עמוקות על הפסוק בראשית וגו' את השמים ואת הארץ. השמים זו תורה שבכתב והארץ זו תורה שבע"פ. ולכאורה קשה דאיזה סמך וקישור יש להך דרש למה דכתיב אח"כ וחושך ע"פ תהום וגו'. אמנם יתפרש עפ"י מה דאיתא בשל"ה הק' על מאמר רז"ל במס' סנהדרין (דף כ"ד) במחשכים הושיבני כמתי עולם א"ר ירמי' זו תלמוד בבלי. ולכאורה תמוה מאוד דאיך שייך לקרוא תורה שבע"פ שהוא חיים ואורך ימים בלשון במחשכים ותירץ השל"ה עפ"י מה דאיתא אלו לא חטא אדה"ר הי' השכל בהיר בשחקים והי' כ"א מבין התורה שבכתב כל הלימודים היוצאים מהתורה שבכתב ולא הי' צריכין לתורה שבע"פ. רק מכח החטא נסתלק האורה והביא חשכ' לעולם והוא חשכת המות ועי"ז נחשך אור השכל. ולכן הוצרכנו לתורה שבע"פ. וזהו הפירוש בהש"ס הנ"ל במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי ר"ל החושך והמיתה שהביא אדה"ר לעולם גרם זאת שנחשך אור השכל וצריכין אנו לתורה שבע"פ. וזהו כוונת הדרש הנ"ל השמים זו תורה שבכתב והארץ זו תורה שבע"פ. וחושך על פני תהום דרשו במדרש זו חשכת המות ר"ל משום דחטא אדה"ר ונחשך אור השכל וכנ"ל ורוח אלהים מרחפת על פני המים ודרשו במדרש זו רוחו של משיח ור"ל לעתיד לבוא דאז יהי' אור החמה כאור שבעת הימים ויחזור האור הראשון לאיתנו ואז יזדכך אור השכל וירחף על פני המים ואין מים אלא תורה ויבינו כ"א התורה שבכתב כמו קודם החטא:

והנה כבר הארכתי לפרש מה שדרשו רז"ל במס' חגיגה (דף ג') בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקים בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין וכו', שמא יאמר אדם הואיל והללו אוסרין והללו מתירין וכו' האיך אני לומד תורה מעתה ת"ל נתנו מרועה אחד. כולם אל אחד נתנן. ופרנס אחד אמרן. מפי אדון כל המעשים ברוך הוא ע"כ. ולכאורה קשה להבין דאם באמת כולם נתנו מרועה אחד למה יהי' פלוגתא בין החכמים זה אומר בכה וזה אומר בכה. הלא יותר הי' טוב דלא יהי' שום פלוגתא. ומלשון הש"ס נראה דיש בו מעליותא ובמה שנחלקו התנאים בהלכות. ועפ"י השכל הי' מעלה יתירה אם היו כלם מסכימים לדבר אחד בכל הדינים וההלכות. ואמרתי לפרש עפ"י מה דאיתא בש"ס דחולין (דף ס') אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי א"ע אמרה ירח לפני הקב"ה הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעט א"ע ופייסה בכוכבים ע"ש:

ויש לדקדק בלשון הש"ס במה שאמרה הירח הואיל ואמרתי לפניך. תיבת לפניך הוא מיותר דהול"ל הואיל ואמרתי דבר הגון. אמנם יבואר עפ"י מה שהביא החובת הלבבות דיש ראי' ומופת על האחדות הוא מחמת עילה ועלול שלא ימצא בעולם השתוות היינו שני משפיעים שוים רק דרך משפיע ומקבל ההשפעה עד כי יגיע לאין סוף ואין תכלית. ע"ש בשער היחוד וזהו הכוונה בהמאמר הנ"ל דהנה ידוע דירח אחרי מיעוטה היא מקבלת האור מהשמש ובעצמה היא חומר עב. משא"כ קודם מיעוטה לא היתה עלולה לקבל האור מהשמש. וזהו שאמרה הירח טענה ישרה כי כאשר יהיו ב' המאורות שוין לא בדרך עילה ועלול א"כ יהי' השתוות ביניהם ושוב אין ראי' ומופת על אחדות הבורא. ולזאת טענה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כלומר דאם יהי' ע"ז האופן שיהי' שניהם שוין איך יהי' ראי' ומופת על כתר אחד היינו על האחדות. והשיבה השי"ת לכי ומעטי א"ע ר"ל ושתהי' אתה מקבלת האור מהשמש ויהי' באמת ראי' מופתית על האחדות רלה שוב טענה הירח לפני הקב"ה הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון כלומר לפניך לכבודך הי' כל עיקר מגמת טענתי ועכשיו תשית עלי כפיך להמעיטני ופייסה בכוכבים והבן. העולה מזה דע"י עילה ועלול יש מופת על האחדות וזהו כוונת המאמר הנ"ל בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות וכו' הללו אוסרין וכו' שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין וכו' הללו אוסרין והללו מתירין האיך אני לומד תורה מעתה ת"ל ניתנו מרועה אחד כולם, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים. כלומר אדרבה עי"ז שאין בין החכמים השתוות הדעות זה אוסר וזה מתיר ומחולקין בהלכות. וכ"א הוצרך להשפעת חבירו ושיהי' הדבר מוכרע עפ"י הרוב והמועטים נתבטל' דעתם ומקבלים השפעה מהרוב ממילא עי"ז יש ראי' מופתיות על אחדות הבורא. ועוד נקדים מאמר רז"ל בפסחים (דף נ"ו) כשבא יעקב לגלות את הקץ לבניו נסתלקה ממנו השכינה אמר יעקב אבינו שמא יש פסול במטתי וכו' התחילו בניו לומר שמע ישראל וגו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד אמר יעקב בשכמל"ו. ועפי"ז יתפרש המשך הכתובים האזינו השמים וגו' ותשמע הארץ. דזהו רמז לתורה שבכתב ותורה שבע"פ. יערוף כמטר לקחי כשם שהמטר מחבר שמים וארץ כך התור' היא אמצעי דע"י עסק התורה עושים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה. וכן נמי כמו המטר והטל אעפ"י שהצמחים שונים במראיתם ובטעמם אעפ"כ בהטל והמטר אין בהם שום שינוי רק השינוי הוא בהמקבלים כן הוא התורה אע"פ שיש בין החכמים חילוקי דיעות ואין בהם השתוות בהלכה אעפ"כ התורה היא נצחית ולא תשתנה ואדרבה מזה שראינו שאין בהם השתוות וכל אחד צריך להשפעת חבירו מזה נתאמת להאמין באחדות הבורא. וז"ש אח"כ כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' וכמו שפירש רש"י מכאן אמרו שעונין בשכמל"ו וכו' וכן נמי יעקב אמרו אחר שאמרו בניו שמע ישראל וגו'. והוא כמו שעונין אמן אחר ברכות חבירו. ור"ל דע"י שהחכמים מחולקין ואין בהם השתוות מזה יש ראי' מופתית להאמין באחדות ולייחד את שמו ית' בהק"ש והבן:

ועתה נבוא

לדבר הלכה

בסוגיא דפשט ולבש

יומא דף כ"ג ע"ב ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן. שומעני כדרך יוה"כ שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול. ת"ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. מה להלן בגדי קודש אף כאן בגדי קודש. א"כ מה ת"ל אחרים פחותין מהן. ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא את הדשן וכו' אר"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה. ור"י אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה הוא. מ"ט דר"ל וכו' יש לך עבודה בשני כלים. ור"י גלי רחמנא בכתונת ומכנסים וה"ה למצנפת ואבנט שם. נימא כתנאי על בשרו מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה דברי ר"י ר' דוסא אומר לרבות בגדי כה"ג ביוה"כ שכשרין לכ"ה א"ר שתי תשובות בדבר וכו'. לא דכ"ע עבודה הוא וכו' עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה. והעולה מהסוגיא דלר"ל בין הרמת הדשן ובין הוצאת הדשן לאו עבודה הוא משום דאיהו ס"ל דל"ב רק שני בגדים ויש לך עבודה בשני כלים. ולר' יוחנן בהרמת הדשן לכ"ע עבודה הוא ואף לר"א דמכשיר בע"מ מ"מ מודה דפסול בהרמה ורק בהוצאה פליגי דלת"ק מדבעינן בתרוייהו בין בהוצאה בין בהרמה ד' בגדים ממילא הוצאה נמי עבודה הוא ובע"מ פסול. ולר"א אליבא דר"י הוצאה לאו עבודה הוא ואף דלאו עבודה הוא ובע"מ כשר בהוצאה, אפ"ה בעינן ד' בגדים. כן העלו בתוס' שם בד"ה יש עבודה ע"ש:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמידין ומוספין הלכה יו"ד פסק כר"י דהרמת הדשן מן המזבח הוי עבודה שכתב והוא עבודה מעבודת כהונה ואח"כ גבי הוצאת הדשן כתב בה' ט"ו. וז"ל אעפ"י שהוצאת הדשן לאו עבודה הוא מ"מ בע"מ פסול ע"ש. ותמה המלמ"ל שם בה' תו"מ ה"י דלמה פסק רבינו דהוצאה לאו עבודה הוא. הא לת"ק אליבי' דר"י הוי הוצאה עבודה. והרי הרמב"ם ס"ל להדיא דהלכה כר"י דהרמה הוי עבודה ולת"ק ילפינן הוצאה מהרמה. ורק לר"א דס"ל דבע"מ כשר בהוצאת הדשן ס"ל דהוצאה לאו עבודה הוא. אבל לת"ק הוצאה נמי עבודה הוא ע"ש שהרחיב הדבור בזה עד שסיים שסברת רבינו א"א להולמ'. ולכאורה בפשיטות י"ל קושית המלמ"ל דלפי מה שביאר בעצמו שם באריכות דלר"ל לכ"ע הוצאה לאו עבודה הוא. ורק לת"ק טעמא דפסול בע"מ בהוצאה כמ"ש התוס' משום וכי תעלה ע"ד דבע"מ וזר קרב לגבי מזבח ולר"י לר"א הוצאה לאו עבודה הוא דהא בזה נחלקו ת"ק ור"א אי הוצאה הוי עבודה או לאו. ונמצא כיון דלר"ל לכולי עלמא לאו עבודה היא ולר"י על כל פנים לר"א לאו עבודה הוא משום הכי פסק הרמב"ם בפשיטות דהוצאה לאו עבודה הוא. אמנם עיקר קושית המלמ"ל הנ"ל יש לתמוה באמת על הכ"מ שכתב שם על הך דינא וז"ל ואעפ"י שאין הוצאה עבודה ופסק כת"ק אליבא דר' יוחנן. וזה תימא דהא לת"ק אליבא דר"י באמת הוצאה הוי עבודה דהא לר"י בזה פליגי וראיתי בספר יד דוד בחידושיו למס' זו שהביא בשם צרור הכסף שנתקשה בדברי הכ"מ הנ"ל דלמה לי' למימר דפסק כר"י וכת"ק אע"ג דדין זה אליבא דר"ל נמי לת"ק ואין חילוק בזה ותירץ הגאון הנ"ל וז"ל דהדבר ברור דהכ"מ אדלעיל קאי דפסק הרמב"ם דהרמה עבודה הוא דזה דוקא לר"י ע"ש באריכות. ולפ"ז העיקר מה שכ' הכ"מ שפסק כת"ק ואליבא דר"י כוונתו הוא. שבזה פסק כת"ק דבע"מ פסול להוצאה אעפ"י דלאו עבודה הוא ובהרמה פסק הרמב"ם כר"י דהוי עבודה אבל דין זה דבע"מ פסול להוצאה אעפ"י דלאו עבודה הוא אליבא דר"ל נמי לת"ק ואין חילוק בזה. אמנם המלמ"ל חמה שם עוד דלפי מה שפסק הרמב"ם כר"י דהרמה הוי עבודה ובעי ד' בגדים ואמרינן בגמרא ופשט ולבש מקיש בגדים שפושט לבגדים שלובש והוא מוסכמת מכל האמוראים ואפי' ר"א מודה בה רק דס"ל דגזה"כ הוא אחרים והוציא דבע"מ נמי כשר א"כ קשה למה לא ביאר שם רבינו בפירוש דבהוצאת הדשן בעי נמי ד' בגדים ואף דלאו עבודה הוא מותר ללבוש כמ"ש התוס' דאין איסור אם לובש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ע"ש והניח בצ"ע:

וליישב זאת נקדים קושית השעה"מ בפ"ח מהלכות כלי המקדש דהרמב"ם פסק שם בהלכה א' להלכה כרבי דאבניטו של כה"ג בשאר ימות השנה זהו אבניטו של כהן הדיוט והי' של כלאים. ותמה השעה"מ הרי ידוע דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והכא הרי ר' דוסא נמי ס"ל כר"א ב"ר שמעון דהא קאמר ילבש להביא בגדי כה"ג שכשרין לכהן הדיוט ובגדי כה"ג ביוה"כ הי' של בוץ ומוכח דס"ל לר' דוסא כר"א בר' שמעון דאבניטו של כה"ג בשאר ימות השנה לא זהו אבניטו של כהן הדיוט וא"כ למה פסק הרמב"ם כרבי הא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ע"ש מה שנדחק ליישב:

ואשר אנכי אחזה ליישב והוא. ועוד נקדים קושיא נפלאה אשר התעורר עליה הגאון בעל התב"ש בחידושיו לש"ס (במס' מגילה דף כ"ו) וז"ל כתב הט"ז א"ח בסי' קנד סק"ו וז"ל ולולי דמסתפינא אמינא מלתא חדתא וכו' כ"ו שראוי לקדושה גדול' אבל אם אינו ראוי לזה רק לקלה טפי עדיף שימשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהי' פנויה ותגנז ותמה התב"ש מסוגיא דהכא וז"ל אלא שיש להביא עוד ראיה ברורה מגמרא דיומא וכו' ועוד בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה תשתמש בהן קדושה קלה והשתא מאי פריך לר' דוסא הא ר"ד ס"ל דאינו ראוי עוד ליוה"כ אחר מקרא דוהניחם שם. ותו דמשמע התם דגם רבי מודה לזה דמשמע דהוא ת"ק דר' דוסא דדרש והניחם שם מלמד שטעונים גניזה וא"כ כיון דלא חזו למילתייהו ע"כ יגנזו עדיף טפי מלהשתמש בהם קדושה קלה ומה זו תשובה לר"ד אלא ע"כ דלא כהט"ז וגניזה עדיף מלהשתמש קדושה קלה ע"כ עיין שם:

הלום ראיתי בספר ישועות יעקב באו"ח סי' קנ"ד שהעלה ליישב קושית התב"ש הנ"ל וז"ל אמנם גם זה אינו ראי' דמילתא דפשיטא הוא דכל הני קדושות אין בהן קדושת הגוף אלא קדושת דמים דפשיטא דמועיל בהן פדיון. ואם מכרן חל הקדוש' על הדמים אבל בגדי כהונה דין כלי שרת עליהן ויש בהן קדושת הגוף וכן כתבו התוס' בקידושין (דף נ"ד) דבגדי כהונה אחר שנתחנכו לעבוד' דין כלי שרת עליהם ואף הריטב"א דנראה שם דחולק ע"ז וס"ל דאין דין כ"ש עליהם העיקר כהתוס' וא"כ כשאין ראוי למה שנתקדשו טעונים גניזה ע"ש שהאריך:

אולם באמת אף לשיטת התוס' אכתי תקשה קושית התב"ש הנ"ל דנהי דשיטת התוס' הוא דבגדי כהונ' דין כלי שרת עליהם. מ"מ הרי דעת התוס' במס' מעילה (דף י"ט ע"ב) בד"ה מ"ט דלכ"ע אפי' בכ"ש מהני פדיון דכ"ש לא ילפינן התם רק דאמרינן בהן יש מועל אחר מועל אבל פדיון לעולם מהני ע"ש א"כ כיון דפדיון מהני תירוצו של הישועי"ק הנ"ל במכת"ה ליתא דעיקר סברתו הוא דהט"ז לא מיירי רק בקדושת דמים דמהני בהו פדיון. א"כ כיון דפדיון מהני וחל הקדוש' על הדמים שפיר אמרינן נמי כיון דשוב אינו ראוי להקדוש' חמורה טפי עדיף שיעשו בה לכה"פ קדושה קלה דזה לא גרע מפדיון. לאפוקי בבגדי כהונ' דדין כ"ש עליהם והוי כמו קדושת הגוף. מודה הט"ז דאם אינו ראוי לקדושה חמורה דטפי עדיף שיגנוז. אך לפמ"ש דדעת התוס' בכלי שרת דמהני פדיון א"כ הדק"ל דמה זו תשובה לר' דוסא לשיטת הט"ז הנ"ל:

אמנם יש ליישב עפ"י מה דהקשו בתוס' ישנים לפי הס"ד דר"ד דס"ל דהרמה לאו עבודה ומכשיר הרמת הדשן בשני כלים דהיינו כתונת ומכנסים האמורים בקרא גבי הרמת הדשן א"כ מה זה דקאמר רבי לר"ד שתי תשובות בדבר חדא דאבניטו של כה"ג וכו' הא איהו לא מיירי באבנט כיון דמכשיר הרמה בשני כלים ותרצו שהוא בא לרבות שבגדי כה"ג כשרין לכהן הדיוט בכל שאר עבודות שיש שם ד' בגדים ע"ש והוא דוחק. אולם גוף קו' התב"ש הנ"ל הוא דלר"ד דס"ל דאינו ראוי עוד ליוה"כ אחר מקרא דוהניחם שם וכיון דלא חזו לכה"ג מותר להוריד מקדושתה לקדושה קלה. ולפי זה הכי הקשה רבי לר"ד דממ"נ גבי הרמה לפי סברתך דלאו עבודה הוא א"כ ליכא רק הנך ב' בגדים כתונת ומכנסים והנך ב' ראויין הם גם לכה"ג בשאר ימות השנה. ואפי' לפי מה שתרצו בתוס' ישינים הנ"ל שהוא בא לרבות שבגדי כה"ג ביוה"כ כשרין בכל שאר עבודות לכהן הדיוט. מ"מ אי אפשר מחמת האבנט דלא זהו אבניטו. ואי שישתמש הכ"ה רק בהנך ג' בגדים חוץ מהאבנט. בשאר בגדים חוץ האבנט גם הכה"ג יוכל להשתמש בכל ימות השנה דדוקא להשתמש בהן יו"כ אחר אסור. וא"כ כיון דחזי לכה"ג בכל ימות השנה אם ישתמש בהן הכהן הדיוט הוי הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. ונמצא דהנך שתי תשובות תלוי' זה בזה. והבן:

ועתה נבוא ליישב קושית המלמ"ל והשעה"מ הנ"ל דהנה כבר התעוררו כל המפורשים דלכאורה מאי פסיקא לי' לרבי כולי האי להשיב על דברי ר' דוסא דילמא ס"ל לר"ד בפשיטות כמ"ד דאבנטו של כה"ג ביוה"כ זהו אבנטו של כהן הדיוט דהיינו של בוץ לבד ומנ"ל לרבי להקשות כ"כ בפשיטות על ר"ד. וראיתי להגאון בעל מחנה לוי בס' לחמי תודה דף נ"ה שהעלה ליישב הך קושיא עפ"י מה דנודע דעת הרמב"ם בה' כלי המקדש פ"ח שהאבנט מפני שהוא שעטנז אסור ללבשו אלא בשעת עבודה דעיקר הטעם דהתירה התור' מטעם דחי' וזה הוא רק בשעת עבודה דעשה דעבודה דוחה הל"ת דכלאים. וא"כ רבי הי' לו הוכחה שפיר מדברי ר"ד דס"ל דאבניטו של כהן הדיוט הי' של כלאים מדלא ניחא לי' למידרש נמי ילבש להביא מצנפת ואבנט. דנהי דסבירא ליה לר"ד דהרמת הדשן לאו עבודה הוא מכל מקום טפי הו"ל למידרש קרא דילבש דכתיב גבי הרמת הדשן לגופי' להביא מצנפת ואבנט להרמה וכמו שכתבו התוספות בד"ה יש עבודה. דגזירת הכתוב הוא להחמיר מאחר דאין בזה איסור אם לובש בגדי כהונה שלא בעידן עבודה משום דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן:

אמנם באמת ניחא דודאי אליבא דר"ל דמיירי בשני כלים דהיינו כתונת ומכנסים שאין בהם כלאים שפיר כתבו התוס' דאף שאינה עבודה מכל מקום גזירת הכתוב הוא להחמיר משום דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. משא"כ אליבא דר' דוסא דנימא ילבש להביא נמי מצנפת ואבנט להרמה לא שייך לומר דגזירת הכתוב הוא להחמיר דכיון דסבירא לי' לר"ד דהרמת הדשן לאו עבודה הוא אם ילבש האבנט הוא עובר על איסור כלאים. אם כן שפיר מוכרח מדברי ר"ד עצמו דסבירא לי' דאבניטו של כהן הדיוט הוי של כלאים וזהו דפריך לי' רבי מטונך דלהכי לא מוקמית לה להביא מצנפת ואבנט משום האיסור כלאים אם כן איך אפשר למידרש שבגדי כהן גדול ביום הכפורים כשרים לכהן הדיוט הא אבניטו לא זהו וכו' וע"ש שהאריך דעפי"ז ניחא נמי מה שדקדק רש"י דכולה מלתא דרבי דמייתי כאן הוא אגב גררא נסבה. משום דעיקר סברת הש"ס כאן דהוי ס"ד דפלוגתייהו דר"י ור' דוסא אי הרמת הדשן הוי עבודה או לאו עבודה הוא מכח דברי רבי שהשיב על דברי ר"ד בפשיטות מצד דאבנטו של כה"ג וכו':

ולפי האמור נתיישב שפיר קושית המשנה למלך הנ"ל שהקשה דלמה לא ביאר הרמב"ם דבהוצאת הדשן נמי בעינן ד' בגדים כמו בהרמת הדשן. ועוד הקשה שם דלמה כתב הרמב"ם דהוצאה לאו עבודה הוא. ולפי העולה מכל המקובץ בידינו. קושיא זו חדא מתורצת בירך חברתה דלהכי לא ביאר רבינו דבהוצאת הדשן נמי בעינן בגדי קודש הוא מה"ט משום דסבירא לי' דהוצאה לאו עבודה וממילא כיון דלאו עבודה אם כן הרמב"ם לשיטתי' דסבירא לי' דשלא בעידן עבודה לא אישתרי כלאים רק בעידן עבודה אם כן אם ילבוש ד' בגדים בהוצאת הדשן כמו בהרמה יעבור על איסור כלאים שלא בשעת עבודה. ומצאתי סעד וסמך לזה דהרמב"ם ס"ל דבהוצאה לא בעינן ד' בגדים דבפירוש המשנה סוף פ"ה דתמיד כתב שם וזה לשונו וראוי לך שתדע שהרמת הדשן תהי' באלו ארבעה כלים ע"ש הרי מבואר בהדיא דדוקא בהרמה בעינן ד' בגדים אבל לא בהוצאה והוא מטעמא דאמרן משום כלאים והבן:

והשתא דאתינא להכא נתיישב נמי שפיר קושית השער המלך הנ"ל שהקשה דלמה פסק רבינו כרבי דאבניטו של כהן גדול בשאר ימות השנה זהו אבניטו של כהן הדיוט והיינו של כלאים הלא ידוע דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והכא הרי ר"א ב"ש ור"ד פליגי על רבי וסבירא להו דאבניטו של כהן הדיוט הי' של בוץ. ולפי המורם מדברינו אלה באמת ר"ד נמי סבירא לי' כרבי בהכי ומשום הכי לא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט והבן:

אמנם כ"ז ניחא לפי הס"ד דר"ד סבירא לי' דהרמה לאו עבודה הוא ומשום הכי שפיר הי' לו לרבי הוכחה מדברי ר"ד דסבירא לי' דאבניטו של כהן הדיוט הוי של כלאים מדלא ניחא לי' למידרש נמי ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמה וזהו שהקשה לו רבי חדא דאבניטו של כה"ג לא זהו וכו'. וכן נתיישב נמי שפיר קושית השער המלך הנ"ל מה שפסק הרמב"ם כרבי משום דלפ"ז עולה דר"ד נמי סבירא לי' כרבי. אבל לפי המסקנא דר' דוסא נמי סבירא לי' דהרמת הדשן הוי עבודה ול"צ קרא לרבות מצנפת ואבנט. ואם כן לפי המסקנא דר"ד נמי סבירא לי' דבעינן בהרמה ד' בגדים ואפילו הכי דריש ילבש לרבות בגדי כהן גדול שכשרין לכהן הדיוט. אם כן הדרא קושי' הנ"ל לדוכת' דמה פסיקא לי' לרבי כולי האי להשיב על דברי ר"ד דילמא סבירא לי' לר"ד באמת דאבניטו של כהן גדול ביוה"כ זהו אבניטו של כהן הדיוט דהיינו של בוץ ומנ"ל לרבי להקשות כ"כ בפשיטות על ר"ד. וגם ביותר תקשה דהא לפי המסקנא אמרינן דר"ד נמי סבירא לי' כר"י דהרמה לכ"ע הוי עבודה. וכבר כתבו התוס' בד"ה יש עבודה דלר"י בין לתנא קמא בין לר"א בעינן ד' בגדים ואף אליבא דר"א דמכשיר בע"מ בודאי הוצאה לאו עבודה הוא. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דשלא בעידן עבודה לא אישתרי כלאים אם כן איך הי' מותר ללבוש הד' בגדים בהוצאה אליבא דר"א הא לדידי' הוצאה לאו עבודה הוא. ובשלמא לר"ל ניחא בין לתנא קמא ובין לר"א דהא איהו סבירא לי' דלא בעינן רק ב' כלים כתונת ומכנסים. אבל לר"י אליבא דר"א קשה. ובזה תקשה אפילו לשיטת הר"ת והראב"ד דסבירא להו דאפי' שלא בעידן עבודה אישתרי כלאים נמי תקשה קושי' הנ"ל. דהא עיקר טעמא של הראב"ד כבר הסביר הכסף משנה דסבירא לי' הא דאמרי בערכין (דף ג') דנהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי דהו"ל כאלו אמר במקדש ושלא בשעת עבודה היינו במדינה שלא במקום המקדש עיין בכ"מ ה' כה"מ פ"ח הלכה י"א ואם כן זהו דוקא בכהנים הואיל דאישתרי בשעת עבודה מותר וכו' אבל בבעל מום פשיטא דאסורים דהא אינם מותרים לעולם בשעת עבודה ול"ש לומר הואיל ואישתרי. וע"כ לומר דר"י סבירא לי' אליבא דר"א דהאבנט של כהן הדיוט הי' של בוץ ואין בו משום כלאים:

ובאמת י"ל דר"י סבירא לי' בעצמו דהאבנט הי' של בוץ ויהי' ראי' מהא דאמרינן לעיל (דף ה' ע"ב) דפליגי בני ר"ח ור"י חד אמר אהרן ואחר כך בניו מדכתיב ויחגור אותו באבנט וכו' עיין שם. ואם כן י"ל דר"י הוא דסבירא לי' אהרן ואחר כך בניו וממילא לדידי' הא דכתיב וחגרת אותם אבנט מוקי לה דקמשמע לן אבניטו של כהן גדול זהו אבניטו של כהן הדיוט והוי האבנט של כהן הדיוט של בוץ ולהכי ניחא נמי אליבא דר"א דהי' מותר ללבוש כל הד' בגדים דהא לא הוי של כלאים. והשתא לפי המסקנא דאמרינן דר"ד סבירא לי' נמי כר"י דהרמה הוי עבודה ולר"י בודאי אליבא דר"א דמכשיר בעלי מומין בהוצאת הדשן וסבירא לי' דלאו עבודה הוא ואפילו הכי בעינן ד' בגדים ע"כ דסבירא לי' דהאבנט הי' של בוץ אם כן נימא בפשיטות דר' דוסא נמי הכי סבירא לי' ומה פריך לי' רבי לר' דוסא. ומסוגית הש"ס מוכח דקושית רבי שתי תשובות בדבר הוא סתמא אפי' לפי המסקנא דמסקינן דר' דוסא נמי סבירא לי' דהרמה הוי עבודה. וגם הדרא קושית השער המלך הנ"ל לדוכתי' דלמה פסק רבינו כרבי הלא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו:

אשר על כן נראה לי ליישב באופן אחר והוא בהקדם מה שהקשה השאג"א בריש הלכות ציצית סי' כ"ט וז"ל להנך אמוראי דסבירא להו דאבניטו של כהן הדיוט הוי של בוץ ואם כן ליכא שום כלאים בבגדי כהונה של כהן הדיוט ובבגדי כהן גדול האבנט הי' של כלאים. ולדברי הרמב"ם הא דהותר בשעת עבודה הוא משום דדחי העשה דעבודה הלא תעשה דכלאים. ולפ"ז לא הי' רשאי לכהן גדול לעבוד שום עבודה כל ימות השנה אלא ביום הכפורים לחוד אבל בשאר ימות השנה איך הי' רשאי לעבוד כיון דאפשר בכהן הדיוט בלתי דחיית הל"ת דכלאים דכה"ג אמרינן במסכת שבת (דף קל"ג ע"א) גבי בשר אפי' במקום בהרת יקוץ דפריך ואי איכא אחר ליעביד אחר כדר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא פשה ולא תעשה וכו' ומשני דליכא אחר. הרי אפי' גבי מילה דעיקר המצוה מוטלת על האב מכל מקום היכא דאיכא אחר עביד על ידי אחר בכדי שלא לדחות הלא תעשה כל שכן מצות עשה דעבודה שהוא אינו מוטלת על הכהן גדול יותר מכהן הדיוט ובתורה נאמר בפירוש ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וכן בכולה הש"ס אמרינן דכהן גדול מקריב חלק בראש עיי"ש. והעלה מכח קושיא זו לדחות דעת הרמב"ם מהלכה דמכח זה מוכח כשיטת הר"ת והראב"ד דאפילו שלא בשעת עבודה הותרה כלאים. [ואגב ראיתי להעיר בדברי השאג"א הנ"ל מה שכתב שם דבשלמא ביום הכיפורים ניחא לפי שאינו כשירות אלא בו. וזה תמוה דביום הכיפורים בלא זה ניחא דהא ביום הכיפורים הוי של בוץ ולא הי' שום כלאים]:

ועוד נקדים מה שראיתי להמפורשים שדקדקו בשינוי הגירסא של לשון הברייתא דמייתי כאן בדברי רבי דקאמר חדא דאבניטו של כהן גדול לא זה הוא אבניטו של כהן הדיוט. ולעיל (דף י"ב ע"ב) איתא שם הגירסא בדברי רבי חדא דאבניטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זה וכו' והוא דקדוק עצום דלמה קאמר הכא סתמא אבניטו של כהן גדול. ולא קאמר בפירוש אבניטו של כהן גדול ביום הכפורים כמו התם בדף י"ב:

אשר על כן נראה לי משום דבסוגיא דידן איתא הך שקלא וטריא אי ר' דוסא סבירא ליה דהרמה הוי עבודה או לאו ולפי המסקנא דר' דוסא נמי סבירא ליה כר"י דהרמה הוי עבודה ול"צ קרא לרבויי. אם כן סבירא ליה לר' דוסא נמי דבהרמת הדשן הי' צריך ד' בגדים כמו ר"י דהרמה לכולי עלמא עבודה הוא ולר' יוחנן אליבא דר"א דמכשיר בע"מ בהוצאת הדשן וסבירא ליה דלאו עבודה הוא ואפילו הכי בעינן ד' בגדים כמ"ש התוס' בד"ה יש עבודה ע"כ דסבירא ליה דהאבנט של כהן הדיוט הי' של בוץ. דאם לא כן האיך הי' מותר ללבוש כלאים אם לאו עבודה הוא לשיטת הרמב"ם דלא אישתרי רק בשעת עבודה. וממילא לפי המסקנא דמוקמינן ר' דוסא כר"י בפשיטות משמע דסבירא לי' בזה נמי כר"י דהאבנט של כהן הדיוט הי' של בוץ. אם כן זהו שהקשה רבי לר' דוסא חדא דאבניטו של כהן גדול לא זה וכו' כלומר דאבניטו של כהן גדול בכל ימות השנה הי' של כלאים. ואבניטו של כהן הדיוט הי' של בוץ. ואיך אפשר לומר זאת דאם כן הכהן גדול לא הי' רשאי לעבוד שום עבודה כל ימות השנה כיון דאפשר בכהן הדיוט כקושית השאג"א הנ"ל. ולעיל איתא הגירסא בדברי רבי חדא דאבניטו של כהן גדול ביום הכפורים לא זה וכו'. הוא דאם נימא דר' דוסא אפי' לפי המסקנא דבעי ד' בגדים בהרמה והוי עבודה באמת אפשר דסבירא לי' דהאבנט הי' של כלאים דהא אי הוי עבודה מותר ללבוש כלאים אם כן תקשה איך דריש ילבש להביא בגדי כהן גדול ביום הכיפורים שכשרין לכהן הדיוט הרי אבניטו של כה"ג ביוה"כ הי' של בוץ. כלל הדבר דרבי הקשה על ר' דוסא מכח ממ"נ דאם נימא דסבירא לי' דהאבנט הי' של בוץ ויהי' ניחא הדרש דילבש לרבות בגדי כהן גדול שכשרין לכהן הדיוט אם כן תקשה אבניטו של כה"ג בכל ימות השנה הי' של כלאים והאיך הי' רשאי לעבוד שום עבודה. כיון דאפשר בכהן הדיוט. וכ"ת אם כן תקשה לפי מה דאמרן דלר"י אליבא דר"א דמכשיר בע"מ בהוצאה וסבירא לי' דלאו עבודה הוא וע"כ דס"ל דהאבנט של כהן הדיוט הי' של בוץ. ואם כן קשה קושי' הנ"ל דאם כן איך הי' הכה"ג רשאי לעבוד שום עבודה כיון דאפשר בכהן הדיוט:

אמנם י"ל דהנה כבר כתבו התוס' במנחות (דף מ' ע"א) בד"ה כיון דמדאורייתא אפי' היכא דאפשר לקיים שניהם נמי דחי העשה ללא תעשה ע"ש. והא דאמרינן היכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי הוא רק מדרבנן ובמסכת שבת (דף ק"ל ע"ב) איתא התם פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות שלא ברצון ר"א דשרי אפי' בר"ה והקשו שם בתוס' ד"ה שלא ברצון ר"א. וז"ל וקשה לרשב"א הא אמרינן לקמן בפירקן כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו' והכא כיון דאפשר לקיים את שניהם להביא דרך גגות וכו' אמאי יביאו אותו דרך ר"ה עיי"ש שהניחו בקושיא:

וא"כ אפשר לומר דר"א באמת ס"ל דאפי' מדרבנן נמי דחי אפי' היכא דאפשר לקיים שניהם. ועיין בספר חק נתן בחידושיו שם על ב"מ בדף ל"א בסוגיא דוהתעלמת שהאריך שם דלחד מ"ד התם מוכח דסבירא לי' דאפי' היכא דאפשר לקיים שניהם נמי דחי העשה לל"ת. ואם כן גם הכא אליבא דר"א שהניחו התוס' בקושיא בודאי נראה דר"א לית הך כללא. והואיל וכן נתיישב שפיר הא דסבירא לי' לר"א דבע"מ כשר בהוצאת הדשן וסבירא ליה דלאו עבודה הוא ואפילו הכי סבירא לי' דבעינן ד' בגדים כמ"ש התוספות וע"כ דס"ל דהאבנט היי של בוץ כדאמרן לעיל. ולא תקשה לדידי קושית השאג"א הנ"ל דאם כן האיך הי' הכה"ג רשאי לעבוד כל ימות השנה. הלא אפשר בכהן הדיוט ולא יצטרך ללבוש כלאים דלר"א אפי' היכא דאפשר לקיים שניהם דחי העשה ללא תעשה וגם עיקר פלוגתת רבי ור"א ב"ש לעיל בדף י"ב אי האבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים או לאו ואמרינן התם תסתיים דרבי הוא דסבירא לי' דאבניטו של כהן גדול זהו אבניטו וכו' נמי פליגי בזה דלר"א משום דסבירא ליה דאפילו באפשר לקיים שניהם נמי דחי העשה ללא תעשה משום הכי ס"ל דהאבנט של כהן הדיוט הי' של בוץ והיינו דהקשה רבי לר' דוסא מכח ממ"נ דאבניטו של כה"ג בשאר ימות השנה זהו אבניטו של כהן הדיוט ואם כן איך אפשר לדרוש ילבש לרבות שבגדי כה"ג ביוה"כ כשרין לכהן הדיוט ולא תקשה דמאי פסיקא לי' לרבי כולי האי להשיב על דברי ר' דוסא משום דאם לא כן תקשה כקושית השאג"א הנ"ל דהאיך הי' הכהן גדול רשאי לעבוד עבודה כל השנה אבל לפי המסקנא דמסקינן דר' דוסא נמי סבירא ליה דהרמה עבודה הוא כר"י באמת אפשר לומר דסבירא ליה כר"א אליבא דר"י דאפי' היכא דאפשר לקיים שניהם נמי דחי העשה ללא תעשה ומשום הכי סבירא ליה דאבניטו של כהן הדיוט הי' של בון ושפיר דריש ילבש לרבות וכו':

המורם מדברינו אלה דפפי"ז נתיישב שפיר קושית השער המלך הנ"ל דמשום הכי פסק רבינו כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו ולא תקשה הלא ר' דוסא נמי פליג על רבי. דעיקר מה דפליגי ר"א ור' דוסא על רבי הוא משום דסבירא להו דאפילו היכא דאפשר לקיים שניהם כמי דחי העשה ללא תעשה. אבל רבינו דפסק בכל מקום דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי כסתמא דהש"ס בכמה דוכתין משום הכי פסק כרבי דאבניטו של כהן גדול זה הוא אבניטו של כהן הדיוט ודו"ק כי הוא נכון על דרך הפלפול:

[ועתה נחזור לדברי אגדה]

דברי אגדה לאחר הפלפול

(הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. והנה בטרם נבוא לבאר פסוקי ההפטורה הנ"ל נקדים מה דאיתא בירושלמי ובמדרש שוחר טוב וז"ל שאלו לחכמה חוטא מה תהא עונשו א"ל חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה תהא עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה וכו' א"ל יביא אשם ויכפר לו. שאלו להקב"ה א"ל יעש' תשובה ויכופר לו שנאמר טוב וישר ה' עכ"ל:

ועפ"י מאמר המדרש הנ"ל נראה לפענ"ד לבאר מה דאיתא במסכת מנחות (דף נ"ג ע"ב) אמר ר' יצחק בשע' שהחריב הקב"ה את בהמ"ק מצאו לאברהם אבינו בבהמ"ק א"ל מה לידידי בביתי. א"ל על עסקי בני באתי. א"נ בני היכן הם. א"ל בניך חטאו וגלו. א"ל שמא בשוגג חטאו. א"ל עשתה המזמתה. א"ל שמא מעטים חטאו א"ל הרבים וכו' א"ל שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשוב' א"ל כי רעתכי אז תעלוזי וכו' עכ"ל הש"ס ע"ש:

והנה לכאורה קשה דמה הי' הוויכוח כאן בין אברהם להקב"ה ולמה לא שאל על עיקר החורבן דלמה נחרב הבית ועוד ששאל שמא בשוגג חטאו וכו'. וכי חשיד הקב"ה בעיניו ח"ו למיעבד דינא בלא דינא. וביארו הקדמונים בזה עפ"י מה דאיתא במדרשים דכיון ששפך הקב"ה חמתו על העצים ואבנים אם כן למה עוד הביא את ישראל בגלות. אלא כיון שחטאו ישראל במזיד ונתחייבו כלי' ח"ו וע"י ששפך חמתו על עצים ואבנים ניצולו מדין מזיד, ונשאר בהם עוד חטא השוגג ולכך נתחייבו עוד גלות. וזהו שאמר דניאל כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה דקשה למה פורט חטאים ועונות וגם מה שדקדק לומר תרתי ירושלים ועמך. ולפי הנ"ל יתפרש שפיר שבעון מזיד נחרב הבית היינו ירושלים. ובשביל חטא השוגג הי' עמך ישראל לחרפה בגלותם בין האומות. ובזה יבואר מה שתיקנו קדמונינו בהווידוי בושנו מכל דור גלה ממנו משוש, דוה לבנו בחטאינו. כלומר דמה שאנו בושנו מכל דור ונתחייבנו גלות וגלה ממנו משוש. היינו ירושלים שהיתה משוש לכל הארץ. זהו דוה לבנו בחטאינו ר"ל בשביל חטא השוגג הוחבל אוויינו ונפרע פארנו זבול בית מקדשינו. ר"ל ומה שנחרב הבית הוא חרב בעונינו בעונות שעשינו במזיד ושפך חמתו על העצים ואבנים. וזהו ששאל אברהם אבינו ע"ה כשראה שהבהמ"ק חרב א"ל בני היכן הן. ר"ל א"כ למה גלו א"ל הקב"ה בניך חטאו וגלו ר"ל מה ששפכתי חמתי על עצים ואבנים בזה ניצולו מדין מזיד ועבור החטא בשוגג גלו:

אמנם לכאורה תמוה דלמה הוצרך מקודם לשאול הנך שאלות. דמיד הי' לו לשאול לו יהא שחטאו שמא אם המתנת להם הי' חוזרין בתשוב'. אמנם לפי המדרש הנ"ל ניחא דהא לפי מה שאמרו החכמה והנבואה לא מהני שום תיקון אם חטא אדם. והתור' הקילה דמהני קרבן להחוטא והקב"ה הקיל עוד ביותר דמהני תשובה לחוד. וזהו הכוונ' במאמר הנ"ל דבתחל' חזר אברהם לחפש זכות ולהצדיק אותם לגמרי דהא לפי החכמה והנבואה לא מהני שום תקנה אם כבר חטא במזיד ומש"ה אמר שמא בשוגג חטאו או שמא מועטים חטאו והעולם נידון אחר רובו. וכשאמר לו הקב"ה עשותה המזמתה הרבים כלומר דחטאו במזיד וגם רבים חטאו א"ל שמא אם המתנת להם וכו' ר"ל לו יהא דלהחכמ' והנבואה אין תקנה כלל להחוטא והתורה גם כן השיבה דיביא אשם ויכפר ובכאן נחרב הבית וא"א שוב להקריב קרבנות. אבל אם המתנת להם אפי' אחר החורבן שמא היו חוזרין בתשובה ואתה הקלת ביותר דמהני תשוב' ולמה לא המתנת שמא הי' חוזרין בתשוב' לזה אמר לו הקב"ה כי רעתכי אז תעלוזי ר"ל שהי' שמחים במעשיהם הרעים ועשו במרד ובמעל ולא הי' בדעתם לעשות תשוב'. ועיקר הכוונה בהנך שאלות ארבעה להחכמ' והנבוא' והתורה והקב"ה. ראיתי לאחד מגדולי המפורשים פירוש נכון. (עיין בס' בריה שלום פ' ויקרא) דהנה המצות נחלקים על ג' בחינות א') מצות השכליות. (ב') מצות קבליות. (ג') מצות חקיות. והדעת נוטה באם א' עובר על העביר' שהוא ממצות השכליות כגון כיבוד אב ואם או גזל ורציחה וכדומה דבר אף אם לא הי' כתוב בתורה הי' גם כן מוסכם מהשכל בודאי עונשו גדול מאוד הקבליות היינו מצות ציצית תפילין וסוכה וכדומה שאין השכל מחייב עליהן אלא שכך מקובל איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה שקיבל מפי הגבורה. והעובר עבירה מסוג זה אין עונו גדול כ"כ הואיל ואין השכל מחייבן אבל מ"מ עונשו חמור לפי שכל מצות הקבליות יש לכ"א קצת טעם כגון ציצית ותפילין לזכור תמיד בהשי"ת. כמ"ש וזכרתם וגו' וכן מצות סוכה לזכור יציאת מצרים ומטעם זה ראוי לקבלן. החקיות כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז ודומיהן שאינו אלא גזירת המלך בודאי עונשו קל יותר. וזהו המכוון בהנך חלקי השאלות הנ"ל. שאלו לחכמה חוטא מה תהא עונשו ר"ל ששאלו למרום אם כשהאדם חוטא ועובר על מצות השכליות מה דינו והי' התשוב' ע"ז. חטאים תרדף רעה כלומר שהעובר על מצות השכליות הוא עון גדול מאוד וחטאים תרדוף רעה. ר"ל אפי' לאחר מותו יבוא לגיהנם שנקרא רעה שנאמר וגם רשע ליום רעה תבואנו. ואחר כך שאלו לנבואה ר"ל אם עובר על קבליות שגזר הקב"ה על ברואיו וזהו נקרא גדר הנבואה והוא קבליות שקיבלו איש מפי איש על ידי הנביאים וע"ז בא התשובה הנפש החוטאת היא תמות ר"ל מיתה לחוד ממרקת עון דזהו עכ"פ קל ממצות השכליות ואח"כ שאלו לתורה כלומר אם יחטא איש במצות החקיות ומצות חקיות נקראו תור' כמד"א זאת חקת שתורה ובא התשוב' ע"ז שמצות אלו קל יותר ודי בהבאת קרבן ויתכפר ואח"כ שאלו להקב"ה כלומר כל התשובות הראשונות הנזכרות דנו מצד הדין ולכן שאלו להקב"ה שהוא בעל הרחמים והי' התשוב' ע"ז שהוא עוד מיקל ביותר ועל כל החטאים יעשה תשובה ויתכפר ובזה רמזו המפרשים בהפסוק על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת ר"ל ע"פ שנים עדים דהיינו החכמה והנבוא' יומת המת דאין להחוטא שום תקנה. או עפ"י שלשה עדים. כלומר דהיינו התור' כשאין בהמ"ק קיים דאי אפשר להקריב קרבנות ג"כ יומת המת. לא יומת עפ"י עד אחד ר"ל הקב"ה שנקרא אחד הוא אמר שיעשה תשוב' ויתכפר ולא ימות והבן:

וזהו נמי שאמר דוד המלך ע"ה עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים (תהלים צ"ג) כלומר עדותיך דהיינו התור' שאמרה תקנה לאדם החוטא יביא אשם ויכפר זהו נאמן מאוד וישר הוא. אבל תקנה זו אינו רק לביתך נאוה קודש. ר"ל כ"ז שבהמ"ק קיים דוקא ה' לאורך ימים. ר"ל התקנה שאמר השי"ת שיעשה תשוב' הוא לאורך ימים אפי' בזמן שאין בהמ"ק קיים. ועפי"ז יתפרש נמי מאמר הכתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך גר אנכי בארץ וגו' גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת (תהלים קי"ט) כלומר כאשר אביטה נפלאות מתורתיך מה שפסקה התור' יביא אשם ויתכפר זהו יוכל להיות דוקא כשאנחנו שרוין על אדמתינו אך גר אנכי בארץ וא"א להקריב קרבנו' ולכן גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך ר"ל שנפשי תתאוה למשפטיך מה שחרצת אתה שמהני תשובה וזהו בכל עת אפי' בזמן שאין בהמ"ק קיים והבן:

והנה עוד נקדים מה דאיתא במס' שבת בפ' ב"מ (דף ל') אר"י אמר רב מה דכתיב עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון. א"ל מחול לך. אמר לו עשה עמי אות בחיי א"ל בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע כשבנה שלמה את בהמ"ק בקשו להכניס ארון לבית קה"ק דבקו שערים זה בזה אמר שלמה כ"ד רננות ולא נענה. פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד רהטו בתרי' למבלעי'. אמרו מי הוא זה מלך הכבוד אמר להם ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותו שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון ע"כ. ובאמת הדבר תמוה מאוד דלמה רמז לו השי"ת מחילת העון ע"י פתיחת השערים. ועוד דלמה אמר שלמה דוקא התואר על השי"ת מלך הכבוד. ויבואר בהקדם מה דאיתא במפורשים הקדמונים הטעם מה שהקב"ה מקבל תשוב' אם חטא אדם כנגדו. עפ"י מה דאיתא במס' קידושין (דף ל"א) אב שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהי' אימתו עליך ומה דכתיב וה' הולך לפניהם וכו' אמר רבא הכי השתא התם הקב"ה כול' עלמא דילי' היא ומש"ה יכול למחול אבל מלך בשר ודם אינו יכול למחול על כבודו. ועפי"ז יתפרש הסמיכות אבינו מלכנו חט נו לפניך אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. ולכאורה קשה האיך תלוי זה בזה ואדרב' אם אין לנו אלא מלך אחד למה חטאנו. ולהנ"ל ניחא שפיר בתחילה אמר א"מ חטאנו לפניך ובבקשתינו שתמחול על כבודך ולכאור' קשה הלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ע"ז אומר אבינו מלכינו אין לנו מלך אלא אתה. ר"ל הלא כ"ע דילך וא"כ יכול אתה למחול:

ובזה יתבאר נמי הפסוק אשרי העם יודעי תרועה ואיתא במדרש וכי כל האומות אינם יודעים להריע אלא שיודעים לרצות את בוראם בתרוע' ועפי"ז יובן שפיר הסיפא דקרא ד' באור פניך יהלכון ור"ל דלכאור' תקשה איך יוכלו לרצות את בוראן הלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וא"כ איך מהני לכאור' תשוב' וע"ז חמר ד' באור פניך יהלכון ור"ל הלא באור פניך יהלכון במדבר בעמוד אש לילה ובעמוד ענן יומם וקשה והאיך מחל הקב"ה על כבודו אלא צריך לומר כיון דכ"ע דילי' מש"ה יוכל למחול ומה"ט נמי מהני התשוב' דמוחל להם על העונות אם חוזרים בתשוב' ועם זה יובן כוונת הפייטן בפיוט של ר"ה היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטינו וכו':

וראיתי בדרושי הצל"ח דרוש ג' שפירש דברי הפייטן הנ"ל ואנכי הוספתי קצת נופך משלי והוא דהנה הטעם שבר"ה עוברים כל באי עולם לפניו כבני מרון לפי שהעולם נברא בכ"ה אלול ואדם הראשון נברא בששי דהיינו כ"ח תשרי ובו ביום סרח ובו ביום נדון ויצא בדימוס ואמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך וכו' וזה אתיא כר"א דבתשרי נברא העולם אבל לר"י דבניסן נברא העולם למה נידון בר"ה כל העולם יותר משאר הימים והנה התוס' במס' ר"ה (דף כ"ז) כתבו דבתשרי עלה במחשב' להבראות ולא נברא עד ניסן. ונודע מאמר המדרש בפ' בראשית דבתחיל' עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדת הרחמים למדה"ד שנאמר ביום עשות ד' אלקים. ונמצא לפי דברי התוס' הנ"ל דבאמת העולם נברא בניסן ובתשרי הקדום כך עלה במחשבה ובתחילת המחשב' הי' רק מדה"ד והמחשב' הוא כדמות הריון. והבריאה הוא דמות הליד' וזהו דברי הפייטן היום הרת עולם שבתשרי הוא דמות הריון שעלה במחשב' להבראות וא"כ הוא עדיין במדת הדין הקשה בלי שתוף רחמים. היום יעמיד במשפט וכו' אתמהה היותר הי' נכון שיהי' יום הדין בניסן שאז הי' שתוף מדת הרחמים ולכן אמר יעמיד ולא קאמר ישפוט רק יעמיד ר"ל שאנחנו רואים שהעולם יש לו קיום ומתקיים במשפט ואיך יכול להתקיים במדה"ד:

ועוד נקדים מה דכתיב ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמ"ג) מלפניך משפטי יצא עיניך תחזנה מישרים (תהלים י"ז) וקש' דהפסוקים סתרי אהדדי דכאן שואל ומתחנן שיצא מלפניו המשפט. וכאן אמר שאל תבוא במשפט וכו'. אמנם הכוונ' הוא דהנה כתיב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ופירש"י לא הביט און ביעקב כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק עמהם וכו' ובעמלן שבהם שהן עוברין על דתו. ובגמרא דר"ה (דף ט"ו) איתא אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בר"ה מלכיות וזכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטוב' ובמה בשופר. ונמצא דע"י המלכות והשופר מתרצה הקב"ה לישראל ומרחם עליהם וזכרונם עולה לטובה בלי שום קטרוג וזהו שאמר לא הביט וכו' דאינו מביט בעמלן שבהם במה שהם עוברין על דתו אלא רואה כל מעשה ישראל ישרים בכדי לזכותם. אבל אם אין תוקעין ומריעין בר"ה ואין אומרים לפניו מלכיות וזכרונות וכו' אזי באים המקטריגים לקטרג ומיד יושב הקב"ה על כסא דין עם בית דינו של מעלה ובאותו פעם יצא הדין לאמיתו לשלם לאיש כמעשהו ועל אותו פעם נאמר כי לא יצדק לפניך כל חי הגם מצד מדת הרחמים עושה קצת לפנים משורת הדין אעפ"כ יצא הדין ג"כ מצד המקטריגים ואז לית עלמא יכול קאים אפילו בדבר ממוצע כגון ביסורים או בגלות. משא"כ אם ישראל תוקעים ומריעין ואומרים לפניו מלכיות וכו' ומרצים אותו בשופר ובתחנונים רבים בהכנעה גדולה וכדאמרינן בגמרא אם ישראל עושים עצמן כרשים ודלים בר"ה אז הקב"ה עומד מכסא דין ומתבודד עצמו למקום מיוחד ויושב על כסא רחמים ודן ביחידי ושם אין רשות לשום קטרוג לכנוס וזהו שאמר ד' אלקיו עמו ר"ל עם ישראל ביחידות בלי שום ב"ד ובלי שום קטרוג ולכן דן אותם ברחמים. ומי מרצה הקב"ה לכך שיעמוד מכסא דין ובמה מרצים אותו על זה אמר ותרועת מלך בו. ר"ל עבור שהן תוקעין ומריעין. ועפי"ז יתבארו הפ' הנ"ל אל תבוא במשפט וכו' ור"ל משפט הידוע לישב על כסא הדין עם בית דינו. כי בדין כזה לא יצדק לפניך כל חי רק אנו מבקשים ומתחננים מלפניך משפטי יצא ר"ל שתדון אותנו ביחידות בלי שום מקטרג ואז עיניך תחזנה מישרים ברחמים וזהו שאמר הפייטן אם כבנים אם כעבדים ר"ל דממ"נ אנו בטוחים שתמחול לנו אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים דהא אב שמחל על כבודו כבודו מחול ואם כעבדים ור"ל אף על פי שחלילה אין אנו נקראים רק בחינת עבדים ואתה בחינת מלך ומלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול עכ"ז עינינו לך. ר"ל לך לבד דוקא כי בודאי בר"ה אתה עומד ומתבודד לבדך ונהי דמצד החכמ' והנבוא' הנפש החוטאת הוא תמות אבל לך לבד עינינו תלויות דאתה אמרת דהחוטא יעשה תשובה ויתכפר והטעם שתמחול על כבודך אעפ"י דהדין הוא דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולמה הקב"ה יכול למחול לזה אמר ותוציא כאור משפטינו ר"ל באותו אור שהארת להם במדבר בכבודך ובעצמך שנאמר וד' הולך לפניהם יומם דמינה ילפינן שהקדוש ברוך הוא יכול למחול לפי שכול' עלמא דילי' ועפי"ז יובן שפיר מאמר הגמרא הנ"ל ונקדים עוד דמבואר דפעולת הצדיקים פועלת ישועה לבניהם אחריהם להיות כעין דוגמא מהמצוה שעשו כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה בזכות ויבקע עצי עולה הי' קריעת ים סוף שנאמר ויבקעו המים ונודע מאמר רז"ל שלא הי' דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ודרשו הוקם על שהקים עולה של תשוב' והוא פתח של תשובה לכל השבים אי לזאת מדד לו השי"ת מדה כנגד מדה וגרם זכותו לפתיחת שערי קה"ק להראות לו מעין דוגמת המצוה שעשה בחייו. ובזה יבוא על נכון מה שתיאר שלמה המלך ע"ה להשי"ת בשם מלך הכבוד ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד דאיתא במדרש פ' נשא למה נקרא השי"ת מלך הכבוד כי הוא חולק כבוד ליריאיו מלך ב"ו אין משתמשין בשרביטו והשי"ת חלק מכבודו ליריאיו הוא בא בעב הענן והרכיב אליהו בענן שנאמר ויעל אלי' בסערה השמים וחשיב שם טובא ועיקר הטעם שמלך ב"ו אין יכול למחול ע"כ לפי שאין הכבוד שלו שהקב"ה נתן לו הכבוד אמנם השי"ת אינו נתלה בסוג זה והוא המושל על הכבוד דהכבוד שלו הוא ממילא אם רצה למחול יכול למחול ולזה תיאר לו כאן בשם מלך הכבוד להראות הטעם מה שנמחל העון לדוד כשהזכיר זכרה לחסדי דוד עבדך משום דבידו למחול והבן:

ולפי האמור יתבאר שפיר פסוקי הפטורה הנ"ל וזהו שאמר שובה ישראל עד ד' אלהיך ר"ל שיועיל תשובה כי הקב"ה אמר שיעשה תשובה ויתכפר ולמה כי כשלת בעונך ר"ל שהאי עון עשה במכשול שנכשל רק בעבירה ולפיכך מועיל התשובה ואח"כ אמר כנגד הנך ג' אחרים שנזכרים במדרש הנ"ל. כנגד מה שאמרה החכמה חטאים תרדף רעה ור"ל גיהנם ע"ז אמר הנביא קחו עמכם דברים ושובו אל ד' דאיתא במדרש שו"ט לשונו של אדם מצילתו מגיהנם ומביאתו לחיי עוה"ב שנאמר מות וחיים ביד הלשין. מי גרם לדוד שבא לחיי עוה"ב פיו שאמר חטאתי שנאמר ויאמר דוד אל נתן הנביא חטאתי. וכנגד מה שאמרה הנבואה הנפש החוטאת תמות היינו שלא יכופר רק במיתה ע"ז אמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם. ובתורה מצינו דמצלת ממיתה כמו דאיתא גבי דוד שאמר לו הקב"ה בשבת תמות ולא הי' פסק פומי' מגרסא כי התורה מכפרת במיתה כמ"ש אדם כי ימות באוהל ר"ל מי שחייב מיתה ח"ו ילמוד תורה באוהל ויכפר כמיתה וכנגד מה שאמרה התורה יביא קרבן ויתכפר אמר הנביא עתה שאין לנו בהמ"ק להקריב קרבנות. ונשלמה פרים שפתינו דכל העוסק בתורת הקרבנות כאלו הקריב קרבן והבן. ובזה סיימתי בברכה האל רועינו. יעלה לפניו זכרונינו. וכאישון עין ישמרנו. ויטהרנו מעונינו. ונזכה לביאת משיחנו. במהרה בימינו.

אמן כן יהי רצון:

סוף הספר

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה