כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יח לשבת הגדול
בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ח לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:
איתא במדרש רבה פ' שמות פט"ו החודש הזה לכם ראש חדשים וז"ל הה"ד קול דודי הנה זה בא כשהלך משה ואמר לישראל כך אמר לי הקב"ה היום אתם יוצאין בחודש האביב. אמרו לו היכן הוא אמר להם הרי עומד קול דודי הנה זה בא עכ"ל המדרש. ודקדקו כל המפורשי' הקדמונים בזה דמה זה שאלו למשה היכן הוא. הכי לא ידעו שא"א לראות את ה' וכן מה שהשיב להם משה רבינו הרי עומד:
וליישב דברי המדרש נקדים מה דאיתא במדרש שמות ויסתר משה פניו וז"ל אמר משה אלקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני ע"כ. והנה לכאורה נרא' דהי' קשה לו למה הסתיר משה פניו ולכך מתרץ שאמר משה אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני. והוא תמוה דמה לי שהוא אלקי אבי' או אלקי סתם. ויתבאר בהקדם עוד מה דאיתא במדרש בפ' בראשית וז"ל כל העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התור' שנקראת ראשית שנאמר ד' קנני ראשית דרכו. וחד אמר בזכות ישראל שנקראו ראשית שנא' ראשית תבואתה ר' ברכי' אמר בזכות משה שנאמר וירא ראשית לו עכ"ל. ויש לדקדק האיך שייך לומר דבזכות משה לבדו נברא העולם הלא אמרינן במדרש גבי חטא העגל כשאמר לו הקב"ה לך רד שאמר לו ד' כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. והכא משמע דבשביל משה לחוד כדאי הי' שיהי' נברא העולם. ואמרתי לבאר עפ"י מה דאיתא במדרש בראשית פי"ט וז"ל אר"ש ב"נ בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהי' לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים. ברא את האדם וצוה לו מכל עץ הגן וגו' ועבר על הצווי סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל וסילק שכינתו לרקיע השני. עמדו דורו של אנוש ועבדו ע"ז סילק שכינתו לרקיע השלישי עמדו דור המבול והשחיתו דרכם סילק שכינתו לרקיע הרביעי. עמדו דור הפלגה סילק שכינתו לרקיע החמישי. עמדו סדומיים סילק שכינתו לרקיע הששי. עמד אמרפל וחבריו סילק שכינתו לרקיע השביעי ואמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה קיפל את כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסיגל את מעשיו וירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט את צווארו על המזבח וירד מששי לחמישי. עמד יעקב וירד מחמישי לרביעי. עמד לוי וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת וירד משלישי לשני. עמד עמרם וירד משני לראשון. עמד משה רבינו והורידו לארץ שנאמר וירד ה' על הר סיני עכ"ל המדרש. ופירש העקידה בהקדמות ס' שמות דהכוונ' היא שאלו ז' דורות האחרונים תיקנו עוות של הראשונים היינו אברהם תיקן החטא של אדם הראשון במה שלא עמד במצות בוראו ובאברהם נאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי ואמרינן בגמרא בן ג' שנים הכיר את בוראו והוא אברהם בחירו אשר צדק יקראהו לרגלו ואז ירדה שכינת כבוד ה' אל גלגל צדק. וכאשר בא יצחק ופשט צווארו על המזבח לכבוד ה'. ואח"כ קול קורא מן השמים אל תשלח ידך אל הנער. המורה לכל בני אדם כי אין חפץ ה' בשפיכת דם האדם אף כי יעשה לכבודו. ואף כי שנא שפיכת דם אחיו בשאט נפש ונתקן על ידו מה שעות קין בקומו על אחיו ויהרגהו. וירדה השכינה לגלגל מאדים לעצור בידו ולמנוע חרבו מדם. וכאשר בא יעקב והורה את בניו לעבוד אלקים אמת כי הוא אסף את בניו לקבל עול מלכות שמים עד שאמרו בניו שמע ישראל וגו' והוא ענה אחריהם ברוך שם כבוד וגו' ותיקן בזה מה שקלקל דור אנוש וירדה השכינ' לגלגל השמש אשר מדי צאתה ובואה בכל יום תלמד ותודיע לכל הרואים והמסתכלים בה כי יש בורא ומנהיג אחד אשר על פיו ילכו ועל פיו יבואו כל הברואים. וכאשר בא לוי אשר חרף נפשו למות לקחת נקם באנשי שכם על אשר עשו זמה ונבלה בישראל לעשות אחותו כזונה והורה בזה לכל כי תועבת ד' כל עשה זמה ותיקן בזה קלקול דור המבול ואז ירדה השכינ' לגלגל נוגה שהוא הכוכב המיוחד אל ענין הזווגים והחבורים לומר שכבר נתקן ענינו על ידי. וכבוא קהת אשר הי' ראש ופרנס בישראל במצרים ובכל זאת לא גבה לבו על אחיו ולמדם לשאת בשובה ונחת עול מצרים הקשה ולבלתי המיר דתם למען הקל עולם מעל צווארם ללכת בגדולות כשאר אזרחי הארץ ותיקן בזה קלקול דור הפלגה אשר ברום לבכם וגאותם בנו עיר ומגדל. וירדה השכינה לגלגל כוכב וכו' בא עמרם ותיקן מה שחטאו אנשי סדום אשר לא זכרו עשות חסד עם רעיהם ועמד הוא וגמל חסד עם כל ישראל לשמוע בקול בתו להזדרז לקחת שנית את אשתו ולהוליד ממנה את משה מושיען של ישראל וגמל חסד בזה עם כל ישראל אשר נאמר עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל וירדה השכינ' לגלגל הלבנה הממהרת בהילוכה יותר מכל כוכבי השמים להורות כי גם השי"ת ימהר ויחיש ישועת ישראל. בא משה והראה אהבתו לכל בני אדם כי לא לבד בעד אחיו העברי חרף נפשו למות להצילו מיד מכהו המצרי כי אם גם בנות יתרו הציל מיד עושקיהם הרועים ולא ירא לנפשו פן יקחו נקמתם ממנו ותיקן בזה קלקול נמרוד במה שרדף אחר אוהבו וביקש להמיתו ולא זכר ברית אהבת אחים בצאתו להפיל אוהבו אברהם אל תוך כבשן האש. ואז ירדה השכינ' עלי ארץ לשכון עוד כמקדם בתחילת הבריאה ע"כ. ועפי"ז יתפרש כוונת המדרש הנ"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל דהא נתאוה הקב"ה שיהי' לו דירה בתחתונים וזה יהי' ע"י ישראל ואימתי כשישמרו את התור'. וזהו שאמר לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר ד' קנני ראשית דרכו. וע"ז מסיים המדרש בשם ר' ברכי' ע"י מי ירדה השכינ' עד למטה עלי ארץ ע"י משה שהוא הי' הסרסור בין ישראל לאביהם שבשמים וע"י ניתנה התורה לישראל. וז"ש בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו והבן:
ועפי"ז ראיתי להמפורשים שפירשו מאמר המדרש הנ"ל מה שאמר משה אלקי אבי עומד כאן וכו' והוא. דהנה כל האבות אף שנראה ה' אליהם. מ"מ עיקר השכינה לא היתה עוד אלא באחד מן הרקיעים ומה שנ' שנראה אליהם ה' דכתיב וירא אליו ה' מ"מ לא היתה השכינ' נראה אליו בארץ אלא באותו הרקיע הי' האור מאיר אליו מרקיע ההוא על הארץ. ולכך לא היו צריכין להסתיר פניהם. אבל עתה כשהזכיר לו הקב"ה את אביו ואמר לו אנכי אלהי אביך הרי יחד שמו ית' על אביו שהוא הדור הששי שהוא הוריד השכינ' עד הרקיע הא' ונראה אליו ה' בקרוב ודאי שצריך להסתיר פניו וזהו שאמר אלקי אבי עומד כאן והוא הוריד השכינ' עד לרקיע הראשון והרי עתה השכינה על הארץ ואני איני מסתיר פנים תינח אבות העולם שלא הסתירו פנים מפני שהשכינה לא היתה נראה אליהם בארץ אלא באחד מן הרקיעים העליונים רק שאור השכינה הי' מאיר אליהם על הארץ ולכך לא הסתירו פניהם אבל אני שנראה אלי השכינה על הארץ ודאי שצריך אני להסתיר פני:
ומעתה נבוא לביאור המדרש הנ"ל דלכאורה יפלא פליאה גדולה מה זה שאלו למשה היכן הוא הכי לא ידעו כי לא יראני האדם וחי. והנה מצינו דגבי ישעי' הנביא שאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך ד' צבאות ראו עיני והקשה העקידה (בשער נ"ד) דאיך יתכן שראה בעיניו את ד' צבאות. ופי' דהנה נודע קושית הראשונים מה שביקש משה מאת ד' ויאמר הראיני נא את כבודיך. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי. דקשה דבתחילה נראה דמילא את שאלתו שהשיב לו אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ד' לפניך. ועוד מעט השיב אחור דברו ויאמר לא תוכל לראות את פני וגו'. ועוד אם השאלה היא נמנעת למה שאלה משה. ואם היא אפשריות למה מנעה הקב"ה ממנו. ופירש דבתחלה אמר לו אני אעביר כל טובי על פניך ר"ל אעביר על פניך השגת ידיעתך כל השתלשלות העולמות כלן עד שתדע ידיעה אמיתי' שכל הטוב ההיא המושפע על הנמצאים כלן הן מאתי שאני סיבות כל הסיבות ומקור הטובות והמציאות. ועוד וקראתי בשם ד' לפניך ר"ל דהנה ידוע מה שדרשו רז"ל זה שמי לעולם לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני בי"ה ונקרא בא"ד. אבל עכשיו אקרא לפניך באותיות ואגלה לך סודו. כי היודעו ומכירו בכל מקום שיזכירו אשמע קול הקורא לעשו' אותות ומופתים ואח"כ אמר ויאמר לא תוכל לראות את פני וגו'. ר"ל עפ"י מה שנודע מאמר הפילוסופים תכלית הידיע' שנדע שלא נדעך וזהו שאמר לו השי"ת לא תוכל לראות את פני לא אמר לו בתורת מניעה חלילה רק בתורת הלמוד והודעה הגדולה שבידיעות. וזהו שכל מה שיחכם עוד יוסיף דעת סבת בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו תדע שהשגה העליונ' שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני והיא הידיעה בתארי' על דרך החיוב כי היא הודעת מהותו ונתן הסיבה ואמר כי לא יראני האדם וחי. כי שם חי הוראתו פה בריא כמו שנאמר והביט אל נחש הנחושת וחי. ור"ל כי האדם שהוא בריא בשכלו לא יעלה על דעתו שיוכל לראות השי"ת בעיני בשר אשר לו ורק איש שוגה ופתי אשר איננו עוד בריא בשכלו יוכל לחשוב ככה. ובהיותו נדמה בזה לעור אשר לא ראה אור מימיו ורוצה בכל זאת לשפוט על איכות ומהות האור והמראות שונות הלא ישחקו לו וילעגו עליו כי רק דמיון שוא וחזיון כזב הטהו לחשוב ככה. וזהו שהצטער עליו ג"כ ישעי' באמרו אוי לי כי נדמיתי. ר"ל לא לבד כי טמא שפתים אנכי רק עוד הסכלתי לחשוב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני אף כי באמת אין זה בגדר האפשרות שעיני בשר יראו השי"ת ע"כ:
נחזור לענינינו א"כ מה זה שאלו ישראל למשה רבינו היכן הוא הכי לא ידעו כי אין זה בגדר האפשרות אמנם יובן עפ"י הידוע דהנהגת העולם הוא בב' דרכים הנהג' טבעיית והנהגה נסיית. הנהגה נסיית מתוארת בשם חסד. טבעיית בשם אמת כלומר ענין קיים ועומד בל ישתנה לעולם. ועפי"ז פירשו המפורשים המדרש מה שהביא רש"י על הפ' כי במקלי עברתי את הירדן הזה. נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. והנה מאמר הכתוב ועתה הייתי לשני מחנות הבא אחריו יראה בלתי מסודר לפי דרשתם ז"ל. ולפי הנ"ל יבואר שפיר כי בתחלה אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך ר"ל השגחת עלי בשם חסד המורה על השגחה נסיית. וגם השגחת עלי בשם אמת המורה הצלחה טבעיית. ואח"כ ביאר דבריו בפרטות מה שאמרתי כי חסדים עשית עמדי היינו כי במקלי עברתי את הירדן הזה נתתי מקלי בירדן ונבקע הירדן. ומה שאמרתי כי אמת עשית עמדי הוא שהרי עתה הייתי לשני מחנות וזהו הצלחה מערכיית והבן.
ונקדים עוד מאמר הגמרא בסוטה (דף י"א) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו א"ר יצחק על שם השכינה נאמר ותתצב דכתיב ויבוא ד' ויתיצב וכו'. מרחוק. מרחוק ד' נראה לי. ופירש בס' אפ"י דרוש גשם נדבות עפ"י הידוע דכשהקב"ה עושה בדרך נסיי אזי אלקינו קרוב לנגדינו בבחינת ויבוא ד' ויתיצב כי אז הישועה הוא בלי שום אמצעי. אולם בעת שהשגחתו הוא בדרך טבעי המשולח ע"י אמצעיים. אזי מגודרת בבחינת מרחוק ד' נראה לי. ועפי"ז פירש מאמר הכתוב מי זה מלך הכבוד. ובא התשוב' ד' עזוז וגבור ד' גבור מלחמה. עוד שאל מי הוא זה מלך הכבוד ובא התשובה ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. והוא לכאור' כפל דברים במלות שונות דבתחלה אמר מי זה ואח"כ אמר מי הוא זה. ועפ"י הנ"ל יתפרש שפיר דעל הנהגה נסיית שאל מי זה מלך הכבוד משום דאז הוא בבחינת שעומד אחר כתלינו כדכתיב הנה זה עומד וכו'. ובא התשובה ד' עזוז וגבור ד' גבור מלחמה וכמאמרם ז"ל דעל הים הי' נראה כגבור מלחמה משום דאז הי' חוץ מגדר הטבע. ועוד שאל אח"כ מי הוא זה מלך הכבוד ר"ל על איזה בחינה יתואר הש"י בשם מלך הכבוד ושנתארוהו בלשון נסתר במלת הוא. והוא גדר מרחוק ד' נראה לי. ובא התשובה ע"ז ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ר"ל הוא מפקד צבאותיו עליונים ותחתונים להיות עולם כמנהגו נוהג וזהו מלך הכבוד סלה ר"ל לעולם ועד בלתי שינוי. וזהו כוונת הש"ס הנ"ל ותתצב אחותו מרחוק על שם השכינה וכו'. ר"ל שרמזה התור' תיכף שבאמצעיתו של משה רבינו יעשה השי"ת באחד מב' פנים הנ"ל אם בבחינת ויבוא ד' ויתיצב או בגדר מרחוק ד' נראה לי ע"כ:
ועפי"ז יתפרש שפיר המדרש הנצב בפתח השער כשהלך משה ואמר לישראל כך אמר לי הקב"ה היום אתם יוצאים בחדש האביב אמרו לו היכן הוא ר"ל שהיו מרגישים בעצמם שהמה עומדים בסתר המדרגה עד שמרחוק ד' נראה להם. והשי"ת אצלם רק בבחינת הוא וז"ש היכן הוא היינו בבחינת הוא האיך אפשר שיזכו לגאולה אמר להם משה הרי עומד כלומר שהוא כעת בבחינת ויבוא ה' ויתיצב. קול דודי הנה זה בא וגו' הנה זה עומד אחר כתלינו ר"ל שלא יהי' בבחינת הוא שהוא לשון נסתר שיהי' נשמע כי מרחוק ה' נראה אליכם רק בלשון זה שיהי' נשמע דהנה זה עומד אחר כתלינו. ולכן תהיו בטוחים שתהי' השגחה נסיית ותזכו לגאולה:
ועתה נבוא
לדבר הלכה
בסוגיא דמי פירות אין מחמיצין.
פסחים דף ל"ה ע"א אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת וכו' היינו טעמא דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומ"פ אין מחמיצין. ולקמן (דף ל"ו ע"א) איתא הברייתא אין לשון עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים יאכל וכו' ופירש רש"י שם ולר"ל דאמר לעיל מי פירות אין מחמצין לא קשיא הך דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ע"ש עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה:
והנה התוס' שם ד"ה מי פירות הקשו ע"ז דהא לקמן (דף מ') גבי קימחא דאבשינה וגבי וותיקא מוכח דמ"פ אין מחמיצין כלל ומותר ולכן פי' ר"ת דלא כרש"י רק דמ"פ בלא מים אין מחמיצין כלל ומוסר לגמרי והא דקאמר ר"ל אין בהן כרת דמשמע אבל לאו אית בי' היינו כשנתערב בהן מים דאז ממהר להחמיץ. אבל היכא דלית בי' תערובות מים שרי לגמרי והביא ראי' לזה ממס' מנחות שם דאמרינן שם (דף נ"ז ע"א) אשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין אר"ל אומר הי' ר"י הגלילי מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשרה והשתא אי ס"ד דר"ל מיירי הכא בלא מים כפירש"י ואפ"ה כרת הוא דליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוא אמאי איצטרך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול במים נמי איצטרך קרא שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחות כדמשמע התם במנחות דקאמר התם שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמץ כלל ע"ש וכן פסקינן להלכה כשיטת ר"ת בסי' תס"ב דמ"פ בלא מים אין מחמיצין כלל רק דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ ואפ"ה לא הוי רק נוקשה וברא"ש בסוגין הסכים ג"כ לפירוש ר"ת. אולם הרא"ש הביא ג"כ הך ראי' ממנחות ובסגנון אחר וז"ל מדאצטרך לר"ל למימר התם מנחת נסכים מגבלה במים בלא גיבול מים נמי אע"ג דלא הוי אלא חמץ נוקשה איצטרך קרא לאזהורי שלא תאפה חמץ דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקה ונתנו לתוך העיסה עכ"ל הרא"ש. והנה דברי הרא"ש הלזו נפלאו מאוד דההיא דתפוח שריסקה לא איירי כלל לענין מנחות דההיא דספיח הוא משנה במס' תרומות בפ"ו לענין תרומה וא"כ אין להוכיח מזה דנוקשה פסול למנחות ולמה לא הביא בפשיטות ראי' כמ"ש התוס' כאן וכן במס' מנחות מדקאמרינן התם במנחות דף נ"ג ע"א שיאור דר"מ לר"מ נוקשה כר ופסול למנחות. וכן תמה עליו הקרבן נתנאל והניח בקושיא והוא פליאה נשגבה על רבינו הרא"ש ז"ל.
וחלקי אמרה נפשי ליישב דברי הרא"ש הנ"ל והוא בהקדם מה שפסק הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ה מצה שלשה במ"פ יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין לשין אותה ביין או בשמן או בחלב משום לחם עוני וכתב המגיד משנה דרבינו ס"ל שלא מיעטו אלא הנך משקין שנזכר בסוגיא לפי שהפת הנילוש מהן אינו לחם עוני אבל שאר משקין ודאי יוצא בהן וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנלושה במשקין. והביא שם המ"מ וז"ל וראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במ"פ בלבד אלא עם תערובות מים לפי שאינו צריך שימור מחמץ וכל שאינו מחמיץ אינו יוצאין בו ידי מצה. וכבר נתבאר שמ"פ לבד אין מחמיצין ע"ש והקשה הפר"ח בסי' תס"ב בד"ה וא"ת וכו' וז"ל אבל לדעת התוס' שכתבו דמ"ש עם מים לא הוי רק נוקשה וכן דעת הטור ורבים מהמפורשים ואינהו ס"ל דחמץ נוקשה לא אסור אלא מדרבנן וכמ"ש בסוף סי' תמ"ז מעתה אין קיום לדין הרמב"ם לדעתם שאעפ"י שלש מ"פ עם מים לא בעי שימור מן התורם ואינו יוצא בו י"ח ע"ש. ודעת הרמב"ם בענין נוקשה הביא הצל"ח בריש פרק אלו עוברין דלא מצא לדברי רבינו שום זכר מנוקשה ורוב המפורשים אחזו שער שהרמב"ם פוסק שנוקשה אינו אסור מה"ת רק מדרבנן. וכל ראיות שהביא הא"ע בסי' תמ"ב להוכיח דס"ל דנוקשה דאוריית' השיגו עליו האחרונים ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג (סימן רי"ח) שכתב דכל המקומות שהביא הא"ע מהרמב"ם היא תערובות חמץ ולא נוקשה ע"ש. והשתא הקושיא הנ"ל תסוב טל הרמב"ם דאיך פסק דשאר מ"פ שלשה בהן מצות דיוצא בה י"ח דאפילו אם נימא עם מים לשיטת הנך פוסקים דלא הוי רק נוקשה א"כ מדאורייתא א"צ שימור וא"כ איך יוצאין בה י"ח מצה ועיין במג"א בסי' תע"ה סק"ה שהביא בשם הב"ח ומוהר"ל שס"ל להלכה דיוצאין במצה שנילושה במ"פ עם מים בדיעבד ותקשה לדידהו דס"ל ג"כ להלכה דנוקשה דרבנן איך יוצאין אפי' בדיעבד. וליישב דברי הרמב"ם הנ"ל נ"ל ליישב בב' אופני (הפן הא') הוא דהנה מקור הפלוגתא בדין נוקשה הוא לקמן במתני' (מ"ח ע"ב) דר"מ ס"ל שיאור ישרף והאוכלו בארבעים ור"י ס"ל שאינו מה"ת כדאיתא התם והאוכלו פטור ולר"י נסתפקו התוס' במס' מנחות (דף נ"ד) אי ס"ל דאינו אלא מדרבנן או שמא דאף הוא ס"ל דאסור מדאורייתא רק דפליגי לענין מלקות ובמתני' בריש אלו עוברין סתם התנא דבין חמץ ע"י תערובו' ובין חמץ נוקשה אסור מדאורייתא והרי"ף והטוש"ע פסקו להלכה דבחמץ גמור ע"י תערובות עיבר בלאו ובנוקשה אינו איסור רק דרבנן ונודע שיטת הטור בסי' תמ"ב דכל דבר שאינו אסור באכילה מה"ת מותר להשהותו והקשה המג"א על הטור הלא התוס' בריש פסחים הוכיחו ממתני' דשיאור ישרוף דאע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו אפ"ה יש איסור בשהייתו מדקתני ישרף ולשיטת הטור דס"ל באמת להלכה בנוקשה כיון דאין איסור אכילתו מה"ת מותר להשהותו א"כ מה יענה להך מתני' דשיאור ישרף ותירץ המג"א דלדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי ביו"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכילה מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ חמץ גמור ולכן ישרף ע"ש. וכבר נתקשו שם האחרונים בדבריו עיין בדג"מ וביד אפרים שם. אמנם השער המלך בפ"ה מה' חו"מ ה"ח תמה דאכתי תקשה לשיטת הטור מסוגיא דהכא דאין לשון עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד ולפי' רש"י מיירי במ"פ לבד ולפי' ר"ת מיירי במ"פ עם מים ולא הוי אלא נוקשה ולפי שיטת הרא"ש והטור בנוקשה אינו אלא איסור דרבנן ולהטור מותר להשהותו א"כ אמאי אית לי' לר"ג תשרף ואפי' לחכמים ור"ע דס"ל יאכל משום דקסברו אפשר לשומרן. וקשה טובא הא הכא א"א לבוא לידי חמץ גמור משום דמעורב בי' מ"פ ולא הוי אלא נוקשה ולשיטת הרא"ש והטור בנוקשה דאינו אלא מדרבנן מותר להשהותו א"כ הכא דאיכא מ"פ בהך עיסה אמאי ישרף מיד ישהה אותו עד אחר הפסח ובשלמא גבי שיאור ישרוף שפיר תירץ המג"א דחיישינן שמא החמיץ חמץ גמור דהא גבי שיאור ליכא שום תערובות מ"פ אבל הכא גבי מ"פ תקשה כנ"ל והוא קושיא עצומה לשיטת הטור הנ"ל. ותירץ השעה"מ דלפי שיטת הטור וסייעתי' דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואינהו ג"כ ס"ל כר"י דח"נ אינו אסור אלא מדרבנן א"כ קשה טובא דקרא דכתיב גבי מנחות כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תאפה חמץ היכא משכחת לה דהא הש"ס פריך התם על מנחת נסכים לחימוץ. דמ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ופירש רש"י והתוס' שם דבשאר מנחות ל"ק לי' כיון דשמנן מועט יודע היו שמגבלן במים דבלא"ה א"א לגבל אבל מנחת נסכים דשמן מרובה קס"ד שאין בהם מים פ"ש. והשתא לפי דעתה שאר מנחות נמי היכא משכחת לה כיון דמ"פ עם מים הוי ח"נ ולשיטת הרא"ש והטור נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן א"כ לא תאפה חמץ היכא משכחת לה ותירץ דס"ל להרא"ש והטור דהא דאמרינן דלר"י ח"נ אינו עובר אלא בלאו ה"ד בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה וכן שיאור דר"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ ומש"ה אינו עובר עליו. אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שפיר שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה אחשבי' אכילה בכל המנחות הטפונות שמן מש"ה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ כעיסה הנילושה במים עובר עליו בלאו. והביא ראי' מדברי התוס' ד"ה מאן שכתבו דברים שיש סברא לרבות אפילו רבנן דרשו כל ומש"ה אתיא שפיר דברי הטור והרא"ש והרי"ף שפסקו כרבנן דר"א דח"נ דרבנן ואעפ"כ הביאו מימרא דר"ל דאין חייבין על חימוצו כרת ומשמע דמלקא לקי. וכן העלה המק"ח בסי' תס"ב בסוף סק"א דאל"כ אם נמצא חטה בתוך המאכל שנעשה מתערובות מ"פ עם מים לשיטת המג"א דנוקשה בטל בס' א"כ אם זהו לא הוי רק נוקשה ולדידן נוקשה דרבנן א"כ אמאי אסור במשהו. והמחבר פסק בסי' סס"ב ס"ו גבי חטה שנמצאת בדבש ובלבד שלא נתערב בהם מים אלמא דאם נתערב מים אוסר במשהו אלא ודאי דבנוקשה כה"ג מודו דהוי דאורייתא ע'. [ועיין בנו"ב מהד"ק סי' כ"ב מה שהאריך והעלה דע"כ לשיטת ר"ת בנוקשה הוי איסור מה"ת. ולדעת השעה"מ והמק"ח הנ"ל בפשיטות ניחא] ועפי"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם דבשאר מ"פ אם לש דיוצא י"ח דמיירי עם מים כמ"ש המ"מ וניחא אף אם נימא דמ"פ עם מים לא הוי אלא נוקשה. ונוקשה אינו אלא מדרבנן נמי ניחא משום דבנוקשה כה"ג שחזי לאכיל' לכ"ע הוי דאורייתא והבן:
ובאופן ב יש לומר בישוב קושית הפר"ח על דינו של הרמב"ם הנ"ל ועפי"ז יתיישב נמי דברי הרא"ש הנ"ל עפ"י מה שנדקדק עוד בדברי התוס' בסוגין דהכא שהביאו ראי' דנוקשה פסול למנחות כדמשמע התם במנחות דקאמר התם שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות. ולכאור' דברי התוס' הללו סותרין לדברי התוס' במס' מנחות (נ"ד ע"א) דשם בתוס' ד"ה אין מחמיצין כתבו ליישב פירוש רש"י דהכא וז"ל שם בסיף הדיבור אע"ג דבלא מים הוי חמץ נוקשה לשיטת רש"י מ"מ איצטרך לשנויי הכא מגבלה במים משום דר"י כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחו' ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש וא"כ נראה דהתוס' ס"ל דלר"י ליכא איסור דאורייתא בשיאור והכא כתבו התוס' להיפך דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות דאורייתא. וראיתי בנו"ב מהד"ת (חאו"ח סי' נ"ז) שהגיה בדברי התוס' שט"ס וצ"ל דר"מ לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא ולפענ"ד נראה דא"צ להגיה בדברי התוס' ואבאר דלכאורה קשה על מ"ש התוס' שם דשיאור דר"י לר"י ל"ה חמץ הלא בפירוש אמרינן שם בדף נ"ד ע"א מדכתיב מצה תהי' גבי מנחות מוכח דשיאור דר"י לר"י נמי פסול למנחות דאל"כ אכתי תקשה אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י וע"כ מדכתיב מצה תהי' אמרינן דאפי' לר"י נמי פסול גבי שיאור דידי'. אמנם באמת ניחא שפיר והוא דנודע מ"ש האחרונים ובראשם הגאון בעל החוו"ד בריש סי' ק"י בישוב קושית הראשונים על הרמב"ם דס"ל ס"ד לחומרא אינו אלא מדרבנן והקשו עליו דא"כ איך יליף הש"ס מכל הקרבנו' ומפסח דאזלינן בתר רובא דלמא מטעם ספק משרי שרי ומחלק החוו"ד בין היכא דכתיב בתורה בקום ועשה או בשב ואל תעשה דבמקום דכתיב בשוא"ת כגון לא תאכל חלב וחזיר אמרינן ודאי חלב לא תאכל אבל ספק מותר מה"ת לאפוקי היכא דכתב רחמנא קום ועשה כגון בלקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן דמחויב שיהי' בודאי אתרוג ובודאי מצה ולא בספק. ובזה יתיישבו כל הקושיות על הרמב"ם מהא דיליף הש"ס מפסח וקרבנו' דבקרבנו' כתיב תמים אמרינן ודאי ולא ספק וכן גבי טריפה ע"ש והביא ראי' לחילוק זה מש"ס ערוכה במס' סוטה ע"ש. וה"נ זהו כוונת התוס' במנחות אע"ג דבלא מים הוי חמץ נוקשה איצטרך לשנויי הכא משום דר"י כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות כלומר דבאמת לר"י לא הוי שיאור חמץ גמור לענין מנחות רק משום דבכל המנחות כתיב מפורש בתורה מצה תהי' הכתוב קבעה חובה ומש"ה אמרינן דהתורה גילתה לן בפירוש דאפילו שיאור דר"י דלא הוי רק ספק נמי פסול למנחות משום דכתיב מצה תהי' בעינן שיהי' ודאי מצה ולא ספק אבל הכא גבי מנחת נסכים דלא כתיב בפירוש מצה תהי' רק דמרבינן מדכתיב אשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים לחימוץ ומש"ה שפיר כתבו התוס' שם במנחות דאצטרך לשנויי הכי משום דר"י דכיון דלא הוי חמץ גמור לר"י לענין מנחות רק משום דהתורה אמרה בפירוש מצה תהי' מש"ה פסול שיאור דר"י לענין מנחות. אבל במנחת נסכים דלא כתיב בפירוש מצה תהי' רק דמרבינן דלא תהי' חמץ שפיר כתבו התוס' דאיצטרך לשנויי מגבלה במים כי היכא דליהוי חמץ ודאי דהא היכא דלא כתיב קום ועשה הכוונה אבל בס' מותר. אמנם התוס' בסוגין דהכא ס"ל דכיון דמרבינן מאשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים לחימוץ ע"כ דמרבינן דתיהוי דומיא לכל המנחות ובכל המנחות כתיב מצה תהי'. ואם נימא כרש"י דבמ"פ לבד נמי הוי נוקשה אפילו אם נימא דנוקשה דרבנן נמי קשה למה איצטרך לשנויי מגבלה במים כיון דנוקשה לבד נמי פסול למנחות אפילו דהוי דרבנן משום דכתיב בי' מצה תהי' א"ו דבלא מים מותר לגמרי ומש"ה הוצרך לשנויי מגבלה במים:
ולפי"ז ניחא שפיר קושית הפר"ח הנ"ל על הרמב"ם דנהי דס"ל להרמב"ם דנוקשה דרבנן ואפילו אם נימא כשיטת רוב הפוסקים דמ"פ עם מים נמי לא הוי אלא נוקשה. נמי ניחא הא דפסק הרמב"ם דבלש מ"פ עם מים דיוצא י"ח מצה דאפילו אם נוקשה דרבנן אבל מדאורייתא לית בה איסור מ"מ לא יצא ידי חובת מצה של פסח אם יחמיץ ויהי' נוקשה דעכ"פ מצה לא הוי דכמו דאמרינן הכא אליבא דר"י דאף דשיאור דידי' לא הוי רק מדרבנן מ"מ פסול למנחות כיון דכתיב בפירוש מצה תהי' א"כ הכי נמי גבי מצה של פסח נמי לא הוי מצה וא"כ שפיר שייך בי' ושמרתם דבעינן שימור דלא ליהוי נוקשה דבשלמא לענין איסור כל ימי הפסח אף דכתיב נמי שבעת ימים תאכל מצות מ"מ הרי כבר דרשו כתוב אחד אומר ששת ימים וכו' דכל שבעת ימים אין חיוב לאכול מצה רק שלא לאכול חמץ ומש"ה נוקשה מותר מה"ת. אבל לענין החיוב כזית מצה דכתיב בערב תאכלו מצות דבזה הוי החיוב רק בקום ועשה תאכלו מצות ומש"ה בעינן מצה ודאי ולא נוקשה דהוי ספק חמץ וא"כ היכא שנילושה מ"פ עם מים צריך שימור שלא תהי' נוקשה ומש"ה קרינן ביה ושמרתם את המצות ושפיר יוצא ידי חובת מצה:
ועפי"ז נתיישבו נמי דברי הרא"ש הנ"ל מה שהביא ראי' דנוקשה פסול למנחות מתפוח שריסקה דהנה שם במנחות (דף נ"ד) גבי חלת לחם תודה ושתי הלחם פליגי רבנן ורחב"ג ת"ק ס"ל אין מחמיצין בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצין בתפוחים והא דתניא תפוח שריסקה ונתנה בתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה נימא רחב"ג הוא ולא ת"ק ומשני הש"ס אפ"ת רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי והקשו שם בתוס' (דף נ"ג ע"א) בד"ה אלא וז"ל אבל במסקנא דקאמרי לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה א"ר חנינא בן גמליאל דמחמיצין פליגי בהכי אי חשיב חמץ נוקשה כחמץ גמור לענין לחמי סודה ושתי הלחם או לא וקשיא אההיא דחולין דמשמע דלכ"ע חשיבי חמץ. ושמא אפי' לרבנן לא אמרינן אלא לכתחילה דאין מחמיצין עכ"ל ע"ש:
ולפי האמור זהו כוונת הרא"ש דהביא ראי' לפירוש ר"ת ממנחות מדאיצטרך לר"ל לומר התם מנחת נסכים מגבלה במים מוכח דבלא מים מוסר לגמרי. אך מזה גופי' ליכא עוד ראי' כ"כ לדחות פי' רש"י דנימא דנוקשה אינו אלא מדרבנן וכי איצטרך קרא למעוטי נוקשה דהוי רק מדרבנן והא דנובשה פסול למנחות גם אליבא דר"י דלמא משום דס"ל נוקשה דאורייתא וע"ז הביא הרא"ש ראי' דנוקשה פסול למנחות כדמוכח ההוא דתפוח שריסקה ונתנה לתוך העיסה ר"ל דהא מהך מתני' מוכיח הש"ס דלכ"ע נוקשה מיהא הוי ואפ"ה לרבנן אין מחמיצין לחמי תודה ושתי הלחם בתפוחים משום דכתיב בפירוש בתורה חמץ תאפנה ומש"ה בעינן ודאי חמץ וממילא ה"נ גבי מנחות כיון דכתיב בפירוש מצה תהי' בעינן דליהוי ודאי מצה. וא"כ אם נימא כשיטת רש"י דמ"פ לבד בלא מים נמי הוי נוקשה אמאי איצטרך ר"ל למימר מגבלה במים דנהי דנימא דס"ל לרש"י דנוקשה אינו אלא מדרבנן נמי מקש' אמאי איצטרך לשנויי מגבלה במים כיון דכתיב גבי מנחות מצה תהי' וממילא אפילו שיאור דר"י לר"י פסול למנחות משום דלא הוי ודאי מצה א"כ כיון דהתורה ריבתה מכל אשר תקריבו דכל המנחות שוין ידעינן שפיר דבכל המנחות פסול נוקשה ואם כן אמאי איצטרך לאוקמי מגבלה במים אלא ודאי דבלא מים אפי' נוקשה לא הוי והכא במנחת נסכים כיון דשמן מרובה הי' בהם ס"ד דהי' בלא מים כלל ומש"ה אוקמי ר"ל מגבלה במים ודוק כי הוא נכון:
ועתה נחזור לדברי אגדה
דברי אגדה לאחר הפלפול
איתא במדרש פרשת ואתחנן יענך ד' ביום צרה למה הדבר דומה לבן מלך שיצא לתרבות רעה, והי' לו שלשה פדגוגין הראשון אמר יעשה לו כבלים של מאה ליטרין והשני אמר אינו יכול לעמוד בכבלים של מאה ליטרין אלא יעשה לו כבלים של י"ב ליטרין. בא השלישי ואמר האיך הוא יכול לעמוד בכבלים של י"ב ליטרין יפשה לו כבלים של ליטרא אחת כך אמר משה יעשה לו כבלים של מאה ליטרין שנאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות דוד אמר יעשה לו כבלים של י"ב ליטרין שנאמר יענך ד' ביום צרה כשם שהיום י"ב שעות. כיון שעמד ירמיהו אמר לפניו רבש"ע אין בהם כח לסבול כשם שאמר דוד אלא יעשה לו כבלים של ליטרא אחת שנאמר ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע עכ"ל. ולהבין מהו המשל בהשלשה פדגוגים הנ"ל ועוד איך נהפך הפדגוג לאויב כ"כ עד שיצוה לעשות לבן המלך כבלים של מאה ליטרין ונקדים מאמר המדרש בראשית גבי דור הפלגה שאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ואיתא במדרש שאמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים ונחלקו לשלשה כתות. אחת אומרת נעלה ונשב שם. ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה. ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם ע"ז. אר"ח מגדל שעשו. שליש נשרף שליש נבלע. ושליש נשאר קיים עכ"ל:
ולהבין מהו הכוונה שליש נשרף וכו' דמי יודע זאת בצמצום לשער והנה הר"ן בדרשותיו (דרוש א') פירש דלכאורה תמוה איך כל הדור היו בטעות ובשטות גדול כזה וגם אם רצו להיות באגודה כאיש אחד חברים ראוים היו לכאורה לשכר טוב עבור האחדות ופירש וז"ל אין ספק בעת ההיא היו כל בני העולם נוסדים על אמונות נפסדות ואשר הסכימו כלם הוא ענין ע"ז מלבד אנשים מעטים אשר לא היו סיפק בידם לעבוד ד' מיראתם מהעמים עד שהראשון שהתחיל זה הוא אברהם קרה לו עם נמרוד עד שהוצרך לעזוב ארצו וכאשר קרה לנו ג"כ בגלותינו כי כאשר נתחדש איזה גזירות שמדות ינוסו פליטים אל ארץ אחרת. ובדור הנה הסכימו להיות לעולם כלו ראש ומנהיג אחד ולזה הסכימו לבנות מגדל כפי כחם אל ראש ממשלתם. וראשו בשמים ר"ל גבוה מופלג כמו שמצינו ערים גדולות ובצורות בשמים ולכן וירד ד' לראות ר"ל ירד והשגיח מה שימשך ממנו כי מעתה לא ימצאו עובדי ד' מקום מנוס ומפלט להם ללכת אל ארץ אחרת זהו ת"ד עיי"ש:
והנה הרמב"ן בפ' בא ביאר כי מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה מהם היו כופרים בעיקר ולא האמינו במציאות השם כלל מהם היו כופרים ביכולת השי"ת. ומהם היו מכחישים בהשגחה. אמנם כאשר יעשה די' מופתים בארץ בשנוי מנהגו של עולם וטבעו אזי יתברר ביטול כל הדעות כוזבות הנ"ל דע"י הנפלאות נודע חידוש העולם. ושהוא כל יכול ומשגיח וזהו מה שמצינו בניסי מצרים דכתיב למען תדע כי לד' הארץ והוא להאמין במציאות השם. בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. הוא להורות על היכולת השי"ת שהוא שליט בכל ואין מעכב בידו. למען תדע כו אני ד' בקרה הארץ. הוא להורות כי הוא משגיח בקרב הארץ ולא כדעת האומרים שאין כבודו של הקב"ה להשגיח בעולם השפל. ועפי"ז ראיתי להמפורשים שפירשו הרמז גבי המגדל מה שאמרו במדרש שנחלקו לג' כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם. ר"ל שהכחישו במציאות השם. אחת אומרת נעשה עמו מלחמה. הוא שכפרו ביכולת השי"ת. נעלה ונעבוד ע"ז הוא כנגד השגחה היינו שאמרו אין כבודו להשגיח בעולם השפל ומסרה למערכת השמים. וזהו שאמרו אח"כ במדרש מגדל שעשו שליש אחד ר"ל שליש מהדיעות הנפסדות הנ"ל נשרף בכליון חרוץ כי כל האומות מודים במציאות השם ובכ"מ מוקטר מוגש לד'. ושליש נבלע ר"ל שנשקע ונבלע בתהום השליש השני מה שכפרו בהיכולת. אבל לא נשרף לגמרי כמו הראשון כי עוד נמצאו בוערים בעם שאומרים בלתי יכולת ד' לשנות חקי הטבע. אולם שליש אחד קיים ר"ל אותן המכחישים בהשגחה ואומרים הכל מקרה היא. עוד עומד בעוה"ר כי מי שמאמין בהשגחה מי ירום ידו להרוס תורת ה' וידוע שנמצאו כמה פוקרים המכחישים בהשגחה ובזה יובן מ"ש ישעיה הנביא (ישעי' ט') דבר שלח ד' ביעקב ונפל בישראל וכו' ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה. בכל זאת לא שב אמו ועוד ידו נטויה דקשה מתחלה אמר דבר שלח ד' ביעקב משמע בכוונה ואח"כ אמר ונפל משמע במקרה. ועוד דפתח ביעקב וסיים בישראל. אמנם יובן דנודע דשם ישראל הוא מדרגה יתירה מהשם יעקב וז"ש דבר שלח ד' ביעקב ר"ל ששלח בכוונה ובהשגחה משום שהמה חוטאים אך ונפל בישראל יען הם מחזיקים א"ע בשם ישראל ואומרים שאינם ראוי' לעונש ורק במקרה נפל. ולכן סיים הפסוק ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ר"ל עי"ז שתולין הכל במקרה ולכן לא שב עד המכהו ואם ד' צבאות לא דרשו. אבל אם היו יודעין שהעונש בא מהשי"ת בהשגחה אזי הי' מחזירן למוטב והבן:
והנה הרמב"ם הביא בשם החוקר אריסטו שהוכיח טעותם של אותם המכחישים ואינם מאמינים בהשגחה בשלשה מופתים. (הא') כי הדבר הנעשה במקרה הוא לא נמצא לרוב כי המקרה לא יתמיד. (הב') כי הנעשה במקרה אינו על צד היותר נאות ומתוקן כי אם ישפוך דיו על הנייר במקרה לא יצויר אותיות כסדרן. ואם נראה שנעשה בחכמה נודע שהוא בכוונה. (הג') כי הנעשה במקרה לא יכוון אל תכלית הנרצה ואחרי היות כל הנמצאים אין מספר לרוב וכלם באופן נאה ומתוקן. ומביאין אל איזה תכלית וזה אי אפשר שיהי' במקרה כי אם על ידי השי"ת פועל חכם בלתי תכלית. ובזה פירש העקידה (בפ' בראשית) הפסוק (תהלים ק"ד) מה רבו מעשיך ד' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. והכוונה שאמר רבש"ע מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לאמור שאלה הדברים כלם נפלו במקרה האחד מצד המופת הראשון. מה רבו מעשיך ד'. והשנית כלם בחכמה עשית. וזהו המופת השני. מלאה הארץ קנינך זהו המופת השלישי. שהרי יתקיימו כל הארץ ע"י מעשה ד' וכל הנמצאים תחת גלגל הירח נבראו לתכלית וכדכתיב ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים ע"כ. וזהו שסידר בעל המגיד באמרו ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו' כמה שאמר לאברהם אבינו ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וכו' ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ותמהו כל המפורשים לאיזה כוונה הביא המאמר ידוע תדע וכו' אשר זה איננו הבטחה. אמנם עפ"י מאמר המדרש יתבאר שפיר דהנה איתא במדרש ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן. ידוע שאני ממשכנן תדע שאני מפרקן. ואח"כ יצאו ברכוש גדול ור"ל דהבטיח לו על תנאי והתנאי הוא תיבת ידוע. ר"ל אם תדע בדעתך נאמנה שאני הוא המפזרן ומשעבד אתכם עבור העונו' הגורמים לזה אזי תדע שאני מכנסן ומפרקן. והוא אשר אמר בעל הגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל. כמ"ש לאברהם אבינו ידוע תדע. ר"ל על האופן הלזה אם ידוע שאני מפזרן על זה האופן שומר הבטחתו לישראל וע"ז מסיים והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' ר"ל הבטחה כזו אשר הוא בתנאי הנזכר הוא שעמדה לנו ובזה יובן נמי מה שאמרו במדרש גבי אסתר וז"ל ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה. שמא כפרו בזה אלי. והכוונה הוא לפי שנודע לאסתר זעקת מרדכי איך הוא גדולה ומרה לזה שאלה שמא כפרו בזה אלי. כלומר שמא כפרו בהשגחתו ית' אשר עליו נאמר מי זה אמר ותהי וד' לא צוה. אולם אם ידעו שהוא בא בהשגחה אזי בטח ידעו שהוא גואלן ופורקן ועפי"ז יתפרש שפיר מה דכתיב ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה. דלכאורה קשה הלשון ותצוהו דהול"ל ותשאל את מרדכי:
אמנם להנ"ל יובן דר"ל שצותה על מרדכי להשתדל בתוכחה להם על פשעיהם ועל חטאתם לדעת מה זה. ר"ל מי זה אמר ותהי שבודאי הכל בהשגחה מהשי"ת. ועל מה זה ובודאי חטאו לו ואם ידעו זאת בודאי יתחרטו על עונותיהם ויזכו לגאולה. ועפי"ז נבוא לביאור המדרש הנ"ל דהנה מצינו שלשה ענינים שיורה כ"א מהם על השגחה מכוונת (א') רובי הצרות ח"ו. (ב) שינוי הטבע שאם אדם רואה שנשתנה עליו סדרי בראשית אזי יפשפש במעשיו ויבין שהוא בהשגחה פרטות. (ג') הוא במה שלא יבואו כל הצרות והרדיפות רק על אומה יחידה וכדכתיב רק אפכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם וזהו הרמז בהשלשה פדגוגים הנ"ל על הפ' יענך ד' ביום צרה. ברצותם להודיע לאומה הישראלית כי הכל בא בהשגחה ושייטיבו את דרכם. בחרו כ"א דרך אחד מיוחד שעי"ז ירגישו שלא במקרה קרה להם. משה אמר שיתנו עליהם כבלים של מאה ליטרין דכתיב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה אז ושבת עד ד' אלהיך שידעו כי המקרה לא יתמיד. דוד המלך אמר אינו יכול לעמוד באלו יעשו להם כבלים של י"ב ליטרין שנאמר יענך ד' ביום צרה כשם שהיום י"ב שעות. ור"ל שישתנה עליהם סדרי בראשית במעט ג"כ ייטיבו דרכם. ואמנם ירמיהו הנביא בחר עוד עצה. ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע כיון שיראו שאין שום אומה בצרה כמותם ידעו שהכל בא בהשגחה וייטיבו מעלליהם והבן:
ועפי"ז נבוא לבאר מ"ש חגי הנביא כה אמר ד' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם. זרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה וגו' והמשתכר משתכר אל צרור נקוב כה אמר ד' צבאות שימו לבבכם על דרכיכם וכו' יען מה יען ביתו שהוא חרב ואתם רצים איש לביתו. ולכאורה הוא כפל לשון ב' פעמים כה אמר ד' צבאות שימו וכו'. אמנם להנ"ל יובן שפיר דהנביא נתן להם דרך מופת וראי' כי אולי יאמרו שחפים המה מפשע ע"ז אמר שימו לבבכם על דרכיכם. ר"ל על עסקי טרפיכם ודרכי המסחור איך נפלה זרעתם הרבה וכו' והמשסכר וכו' וזהו בלי ספק על החטא הקדום ע"כ אמר עוד הפעם שימו לבבכם על דרכיכם יען מה על ביתו שהוא חרב ואתם רצים איש לביתו ור"ל יען שאין בכם אחדות וכ"א לדרכו פנה ועי"ז גברה גם השנאה ונתקלקלו כל הפרנסות ויש לנו מכל עבר ופנה רדיפות ומשטמות פד כי כשל כח הסבל. היוצא לנו מזה דיסוד מוסד הוא להאמין שהכל בא בהשגחה ועי"ז נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ד'. ועוד לנו יסוד מוסד להיות בשלום ובאחדות. אך לא עם אנשים אשר עברו תורות חלפו חק וכמ"ש דוד הלא משנאך ד' אשנא ובמתקוממך אתקוטט וכו'. אבל בדבר שאינו נוגע לחפצי שמים אדרבה מצוה לעשות שלום בעולם כי במקום שיש אהבה ושלום שמה יש השראת השכינה. וזהו פירוש הכתוב יהי' שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ד' אלקינו אבקשה טוב לך. ור"ל שתמיד תהי' שלום ביניכם ולא תעשו קטטות בדבר שאינו נוגע לחפצי שמים וז"ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. אראה תמיד לעשות שלום. למען בית ד' אלהינו ר"ל בדבר הנוגע לדת אבקשה טוב לך ולא השלום. רק מה שהוא טוב לך. ואדרבה החיוב על כל איש להוכיח ולהכות באגרוף רשע ולא להיות כובש פניו בקרקע באם רואים שפורצים גדר ח"ו:
היוצא לנו מזה בדבר שאינו נוגע לדת רק בין אדם לחבירו מצוה להרבות שלום בעולם ולעשות חסד כ"א עם חבירו. כי על זה עומד כל העולם כדכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה ואיך יבא למדה זו רק ע"י האחדות ובזה פירש בעל העקידה (בשער י"ב) מה דאיתא בגמרא דברכות (דף ג') גבי דוד דכנור הי' תלוי למעלה ממטתו של דוד וכו' והי' מנגן מאליו עד שהגיע ע"ה וכיון שהגיע ע"ה נכנסו חכמי ישראל אצלו ואומרים לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה. וקשה לכאורה מהו הכוונה בהכנור שהי' תלוי למעלה ממטתו של דוד. ופירש דהנה יחס גדול וקשר אמיץ יש בין הפעולות אשר יפעלום כתות האנשים מטוב ועד רע ובתקון ויושר פעולותיהם יתקיים ויתחזק טבע כל הנמצאות ובקלקולם והפסדם יתקומם ויתקלקל כל הנמצאות והעולם העליון והעולם השפל דומה הכל לחכמת המוזיקא דאם אחד מהפורטים עפ"י הנבל ישחית קולו אזי נשחת הכל וזהו ההשתלשלות דכל אחד צריך להשפעת חבירו ובזה פירש שם הפסוק (הושע ב') והיה ביום ההוא אענה נאום ד' אנכי אפנה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יפנו את יזרעאל ור"ל שהשמים הוא הקיל הראשון להשי"ת ואנכי אענה את השמים. וכן הארץ תתן קולה לשמים והם יענו את הארץ וכן כולם והם יענו את יזרעאל. ואם חלילה אח"כ ישראל ישחיתו דרכם והמה חוטאים ואין בהם אחדות. בקלקולם נתקלקל הכל וזהו הרמז בהכנור של דוד לרמז לכל באי העולם דכולם צריכין זה לזה כמו הכנור והנבל המנגן דאם יחסר קול אחד יתקלקל כל הנעימות והעריבות מהניגון כמו כן ההשתלשלות מכל העולמית דכ"א צריך להשפעת חבירו וחוזרת חלילה וזהו שאמר לחכמי ישראל לכו והתפרנסו זה מזה דאותן שזכו לעשירות מחויבים לעשות חסד עם העניים וכן החכמים שזכו לחכמה מחויבים להשפיע תורתם וחכמתם וזהו יסודו של עולם:
ועפי"ז יתפרש מה דאיתא באבות דר"נ פ"ד העולם בתחל' לא נברא אלא בחסד שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה וכו'. פעם אחת הי' ר"י בן זכאי יוצא מירושלים והי' ר' יהושע הולך אחריו וראה בהמ"ק חרב. אר"י אוי לנו ע"ז שהוא חרב מקום שנתכפרו בי עונותיהם של ישראל. אמר לו בני אל ירע לך יש לנו מקום אחת שהוא כמו בהמ"ק. ואיזה זה גמ"ח. שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח ע"כ. ויש להבין דאיזה שייכות יש למצות גמ"ח לענין בהמ"ק שהי' בו השראת השכינה ונתכפרו עונותיהן של ישראל. אמנם נודע דכל המצות א"א לאדם אחד שיקיים אך בצירוף ובהתחברות כל ישראל כאיש אחד חבירים נחשבים כלם כגוף אחד ובהצטרפו' מקיימים כל התורה. ובזה יתפרש המסורה דאיתא במסורה ג"פ עם זו (א') עם זו גאלת (ב') עם זו קנית (ג') עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו והכוונה היא דהנה איתא במשנה דאבות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ואל תקרא חרות אלא חירות וזהו הכוונה בהמסורה הנ"ל עם זו גאלת ר"ל אותן האנשים העוסקים בתורה בלבד שהמה בני חורין מכל המלכיות. המה נקראים עם זו. עם זו קנית ופירש רש"י בדמים יקרים. ר"ל שהי' להם ביזת הים אותן אנשים שמזכה להם השי"ת בעושר וכבוד יוכלו לקיים גמ"ח וצדקות אעפ"י שאינם עוסקים בתורה ג"כ נקראים עם זו. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ר"ל דאם נמצאו אנשים שלא זכו לחכמת התורה וגם לא זכו לעשירות שיוכלו לקיים צדקות וגמ"ח רק שעוסקים בתפלה לבד שהולכים ערב ובוקר לבית התפלה ולספר תהלות ד' גם כן נקראים עם זו ובהתחברותם נתקיים התורה כולה והבן:
ובזה נבין מה דאיתא במדרש בפ' בראשית בשעה שבא הקב"ה לברוא אדה"ר נעשו מה"ש כתות כתות חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא שכולו שקרים מה עשה הקב"ה נטל לאמת והשליכו לארץ הה"ד ותשלך אמת ארצה והוא מחוסר ביאור דהא האמת טען שפיר ולמה השליכו לארץ. ולפי האמור יובן שפיר דהנה ההשתלשלו' מכל העולמות הוא דכל אחד צריך להשפעת חבירו וכפירוש הפקידה הנ"ל דזה הי' הרמז בכנורו של דוד וזה החסד שאנו עושים למטה מעלה למעלה. אולם לכאורה זהו דוקא אם עושין החסד לש"ש ולא להתפאר ולשם יוהרא. וזהו הכוונה שהחסד אמר יברא שהוא גומל חסדים וזהו יסודו של עולם. והאמת אמר אל יברא שכולו שקרים ר"ל דנהי שיעשו חסד אך יעשו הכל בפניות ובשקרים ולא יעשו דבר לשמו ית' מה עשה הקב"ה נטל לאמת והשליכו לארץ שנאמר ותשלך אמת ארצה ר"ל דאין השי"ת מבקש מהאדם רק לפי ערכו שיסודו מהארץ הגשמי. ואם עכ"פ יעשו חסד כזה אף שתצמח מארץ ושלא יהי' כולו רוחני ג"כ צדק משמים נשקף. ועוד נקדים מאמר רז"ל דמקום שכינתו של הקב"ה הוא במקום שיש אהבת ישראל להשי"ת. ועיקר המכוון בבנין בהמ"ק הי' להשראת השכינה וא"כ לכאורה הי' לו להשי"ת לומר שיקחו מכל אחד מישראל חלק אהבה מה שיש בו להשי"ת ומזה יבנו בהמ"ק דהא במקום שיש אהבת ישראל שם יש אהבתו אליהם אך זה הוא דבר רוחני ולכן צוה השי"ת שיקחו כסף וזהב ומזה יתברר גודל אהבתם להשי"ת משום דעיקר אהבת האדם הוא הכסף והזהב וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה אפריון עשה לו המלך שלמה וגו' ולמה הוצרך הקב"ה כ"ז הלא הקב"ה אומר לי הכסף ולי הזהב אך תוכו רצוף אהבה. ר"ל דתכלית המכוון דצוה לקחת זאת משום דתוכו רצוף אהבה ובזה ניכר אהבתם להשי"ת. ולפי האמור יתפרש שפיר המאמר באבות דר"נ הנ"ל דר' יהושע הי' אומר אוי לנו על שראינו שבהמ"ק חרב מקום שהי' בו השראת השכינה ושנתכפרו בו עונותיהן של ישראל. אמר לו ר"י בן זכאי בני אל ירע לך יש לנו מקום שהוא כמו בהמ"ק דנודע שבחסד ואמת יכופר עון. והעיקר מה שזכו במקום בהמ"ק להשראת השכינה משום בתוכו רצוף אהבה. ואם יתעסקו בגמ"ח ויפזרו ממונם ע"ז ג"כ יהי' ניכר מזה גודל אהבתם להשי"ת ויהי' ממש כמו בנין בהמ"ק והבן. ובזה סיימתי בברכה ד' צבאות גואלנו. בדרך יבחר יורנו. ויתן בתורתו חלקנו ויחוננו ויברכנו. ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אכי"ר: