אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש יז לשבת חשובה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש יז לשבת חשובה

דרוש טז לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ח לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:

איתא במדרש רבה פ' אחרי וז"ל לדוד ד' אורי וישעי רבנן פתרי קרא בר"ה ויוה"כ אורי בר"ה וישעי ביוה"כ וכו' בקרוב עלי מרעים אלו שרי אוה"ע לאכול את בשרי לפי ששרי אוה"ע באים ומקטריגים על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבש"ע אלו עע"ז ואלו עע"ז. אלו מג"ע ואלו מג"ע אלו ש"ד ואלו ש"ד מפני מה אלו יורדים לגיהנם ואלו לג"ע צרי ואויבי לי בימות החמה שס"ה השטן בגימטריא שס"ד שכל ימות השנה השטן מקטרג וביוה"כ אינו מקטרג (וכן הוא בש"ס דיומא דף כ' ע"א) אמרו ישראל אם תחנה עלי מחנה של סמאל לא יירא לבי עכ"ל המדרש. ולכאורה יש להבין דלמה בר"ה אמר אורי וביוה"כ ישעי. ועוד מה שסיים צרי ואויבי לי וכו' והשטן בגימטריא שס"ד דמה ענין זה לזה:

ולהבין כ"ז נקדים פסוקי ההפטורה שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב וגו' (הושע י"ד) ודקדקו המפורשים דלמה בתחל' כתיב עד ד' אלהיך ואח"כ אמר ושובו אל ד' ופירשו המפורשים עפי"מ דאיתא במדרש השיבנו ד' אליך ונשובה אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע התשוב' הוא שלך שנאמר השיבנו ד' אליך אמר להם הקב"ה התשוב' הוא שלכם שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם נאום ד עכ"ל. ופירש הגאון בעל יערת דבש זצ"ל דהוויכוח הוא דהנה נודע שיש עבירות שבין אדם למקום ועבירות שבין אדם לחבירו. וזהו הכוונה ישראל אומרים שלך היא התשוב' ר"ל מה שנוגע לך ע"ז תמחול לנו מקודם. כי ע"ז אנו מתחרטי' והקב"ה אומר שלכם היא התשוב' כלומר דהעיקר הוא מקודם לעשות תשובה על העבירות שביניכם מה שבין אדם לחבירו דהא עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו ע"כ וזהו שאמר הנביא שובה ישראל עד ד' אלהיך ר"ל עד שתגיע לעונות שנוגעים אל ד' אלקיך דהיינו מה שבין אדם למקום. משום דמתחלה צריך לעשות תשובה על מה שגנב או גזל את חבירו דבזה לא מהני יוה"כ. ואז נוח לך כי לעונות שנוגעים אל ה' די בווידוי דברים. וז"ש קחו עמכם דברים ושובו אל ד' דמה שבין אדם לחבירו יש הרבה עבירות שלא מהני דברים לבד רק צריך להשיב את הגזילה אשר גזל. אבל בדברים הנוגעים אל ה' די שמקח לך דברים ולומר חטאתי ואז תיכף יוה"כ מכפר. וזו התשובה קלה מאוד, ובפרט אם התשובה הוא מאהבה. אז אמרו אליו כל תשא עון שלא ישאר אפי' שוגג וקח טוב. ר"ל מכל העונות תקח טוב שהזדונות נעשו כזכיות:

והנה יש להבין מדוע בתשובה מירא' נעשו לו כשגגות ובתשו' מאהבה נעשו כזכיות ופירש הבינה לעתים (דרוש ח') דהנה נודע דחולי הנפש הוא כמו חולי הגוף וברפואות הגוף נמצאו ב' מיני רפואות (א') רפואה טבעיית. (ב') תרופה חיצוניות. היינו אשר מפאת הטבע אין בכחו ללחום עם החולי וינצחהו אך צריך השתדלות וזריזות האנושי לעזור את הטבע כגון בהקזה וכדומה. כמו כן הוא ב' מיני תשובות הנ"ל. תשובה מאהבה הוא כמו תרופה טבעיית. ותשוב' מיראה הוא כמו תרופה חיצוניות שמתפעל ביותר אם רואה שיסורים באים עליו אז הוא מפשפש במעשיו ועושה תשובה ובזה פירש הפסוק (ירמי' ל') כה אמר ד' אנוש לשברך נחלה מכתך אין דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך מזור היינו תרופה חיצוניות. רפאות תעלה היינו תרופה טבעיית מה שיעלה מעצמו וזהו שאמר דלא מהני לך לא תרופה חיצוניות ולא טבעיית. ותשובה מאהבה תתעלה בב' אופנים מתשובה מיראה. כדמיון ב' יתרונות שיש לתרופה טבעיית. על תרופה חיצוניות (א) כי הרפואות הנעשים ע"י מזור ותחבושת יוכלו להביא את האדם לידי סכנה ח"ו. אבל טבעיית הוא אמיתית ודאי וכמו כן הוא בתשובה מיראה ע"י היסורים והעונשים יכול לבוא לידי סכנה (ב) התרופה החיצוניות ע"י סמים הוא מעותד אל התחדשות החולי לימים הבאים ולא יתמיד הבריאות כי אם יתנו לו הסמים יותר מהשיעור אף דנתרפא מהחולי נשאר לו רושם חלק ממנה ויוכל להתחדש אח"כ החולי. אבל הרפואה טבעיית תנקה את הגוף לחלוטין ויתקיים הבריאות לימים רבים. וזהו נמי ההפרש בין אהבה ליראה דבתשובה מיראה נשאר רושם החטא וקל שישוב לכסלה כי עבירה גוררת עבירה. וכשהוא מאהבה נתהפך לזכיות ונתקיים הבריאות לימים רבים. ובזה פירש שם הב"ל הפ' (ירמי' ל"א) שמוע שמעתי אפרים מתנודד ישרתני ואוסר כעגל לא לומד. השיבני ואשובה כי אתה אלהי ור"ל למה אפרים מתנודד כספינה המטורפת בים והתשובה אינה חזקה ובריאה שתתקיים לימים רבים. יען יסרתני ואוסר. כי לא הגיע למעלת התשובה עד שהקב"ה הביא עליו יסורים. ולכן הי' כעגל לא לומד השיבני ואשובה כי אתה אלהי ר"ל ולא מחמת יסורים רק מאהבה מהכרת גדולת הבורא אזי תהי' התשובה מעולה. וזהו שאנו מתפללים החזירנו בתשובה שלימה לפניך ר"ל שתהי' התשוב' מאהבה ולא מיראה אזי תהי' התשובה בשלימות:

ובזה ראיתי בספר בני יששכר במאמר חודש תשרי (מאמר י' אות כ') שפירש הפסוק (הושע י"ד) ישובו יושבי בצילו יחיו דגן ויפרחו כגפן וגו'. דלכאורה מהו הבטחה דגן וגפן דוקא להשבים ופירש עפי"מ שפי' בס' קדושת לוי על מה שדרשו רז"ל בפ' ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות ופי' דהנה בימים הנוראים מאימת הדין הנפש תבהיל ואז ישראל עושין תשוב' מיראה ונעשו הזדונות רק כשגגות אמנם אחר יוה"כ שעוסקין בחג הסוכות בהסוכה ובד' מינים לעבוד הש"י בשמחה והוא זמן שמחתינו וזהו נקרא תשובה מאהבה ואז מחשבין העונות כמה היו בכדי למנותם במצות לזכיות ע"כ יום הראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות. והנה קיי"ל בכל הברכות שתקנו חז"ל על כל דבר פרטי ברכה פרטיות כגון פרי האדמה פרי העץ. והחשיבות הוא דוקא כשהם בעיינהו אבל אם נשתנו מכמות שהיו ואינו ניכר מציאות הראשון. אישתנו לגריעותא וברכתן שהכל ואבדו חשיבתן. משא"כ דגן וגפן אם נשתנו. נשתנו למעליותא ונתעלו במעלת הברכות מיוחדות המוציא לדגן. בורא פה"ג לגפן. וזהו שאמר הנביא ישובו בתשובה יושבי בצילו היינו בצילו דמהימנותא צל סוכה דאז הוא התשובה מאהבה ואשתני למעליותא לתוספת טובה. יחיו דגן ויפרחו כגפן ר"ל כמו דהנך תרי. השינוי גורם להם תוספת עילוי לענין הברכה כן בתשובה מאהבה נתהפכו הזדונות לזכיות ע"ש:

והנה נודע דעיקר התפלות והצומות שאנו מרבים בימים הקדושים האלו צריכים להיות על הנפש ולא על צורכי הגוף לבד דזהו טפל וגם לא יבקש על המותרות. וזהו הרמז מ"ש רז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה היינו בצורכי הגשמיות יתן עיניו למטה ולא ירצה לעוף בשמים עד למעלה ראש ולבו למעלה. ור"ל בענין הרוחניות יתן לבו למעלה שיראה עצמו שהוא עדן בשפל המצב נגד אנשי מעלה ואנשי חסד ואז יעלה בכ"פ מעלה מעלה. כי באמת מה שהאדם מתפלל להש"י על צורכי הגוף היא רק לשעה ורגע ועפי"ז יתפרש שפיר הפ' בתהלים אהבתי כי ישמע וגו' כי הטה אזנו לי ובימי אקרא וגו' ר"ל כאשר אקרא לד' מה שנוגע ליומא כמו צורכי הגוף אז אפשר שכוונתי למלאות תאוות לבי אזי אדע בעצמי כי אפפוני חבלי מות וגו' צרה ויגון אמצא ומש"ה אמר אמצא לשון עתיד ובשם ד' אקרא אנה ד' מלטה נפשי ר"ל כאשר אתפלל רק מה שנוגע לנפשי אזי בטוח אני חנון ד' וצדיק ואלהינו מרחם והבן:

וזהו שהתודה דניאל איש חמודות כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו כי על רחמיך הרבים. ר"ל שבאמת ידענו החסרון מתפלתינו שאין אנו מתפללים על צדקותינו שיערה עלינו רוח ממרום ורוח נכון יחדש בקרבינו רק עיקר התפלות שאנו מתפללים תמיד הוא שירחם עלינו ושישפיע עלינו שפעת הצלחות לצורכי הגוף. והנה ידוע כי יש לנו שני עניני חיים חיי הנפש וחיי הגוף. ומי שלהוט אחרי הגופניית א"א לו לחיות חיי הנפש וכמו שפירשו מה שאמרו חז"ל הרוצה שיחיה ימות א"ע ור"ל הרוצה שיחיה חיים הנצחי ימית א"ע ולא יתעסק בגופניות אמנם מתנה אחת גנוזה אצל הקב"ה ושבת שמה אשר הוא טוב לשניהם דמצוה הוא לענג את גופו וגם הוא פנוי מכל העסקים ויוכל לישב על התורה ועל העבוד'. אבל בעוה"ר אדרבה בכל ימות החול אינם חוטאים כ"כ יען אין להם פנאי כ"כ לספר לה"ר ורכילות. לא כן בש"ק העת פנוי לדבר רכילות ולה"ר בשעת התפל' וקה"ת וע"ז אמר הנביא חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. וזהו הרמז במדרש ילקוט מזמור שיר ליום השבת ר' יצחק פתח ראו כי ד' נתן לכם השבת מהו ראו. אמר ר"א מרגליות טובה דיהבי לכון כל עסקה של שבת כפול עונשה כפול מחלליה מות ימות. מתן שכרה כפול שנאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד וגו' מזמור כפול מזמור שיר ליום השבת והרמז הוא כי השבת דומה למרגליות כי רוב התכשיטים המה יפים מצד אחד אבל מרגליות שוים הם מב' צדדים. וזהו הרמז כי השבת טוב להגוף ולהנפש. ולפיכך עונשה כפול ושכרה כפול והבן:

ועפי"ז יובן מאמר חז"ל במדרש פ' וישלח וז"ל כששקעה החמה בעש"ק שמחו הכל ובאשר שקעה החמה במוצש"ק אמר אדם הראשון אוי לי כי החשך ישופני מה עשה הקב"ה לקח שני אבנים והכה זה על זה ויצאה האור ע"כ והוא פלאי. מה הי' החילוק בין ע"ש למוצ"ש. ולפי האמור יובן שפיר שאדם הראשון הי' סבר שא"א לעבוד ד' בימי החול אשר הוא טרוד בעסקים ואך בשבת מיוחד לעבודת ד'. ולכן כאשר שקעה החמה בע"ש שמחו כלם. ר"ל הגוף וגם הנפש. אך כאשר שקעה החמה במוצ"ש אמר אוי לי כי החשך ישופני ור"ל שאצא לעבודתי ולא תנוח הנפש. אמנם באמת יש כמה וכמה מצות שא"א לקיים רק בימי החול ואדרבה אם מקיים בכל דרכיך דעהו אז אפי' בשעה שעוסק בצורכי הגוף יש לו שכר כי הנפש בלי הגוף אין לה קיום כלל. והגוף הוא לבוש להנפש רק צריך להתגבר על היצר שלא יהי' להגוף ממשל' על הנשמה ועי"ז נזדכך חומרו. וזהו הרמז במה שהראה הקב"ה שני אבנים והכה זע"ז ומהם יצאה האור. ר"ל אם כל אבן יהי' מונח לבד לא יהי' שום אור. וע"י שהכה זה עם זה יצא האור וכמו כן ע"י שניהם ע"י הגוף והנפש יצא האור ויזכה לאור באור החיים והבן:

ומעתה נבוא לביאור המדרש הנצב בפתח השער ועוד נקדים מאמר העקרים דבכל הי"ג עקרים נמצאו ג' עקרים כוללים. (א) מציאות השם. (ב) השגחת שכר ועונש. (ג) תורה מן השמים. וכנגדן יסדו אנשי כנה"ג מלכות זכרונו' שופרות. דבזה שמזכירין בר"ה במלכיות היא כנגד מציאת השם מלוך על כל העולם וכו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלהי ישראל מלך. וכן בזכרונות אנו אומרים אתה זוכר מעשה עולם הוא כנגד השגחת שכר ועונש. וכנגד תורה מן השמים אנו אומרים שופרות המתחיל אתה נגלית וכו' מן השמים השמיעך את קולו. ועל זה יסד דוד המלך ג' פעמים צדקתך (א) צדקתך אלהים עד מרום. הוא להאמין במציאות השם (ב) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה הוא להאמין בהשגחת שכר ועונש. (ג) צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת הוא להאמין שתורה מן השמים:

ועוד נקדים מה דאיתא במדרש ובזוה"ק דבר"ה בא השטן לקטרג ומביא אתו השמש והירח שיעידו על ישראל והלבנה מתכסית מיני' שנאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו. והלבנה מתכסה בר"ה. וק' לכאורה למה הלבנ' ממאנת להעיד והשמש באה עמה. ופירשו המפורשים עפ"י מאמר רז"ל במדרש דבר"ה יושבים הב"ד של מעלה ודנים כל האומו' וידועים שאוה"ע מונים לחמה ולפי שהשטן רוצה שידונו הב"ד גם את ישראל וידוע שישראל מונים ללבנה ורוצה שיגמור את דינם ג"כ בר"ה ולכך היא מתכסית והכוונ' לרמז שלא יגמר דינם של ישראל בר"ה אלא ביוה"כ דהיינו בעשרה בתשרי שאז הוא תגבורת הלבנה. ואז הקב"ה דן אותם ברחמים בעצמו וזהו שאמרה הלבנה אנא סלקת לאתר דאיתמר ביה במכוסה ממך אל תחקור. וזהו שנאמר ביוה"כ לפני ד' תטהרו:

ועפי"ז עולה שפיר דברי המדרש הנ"ל לדוד ד' אורי וישעי רבנן פתרי ההיא קרא אורי בר"ה וישעי ביוה"כ דלישראל אינו רק פתיחה בר"ה דהעיר אותם שיתעוררו בתשוב' דפותחין בדינם בר"ה. והגמר הוא ביוה"כ ואז הקב"ה דן בעצמו. וזהו שאמר אורי בר"ה. וישעי ביוה"כ. דבר"ה יאיר להם לעורר אותם לתשוב'. וביוה"כ ישעי דהקב"ה דן ברחמים. בקרוב עלי מרעים אלו שרי אוה"ע לאכול את בשרי וכו' ר"ל שמקטרגים שעברו על הג' עקרים כוללים הנ"ל. ומש"ה פרט הנך ג' ראשי עבירות. ע"ז הוא כנגד מציאת השם. גילוי עריות. הוא כנגד תורה מן השמים והיינו להאמין אפי' בדבר שאין השכל מחייב ולבו של אדם חמדתן לעבור. שופכי דמים הוא כנגד השגחת שכר ועונש וכמו שאמרו טל דאטפת וכו'. וזהו שסיים אף ששרי אוה"ע מקטרגים בר"ה אבל אז אין נגמר דינם. וז"ש המה כשלו ונפלו אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי שהשטן בגימט' שס"ד ובהשנה יש שס"ה ימים ואז אין לו שליטה והבן. ובזה פירשו המפורשים הפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י"ד) ופירשו עפ"י הגמרא בסוכה דהיצה"ר נקרא ז' שמות ואחד מהם הוא טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. וזהו שאמר מי יתן טהור מטמא:

ר"ל אימתי היצה"ר ג"כ מלמד זכות. לא אחד ר"ל רק יום אחד בשנה והוא יוה"כ:

ועתה נבוא

לדבר הלכה

בסוגיא דדבר שאינו מתכוין ופסיק רישא

יומא דהך ל"א מתני' אם הי' כה"ג זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן. ואיתא שם בגמרא דף ל"ד ע"ב תניא אר"י עששיות של ברזל הי' מחמין מעיוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן. והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף. אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוין מותר. ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ וכו' ה"מ בכל התור' כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה:

והנה לשיטת רש"י עיקר התירוץ בגמרא דדוקא היכא דכי מתכוין איכא איסור דאורייתא אזי אפי' היכא דאינו מתכוין ס"ל לר"י דאסור מדאורייתא אבל הכא בצירוף דאפי' במתכוין ליכא איסורא ד"ת ומש"ה בא"מ מותר אפי' לר"י ולשיטת התוס' הוי פירוש הסוגיא דעיקר תירוצו של אביי הוא דשא"מ מותר מה"ת ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ הכא מותר משום דאין שבות במקדש וע"ז פריך הש"ס מבהרת דמוכח משם דס"ל דלר"י אסור דשא"מ מה"ת מדאיצטרך קרא ומשני ה"מ בכל התורה כול' ס"ל לר"י דבר שא"מ אסור מדאורייתא אבל הכא פי' בשבת דבעינין מלאכת מחשבת דהא כל מלאכת שבת ילפינן ממשכן ושם כתיב ולחשוב מחשבות הלכך הוי דשא"מ רק איסור מדרבנן ומש"ה כאן במקדש לא גזרו משום דאין שבות במקדש. ועל פירוש רש"י הנ"ל הקשו בתוס' כמה קושיות חדא דבמס' שבת מוכח דצירוף הוי מלאכה דאורייתא ועוד דרש"י מוחק גירסת הספרים דאיתא הך גירסא דאין שבות במקדש ועוד הקשו מפ' כירה דאמרינן שם כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין לא גזר חי' כגון גורר מטה כסא וספסל דהוי חורש כלאחר יד א"כ ר"י דפליג עלי' אוסר אפי' בכה"ג דכי לא מכוין ליכא איסורא דאורייתא עיי"ש:

והנה הרמב"ם בפ"ב מה' עיוה"כ ה"ד העתיק הך בריית' דעששיות וכתב אם הי' זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפיג צינתן שאין שבות במקדש. ותמה הלח"מ דלפי מה שרבינו ז"ל גרס אין שבות במקדש נראה דגורס כגירסת התוס' וא"כ קשה לפירוש התוס' דלר"י דשא"מ בשבת אינו אסור אלא מדרבנן ולר"ש מותר גמור. וכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"א מה' שבת כר"ש דשא"מ מותר א"כ ה"נ ליכא איסורא כלל ולא שבות והיכא קאמר אין שבות במקדש ותי' הלח"מ דרבינו ז"ל ס"ל דצירוף עששיות הוי פ"ר דא"א שלא יצרף. ויש ראי' לזה מהא דמדמה לה הש"ס לההיא דבשר ערלתו דשם הוי פ"ר וכו' ומתחלה תירץ אביי דשא"מ מותר אע"ג דהוי פ"ר משום דהכי אית לי' לאביי מעיקרא קודם שהדר בי' בשבת קל"ג ע"א. ואח"כ פריך הש"ס דקשי' אביי מדידי' אדידי' וכו' דהא הכא קיימא אליבא דר"י ואיך תירץ אליבי' דפ"ר מותר. ומשני כי אמר אביי דלר"י אסור באינו מתכוין באיסור מה"ת. אבל בשבת דאיסור הצירוף הוי דרבנן כיון שאינו מתכוין אע"ג דהוי פ"ר אינו אלא מדרבנן והכא מותר משום דאין שבות במקדש. זהו תוכן תירוצו של הלח"מ וציין שם שכ"כ התוס' בפ"ג דיומא בד"ה ה"מ. ודבריו תמוהים מאוד דבתוס' מבואר ההיפך דהיכא דהוי פ"ר מדאורייתא אסור לר"י אפי' באיסור שבת. והתוס' כתבו לתרץ להיפך דצירוף עששיות לא הוי פ"ר ואפ"ה פריך שפיר מבהרת עיי"ש. ועיין בשעה"מ פי"ב משבת שתמה ג"כ על הלח"מ שדבריו סותרין זא"ז. דשם בה' שבת כתב להיפך דרק בגחלת ס"ל להרמב"ם דלא הוי מצרף רק במתכוין אבל לא באינו מתכוין כיון דלא הוי במשכן ע"ש. והשעה"מ כ' לתרץ דמ"ש הרמב"ם הטעם דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירף קאמר אלא משום לתא דכיבוי כיון דכיבוי בגחלת של מתכות אסור מדרבנן כמ"ש רש"י בשבת וכן הרמב"ם בפי"ב מה' שבת וא"כ האיך הי' מטילין אותן במים והא קא מכבה וע"ז בא לתרץ דמה שהותר הכיבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש. וגמרא לא הקשה משום לתא דכיבוי דהא פשיטא לי' טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס"ד לומר דצירוף הוי דאורייתא. וע"ז משני הגמרא דצירוף גופא לא הוי אלא דרבנן כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש. והנה הך קושיא דכיבוי מבואר בירושלמי כאן ומשני התם דר"י ס"ל דאין תולדות אש כאש ולית בה משום כיבוי ופריך שוב הירושלמי על הא דר"י ויחם לו חמין דהא נהי דבתולדו' אש לית בה משום כיבוי עכ"פ אסור מדרבנן ובחמין אפי' איסור דרבנן ליכא ומשני שלא יהא אומרין ראינו כה"ג טובל במים שאובים ע"ש. ולפ"ז תמהו כולם על הרמב"ם שהביא שתי התקנות עששיות ומים חמין. וכתבו ליישב דהרמב"ם ס"ל דתלמודא דידן דמפרש טעמא משום דאין שבות במקדש נרא' דתנא דמתני' נמי מודה בתקנתא דעששיות ומים חמין דנקיט לרבותא דלא חיישינן שמא יאמרו דכה"ג טובל במ"ש. אבל ודאי דר"י פליג על התנא דמתני' ומש"ה פסק הרמב"ם כסתמא דמתני' ומש"ה הביא הנך ב' תקנות הנ"ל ומה שהקש' הפר"ח דא"כ דהוי אפשר במים חמין איך מותר בעששיות דהא קיי"ל היכא דאפשר לא התירו שבות במקדש ותירצו דתקנתא דעששיות הי' כשהי' זמן צינה ביותר כגון בשנה מעוברת או כשהכה"ג הי' איסטניס ביותר ועיין בספר שיח יצחק למס' יומא מה שהאריך בזה.

אמנם באמת גוף תירוצו של השעה"מ הנ"ל דחוק מאוד דכיון דתלמודא דידן לא הזכיר כלל הך קושיא דכיבוי ועיקר התירוץ של אין שבות במקדש הוא על איסור צירוף. ואיך נאמר דהרמב"ם כוונתו על הכיבוי והירושלמי הביא הך קושיא דכיבוי ולא הביא כלל הך דאין שבות במקדש. ואשר אנכי אחזה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל והוא. דהנה נודע פלוגתת התוס' והערוך דשיטת הערוך הוא דהיכא דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' מותר אפילו לכתחילה והתוס' ס"ל דאפי' היכא דלא ניחא לי' נמי אסור רק דאינו חיי והר"ן בפרק שמונה שרצים הביא שיטת הערוך הנ"ל וכ' שם שהערוך הביא ראי' דפ"ר דל"נ לי' דמותר אפי' לכתחילה מההוא מתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן אעפ"י שהוא לובש כלאים בודאי מ"מ כיון דל"נ לי' מותר אפי' לכתחיל' וכתב שם הר"ן דזה אינו ראי' דלעולם בכ"מ דהוי פ"ר אע"ג דל"נ לי' נמי עכ"פ אסור מדרבנן. וההיא דמוכרי כסות ה"ט לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש וכו' וכל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא. וכוונתו נראה כיון דלא הוה רק דרך העלאה ולא הוי רק איסור דרבנן ובכה"ג אפי' דהוי פ"ר נמי מותר ע"ש. ולכאור' דברי הר"ן הנ"ל תמוהים מאוד מהסוגיא דפ' כירה (דף מ"ו ע"ב) דמאי פריך הש"ס התם מההיא דמוכרי כסות וכו' ומההוא מתני' דמוכרי כסות הוכיח הש"ס בהחלט דאפי' באיסור דאורייתא נמי ס"ל לר"ש דשא"מ מותר ולפי פירוש הר"ן הנ"ל לא מוכח מידי דהא הכא לא הוי רק איסור דרבנן, אולם באמת קשיא הך קושיא נמי על הכ"מ בפ"י מה' כלאים שכתב ליישב שם הא דפסק הרמב"ם דלא ילבש אדם כלאים להבריח את המכס. והקשה הכ"מ דהרמב"ם סותר משנתו דגבי מוכרי כסות פסק דמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכו' הרי דס"ל להרמב"ם דשא"מ מותר ולמה פסק כאן דלא ילבש כלאים להעביר את המכס. ותירץ הכ"מ שם דלובש להבריח את המכס אפי' לר"ש אסור כיון דעובר הל"ת דכלאים אבל במוכרי כסות דהוי רק דרך העלאה דאינו אלא איסור דרבנן מותר אם אינו מתכוין ע"ש. ואם כן לפי פי' הכ"מ הנ"ל תקשה נמי כנ"ל דמאי פריך הש"ס התם ממוכרי כסות. והיא קושיא עצומה לכאור'. אמנם נראה ליישב דהנה התוס' והרשב"א הקשו שם בפ' כירה דמאי משני הש"ס בהס"ד היכא דאיכא איסורא מדאורייתא מודה ר"ש דדשא"מ אסור. והקשו דאיזה איסורא דאורייתא יש בכיבוי הא הוי משאצ"ל והתוס' נדחקו ליישב דאיירי בפתילה שצריך להבהבה והוא דוחק. והרשב"א בחידושיו תירץ דמיירי בכל הפתילות מ"מ כיון דאיכא דוכתא דמחייב עלה מדאורייתא כגון בפתילה שצריך להבהבה גזר בלא מכוין אפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסור דאורייתא ע"ש. והואיל וכן נתיישבו שפיר דברי הכ"מ והר"ן הנ"ל דהאמת הוא דמתני' דמוכרי כסות מיירי בלובש דרך העלאה דאינו רק איסור דרבנן ואפ"ה פריך שפיר על הא דמשני היכא דאיכא איסור דאוריי' מודה ר"ש דע"כ צ"ל כפירוש הרשב"א הנ"ל וע"ז פריך שפיר ממוכרי כסות דהא הכא איכא דוכתא דחייב עלה מדאוריית' כגון בלובש דרך מלבוש ואפ"ה שרי ר"ש. א"כ ה"נ בכיבוי אבל לעולם באיסור דאורייתא ממש בודאי אפי' ר"ש מודה דדשא"מ אסור והבן:

ועפי"ז יתיישבו נמי דברי התוס' ביומא הנ"ל מה שהקשו על רש"י וז"ל ומיהו קשה דבס"פ כירה אמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין לא גזר ר"ש כגון גורר מטה וכו' דהוי חורש כלאחר יד א"כ ר"י דפליג עלי' אפי' בכה"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאורייתא עכ"ל התוס' ולכאורה דבריהם תמוהים מאוד דהרי משמע מדבריהם דכן הוא המסקנא דעיקר פלוגתתם אינו רק באיסור דרבנן. ובאמת המעיין בסוגיא דפ' כירה יראה דמסקנת הש"ס הוא דאפי' באיסור דאורייתא נמי ס"ל ר"ש דשא"מ מותר והוא ממתני' דכלאים מוכרי כסות מוכרן כדרכן וראיתי אח"ז להמלמ"ל בפ"א מה' שבת שרמז דכוונת התוס' הוא דאע"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא אלא דר"ש מתיר באיסור דאורייתא נמי דשא"מ. מ"מ מה דהוי ס"ל דההוא דגורר אדם וכו' דהוא איסור דרבנן הך סברא קיימא אפי' לפי המסקנא ע"ש. אמנם המעיין יראה דהוא דחוק טובא בלשון התוס' דא"כ לא הי' להתוס' להביא כלל הס"ד דש"ס. רק סתמא דמתני' דזהו מקור הפלוגתא דר"י ור"ש בגורר אדם וכו' ושם הוי מלאכה דרבנן משום דהוי חרישה כלאחר יד. אולם לפי האמור יש סייעתא גדולה דהתוספות דהכא ביומא נמי ס"ל הכי לפרש הסוגיא דפ' כירה הנ"ל כדאמרן דבאיסור דאורייתא ממש בודאי אפילו ר"ש מודה דשא"מ אסור:

ועוד נקדים מה שהשיג הר"ן בפ' שמונה שרצים על ראיו' הערוך מסוגיא דהכא דהא הכא בצירף עששיות כמי הוי פ"ר מדמדמה לה למילה ואפ"ה מותר דהערוך נמי לא הי' לו הגירסא בגמרא דאין שבות במקדש והשיג עליו הר"ן דהסוגיא דהכא אזלא מקודם דהדר בי' אביי והוי ס"ל דאפי' בפ"ר נמי מותר ומש"ה מקשה עלה מהך דמילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי ובתר הכי מסקינן התם דהואיל וצירף מדרבנן ומש"ה מותר אפי' דהוי פ"ר וכפי הנראה דהר"ן נמי ס"ל כשיטת רש"י ולא גריס אין שבות במקדש רק בהסוגיא דהכא הוי סברה דבכ"מ צירף מדרבנן וע"כ דמותר לגמרי כיון שהוא מדרבנן והוא כשיטת התה"ד שהביא המג"א בסי' שי"ד סק"ה שס"ל כן להלכה דהא דאמרינן בכ"ד בש"ס מודה ר"ש בפ"ר היינו דוקא באיסור מה"ת אבל באיסור דרבנן אפי' דהוי פ"ר נמי מותר לר"ש. אך באמת המג"א השיג שם על התה"ד הנ"ל והקשה מדברי התוס' דהכא ובשבת (דף ק"ג ע"א) במה שהביא ראי' לשיטת הערוך דהיכא דהוי פ"ר דל"נ לי' מותר אפי' לכתחילה מהא דאמרינן במס' סוכה הי' ענביו מרובין מעליו ההדס פסול ואין ממעטין ביו"ט ר"א בר"ש אמר ממעטין. ופריך והא קא מתקן מנא. ומשני דס"ל כאבוה ר"ש דשא"מ מותר ומיירי שלקטן לאכילה. ופריך והא הוי פ"ר ומשני הב"ע דאית לי' הושענא אחריתא. וקשה הא מ"מ הוי פ"ר וא"ל כיון דאית לי' הדס אחרינא אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כר"ש דשא"מ מותר הא לא הוי מתקן כלל ואצ"ל דס"ל כר"ש. אע"כ משום דאית לי' הדס אחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' ומשמע דמותר לכתחילה כשיטת הערוך. ודחה התוס' לזה די"ל דתיקון הדס לא הוי תיקון כלל אלא תיקון מצוה ולא אסור אלא מדרבנן ומש"ה לא גזרו כשאינו נהנה ולא ניחא לי' ע"כ. והשתא אם נימא כשיטת התה"ד דבאיסור מדרבנן אינו מודה ר"ש ואפי' היכא דהוי פ"ר נמי מותר הא הכא בהדס לא הוי רק תיקון מצוה ולא הוי רק איסור מדרבנן ואמאי פריך הש"ס והא מודה ר"ש בפ"ר והוצרך לתרץ באית לי' הושענא אחרינא והוי פ"ר דל"נ לי' הא אפי' בניחא לי' נמי מותר. אלא ודאי מוכח דלית הלכתא כהתה"ד הנ"ל. כן הוא תוכן קושית המג"א שם בה' שבת ועיין במחהש"ק שם. והשתא תסוב קושית המג"א גם על הר"ן דהא מוכח להדיא דס"ל כשיטת התה"ד הנ"ל:

אמנם לענ"ד נראה ליישב קושית המג"א הנ"ל עפ"י מה שראיתי בהגהות של הגאון רע"א זצ"ל שם בתוס' יומא שהביא בהך שכתבו התוס' דתיקון המצוה לא הוי אלא איסור דרבנן וכתב דהמרדכי בפ"ג דסוכה ס"ל להדיא דתיקון מצוה הוי כמו תיקון כלי ואסור מדאורייתא (ובאמת לכאורה יש להבין כוונת התוס' דהרי כל מלאכת שבת ילפינן ממשכן ושם לא הוי רק תיקון מצוה דלא היו צריכין כל הכלים רק לצורך מצוה ולא לצורך גופו). ונמצא לשיטת המרדכי הנ"ל הוי תיקון מצוה נמי איסור דאורייתא ועיקר ראיות התה"ד דפ"ר בדרבנן מותר הוא מדברי המרדכי דס"ל דמותר לשפוך מים ברשות היחיד אפי' דודאי יהיו יורדין אל הכרמלית כיון דהוי דשא"מ. ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ כיון דלא הוי רק איסור דרבנן מוסר. ולהמרדכי לשיטתו ל"ק קושית המג"א הנ"ל דהא לדידי' שפיר הוצרך הש"ס לאוקמי באית לי' הושענא אחריתא דאל"כ הוי פ"ר דניחא לי' ולדידי' הוי הכא איסורא מה"ת דתיקון מצוה לדידי' הוי כמו תיקון כלי ונמצא שפיר פסקו התה"ד והר"ן הנ"ל להלכה דבאיסור דרבנן אפי' דהוי פ"ר מותר לר"ש ומדברי התוס' הנ"ל לדידהו לא קשה מידי:

ולפי האמור הי' מוכח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל כשיטת התה"ד והר"ן הנ"ל. דהא בפ"ח מה' לולב הביא הרמב"ם הך דינא דממעטין ביו"ט ענבים של הדס וכתב הב"י שם דכוונתו שלקטן אחר לאכילה אבל אם הוא בעצמו לקטן לאכילה אסור משום דהוי פ"ר ואסור וכ' הב"י שם דס"ל להרמב"ם כיון שהוא צורך מצוה לא הוי תיקון מנא ומש"ה מותר אפי' לכתחיל'. ולפי"ז יהי' מוכח דהרמב"ם לית לי' כשיטת התה"ד הנ"ל דאל"כ כיון דס"ל דתיקון מצוה לא הוי דאורייתא א"כ למה הוצרך דוקא לקטן אחר:

ועתה הבא נבוא לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל. דהא לפי שיטת הר"ן והלח"מ הכא בעששיות נמי הוי פ"ר ואפ"ה מותר משום המסקנא דצירף הוי מדרבנן ומוכח דס"ל להר"ן דבכ"מ הוי צירוף דרבנן. וא"כ ליכא שום צירוף דאורייתא ומש"ה מותר אפי' לר"י. אמנם הרמב"ם דס"ל להלכה בפי"ב מה' שבת דצירוף דאורייתא והוכחתו כתבו הה"מ והלח"מ שם דהוא מסוגיא דשבת (דף מ"א) מדמוקי התם כר"ש ומש"ה מותר. ואי דרבנן כר"י נמי אתיא. ואם כן מוכח דס"ל להרמב"ם בזה כרש"י דלר"י בדרבנן מודה לר"ש דדשא"מ מותר. והסוגיא דהכא הוי סברה כן לר"י ול"ק קושית התוס' דהא ממתני' דגורר אדם וכו' מוכח דאפילו בדרבנן ס"ל לר"י דשא"מ אסור דהא נודע שיטת התוס' בבכורות (דף כ"ד) הביאם נמי המלמ"ל בה' שבת פ"א שכתבו שם דאפי' אם נימא דבאיסור דרבנן גם ר"י מודה לר"ש דשא"מ מותר היינו דוקא באיסור דרבנן דאין איסורן מה"ת בשום מקום אבל באיסור דרבנן דנמצא בשום מקום שהוא דאורייתא אף דהכא אינו אלא מדרבנן אפ"ה גזרו בזה ע"ש. ונמצא לפי שיטת התוס' בבכורות הנ"ל עיקר פלוגתתן דר"י ור"ש הוא בכה"ג דבמקום אחר הוי דאורייתא כגון בחרישה דבמקום אחר השם חרישה היכא דלא הוי כלאחר יד הוי דאורייתא. ולפי מה דאמרן לעיל מוכח להרמב"ם נמי דמתני' דמוכרי כסות מיירי בלובש דרך העלאה. ולפ"ז לא מוכח מידי דבאיסור דאורייתא ממש ס"ל לר"ש דשא"מ מותר וא"כ נתיישב שפיר קושית הלח"מ הנ"ל על הרמב"ם שהקש' דהא להרמב"ם דס"ל כר"ש דשא"מ מותר לגמרי אפילו באיסור דאורייתא ואם כן למה הוצרך כאן בעששיות לומר הטעם דאין שבות במקדש. ולפי הנ"ל ניחא דהא לפי מה דאמרן לשיטת הכ"מ הנ"ל בה' כלאים דמתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן מיירי דוקא להרמב"ם בלובש דרך העלאה וכן הר"ן בפי"ד ממס' שבת נמי מוקי לה הכי וע"כ דבלבישה ממש אסור לשיטת הרמב"ם ומש"ה הוצרך הרמב"ם לדייק הטעם דאין שבות במקדש דאי הוי אמר סתמא דמותר הי' משמע משום דפסק כר"ש דשא"מ מותר ומש"ה כאן נמי מותר אפילו בצירוף דהוי דאורייתא. ובאמת לדידי' לא מוכח מהסוגיא דפ' כירה הנ"ל דהכי ס"ל לר"ש ואפי' אם נימא דר"ש ס"ל הכי דאפי' בדאוריי' ממש דשא"מ מותר מ"מ הכא בצירוף הוי פסיק רישא. ומש"ה הוצרך רבינו לומר דהכא הוי דרבנן וס"ל לחלק בין עששיות לכלים כמ"ש התוס' דעששיות דלא הוי כלים מש"ה הוי הצירוף רק איסור דרבנן. וכ"ת כיון דהוי רק איסור דרבנן א"כ הוא מותר אפי' דהוי פ"ר זה ליתא דהא כבר הוכחנו דהרמב"ם לית לי' סברת התה"ד הנ"ל דבאיסור דרבנן מותר אפי' דהוי פ"ר ומש"ה הוצרך לומר הטעם דמותר הכא משום דאין שבות במקדש ודו"ק:

[עוד הגו רעיוני איזה הערות בהסוגיא הנ"ל ואעתיקם פה] הנה נודע קושית המרכבת המשנה על הרמב"ם בפ"ח מה' שבת ה"ח שפסק התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת והקשה המרכבת המשנה דהרי במס' שבת (דף ק"ג ע"א) הקשו אטו כולהו לאו לייפו' נינהו ומשני בארעא דחברי'. ולמה פסק רבינו סתמא ולא הזכיר כלל הך אוקימתא באגם שנו או בארעא דחברי'. וראיתי להגאון בעל הנו"ב מהד"ת (חא"ח סי' ל"ד) שהביא ג"כ הך קושיא ותירץ באריכות שם ע"ש. ובהך שמעתתא דתולש עולשין שמעתי להקשות בשם ספר א' הנדפס מחדש נקוב בשם חוט המשולש שהקש' מהא דסנהדרין (דף נ' ע"ב) גבי בת כהן דקאמר הש"ס התם יכול אפילו חללה שבת ת"ל לזנות בית אביה. והקש' לפי מה שנודע הקושיא המפורסמת בשם הגאון מהלברשטאט זצ"ל שהקשה דלמה בת כהן שזינתה בשריפה דלמא לאו אביה הוא. וכ"ת משום דאזלינן בתר רובא הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. ותרצו האחרונים דמשכחת לה התם שקיבל בה אביה קידושין בעודה קטנה. ואם נימא דלמא לאו אביה הוא א"כ הוי פנויה ושוב לא הוי ממיתה למיתה ע"כ. ולפי"ז תקשה דכ"ז ניחא בזנות שפיר אפשר לתרץ כדאמרן אבל לפי הס"ד בש"ס דאף בחיללה שבת נמי תדין בת כהן בשריפ' הדק"ל דלמא לאו אביה הוא וכ"ת משום דאזלינן בתר רובא והלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. והכא ל"ש תירוץ המפורשים הנ"ל. ולכאור' היא קושיא נפלאה. אמנם לפום רהיטא אפשר ליישב הס"ד בש"ס הנ"ל דמיירי נמי בחיללה שבת וכגון שתלשה עולשין לאכיל' מהקרקע שירשה מאביה ובכה"ג חייבת חטאת משום דהוי פ"ר. לאפוקי אם נימא דלמא לאו אביה הוא א"כ לא הוי הקרקע דידה ובארעא דחברי' ליכא חיוב כלל דהא הוי פ"ר דלא ניחא לה ושוב לא הוי ממיתה למיתה. אולם אחרי העיון זה ליתא דהא עיקר החילוק בין ארעא דידי' לדחברי' הוא משום דבארעא דידי' ניחא לי'. א"כ הכא נמי בבת כהן אם היא תלשה עולשין וכוונה לאכול וסברה שקרקע היא דידה בודאי חייבת חטאת דהא הי' ניחא לה ואנן סהדי שכוונה לייפות כמ"ש התוס' שם והבן:

[ועתה נחזור לדברי אגדה]

דברי אגדה לאחר הפלפול

הנה ישעי' הנביא אמר לכו נא ונוכחה יאמר ד'. אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ולכאורה יש להבין איזה דברי וויכוח יש בדברים אלה אדרבה הכל דברי תנחומים המה. אמנם במדרש רבה בשה"ש בהפ' וחכך כיין הטוב. איתא וז"ל בשעה שאמר הנביא לכו נא ונוכחה יאמר ד'. שמחו אוה"ע ואמרו האיך הן יכולין להתוכח עם בוראן. עתה הוא מכלה אותן מן העולם כיון שראה הקב"ה שאוה"ע שמחין הפכן לטוב' שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו עכ"ל. ויש להבין דמהו הכוונה מה שרצה הקב"ה להתווכח עמהם. וגם נקדים מה דאיתא בגמרא דשבת (דף פ"ט) שדרשו כשנים כשני מבע"ל ודרשו כשנים הסדורות ובאות מששת ימי בראשית וקש' דאיזה סמיכות יש הך רמז שדרשו כשנים הסדורות לסיפא דקרא כשלג ילבינו:

והנה רבותי הימים אלו עשי"ת מסוגלים מאוד לעורר הלבבות לתשובה וכאשר דרשו רז"ל עה"פ דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו הימים שבין ר"ה ליוה"כ. וזה צריך להיות תמיד עיקר הדרוש להורות לעם ד' דרכי ד' ובפרט בשבת תשובה והנה איתא בגמרא דב"ב (דף ע"ח) מ"ד על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו' תבנה ותכונן. אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם ע"כ. והרגישו המפורשים למה פרט כאן דוקא הך עון של גסות הרוח. ועוד במה שדרשו המושלים אלו המושלים ביצרם וידוע מאמר רז"ל צדיקים לבם ברשותם ר"ל דמושלים ביצרם. ורשעים הם ברשות לבם ר"ל דיצרם מושל עליהם ואם כן קשה אם כבר מושלים ביצרם הם למה שוב צריכין לחשוב חשבונות של עולם. אמנם המפורשים פירשו דהכוונ' הוא דהתורה מרמזת להמוכיחים ברבים ואומרים דברי מוסר המה צריכין לקשט א"ע ואח"כ יאמרו לאחרים מוסר. וז"ש ע"כ יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם שכבר נזדככו מכל עון וחטא המה יאמרו ברבים בואו חשבון לחשוב חשבונו של עולם. תבנה ותכונן אם תעשה כן תבנה בעוה"ז ותכונן בעוה"ב. וזהו שסיים הש"ס בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח. ר"ל דאם יאמרו תוכחה ברבים אותן אנשים שאינם מושלים ביצרם אזי ניכר שהמה גסי הרוח ואמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם אך עכ"ז נצטוינו בתורה לקיים מצות הוכח תוכיח ואם יזכה המוכיח להיות בכלל מזכה את הרבים אז אין חטא בא על ידו והמוכיח בעצמו עכ"פ מעורר א"ע לתשובה:

[בכאן עוררתי דברי מוסר הנה רבותי שימו נא על לבבכם כמה גדלה בעוה"ר החילול שבת בפרהסיא וידוע שמצות שבת שקולה כנגד כל התורה כול' ואיך נעיז פנינו לבקש מהש"י שימלא משאלות לבנו לטובה אם עוברים על התורה. ואוי לנו אשר אנחנו רואים ואנו מחשים וידוע שכל ישראל ערבים זל"ז. והגם שבדבר הידוע שבודאי לא יאבו שמוע להתוכחה אין אנו אחראין לזה. אך בדבר המסופק אולי יטו אוזן להתוכחה בודאי מחויבים להכות באגרוף רשע וכמאמרם ז"ל במס' שבת (דף נ"ה) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו ע"ז. וגם נודע המכשולות הנמצאים מחמת שאינם נזהרים במאכלות אסורות. וכבר הזהרתי כמה פעמים אודות החמאה המלאכותית הנקרא קונסט בוטער והיא תערובות חלב עם חלב ונעשה מחלב הכליות והוא איסור כרת ח"ו ושמענו שנמצאו איזה סוחרים המערבים אותה עם חמאה כשירה ומוכרים אותה בחזקת כשר ולכן כל איש אשר יראת ד' נוגע בלבבו יראה להזהר בכל דבר מאכל שיקנה אך מאיש ידוע ומוחזק בכשרות שאינו חשוד ח"ו להכשיל בטריפות. וגם הנני מזהיר לדעת להקונים מעשה אופה מהנאפה אצל עכו"ם אף שהעמדנו אצלם נאמנים המשגיחים על השלכת קיסם. וגם על החמאה והחלב שיהי' כשירה. אבל נודענו שכל העיסות מעורבים בחלב. כי ע"ז לא יוכלו הנאמנים להשגיח שיהי' העיסות בלי שום תערובת חלב. ע"כ יש להזהר שלא לאכול שום מעשה אופה הניקח מהאופים הנ"ל עם בשר כלל כי הוא איסור גמור אם נותנים עיסה הנלושה בחלב לתוך רוטב של בשר]. אמנם נודע מאמר רז"ל שאמרו תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח שאם יאמר טול קיסם מבין עיניך יאמר לו טול קורה וכו'. ובפרט בדורות הללו אשר הכל נעשה להם כהיתר. ובזה יתפרש מאמר הש"ס הנ"ל שדרשו כשנים הסדורות ובאות מששת ימי בראשית. והכוונה הוא עפ"י מה שדרשו עוד בגמרא דשבת (דף סט) לכו נא ונוכחה. לכו נא. בואו נא מיבעי לי'. יאמר ה'. אמר ה' מיבעי לי'. לע"ל יאמר להם הקב"ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם והכוונה הוא עפ"י מה שפירשו המפרשים הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה') ופירשו דהנה לפנים בישראל כל עון קל הי' נחשב לעון חמור. וחטא היינו שוגג. ועון היינו מזיד וז"ש אבותינו חטאו חטאים בשוגג. ואינם ר"ל כעת החטאים האלה כבר נשכחו אם כזה נקרא חטא. ואנחנו עונותיהם סבלנו עכשיו אנו עוברים עונות גדולות בשאט נפש ואין איש שם על לב אם זה נקרא עון. וזהו כוונת הש"ס הנ"ל לעתיד לבוא יאמר ה' לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ר"ל לע"ל כאשר ישתנו הדורות יהי' השינוי כ"כ אם נבוא להוכיחם על עונות וחטאים נהי' מוכרחים לומר להם לכו אצל אבותיכם והם יוכיחו אתכם מה שהי' בשנים קדמוניות עונות ופשעים. ומה שהי' מאז ומעולם נחשב לעין. כפת כשלג ילבינו. וזהו נמי כוונת הש"ס הנ"ל כשנים הסדורות ובאות מששת ימי בראשית ר"ל אם תזכרו ימות עולם ותבינו שנות דור ודור אז יעלה על לבכם כי מה שהי' אז עון גדול. כעת כשלג ילבינו והבן. אך נמצאו אנשים אף אם ידע שחטא. יתברך בלבבו לאמור עוד חזון למועד לתשובה ולא ידע כי לא ידע האדם את עתו וכל רגע מוכן לפגע ח"ו ואיתא בספרי מוסר משל נפלא פעם אחת הי' למלך אוהב נאמן אשר נטה חסדו עליו תמיד ויקרא המלך את אוהבו לפניו ואמר לו אני אראה לכל העולם אהבתי אליך. ויצו לפתוח לו שערי אוצרותיו לפניו אשר שם ספונים כל מחמדי המלך וכל סגולת המלכים ויאמר להאיש על זמן ששה שעות אני נותן לך רשות שתקח מכל אשר תחפוץ לבך וכל אשר תוכל שאת קח לך. ויתן המלך להשומר מהאוצר מורה שעות והזהיר לו שיראה על המורה שעות כאשר יעברו הששה שעות ישלח האיש מבית אוצרו אמנם המלך ידע כי האיש מבין הוא בחכמת המוזיקא וחשקו עצום מאוד ויצו לאחד מעבדיו היודע נגן בטיב ומפורסם בכל המדינות שיבוא עם מיטב כנורו ועוגב. ושיעמוד ששה שעות מול האיש העומד בפתח בית אוצרו. ויעש העבד כדבריו והנה האיש אשר עמד בבית האוצר כשמעו קול עוגב ויט אזנו לקול העוגב אשר מחקו לו מכל חמדה ושכח באיזה מקום הוא עומד ככה העמיק רעיונותיו בכל הששה שעות ואמר לו השומר אוצר המלך לך מכאן כי כבר עבר הזמן ויחל להשומר הניחה לי עוד רגע ואקח מעט מן הבא בידי מעט זהב ואבנים טובות ויאמר לו לא תפעל אצלי אף רגע אחד כי אנכי מחויב לשמור פקודת המלך ויצא בבושת פנים. והנמשל מובן. המלך זה הקב"ה והאוצר היא התורה ואבני חפץ זהו המצות. והיודע נגן הוא היצה"ר נעימות הניגון הוא התאוה. והשומר הוא המות. והמורה שעות הוא הזמן והנאהב הוא האדם וצריך להזהר מאוד שלא יעבור הזמן הנקבע אשר יבוא השומר עם המורה שעות ויגרש אותו מזה העולם וצריך ליתן דין וחשבון על כל העונות:

והנה מה שאנו מתפללים על גאולתינו ועל פדות נפשינו לכאורה הוא כפל אך הרמז הוא דלע"ל שיהי' מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים אזי יגאלו ג' גאולות משום דיש ג' מיני רדיפות. רדיפות השמים. רדיפות משונאי ישראל. רדיפות הצר הצורר בקרבינו הוא היצה"ר וזהו שרמז המסורה ג"פ פדות (א) ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. (ב) פדות שלח לעמו. (ג) והרבה עמו פדות כנגד גאולת ורדיפות העמים נאמר ושמתי פדות וכו' וכנגד הרדיפות משונאי ישראל נאמר פדות שלח לעמו ר"ל דישלח פדות וגאול' לעמו שיהי' ביניהם שלום ואחדות. וכנגד הצר הצורר בקרבינו נאמר והרבה עמו פדות. שיהי' אחדות בין הגוף והנפש ויסיר לב האבן מקרבינו ולא יהי' מלחמות היצר. וזהו שאנו מבקשים על גאולתינו היינו ב' גאולות הנ"ל. ועל פדות נפשינו הוא הגאולה הג' מהצר הצורר אותנו והבן:

ועוד נקדים מה דאיתא במדרש בהפתיחה לאיכה וז"ל אלמלא זכיתם הייתם קוראים בתורה שמעו עמים ירגזון. עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בתורה שמעו כי נאנחה אני ודקדקו המפורשים דלמה נקיט דייקא המדרש הך פ' שמעו עמים ירגזון יותר משאר הפסוקים המורים על הצלה והרוחה. והכוונה מבואר בס' אפיקי יהודה חלק ב' בהקדם מה שפירש הרבינו יונה בשערי תשובה בתחילתו דלשון רוגז פירוש חרטה. וזהו פי' הפסוק רגזו ואל תחטאו. ר"ל השתדלו בלב רוגז וחרטה על מה שעשיתם ועי"ז שוב לא תחטאו. וכן מה שאמר יעקב לבניו אל תרגזו בדרך ר"ל אל תתחרטו על מה שעבר לכם במה שמכרתם את יוסף כי למחיה שלחו אלהים לפניכם דעי"ז נתגלגל זכות להחיות לכם לפליטה גדולה ועפי"ז יבואר ג"כ מאמר המדרש בפ' וישב וז"ל לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז. לא שלותי מעשו. ולא שקטתי מלבן. ולא נחתי מדינה ויבוא עלי רוגז בא אלי רוגזו של יוסף עכ"ל שלוה הוא מי שאין לו משמינים ושונאים השקטה נאמר מי שאינו טורח בעסקים ועבודה. ומנוחה נאמר מי שא"צ להתנודד ממקום למקום, וזהו שאמר לא שלותי מעשו דבעשו נאמר וישטום עשו את יעקב ועי"ז לא הי' לו שלוה לא שקטתי רומז על שהו"ל ליעקב טרדות העסקים ועבודה רבה וכמש"נ אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. ולא נחתי על שלא הי' לו מנוחה בסיבת דינה בתו והי' מתנודד עי"ז ממקום למקום וכמ"ש מכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ויבוא רוגז זה יוסף. ר"ל זה מכאיב ביותר והיינו כי בעשו ולבן ודינה אף שהי' לו צרה ומצוקה עדיין לא הי' לו לב רגז עדי שיתרגז ויתחרט בעצמו כי אלו הצרות לא ידו עשתה זאת רק הכרחים חיצוניים הביא לידי כך. היינו משטימת עשו לא מבחירתו גרם לו זאת שהרי הוא באמת לא רצה לקחת הברכו' בערמה. והראי' שאמר הן עשו אחי איש שעיר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. ואמו אמרה לו עלי קללתך בני והי' מצוה לקיים מצות אמו כי הוא הגידה בנבואה וכמו שפי' התרגום עלי אתאמר בנבואה וכו' ומזה נמשך נמי שאמו שלחה לו לבית לבן ושם החליף לבן עמו משכורתו עשרת מונים. ובחזירתו לשוב אל אביו קרה לו מקרה דינה בתו. ונמצא כי משלשה הסיבות האלה לא הי' לו עדיין לב רגז שיתחרט ע"ז יען לא הי' מבחירת עצמו. אבל מעשה יוסף זאת גרם לו לב רגז. יען הוא ידע שאחיו שונאים אותו והוא שלחו אל אחיו בעצמו ואמר לו לך נא ראה את שלום אחיך והוא גרם ליוסף כל אלה וז"ש ויבוא רוגז זה יוסף כי התחרט בנפשו למה עשה כזאת:

והנה נודע כי הש"י החזיר התור' על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה יען מה יען שלא האמינו אמיתת שכר המגיע עבור קיום התור'. אמנם אח"כ בשמעם כי האומה הישראלית הי' לגוי קדוש ועליון על כל גויי הארץ וממלכת כהנים הי' להם חרטה ע"ז למה לא רצו לקבלה וזהו כוונת המדרש הנ"ל אלמלא זכיתם הייתם קוראים בתור' שמעו עמים ירגזון. ר"ל אלו קיימתם התורה והי' לכם הגדולה והתפארת המגיע עבור זה אז הי' לכל האומות לב רגז והי' להם חרטה על מה שנתנו כתף סוררת ולא קבלו את התור'. עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים שמעו כי נאנחה אני כל אויבי שמעו רעתי ששו. כלומר כשהאומות שמעו שעברו ישראל על התורה ונענשו אזי ששו על מה שלא רצו לקבל התורה.

אמנם מבואר דאין לך דבר שעומד בפני התשוב' דאם עושין תשובה הקב"ה מוחל והעיקר לפשפש כ"א במעשיו ואז ישוב ד' ונחם על הרעה. וגם נודע מאמר העקרים (מאמר ד' פל"ז) שחקר דהשכל מחייב שהחוטא לא יועיל לו שום תשובה דכיון שחטא נגד הקב"ה שהוא בלתי גבולי ובלתי תכלית כן יהי' עונשו בלתי תכלית ח"ו. ובזה פירש הפסוקים (תהלים צ') כי כלינו באפיך ובחמתך נבהלנו וגו' ר"ל לכן נבהלנו מפניך לפי ששתה עונותינו לנגדך כלומר לפי שאתה מעריך עונותינו בערך אליך עלומינו למאור פניך ר"ל העונות שהם נעלמים ממנו או מה שעשינו בימי עלומינו למאור פניך ר"ל נגד עיניך שלא תשכחם וימשך מזה כי כל ימינו פנו בעברתיך לפי שאתה משער העונש בצירוף אליך כלינו שנינו כמו הגה וגו'. ומי יודע עוז אפיך ר"ל שהוא בב"ת. וכיראתך עברתך. ר"ל כיראה שראוי לירא ממך שהוא בב"ת. כן הוא העברה שאתה מתעבר עלינו בלתי תכלית ולא הי' ראוי להיות כן אבל הי' ראוי למנות ימינו כן הודע כלומר ראוי שיהי' העונש לפי מנין ימינו וענין הודע מענין יסורין כמי ויודע בהם אנשי סוכות ע"ש באריכות:

ובזה פירש העקידה הפ' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ר"ל שבאמת הדין נותן שלא יקובל תשובה ויהי' העונש בלתי תכלית וז"ש לא ידון רוחי באדם לעולם ר"ל להענישו עונש נצחי בשגם הוא בשר דלא אחשוב רק לפי ערך המצוה ולא לערך המצוה ולכן והי' ימיו מאה ועשרים שנה כדי שישובו בתוך הזמן הזה:

ובזה פירש הגאון מוהר"י מינץ בשנים עשר דרשות דרוש א' הפסוק (בתהלים י"ח) יגמלני ד' כצדקי כבור ידי ישיב לי כי שמרתי דרכי ד' ולא רשעתי מאלהי. ר"ל דבאמת נודע מאמר רז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ולולא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וד' לא יעזבנו בידו. וא"כ מצד הדין והשכל אינו מגיע שום שכר על המצוה. ועכ"ז הקב"ה משלם שכר על המצוה והשכר הוא בלתי תכלית. כמש"נ מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וז"ש יגמלני ד' כצדקי. ר"ל אעפ"י שצריך עזר אלקי להתגבר על היצר עכ"ז ישלם ד' כצדקי כאלו עשיתי לבדי הצדק. כבור ידי ישיב לי. ואמר שעוד חסד גדול עושה הקב"ה שמשלם על המצות שכר בלתי גבולי וב"ת וזהו שאמר כי שמרתי דרכי ד'. ר"ל שמעריך המצוה שעשיתי בערך ויחס שמירת דרכי ד' ולא רשעתי מאלהי. ר"ל אבל בעונש עבירות אינו נפרע ממנו כאלו רשעתי מאלהי שהוא בב"ת. כ"א בערך טבע ומזג החוטא. ועפי"ז נבין מאמר התרגום ורש"י בפ' בחוקתי בהפ' יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם וגו'. ופי' התרגום יען וביען לוטין חלף ברכין אייתי עליהן. ורש"י פי' גמול ובגמול והכוונ' הוא עפ"י הנ"ל דהא באמת עפ"י הדין כמו שבשכר הקב"ה משלם לפי ערכו. יען שמר דרכי ד'. וכמו כן הדין נותן שיהי' העונש ח"ו ג"כ בזה הערך כי הרשיע נגד אלהים. וזהו כוונת רש"י גמול ובגמול. ואעפ"כ ואף גם זאת בהיותם וגו' לפי שהקב"ה חפץ חסד הוא. וכן נמי זהו כוונת התרגום הנ"ל יען וביען. לוטין חלף ברכן. ר"ל מצד הדין הי' מגיע לוטין חלף ברכן וכמו בהברכה והשכר הוא בלתי תכלית כן יהי' ח"ו הקללה ואעפ"כ ואף גם זאת וגו' והבן:

וזהו כוונת המדרש הנצב בפתח השער בשעה שאמר הנביא לכו נא ונוכחה יאמר ד' שמחו אוה"ע ר"ל בודאי אם יבוא הקב"ה לענוש על שעברו על התורה שמחו אשר המה לא רצו לקבל את התורה וסברו שבודאי יעניש הקב"ה אותם על כל עבירה עונש נצחי. וכיון שראה הקב"ה ששמחו אוה"ע הפכן לטובה שנאמר אם יהי' חטאיכם כשנים וגו' וזהו הרמז מה שדרשו רז"ל כשנים. כשנים הסדורות מששת ימי בראשית. ר"ל שלא יעריך הקב"ה רק לפי ערך ויחס השנים של האדם. וכשלג ילבינו וימחול להם על כל עונותיהם והבן. ונסיים בברכה בזכות הצדקות והתפלות שישראל מרבים בימים הקדושים האלה נזכה כולנו בתוך כלל ישראל שיגמור בעדינו החתימה לטובה ושנזכה לגאולה שלימה ושיהי' ובלצ"ג בב"א:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה