אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש טז לשבת הגדול

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש טז לשבת הגדול

דרוש טו לשבת תשובה

בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ז לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:

איתא בילקוט פ' בשלח וז"ל והמים להם חומה בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ומשמרם כחומה והי' מכריז הזהרו בישראל שהן עתידין לקבל התור' מימינו של הקב"ה. ומשמאלם הי' אומר הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפילין בשמאל. ולמים שלפניהם הי' אומר הזהרו בישראל שהיו חתומין לפניהם בברית מילה עכ"ל הילקוט. ויש לדקדק (א') דמהו הרמז דוקא בהנך תלתא תורה ותפילין ומצות מילה. (ב') דזכות התור' ותפילין הוא על שם העתיד וכדכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו'. לאפוקי מצות מילה אמרינן במדרש שמלו באותו הליל' שנאמר מתבוססת בדמיך בשני דמים דם פסח ודם מילה. א"כ זה הזכות הי' להם תיכף. ונראה לפרש עפי"מ שפירש הבינה לעתים (דרוש כ"ג) הפסיק והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והי' לך לאות על ידך וגו'. ופירש דלפי דרשות רז"ל זהו הנאמר לבן שאינו יודע לשאול. ולכן לא רצתה התור' לאמר לו שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. עם בלתי היותם ראוים על סמך מה שיקבלו התור' אח"כ כי לקוצר דעתו לא יעמיק בדברים אלא יחשוב דעביד קב"ה ניסא לשקרא ע"כ למען יהי' מזדרז בעשיית המצות אמר ית' מצות יאכל וגו' והגדת לבנך וגו' ירצה בהיותך עסוק במצות אלו אז תגיד לבנך הבלתי יודע לשאול ותאמר לו בעבור זה דהיינו בעבור הדבר שאנו עושים משמירת אלו המצות לפיכך עשה ה' לי למעני. אמנה תהי' לך לאות על ידך וגו' כי לא היתה היציא' מחיוב הזכיות שקדמו לה אלא בעבור העתיד למען תהי' תורת ה' בפיך שעתידין לקבל את התור' ע"כ. ולפי זה יתבאר מה שרמז המדרש הנ"ל בהנך תלתא היינו תורה ותפילין זה יהי' לך לאות על ידך כי לא היתה היציאה מחיוב הזכיות שהי' לך רק הש"י עשה חסד עמכם ע"ש העתיד ומצות מילה הוא להגיד לבנך דלא הי' הזכות פ"ש העתיד רק בעבור שקיימו תיכף המצות זכו לנסים והבן.

ובאופן אחר י"ל דברי הילקוט הנ"ל ונקדים מה דאיתא במס' ברכות (דף ט') דבר נא וכו' אמרו דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם א"ל ולואי שנצא מעצמינו וכו' וישאילום א"ר אמי מלמד שהשאילום בע"כ ע"כ. וכבר תמהו בזה המאמר כל המפורשים דלמה תלה הטעם כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' תיפוק לי' כדי שיתקיים דברי הקב"ה שאמר ואח"כ יצאו ברכוש גדול ומה לי באמירת צדיק ועוד מהו הכוונה שהשאילום בע"כ ואיכא דאמרי שם בגמרא בע"כ דישראל דמה מקום לבקשה ולהפצרה זו שיבקשו מישראל שיטלו כסף וזהב ואדרבה להם הי' נאה לבקש בקשה זו. והנה ראיתי להגאון המפורסם מוהר"י הצרפתי ז"ל בספרו יד יוסף שפי' בזה עפ"י המדר' שהביא רש"י ז"ל בר"פ ויאמר אהרן פרקו וגו' אשר באזני נשיכם שכוונת אהרן הי' לעכב על ידם מעשה העגל וידע נאמנה כי הנשים והילדים שקועי חמדת התכשיטין ולא יתרצו להתפרק מנזמיהם ובין כך יתעכב הדבר ויבוא רועה נאמן וכו' באופן למדנו מכאן שהנזמים שהוציאו ממצרים גרמו להם עשיית העגל. לזה אמר הקב"ה למשה בבקשה ממך בקש מהם דבר אחד שישאלו מהם דוקא כלי כסף וכלי זהב אבל לא נזמי זהב שמא יגרמו להם הנזמים עשיית העגל כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם שאדרבה יצאו בהפסד ונזק גדול שאותו רכוש גרם להם עשיית העגל והגם שאיני מחויב למנוע מהם סבת עשיית העביר' אחר שהבחירה בידם והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עכ"ז כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ראוי לי לעשות חסד עמהם ולפנים משורת הדין בשביל אותו צדיק שכל אומנתו היתה עשות משפט ואהבת חסד. ולזה תמה בעל המאמר אחר שלא ישאלו מהם נזמי הזהב א"כ מהיכן הי' להם הנזמים שעשו מהם העגל לזה אמר שהשאילום ע"כ דישראל נזמים אף שהם לא שאלו מהם הנזמים ע"כ:

והטעם שהי' להם זכות גדול כ"כ שנגאלו בשביל שלא הי' בהם דלטורין וכן כפי מאמר המדרש זה החטא גרם השיעבוד עד שאמר משה אכן נודע הדבר וכדאיתא בתנחומא הביאו רש"י בפ' שמות שהי' משה תמה מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל עכשיו רואה אני שהם ראוים לכך וכו' ע"כ. דקשה לכאור' והלא אז הי' ישראל עובדים ע"ז כמ"ש רז"ל לקחת לו גוי מקרב גוי מה אלו עובדי ע"ז וכו' א"כ למה לא אמר בשביל שהי' עובדי ע"ז. ואח"כ צוה הקב"ה להם משכו וקחו לכם ודרשו רז"ל שימשכו ידיהם מע"ז ומש"ה נגאלו ולמה לא תלה רק במה שהי' בהם דילטורין אמנם יתבאר עפ"י מה דנודע מפי מאמרי רז"ל דאעפ"י דהכל היא בדין מה שישראל סובלים שיעבוד קשה בגלות ואריכות הגלות זה כמה ראוים הם. מ"מ הדין נותן להקל עלינו הגלות מפני חילול ה' וכדכתיב כי לא יטוש ד' את עמו בעבור הגדול שמו. וזה הוא דוקא כשאנו מוחזקים בעיני העכו"ם לשומרי התורה והמצות אזי הם מתמיהים מדוע עזב הקב"ה את עמו. ובודאי שאין יכולת ביד הקב"ה לגאלן ויש חילול השם בדבר ולכך צריך הקב"ה לגאול את ישראל אעפ"י שאינם ראוים. והם עובדי ע"ז או שאר עבירות מפני שהם מוחזקים בעיני העכו"ם לשומרי התורה וחילול ש"ש יש בדבר. ואימתי הוא כך כשאין בהם דילטורין ויש בהם מדת האחדות עכ"פ ואין מוסרים זה את זה לערכאותיהם. אבל אם נמצא בישראל דילטורין שמלשינים זא"ז להראות לעיני העמים שהמה עברו תורות חלפו חק פרצו גדר המוסר בגניבות וגזילות וכדומה. אזי האומות רואין דמה שישראל מאריכין כ"כ בגלות כדין עשה להם הקב"ה כיון שאין שומרים הדת שלהם. וליכא חילול ה' כאן. ואדרבה קידוש שם שמים יש בדבר שהם אומרים שעושה כדין עמהם מה שהסתיר פניו מהם. ועזב אותם להיותם נרדפין מכל האומות. וזהו שאמרו שבשביל שהי' בהם דילטורין זאת גרם הגלות ומשום שלבסוף צוה להם הקב"ה ושאלה אשה משכנתה ולא הי' בהם דילטורין והי' מופקד אצלם ולא הי' אחד מהם שהלשין על חבירו ומש"ה זכו להגאולה והבן. [בכאן עוררתי דברי מוסר עד כמה גדלה החטא של לשה"ר וכמאמר רז"ל דקטיל תלתא ומבואר בספרי מוסר הקדמונים דנוטל כל העבירות מחבירו על שסיפר עליו לשה"ר וניתוספו עליו. וכבר הבאתי בדרושים הקודמים דבזה פירשו הפסוק תנה עון על עונם ואל יבואו בצדקתיך וגו'. ובפרט מה שבעוה"ר נעשה כהיתר לדבר בשעת התפלה ובעת קריאת התור' ונודע דעפ"י הדין אם לא נמצאו בבהכ"נ עשרה דצייתי הוי חלילה כל הברכות בהשמ"ע ברכות לבטלה מה שהש"ץ חוזר התפל' העבירה על דברים בטלים ולשה"ר גדלה מאוד אפילו לספר בשוק ובפרט במקום קדוש בשעת ק"ש ותפלה]. ובזה ביארתי מאמר הש"ס בברכות דף ח' אמר ר"ח לעולם יכנס אדם שני פתחים בבהכ"נ. שני פתחים ס"ד אלא אימא שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל. ויבואר עפ"י מאמר רז"ל דהבתי כנסיות נקראים מקדש מעט והבא לבהכ"נ כאלו נכנס לבהמ"ק והנה ירמי' הנביא אמר (ירמי' ז') אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה'. היכל ה' המה וגו' ולכאור' מה שכפל ג' פעמים היכל ה'. ופירש האלשיך הק' דהכוונ' הוא עפ"י מה דאיתא דהמקדש שלמטה מכוון כנגד המקדש שלמעלה. ועפי"ז פירש נמי מה שאמר דוד המלך שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדת הי' רגלינו בשעריך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו (תהלים קכ"ב) ופירש דר"ל דאם באתי למקדש שלמטה ידעתי דזה אינו רק שער ופתח להעליון. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו ר"ל זה המקדש שלמטה יש לו חיבור להמקדש שלמעל' וזהו נמי הפירוש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דלכאור' הול"ל ושכנתי בתוכו אמנם הכוונ' הוא דהעיקר הוא אם הבאים בתוכו להתפלל מקדשים ומטהרים עצמם וזוכין להשראת השכינה אזי מהם תתפשט ההשראה גם על הבית. וז"ש ושכנתי בתוכם היינו שיראו לטהר א"ע ושיזכו להשראת השכינ' וממילא גם על הבית תשרה וזהו המכוון בהפ' הנ"ל. אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה' היכל ה'. ר"ל אל ישיאכם לבכם לאמר בזה שאתם הולכים להיכל שלמטה יהי' נחשב תיכף כאלו הלכתם להיכל ה' למעל' היכל ה' המה. ר"ל העיקר שתשגיחו שאתם בעצמיכם תהיו היכל ה' ומכם תתפשט גם על הבית:

ועפ"ז יתפרש שפיר המאמר הנ"ל לעולם יכנס אדם ב' פתחים. ר"ל דהבית הכנסת הוא מקדש מעט והנכנס בזה הפתח שלמטה כאלו נכנס בהפתח של מעלה ופריך שני פתחים ס"ד ר"ל דמשמע כל מי שבא בתוכו להתפלל אף שמדבר ומספר לשה"ר בשעת התפלה. נמי יחשב כאלו נכנס בשני פתחים ומשני אלא אימא שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל היינו שישער בדעתו ויכין א"ע כש"נ הכון לקראת אלהיך (עמוס ד') ויבין וישכיל כשהולך בפתח זה כאלו הולך גם לפתח המקדש שלמעלה ואזי יהי' בעצמו היכל ה' ואח"כ יתפלל ותפלה כזו בודאי תהי' מקובלת ברצון. ובזה ביארתי מה דאיתא במדרש הביאו רש"י בפ' פקודי עה"פ וירא משה את כל המלאכה וגו'. וז"ל אמר יה"ר שתשרה שכינ' במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'. והיא אחד מי"א מזמורים שבתפלה למשה עכ"ל. דקשה מה הוסיף בזה שאמר הפסוקים ויהי נועם. דהרי נעימות ה' ג"כ הכוונה הוא על השראת השכינ' וזהו אמר תיכף בתחל' יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם. אמנם יתבאר עפ"י מה דנודע דכל דבר שבעולם יש בו חומר וצורה פיעל ותכלית. וזהו הפירוש שיסדו לנו הקדמונים טובים מאורות שברא אלהינו וכו' ר"ל הפועל הוא אלהי הוא בראם. יצרם בדעת בבינה ובהשכל. ר"ל הצור' והדמות שלהם נעשה בבינה ובהשכל. כח וגבורה נתן בהם. ר"ל החומריות שלהם הוא חזק מאוד כי נעשה בכח וגבורה להיות מושלים בקרב תבל. היינו התכלית שלזה נבראו המאורות דממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים והבן. ובזה פירש האפיקי יהודה ח"א בהדרוש נהר שלום מה שאמר אליהו בן ברכאל (איוב ל"ג) רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני וגו' הן אני כפיך לאל מחומר קורצתי גם אני הנה אימתי לא תבעתך וגו' ופירש וז"ל הרצון לו בזה כלפי שאמר איוב אל ה' אך שתים אל תפש עמדי וגו' ואימתך אל תבעתני קרא ואנכי אענה (איוב י"ג) אמר כאן אליהו חל איוב כי אימתי לא תבעתך והיינו לפי שלא נמצא בי ענין מעולה ונכבד יותר ממה שנמצא בך מכל הצדדים הארבעה שהם הפועל והצורה החומר והתכלית. כי מצד הפועל רוח אל עשתני כלומר פועל אחד לשנינו שהוא האל הוא היוצר ומצד הצורה ונשמת שדי תחייני כי הנשמה הוא הצורה האנושיית המבדלת את האדם בסוג והבדל מהחיים זולתו. ומצד התכלית. הן אני כפיך לאל כלומר ידענו כי האדם תכלית בריאתו בכוונת האל יתברך הוא ספור תהלתו ועזוזו וכש"נ עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואמר אליהו כי אני לאל כפיך כלומר גם פי לתכלית זה נברא כמו פיך. ומצד החומר מחומר קורצתי גם אני כלומר לא נעשיתי שר וחשוב להיות קרוץ מגשם אחר רוחני עד אימתי תבעתך ע"כ. וזהו הכוונה בהמדרש הנ"ל כשגמרו ישראל את המשכן כתיב וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו. דקשה כפל הלשון עשו אותה ואח"כ סיים עוד הפעם כן עשו. אולם המכוון הוא שהקב"ה הראה למשה בהר המשכן וכל כליו וא"ל ראה ועשה כתבניתם כאשר אתה מראה בהר והאומנים אשר לא ראו רק עפ"י משה אשר ראה הרוחני לא יוכלו עפ"י טבע לעשותה ממש כאשר ראה משה בהר דהא הם לא ראו רק עפ"י אמירתו של משה וזהו שדייק הכתוב וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה ואח"כ אמר לא שעשו המלאכ' סתמא כפועל העושה מלאכה רק כאשר צוה ה' למשה בהר כן עשו אותה למטה וזה הי' שלא עפ"י דרך הטבע. וזהו נמי הכוונ' בהפסוקים הנ"ל. ויהי נועם וגו' דלכאורה אינו מובן הכפל לשון. וגם בתחילה אמר כוננה עלינו. ואח"כ אמר ומעשה ידינו כוננהו אמנם הכוונה הוא עפ"י פירוש העקרים בהקדמתו ואנכי הוספתי נופך משלי. והוא דהנה בכל פעל יפול בו הנעימות מב' פנים. (א') אם מצד הפעולה בעצמה היותה שלימה בתכלית השלימות כפי מה שיגזור טבע חמרה ר"ל אעפ"י שלא הי' מדרך פועל הזה לעשות הפעולה הזאת כך על צד שלימות והיופי כי הוא אינו כ"כ מומחה גדול. אעפ"כ בא הנעימות והשלימות בפעולתו זאת מצד הפעולה עצמה כי חומרה זך ונקי ובקל יוכל לעשות פעולה טובה מזה הדבר. זהו צד אחד מן הנעימות. (ב') אם מצד הפועל רוצה לומר היות בפעולה ההוא נעימות ושלימו' מיוחד מצד התיחסה אל הפועל והיות הפעולה ההוא פעולת הפועל ההוא. ר"ל אעפ"י שמצד טבע חומר מהפעולה ההוא א"א שיבוא הנעימות והשלימות בזה אעפ"כ מאחר שהפועל הזה הוא מומחה גדול במעשיו ובפעולותיו יותר משאר פועלים על ידו בא הנעימות והשלימות בפעולה ההיא על צד היותר טוב יותר ממה שאפשר להיות בטבע חומרה מה שלא היו יכולין לעשות זה שאר הפועלים ובפעולות האלהית יפול בהם הנעימות והשלימות משתי אלה הפנים. אם מצד הפעולות בעצמן היות' שלימות בתכלית מה שאפשר להן כפי מה שיגזור טבע חמרן להיות וגם יפול בהם נעימות והדר מצד היותן פועל האל יתברך ועל כן הי' משה רבינו מתפלל לה' אחר שאמר יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם היינו שימצאו בפעולתינו שתי מיני הנעימות אשר בפעל האלהי ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. דהנה במשכן מצינו כמה דברים שנעשו מאליהן כמו המנורה דכתיב תעשה המנורה שהשליכו הזהב ונעשית מאלי' שהי' פועל אלקי ממש. וז"ש ויהי נועם ה' וגו' ר"ל שנזכה שיהי' בה נעימות ה' ואותו הצור' שהראה הקב"ה למשה בהר ואח"כ אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו ר"ל שיתן הכח בזה החומריות כמו שיש במעשה ידיו של הקב"ה שיכונן מעשה ידינו עלינו וכונן מלשון כן ובסיס שיהי' החומריות בנין עדי עד. ואח"כ אמר ומעשה ידינו כוננהו ר"ל שיהי' בהמשכן גם החשיבות אשר מצד הפועל וז"ש ומעשה ידינו כוננהו שהקב"ה כוננהו דהא הרבה דברים נעשים מאליהם וכוננהו מוסב על הש"י שיחשב כאלו הוא עשאוהו. ונמצא דחשב אחת לאחת בתפלתו על מעשה המשכן שיהיו בתכלית השלימות מצד הצורה והחומר והפועל וזה שברכם אח"כ עוד נוסף על זה ואמר יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם היינו התכלית. דזהו עיקר תכלית המכוון ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם והבן:

והנה איתא במדרש כשישראל עושין רצונו של מקום הן עושים שמאל ימין שנאמר ימינך ה' שני פעמים וכשאין עושים רצונו של מקום עושים ימין שמאל שנאמר השיב אחור ימינו. וביארו בזה המפורשים כי שתים הנה הנהגות העולם. אם ע"י צבא השמים ומערכתם אשר לא ישנו את תפקידם ואם ע"י שידוד מערכתם. תואר הימין הוא רמז להנסים הנעשים ע"י שידוד המערכה תואר שמאל הוא רמז להפעולות הנפעלות ע"י המערכה וגדר הטבע. ובזה פירשו המפרשים מאמר המדרש ותשת עלי כפכה מכאן שהאדם ובית המקדש נבראו בשתי ידים. והיינו כי מקום המקדש זה בהמ"ק צדיקים יבואו בו להוושע בעת צרה אם מהשגחה נסיית אשר יתואר בשם ימין או מהנהגה טבעיית המתוארת בשם שמאל. וזהו כוונת המדרש הנ"ל כשישראל עושים רצונו של מקום עושים השמאל ימין כלומר משנים תפקידם ונעשים ימין וכשאין עושים וכו' עושים ימין שמאל ר"ל אז מעשה שמים וארץ אינם משועבדים ונכנעים ונעשים ימין שמאל. ולא יזכו להנהגה נסיית ועוד נקדים הנה נודע כי גאולת ישראל ממצרים היתה ע"י שידוד המערכה. וזאת הפעולה תתואר במלאכת הימין. ועוד מבואר הטעם דפתח הקב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ולמה לא אמר אשר בראתי שמים וארץ. הוא לפי שהשמים והארץ הוא הכל עפ"י הנהגה טבעיית אמנם ע"י יציאת מצרים נתגלה לישראל הנהגה נסיית. וע"י הנהגה זו הוציאם ממצרים. ולזה אמר הש"י בהציווי הראשונה לרמז על ההשגחה המעולה שבזו השגחה יצאו ממצרים וזה רמז להם בשעת קבלת התורה דבזכות כח התורה יזכו להשגחה זו וכמבואר בהרמב"ן בפרשת בחקותי ע"ש:

ואחרי כל אריכת דברינו אלה נבואה אל המנוח' והנחלה נחלת תחלת מאמרינו מאמר הילקוט הנ"ל הנצב בפתח השער והמים להם חומה בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל וכו' והי' מכריז הזהרו בישראל שהן עתידין לקבל את התור' מימינו של הקב"ה. דהוציא זה הדרש מדכתיב והמים להם חומה מימינם דזה רמז להנהגה נסיית. ובאיזה זכות זכו לזה בזכות שעתידין לקבל את התור'. ובזכות כח התורה זכו נמי להשגחה זו המתוארת בשם ימין. ואח"כ אמר הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפילין בשמאל ר"ל דבאמת יש בכל אחת משתי הנהגות הנ"ל מעלה מצד וחסרון מצד כי אם לא תשלוט בעולם זולת הנהגה נסיית מה יעשה האיש הראוי לקבלת טוב אבל אין קומתו דמתה לתמר להשיג אודותיו מהנהגה נסיית וכן להיפך. אשר ע"כ הטיב ה' לברואיו ובשתים יתחתן בנו אם בצדק ומשפט הוא רמז להנהגה טבעיית או בחסד וברחמים הוא רמז להנהגה נסיית. וזהו שרמז שעתידין להניח תפילין בשמאל:

אמנם להכריע איזה הנהגה מעולה יותר אמר אח"כ ולמים שלפניהם הי' אומר הזהרו בישראל שהי' חותמין לפניהם בברית מילה. והכוונ' הוא עפי"מ דאיתא בילקוט ירמי' (רמז שכ"א) וז"ל שבת ומילה מדיינים זה עם זה שבת אומר אני גדולה ממך שבי שבת ממלאכת עולמו. אמרה המילה אני גדולה ממך שאלמלא אני לא נברא העולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' משל לשתי מטרונות שהי' עומדת ולא הי' אדם יודע ליתן לב להפריש איזה גדולה מחברתה כיון שהעביר אחת מלפני חברתה ידעו הכל שאותה שעברה מלפני חברתה היא הקטנה כך ממה שאנו יודעים שהמיל' דוחה שבת אנו יודעים שהמיל' גדולה מן השבת והכוונ' הוא דרמזו בזה לשני הנהגות הנ"ל דהשבת שהוא רמז להנהגת הטבע כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש והכל על סדר ומשטר נכון ולא ישנו את תפקידם ומזה ניכר גדולתו ית' מהנהגת סדר הטבע ומילה אמרה אני גדולה ממך שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועלי' דרשו רז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה. והוא יוצא מגדר הטבע ואברהם אבינו ע"ה זכה לשידוד הטבע בשביל שמסר נפשו ע"ז והוציאו הקב"ה למעל' מכיסת הרקיע ורמזו שביכולתו לשדד המערכה וזהו שהמשיל לשתי מטרונות דלא הי' יכול ליתן לב להפריש איזה גדולה מחברתה וכו' כך ממה שמילה דוחה שבת אנו יודעים שמילה גדולה משבת ור"ל דהנהגה זו מעולה יותר וע"י הנהגה זו הוציאם ה' וזכו להגאולה:

ועתה נבוא ר

לדבר הלכה

בסוגיא דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו

פסחים דך ל"א מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנא'. שם בגמרא איתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה וכו'. שם בדף ל"ב ע"ב תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנא'. נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרינן נכרי מישראל לא קני. לא קשיא הא דא"ל מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה והעולה מהסוגיא דהך מתני' דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא דמיירי כשהרהינו ביד הנכרי ואמר לו מעכשיו ואם לא אפרע לך עד זמן פלוני יהא שלך מעכשיו והגיע הזמן ולא פרעו ונמצא שלמפרע הי' החמץ של הנכרי אבל אי לא אמר לו מעכשיו לא קני לי' נכרי וקם לי' ברשותו דישראל ואסור דנכרי מישראל ל"ק משכון וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר לי' מעכשיו משום דלא גרע מחמצו של עכו"ם והאחריות על ישראל. והנה הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ הלכה ה' העתיק הך דינא דמתני' דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו וכתב ג"כ דבעינן הרהינו וגם מעכשיו. רק שהוסיף עוד וז"ל והוא שיהי' אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח והראב"ד השיג עליו וכן הרא"ש דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא בעכו"ם. והרא"ש הוסיף עוד לתמוה דהא אמרינן בסוגין אליבא דאביי א"א בשלמא למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה דברשותא דנכרי קאי. וכ"ש לרבא דאמר לי' בהדיא קני לי' מעכשיו דאשתכח דלמפרע הוא קני קנין גמור לנכרי ע"ש. ועוד הקש' הה"מ על הרמב"ם דלמה השמיט הרמב"ם הסיפא דמתני' דישראל שהלוה לנכרי על חמצו ע"ש.

והנה נקדים מה שפירש רש"י הכא בסוגין וז"ל ואע"ג דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד דוקא קדושת הגוף קאמר רבא כגון קונמת או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת וכו' אבל קדושת דמים לא אמרינן והקש' התוס' בגיטין (דף מ' ע"ב) בד"ה הקדש וז"ל וק' לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כ"ז שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מידי שעבוד ואי לא חשוב ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו כתיב וכו'. ותירץ ר"י דרבא לטעמי' דאמר מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדה"ג שאין לו פדיון וכו' אבל ק"ד לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לו פדיון וראוי' לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים דביובל ע"ש. והקשה הקצה"ח בסי' קי"ז ס"ז סק"ב לפי מה דמשמע מדברי התוס' בשדה החוזרת לבעלים ביובל אלו הוי קדה"ג לא הי' חוזרת לבעלים ביובל. אלא עיקר הטעם דחוזרת ביובל משום דבשדה אינו אלא ק"ד. א"כ קשה הא דאמרינן בב"ב (דף קל"ז ע"א) גבי פלוגתא דרבי ורשב"ג באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר השני מוציא מיד הלקוחו' דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. אמר ר"י הלכה כרשב"ג ואפי' עשאו תכריכין למת ע"ש. והא בעשאו תכריכין למת הוי כמו קדה"ג וא"כ מהו הרבותא משום דהלכה כרשב"ג הא בכה"ג גם לרבי מהני כיון דחייל שעה אחת תו לא פקע. ע"ש שתירץ דלרבי כיון דהראשון אין לו בהשדה רק קנין פירות ואין לו רשות לחפור בו בורות שיחין ומערות. ומש"ה אפי' קדה"ג נמי לא חייל. משא"כ גבי יובל ס"ל להתוס' דהא דאמרינן בפרק השולח דהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דלא הוי רק קנין פירות היינו משום דכל שאינו קנוי קנין עולם קנין פירות הוא. אבל הלוקח יש לו רשות עד היובל לחפור בו בורות שיחין ומערות ומש"ה דייקו התוס' משום דשדה אינו אלא ק"ד אבל אי הוי משכחת בשדה קדה"ג לא הוי חוזרת לבעלים ביובל כיון דחייל שעה אחת תו לא פקע ע"ש ותירוצו תמוה דמה דפשיטא לי' להקצה"ח דביובל יש לו כח להלוקח לחפור בו בורות. לפלא גדול בעיני דבמחכת"ה נעלם ממנו לפי שעה דברי הירושלמי בסיף פ' השולח דאיתא התם דהמוכר שדהו בשעת היובל דמביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף. ופריך הירושלמי שם אלא מעתה יחפור בו בורות הכתוב אומר ושב לאחוזתו בעיני' ע"ש וא"כ הד"ק הקצה"ח לדוכת':

אמנם נרא' דיש ליישב קושיא הנ"ל עפ"י מה דאיתא ביש נוחלין (דף קכ"ה) דאחריך כמעכשיו דמי רק דמדחה הש"ס דאי קדים וזבנא זבינא זביני' ופירש רשב"ם דהאיך נוכל לומר דהוי כמעכשיו הא אי מכר הראשון מכור ונמצא לרבי דסובר מכרו אינו מכור שפיר י"ל דאחריך כמעכשיו:

והנה כבר הקשו התוס' שם בגיטין גבי איצטלא דפרס' אמיתנא. אמאי קניא מיתנא הא אין היתומים יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה וא"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה וכו'. ותרצו וז"ל דמ"מ וכו' וכיון דאם מכרוהו לא טרפה מלקוחות ומסלקה לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה ע"ש. ומעתה לרבי דס"ל גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דמכרו אינו מכור והשני מוציא מיד הלקוחות ומעכשיו קונה בודאי אפי' קדה"ג לא מהני דהא אינו יכול לסלקו בזוזי וגם אפי' אם מכרו אינו מכור א"כ אפי' לרבא למפרע הוא גובה. ומש"ה שפיר אמר בש"ס התם הלכה כרשב"ג ואפי' בעשאו תכריכין למת דלרבי פשיטא אפילו בכהאי גוונא לא מהני והבן:

ומעתה נבוא לביאור דברי הה"מ שפי' בטעמי' דהרמב"ם דסבירא ליה בקבע לו זמן לאחה"פ לא מהני משום דס"ל דאמרינן הואיל אי בעי פדה. ופירש הב"ח דלפ"ז י"ל דטעמי' דהראב"ד והרא"ש דפליגי על הרמב"ם משום דס"ל דנהי דעבר בכה"ג מטעם הואיל כדאמרינן גבי חלה הואיל דאב"מ עלי' כדידי' דמיא היינו דוקא לענין איסור ב"י בפסח עצמו. אבל לאסור החמץ לאחה"פ לא אמרינן הואיל ע"ש. וראיתי להפר"ח שם בסי' תס"א שהשיג עליו ותמה דהרי אמרינן בש"ס דחמץ של ישראל אסיר בהנא' משים קנסא דעבר על ב"י אלמא דכל חמץ כשעבר עליו בב"י אסור בהנא' ע"ש. וביותר תקשה לפי דברי הה"מ דא"כ דהרמב"ם ס"ל דאפילו היכא דמחוסר ממונא נמי אמרינן הואיל אם כן תקשה לשיטת הרמב"ם אפי' בחמץ של אחרים נמי כגון בהקדש או בעכו"ם נמי נימא הואיל אי בעי קנה או אי בעי פדה כמ"ש התוס' בפ' א"ע דף מ"ו ע"ב. ועיקר תירוצם הוא משום דהוי מחוסר ממונא ולפי דברי הה"מ בדעת הרמב"ם תקשה כנ"ל:

והנה ליישב קושית הפר"ח הנ"ל אפשר לומר דשפיר קאמר הב"ח לשיטת הראב"ד והרא"ש דאפילו בהגיע זמנו לאחה"פ נמי מותר משום דנהי דעבר הישראל מטעם הואיל מ"מ מותר לאחה"פ משום דנהי דעבר מ"מ מותר לאחה"פ משום דזה אינו כלל גמור לומר דכל חמץ כשעבר עלי' אסור בהנאה דהרי נודע דעת הח"י להלכה בסי' ח"מ בישראל שקיבל חמץ באחריות נהי דעבר על ב"י מ"מ לאחה"פ מותר והביא ראי' מהירושלמי ע"ש:

אמנם ליישב כל הקושיות הנ"ל נקדים פלוגתות הט"ז והמג"א בסוף סי' תמ"א גבי ישראל שהלוה שדעת הט"ז דעובר תיכף בב"י שמא לא יפדה העכו"ם ומכ"ש הוא מקבלת אחריות דהא הכא הוי ס' שמא יהי' החמץ שלו לגמרי ודעת המג"א שה דאינו עובר. והמק"ח הביא ב' ראיות לשיטת המג"א חדא עפי"מ שהעלה שם הוא בסק"א דהבריר' בידו בתנאי זה שהתנה הלוה ואמר מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני ואם כשהגיע הזמן הוזל המשכון ואינו שוה כ"כ כמו חובו שהמלוה יכול לכוף והעלה כשהגיע הזמן לתבוע חובו משום דהתנאי שהתנה הלוה לא הי' רק חיוב וקנס על הלוה כדי שיפרע ולא לבטל ההלואה מכל וכל. ומש"ה אין ספק שיהי' החמץ שלו דהא הבריר' בידו ע"ש. ולדעת דברי המק"ח תמוהים טובא חדא איך יפרנס המשנה דקתני סתמא אחה"פ מותר בהנא' ומזה הביא הה"מ ראי' להרמב"ם דבעינן שיהיו הגעת זמן קודם הפסח מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר וא"א לומר בשקבע הזמן אחה"פ דאכתי עד הגעת הזמן ודאי לד"ה אינו מותר והול"ל הגיע הזמן ולא פדאו מותר. והרא"ש פירש דאין זה דיוק דאחה"פ דקתני אזמן הפרעון קאי ע"ש. ולפי דברי המק"ח הנ"ל למה קתני אחה"פ מותר הרי ההיתר עדיין תלוי ועומד עד שיסכים העכו"ם המלוה ויהי' נחלט בדעתו שלא להחזיר עוד המשכון דהא הברירה בידו. ועוד תמוה לי מהא שהביאו כל הפוסקים בשם המלחמות ועיין בב"ח דזה הוי מכירה גמורה דאם לא הי' רק שיעבוד בעלמא לא מהני אפי' מעכשיו. ואדרבה דהתנאי לא הוי רק לטובת הלוה שבתוך אותו זמן אם ירצה לפדותו מחויב המלוה להחזיר. אבל לאותו זמן שקבע הוי מכירה ממש והנכרי קנה אותה במשיכ'. והראי' שהביא המק"ח מדברי המג"א שס"ל בנאנסו דחייב לשלם. באמת על גוף דברי המג"א השיגו האחרונים דהכא אפילו בנאנסו אין חייב הלוה לשלם משום דהוי כמכירה ממש ועיין ביד אפרים בהגהותיו וכן מה שהביא ראי' מדברי הש"ך בסי' ע"ג בסק"נ במה שתמה שם על הרא"ש בד"ה אבל באמת שותא דמרן הרא"ש לא ידענא ע"ש. אמנם באמת קושית הש"ך על הרא"ש לק"מ דהרא"ש שפיר הקש' על הרמב"ן שם במה שהביא ראי' מהתוספתא דבמשכון לא הוי אסמכתא מדקתני במלוה לחבירו על המשכון ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני אין לך בידי כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיע המשכון בין רע בין יפה. ושפיר השיג הרא"ש על הרמב"ן הא דקתני בתוספתא הגיעו היינו לענין זה שאין המלוה יכול לחזור דסבר וקיבל בתורת פרעון אבל לגבי לוה הוי אסמכתא. ול"ק קושית הש"ך שהקש' על הרא"ש וכי בשביל שאמר לוה אם לא אתן לך עד יום פלוני אין לך בידי כלום יפסיד המלוה חובו ולפי הנ"ל לק"מ דהא הרמב"ן לשיטתי' אזיל דס"ל באמת דבתנאי כה"ג הכא בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו והרהין אצלו הוי כעין מכירה רק דהלוה התנה עצמו תנאי דהוא יכול לפדותו בתוך הזמן. והא דבעינן הכא מעכשיו דאל"כ ס"ל להלכה כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה. וא"כ שפיר הקשה הרא"ש על הרמב"ן לשיטתי' אפשר לומר דהפירוש בתוספתא הוא דאין המלוה יוכל לחזור אבל לגבי לוה הוי אסמכתא דהא הרמב"ן ס"ל כן דבכה"ג הוי מכירה ממש:

עוד הביא המק"ח ראי' לשיטת המג"א הנ"ל דאינו עובר תיכף בב"י. והוא דאף אם נאמר דאין הברירה בידו מ"מ יכול למחול התנאי ולומר הריני כאלו התקבלתי. וא"כ ממילא שוב ל"ח שיעשה איסור. והביא ראי' לזה מנדרים (דף י"ד) גבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דישן היום ול"ח שמא ישן למחר ואם ישן למחר עביד איסור למפרע וה"נ דכוותי' עכ"ל. ותמוה מאד בעיני דהא ר"נ הוא דס"ל הכי שם בגמרא אבל ר"י א"ר ס"ל להיפך דאם אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר משום דבתנאי לא מזדהר. רק אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום אז יישן היום ול"ח דלמא יישן למחר משום דבאיסורא מזדהר ע"ש. והרמב"ם פסק כר"י א"ר וא"כ ממילא ה"נ אדרבה משם יש להביא סייעתא לשיטת הט"ז דעובר עליו בב"י דהא הכא עיקר האיסור בב"י הוא בפסח. והתנאי הוא תלוי בדעתו לאחה"פ אם ירצה לקיים התנאי שאם לא יפרע העכו"ם שיהי' כל החמץ שלו למפרע אזי יהי' אגלאי מלתא למפרע שעבר בב"י ובכה"ג שפיר חיישינן שמא יעבור דבתנאי לא מזדהר אינשי. ומ"ש המג"א דמש"ה לא עבר בב"י דשמא יפדנו העכו"ם כבר תמהו עליו דהרי הר"ן כתב היכא דמחוסר ממונא ל"א הואיל לחומרא מכ"ש דל"א שמא יפדנו העכו"ם לקולא ועיין במחה"ש שם. ונמצא דקם דינא כהט"ז הנ"ל:

ומעתה נבוא לביאור דברי הרמב"ם הנ"ל דס"ל דבקבע לו זמן לאחה"פ אסור. דבאמת י"ל הטעם כמ"ש הה"מ מטעם הואיל וא"ב פדה. והראב"ד והרא"ש ס"ל אעפ"י שעובר מ"מ לאחה"פ מותר ול"ק קושית הפר"ח הנ"ל דהא סתמא אמרינן בש"ס קנסא קניס דמשמע אפי' היכא דעבר מטעם הואיל נמי אסור לאחה"פ די"ל דהרמב"ם לשיטתי' דהנה ידוע פלוגתת המג"א והח"י בחמץ שקיבל עליו אחריות אם הוא אסור לאחה"פ דהמג"א ס"ל דאסור והח"י מתיר והביא ראי' מהירושלמי. והפמ"ג בסי' ת"מ הביא ראי' מהרמב"ם דס"ל כדעת המג"א דאסור לאחה"פ בקיבל עליו אחריות. והביא ג"כ בס' ברוך טעם בדין דבר הגל"מ דף ל"ה ע"ב ע"ש ומש"ה שפיר ס"ל דבקבע לו זמן לאחה"פ אף דלא עבר רק משום הואיל מ"מ אסור לאחה"פ דהא בקבלת אחריות נמי אינו עובר רק מטעם הואיל אי מגנב וכו' אבל הראב"ד והרא"ש אפשר דס"ל כדעת הח"י הנ"ל דבקיבל אחריות נמי מותר לאחה"פ ומש"ה ס"ל אפי' בקבע לו זמן לאחה"פ נמי מותר וכ"ת א"כ תקשה לשיטת הרמב"ם קושית התוס' הנ"ל אפי' בחמץ של גבוה נמי נימא הואיל. ובפרט לפי מה שכתבו התוס' שם דכשתחמיץ בודאי שוב לא יפדה. אמנם י"ל לפי מה שהקש' השעה"מ בה' יו"ט דאמאי ס"ל לר"ח גבי חלה דעובר מטעם הואיל א"ב מתשיל הא אין נשאלין ביו"ט. ותירץ ב' תירוצים חדא דמה"ת נשאלין ביו"ט. ועוד תירץ דהפירוש הוא אי בעי מתשיל בחוה"מ. וא"כ לכאור' קשה לפי מה שהעלה הפ"י בחידושיו דעיקר הסברא דא"ב מתשיל כמו דאמרינן בקבלת אחריות מטעם הואיל אי מגנב וכו' אף דדהגל"מ לאו כממון דמי. וא"כ קשה לפי מה שהסביר המק"ח בסימן ת"מ סק"ז דעיקר הטעם הא דקאמר הואיל ואי מגנב וכו'. הוא כמו דאמרינן בב"מ (דף ל"ד) גבי שומר ששילם דזוכה בשבחא דאתי מעלמא כגון בכפל וביוקר מטעם דנעשה כאומר לו לכשחגנוב ותשלמני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו א"כ כשיגנב יהי' החמץ שלו למפרע לגמרי ומש"ה קונה החמץ כמו בשומר שקונה הכפל בששילם ע"ש. וא"כ זה ניחא שם יש ספק שאפשר שיהי' החמץ שלו לגמרי. לאפוקי הכא בחמץ מה"ת ישאל עליו אפילו בחוה"מ ויעבור על ב"י דהא כבר נתחמץ כמו בהקדש שנתחמץ שכתבו התוס' דודאי לא יפדנו וע"כ לומר דבשלמא בהקדש כשיתחמץ שוב לא יפדה ואי שמא יפדה לאחה"פ לית לן בה דהא הפדיון אינו חל למפרע לאפוקי בחלה אם יתשיל עלה אפילו אחה"פ הרי החכם עוקר החלה למפרע ויעבור למפרע וברה"ג שפיר חיישינן דהא בתנאי קיי"ל דלא מזדהר ואיכא ספק שיהי' החלה שלו והואיל וכן שפיר ס"ל להרמב"ם דבקבע לו זמן לאחר הפסח אסור החמץ משום דעיקר מטעם א"ב פדה וכאן אם יפדה לאחר הפסח יעבור למפרע וזה לא הוי רק תנאי ובכה"ג ס"ל להרמב"ם כר"י א"ר דלא מזדהיר ועפי"ז שפיר נתיישב נמי מה שהשמיט הרמב"ם סיפא דמתני' דכיון שדייק הרמב"ם בקבע לו זמן לאחה"פ אסור מטעם הואיל שפיר ידעינן דינא דסיפא דבישראל חיישינן להיפך שמא ירצה לקיים התנאי ואז יהי' החמץ שלו למפרע ודו"ק כי הוא נכון ע"ד הפלפול:

ועתה נחזור לדברי אגדה.

דברי אגדה לאחר הפלפול

הנה איתא במדרש רבה פ' בראשית וז"ל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ארשב"ל הנה טוב מאוד זו מלכות שמים והנה טוב מאוד זו מלכות הארץ וכי מלכות הארץ טוב מאוד אלא שהוא תובעת דקיון של בריו' שנאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי (ישעי' מ"ה) והיא פליאה:

ולהבין מאמר המדרש הנ"ל נקדים פסוק תהלים הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו (תהלים קל"ג) דקשה לכאורה לפי מה שפירשו דקאי על ישראל כאשר ישבו על אדמתם בא"י יהי' אחוה בינותם והיו במלכות אחת א"כ איך שייך הך משל כשמן הטוב וגו' להכא. וגם מה שסיים כטל חרמון שיורד על הררי ציון דאיזה שייכות הך משל כטל חרמון להך מאמר שבת אחים גם יחד:

וליישב כ"ז נקדים הנה נודע כללות התור' התרי"ג מצות הרמ"ח מ"ע והשס"ה ל"ת המה כנגד הרמ"ח אברים ושס"ה גידים דכל אבר מיוחד לכל מצוה. ונודע דברי הרמב"ם דבכל תאות הגופניות יוכל כל איש לקיים בזה שנהנה מצות הבורא והיינו שיקיים בכל דרכיך דעהו ואם ירצה להחליש הגוף מכל וכל כבר ביאר החובת הלבבות דאם יחלש הגוף יחלש גם הנשמה דהנפש לבדה א"א לעבוד את ד'. וזהו פירוש הילקוט צמאה לך נפשי כמה לך בשרי כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח איברי בשרי כמהו לך ור"ל יען ידעתי שכל אבר נברא לעשות איזה מצוה לכן אפילו אם אבקש צורכי גופי גם בזה כוונתי רצויה לשמים. וזהו נמי פירוש המדרש קרוב ד' לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת ר"ל אפילו שהש"י שומע כל תפלות גם אם יבקש ויתפלל על צורכי הגוף. אמנם זה דוקא לכל אשר יקראוהו באמת והבן. וזהו נמי הכוונה מה דאמרינן בש"ס המתפלל אחורי בהכ"נ נקרא רשע וכו' וה"מ דלא מיהדר אפי' לבי כנישתא אבל מיהדר וכו'. ור"ל דפנים הוא התכלית. ואחורי הוא היפך התכלית וזהו הכוונה דהמתפלל אחורי בהכ"נ ר"ל היפך התכלית דמתפלל שיצליח ויוכל למלאות תאוות לבו וה"מ דלא מיהדר אפי' לבי כנישתא. כלומר דכל מגמתו רק לתאוותו אבל אם מיהדר אפי' וכו' ל"ל בה. אף שמתפלל לצורכי הגוף. דהא כוונתו רצויה לשמים. וזהו נמי פירוש הכתוב אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי. ור"ל אפי' בימי חיי הגופניים תהי' ישיבתי בבית ד' וזהו נמי הרמז מזבח אדמה תעשה לי ר"ל שגם מזבח אדמה היינו צורכי הגוף שהאדם מבקש תעשה לי לשם ד' והבן:

היוצא לנו מזה דאף שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש צריך להשגיח שלא יהי' התנגדות כ"כ ביניהם דאם מקיים בכל דרכיך דעהו אז בכל דבר מקיים מצות הבורא וזהו שאמר דוד כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא. ור"ל אף שבקשתי כוס ישועות אעפ"כ בשם ד' אקרא. ועפי"ז נבוא לביאור הכתובים (ישעי' מ"ב) כה אמר האל ד' בורא השמים ונוטיהם. רוקע הארץ וצאצאיה. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. והנה רז"ל במס' כתובות (דף קי"ח) דרשו מזה שכל ההולך ד' אמות בא"י מוחלין לו כל עונותיו ולכאורה איזה סמיכות יש הך דרשה לכאן. ועוד קש' דבתחלה אמר נותן נשמה לעם עליה ואח"כ אמר ורוח להולכים בה. ופירש האפ"י בח"ש באריכות עפ"י מה דכתיב בפ' שלח וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עלי' החזק הוא הרפה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ופי' רש"י סימן מסר להם אם בפרזים הם יושבים חזקים הם שסומכים על גבורתם. ואם בערים בצורות הם יושבים חלשים הם ותמהו כל הקדמונים בזה דא"כ הסימנים והאותות אשר מסר להם משה לא הי' אמיתיים ח"ו. שהרי בערים בצורות הי יושבים ועכ"ז העידו כי עז העם היושב בארץ. ופירש דאפשר לומר מה שצוה מרע"ה שיחקרו על העם היושב על הארץ היינו על העם הנולדים שם מלידה ומבטן ומהריון אם חזקים המה וגבורים, אז גם בנ"י אשר יוולדו להם בהיותם שמה יהיו חזקים ובריאים וכן אם הארץ מגדלת אוכלסין אז גם בנ"י כן ירבו וכן יפרצו. וא"כ זאת הבחינה אשר צוה אותם משה להבחין לא באנשי המלחמה שהרי אפשר יהיו אנשי המלחמה גבורים ועכ"ז הארץ עצמה מגדלת חלשים והיינו שיוכל להיות שאנשי המלחמה המה מקובצים ממדינות אחרות.. אמנם עיקר הכוונ' הי' לשום לב בילידי הארץ ובסגולתה והסימנים היו אם בפרזות הם יושבים אז בלי ספק חקר מיסד העיירות בטוב הארץ מה הוא וידע כי הנולדים שמה גבורים המה. ולא יפחדו מקול מלחמה. ואם בערים בצורות המה יושבים אז בל"ס ידע המיסד העיירות כי הבנים אשר יולדו נרפים הם נרפים ע"כ בנה בצורות למגן ומחסה. וזהו שמרע"ה אמר וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה. והמרגלים אמרו אפס כי עז העם היושב בארץ. ולא אמרו היושב עליה. כי מלת עליה רומזת על העם הנולדים שמה מטבע סגולתה. ונמצא כי המרגלים אמרו שמצאו בזאת הארץ תרתי לריעותא. (א') כי עז העם היושב בארץ ר"ל העם המקובץ שם המה מארצות אחרות נתקבצו והמה עזים וגבורים וקשה לנצחם (בי) כי הערים בצורות גדולות מאוד. וזה יורה כי טבעה לגדל חלשים. וזהו שפירשו עוד אח"כ ביותר ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ור"ל יושביה אשר נתגדלו עליה מטבעה המה חלשים ורפוים. ואנשי מדות אשר ראינו שם המה מתגוררים בתוכה ואינם מהנולדים שמה:

ועפי"ז יתפרש שפיר הפסוק הנ"ל דהנה נודע דהאדם יש ג' נפשות היינו נפש רוח נשמה נפש היי הנפש הצומחת דבכל צומח נמצא נפש הצומחת. ורוח היינו הה' חושים כמו בכל בעל חי והנשמה היינו הנפש המשכלת שנתוסף בהאיש המדבר. והנה הש"י ברא חומר השמיימי וגם חומר הארציי ובכל אחד מהם שיתף כח אחר אשר יכרית וינגד לעומתו כי השמש שואף וזורח אל המזרח ולעומתם העיר הש"י את הגלגל היומי ויכריח את התקועים בו להיותם נסוגים אחור ממזרח שמש עד מבואו. לצד מערבי. היפך תנועתם. והוא אמרו בורא השמים ונוטיהם ר"ל הגלגל היומי הנוטה אותם ומכריח אותם אל מקום תנועתם. רוקע הארץ וצאצאיה ר"ל צאצאי הארץ דהצמחים מתנועעים היפך טבע הארץ כי מטבעה להיותה שואפת אל עצמה כל הדברים הגסים מטה מטה. וצאצאיה המה עולים מעלה מעלה. כמו כן העם הזה התנועה הגופניות הוא היורדת למטה לארץ. והתנועה הנפשיות היא עולה אל אשר היתה שם בתחלה וההבדל ביניהם הוא דהמכריחים אשר בשמים ובארץ המה נשארים בטבעם ולא ישנו את תפקידם מעולם. אמנם האדם הוא בחירי אל כל אשר יחפוץ יטנו. וזהו שאמר אף כי בראתי שמים ונוטיהם והארץ וצאצאיה אשר יש בהם תנועות הפכיות עכ"ז איני בוחר בהם זולת באדם אשר יש לו בחירה וז"ש נותן נשמה לעם עליה ר"ל לעמי הארץ הנוטים יותר אל הגופניות נתן הנשמה להטותה לדרך טובה אך לאנשי עליה ואנשי מעלה היודעים שהמה אינם תושבים רק גרים בארץ ועליהם יומלץ הולכים בה כלומר מתגוררים דרך גירות וארעי להם נתן רוח. וז"ש ורוח להולכים בה. דלולא זאת אשר ישתוקקו מעט להנות הי' נפשם יצאה מגודל דביקותם בהש"י. וזהו שדרשו רז"ל להולכים בה ההולך ד' אמות בא"י מוחלין לו כל עונותיו דזהו לרמז דקאי לאותן האנשים המשתוקקים רק לדברים רוחניים ושיהי' נמחל להם כל העונות להם נתן הקב"ה הרוח והבן:

ועפי"ז נבוא לביאור פסוקי תהלים הנ"ל ונקדים עוד דהנה נודע עוד דמעלת מרע"ה הי' דנזדכך חומרו ממש כמו הנפש. ומבואר בהרמב"ם במורה נבוכים שהי' צריך הקב"ה לברוא גשם חמישי לקברו כי א"א לטמון אש בעפר. ועוד מבואר דשאר הנביאים היו צריכין להתבודד ולפרוש בזמן שדיבר ד' עמהם. והיו חלשים. לא כן משה פנים בפנים דיבר ד' עמו. וזהו כוונת המדרש בפ' שמות וז"ל ויאמר משה משה אתה מוצא בא"א נאמר אברהם אברהם יש בו פסיק. יעקב יעקב יש בו פסיק. שמואל שמואל יש בו פסיק עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל עם משה לא הפסיק כל ימיו. ולפי הנ"ל י"ל דהכוונ' הוא דבכולם הי' מפסיק חומרם לנפשם זולת משה שלא הי' בו שום הפרש בין גופו לנפשו ולפיכך לא הפסיק נבואתו כל ימיו:

ועוד מצינו שנפלא אהבת הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה וקראו זרע אברהם אוהבי יען לימד דעת את העם וקירבם לעבודתו כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. וזהו שאמר לו הקב"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' ופירשו המפורשים דר"ל יען כי מצינו אצל חנוך שהתהלך את אלקים והתבודד עצמו מחברת בני אדם ונתעלה כאחד ממלאכי מעל' ולקח אותו אלהים בחייו. אך מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף עוד מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה וזהו הרמז נמי באברהם וילך ד' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו ור"ל דהשתדל את עצמו לעשות נפשות ותיכף כאשר הלך ד' ממנו שב למקומו להתחבר א"ע עם בני אדם. וגם באהרן הכהן מצינו אף שהי' מהכהנים הנגשים אל ד' בעת עבד עבודתו והי' בדביקות גדול מ"מ תמיד הי' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והי' אוהב שלום ורודף שלום. ובזה פירש הגאון בעל הח"ס בהקדמתו לשו"ת ח"ס חיו"ד דזהו נרמז בתור' גבי אהרן הכהן והרים את הדשן ושמו אצל המזבח ור"ל אף לפחותי עם שהיו בערך השלמים כמו הדשן בערך העולה שהוא קודש לד' וע"י התחברותו עם אנשים בנקל יכול להעלות הנפשות הפחותות ושמו אצל המזבח מוקטר מוגש לד' והבן.

ועפי"ז נבוא לביאור הפסוקים הנ"ל הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ור"ל אף שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש צריך להשגיח שיהי' שלום ואחוה ביניהם ולא יהי' ניגוד ומחלוקת ביניהם ועי"ז יוכל לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה דאם יכניע את החומר לגמרי אזי לא יוכל להתקרב לבני אדם ואם יכניע את הנשמה והגוף יתגבר על הרוחני אז לא יוכל לקרבן לתור' האנשים אשר יתחברו אתו ואדרבה עוד יוסיפו סרה. וזה שאמר אח"כ כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ור"ל כמו אהרן הכהן אף שבודאי חומרו הי' נזדכך מאוד והי' נגש אל ד' בעת עבודה בדביקות גדול מ"מ הי' השמן יורד על פי מדותיו שמדתו הי' לקרב את הבריות ולקרבן לתור' כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם ור"ל כפירוש האלשה"ק דנודע דאצל הרשעים התאוות הגופניות שנהנים למלאות תאוותם יורדים לשאול תחתית. ועליהם נאמר וישמן ישורן ויבעט. ואצל הצדיקים הוא להיפך אפי' בזה שנהנים מתאוות עוה"ז המה משלימים את נפשם וזהו פירוש הפסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח בד' חסד יסובבנו ור"ל דכל תאוות עוה"ז המה מכאובים לרשע אבל הבוטחים בד' ומקיימים בכל דרכיך דעהו אפי' בזה שנהנים מעוה"ז ע"כ חסד יסובבנו. ולזה הביא המשל כמו טל חרמון שמתרגם טורי תלגא. וזהו הרים שמכוסים תמיד בשלגים והטל היורד עליהם אינו מפריח כלל אמנם הטל היורד על הררי ציון מפריח ועושה פרי. וזהו שמסיים דהגוף עם הנפש התחברותם הוא טוב ונעים לצדיקים וע"י מה שהגוף נהנה תתחזק ומתעלה הנפש ואף שגבי הרשעים על ידי שאוכלים מעדנים לתאוות נפשם יורדים לשאול תחתית אבל גבי צדיקים הוא להיפך. והוא כמו טל חרמון היורד על הררי ציון כי שם צוה ד' את הברכה והבן:

ונמצא דכל תפלת היראים והחרדים לדבר ה' אף שמבקשי' צורכי הגופניות כוונתם רצוי' לשמים דבזה יוכלו להשלים את נפשם. וזהו הרמז בגמרא שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו ור"ל שנכנס בתחיל' להתפלל על שתי בחינו' לנפש וגם לגוף. וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חבירו ויצא. היינו שלא כוון בתפלתו אח"כ רק לצורכי הגופניו' לבד טורפין לו תפלתו בפניו. וכן נמי זהו שאמרו בירושלמי ר"י שבק סנדלו מבחוץ ואזיל לבי כנישתא. ר"ל דלצורכי הגוף שבק מבחוץ ועיקר תפלתו הי' צורכי הנפש. וזהו נמי הרמז בגמרא שלא יכנוס באבק שע"ג רגליו. ועפי"ז נבוא לביאור המדרש הנצב בראש האמיר וירא אלקים וגו' והנה טוב מאוד ארשב"ל הנה טוב מאוד זו מלכות שמים והנה טוב מאוד זו מלכות הארץ וכו'. ר"ל שניהם מלכות שמים ומלכות הארץ היינו צורכי הנפש והגוף המה טובים מאוד ואח"כ אמר וכי מלכות הארץ טוב מאוד ר"ל דאיך שייך לומר דטוב להשביע את הגוף ע"ז אמר שהוא תובעת דקיון של בריות. ר"ל שצריך שיתחברו וישתתפו אצל הבריות שני הכחות כח החיונית וגם השכלות והבן:

ובזה סיימתי לפרש המסורה דאיתא במסורה וזה תוארה וא"ו פסוקים קלו חסר וא"ו בנביאים וכתובים. ואלו הן (א') שמעו שמוע ברוגז קלו (איוב ל"ז). (ב') וירעם בשמים ה' ועליון יתן קלו (תהלים י"ח). (ג') היום אם בקלו תשמעו (תהלים צ"א). (ד') צדיק אתה ה' וגו' ולא שמענו בקלו (דניאל ט'). (ה') וישא שאול קלו ויבך (שמואל א' כ"ד) (ו') הקלך זה בני דוד (שם שמואל א') והכוונה הוא דכנסת ישראל שאלו למה כ"כ שנים שמענו ברוגז קולו. וע"ז תמהו מדוע אנחנו זה זמן רב בגלות המר הזה. ובא התשובה וירעם בשמים ה' ועליון יתן קלו. היום אם בקולו תשמעו ר"ל דהשי"ת חפץ לגאול אתכם רק באופן אם בקולו תשמעו. ע"ז השיבו ישראל ומצדיקים עליהם את הדין צדיק וגו' ולא שמענו בקלו. וישא שאול את קלו ויבך ר"ל עכ"ז הרי אנו מתפללים ובוכים זה כמה מאות שנים ולמה אין אנו נענים הלא ברית כרותה דתפלת רבים אינו חוזרת ריקם. ובא התשובה הקלך זה בני דוד ר"ל הכי אתם מבקשים באמת על בני דוד הוא המלך המשיח הלא עיקר תפלתכם היא על חייכם ואורך ימיכם ועל כל צורכי עוה"ז. ונסיים בברכה ימהר ויחיש לגאלנו ויבא משיח צדקנו וישמח לבנו בקבוץ נפוצותינו במהרה בימינו אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה