אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש טו לשבת תשובה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש טו לשבת תשובה

דרוש יד לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ז לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א:

הנה ישעי' הנביא אמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב (ישעי' נ"ח) ודקדקו המפורשים (א) האזהרה אל תחשוך מיותר הוא דמהיכא תיתי ירצה הנביא לחשוך עצמו מלומר תוכחה. (ב) מהו הדמיון כשופר הרם קולך. (ג) להבין הלשון ואותי יום יום ידרשון. דאיזה חטא ועון נמצא בזה במה שדורשין את ה' יום יום:

ובטרם כל שיח אקדים מה שפירשו המפורשים הפסוק שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו (משלי ח'). דהכוונ' היא דמקודם ראוי. להאדם להקדים שישלים את נפשו בשלימות המדות ואח"כ יחכם בחכמת אלהית. וז"ש שמעו מוסר שהיא שלימות המדות והמעשה זה יהי' תחלה ואח"כ וחכמו היא חכמת אלהית. ואל תפרעו. ר"ל לא תשנה את הסדר לעשות למפרע שתרצה לחקור מקודם בחכמת אלקית כי היא לא תצלח. ועפי"ז פירש העקידה בפ' אחרי (שער ס"ג) הפסוק הנ"ל וז"ל שמעתי מי שמפרש שהנביא הי' מוכיחם על מה שהי' חוקרים ודורשים בדברים במהות האל יתעלה ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה וגו' ר"ל כגוי אשר קדם להם שלימות המעשה לעשות צדקה ומשפט. והי' גוער בהם ואמר ישאלוני תחלה משפטי צדק ואח"כ קרבת אלהים יחפצון לדעת מה הוא ואיך יתכנו דבריו. וכתב העקידה ע"ז שהוא פירוש נחמד אך סיים וז"ל שהעיקר הוא אומר ואחר קרבת אלקים יחפצון חסר מן הכתוב. דלא כתוב בהפסוק תיבת ואחר. ופירש עוד שם שהתלונה היתה שהם הי' מתלוננים תמיד ממנו יתעלה לומר שמגיע אליהם ממנו כמעשה הרשעי' ולזה הי' מתפרשים בדעת דרכיו ומנהגו בענין השגחתו לפי שזה לא יתכן כי אם לאנשים הנודעים כצדיקים גמורים ולא נודע להם עון אשר חטא לזה אמר כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב. כן ישאלוני משפטי צדק לומר למה מצאתנו כל זאת. ולא עוד אלא שיחפצו להקריב אותי אל האלהים לדין אם עשיתי כדין אם לא. ומה היא תלונתם למה צמנו ולא ראית ענינו נפשינו ולא תדע ע"כ:

והנה מ"ש כשופר הרם קולך יש לפרש ע"פ מ"ש רז"ל והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעש' להם כזדונות ולבית יעקב אלו ע"ה שזדונות נעשה להם כשגגות ונמצא שצוה השי"ת אותו להוכיח במקהלות עם כל הכתות וראיתי להגאון המפורסם מוהרי"א ממודינא זצ"ל בספרו מדבר יהודה בדרוש ראשון שכתב כי במקהלות עם נכון הדבר לשום אנוש מלתו בדרושים קלים וערבים לשומעיהם וגם להביע חדות מני קדם מצפוני תורה ושכיות חמדה. וזכר לדבר מאשר צוה ה' את משה עשה לך שתי חצוצרות כסף וגו' ואולי רמז באלו כי חצוצרות פיהם של דוברי תורה ראוי שתהיינה שתים אם באחת יתקעו ונועדו אליך ראשי אלפי ישראל ותקעתם תרועה וגו'. כי התרועה ושברי קולות הדקים הם מצפוני התורה וסודותיה לא ימסרו אלא לועד נשיאי העדה אנשי שם וסיים ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו. להודיע כי בפרסום עם רב אשר בו הדיוטות ג"כ ראוי לנהוג תקיעה פשוטה אמרים נכוחים וברורים לכל ע"כ. וזהו שאמר כשופר הרם קולך דמה השופר נמצא בו קולות משונות תקיע' ושברים ותרועה באופן זה יהי' תוכחתך והגד לעמי וגו' ר"ל לכל אחד כפי ערכו כן יהי' הדבור שלך והבן:

ועוד אפשר לפרש הלשון כשופר. עפ"י מה ששמעתי בילדותי אומרים בשם הגאון החסיד המפורסם מוה' שמעלקי זצ"ל האבד"ק ניקלשפורג שפירש מה דכתיב גבי אלישע והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב' ג') ודייק הגאון הנ"ל שזהו לשון כפול כנגן המנגן. והי' די שיאמר והי' כנגנו וגו' ופירש דהענין הוא שע"י השמח' הי' נתעורר עליו רוה"ק וכדמסיים הפסוק ותהי עליו יד ה'. ובודאי שהי' צריך אותו השמחה שלא יהי' מעורב בה שום מחשבה זרה כ"א מחשבת גבוה לבד והנה הכלי בודאי אין בה שום מחשב' זרה כ"א מוציא הכלי למעשהו. וזהו שדייק והי' כנגן כדמיון הכלי שאין בו שום מחשבה זרה כעין זה כח המנגן שאין בו שום מחשבת פיגול רק מחשבת גבוה לבד שתשרה עליו רוח הקודש אז ותהי עליו יד ה' ודפח"ח:

והנה כמו כן המוכיח בשער בת רבים אם אין בו שום שמץ גאוה וגבהות רק כוונתו רצויה לשמים אז בודאי דבריו נכנסים ללב ודבריו יכו שורש בלב השומעים וז"ש קרא בגרון אל תחשוך ור"ל אל תירא שלא יקובלו דבריך וישומו לאל מלתך. כשופר הרם קולך. ר"ל כעצם השופר שאין בו שום מחשבה כלל כן יהיו דבריך בלי שום מחשבה זרה רק כוונתך יהי' רצוי' להשיב רבים מעון אזי בטח דבריך יעשו רושם למטה ופרי למעל' ותהי' בכלל מזכה את הרבים. ועפי"ז יבואר מ"ש אח"ז ואותי יום יום ידרשון והוא בהקדם מה דאיתא במס' ביצה (דף ט"ז) תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו הי' לש"ש שנאמר ברוך ה' יום יום ע"כ. ודקדקו המפורשים בזה דמה רבותא דב"ש דאכל כל ימיו לכבוד שבת ועוד למה לא נהג הלל כשמאי ועוד מהו הלשון הלל מדה אחרת היתה בו דמשמע בשביל מדה אחרת שהיתה בו לא נהג כב"ש. והנה ראיתי בס' יד אבי שלום בפ' תצא שפירש עפ"י מה דאיתא במדרשים שחלקו יעקב ועשו העולמו' ויעקב לקח העוה"ב ואין לו רשות ליהנות מעוה"ז בימות החול יותר מכדי צורך קיום הנפש. ולכן אכל שמאי כל ימיו לכבוד שבת שהוא מעין עוה"ב כמ"ש חז"ל שבת א' מששים בעוה"ב ובשבת הותר בכל מעדנים שהוא דוגמת עוה"ב וכיון דהכין לסעודת שבת שהיא מעין עוה"ב לא נהנה מחלקו של עשו אבל הלל מדה אחרת היתה בו ופירש עפ"מ דאיתא בספר נחלת בנימין דמפרש הא דאמר עשו ליעקב אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ואחז"ל אם יתגיירו מן עמי תחת כנפי השכינ' תקבלם דכיון שראה פשו שגם ליעקב יש עוה"ז יותר מצורך חיותי' אמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי מי התיר לך הון רב כזה ורצה לבטל כל החלוק' והמכיר' ולבסוף נתרצה לו שיקבל יעקב גרים מבני עשו ויהי' לבניו חלק בעוה"ב וזהו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי ונודע ששמאי לא רצה לקבל גרים ודחפן באמת הבנין והלל מדתו הי' שיקבל גרים כדאמרינן שם במס' שבת (דף ל"א) וזהו שאמרו חז"ל הלל מדה אחרת היתה בו ר"ל שקיבל גרים ולכן הותר בהנאת עוה"ז מחלקו של עשו ולכן הי' אומר ברוך ה' יום יום ר"ל בשני הימים בעוה"ז ובעוה"ב ולא הוצרך לאכול דוקא לסעודת שבת כשמאי שע"י הגרים הותר לו גם הנאת עוה"ז ע"כ. וז"ש כאן אם כוונת המוכיח יהי' לש"ש אזי בודאי יהי' בכלל מזכה את הרבים ורבים ישובו מעון ויזכו לשני עולמות וז"ש ואותי יום יום ידרשון שיבואו למדה זו שיזכו ליהנות מעוה"ז ומעוה"ב. וכ"ת הלא כבר חלקו יעקב ועשו ויעקב לקח לו עוה"ב ואין לו רשות להנות מעוה"ז רק ההכרחיות לזה סיים ואמר כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק ר"ל בתחל' הי' גוי אשר צדקה עשה אבל משפט אלקיו לא עזב ר"ל שהי' עובדי ע"ז אבל אח"כ ישאלוני משפטי צדק. וקרבת אלקים יחפצון היינו שיבואו לכנוס תחת כנפי השכינה ואתם תקבלו אותן הגרים ובשביל זה יהי' מותר לכם גם הנאת עוה"ז והבן:

אמנם בגמרא (חגיגה דף ה') דרשו על הך פסוקים ואותי יום יום ידרשון. והכי איתא התם רב אידי ברי' דר"י הוי רגיל ואזיל תלתא ירחא באורחא:

וחד יומא בבי רב והוי קרי לי' רבנן בר בי רב דחד יומא. חלש דעתי' נפק ר"י לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון וכי ביום דורשין ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתור' אפי' יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. ורש"י פי' דהאי תנא הוי לי' מהלך ג' חדשים מביתו לבית רבו והי' נוסע מביתו אחר הפסח והלך ג' חדשים ולמד יום אחד וחזר לביתו על החג ג"כ בג' חדשים. והרגישו המפרשים שם דלכאור' אינו מובן דאם אדם עוסק בתורה יום אחד בשנה יחשב כאלו עסק כל השנה בתור'. וגם הלשון יום יום ידרשון מורה על תמידית כדכתיב ברוך ד' יום יום. ויהי כדברה אל יוסף יום יום. והנה לבאר זה נקדים מאמר הש"ס בברכות בפ' תפלת השחר כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עוה"ב. אמר להם הזהרו בכבוד חבירכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי חכמים. וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי עוה"ב. לכאור' ק' וכי התלמידים בעצמם לא ידעו מה דכתיב בתור' והי' עקב תשמעון וגו' דבשביל שמקיימים התורה והמצות זוכים לחיי עוה"ב ומפירותיהן אוכלין בעוה"ז. ופירש הבינה לעתים (דרוש י"ב) באריכות דהכונה היא דלכאורה כל התחנות והבקשות שאנו בוכים ומתפללים בפרט בימים הנוראים העיקר היא רק שאלת החיים הגשמיים. והיא באמת דבר פחות ונקלה ולאפס ותוהו נחשב. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה מי האיש החפץ חיים וגו' לראות טוב נצור וגו'. ור"ל מי האיש אשר יכונה בשם איש אשר כוונתו בשאלת החיים באהבת הימים לראות טוב היינו לאכול ולשתות ודאי איש כזה נבזה ונמאס הוא. אבל העיקר היא סור מרע ועשה טוב. ונודע ג"כ מ"ש הרמב"ם באגרת הרמב"ם לבנו בזה הלשון ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל והנבזה אין לו מנוחה בו ואשרי למי שחתמו לו ימיו מהרה בלא טרדות הנפש. אמנם מה שאנו מתפללין על החיים בכל התפלות העיקר היא הכונה על חיים הנצחיים לזכות לחיי עוה"ב. וזהו כוונת התפל' זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו וכו' דלכאור' היא כפל לשון וגם בתחלה אמר מלך חפץ בחיים ואח"כ אמר וכתבנו בספר החיים ופירשו דהכונ' היא דהנה נודע דאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים וכו' שאמר יחזקאל החפץ אחפוץ במות הרשע וגו'. והיינו שהקב"ה חפץ שהרשעים יחזרו בתשובה ושיזכו לחיים הנצחיים שזהו חפצו של הש"י להטיב לבריותיו ולכך אנו מתפללים תחלה זכרנו לחיים היינו חיי עוה"ב. מלך חפץ בחיים ר"ל כי ידענו כי אתה חפץ שכלם יחזרו בתשוב' ושנזכה לחיים הנצחיים. ואח"ז אנו מבקשים וכתבנו בספר החיים ר"ל אחרי שספרי החיים והמתים פתוחים לפניך אנו מבקשים שנשאר עוד בחיים. אבל אין כוונתינו לרדוף אחר תאוות ואחרי התענוגים רק למענך אלקים חיים בכדי שנוכל לעבוד עבודת הקודש:

והנה נודע דהצדיקים והשרידים אשר ד' קורא עליהם אפי' בהתענוגים בעוה"ז כונתם רצוי' לשמים ובהיותם בעוה"ז זוכים בעוה"ב ובזה פירש הבל"ע בדרוש הנ"ל הפ' הללו את שם ד' הללו עבדי ד' שעומדים בבית ד' בחצרות בית אלקינו דקשה אם הם שני מקומות כאשר הם באמת בית ד' וגם חצרות הבית. א"כ הי' לו לומר ובחצרות בית אלקינו. ופי' דהנה נודע כי עוה"ב היא הבית האמיתי הנקבע לבית דירה. והעוה"ז היא כחצר החיצון וכמו שאמרו רז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. ע"כ אמר הללו עבדי ד' שעבדי ד' וחושבי שמו יהללוהו תמיד שהם עומדים בבית ד' ר"ל בית הפנימי היא העוה"ב בהיותם בחצרות בית אלקינו שבעוד היותם בעוה"ז ע"י שמתענגים במושכלות הידיעות ומקיימים בכל דרכיך דעהו בכל דבר ובזה המה עומדים בבית ובחצר ברגע אחד. והנה איתא במס' תמיד דאלכסנדר מוקדן שאל לזקני נגב מה יעביד אנוש ויחיה אמרו לו ימית א"ע ופירש המהרש"א שם כי המעשה אשר יעשה האדם וחי בהם חיי הנפש היא שימית א"ע בעוה"ז בתענוגי חיי הגוף. וע"ד שאמרו רז"ל אדם כי ימות באוהל אין התור' מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. אמנם זו התשוב' אינו לכללות בני האדם וכמ"ש רז"ל הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. ע"כ באו התלמידים לר"א כשחלה ונכנסו לבקרו שישית עצות בנפשותם שיוכלו לחיות חיי הגוף ושלא יהי' סותר את חיי הנפש ושיהי' הכנה ללכת לעוה"ב. וזהו שאמרו כפל למדינו אורחות חיים ונזכה בהן ר"ל שנזכה באותן השנים בעסקי עוה"ז לחיי עוה"ב. ובזה פי' המפורשים הפ' בתהלים כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והי' כעץ שתול וגו' דקשה הכפל לשון בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה ופירשו דהכונ' היא כי האדם הוא מורכב מגוף ונפש וא"א לו בלתי התעסקו בהבלי עוה"ז והנה מצינו הלשון רצון וחפץ המה שמות נרדפים וחפץ היינו התכלית ורצון היא ההכנ' לבוא לחפצו כי תורת ד' הוא תשוקת המלאכים שנתאוו לה לזה יהי' כל חפצו ובתורתו היינו תורת האדם היינו המצות אשר יעש' האדם וחי בהם חיי האנושי יהגה יומם ולילה שהרי בכל ענין יהי' כוונתו לשמים. וזהו שאמר אח"כ והי' כפץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו' וכל אשר יעשה יצליח. ור"ל כמו בכפרי העץ העיקר היא הפרי אשר פריו יתן בעתו ועכ"ז ועליהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח גם העלים וכל האביונות והקפריסין הכל יצליחו לבעליהם לפי שהם הכנה לפרי כמו כן כל אדם גם חלק המעש' והעסק בהמו"מ שהיא רק הכנה לעבודת ד' ג"כ לא יבול וכל אשר יעש' יצליח. דכ"ז יחשב לפני השי"ת כעוסק בתור' ובמצות. ובזה יתפרש נמי מה שאמר דוד המלך בתהלים (פ"ג) ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ וגו' והכונ' דהנ' נודע דכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו. וגם נודע מה שאמרו רז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין וכן נודע שהנשמ' שהיא חלק אלקי ממעל תשתוקק תמיד לרוחניות והגוף לגופניות. וזהו שאמר דוד ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני שהיית בעוזרי בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני ר"ל בין ע"י עצת התור' ובין ע"י הנשמ' שנקראת כבוד תנחני שאנצל מהיצה"ר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ ר"ל הנשמ' אינ' רוצה לבא לזה העולם השפל מפחד פן יבולע לה בשותפות עם הגוף כלה שארי ולבבי וגו' ר"ל הנשמה אחרי שכבר ניתנה אל הגוף כל חפצה היא שגם שאר' הוא הבשר ולבבי שהיא היצה"ר יתאוו כמו כלתה לתשועתך נפשי הבשר והיצר יתאוו לצור לבבי וחלקי אלקים לעולם שגם הגוף יסכים להנשמ' שתעש' כל תאוות הגופניות לש"ש כי הנה רחקיך יאבדו ר"ל הנשמ' אומרת להגוף ידעתי כי הנה רחקיך כל המרחקים אותך מכל וכל יאבדו ולא יוכלו להתקיים כי הנשמ' בלי גוף אין לה קיום והעמד' בעולם. ואני קרבת אלקים לי טוב שתי בד' וגו' ר"ל אני רוצ' שהגוף יהי' לו קורב' עם הנשמ' שהיא חלק אלקי שתי בד' מחסי ר"ל קיימתי בכל דרכיך דעהו לספר כל מלאכותיך כלומר אף שהלכתי בכל עסקי העוה"ז עכ"ז אוכל לספרם ויהיו נחשבים כאלו עסקתי בתור' ובמצות. והנ' נודע שהאדם נברא עולם קטן והטעם דנקרא כן פי' העקיד' (דרוש כ"ב) דהנ' העולם נברא בשני המאורות המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה וכן בהאדם האור השכל והנשמ' נדמה לאור השמש המאור הגדול. והכח החיוני ר"ל הכח הבהמיי המתעורר לגופנייס נדמה להמאור הקטן לממשלת הלילה היינו לצורכי העולם השפל והית' הכוונ' להיות המאורות הללו משמשין כ"א לעבודתו אמנם כאשר ישתדל האדם להחזיק המאור הקטן כל עוד שהוא הולך ואור יכבה ויחלש המאור הגדול וההיפך בהתחזק אור השכל יחלוש המאור הקטן. ולכן נאמר בהצדיקים בעת זקנתם ביצחק ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות ועיני ישראל כבדו מזוקן שלפי שהתחזק לעת זקנתם האור השכל לכן נחלש כח החיוני ורק במשה רבינו ע"ה נאמר לא כהתה עינו ולא נס לחו כי הוא לבדו זכה שיזדכך חמרו לגמרי והצדיקים לעת פטירתם מזה העולם שמחים לקראת אור הבהיר ולא יחושו לכיבוי אור הקטן כמו שלא יחוש העולם לכיבוי הירח בצאת השמש על הארץ וכמ"ש ותשחק ליום אחרון וע"ז אמר המשורר נפשי לד' משומרים לבוקר שהיא העולם הבא. ובזה פי' האפיקי יהודה בחלק ב' הפ' בשה"ש הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים וגו'. ופירש דהנה ידענו כי שם צהרים היא גדר לשתוף שני מיני אור את המאור הגדול השמשי ואת המאור הקטן הירחיי וזה נקרא אמצע היום צהרים על שם שני מיני הצוהר והזהרורות וכוונת המבקש והשואל מהש"י יודיע אותו אנה ירעה ואנה ירביץ בצהרים ירצ' בעת ישתתפו אצלו שני הכחות והם החיונית גם השכלית ואז היא באמצע ימיו וכל אחת מבקשת תפקידה יעזרהו על דבר כבוד שמו לאור באור פני חיים ואור אשם לא תכבה אחת מהנה אשה רעותה לא תפקוד ולא תחסר. וזהו פירוש מאמר הש"ס הנ"ל וכי ביום דורשין ולא בליל' אלא כל העוסק בתור' אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנ' והכונ' לפי שהנביא חשש וחדל לומר להם תוכח' כי אמרו אליו ית' עמך ישראל צריכין פרנס' וכל עמל אדם לפיהו ולחם לפי הטף ותורתו מתי נעשית עד שאוכיח אותם על ביטול תורה ועבודה. לזאת ענהו השי"ת קרא בגרון אל תחשוך וגו' והגד לעמי פשעם וגו' ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כלומר אינני בא בטרוניא עם הבריות לאמר לכולם שיתעסקו במעש' מרכבה ומעשה בראשית יום יום. אמנם ארצה מידם כי בעסקם במו"מ יהי' זה העסק להם הכנה אל עיקר חפצם התכליתי והוא דעת דרכי יחפצון וכדכתיב כי אם בתורת ה' חפצו. וזהו אומרו ואותי יום יום ידרשון וגו' כגוי אשר צדק' עשה ומשפט אלקיו לא עזב. ירצ' יש במציאות אצלי הדריש' אותי בכל יום כאלו זה האדם צדק' עשה יום ביום ומעולם לא עזב משפט במה שבעת עסקו במרכולתו וצורך פרנסתו יהי' בתורת ד' חפצו וכההיא בר בי רב דהוי מהלך תלתא ירחי באורחא ופירש המהרש"א דהתלתא ירחי באורחא היינו לעסק פרנסת ביתו וחד יומא בי רב אך לפי שהי' חפצו הפנימי תורת ד' חפצו מעל' עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה והבן

ועתה נבוא

לדבר הלכה

בסוגיא דעתי ואפי' בשבת

יומא דף ס"ו סוף ע"א ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהי' מזומן עתי ואפילו בשבת וכו' עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא אמר ר"ש לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו וכו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצא' לשבת ואין עו"ה ליוה"כ שאלו את ר"א חולה מהו שירכיבהו על כתיפו אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה:

שם בתוס' ד"ה אמר רפרם וז"ל אמרי' בפרק אמרו לו דרפרם בדותא הוא דפריך עליו ודלמא שאני שעיר דהכשירו ביוה"כ בכך אלא דרפרם בדותא הוא. וכן בכריתות דף (י"ד ע"א) בתוס' ד"ה אלא הניחו זה בקושיא וסיימו שם שד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר עי"ש. הנה לענין הלכ' קי"ל בש"ע ה' יוה"כ סי' תרמ"א דיש איסור הוצא' ביוה"כ וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ודלא כרפרם אמנם דעת רש"י הביא הב"ח בסי' הנ"ל דמשמע דס"ל להלכ' כרפרם דבמס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) איתא שם הך מתני' דיש אוכל אכיל' אחת וכו' ר"מ אומר אם הית' שבת והוציא' בפיו. ופי' רש"י קסבר אין עו"ה ליוה"כ והיא מימרא דרפרם שם בכריתות על ר"מ והש"ס מדחה התם. וכן במס' סוטה (דף מ"א) איתא שם דבכל יוה"כ כל העם הביאו ס"ת מביתם לבהמ"ק לקרות בו ופי' רש"י לחד לישנא דקסברי אין עירוב והוצא' ליוה"כ והיא כרפרם. ותמה הב"ח למה פסק רש"י כרפרם הלא בפירוש אמרינן בכריתות דרפרם בדותא היא והניח דברי רש"י בצ"ע. ואשר אנכי אחזה ליישב אקדים עוד מה שתמהו כל הראשונים על רש"י שהרי הרי"ף בפ"ק דביצה הביא ראי' מוכרחת דלית הלכתא כרפרם מההיא דעירובין (דף ל') גבי פלוגתא דב"ש וב"ה לענין אי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ואיתא התם אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אע"פ שיוה"כ אסור לאכול ואמרו לו ב"ש לב"ה התם איכא סעודה הראוי' מבע"י. א"כ ש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דמערבין לגדול ביוה"כ ע"ת ועירובי חצירות ומוכח מזה בפירוש דלית הלכתא כרפרם וא"כ תקשה לשיטת רש"י שפסק כרפרם דהרי מהך דמערבין לגדול ביוה"כ מוכח דלית הלכתא כרפרם ויש איסור הוצאה כמו בשבת:

ונלפע"ד ליישב דהרי"ף ורש"י לשיטתייהו אזלי דלשיטת רש"י ליכא ראי' מהא דמערבין לגדול ביוה"כ. ועפי"ז יתיישב נמי מה שהקש' הב"י על הרי"ף דמה ראי' מייתי הרי"ף דלמא מערבין לגדול ביוה"כ מיירי בתחומין ומנ"ל עירובי חצירות. ונקדים קושית הריטב"א על הא דאמרו ב"ש וב"ה התם איכא סעוד' הראוי' מבע"י וע"כ היינו דס"ל לב"ש סוף היום קונה עירוב והיינו תחלת ביה"ש והרי קיי"ל תוס' יוה"כ דאורייתא א"כ איך קונה העירוב בה"ש. וראיתי להגאון מוה' מנחם בן הגאון מוהר"ם א"ש ז"ל הנספחים לס' אמרי בינה בחידושיו למס' ביצה שהאריך ליישב קושית הריטב"א הנ"ל עפי"מ שכ' הר"ן בביצה ריש פ' המביא דלדעת הסוברין דסד"א הוי ד"ת בודאי התוס' יוה"כ צריך להוסיף קודם בה"ש דהא בה"ש אסור מספיקא דמשמע מדברי הר"ן דלדעת הרמב"ם דס"ל דס"ד לקולא מה"ת התוס' יוה"כ הוא סוף בין השמשו' דבה"ש גופא אינו אלא מדרבנן. והנה לפי דבריו רק סוף בה"ש אסור מצד תוספת. אמנם תחלת בה"ש אינו אסור רק מדרבנן. ולפ"ז י"ל כיון דאיסור טלטול החצירות היא רק מדרבנן וגם בעת קניית הערוב אינו אסור לאכול רק מדרבנן למ"ד סוף יום קונה עירוב דהיינו תחילת בה"ש וא"כ י"ל הם אמרו והם אמרו דרבנן דאסרו הטלטול בחצירות הם אמרו לערב ביה"ש דג"כ אינו אסור רק מדרבנן דלולי זה לא הי' באפשרות כלל העירוב ביוה"כ וא"כ יש לומר דבזה נחלקו ב"ש וב"ה דהנה הט"ז והאבן עוזר פליגי בה' עירוב בסי' שס"ז אם צריך העירוב להיות מונח במקום הראוי לטלו כל יום השבת או סגי אם הי' ראוי לטלו ביה"ש דדעת הט"ז דצריך להיות ראוי לטלו כל יום השבת ודעת הא"ע שם דדי אם הי' ראוי לטלו ביה"ש. ועיין בס' מטה אפרים בסי' תרי"א שהעלה דבעיוה"כ אין לעשות ע"ח רק בשבת הקודם לו וביאר הטעם באלף למטה שם דהא הטעם של העירוב הוא משום דדעתי' דאינש הוא על פתו והוי כאלו דייר התם במקום הפת ולדעת הט"ז דצריך להיות הפת מונח במקום שמוכן לאכיל' כל יום השבת ולפ"ז איך יועיל ע"ח בעיוה"כ דלא חזי לאכיל' כלל ולא שייך דעתי' אפיתא ולכך כתב דיערב בשבת קודם יוה"כ. וכיון דכבר חל העירוב ביום השבת מהני ג"כ איוה"כ שאחרי' כמו בנתמעט הפת ע"ש. ובאמת דבריו צע"ג דהא עיקר הטעם דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטנים כמו שמערבין לישראל בתרומ' ולנזיר ביין משום דחזי לאחרים. דשם לא שייך שיערבו בשבת מקודם וצ"ע] וא"כ י"ל דבזה נחלקו ב"ש וב"ה דב"ה סוברים דצריך העירוב להיות ראוי כל היום וא"כ ביו"כ דאינו ראוי כל היום וצריך ע"כ לומר משום דראוי לקטנים וא"כ גם בתרומ' וביין לנזיר מערבין דהרי ראוי לאחרים. אמנם ב"ש יכולין לסבור דאין צריך להיות ראוי רק ביה"ש וא"כ ביוה"כ מערבין משום דראוי מה"ת ביה"ש. ולזה אמרו דאיכא סעוד' הראוי' מבע"י משום דהא כבר העלו האחרונים בסי' שמ"ב לפשוט מה שנסתפק המג"א שם אם במוצ"ש נמי לא גזרו משום שבות ומחלקים בין אפוקי יומא לעיולא יומא דאפוקי יומא אסור מה"ת משום דאתחזק איסורא מבעוד יום. ובה"ש דעיולא יומא אינו אסור רק מדרבנן משום דאיתחזק היתרא ולכן שפיר השיבו ב"ש לב"ה התם איכא סעודה וכו' ור"ל כיון דמבע"י מותר לאכול והוי איתחזק היתרא ממילא גם ביה"ש רק מדרבנן ושפיר קנה עירוב בתחילת ביה"ש משא"כ לישראל בתרומ' ולנזיר ביין דאסור מה"ת. וכ"ז אתיא שפיר אי הך דמערבין לגדול ביוה"כ מיירי בעירובי חצירות א"כ י"ל דטעמא דב"ה כנ"ל. משום דבעינן ראוי כל היום לאכיל' אמנם בע"ת דלכ"ע א"צ להיות ראוי רק בה"ש א"כ מאי מייתי ראי' ב"ה ממערבין לגדול ביוה"כ דהרי כיון דא"צ להיות ראוי' רק בה"ש ואז כיון דאין אסור רק מדרבנן ומש"ה קונה העירוב. ונתיישב שפיר קושיות הב"י הנ"ל וגם קושית הריטב"א הנ"ל:

ועפ"ז נראה לי לומר דהרי"ף לשיטתי' אזיל דהנה כבר הוכיח הכפות תמרים בסוף הספר דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם דס"ד לחומרא רק מדרבנן וכן הביא שם בשם השו"ת מהרי"ק שהעלה כן בפשיטות דמסתמא אין הרמב"ם חולק על רבו הרי"ף ע"ש ומש"ה שפיר הביא ראי' מהך דמערבין לגדול ביוה"כ מיירי בע"ח ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא כדאמרן. וממילא ל"ק קושית הריטב"א הנ"ל דהא להנך פוסקים דס"ד לחומרא אינו רק מדרבנן א"כ התוס' יוה"כ אינו רק בסוף ביה"ש ובתחילת ביה"ש ראוי' הוא. רק דב"ה ס"ל דבעינן ראוי' כל היום:

אמנם רש"י נודע דס"ל כשיטת הרשב"א והר"ן דס"ד מה"ת לחומרא. ואם כן לדידי' ליכא לאוקמי פלוגתא דב"ש וב"ה בזה דב"ש ס"ל דביה"ש אינו אלא מדרבנן ומש"ה קונה העירוב ביוה"כ ולב"ה עיקר הטעם דמביאין ראי' ממערבין לגדול ביוה"כ משום דבעינן ראוי' כל היום דיהי' מוכח מזה עכ"פ דתרווייהו ס"ל דס"ד מה"ת לקולא ולשיטת רש"י ליכא למימר הכי דהא קיי"ל דס"ד לחומרא מה"ת. וע"כ צריך לתרץ קושי' הריטב"א הנ"ל כמו שתירץ הריטב"א בעצמו שם דלמ"ד סוף היום קונה עירוב היינו סוף היום דהיתרא ר"ל קודם התוס' יוה"כ אף שהתוס' הוא קודם ביה"ש וטעמא דב"ה דס"ל תחלת היום קונה עירוב היינו סוף ביה"ש וראי' מוכרחת לזה מביצה דמוקמינן שם דב"ש וב"ה פליגי בהכנה דרבה דב"ש ס"ל דל"צ הכנה וב"ה ס"ל הכנה דרבה ומבואר בעירובין (דף ל"ח) דמאן דס"ל הכנ' ס"ל תחלת היום קונה עירוב ע"ש וא"כ לשיטת רש"י מיירי מערבין לגדול ביוה"כ כפשוטו בע"ת כקושית הב"י הנ"ל ואפ"ה ניחא פלוגתייהו דב"ש וב"ה ומש"ה שפיר הביאו ראי' ב"ה ממערבין לגדול ביוה"כ לענין מערבין לנזיר ביין וא"כ ממילא לשיטת רש"י אזדא לה הראי' שהביא הרי"ף ממערבין לגדול ביוה"כ. דהא לדידי' מיירי בע"ת ולא בעירובי חצירות והבן:

אמנם אכתי תקשה קושי' הנ"ל על שיטת רש"י שפסק כרפרם הרי אמרינן בכריתות דהא דרפרם בדותא הוא. וליישב זה נקדים קושית המפורשים השעה"מ והשאג"א בסי' פ' והנו"ב מהד"ת או"ח סי' מ"ו על פירוש רש"י שפירש דמש"ה לא אמרינן עתי אפילו בשבת לענין תחומין משום דתחומין דרבנן והקשו כלם הלא י"ב מילין לכ"ע מה"ת. ואמרינן לקמן דמירושלים עד הצוק הם י"ב מילין וא"כ למה הוצרך הש"ס לאוקמי לומר שאם הי' חולה וכו' לוקמי באיסור תחומין דהא בי"ב מילין לכ"ע מה"ת והוא קושיא עצומה. הלם ראיתי בנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' מ"ו שכתב לתרץ וז"ל דהך ברייתא דעתי אפי' בשבת הוא בתורת כהנים בפ' אחרי וסתם ספרא ר"י הוא כמ"ש ביומא (דף מ"א ע"א) והרי ר' יהודה סובר ביומא (ס"ז ע"א) דמירושלים עד הצוק לא הי' רק י' מילין ושפיר פריך למאי הלכתא ע"ש. ודברי הנו"ב הנ"ל תמוהים לי טובא דהא בהדיא איתא במס' עירובין (דף ל"ה ע"ב) דטעמא דר"מ ור"י דס"ל גבי נתגלגל העירוב חוץ לתחום דהוי חמר גמל משום דתחומין דאורייתא ונהי דשם בגמרא לא קאמר רק על ר"מ דס"ל דתחומין דאורייתא אבל ר"י אפשר דס"ל תחומין דרבנן וטעמא דמחמיר בספק עירוב משום דמחמיר אפילו בספיקא דרבנן כמו שס"ל לר"י גבי טומא' דעיקר מה שהוצרך לומר שם דר"מ סובר תחומין דאורייתא משום דרמי דר"מ אדר"מ מההיא שירד לטבול ע"ש. אמנם הרא"ש בעירובין מ"ו כתב להדיא וז"ל ואע"ג דשמעינן לי' לר"י דתחומין דאורייתא גבי ספק עירוב. וכן הרמב"ם בפי' המשניות פי' כן דטעמא דר"מ ור"י הוא משום דתחומין דאורייתא וא"כ ממ"נ קש' דלמ"ד דהוי י"ב מילין א"כ הוי דאורייתא לכ"ע. ואי אליבא דר"י דס"ל דלא הוי י"ב מילין א"כ תקש' הא איהו ס"ל אפי' תחומין דאלפיים אמה הוי דאורייתא:

אך באמת יש ליישב דברי הנו"ב הנ"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל בעירובין (לא ע"ב) דר"י אית לי' תחומין דרבנן דאיתא התם א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' בריר' וכו' ופריך הש"ס שם ולימא לי' תנא דבי אלי' הוא ופירש רש"י תנא דבי אלי' אליבא דר"י דבעירוב נמי קאמר אין בריר' אלמא מוכח להדיא שר"י ס"ל דתחומין דרבנן וכן דעת הריטב"א שם וכן איתא בירושלמי בפירוש דלחד מ"ד ר"מ ור"י לא ס"ל בחדא מחתא רק דר"מ ס"ל תחומין דאוריי' ור"י ס"ל דרבנן ע"ש:

אמנם בעיקר הקושיא הנ"ל מה שהרעישו המפורשים הנ"ל על פירוש רש"י יש לעורר טובא דהרי מבואר ביומא שם דכל המלוין את המשלח את השעיר הי' ע"י עירוב ורק דהמשלח גופא הלך שלא ע"י עירוב וא"כ לכאור' ניחא מה שפירש רש"י דתחומין דרבנן הוא דאי אמרת תחומין דאלפיים אמה דאורייתא לא היו יכולין לערב דהא הי' כמה מילין ובפרט לר"מ הם י"ב מילין וא"כ יש לומר דגלי התור' עתי אפי' בשבת דהא עובר איסור תור' על איסור תחומין. אבל אם נימא דתחומין דרבנן רק די"ב מילין הוי דאורייתא לכאור' לק"מ דהא זה יכולין לתקן ע"י עירוב ושוב יכול להלוך ב' פעמים י"ב מילין. ולא מצינו שום מ"ד דהוי יותר מי"ב מילין וזה יוכל לתקן ע"י העירוב. וא"כ א"א לאוקמי דגלי התור' עתי אפילו בשבת שיעבור איסור תחומין היכא דיכולין תקן ע"י עירוב ואפשר דאזלו כל הנך פוסקים הנ"ל בשיטת הטור בסי' ת"ח דס"ל דהעיקר מה דמהני עירוב היינו משום דתחומין דרבנן אבל אי תחומין דאורייתא לא מהני עירוב:

אולם באמת כבר הקש' המנחת חינוך (מצוה כ"ד) על שיטת הטור הנ"ל דהרי מוכח להדיא בגמרא דע רובין ל"ב דאמרינן אליבא דר"מ משום הכי מחמיר בספק עירוב משום דס"ל תחומין דאורייתא הרי בפירוש דאף דס"ל דתחומין דאורייתא מ"מ מהני עירוב. והוא לכאורה פליאה נשגבה על הטור. וסיים שם שמצא בס' אלי' רבה בסי' ת"ח שעמד בזה על הטור. ועיינתי שם בס' א"ר וכ' שם דאפשר ליישב דעל י"ב מינין קאמר דס"ל דהוי דאורייתא ולכן אסרו בספיקא כיון שיש לו עיקר מה"ת אך כ' שם לדחות זה דהא ר"מ מיקל בספק טומאת ובדף ל"ו שם אמרינן דספק טומאה יש לו עיקר מה"ת ע"ש:

אך ראיתי בס' יד דוד בחידושיו לעירובין שהביא בשם ס' ראשון לציון בקונ' הספיקו' שכ' לחלק בין עירוב לטומא' דבטומאה הקילו משום דהוא מי"ב ספיקות שטהרו חכמים ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בענין הי"ב ספיקות אי הוי משום שאין בו דעת לשאול ובמה שכתב הכ"מ שם משמע דהי"ב ספיקות לאו למעוטי שאר דברים אתו ע"ש. ונמצא י"ל באמת בעירוב הך סברא כמ"ש האלי' רבה הנ"ל משום שיש לו עיקר מה"ת הקילו דטומאה שאני וא"כ נתיישב שיטה הטור והבן:

ונחזור לעניננו דמש"ה לא מפרש הש"ס עתי אפי' בשבת לענין תחומין משום דלר"י לא הי' י"ב מילין מירושלים עד הצוק ורש"י לשיטתי' דלר"י תחומין דרבנן. והלם ראיתי בס' הפלאה בהקדמה לחידושיו לאה"ע מה שהביא בשם אביו הגאון הקדוש זצלה"ה לפרש מה שהשיב ר"א על הא ששאלוהו תלה מהו וכו' אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם. ופירש עפ"י מה דאמרינן במס' ביצה (דף ל"ו) הטעם רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט משום שמא יחתוך זמור' אבל אם נימא דתחומין דאורייתא הוי האיסור שמא יצא חוץ לתחום ע"ש ואיתא במג"א סי' תרע"ו גבי הא דשנים קורין לאור הנר ול"ח שמא יטה והביא בשם המהרי"ל דלפ"ז י"ל נמי דשנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה ול"ח שמא יחתוך זמורה שחבירו יזכירהו. מיהו זה אי קיי"ל תחומין דרבנן כדקיי"ל באמת אבל אם נימא תחומין דאורייתא ואיכא איסורא שמא יצא חוץ לתחום אין חילוק בין אחד לשנים כפירוש רש"י שם שאין הרוכב יוכל לשער התחום ומה לי אחד או שנים ולפ' י"ל דהיינו דהשיב להם ר"א יכול הוא להרכיב אני ואתם והיינו ששנים מותרים לרכוב. וע"כ צ"ל דתחומין דרבנן. א"כ א"כ עתי אתיא לחולה שירכיבהו על כתיפו דליכא למימר לתחומין דהא תחומין דרבנן ע"ש והוא דבר יקר ודפח"ח אמנם אחרי העיון דבריו תמוהין דהרי מפורש בירושלמי דיומא דהמשלח את השעיר לא הי' יכול להיות רק אחד ולא שנים ומוכח לה מקרא ע"ש. ולפענ"ד נראה לפרש הך מאמר מה שהשיב ר"א יכול הוא להרכיב אני ואתם ויתיישב נמי מה שפי' רש"י וז"ל בריא וחזק הי' השעיר. ונקדים עוד מה שהעלה השאג"א בתשובה סי' ע"ב דביוה"כ איכא איסור דמחמר אחר בהמתו כמו בשבת וע"ש שהאריך והעלה לחלק דוקא איסור מחמר נוהג ביוה"כ משום דעוברין בלאו אבל בשביתת עבדו ובהמתו דאין בזה רק עשה דלמען ינוח אינו נוהג ביוה"כ כמו בשבת. ועוד הביא שם בשם הר"ן בפ"ק דע"ז דאיסור מחמר איכא אפילו בבהמות חבירו ומה דאיתא בגמרא מחמר אחר בהמתו היא ל"ד. אמנם נודע מה שהביאו הפוסקים בשם הלחם משנה על משניות שחולק על הר"ן הנ"ל דאינו נוהג אלא בבהמתו אבל לא בבהמות חבירו ולא בבהמות קדשים וראיתי בשו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' נ"ג שהביא ב' ראיות לזה. (א') ממה שאיתא במס' מכות (דף כ"א) דפריך הש"ס גבי יש חורש תלם אחד וחייב שמונ' לאוין דפריך שם ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ומשני חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט. וקש' דלמה לא פריך הש"ס ולילקי נמי משום מחמר ועיקר הקושיא שם אליבא דר"ע ולר"ע איכא נמי במחמר חיוב חטאת. אך לדעת הפוסקים הנ"ל ניחא כיון דהכא במתני' ביש חורש תלם אחד תני נמי מוקדשין וא"כ אינו שלו וליכא לאו דמחמר. (ב') מש"ס דפסחים (דף ס"ו ע"ב) דפריך התם גבי תוחב לו בצמרו והא קא עביד עבודה בקדשים ומשני דעביד כהלל ושוב פריך הש"ס התם והלא מחמר. וקש' לכאורה דלמה לא פריך הגמרא תיכף והלא מחמר דהיא איסור חמור ואיכא מ"ד דעל מחמר חייב סקילה. אך לפי הנ"ל ניחא דמעיקרא דהוי ס"ד דהי' מקדישה תיכף לא תקשה והלא מחמר כיון שהוא הקדש אין חייב משום מחמר משא"כ לבתר דמשני שהי' מביאה חולין לעזרה א"כ הי' הבהמ' שלו שפיר פריך והלא מחמר. ועפי"ז כתב ליישב קושיא עצומה דקשה בסוגי' דהכא ביומא דאמרינן גבי שעיר המשתלח דהי' קושרין לשון של זהורית חצי' בסלע וחצי' בין קרנו ואמרינן שם בגמרא דהלשון של זהורית הי' בו שיעור וא"כ קשה בשלמא גוף השעיר הי' דוחה שבת ויוה"כ וטומאה ניחא דגזה"כ היא עתי ואפי' בשבת אבל זה הי' רק תקנה דרבנן ואיך תקנו רבנן דבר שיהי' בו איסור תורה היינו הלאו דמחמר דנוהג נמי ביוה"כ אמנם להנ"ל ניחא לפי שהי' קדוש ולהכי ליכא גבי' הלאו דמחמר. ועוד הקש' השאג"א וכן הנו"ב בסי' מ"ו הנ"ל דנימא הקרא דעתי אפי' בשבת אתי למשרי אב מלאכה דנטילת נשמה דהא לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים. ואפי' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לב"נ כדאמרינן בפסחים (דף ע') גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א. ותירץ די"ל כיון דהאי קרא דעתי גבי שלוח השעיר כתיב משמע דאתי קרא למשרי איסור בשבת הנעשה בשעת שילוח ולא מיירי מאיסור הנעשה בשעה שהגיע כבר לצוק שהיא אחר שילוחו ע"ש:

היוצא לנו מזה דגבי שעיר המשתלח יש למצוא ד' איסורים שנימא דגלי קרא דעתי ע"ז דדחי שבת. (א') איסור נטילת נשמה דהא לא הי' מגיע למחצית ההר וכו'. (ב') איסור לאו דמחמר משום הלשון של זהורית (ג') האיסור תחומין אם נימא דתחומין דאורייתא. (ד') איסור הוצאה והעברת ד' אמות בר"הר כשהי' השעיר חולה. והנה הלאו דנטילת נשמה כבר הבאתי דע"ז לא אפשר לומר דגלי קרא להכי משום דהקרא משמע דוקא איסור שבת הנעשה בשעת שילוח ועל הלאו דמחמר נמי ליכא למימר דהא בקדשים ליכא הלאו דמחמר. וא"כ הכא בסוגין דמקודם לזה אמרינן שם בגמרא ואלו בני אהרן עם קדשיך לא קאמר מאן תנא אמר ר' ירמי' דלא כר"י הא אמר יש להם כפרה בשעיר המשתלח. אביי אמר אפי' תימא ר' יהודה אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו הרי דמוקמינן נמי המתני' כר"י דהכהנים הי' מתכפרין בהשעיר. ועלה הביא הש"ס תיכף הך ברייתא דעתי אפי' בשבת. ובודאי נמי אליבא דר"י דהא סתם ספרא ר"י היא וכמ"ש הנו"ב הנ"ל. והנה נקדים עוד מה שתרצו בתוס' ישנים בסוגין דמש"ה אמרינן בכריתות דרפרם בדותא היא. והכא לא אמרינן דרפרם בדותא הוא משום דשם במס' כריתות מיירי בתחומין ומש"ה שפיר קאמר דרפרם בדותא היא דשאני יוה"כ דהכשירו בכך משא"כ כאן בסוגין דקאמר ר"ש לענין חלה שמרכיבו על כתיפו וע"ז קאמר רפרם ז"א וכו' ועל איסור הוצאה ל"ש לומר דהכשירו בכך דאם השעיר אינו חולה א"צ להרכיבו על כתיפו. ולפי מה דאמרן יש להמתיק יותר דשם בכריתות קאי השקלא וטריא אליבא דר"מ דהא מתחלה קאמר רפרם ז"א על ר"מ דאמר שם במתני' אם היתה שבת והוציאו בפיו ועלה מסיק ואמר אלא אי אתמר וכו' ולפי"ז דקאי אליבא דר"מ והרי ר"מ ס"ל דתחומין דאורייתא ועכ"פ י"ב מילין בודאי דאורייתא ומש"ה מוקי לה בתחומין וע"ז קאמר רפרם זאת אומרת וכו' ומש"ה שפיר מדחה הש"ס התם ואמר דרפרם בדותא היא דהא תחומין הוי הכשירו בכך לאפוקי הכא בסוגין דקאמר רב ששת בחלה שמרכיבו על כתיפו משום דאזיל אליבא דר"י ור"י הא ס"ל תחומין דרבנן ועלה קאמר רפרם זאת אומרת וכו' ומש"ה לא קאמר דרפרם בדותא היא דהא לענין הוצאה לא הוי הכשירו בכך ועפי"ז אמרתי לפרש מה שהשיב ר"א על מה ששאלו חלה מה שירכיבהו וכו' והשיב יכול הוא להרכיב אני ואתם ועפי"ז עולה יפה דהעיקר השאלה הי' מה דשאלו לר"א חלה מהו וכו' ר"ל דנ"מ להו לדעת אם האמת הוא כמו שדרש רב ששת עתי אפי' בשבת לענין חלה. ומזה יצא לנו דין חדש דאין עירוב והוצאה ליוה"כ כמו שאמר רפרם וזהו שהשיב להם בדרך חכמה דבאמת כן הוא כמו שדרש רב ששת לענין שמרכיבו על כתיפיו. והדין אמת דאין איסור הוצאה ליוה"כ ולא תקשה קושית התוס' הנ"ל הרי אמרינן בכריתות דרפרם בדותא היא דהכא לענין הוצאה מיירי ול"ש לדחות דשאני יוה"כ דהכשירו בכך וזה שאמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם וזהו שפי' רש"י בריא וחזק הי' השעיר ר"ל דבזה ל"ש לומר דהכשירו בכך דהא יכול להיות השעיר בריא וחזק ומש"ה לא הוי הכשירו בכך וממילא לאו בדותא הוא וא"כ ניחא שיטת רש"י הנ"ל שהביא הב"ח דנראה פירושו במס' שבועות שס"ל להלכ' כרפרם והניחו בצ"ע:

ועפ"י כל האמור נתיישב שפיר דהא רש"י לשיטתי' דס"ל אליבא דר"ן דתחומין דרבנן וא"כ שוב ליכא לאוקמי פתי אפי' בשבת לענין תחומין ואפי' לענין י"ב מילין דהוי דאורייתא נמי לק"מ דהא לר"י לא הוי רק י' מילין מירושלים עד הצוק. וא"כ ע"כ לומר כרב ששת דעתי אפי' בשבת הוא לענין חלה שמרכיבו על כתיפו. ועלה שפיר קאמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה וכו'. וע"ז ל"ש לומר בדותא הוא וזהו שדייק רש"י הכא בריא וחזק הי' השעיר לרמז דמש"ה לא אמרינן בש"ס הכא כמ"ש בכריתות דרפרם בדותא. משום דלענין הוצאה ל"ש לדחות דשאני יוה"כ דהכשירו בכך ודו"ק כי הוא נכון:

ולמלאות הגליון אעתיק עוד פה בדבר אשר העלה השאג"א בסי' ע' דדינא דרפרם הנ"ל היא פלוגתת ב"ש וב"ה והיינו לפי מה דמתקיף לה רבא בביצה דף י"ב ומוקי פלוגתייהו בעירוב והוצאה. ממילא נמי דאיכא למעוטי ולומר ג"כ ביום השבת אין ביוה"כ לא דיוה"כ נמי קיל משבת וע"ש באריכות. ועפי"ז ראיתי בשו"ת זכרון יצחק סי' פ"ג שהעלה ליישב דקדוק עצום במס' כתובות (דף ל') דאמרי' התם מודה ר"נ בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב לפי שכבר נתחייב וכו' וקשה אי נימא דיש איסור הוצאה ביוה"כ כשבת א"כ יותר הול"ל מודה ר"נ ביוה"כ גופי' וכגון שגנב ביוה"כ דחייב לשלם שכבר נתחייב וכו'. ולפי הנ"ל ניחא דהרי ס"ל לר"ח בהאופה מיו"ט לחול דלוקה ול"א הואיל וכו' והקשה בתוס' שם אמאי לוקה ול"א מתוך וכו' ותירץ הפר"ח בריש ה' יו"ט דר"ח ס"ל דלאו במתוך פליגי ב"ש וב"ה. רק בעירוב והוצאה. וא"כ שפיר ר' חסדא לטעמי' אזיל ואמר מודה ר"נ בגונב חלבו. ולא אמר בגונב ביוה"כ דלר"ח אין עו"ה ליוה"כ ע"ש והוא נכון:

ועתה נחזור לדברי אגדה

דברי אגדה לאחר הפלפול

איתא בילקוט פ' תשא וז"ל בשעה שעלה משה לקבל הלוחות נטלן וירד ושמח שמח' גדולה כיון שסרחו ישראל אמר אם אני נותן להם אני מזקיק אותם למצות ומחייב אני אותם מיתה לשמים חזר לאחוריו. ראוהו הזקנים ורצו אחריו אחז משה בראש הלוחות והזקנים אחזו בראש השני חזק כחו של משה יותר מכחן של ע' זקנים שנאמר ולכל היד החזקה וגו' ונפלו מידיו ונשתברו עכ"ל הילקוט. והוא פליאה להבין דמהו הכוונה מה שמשה הי' אוחז בראש הלוחות והזקנים בראש השני:

ונקדים עוד מה דאיתא בילקוט הושע וז"ל. שובה ישראל עד ה' וגו' ר"מ אומר עד ה' אלקיך בעוד שהוא ה' אלהיך והוא תמוה. מכאן עוררתי דברי מוסר אודות מה שאין נזהרין להתפלל בכל יום תפלה בציבור. רק נעשה כהיתר גמור אפי' לאנשים המחזיקים בתורת ה' ומתפללים ביחידות בביתם והבתי כנסיות ובתי מדרשות שעריה שוממין ואבותינו נ"ע בשנים קדמוניות נזהרו בזה מאוד ולא עצרם גשם ושלג. ובזכות זה האריכו ימים ושנים]. וליישב כ"ז אקדים מה שראיתי בס' מדבר יהודה להגאון המפורסם מוה' יהודה ארי' ממודינא זצ"ל בהדרוש לתשובה שפירש הפסוק (ירמי' א') מה אתה רוחה ואומר סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה ויאמר ד' מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ וגו'. דקשה בשלמא מה שהראהו להנביא המקל שקד לומר נו כי שוקד אני על דברי לעשותו ניחא אמנם אך מראה דמצפון תפתח הרעה קש' דמאי נפקותא הוא אם האויב בא מצפון או מדרום וכתב לפרש עפ"י הידוע דהאנשים טועים וחושבים על הרע טוב ועל הטוב רע. והביא משל נפלא דאמרו המושלים, כי מימי קדם הי' הטוב והרע היינו היצה"ר והיצר טוב. כ"א הי' מלובש בגדים המורים על מהותם ואיכותם. ולכן כ"א הי' הולך אחרי הטוב ומדבק עצמו עמו. והי' בורח מן הרע מלא עיניו עד כי בראות הרע שהוא שנוי ומגורש. פעם אחד הי' מהלך היצה"ר בדרך ופגע בטוב ובכה והתחנן לו להלוות לו מלבושים שלו וגם מעילו על ימים אחדים ואח"כ יחזירנו לו. הטוב בהיות טוב לא יוכל למאן לו שאלתו והחליפו הבגדים והרע מאז והלאה נתרחק ולא נראה עוד לפני היצ"ט. ונשארו כן הטוב עוטה מעיל הרע. והרע עוטה מעיל הטוב. ולכן האנשים טועים וחושבים הרע טוב והטוב רע. וזהו שאמר הקב"ה לירמי' בתחילה כשראה מקל שקד הטבת לראות. כי שוקד אני על דברי לעשותו. ואח"כ שאלו מה אתה רואה. כלומר מה אתה דן בשכלך שתהי' סיבה להעונות המסבבים הרעה הזאת. והשיב לו סיר נפוח אני רואה ר"ל העולם היא הסיר ואנחנו הבשר נפוח מרתיחת היצה"ר. ופניו היינו סבותי' כמו דאיתא יש פנים לכאן ולכאן. מפני צפונה מפני היות הרע צפון תחת הטוב ולא ניכר בין האנשים אם הוא רע כי היצה"ר מסית לכל איש ויגיד לו שהוא מלא טוב אז אמר לו ה' הדין אתך מצפון תפתח הרע על כל יושבי הארץ. ר"ל בשביל שהרע הוא צפון ולכן בא הרע על כל יושבי הארץ ע"כ. ובזה הביאו ג"כ המפורשים ליישב הקושיא על דברי חז"ל בסוכה (דף נ"ב ע"ב) דלעתיד לבא הקב"ה דן היצה"ר וקש' שהרי היצה"ר נברא להסית לעשות רע וכמ"ש רוח סערה עושה דברו ופירשו דעיקר הדבר שדן אותו לעתיד הוא מצד שבא לפעמים להסית בני אדם בענין שעושה בלבו איזה דבר עבירה למצוה חדשה כדי להתאמץ ביותר לשמוע אליו ובאמת הוא לא נברא רק להסית לעשות עבירה ולא לעשות דבר עביר' למצו' והגאון בעל מחנה לוי ז"ל הביא בהקדמתו בס' לחמי תודה זה וז"ל שמעתי מפי כבוד אאמו"ר הגאון זצלל"ה לפרש מ"ש בפ' תולדות שאמר יצחק לעשו והי' כאשר תרי"ד ופרקת עולו מעל צוואריך שרימז בזה לפי הידוע ששרו של אדום הוא סם והוא היצה"ר וז"ש והיה כאשר תריד דהיינו שמסיתו בענין זה שעושה בלבו איזה דבר עביר' למצוה חדשה שלפי דעתו נמצא תרי"ד מצות ובשביל זה ופרקת עולו מעל צואריך עכ"ל ועפי"ז פירש נמי הגאון הנ"ל מה שכתב בפ' וישלח ויצו אותם לאמור כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ופירש רש"י בשם המדרש עם לבן גרתי גרתי בגימט' תרי"ג כלומר עם לבן וכו' ותרי"ג מצות שמרתי. דלכאור' האיך התפאר יעקב בזה. וגם מה כוונתו בזה לאמור לעשו זאת אמנם הכוונ' הוא לפי שהי' עשו חושב בדעתו אולי היצה"ר הסית ליעקב בענין זה לעשות בלבו עביר' למצוה חדשה שאז יהי' שליטה עליו שיקוים ברכת אביו יצחק והי' כאשר תריד ופרקת וגו'. וזהו ששלח יעקב אליו לאמור עם לבן גרתי דהיינו שלא שמרתי רק תרי"ג מצות כמנין גרתי ולא יותר דהשתא אין שליטה בידך לנקום נקמתך בי:

ועוד נקדים מאמר הש"ס במס' שבת דף פ"ט ע"ב אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כשני מבעי לי' אמר ר' יצחק אמר הקב"ה לישראל אם יהי' חטאיכם כשנים הללו הסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג לבינו ופירש המהרש"א שם כשנים הללו לענין הריבוי כשיעור שנים והוא תמוה דלא מצינו בשום מקום שישוו את הריבוי למספר שנים רק לכוכבים או לעפר ולחול. ועוד נקדים עפ"י הידוע דנמצאו בין האנשים ב' כתות. א' המקיימים רק מצות שבין אדם למקום ב' המקיימים רק מצות שבין אדם לחבירו אך באמת שניהם עקריים וזהו פירוש הכתוב אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצינו (תהלים פ"ה) ר"ל כת הא' אומרת דהעיקר הוא להיות ירא ד' והיינו לקיים מצות שבין אדם למקום ובזה יזכו שיהי' השראת השכינ'. אבל באמת נו כן רק חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו היינו דצריכים שניהם והבן:

ועפי"ז פירש האפיקי יהודה ח"ב הפ' (בירמי' קפיטל ב') ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. ואיך נהפכת לי סורי הגפן נכרי' כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני. ועמדו כל המפורשים בזה כי מאמר זה הוא נגד הקבלה האמתיית והוא כי אין לך דבר העומד בפני החשוב וכן ישעי' אומר בשם ה' יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ד' וירחמהו. וא"כ למה זה אמר ירמי' כי הכבוס לא יועיל להוציא את כתמי העון מבגד בוגדים בגדו. אמנם הכוונ' הוא כי הנביא מדמה את הנפש הטהורה אל הבגד הנקי והלבן אשר נשפך עליו שמן או שאר דברים העושים רושם כסמיי אשר הדרך הנקיון הראוי לו עד שישוב למראהו לבנינותו כאשר מאז הוא זה. כי בראשונה ישימוהו באפר ומים חמים יתיכו את השמנונית הגס והממשות שבו ויוציאוהו מהבגד ואח"כ ירחץ את הבגד ויכבסוהו במים זכים צלולים בשטיפות רבות פעם אחר פעם עד יצא כנוגה המראה הטבעיית אשר בבגד בעצם. אולם הלובן והמירוק עדיין אין עליו עד יקחו הנתר הבורית למען היות לה ברק הלבנינות ואז יתלבן ויתמרק כמו למבראשונה אולם הסכל בראותו כי כל ההשתדלות והעמל שנעשה כתחלה לא הועילו עד התכבסו בנתר ובורית עוזב הוא את היגישות הראשונות אשר יגע הכובס הראשון ויחטוף לכבסו מיד בנתר ובורית כי אמר בדעתו כי אם יקדים המאוחר אז יקנה הבגד לובן שלו גז חיש. אולם באמת איננו כן שהרי עדן מצואתו לא רחץ עוד כתמו השחור בו ומה מקום אז להתלבנותו. והוא הדבר אשר דבר הנביא ירמי' אל אנשי דורו היינו להאוחזים במעלות ומדות הגונות טרם התרחצם והזדככם בפלגי מים על מה שעבר להם מן החטאים אשר התגאלו בהם וז"ש אנכי נטעתיך שורק כולו זרת אמת. ר"ל השורק דרכו לצמוח בהדרגת עצמו ואינו עושה בנפשו שקר כשאר אילנות המושכים ונאחזים בסבך עצים אחרים השוכנים אצלם. ומצד זה תארו זרע אמת גם ישראל ויהודה נטע שעשועיו ית' שורש גזעם נטעו ע"ז האופן ילכו יונקותיו בלי ערבוביא וגו' ואיך נהפכת לי סורי גפן נכריה ר"ל גם המטיבים דרכיהם תהפוכות להם בענין סדר תשובתם מקדימין את המאוחר היינו שנוהג עצמו במעלו' ומדות תרומיות בלתי נתפשט עדן מהמגונות. על זה צווח הנביא ואמר כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני כלומר אם היית מתכבס במים שוטפים ורחיצה גמורה עדי לא ישאר רושם כתמיי מעונך וחטאתיך ואח"ז היית מרבה נתר ובורית אז היית עושה כהוגן. אמנם כעת אשר לא עשית כסדר נכתם עונך לפני:

ועפי"ז יובן שפיר מאמר הש"ס הנ"ל אם יהי' חטאיכם כשנים. כשנים הללו הסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכו' כלומר אם יתהוו החטאים אצליכם ומסודרים בהתפשטותם והתנקיותם מצואתם וכתמיהם מן החמור אל הקל ומן הנקיון והזדככות אל קנין ההתלבנות כשנים וימים הסדורות מששת ימי בראשית אזי כשלג ילבינו. וכדפי' רש"י בפ' קרח עה"פ בקר ויודע ה'. גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפך בקר לערב וכו' אולם אם לא יהיו סדורות בזיכוך ונקיון אז אין מקום שילבינו והבן:

היוצא לנו מזה דהעיקר הוא שצריך לשוב על כל החטאים ולעזוב המדות המגונות ולא לאחוז המדות ההגונות בטרם הזדכך על מה שעבר לו מן החטאים אשר התגאל בהם ולא להקדים המאוחר. וגם לא להיות בוחר במצות לומר זו נאה לקיים. והאחרת לא. כי באמת שני חלקי התור' היינו בין המצות שבין אדם למקום. ובין המצות שבין אדם לחבירו שניהם עקריים:

ועתה אחרי אריכות דברינו הנ"ל יתבארו שפיר דברי הילקוט הנ"ל שובה ישראל עד ה' וגו' ר"מ אומר עד ה' אלהיך בעוד שהוא ה' אלהיך. ור"ל אפילו אם תקדים ותעשה תשוב' על כל העבירות שבין אדם לחבירו לא תאמר שזהו כבר כולל כל התור' לא כן הוא רק זהו חלק אחד מהתור'. דזה מועיל בעוד שד' הוא אלהיך ר"ל אם תקיים גם המצות שבין אדם למקום. וגם יתבאר על נכון מאמר הילקוט הפונה קדים. בשעה שעלה משה לקבל את הלוחות נטלן וירד בשמחה כיון שסרחו ישראל אמר וכו' חזר לאחוריו ראוהו הזקנים ורצו אחריו אחז משה בראש הלוחות והזקנים אחזו בראש השני והכוונה היא. כי בהלוחות בעשרת הדברות. החמשה דברות הראשונות המה דברים ומצות שבין אדם למקום כמו אנכי. לא יהי' לך. לא תשא. זכור את יום השבת וכן כבד את אביך ואת אמך פירש בס' כלי יקר בפ' יתרו דבמצו' זו חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא. כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלהיך. ולא הזכיר השם בכל ה' דברות אחרונות המדברים בדברים ומצות שבין אדם לחבירו כמו לא תרצח לא תנאף. ולא תגנוב. לא תחמוד. לא תענה. ומצות כבוד אב ואם אעפ"י שהוא בין אדם לחבירו מ"מ מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום לפי שג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו. ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף. ק"ו בן בנו של ק"ו שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמ' החלק המעולה הקיים לנצח. וכיון שרצו אחריו הזקנים אחז משה רבינו ע"ה בראש האחד של הלוחות לרמז שחטאו ישראל במה שעשו את העגל. בדברות הראשונו' המדברים בכבוד המקום ברוך הוא. אבל הזקנים טענו נהי דלא קיימו זה אמנם יקיימו עוד המצות שבין אדם לחבירו וזהו הרמז מה שאחזו בראש השני בהלוחות. וחנק כחו של משה יותר מפ' זקנים שנאמר ולכל היד החזקה וגו' ונפלו מידיו ונשתברו לרמז דבין המצות שבין אדם למקום ובין המצות שבין אדם לחבירו שניהם עקריים. עד שנמחל להם ביוה"כ. ובזה סיימתי בברכה צור ישעינו ימהר פדותינו. וירפא משובחינו וכקדם יחדש ימינו ושנזכה לגאולה שיהי' ובלצ"ג במהרה בימינו אכי"ר.

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה