כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יד לשבת הגדול
בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ו לפ"ק בבהכ"נ הישנה דפה"ק רישא יע"א.
איתא במדרש פ' בשלח עולי הים כל אחד הי' מראה באצבע ואמר זה אלי ואנוהו. אמר להם הקב"ה בעוה"ז אמרתם לפני פעם אחד זה אלי אבל לע"ל אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו עכ"ל המדרש. ויש לדקדק דמה חילוק יש במה שאמרו אז פעם אחת מלת זה אלי ולע"ל יאמרו ב' פעמים דמה מעלה היא שיאמרו ב' פעמים. וליישב דברי המדרש הנ"ל נקדים מה דאיתא במס' סוטה (דף ל') בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכו' ודקדקו המפורשים מה הלשון נתנו עיניהם דמשמע דבאמת לא אמרו שירה רק שנתנו עיניהם לומר שירה. והנה ראיתי בספר מעשה רוקח בפ' בשלח שפירש עפ"י מה דאיתא במס' חולין דף צ"ב חביבין ישראל יותר ממה"ש שמה"ש אין מזכירין את השם אלא אחר ג' תיבות וישראל מזכירין אחר ב' תיבות ופריך הש"ס והאיכא ברוך כבוד ד' ממקומו נמצא דגם המלאכים מזכירים אחר ב' תיבות ומשני ההוא אופנים הוא דקאמרו דהמה חשובים יותר ממהי נמצא דלפי הגמרא מעלת ישראל הוא שמזכירין השם אחר ב' תיבות ובשירה מצינו שהזכירו השם אחר תיבה אחד דפסוק הא' אז ישיר אינו אלא סיפור מעשה והתחלת השירה הוא מאשירה לד' וא"כ לכאור' הא לא מצינו מעלה גדולה שיזכירו השם אחר תיבה אחת.
אמנם איתא בגמרא דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל דהי' רואין כולם השכינ' והי' מראין באצבע זה אלי ואנוהו ואיתא במדרש דגם אופנים אין ראוים לראות השכינה נמצא דישראל על הים היו חביבין יותר מאופנים אף דאופנים קרובים אל כסא הכבוד ולכך הזכירו את השם אחר תיבה א' ובזה מדויק לשון הגמרא נתנו עיניהם לומר שירה דישראל היו מסופקין אם יזכירו השם אחר תיבה אחת או לא ולזה נתנו עיניהם אם יזכו לראות פני השכינה אז הם חשובים יותר מהאופנים. ובזה ביאר עוד שם הפ' בהשירה אז ישיר משה וגו' ובהקדם מה דאיתא במדרש כשעלו ישראל מן הים רצו מה"ש לומר שיר' לפני הקב"ה א"ל הקב"ה יקדימו בני הה"ד אז ישיר משה שר לא נאמר אלא ישיר מגיד שהקב"ה אמר אז ישיר משה ובזה מבואר דאם הי' הקב"ה מסכים עם המלאכים אז לא הי' יכולין ישראל לומר השם אחר תיבה א' דמה המלאכים שהן קודמים אין מזכירין אלא אחר ג' תיבות ואפילו האופנים שהם חשובים ביותר אין מזכירין אחר תיבה א' ומכ"ש ישראל אבל עכשיו שראו חיבתן שהקב"ה צוה להם לשיר לפני המלאכים וגם לפני האופנים וא"כ המה חשובים יותר מהאופנים ויכולין להזכיר השם אחר תיבה א' ובזה מדויק הפסוק אז כשאמר הקב"ה ישיר משה ובני ישראל תחיל' לכן שרו את השירה הזאת אשירה לד' אחר תיבה אחת ולכך אמרו מיד בפ' ב' זה אלי ואנוהו כלומר כיון שזכינו לראות השבינ' יותר מאופנים ולכך אנו יכולין להזכיר השם אחר תיבה אחת:
והנה במה שדקדקו רז"ל בלשונם ואמרו ראתה שפחה על הים מה שלא ראו כמה נביאים. ראיתי לפרש עפ"י מה שאמרו במס' מגילה (דף י"ז) דאין אומרים הלל על נס שבח"ל ופריך יציאת מצרים דנס שבח"ל הוא היכי אמרינן שירה ומשני כדתניא עד שלא נכנסו ישראל הוכשרו לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שיר' אמנם מצינו עוד עפ"י מה דאיתא במדרש ובזוה"ק מה דכתיב ביחזקאל ואני הייתי על נהר כבר חו"ל לא הוכשר לנביאות דאין הקב"ה משרה שכינתו על הנביאים בח"ל ואע"פ שדיבר הקב"ה עם הנביאים בח"ל לא דיבר עמהם אלא על המים שהוא מקום טהרה שנאמר ואני הייתי על נהר כבר ע"כ. וא"כ אין מקום לקושית הש"ס הא דאמרו ישראל שירה בצאתם ממצרים לפי שהי' על המים שהוא מקום טהרה והוי כמו ארץ ישראל וזהו שרמזו רז"ל ואמרו ראתה שפחה על הים וכו' וכוונתם בזה לפי שהי' במקום טהרה אז ראו והשיגו הכל וזהו נמי שאמר הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ר"ל שהוא מקום טהרה כא"י אז ישיר משה ובני ישראל ולא קודם לכן. דאז זכו להתגלות השכינה ואמרו זה אלי ואנוהו מפני שהמים הוא מקום טהרה ראוי ומוכשר לומר שירה:
ועוד נקדים מה דאיתא במדרש כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקיבות לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת כך הם הצרות באות עליהם והיו אומרין שירות בלשון נקיבות אבל לעתיד לבוא אין עוד צרות באותו שעה אומרים שיר לשון זכר שנאמר שירו לד' שיר חדש וכו':
ועוד איתא במדרש בסוף שיר השירים בארבעה דברים נמשלו גאולתן של ישראל בקציר ובבציר בבשמים וביולדה בקציר הה"ד כרם חמר ענו לה (ישעי' כ"ז) בבשמים הה"ד עורי צפון וגו' יזלו בשמיו (שה"ש ד') וביולדה דכתיב לכן יתנם עד עת יולדה (מיכה ה') והכוונ' פירשו הקדמונים דהכוונ' הוא כמו החטה לא יצא לאויר העולם אלא אם כן יקצורו אותו וידושו אותו. והיין אם לא יבצרו וירמסו הענבים לא יהי' היין. והבשמים לא יתנו ריחם אלא אם יתייבשו ויתמעכו ביד וכן וולד האשה היולדת לא יצא לאויר העולם אלא בצירים וחבלים רבים כן הגאולה לא תבוא בלי יסורין. ואמר אלו ארבעה לרמז על ד' גליות הראשון הוא גלות מצרים ויצאנו ממנו בחג הקציר בט"ו בניסן שהוא זמן הקציר בא"י. והב' גאולת בבל הוזכר בעזרא שהחג הראשון שעשו בשובם הי' חג הסוכות שהוא זמן הבציר. ועל גלות פרס ומדי שהיתה אסתר ומרדכי דמתרגמינן ועתה קח לך בשמים מר דרור מירא דכיא לכך אמר בבשמים וגאולתינו העתידה נמשלת ליולדה להיות כמו חבלי היולדה וכאביה הגדולים עד מאוד כן צרות גלות החל הזה. וזהו הטעם שכל השירות שנאמרו הי' בלשון נקיבות לפי שהגאולות אינם קיימות לעד רק אחר שמחה תוגה ואנחה והשמחה והשירה הוא כנקיבה יולדת אנחה ואנחה מביאה השמחה וכן חוזרת חלילה אבל לע"ל הגאול' תהי' גאולה קיימת לעד בלי תוגה אחריה וכמו שאמרו רז"ל גאולת מצרים לפי שהי' ע"י בשר ודם כשם שהוא אינו קיים כך גאולתו אינו קיימת אבל לע"ל שהושיעו ימינו וזרוע קדשו מה הוא קיים אף גאולתו קיימת ולכך כתיב שירו לד' שיר חדש לשון זכר ועפי"ז יובן שפיר כוונת המדרש הנ"ל דבעולם הזה אין לנו דבר קיים לעד ושהו' נצחי רק האל ית' שיאמר עליו זה אלי והוא אלקי אבי בלי השתנות כלל אבל כל הטובות הם משתנים מרגע אל רגע אבל לע"ל יאמרו אותו דבר ב' פעמים ור"ל הא' על הקב"ה שהוא בלתי משתנה ונצחי. והב' על הטוב שיהי' הטובות בלי משתנה וא"כ יוכלו לומר אותו דבר ב' פעמים. על הקב"ה ועל הטוב הנצחי שלא ישתנה לעולם. וכפירוש העקרים בכתוב הודו לד' כי טוב וסיים שעיקר הטוב הוא כי לעולם חסדו ר"ל התמדת החסד והבן:
ובאופן אחר יש לפרש כוונת המדרש הנ"ל עפ"י מה שהביא העקרים (מאמר ב' פ' כ"ב) בשם הרמב"ם והסכמת כל הפילוסופים שאין ליחס לאל יתברך שום שבח ותואר אלא מאחד מב' בחינות או תוארים שוללים או מצד פעולותיו. והביא הרמב"ם משל ע"ז כמשל הספינה שאחד ידע שהספינה אינה בעל חי. ואחר ידע שהספינ' אינה בע"ח אבל הוא של נסרים ועדיין לא ידע אה הוא בים או ביבשה ואחר ידע שהספינה אינה בע"ח והוא של נסרים והוא על המים הרי כל אחד יודע יותר מחבירו ושום אחד אינו יודע עוד מהו עצמות הספינה ומה הוא צורתה יען לא ראו כלם מעולם הספינ' כן יש משיג יותר במציאותו ית' מצד השלילות ולכן אין ליחס להשי"ת שום תואר רק שוללי או מצר פעולותיו כמו רחום על שמרחם גבור על שעושה גבורות ובזה פירשו הקדמונים מה דכתיב לדוד אודך בכל לבי נגד אלקים אזמרך אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמיתך (תהלים קל"ח) והכוונ' שאין להודות לאל ית' אלא או מצד השלילות לומר שהאל ית' הוא נגד והפך שאר האלהים שהם של תוהו והבל ואין להם שום יכולת באופן שנגד אלהים אזמרך והבחינה הב' מצד הפעולות כי אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמתך והבן:
ואמנם לכאור' קשה למה לא נוכל להללו מצד עצמותו הרי יורדי הים ראו השכינ' ואמרו זה אלי ואנוהו אך באמת לא הי' מהות אלקות ממש רק כמו דאיתא במדרש שעל הים ראו אותו כגבור ואיש מלחמה ואצל מתן תורה הי' כזקן מלא רחמים ומהות לא ישתנה וזהו שאמרו זה אלי ואנוהו הוא כנוה של דירה שיש חדר לפנים מחדר. והנה זו השגה שמשיגים אלקותו ית' ע"י הנסים והנפלאות שיעשה עמנו נקרא בספרי המחקרים השגה חושיית היינו כשרואה שהקב"ה עושה עמו נסים ונפלאות בגשמיות אזי הוא אומר שירה להקב"ה והשגה שכליית היינו כשיתרומם קרן התורה וכבוד שמים. והנה בצאת ישראל ממצרים בהיותם בגלות ועבדות לא השיגו רק השגה חושיים ע"י הנסים שהי' רואים בחוש וזהו הכוונ' בהמדרש הנ"ל עולי הים הי' שמחים כ"כ באמצעות הנסים והנפלאות עד שכמעט יוכלו לומר שבחוש הראות הי' משיגים אותו ורואים כבודו ית' עד שהי' מראים אותו באצבע ולכן מיחס המאמר באמרו זה אלי ואנוהו פעם אחת אבל לעתיד לבוא באמצעות הנסים והנפלאות שעתיד הקב"ה לעשות כש"ל כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות זו השגה יהי' השגה שכליית דכתיב כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים וכתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ד' באופן שישיגו כלם השגה שכליית וזהו שאמר הקב"ה לישראל בעוה"ז אמרתם לפני פעם אחת זה אלי היינו שלא השגתם רק השגה חושיית אבל לע"ל אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים ר"ל שתשיגו מלבד השגה חושיית עוד השגה שכליית שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו. זהו כנגד השגה חושיית ולכן סיים ויושיענו היינו כשהישועה תהי' לנו זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו ר"ל נגילה בו ונשיג השגה שכליית שהשמחה תהי' בישועתו ר"ל כשיתרומם כבוד שמים אז נגילה ונשמחה בו והבן.
ועתה נבוא
לדבר הלכה
[בסוגיא דקופץ]
פסחים דף ס"ט ע"ב מתני' אימתי מביאין חגיגה עמו וכו' שם בגמרא דף ע' ע"א פיסקא ונאכלת לשני ימים מתני' דלא כבן תימא דתניא ב"ת אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח וכו' איבעיא להו לב"ת יש בה משום שבירת עצם או אין בה משום שבירת עצם. ת"ש סכין שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד. בשלשה עשר שונה ומטביל. קופץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. מני אלימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזי לפסח קופץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דכן תימא הוא. וש"מ יש בה משום שבירת העצם. לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת והא מדקתני סיפא חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד ובחמשה עשר שוחט בה מיד וכו' מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן ומשני ל"צ דנשיא גוסס בשלשה עשר וכו' עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה בהך סיפא דקתני חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד פירש רש"י דמיירי בקופץ ושוחט בה מיד כיון דצריכין להם ביו"ט אחר השבת לצורך חגיגת ט"ו כודאי כבר הטבילוהו מע"ש דהא בשבת לא מצי למיטבלה ופירש נמי הא דפריך הש"ס מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן דאל"כ קשיא רישא לסיפא. ולכאור' קש' קושיא עצומה על פי' רש"י הנ"ל דהנה לעיל דף ס"ו ע"א בתוס' ד"ה תוחב לו בצמרו הקשו וז"ל וא"ת והא בעי כ"ש וכו' וי"ל שהקדישה השתא. ופירש המהרש"א שם דר"ל שהקדישה מע"ש דאל"כ תקשה והתנן אין מקדישין בשבת ע"ש. וראיתי בהגהות קרני ראם על המהרש"א שכ' דלמסקנא דגמרא שם כמו דמותר להקדיש פסח ה"ה דרשאי להקדיש הסכין לצורך הפסח ואפי' בשבת עיי"ש:
אך באמת הוא דחוק מאוד דבשלמא הקרבן בעצמו שפיר קאמר הש"ס כיון דהוא חובות שקבוע להם זמן מקדישין דאר"י מקדיש אדם את פסחו בשבת אבל הסכין דהוא רק מכשירי מצוה איך מותר להקדישו בשבת. וע"כ צ"ל כפירוש המהרש"א דהקדישו מע"ש. ועוד הבאתי ראי' מוכרחת לזה דיש לחלק בין הסכין לגוף הקרבן. והוא דהנה כבר נודע קושית הקרבן עדה על הירושלמי דמאי פריך הש"ס והא אין מקדישין והלא אין שבות במקדש. ותרצו המפורשים דה"מ שבות דאין יכול לעשותו מע"ש אבל שבות דיכול לעשותו מע"ש אפילו במקדש אסור. וע"ז משני התרצן שם ה"מ בחובות שאין קבוע להם זמן וכו' וזה דוקא בקרבן אבל לא בסכין. וגם בשלמא בפסח שפיר משני כדר"י דמותר להקדיש פסח בשבת ור"י לשיטתו דס"ל בזבחים (דף י"ב) דלר"י לא מצי להפרישו בפסח קודם ליל י"ד ע"ש לאפוקי את הסכין בודאי אסור להקדיש בשבת. וע"כ כפירוש המהרש"א הנ"ל דהקדישו מע"ש וא"כ תקשה אם נימא דסיפא מיירי בקופץ כפי' רש"י איך שוחט בה מיד בשבת הא צריך להקדישו. ובהא ליכא למימר דודאי הקדישו מע"ש. דבשלמא בסכין דעומד לשחיטה תלינן שפיר דהבעלים הקדישו מע"ש משא"כ בקופץ נהי דאמרינן דודאי הבעלים טבלוהו מע"ש משום דצריכה להן ביו"ט אחר השבת לצורך חגיגת ט"ו ולשבירת עצמות. אבל לשבירת עצמות א"צ כ"ש ובודאי לא הקדישו הבעלים וא"כ קשה איך מותר לשחוט בהקופץ אם נימא דבשחיטת קדשים בעינן כלי שרת. אמנם בפירוש המשנה הנ"ל נחלקו בה אבות העולם. דהרמב"ם בפירוש המשנה בשקלים פירש דמיירי בסכין ולא בקופץ. וכן פירש בפי"ג מה' שאר אבות הטומאה ה"ה ומדבריו נראה שם ג"כ דמוקי למתני' דחל ארבעה עשר בשבת נמי בסכין ולא בקופץ ע"ש. והברטנורה בפ"ח דמס' שקלים הביא ג"כ ב' פירושים הנ"ל ע"ש. ומעכשיו אפשר לומר דזהו טעמא דהרמב"ם שפירש דמתני' מיירי בסכין ולא בקופץ דאי קאי אקופץ תקשה קושיא הנ"ל הא בעינן כלי שרת. וליישב פירוש רש"י הנ"ל דמוקי בקופץ. נ"ל ליישב עפ"י מה שהעלה הצל"ח בחידושיו ליישב קושית המהרש"א הנ"ל. דבאמת תירוצו של המהרש"א דחוק דהלשון דהקדישום השתא משמע היום בשבת ולא בע"ש ותירץ הצל"ח דהנה הא דאין מקדישין בשבת הוא משום שבות והוא רק מדרבנן וקיי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו. ונודע דעת הרשב"א ביבמות כיון דבאיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו. א"כ באיסור דרבנן נחתינן חד דרגא וספינן לי' אפי' בידים. ומבואר במס' נדה דף מ"ו, דמופלא הסמוך לאיש הקדישו הקדש. ואעפ"כ לענין אוכל איסור דינו כקטן שאין מפרישין אותו כמבואר שם בסוגיא. וא"כ מה שכתבו התוס' שהקדישום היינו ע"י מופלא הסמוך לאיש שנתנו לו הסכין שיקדישנו ואף שאסור להקדיש משום שבות כיון שהוא איסור דרבנן יהבינן לי' בידים. ומה דפריך הש"ס שם על הפסח גופי' היכי מצי מקדיש לה ול"ש לתרץ הא מצי להקדיש ע"י קטן היינו משום דהפסח בעלים בעצמו צריך להקדישו ול"ש להקדישו ע"י קטן ע"ש. והואיל וכן י"ל קושיא הנ"ל הא דפירש רש"י בקופץ ולא תקשה איך שוחט בה מיד הלא צריך להקדיש ובשבת אינו יכול להקדיש. דהא יכול להקדיש ע"י מופלא הסמוך לאיש. וכבר העלה המלמ"ל בפי"ד מה' מאכלות אסורות דמוכח משיטת רש"י דס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל דבאיסור דרבנן ספינן לי' בידים ומש"ה שפיר יכול להקדישו אפי' בשבת ע"י מופלא הסמוך לאיש. אמנם הרמב"ם נודע דעתו בפכ"ד מה' שבת שדייק שם דאם ראינו קטן תולש עשבים מעציץ שאינו נקוב שהוא רק איסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו. ומוכח דאף שהוא רק איסור דרבנן מ"מ לא יהבינן לי' בידים ע"ש והרי להדיא דס"ל היפך דעת הרשב"א הנ"ל אלא דאף באיסור דרבנן לא יהבינן לי' בידים ע"ש. וכן הוא דעת עוד שאר פוסקים כמבואר באו"ח בסי' שמ"ג. וע"כ לדעת הרמב"ם מוכרחין אנו לומר כפירוש המהרש"א הנ"ל דמ"ש התוס' לעיל שהקדישום היינו שהקדישו מע"ש ומש"ה הוכרח לפרש הכא סיפא דמתני' חל י"ד להיות בשבת מיירי בסכין ולא בקופץ דאל"כ תקשה קושיא הנ"ל ומש"ה פירש הרמב"ם דקאי אסכין ואם כן בודאי הבעלים הקדישו מע"ש והבן:
ובאופן אחר נראה לי ליישב פירוש רש"י הנ"ל שפירש דמיירי בקופץ ויתיישב נמי דרש"י והרמב"ם אזלו לשיטתייהו. ועפי"ז יתיישבו עוד כמה קושיות בסוגין. (א) קושית העולם על הר"י מקורבל והר"י מאורליינש ז"ל שהביא הרא"ש בפ' ערבי פסחים שפירשו דכשחל בשבת הי' מביאין החגיגה מע"ש ואינ' נפסלת בלינה במ"ש דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים והוי להו שני לילות ויום אחד כנגד ב' ימים ולילה אחת. דקשה טובא מסוגיא דהכא דקאמר הש"ס לעולם רבנן וכגון שבא בשבת ופי' רש"י שבא ע"פ בשבת. דאין חגיגה באה עמה הלכך לא צריכא בעלים בי"ד. ואם איתא לדעת הר"י מאורלייניש והר"י מקורביל הנ"ל אכתי צריכא להם הקופץ למוצאי שבת לשבירת עצמות של החגיגה והיא לכאור' קושיא עצומה ובתשובת שבות יעקב (ח"א סי' י"ח) האריך ליישב קושיא זו ע"ש:
והנה כבוד חתני המופלג החריף מוה' יצחק מאיר אונגבער נ"י הקשה לשאול דאינו מבין כלל מה שמתמיה השבות יעקב כ"כ בהך קושיא דלכאורה לק"מ דנהי לשיטת הר"י הנ"ל הי' מביאין החגיגה מע"ש וא"כ אפי' בשבת איכא חגיגה מ"מ בשבת אסור לשבור העצמות וא"כ שפיר משני הש"ס וכגון שבא בשבת. ומש"ה בקופץ שונה ומטביל דודאי לא הטבילוהו הבעלים לצורך החגיגה שהביא מע"ש דהא בשבת אסור לשבור העצמות. ואין לומר דעיקר הקושיא הוא משום דנימא כיון שיש חגיגה בשבת שהוא מביאה בע"ש. א"כ בודאי טבל להקופץ מאתמול כדי שיהא מוכן לשבור עצמות תיכף במ"ש. זה ודאי לק"מ דא"כ מאי פריך הש"ס אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופץ נמי הא חזי לחגיגה. הא שפיר יש לחלק דבסכין ודאי טבלו מאתמול משום דצריך לשחיטת הפסח תיכף אחר חצות לאפוקי הקופץ אימר דלא טבלו בי"ג. ויסמוך שיטבלו בי"ד ויעריב שמשו וישבור עצמות החגיגה בליל' ולהכי בקופץ שונה ומטביל. וע"כ צריך לומר דאין סברא לומר שממתין בחיתוך הבשר עד הלילה אבל מסתמא מתקן אותו קודם הליל' בכדי שיהא נכון לסעודת הליל' וא"כ בחל י"ד בשבת כשמביאין החגיגה מע"ש בודאי שבר העצמות בע"ש שיהא מוכנים למ"ש. כיון דבשבת ודאי לא הותר שבירת העצמות ע"כ. ויפה העיר בזה. ומצאתי בס' נצח ישראל בחידושיו למס' פסחים שהרגיש בזה והאריך שם וז"ל ובאמת הקושיא הלזו אין בה ממש שמה שהקשו למ"ד דאם חל ע"פ בשבת מביאים החגיגה מע"ש למה לא נאמר דמסתמ' הטבילוהו הבעלים להקופץ לצורך מ"ש שהוא ליל ט"ו. דהנה אחר שהגיע לצורך ליל ט"ו אף מבלי החגיגה הבאה מע"ש ג"כ יש לנו לומר דודאי טבלו הבעלים להאי קופץ לצורך חגיגת חמשה עשר מה"ט גופי' שבשבת א"א לטובלו מחמת איסור טבילה, וע"כ טבלוהו לצורך ט"ו. אפס דאפשר להקשות בפשיטות הקושיא והוא דאם איתא דבזמן שחל י"ד בשבת מביאין החגיגה מע"ש. מאי משני לעולם רבנן וכגון שבא בשבת דעדיין נאמר דודאי הטבילוהו הבעלים להאי קופץ לקצב הבשר מע"ש בכדי שיהי' נכון לצורך ליל ט"ו דא"ל דאפשר שהי' בדעת הבעלים לשבר העצמות והבשר בליל ט"ו ולפיכך נתיאשו מלטבול בע"ש דא"כ מאי מקש' הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופץ ע"ש שהאריך בזה. והיוצא לנו מזה דעיקר קושית העולם הוא דאם איתא בזמן שחל י"ד בשבת מביאין החגיגה מע"ש מאי משני לעולם רבנן וכגון שבא בשבת דאכתי תקשה למה בקופץ שונה ומטביל דנימא דודאי טבלו הבעלים להקופץ לצורך חגיגה שבאה מע"ש ולקצר הבשר בע"ש בכדי שיהי' נכון לצורך ליל ט"ו (ב) קשה קושית כל המפורשים ובראשם הצל"ח דלמה הביא המקשה שהקש' מדקתני סיפא והאריך להביא כל המשנה עד נמצאת קשורה לסכין הרי הוא כסכין. (ג) ועוד דקדקו המפורשים דהרמב"ם פירש נמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין דלא כפירושו רש"י שפירש דהקופץ קשורה לסכין:
וליישב כ"ז נקדים עוד דהנה הבאתי ראי' דלכאורה מוכח מסוגיא דהכא דלא כשיטת התוס' דלעיל דשחיטת קדשים בעי כ"ש רק כשיטת התוס' בחולין דף ג' ע"א דשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת דאל"כ תקשה קושית האחרונים דמאי פריך הש"ס הכא מ"ש סכין ומ"ש קופץ הרי כבר העלה הצל"ח בחידושיו בסוגיא דר"ח סה"כ סי' קל"ב דכ"ש מקבל טומאה אפי' מולד הטומאה וא"כ בשלמא בסכין ניחא דאין טובלין דאפילו נטמא בולד הטומאה נמי הוי טמא דאורייתא ובעי הערב שמש ומשום הכי אמרינן שפיר דודאי הבעלים טבלו בע"ש לאפוקי בקופץ דלא הוי כ"ש שפיר חיישינן דשמא נטמא הקופץ בוולד הטומאה ולא בעי הערב שמש ומש"ה שונה ומטביל. והיא קושיא נפלאה וא"כ מסוגיא זו יש ראי' דשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת ושפיר פריך הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופץ. אמנם באמת להך שיטה דשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת הקשו בתוס' במס' חגיגה דף כ"א ע"א בד"ה האונן ובזבחים ריש פרק טבול יום דאמאי בסכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד דניחוש שמא נטמא בוולד הטומאה ובוולד הטומאה לא בעי הערב שמש. ותירצו שם משום דהבעלים נזהרו לטבול מאתמול משום דחיישי דמטרדו כל כך. וכוונתם משום דיש טרדה בשחיטת פסח וחגיגה והשבתת שאור וחמץ. והנה לכאורה קשה לפי זה דמש"ה ל"ח לטומאה דרבנן משום דחיישי דילמא מוטרד א"כ איך רוצה לפשוט דמתני' אתיא כבן תימא ויש בחגיגה משום שבירת עצם ולהכי לא הוצרך לטובלו להקופץ בי"ג לצורך י"ד ופירש רש"י ולא צריכין להבעלים עד ט"ו ויש להם שהות להטביל בי"ד סמוך לביה"ש לצורך מחר ויהא לו הערב שמש הלא אמרינן דבע"פ היא טריד ולא יסמוך ע"ז ומסתמא טבלו בי"ג לצורך ט"ו אמנם באמת ניחא דדוקא סכין של שחיט' שצריך תיכף אחר חצות וגם קופיץ לצורך חגיגת י"ד דבודאי הדרך ג"כ לשבור עצמות סמוך לשחיטה שייך לומר שלא יטרוד מחמת דיש טירדא בשחיטת הפסח וחגיגה והשבתת שאור ונחפז באכילת חמץ עד ד' שעות שייך שפיר לומר שישכח מלטבול מחמת טירדא. אבל הקופץ לצורך ט"ו דיש לו שהות כל היום ויוכל לטבול בי"ד עד סמוך לערב שאז שוב אין טירדא ומש"ה שפיר רוצה לפשוט הש"ס דמתני' אתיא כבן תימא. ועוד תירצו שם בתוס' דלטומאה דרבנן לא חיישינן משום דהוי ספיקא דרבנן ע"ש:
והנה השבות יעקב בתשובה הנ"ל והקרבן נתנאל תירצו לקושית העולם הנ"ל דשפיר משני כגון שבא בשבת משום דבלא"ה קשה לפי מה שמתרץ הגמרא שבא בשבת איך קאמר שונה ומטביל הא אסור לטבול בשבת וכן הרגישו בתוס' בד"ה והא מדקתני בקושיא זו ותירוצם של התוס' דחוק מאוד. אמנם לפי מה דאיתא בביצה דף י"ח ע"א דיש חילוק בין כלי שנטמא באב הטומאה דאין מטבילין אותו ביו"ט. ואם נטמא בוולד הטומאה מטבילין אותו כיון דאין כאן תיקון דאורייתא דמה"ת טהור מעליא הוא. וכן הדין לענין שבת וא"כ ל"ק קושיות התוס' הנ"ל. אך התוס' אזלי לשיטתייהו שמסקי' בביצה שם דעיקר כפירוש השני דרש"י דנטמא בוולד הטומאה לא בעי הע"ש כלל וא"כ לא יתפרש סוגיא זו דפסחים בנטמא בוולד הטומאה אבל דעת הגדולים הר"י מ"ק והר"י מאורלייניש הנ"ל סבירא להו כפירוש ראשון דרש"י ואם כן גם התמיה הנ"ל אינו תמיהא כלל דאף אם הבעלים רוצים לשבר בהם עצמות במוצאי שבת מ"מ לא הי' מוכרחים לטבול בי"ג בע"ש אלו נטמא בוולד הטומאה כיון דאפשר להם לטבול בשבת ולהערב שמש של מ"ש ואח"כ לשבר בהם עצמות ולכך בין בזה ובין בזה שונה ומטביל ע"כ:
והנה האור חדש בחידושיו תמה על השבות יעקב הנ"ל דאשתמיט לי' דברי התוס' בחגיגה הנ"ל דהא התוס' מתרצים ב' תירוצים על זה הא דלא חיישינן לוולד הטומאה וא"כ בקופץ נמי ליכא למיחש על טומאת וולד הטומאה עי"ש. ועוד קשה אחר שאנו חוששין שמא טמא הוא ואנו חוששין ג"כ שמא נטמא באב הטומאה וכי מי יגיד לנו דנטמא בולד בכדי שנתיר לטובלו בשבת. אמנם נראה להעמיד דברי השבות יעקב הנ"ל ותירוצו יהי' נכון על דרך זה דהתרצן דמוקי לה למתני' בקופץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל לעולם כרבנן וכגון שבא בשבת הוי ס"ל כתירוץ התוס' הנ"ל דעיקר הטעם בסכין הא דל"ח לולד הטומאה משום דמיטרד כ"כ ומש"ה מתרץ שפיר כגון שבא בשבת דכשחל י"ד להיות בשבת שוב ליכא טירדה כ"כ לא בהשבתת שאור ולא בשחיטת חגיגה דלא דחי שבת ומש"ה ניחא הא דקתני שונה ומטביל משום דנהי דלטומאה דאורייתא ליכא למיחש משום דודאי כבר טבלו לצורך חגיגה שבא מע"ש לשיטת הר"י הנ"ל. מ"מ אכתי יש למיחש לטומאה דרבנן דסמכו הבעלים שיהי' להם פנאי לטבול בשבת דהא בשבת ליכא טרד' כ"כ וכדאמרן וכתירוצי על הש"י הנ"ל. והואיל וכן נתיישב שפיר קושית העולם הנ"ל דאין הפירוש בגמרא כגון שבא בשבת וליכא חגיגה כלל דלעולם דהביאו החגיגה מערב שבת רק דעיקר התירוץ שבא בשבת ובשבת ליכא טירדא ויש לחוש לטומאה דרבנן. וכן קושיות התוס' נתיישב שפיר דהא עיקר הטעם משום טומאה דרבנן ובוולד הטומאה מותר להטביל אפי' בשבת ונמצא דעיקר התירוץ כגון שבא בשבת היינו בבא דקופץ. אבל בבא דסכין מיירי בחול דאל"כ תקשה א"כ אמאי בסכין שוחט בה מיד הא ליכא טירדה וניחוש לולד הטומא' כמו בקופץ, וע"ז פריך הש"ס והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד ופירש רש"י דמיירי בקופץ אלמא אפילו בשבת דליכא טירדא נמי ל"ח לולד הטומאה ומותר לשחוט עם הקופץ דנהי דהבעלים לא הקדישו הא כבר כתבתי דמוכח מסוגיא דהכא דל"ב כ"ש. וע"כ הטעם כמו שתירצו התוס' בתירוץ הב' דלולד הטומאה ל"ח כלל משום דהוי ספיקא דרבנן ול"ח רק לטומאה דאורייתא. ובטומאה דאורייתא וודאי טבלו הבעלים מאתמול וא"כ קשיא רישא אסיפא ושפיר נתיישב הא דפירש רש"י דעיקר הקושיא היא דאל"כ קשיא רישא לסיפא משום דבאמת עיקר התירץ כגון שבא בשבת הי' רק בבא דקופץ מיירי בשבת אבל לא בבא דסכין דאל"כ תקשה אמאי בסכין שוחט בה מיד. ומש"ה הוצרך לפרש דעיקר הקושיא דתקשה רישא לסיפא וא"כ ע"כ דבבא דקופץ נמי לא מיירי בשבת וא"כ הדק"ל מ"ש סכין ומ"ש קופץ. וע"כ דבן תימא הוא:
וכ"ז ניחא לשיטת רש"י דס"ל לחלק בין ולד הטומאה לאב הטומאה דבולד הטומאה לא בעי הערב שמש ושפיר מוכח מסוגיא דהכא דסכין של שחיטה ל"ב כ"ש. דאל"כ תקשה קו' המפרשים הנ"ל דמאי פריך מ"ש סכין ומ"ש קופץ ומש"ה פירש רש"י שפיר דחל י"ד להיות בשבת מיירי בקופץ ולא תקשה איך מותר לשחוט עם הקופץ הא הבעלים לא הקדישו מע"ש דהא לשיטתי' דס"ל לחלק בין ולד הטומאה לאב הטומאה ע"כ מוכח מסוגיא דהכא דלשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת. וגם לדידי' הא דמשני כגון שבא בשבת עיקר התירוץ משום דליכא טרדא כל כך. אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בפ"א מהלכות תמידין ומוספין דשחיטת קדשים בעי כלי שרת. ולדידיה ל"ק קושיות המפורשים הנ"ל דמאי פריך מ"ש סכין ומ"ש קופיץ דהא נודע דעת הרמב"ם דס"ל כדעת הר' אלחנן דאפי' בוולד הטומאה נמי בעי הע"ש. וא"כ אפי' בקופץ דלא בעי הערב שמש נמי ל"ח שנטמא בו"ה דהא אפילו בו"ה נמי הבעלים טבלו אתמול ושפיר פריך הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופץ. ומש"ה הוכרח הרמב"ם לפרש הסיפא דוקא בסכין ולא בקופץ דאל"כ תקשה האיך מותר לשחוט בה מיד הא בעי כלי שרת ובשבת אסור להקדישו. אבל רש"י לשיטתי' דולד הטומאה לא בעי הערב שמש וע"כ מוכח דלא בעי כלי שרת ומש"ה פי' בקופץ ונמי ניחא הא דשוחט בה מיד:
אולם אכתי אפשר לומר באמת שחיטת קדשים בעי כ"ש והדין היא דכ"ש מקבל טומאה אפי' מולד הטומא' מדאוריי' ובעי הערב שמש. ולאפוקי בקופץ דלא בעי כלי שרת ויש לחוש לולד הטומאה דרבנן ומש"ה שונה ומטביל ומנ"ל להמקשן להקשות מ"ש סכין ומ"ש קופץ. ומש"ה הביא הסיפא דמתני' דחנן התם נמצאת קופץ קשורה לסכין הרי היא כסכין וגירסת רש"י היא דאם נמצאת קופץ קשורה לסכין הרי היא כסכין ואפילו בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין הואיל וקשורה עמו. ואם נימא דסכין בעי כלי שרת א"כ תקשה מתני', אמאי הוי כסכין בקשורה לסכין ושוחט בה מיד דנהי דאמרינן דהבעלים טבלו עם הסכין אבל תקשה דמשמע בין בחול ובין בשבת הרי הוא כסכין דהא רש"י פירש כן בהדיא ואפי' בחול דמשמע דבשבת נמי דינא הכי ואם נימא דסכין בעי כ"ש תקשה אמאי הוי כסכין דבסכין, ניחא דבשבת נמי שוחט בה מיד משום דהבעלים ודאי טבלוהו מערב שכת והקדישו אבל בקופץ בוודאי לא הקדישו הבעלים דהא לשבירת עצמות לא בעי כלי שרת. ומדקתני הרי היא כסכין מוכח דתרווייהו שוין וסכין נמי לא בעי כ"ש וא"כ הדק"ל מ"ש סכין ומ"ש קופץ וליכא לתרוצי בשבת דהא קתני בסיפא להיפך דאפי' בשבת שוחט בה מיד דלהרמב"ם שפירש נמצאת סכין סתמא עם סכין אחרת ידועה הרי היא כסכין הידועה אם טמאה טמאה ואם טהורה טהורה ניחא אבל רש"י שפירש שהקופץ קשורה עם הסכין א"כ תקשה כנ"ל וע"כ מוכח להדיא דסכין נמי לא בעי כלי שרת ומש"ה הביא כל המשנה ודו"ק כי היא נכון עפ"ד הפלפול:
אעתיק פה עוד איזה הערה בסוגיא הנ"ל אשר הגו רעיוני בלימודי]:
הנה המלמ"ל בפ"ו מה' כלי המקדש נסתפק בזמן שחיטת חגיגת י"ד אימת זמנה אם אחר התמיד או קודם התמיד דאפשר לומר דוקא גבי פסח דחי העשה דעלי' השלם משום דכתיב גבי פסח בערב ובין הערבים ומש"ה אמרינן לעיל דנ"ט יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובה"ע וכו' אבל גבי חגיגה שלא נאמר בה רק בערב י"ל דלא דחי. ומסקנתו שם דודא זמנו אחר חצות שהרי כתיב בי' אשר תזבח בערב ומזה יליף לקמן דף ע"א ע"ב חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים אבל זמנה קודם לתמיד של בין הערבים. ותמה הצל"ח לעיל בדף נ"ט בגמרא שם בד"ה יאוחר דבר דלדברי המלמ"ל תקשה מה נפשה למשנתינו בריש פירקן בת"נ חל ע"פ להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה ולדברי המל"מ אימתי תהי' זביחת החגיגה קודם חצות אי אפשר דהרי כתוב בערב ועד שש ומחצה עדיין לא קרינן מבערב, ולאחר שש ומחצה כיון שכבר קרב התמיד שוב אין חגיגה בא אחר התמיד. ותירץ שם די"ל דתנא דידן סובר חגיגת י"ד ל"ד. וא"כ לא כתיב בערב של חגיגת י"ד וכיון דרבנן תקנוהו הא ודאי דהוא קודם לתמיד דאטו רבנן יתקנו לעקור העשה דעלי' השלם אבל זמנו כל היום גם קודם חצות ושפיר תמיד נשחט בשש ומחצה עי"ש. ולכאורה קשה לפי דברי הצל"ח הנ"ל דלתנא דידן דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ממילא ע"כ דלא דחי העשה דעלי' השלם וע"כ זמנו כל היום א"כ ממילא להרמב"ם שפוסק כרבנן דחגיגת י"ד ל"ד זמן החגיגה כל היום גם קודם חצות. וא"כ תקשה קושית המלמ"ל שם בה' הנ"ל. דלמה כתב רבינו בסוף ה' יו"ט שהטעם שאסור במלאכה בערב פסח אחר חצות היא מפני חגיגה ושחיטת הקרבן דכיון שיש בו חגיגה שהיא זמנו כל היום יהי' כל היום אסור במלאכה שהרי כל היום היא זמן הקרבתו דומיא דיום טבוח. וליכא לתרוצי כמו שתירץ המלמ"ל שם דזמנו הי' קודם התמיד ולעולם אחר חצות דהא עד שש ומחצה עדיין לא קרינן בי' מבערב וכשחל ערב פסח בשבת התמיד נשחט בשש ומחצה ואימתי יקריב החגיגה וע"כ דיקריב קודם חצות. אמנם עיינתי עוד בהמשנה למלך וראיתי שע"פ דברי הרא"ם על הסמ"ג במצות ל"ת סי' פ"ה ניחא שכתוב שם כיון דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ועיקר החגיגה אינו בא אלא משום הפסח שיהי' נאכל על השובע אין לאסור המלאכה אלא בעד שחיטת הפסח לבדו עי"ש. וע"פ דברי הרא"ם הנ"ל ניחא שפיר דנהי להרמב"ם שס"ל חגיגת י"ד ל"ד זמנו כל היום מ"מ ניחא הא דאינו אסור במלאכה רק מחצות היום משום דעיקר החגיגה היא משום הפסח. ומה שהקשה שם המלמ"ל על הרא"ם וז"ל ותמהני איך עלה בדעת הרב לומר זה שהרי בגמרא אוקמי לקרא דאשר תזבח בערב בחגיגת י"ד ואי כדברי הרב היכי כתב רחמנא בערב הא זמנו כל היום. לפי דברי הצל"ח הנ"ל ניחא דלהך מ"ד דס"ל דלאו דאורייתא א"כ לא כתיב בערב על החגיגה כנ"ל ודו"ק:
דברי אגדה לאחר הפלפול
איתא בילקוט פ' בשלח ויט משה את ידו על הים וז"ל א"ל משה בשם הקב"ה ולא קיבל עליו הראהו את המטה ולא קיבל עליו משלו משל למה"ד למלך בו"ד שהי' לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר הפנימית בא הלוקח לכנוס בתוכו ולא הניחו השומר א"ל בשם המלך ולא קיבל עליו הראהו את הטבעת ולא קיבל עד שבא המלך בכבודו ובעצמו התחיל השומר לברוח כך בא משה ועמד על הים ואמר בשם הקב"ה ולא קיבל עליו הראהו את המטה ולא קיבל עליו עד שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו התחיל הים לברוח שנאמר הים ראה וינוס. א"ל משה כל היום הייתי אומר לך בשם הקב"ה ולא קבלת עליך ועכשיו מה לך הים כי תנוס. א"ל לא מפניך בן עמרם אני בורח אלא מלפני אדון חולי ארץ. עכ"ל הילקוט. ויש לדקדק למה הוצרך להמשיל למלך שהי' לו שתי גנות ומכר הפנימי הלא בגן אחד ג"כ הי' די להמשיל המשל. ועוד לאיזה דמיון יש המשל להנמשל. וליישב זה נקדים עוד מאמר הילקוט בתהלים נגד אבותם עשה פלא נטל הקב"ה רגליו של יעקב והעמידן על הים. ואמר לו ראה נסים שאנכי עושה עם בניך הה"ד בצאת ישראל ממצרים ישראל סבא. וקשה דמה ענין ישראל סבא לכאן והנה נודע דעיקר הדרוש צריך להיות להורות לעם ה' דרכי ה' דלא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (ואמרתי לעורר על דבר מה שמדברים שיחת חולין בבה"כ בשעת התפלה ואיתא בגמרא דקאמר ר"י כיון דמקדמ' ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהני להו שיאריכו ימים ורש"י פירש דקאי על שחרית וערבית והגאון בעל ווי העמודים הנדפס בסוף ס' השל"ה פי' דמקדמי ומחשכי מקדמי היינו שבאים לראשונה לבהכ"נ ומחשכי שיוצאים לאחרונה והיינו דסיים שם בגמרא ע"ז אר"א מאי קרא שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. דכשהדלת נעול נקרא דלת ובפתחו נקרא פתח. וז"ש לשקוד לשון הקדימה והיינו שישקור כ"כ על דלתותי שיהי' נקרא דלת שהוא סוגר עדיין פתח בה"כ. ואח"ז לשמור ולהמתין בבה"כ מזוזות פתחי בעוד שפתוחה יהי' שוהה לצאת מבה"כ ע"כ. וראיתי להגאון בעל האור חדש בספרו חוות יאיר שפירש מאמר הנ"ל בדרך הלצי דאותן הבאים לבה"כ ומדברים שיחות בטילות בודאי לא יבואו ראשונה לבה"כ כיון שעדיין לא יהי' לו חבר לדבר עמו רק ימתין עד שיהי' איזה אנשים בבה"כ כדי לדבר עמהם. וכן מה"ט לא יהי' אחרון בבה"כ כי לא ישאר יחידי אבל אותן אנשים דמקדמי ומחשכי לבה"כ בוודאי הם מונעים א"ע להשיח שיחות חולין ולאותן אנשים אהני להו שיהי' להם אריכת ימים. ע"כ אחי ורעי שימו נא על לבבכם להיות נזהר בזה ובזכות זה תזכו לאורך ימים):
וליישב המדרש הנ"ל נקדים מאמר החוקרים דהשערים שבהם נכנס האדם להיכל המלך מלכו של עולם להכיר ולידע גדולתו ית'. המה שלשה שערים. [השער הא'] הוא ידיעת וחקירת כל הנמצאים. וזה שער השמים ופתח להכיר השי"ת מצד פעולותיו. [השער הב'] היא התורה להכיר חכמת התורה וידיעת מצותי' ועי"ז יכיר גדולתו ית' כי פקודי ד' ישרים משמחי לב מצות ד' ברה מאירת עינים. [השער הג'] פתחו אותו הנביאים בגודל הנסים והנפלאות שעשה משה רבינו בקריעת י"ס. ויהושע שהעמיד השמש. ואליהו שהחיה את המת. וכן אלישע ושאר הנביאים. ונקדים עוד דידוע כי שתים הנה הנהגות השי"ת במה שמנהיג את ברואיו השפלים. אם ע"י צבא השמים ומערכתם אשר לא ישנו את תפקידם והוא ע"פ דרכי הטבע או ע"י הנהגה נסיית והיא למעלה מן הטבע ובזה פירש האפיקי יהודה בדרוש מי השילוח מאמר המדרש בב"ר פ' נ"ו וז"ל אברהם קרא אותו יראה שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההיא ד' יראה ושם קרא אותו שלם שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה אם אני קורא אותו יראה כשם שקרא אותו אברהם. שם אדם צדיק יתרעם. אם אני קורא אותו שלם לבד. אברהם הצדיק יתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם עכ"ל המדרש. ופירש הא"י הנ"ל דהנה באמת בשתי הנהגות הנ"ל יש בכל אחד מעלה מצד וחסרון מצד. והוא כי אם לא תשלוט על העולם זולת הנהגה נסיית מה יעשה אדם הכשר הראוי לקבלת טוב. אבל אינו ראוי כ"כ להנהגה נסיית וכן להיפך אם לא תשלוט על העולם זולת הנהגה טבעיית מה יעשה אותו הצדיק הראוי להנצל במה שלמעלה מן הטבע אשר ע"כ היטיב ד' לברואיו ונתן הנהגות שתים להיות מושלים בקרב תבל. המושגח ביותר בהשגחה המיוחדת ומי שאינו מושגת ביותר מהמרוץ הטבעי. היינו מהשגחה הכוללת וזהו כוונת המדרש הנ"ל אם אני קורא אותו יראה. כלומר אם איחד במקום מקדשי ההשגח' המיוחדת לבד המתוארת בשם ד' יראה. מה יעשה אותו הצדיק אשר לא השיגה ידו לזה. ואם אקרא אותו שלם לבד כלומר שלולה מההעדר וחסרון לבד אברהם הצדיק מתרעם. ע"כ כתומם באו לה אל העיר המקודשת להקראות בשם ירושלים לומר שיש במקום הזה השפעת שתים עי"ש:
והיוצא לנו מזה להכיר גדולתו ית' יש ג' שערים או מעשה בראשית. או ע"י התורה. או ע"י ידיעת גודל הנסים והנפלאות. אמנם כל הנסים והנפלאות אינו עושה הש"י רק לאוהביו ולשומרי מצותיו וכמ"ש ועושה חסד לאוהביו ולשומרי מצותיו. וכן אברהם הי' הראשון שהוציאו אותו הש"י החוצה ואמר לו הבט נא השמימה וכו' ופירש"י ז"ל אין הבטה אלא מלמעל' למטה ושהוציאו למעלה מכיפת הרקיע. והיינו שע"י יהי' שידוד הטבע שנקרא זרע אברהם אוהבו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (בתהלים קי"ט) פתח דבריך יאיר מבין פתיים פי פערתי וגו' ור"ל פתח דבריך הפתח הראשון היא ראש התורה מאירים בסיפור הבריאות והיצירות שיבינו אפילו הפתיים. השער השני היא התורה לזה אמר פי פערתי ואשאפה כי למצותיך יאבתי. הפתח הג' היא הנסים והנפלאות לזה אמר פנה אלי וחנני כמשפט לאהבי שמך. ר"ל אני מבקש שתפנה אלי לפתוח לי הפתח הג' היינו שתראה לי נסים ונפלאות כמשפט לאוהבי שמך. וזהו נמי שאמר דוד המלך פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה זה השער לד' וכו' ור"ל דבאמת באלו הב שערים להכיר הבריאות והיצירות וכן בשער הנסים בזה נכנסים כל המון הכללות העולם ואפי' כל האומות וכמו שאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים היא אמנם בשער השלישי שהיא התורה אינו פתוח לכל וז"ש פתחו לי שערי צדק וגו' ר"ל שהם השלשה שערים הנ"ל. אמנם זה השער לד' היא שער התורה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה צדיקים יבואו בו ר"ל דוקא צדיקים שהם עמך ישראל שנאמר ועמך כלם צדיקים. והנה נודע דהראשון הי' אברהם שהקב"ה עשה לו נסים למעלה מן הטבע שניצל מאור כשדים ובפרט הבן שנתן לו הקב"ה לעת זקנתו. ויען כי היא הי' הראשון שהכיר את ד' ופירסם אלקותו ית' ולכן הראה לו הקב"ה ניסים. וידוע מ"ש החוה"ב שאין רצונו של השי"ת לעשות נסים וע"כ אין ראוי לומר לפניו שירה על מעשה נסים ובזה פירשו המפורשים נורא תהלות עושה פלא. ור"ל כי יש לנו מורא לומר לפניו שעושה פלא. רק התודה והשירה על הנסים שעשה הש"י אצלו אין זה פלא רק השירה היא שעשה דבר לפתוח עינים הסגורות להכיר גבורותיו אם לא שאנו רואים שינוי הטבע. ולכן אברהם אבינו שהי' הראשון שפירסם אלקותו ית' הוצרך להראות לו שינוי הטבע אבל גבי יעקב אבינו מצאנו שלא חפץ בנסים שהוא למעלה מן הטבע, ולכן אמר אל רבקה הן אנכי איש חלק אולי וגו' ולא שם מבטחו על השי"ת שיעשה לו נס. וכן מה ששלח שלוחים לעשו אחיו ותעבור המנחה על פניו וכן לא רצה לשלוח את בנימן פן יקראנו אסון בדרך וזהו הכוונ' ביעקב שהי' מטתו שלימה. ר"ל שלא הלך בגדולות ובנפלאות שיעש' הש"י פלאות רק שהי' שלם בלי העדר וחסרון. וכן פירש הכתוב ויבא יעקב שלם ר"ל שרצונו הי' רק שיהי' שלם בלי העדר וחסרון ע"פ דרכי הטבע וע"ז רמז נמי הכתוב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ר"ל כי ההתנהגות ע"פ הטבע היא אמת וההנהג' נסיית היא נקרא חסד זהו רק לאברהם ועפי"ז נבוא לבאר מה דאיתא במדרש על מה שאמר פרעה לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח וז"ל אלו הי' ישראל סבא כאן הייתי נותן סל ומגריפו על כתיפו. ור"ל דבאמת ראה פרעה שע"פ הטבע א"א שיהי' מוכרח להוציא את ישראל ממצרים שאין עבד יוצא חפשי ממצרים רק שיהי' נס למעלה מן הטבע וע"ז אמר לא ידעתי את ד' שיוכל לעשות נסים כאלה. וגם את ישראל לא אשלח אלו הי' ישראל סבא כאן וכו' ור"ל ואף אם נאמין שהשי"ת יכול לעשות נסים אבל אלו הי' ישראל סבא כאן הייתי נותן סל ומגריפו על כתיפו. שהוא בעצמו מעודו לא בטח בזה והלך הכל ע"פ דרכי הטבע. אמנם באמת במצרים לפי שהי' משוקעים כבר כ"כ בטומא' והקב"ה רצה להוציאם ושיהי' מוכנים לקבלת התורה הי' הזמן גורם להראות להם נסים בכדי שיאמינו בד'. וזהו כוונת הילקוט הנ"ל נגד אבותם עשה פלא ר"ל נגד רצון אבותם שלא הי' רצונם במעשה נסים עשה הקב"ה פלא וזהו שאמר נטל הקב"ה רגליו של יעקב והעמידן על הים וא"ל ראה נסים שאני עושה לבניך. ור"ל מה שהי' הרגילות אצל יעקב תמיד שלא להיות הכל רק ע"פ הטבע. אך בכאן הרא' לו הקב"ה שהזמן גורם לעשות נסים מפורסמים וזהו שסיים הה"ד בצאת ישראל ממצרים ישראל סבא. ר"ל ביציאת מצרים אף ישראל סבא הודה שהזמן מוכשר לעשות להם נסים וזהו נמי פירוש הילקוט הנ"ל הנצב בפתח השער שהמשיל הדבר למלך בו"ד שהי' לו שתי גנות זו לפנים מזו דהרמז היא דהנהגות השי"ת היא הנהגת הטבע היא הגן החיצון. והנהגות למעלה מן הטבע היא הגן הפנימי וקלוסו של הקב"ה עולה מהיות אלו הנמצאות נוהגות תמיד על משטר וסדר אחד מבלי שום חילוף ושינוי כלל. וכמו שאמרה השמש ליהושע לי אתה אומר שאדום מי יאמר קילוסו של הקב"ה וכעת מסר השי"ת הגן הפנימי ר"ל ההנהגה הנסיית. והנה לא האמין השומר שהמלך יעשה זאת שימכור הגן הפנימי לאחר עד שבא המלך בעצמו וא"ש הנמשל שהים לא רצה להאמין שהקב"ה ישנה הטבע שימסור זו ההנהגה למשה עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו ואמר לו הים לא מלפניך בן עמרם אני בורח. כי אני בשלישי ואתה בששי ובהנהגות הטבע יש להים קדימה אך מפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב ור"ל אפי' יעקב אבינו שמעולם לא רצה ללכת רק עפ"י דרכי הטבע אך כאן אצל הים הראה לו הקב"ה ראה נסים שאני עושה לבניך והבן. ובזה סיימתי בברכה יה"ר שיבוא דודי לגנו ויטע אהלו אפדנו שיהי' ובלצ"ג. ונזכה לבנין אריאל. ויגל יעקב ישמח ישראל. אמן כן יהי רצון: