אור ברסלב

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש יג

דרוש יב לשבת הגדול

בעזה"י. מענינא דיומא קודם הפלפול שנת תרנ"ו לפ"ק. בביהכ"נ הישנ' דפה"ק רישא יע"א.

איתא במדרש הובא ברקנטי פ' אמור וז"ל בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין מדה"ד עומדת משמאלו ומדת הרחמים מימינו ומתוכחות זו עם זו:

מדה"ד אומרת שפוט עולמך בדין שלם לרשעים כפעלם מדה"ד אומרת רשע בעונו ימות:

מדה"ד אומרת בפשע יעקב כל זאת. מדה"ד אומרת פוקד עון אבות על בנים. מדה"ד אומרת אף אני אעשה זאת לכם. מדה"ד אומרת כי ערוך מאתמול תפתה. מדה"ד אומרת לכן הרחיבה שאול נפשה. מדה"ד אומרת ואלה לחרפות ולדראון עולם. ומדה"ר אומרת אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. ומדה"ר אומרת כי לא אחפוץ במות הרשע. ומדה"ר אומרת לא עמה יבוש יעקב ופניו יחורו כי בראותו ילדיו וגו'. ומדה"ר אומרת לא יומתו אבות על בנים ובנים לא וגו'. ומדה"ר אומרת למעני למעני אעשה. ומדה"ר אומרת בטרם הרים ילדו וגו' תשב אנוש עד דכא. ומדה"ר אומרת עץ חיים היא למחזיקים בה. ומדה"ר אומרת אלה לחיי עולם עכ"ל המדרש הנ"ל:

והנה כל המפרשים התפלאו בזה הוויכוח שבין מדה"ד למדה"ר אשר האריכו כ"כ בטענות שונות ועיין בס' ברכת שמואל מה שהאריך שם בפ' לך לפרש מאמר הלזו והנה בטרם כל שיח אקדים לפרש פסוקי ההפטרה (הושע י"ד) שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. וקש' דבתחיל' אמר עד ד' אלקיך ואח"כ אמר ושובו אל ד' וראיתי להמפורשים שפירשו עפ"י מאמר הגמרא ביומא (דף פ"ז) עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. וזהו שאמר שובה ישראל עד ד' אלהיך ור"ל שובה מכל עונות עד ד' אלקיך דהיינו עד שתגיע לעונות שנוגעים אל ד' אלקיך. ר"ל מה שבינך לבין המקום. ואז נוח לך כי לאותן העונות שנוגעים אל ד' די בוידוי דברים וז"ש קחו עמכם דברים ושובו אל ד' ר"ל דמה שהוא נוגע אל ד' די שתקחו דברים ולומר חטאתי. ואז יוה"כ מכפר משא"כ מה שבין אדם לחבירו לא סגי עד שירצה את חבירו:

ועפי"ז נבוא ליישב נמי מה דפתח בלשון יחיד שובה ישראל ואח"כ אמר קחו עמכם דברים בלשון רבים. ועוד נקדים מאמר המדרש על הפסוק בשה"ש מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים ופירשו במדרש שהוא מלשון סליחה ומחיל' והוא תמוה. ויבואר עפ"י מה דאיתא בגמרא (שבת דף ל"א) מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו הוא כל התור' וכן איתא במדרש בראשית ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתור' דלכאור' תמוה דאיך יחשב מ"ע אחת ככל התורה. ומבואר בספרי מוסר משל נפלא על זה. משל למה"ד למלך בשר ודם שגזר לכבוש מבצר חזק מאוד וידוע שלצורך הכיבוש נצרכים בעלי מלחמות ובעלי מלאכות הרבה חורשי עץ וברזל להכין עגלות וכלי זיין. ולהכין צדה ומזון וכיוצא באלה. כל אחד שעושה מלאכתו מקיים גזירת המלך. ואי אפשר בלעדו כי לא לגבורים המלחמ' בלי מזון ומלבושים וכלי זיין ושאר דברים ההכרחיים אל המלחמ'. ע"כ היושב על הכלים נוטל חלק כהולך למלחמ'. כי א"א בלעדו. ואם דרך משל העושה כלי זיין יאמר כל מה שטרחתי עשיתי לכבוד המלך אבל לא אתן פועל ידי אל גבורי המלחמ' כי הם שנואי נפשי. וכן האופה והרצען והחרש ועושה אבק השריפ'. יאמרו הכל עשינו לכבוד המלך. ולא יאבו ליתן שום דבר לגבורי המלחמ' וכן הגבורי מלחמ' ידירו הנאה ממעשה ידי בעלי המלאכה. בודאי שחמת המלך יעלה עד להשחית כי באופן זה אין המדינ' נכבשת ומה הנא' יגיע למלך בעשיית והכנת כלי המלחמ' ויהיו מונחים בקרן זוית ונפוצים ע"פ כל הארץ ונמצא שחטאו בכפלים שחיו חיי צער בטורח רב ועבוד' קשה ואינם מקבלים שכר מן המלך. ואדרבה נתחייבו ראשם למלך כי מה הועיל עכשיו שעשה מלאכתו ואינו מוסר מלאכתו ומעשה ידיו למקום המצטרך כך הדבר הזה הקב"ה נתן לנו תורתו ארוכ' ורחב' מני ים. מתרי"ג מצות. וחיי עולם נטע בתוכינו מכוון כנגד שס"ה גידים ורמ"ח אברים. וצוה לכלל ישראל לקיים תרי"ג מצות וא"א לאדם אחד לכבוש את המבצר ולקיים כל התור' כגון חליצ' ויבום וקרבנות וכיוצא באלו רבות. אלא כך הוא דעת המצוה השי"ת שכל אחד מישראל יעשה מה שבכחו וסיפוק בידו לעשות ממצות התור' ויעזור ויושיע בכל כחו לאחרים לעשות מה שבידם לעשות ולקיים הכל כדי להשלים רצון הבורא. כי מה שאין בידו לעשות עוזר וסומך ותומך וגורם לאחרים לעשות. באופן שע"י כלם נתקיים התור' בכללה ובכל החלקים ובזה נשלם שיעור קומה וכל העולמות בנויים על מתכונתם דבר דבר על אופניו וסדרו כשלהבת קשור' בגחלת. וזהו שאמרו ואהבת לריעך כמוך זה כלל גדול בתור' ר"ל עי"ז מקיים כל התור'. וזהו שאמר הכתוב אתם נצבים היום כלכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל לעברך בברית. ור"ל שכל ישראל נחשבים כאיש אחד לעבור בברית קיום התור'. כי אם עוש' המצו' ביחידות דומה למשל הנ"ל דמה לי שהוא חוטא נגד השי"ת או שמקיים רצון הבורא אלא שאינו רוצה ליתן פעולתו אל המקום אשר ציוהו הוא ית'. ובמעשיו הוא מפריד אלופו של עולם. וזהו מ"ש הפורש עצמו מן הציבור אעפ"י שיש בידו תור' ומעשים טובים בפני עצמו אינו רואה בנחמות צבור. שנחמות צבור הוא בזמן שמקיימים כל התור'. וזה שפורש עצמו מן הציבור ובונה במה לעצמו כאלו בכחו לבדו להשלים כל התרי"ג מצות ובאמת היא דבר הנמנע וע"ז נאמר חדלו לכם וגו' אשר נשמה באפו. ר"ל שנרחיק עצמינו מן האדם הפורש עצמו מן הציבור מאחר שרק נשמה א' באפו והבן:

והנה נודע דבעל תשובה צריך וידוי דברים ג"כ כמ"ש הנביא קחו עמכם דברים ושובו אל ד' דצריך להתוודות ולהתפלל להשי"ת שימחול לו על כל פשעיו. ונודע מ"ש המקובלים דכל איש צריך קודם התפל' לקבל על עצמו המ"ע ואהבת לרעך כמוך ועי"ז תפלתו כלול' בכלל ישראל לעלות לשמים. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה וישימו עלי רעה תחת טובה ושנא' תחת אהבתי הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהי' לחטאה (תהלים ק"ט) דקש' שפתח בלשון רבים וישימו עלי רעה וסיים הפקד עליו רשע ותפלתו תהי' לחטאה בלשון יחיד ופירשו המפרשים הקדמונים דר"ל שדוד אמר שהוא הי' מקיים בהם אהב' וריעות. וממילא אפי' שהתפלל ביחידות אמר יודע אני שתפלתי מתקבלת כתפלת רבים.

וזהו שאמר תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. ר"ל יען שאני הייתי מקיים בהם אהב' ממילא אפי' כשאני ביחידות יודע אני שתפלתי מתקבלת כתפלת רבים. משא"כ הם וישימו עלי רעה וגו' ושנאה תחת אהבתי הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו. ור"ל כיון שחלק לבם. א"כ אדרבה אפילו תפלת צבור שלהם נחשב לתפלת יחיד. וממילא שטן יעמוד על ימינו ותפלתו תהי' לחטאה. ר"ל שתפלתו לא תתקבל. ונודע מה שפירשו רז"ל במדרש ובזוה"ק על הפסוק פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם דקש' דפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים ופירשו דיש חילוק בין תפלת יחיד לתפלת רבים כשתפלת יחיד עולה פונים בה ורואים אם היא ראוי' להתקבל אם לאו. ולזה אמר פנה אל תפלת הערער ר"ל אל חפלת הערער דהיינו תפלת יחיד פונה ובודק אותה אם הוא ראוי' להתקבל. אבל רבים. ולא בזה את תפלתם ואין פונה אלי' לבודקה אלא מתקבלת תמיד. וזהו שאמר הנביא שובה ישראל בלשון יחיד ור"ל כשיעשו תשוב' ויתוודו על חטאיהם ויתפללו להשי"ת שימחול להם. ראוי שיתחשבו כלם כאיש אחד וע"י שיהי' שלום ביניהם ויקיימו ואהבת לרעך כמוך יתחשבו כאיש אחד. וז"ש קחו עמכם דברים ושובו וגו' ואמרו אליו כל תשא עון. דלכאור' קשה הלא נמצא כמה עבירות שמתוודה עליהם והוא לא חטא כלל בזה. אך באמת כל ישראל ערבים זל"ז ואם חבירו חטא ופגם בנפשו נוגע לכולנו. וזהו שדייק הנביא אמרו אליו כל תשא עון ור"ל ואפי' אותן עונות ופשעים שאתה לא חטאת בזה. ע"ז ג"כ תבקש מחילה וסליח'. ושיהי' אהבה וריעות ביניכם ועי"ז תתחשבו כאיש אחד:

ומה שאמר עד ה' אלהיך ראיתי לפרש בדרך צחות עפי"מ שפירש רש"י למה אמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד כדי ליתן פתחון פה וללמד סניגוריא במעשה העגל וזה שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך לי צוית ולא להם. וכן איתא במדרש פ' תשא. ולכאורה קשה האיך שייך לומר כן הלא התורה היא נצחית ובשביל זה יאמר הקב"ה בלשון יחיד כדי ליתן פתחון פה למשה. וכי בשביל זה שיהי' לו פ"פ יכתוב בלשון יחיד. גם קשה הלשון דקאמר כדי ליתן פתחון פה וכו' דמשמע שאין זה תירץ מספיק רק יתן פתחון פה כדי שיוכל להמליץ קצת. אמנם הכוונה היא דהנה בפ' יתרו כתיב ויחן שם ישראל וגו' ופירש"י כאיש אחד ובלב אחד אבל כל החניות בתרעומת ובמחלוקת. ולפי זה ניחא שפיר מה דכתיב אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד. כי באמת היו בשעת קבלת התורה כלם בלב אחד ונפש אחת ושייך שפיר לשון יחיד. ונמצא דמש"ה כתבה התורה בלשון יחיד ה' אלהיך דאם ישראל הם כלם באגודה אחת שייך שפיר בהם לשון יחיד. ואם ח"ו לא יהיו באגודה אחת אזי צריכים להתירץ לי צוית ולא להם. אך באמת הוא רק פתחון פה ולא תירץ:

ע"פ האמת דהא בשעת קבלת התורה היו כל ישראל בלב אחד ושפיר נופל בהם לשון יחיד. ולכך כתב רש"י בהלשון ליתן פתחון פה:

וזהו שמזהיר הנביא ואמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. והיינו שכל ישראל יהיו בלב אחד ונפש אחת. ומש"ה קאמר בלשון יחיד. ואמר עד ה' אלהיך היינו שיהי' לך זכות קבלת התורה ויהי' כל ישראל נפש אחת ושיהי' שייך בהם לומר אנכי ה' אלהיך בלשון יחיד כמו שהיו באמת בשעת קבלת התור'. ולא לבד כדי ליתן פתחון פה למשה ללמד זכות עליהם רק שיהי' באמת כך:

היוצא לנו מזה דעיקר מעלת התפל' היא כשמקבל עליו המ"ע ואהבת לרעך כמוך דכל מקום שיש פירוד לבבות אין כלום. אבל כשמקבל עליו המ"ע הנ"ל אפי' אם ע"פ אונס והכרח מתפלל ביחידות לפרקים הוי כתפלת רבים והקב"ה מקבל תפלתו ומוחל לו על כל עונותיו. וז"ש שלמה המלך ע"ה שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך דגילה לנו החילוק שבין התשוב' והתפל' שהיא מן השולמית שמהדר תמיד אחר השלום והאחדות מזולתו כי תפלתו של השולמית נחשב תמיד כתפלת רבים. וכמו שאמרינן במדרש הנ"ל על הפ' פנה אל תפלת הערער וכו'. וז"ש שובי שובי ונחזה בך דזהו מדבר במי שאינו מהדר אחר מדה זו שיהי' במדת השלום אל זה אומרים שובי שובי. אבל ונחזה בך נראה בך אם הגון אתה. אבל כשהתשוב' היא בשולמית אף שהוא ביחיד אומרים למעלה בשמים מה תחזו בשולמית. וזהו שדרשו במדרש הנ"ל כמחולת המחנים שהקב"ה עושה גדולות עמנו שאנחנו חוטאים והיא מוחל לנו והבן:

והנה איתא בגמרא דיומא (דף פ"ז ע"א) שר"י הי' דורש שיש ד' חלוקי כפרה. עבר אדם על מ"ע ועשה תשוב' וכו' שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובתם. עבר אדם על מל"ת ועשה תשוב' תשובה תולה ויוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה. תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שיש חילול השם בידו אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה עד תמותון. והרמז דיוה"כ אינו מכפר על כריתות ומיתות ב"ד שנאמר לפני ה' תטהרו. ור"ל שלא יהי' חטא שנאמר בו איסור כרת דכתיב בה ונכרתה הנפש ההיא לפני ה'. והנה מצינו כמה עונשים שנגזר על האדם ח"ו כשעבר עבירה. כריתות ומיתות ב"ד ויסורין כמ"ש ויספתי ליסרה אתכם וגו'. וגיהנם לאחר פרידת נשמה מן הגוף. וגם מצינו עונש לאחר התחיה וכדאיתא בגמרא דר"ה (דף ט"ז) דאע"פ שכבר נדונו לאחר מיתה עוד יהי' דין לאחר התחיה:

ועפ"ז נבוא אל המנוחה ונחשוף את מצפוני מאמר המדרש הנצב בפתח השער להבין הויכוח שיש בין מדה"ד למדה"ר ממה שלקטתי מתוך פירושי הקדמונים וגם מה שהוספתי נופך משלי. דהנה ידוע מאמר רז"ל כתיב אמת דמשמע שדן את האדם בקו המשפט. וכתיב חסד דמשמע שדן לפנים משה"ד אלא מתחלה רצה הקב"ה לדון את העולם בדין כיון דחזי שאין העולם יכול לעמוד דן אותם בחסד וברחמים וכדדרשינן בגמרא ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובש וחד אמר נושא ר"א אמר מעביר ראשון ראשון וכך הוא המדה. וכדדרשינן עה"פ ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים דבתחל' עלה במחשב' לברוא את העולם במדה"ד כיון שראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר למה"ד:

ועפ"ז יתבאר הטענה הראשונה של מדה"ד עם התשוב' של מדה"ר. מדה"ד טוען ובא בדין כתבת בתורתך אמת שפוט עולמך בדין שלם להם לרשעים כפעלם. השיב מדה"ר הלא כתיב נמי בהי"ג מדות ורב חסד. וז"ש אם עונות תשמור יה וגו' ור"ל דאם לא יטה כלפי חסד מי יעמוד. דודאי לית עלמא יכול קאים. אלא מתחלה דן בדין וכד חזי שאין העולם יכול לעמוד מטה כלפי חסד. פתח מדה"ד ואמר רשע בעונו ימות. ור"ל רשע שעבר על כריתות ומיתות ב"ד למה לא ימות ומדוע הקב"ה מאריך אפו. השיב מ דה"ר ואמר כי לא אחפוץ במות הרשע ר"ל דשם נאמר כי אם בשובו מדרכו וחיה ומש"ה הקב"ה האריך אפו שמא יעשה תשוב'. שוב אמר המדה"ד בפשע יעקב כל זאת ור"ל אותן רשעים ידמו ברעתם שהמה צדיקים והמה עוד נקראים בשם יעקב וא"כ לא יעשו תשוב' לעולם. השיב המדה"ר לא עתה יבוש יעקב ופניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי. ויובן ע"פ מה דאיתא במדרש ב' טעמים מה שהקב"ה מאריך אפו לרשעים (א) שמא יעשה תשוב' (ב) שמא יוליד בן צדיק. וזהו שהשיב המדה"ר דאם המה אומרים בנפשם שעודם נקראים בשם יעקב אולי יוליד בן צדיק וברא מזכה אבא. שוב אמר מדה"ד פוקד עון אבות על בנים. ור"ל אתה מדה"ר אומרת שמא יוליד בן צדיק אדרבא ע"ז גופי' אני טוען הלא הקב"ה פוקד עון אבות על בנים. השיב מדה"ר לא יומתו אבות על ובנים ובנים לא יומתו על אבות. ור"ל באין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא יומתו. עד כאן הי' הוויכוח בענין כרת ומיתה בידי שמים ושוב מתווכחים בעונש יסורים אמר מדה"ד אף אני אעשה זאת לכם ופקדתי עליכם וגו' ור"ל עכ"פ יענשו ביסורים השיב מדה"ר למעני למעני אעשה ור"ל דהנה לכאור' קשה על כפל לשון למעני למעני אעשה אולם יתבאר ע"פ מה דכתיב שם מקודם למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך וגו' הנה צרפתיך ולא בכסף למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן (ישעי' מ"ח) ר"ל בשביל ב' טעמים הקב"ה מאריך אף ולא יעניש תיכף (א) למען שמו שלא יתחלל שמיסר אנשים ביסורים. (ב) שמא יתחרטו וישובו אח"כ ויספרו תהלות ה'. וז"ש למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך ור"ל שהקב"ה יריח אח"כ התהלות כמו ריח הקרבנות. מש"ה אמר אח"כ כפל לשון למעני למעני אעשה. שוב השיב מדה"ד ובא בטענה עצומה ואמר כי ערוך מאתמול תפתה דהיינו ביום השני לבריאת העולם שהי' לו אתמול שאז נברא הגיהנם. וטוען המדה"ד א"כ לשוא נברא גיהנם דמש"ה נקרא תפתה שכל המתפתה ביצרו נופל לגיהנם והרי הם ג"כ נתפתו מיצרם ולמה לא יפלו לגיהנם. והשיב מדה"ר בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ וגו' תשב אנוש עד דכא. ור"ל שלא נברא גיהנם אלא משום יראה ופחד ויחזרו בתשובה. וזהו דאמרינן במדרש בראשית האותיות ירא תשב והקב"ה מקבל שבים ואינם נופלים בגיהנם. ועיקר בריאת גיהנם לאומות העולם שאין קוראין בשמו כלל. שוב השיב מדה"ד ואמר לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק. ור"ל הלא מכל מקום נתחייבו ליפול לגיהנם עבור שלא קיימו אפילו חק אחד כדאיתא בגמרא וז"ש לכן הרחיבה וגו' לבלי חק לאותן שלא קיימו אפילו חק אחד. והשיב מדה"ר הגם שלא קיימו אפי' חק אחד מ"מ אינם ראוים ליפול בגיהנם אחרי שמחזיקים לומדי תור' ומהנהו אותם מנכסיהם. ומעלה הכתוב עליהם כאלו הם עצמם קיימו התור' כי בצל החכמ' בצל הכסף. וזהו שאמרה עץ חיים הוא למחזיקים בה שוב אמר' מדה"ד אלה לחרפות ולדראון עולם. ור"ל אותן פושעי ישראל שאינם חוזרים בתשוב' אפי' על פתחי של גיהנם אשר עליהם נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשי' וגו' ואשם לא תכבה והי' דראון. ולא יזכו עוד לחיי עולם הבא. השיב מדה"ר ואמר אלה לחיי עולם ור"ל שגם אלה יזכו לחיי העולם הבא שהרי אמרינן בגמרא פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהם שגם הם מלאים מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך. אם כן אחר שסבלו יסורין קשים יזכו גם הם לחיי עוה"ב. והלשון אלה לחיי עולם. יתפרש עפ"י מה שפירש העקרים הא דאיתא בגמרא דהמינים והכופרים בתור' יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות. ולכאורה סותר זה להמאמר משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש ופירש דהכל הולך אחר הכוונ' אם בשעה שעובר כוונת החוטא לעשות הפך מצות השם. שהוא בלתי בעל תכלית ראוי שיחשב אל החוטא למרי עצום כפי כוונתו כמו מי שהמרה פי מלך גדול ועבר על מצותו אע"פ שלא הגיע מזה שום נזק למלך הוא חייב מיתה יען שהי' כוונתו לזלזל בכבודו של מלך ראוי שיהי' נענש כפי כוונתו לא כפי פעל המגיע ממנו בלבד. אבל העובר מחמת שיצרו מתגרה בו אז עונשו רק זמניי. וז"ש מדה"ר אלה לחיי עולם. ר"ל אותן אנשים אינם עוברים רק משום שיצרם תקפם. ולכן גם הם יוכלו לזכות לחיי עוה"ב והבן:

ועתה נבוא

לדבר הלכה

[בסוגיא דכה"ג מקריב אונן]

יומא דף י"ג ע"ב. ת"ר כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל. ר"י אומר כל היום. מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו אמר לי' אביי השתא לר"י אפוקי מפקינן לי' וכו'. אלא אמר רבא כל היום שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל. א"ל ר"א ב"א לרבא ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומ' אף אשה אחר' מתקינן לו משום שמא תמות אשתו ואי מיית' אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י שמא יאכל א"ל הכי השתא. התם כיון דיוה"כ היא דכ"ע לא קא אכלו הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכ"ע נמי אכלו הוא נמי אתי למיכל. ופריך וכה"ג מי חיילי אנינות והא מגרשה. נהי דאנינות לא חיילי עליו איטרודי מי לא מטריד ע"כ סוגיות הש"ס בקצרה. ופירש רש"י שם איטרודי מי לא מטריד וז"ל ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה והקשו המפורשים דאיך קס"ד בש"ס דיאסור להקריב שמא יאכל מן הקרבן. דבשלמא כשהוא מתעסק ומתקן דבר הראוי לאכילה בעין שפיר יש לגזור שמא יאכל ממנו. אבל לא כשהוא מתעסק בהקרבת בשר חי דאינו ראוי רק לנפש היפה ועוד דכל הקרבנות ביוה"כ שכה"ג מקריב הוי כלן עולות פרים ושעירים הנשרפין ואינם נאכלים לעולם. מלבד שעיר החיצון שהוא נאכל במוצאי יוה"כ. וליישב זה נקדים קושיות המלמ"ל בפ"ב מה' ביאות מקדש ה"ו. והח"צ בתשובה סימן קנ"ז שהקשו על פירוש רש"י הנ"ל. דלא מצינו בכל הש"ס הך דרשא לך נתתים למשחה רק על גוף המאכל כגון הא דאינו ראוי לאכול רק צלי וחרדל. אבל לא היכא שהכהן הוא טרוד מחמת שגירש את אשתו שיאסור לאכול בקדשים. וכן הקשה בתוס' ישינים ולכן השיגו על פירוש רש"י ופירש דהכוונה הוא איטרודי מי לא מטריד לפי שלא גירשה אלא על תנאי ומצטער על כך הלכך אי הוי שייך למגזר אף ביוה"כ שמא יאכל. אית לן נמי הכא לגזור פן יאכל כשעוסק בעבוד' והוי האיסור משום יוה"כ אבל לא משום האנינות דהא לאו אונן הוא. אמנם גם זה דחוק:

ועוד נפדים מה שהקשה המג"א בה' יוה"כ סי' תרי"ב סק"ו על שיטת הר"ן והמ"מ שכתבו ומש"ה קודם המנחה אסור בקניבת ירק ופציעת אגוזים משום דגזרינן שמא יאכל מהם אבל מן המנחה ולמעל' מותר משום שדומה כמי שיש לו פת בסלו ומש"ה לא גזרינן שמא יאכל ולדבריהם תקשה מסוגיא דהכא דהא אמרינן כאן דביוה"כ משום דכ"ע לא אכלו לא גזרינן. עוד הקשה המג"א שם ממתני' דמס' מנחות דף צ"ט ע"ב חל להיות יוה"כ בשבת החלות מתחלקו' לערב ופירש רש"י ולא למחר דנפסל בלינה הרי דלחה"פ אינו מתחלק ביוה"כ משום גזירה שמא יאכל ביוה"כ והכא בסוגין אמרינן בפשיטות דביוה"כ לא גזרינן. עי"ש. והנה הגאון בעל הנו"ב בהדג"מ השיג על המג"א הנ"ל וכ' דממתני' הנ"ל לא מוכח מידי דלפי פי' רש"י י"ל דבאמת אף ביוה"כ הי' יכולין להתחלק רק דעיקר אתי לאשמועינן דלא יחלקו למחר משום דנפסל בלינה. הרי דלא מיעט אלא שלא ימתין עד למחר אבל אם רצו לחלק בו ביום רשאים אלא דלמה יטרחו חנם. ועוד אפילו אם נפרש דדוקא מתחלק לערב נמי לק"מ דשאני חלת לחה"פ לפי שזמנם בהול שהרי נפסלו בחצות ליל' בלינה לכך גזרינן דלמא אתו למיכל. אבל לגזור בשאר אוכלים ליגע ביוה"כ למיחש דלמא אתי למיכל לא שמענו מלחה"פ אך סיים שם הדג"מ שפקח עינו וראה שסברת המג"א נובע מהירושלמי פ"ד דפסחים. א"כ צריך לקבל באימה דברי הירושלמי. והמג"א ציין מהירושלמי וא"כ שפיר הקש' דסותר לסוגיא דידן.

אמנם המג"א תירץ שם באריכות דזה ידע גם המקשן דל"ח ביוה"כ לשכחה שמא יאכל דאל"כ יאסור ביוה"כ להקריב קרבנות אעפ"י שאינו אונן שמא יאכל. אלא דה"פ דר"י חושש לטעות שיטעה מתוך שיראה דמתירין לו להקריב אונן יסבור שמותר לו לאכול ולהכי פריך הש"ס מיוה"כ שמקריב אונן. ואין הקושיא שניחוש שמא יאכל ביוה"כ דלשכחה ל"ח רק כיון שרואה שמקריב אונן יטעה שמותר לו להקריב באנינות בכל השנה ויאכל. וע"ז משני הש"ס ביוה"כ כיון דכ"ע לא אכלו וכו'. ור"ל דר"י לא אסר להקריב רק היכא דשייך גזירה והיינו בחול. אבל ביוה"כ שיאסור להקריב באנינות שמא יטעה ויאכל גם בחול באנינות דהא איכא היכרא דאסור להקריב. ובקניבת ירק וגבי לחה"פ משום שהוא דבר שראוי בעין לאכיל'. דהא גבי קניבת ירק ע"כ מיירי דראוי לאכול כמו שהוא חי דאל"כ הוי מוקצ' ובדבר שראוי לאכילה בעין גזרו אפי' ביוה"כ. לאפוקי בשר חי דאינו ראוי לאכילה כ"א לנפש היפ' ולכן ביוה"כ לא גזרו. עי"ש. ועפ"י פירושו של המג"א הנ"ל עולה יפה התירץ איטרודי מי לא מיטרד דהנ' ראיתי להריטב"א ביומא בחידושיו שפירש דהכוונ' היא בגמרא איטרודי מיטרד משום דעיקר מה שגירשה הוא משום דראה כשתמות אשתו גרשה כי היכי דתיהוי גרושה למפרע א"כ הטרד' בא ג"כ משום אנינות עיי"ש. וראי' מוכרחת אמרתי לסברת הריטב"א הנ"ל דהנה המלמ"ל הוכיח דאף אם מת לו לכהן בשבת אסור לאכול בקדשים דאף שאין חל אנינות מ"מ אסור לאכול בקדשים. והביא ראי' לזה מסוגיא דהכא דפריך הש"ס ממתני' ואי מתה עביד עבודה והא ביוה"כ אין אנינות כלל מ"מ כיון דמיטרד מחמת אנינות אף שבאמת אין חל שום אנינות הו"ל כאונן. ולפירושו של המג"א הו"ל עיקר פירכת הש"ס וכה"ג מי חל אנינות ר"ל דאיך שייך למגמר יוה"כ אטו שאר ימות השנה הא לאו אונן הוא. וע"ז משני איטרודי מי לא מיטרד ור"ל כיון דהטירד' בא מחמת אנינות שמא תמות אשתו הוי טירד' אנינות. ואם יקריב כה"ג יש לגזור אטו שאר ימות השנה. וע"ז משני כיון דכ"ע וכו' היוצא לנו מדברי המג"א דדווקא בדבר שאינו ראוי בעין כגון בשר חי בזה לא גזרינן ביוה"כ שמא יאכל אבל בדבר שדרכו לאכול בעין גזרו אפי' ביוה"כ כגון חלת לחם הפנים וקניבת ירק. ובכל השנה משום דכ"ע אכלו גזרו אפי' בדבר שאין דרכו לאכול לרוב אדם ומש"ה גזר ר"י לכה"ג להקריב אונן שמא יאכל מהקרבן:

אמנם כל האחרונים ובראשם הגאון בעל יד אפרים בהגהותיו שם בסי' הנ"ל השיגו על המג"א דבאמת הפירכא בש"ס ביוה"כ נמי נגזור שמא יאכל ולק"מ מה שהקשה המג"א דאמאי לא פריך בפשיטות מ"ש דכל יוה"כ מקריב באנינות ול"ח שמא יאכל דאין כח ביד חכמים לגזור ולבטל כל עבודת יוה"כ. וכמ"ש הט"ז בסי' תקפ"ח סק"ב על הא דהקש' המזרחי כמו שגזרו בשבת שאין תוקעין בשופר דשמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ביו"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר. ותירץ הט"ז דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה התורה לתקוע. דבשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שעכ"פ ביו"ט בחול תוקעין. וא"כ ה"נ עיקר קושיות הש"ס דנגזור כשהוא אונן שלא יקריב דהא נוכל להקריב ע"י כהן אחר. רק שלא הי' לו פרישה ז' ימים לאפוקי אם נגזור שלא יקריב שום כהן קרבן ביוה"כ. שמא יאכל א"כ בטלת כל עבודת יוה"כ. וא"כ פשטות הסוגיא מוכח דהקושיא הוא בכהן אונן נגזור שלא יקריב שמא יאכל. וא"כ הדרא קו' המפורשים הנ"ל לדוכתי' דהא ביוה"כ הקרבנות כלם המה כליל פרים ושעירים הנשרפין מלבד שעיר החטאת שנאכל תמיד במוצאי יוה"כ ואיך קס"ד לגזור שמא יאכל בשר חי שאינו ראוי רק לנפש היפה. ועוד קשה הלא אכילת קדשים הוי מ"ע ולפי מה שהעלה המלמ"ל בה' יסודי התורה דאין יוצאין מ"ע כשאוכלין שלא כדרך אכילתן א"כ בכל השנה אמאי גזר ר"י שלא יקריב כהן אונן שמא יאכל הא כשיאכל בשר חי בשעה שהוא מקריב אין יוצא המ"ע דאכילת קדשים ואמאי גזר ר"י:

וליישב כ"ז נקדים מה דאיתא במנחות דף צ"ט ע"ב. חל להיות בע"ש שעיר של יו"ט נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי. ואיתא שם בגמרא אר"י לא בבליים הי' אלא אלכסנדריים הי' אלא מתוך ששונאים את הבבליים הי' קוראין אותן בבליים ואמר לי' ר"י לר' יוסי תנוח דעתך שהנחת את דעתי ופירש רש"י שם משפחת ר"י מבבל הי' ולפיכך שמח. והוא תמוה מאוד דלמה שמח ר"י בזה. וראיתי להגאון בעל זכרון יצחק בתשובה ע"ח שהביא בשם אביו הגאון בעל משנת חכמים ז"ל שפי' דמש"ה הזכירו חכמים הכהנים לגנאי. דנודע דבשר שרי באומצא משום דדם איברים שלא פירש מותר. ומבואר במלמ"ל בפי"א מה' שבת ה"ה דהכהנים באכילת קדשים הי' מולחין הבשר כדי לקיים על כל קרבנך תקריב מלח. ולפ"ז השעיר של יוה"כ שאכלו הבבליים כשהוא חי הי' אוכלין עם מלח כדין קדשים וא"כ ע"י המלח הי' הדם פירש ממקום למקום. וע"כ הי' צריך למלוח תחלה הבשר ולהדיחו מן הדם ואח"כ לחזור ולמלוח ולאכול הבשר דאל"כ הי' הדם פירש ממקום למקום בשעת מליחה. וא"כ עשו שלא כדין בהמליחה בשבת ומש"ה הזכירן לגנאי. ועוד יש טעם מה שהזכירן לגנאי משום דהא לא קיימו הכהנים בזה המ"ע דאכילת קדשים דכמו באיסורין אין לוקין אם אוכל שלא כדרך הנאתן כמו כן במ"ע אין יוצאין שלא כדרך אכילתן:

היוצא לנו מזה דעיקר מה שהזכירן לגנאי חדא. משום שאכלו שלא כדרך הנאתן ומ"ע דאכילת קדשים לא יצאו כה"ג. שנית. משום שעברו על מליחת הבשר בשבת דכל אכילת קדשים צריך מליחה. וע"כ הי' צריך מקודם מליחה להוציא הדם כדלעיל. ועפי"ז העלה הגאון הנ"ל ליישב מה שאמר ר"י לר' יוסי תנוח דעתך שהנחת את דעתי דהיא תמוה מאוד ואין לו הבנה וז"ל לכך נראה בזה דכהנים שאכלו את השעיר החי אחרי שדעתם הי' יפה עלה על דעתם שמקיימים בזה מצות אכילת קדשים והיו אוכלין כדין אוכלי קרבנות שהוא צורך עבודה וכמבואר בש"ס דיומא [דף ס"ח ע"ב] דכהנים היו אוכלין את הקרבנות בבגדי כהונה משום דאכילה צורך עבודה היא כדתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. אך באמת אין כאן דרך אכילה ואין יוצאין המ"ע דאכילת קדשים בזה וא"כ לא הי' להם ללבוש בגדי כהונה שהם של כלאים כיון דאכילה כזו לאו צורך עבודה היא. אך לזה י"ל הרי לא נתכוונו הכהנים להנאתן כ"א שסברו דמצוה קעבדי. ואף שבאמת אין כאן מצוה עכ"ז הוי דשא"מ דמותר כמו בלובש כלאים להעביר המכס. אך לר' יהודה דס"ל דשא"מ אסור ממילא דעשו הכהנים שלא כדין בלבישת בגדי כהונה של כלאים ושפיר כשמוע ר' יהודה מר' יוסי שאמר מתוך ששונאים את הבבליים וכו' והזכיר את הכהנים לגנאי וע"כ משום איסור לבישת כלאים של בגדי כהונה הי'. ומשום דדבר שאינו מתכוין אסור. לזה פתח ר"י בחכמה ואמר תנוח דעתך שהנחת את דעתי והיינו שמכאן מוכח כדעתי דדשא"מ אסור ע"כ והדברים ראוים למי שאמרן. ואשר אנכי אחזה ליישב הלשון הנ"ל תנוח דעתך וכו'. והוא בהקדים מה שהקשה השעה"מ בה' מאכלות אסורות פ"ח על הא דס"ל לר"י דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב משום טומאה ומשום גיד. משום דס"ל יש בגידין בנ"ט ואלו ב"פ העור והרוטב תנן הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבילות. ור"י פליג שם באלל אבל בגידין מודה. והשתא קשה היכא ס"ל לר"י הכא דהגידין אין בהם משום טומאת נבילות הא ר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט ובכלל בשר הן. וכן הקשה על הרמב"ם דסותר פסקיו גבי ג"ה של נבילה פסק חייב שתים וגבי שאר גידין פסק דהאוכל גיד של נבילה פטור. וכתב הה"מ דיצא לו כן ממתני' דהעור והרוטב הנ"ל. וא"כ קשה אמאי פסק בג"ה של נבילה דחייב שתים. ותירץ השעה"מ עפ"י מה שפירש רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב גבי חלה שנטמאת דאע"ג דהבערה לצורך הותרה ביו"ט אפ"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דהואיל דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבי מלאכה. וא"כ הכא בגיד דוקא בג"ה של בהמה טמאה ס"ל לר"י דחייב נמי משום טומאה כיון דרחמנא אחשבי' לג"ה אוכל לעבור עלי' באותו אכילה חשיבי נמי אוכל לעבור עלי' משום טומאה ומש"ה נקיט פלוגתייהו דר"י ור"ל דוקא בג"ה של טמאה ולא נקיט פלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר"י דס"ל יש בגידין בנ"ט מחייב אגידין משום טומאה אלא ודאי בשאר גידין לכ"ע לא מחייב ואפי' ר"י מודה. ושוב הקשה שם השעה"מ דלפ"ז קשה אמאי ס"ל לר"י בפ' כ"צ דכל הגידין בשר. ואי אכל נפיק בהו ידי אכילת פסח הא לר"י דס"ל דאין בהם לאו דנבילות משום דלאו בשר נינהו א"כ ל"ח אכילה כלל ואיך יוצאין המ"ע דאכילת פסח ומזה הוכיח השעה"מ דר"י ס"ל דמ"ע יוצאין אפי' שלא כדרך הנאתן ע"ש:

ועוד נקדים דהנה התוי"ט כ' שם במשנה דמנחות ליישב הא דאכלו הכהנים השעיר החיצון בשר חי בשלמא לדידן ניחא משום דקי"ל דבשר חזי לאומצא ודם איברים שלא פירש מותר. אבל לדעת הרמב"ם פ"ו מה' מ"א דס"ל דבשר אסור בלי מליחה אפילו אי אוכל באומצא. א"כ קשה איך אכלו. ותירץ דבאמת מלחו הבשר אפי' בשבת משום דעיקר האיסור במליחה הוא מטעם עיבוד ואנן קי"ל דאין עיבוד באוכלין ואע"ג דהתוס' כתבו בשבת דף ע"ה דיש איסור מדרבנן למלוח אפי' למ"ד אין עיבוד באוכלין מ"מ אינו אלא שבות ולא גזרו על שבות במקדש ע"ש:

והנה ר' יוסי מצינו במס' שבת דף ק"מ גבי אין עושין הילמי היינו מי מלח בשבת דס"ל לר"י התם דיש עיבוד באוכלין ומש"ה אסור לו לעשות מי מלח בין הרבה בין מעט. אבל ר' יהודה מוכח דס"ל כמו דקי"ל להלכה אין עיבוד באוכלין דהא אמרינן בש"ס דחולין גבי השוחט בשבת וביוה"כ ונסבן חברי' למימר ר"י הוא היינו ר"י דהמבשל. ופריך הש"ס התם הא ר"מ שרי ומשני כי קא שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י מע"ש. כיון דשוגג הוא וליכא איסור שבת ואיסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות. ופריך אי הכי מ"ט דר"י דאסור הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא ומכ"ש בשוגג ומשני כגון שהי' לו חולה והבריא. אבל בלא הבריא הלכה דהשוחט לחולה בשבת שריא לבריא באומצא. וכתב הר"ן דמכאן מוכח דשרי באומצא בלא מליחה כלל. דהא בשבת אסור למלוח. ואף דאמרינן בשבת דלביתי' אפי' למ"ד דיש עיבוד באוכלין מותר. ודוקא במולח לאורחא הוי עיבוד מ"מ היינו לענין חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור. והיינו שבות בעלמא אבל בקדשים בכה"ג מותר משום דאין שבות במקדש. ולדעת הרמב"ם דס"ל דאסור באומצא בכ"מ בלא מליחה א"כ ע"כ הכא בשבת הא דאמרינן דשרי לבריא באומצא. היינו ע"י חליטה או מליחה וה"ט משום דאין עיבוד באוכלין וא"כ אפי' איסורא מדרבנן ליכא. והואיל וכן יתפרש שפיר הא דאמר ר"י לר' יוסי שם במנחות תנוח דעתך וכו' ויתבאר נמי מה שפי' רש"י שם דמשפחת ר"י מבבל הי' ומש"ה שמח ר"י בדברי ר' יוסי וא"ל תנוח דעתך וכו'. והיינו דר"י לשיטתי' דס"ל דיש עיבוד באוכלין וכל בשר קודש שאוכלין הכהנים הי' צריכין מליחה וע"כ שמלחו מקודם כדי להוציא את הדם. וא"כ עבדו איסורא דהא למ"ד דיש עיבוד באוכלין המולח בשבת חייב חטאת. ומש"ה אמר דהי' קוראין אותן בבליים משום שהי' שונאים אותן. אבל ר' יהודה לשיטתי' דס"ל דיוצאין המ"ע אפי' שלא כדרך אכילתן וס"ל נמי דאין עיבוד באוכלין ומש"ה שמח בזה דשמע שר"י אמר זה המאמר דמש"ה היו קוראין אותו בשם בבליים משום ששונאים אותן. ועיקר הטעם משום דס"ל לר' יוסי דיש עיבוד באוכלין וכדאמרן. אבל דעתי הנחת דאני ממשפחת הבבליים והמה הי' עושין כן בודאי כטוב עשו משום דס"ל נמי כוותי דאין עיבוד באוכלין וגם המ"ע דאכילת קדשים קיימו משום דמ"ע יוצאין אפי' שלא כדרך אכילתן והכהנים שפיר עבדו. ועפי"ז ניחא שפיר הא דס"ל לר"י הכא דגזרינן בכה"ג אונן שלא יקריב דשמא יאכל משום דהא הוא ס"ל דמ"ע יוצאין אפי' שלא כדרך הנאתן ומש"ה פריך שפיר והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינן לי' וכו'. ולא גזר ר"י שמא יאכל. וק' קושית המפורשים הנ"ל. דהא ביוה"כ ליכא שום קרבן הנאכל רק השעיר החיצון דנהי דליכא רק השעיר החיצון מ"מ בשעיר הזה יש לגזור דהא ר"י לשיטתי' שם במנחות ס"ל דהכהנים שפיר עבדו מה שהם אוכלין אותו כשהוא חי. א"כ יש לגזור נמי משום טרדות אנינות ישכח ויאכל מן השעיר החיצון ביום אף בשר חי דהא לדידי' אף שכל בשר קודש כשיאכל הכהן צריך מליחה הא בזה לא יעבור שום איסור. דהא איהו ס"ל דאין עיבוד באוכלין. וגם המ"פ דאכילת קדשים אליבא דר"י ג"כ מקיים אפי' שלא כדרך הנאתן. וע"ז משני כיון דכ"ע לא אכלו הוא נמי לא אכיל. ודוק כי הוא נכון ע"ד הפלפול:

דברי אגדה לאחר הפלפול

הנה איתא במדרש רבה פ' נח על הפ' ויאמר ד' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות. ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות וז"ל א"ר אבא אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך. מלמד שפתח להן הקב"ה פתח של תשוב' עכ"ל המדרש. ולכאורה הוא תמוה דאיך מקושר הסיפא דקרא. לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. להך דרשה דאין ועתה אלא תשובה.

ונקדים עוד מאמר המדרש וז"ל ביוה"כ בא השטן המקטרג לפני הקב"ה ואמר יש לך עם אחד בארץ כמה"ש. מה מלאכי השרת יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל. מה מה"ש נקיים מכל חטא אף ישראל נקיים מכל חטא. מה מה"ש השלום מתוך ביניהם שנאמר עושה שלום במרומיו אף ישראל שלום ביניהם ביוה"כ והקב"ה שומע עדותו של המקטרג ומקבלו וסולח ומוחל עונות ישראל עכ"ל המדרש והוא תמוה דבשלמא מה שאומר שישראל נקיים מכל חטא ועושים שלום ניחא דזה הוא זכות גדול לישראל אבל מה שהם יחיפי רגל מה מעליותא בזה. ועוד מה שאמר דמה"ש המה יחיפי רגל דמשמע אבל שאר מלבושים המה מלובשים:

והנה רבותי הימים האלה בעשי"ת הימים מסוגלים לעורר הלבבות לתשוב' וכאשר דרשו רז"ל דרשו ד' בהמצאו אלו עשי"ת. וזהו אחד מטעמי השופר לעורר חרדה כמ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ועיקר הלימוד שיום תרועה יהי' לכם הוא בשופר. או שילפינן מיובל שנאמר והעברת שופר. או מדכתיב בתהלים (פ"א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו. והנה העקידה תמה בזה דאם הלימוד הוא מהך פסוק הלא כאן נאמר הרנינו לאלקים עוזי נו הריעו לאלקי יעקב שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. הרי מבוארים פה כל מיני כלי זמר ומנ"ל שדוקא בשופר. ופירש העקיד' בפ' אמור דהנה לשון הרנינו מצינו בתור' בשעה שנשרפו נדב ואביהו כתיב בפרשת שמיני וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. וכן נאמר אחרי מות מלך ישראל (מלכים א' כ"ב) ותעבור הרנה במחנה לאמר איש אל עירו ואיש אל ארצו. והכוונ' להיות כי נודע שכל איש מתפעלים בו הכוחות הפנימיות ע"י פעולות חיצוניו' כמו ניגון וכלי זמר ועל אופנים מתחלפים או לעורר שמח' או לעורר עצב. לעורר שמחה כמו שמצינו כשבאו המלאכים לשאול נבואה מאלישע כתיב ועתה קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ד' (מ"ב ג') ולעורר אבל מצינו (בירמי' ט') שאמר קראו למקוננות ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי' וחרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים. ולזה נתיחד בר"ה דוקא השופר כי הוא מיוחד לעורר חרדה והתעוררת בלב וכמו דכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ויום הזה הוא יום חרדה לזה אמר המשורר הרנינו לאלקים עוזינו מכל מיני השיר בחר הרנה ותרועה דלשון רנה ותרוע' מצינו בשריפת נדב ואביהו. וירונו. וכן בכלי זמר בחר השופר לפי שהוא מעורר חרדה. וז"ש הריעו שהוא בשופר ואח"כ אמר שאו זמרה ור"ל שאו זמרה מלפניכם ותנו תוף כנור נעים עם נבל. ור"ל תנו וסילקו כל הכלי זמר לצד אחר למשמרת על חג אחר ואתם אל תתקעו היום רק בשופר שהוא כלי זמר המעורר חרדה וז"ש תקעו בחודש שופר. ואיזה חג בכסא ליום חגינו איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה. ולמה צריכין לעורר היום חרדה לזאת אמר כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב ע"כ:

והנה רבותי מחויב כל איש לפשפש במעשיו ולחשוב עם קונהו במה שחטא כל השנה ובמה יתרצה לפני בוראו. ובפרט אם עוברים ח"ו עבירות אשר המה שקולים כנגד כל התור' [אחי ורעי שימו נא על לבבכם כמה גלבים העוסקים בתער הגלבים פה"ק אשר בעוה"ר מחללים שבת בפרהסיא ועכ"ז באים אח"כ להתפלל בבתי כנסיות ולבקש מהש"י שימלא כל משאלות לבם לטוב'. וכמה אנשים נעשה להם כהיתר מטעם עבר ושנה ואינם יודעים עוד אם יש איזה איסור בזה לגלח שערות בשבת. ועוד אמרתי לעורר אחב"י הן חדשים מקרוב באו ונושאים מחסה ממטר ביום ש"ק ועוד יתרה לתועבה עשו שבאים בזה לביהכ"נ. אוי לנו ועל נפשינו אשר עינינו רואות כזאת ואנו מחשים]. והנה מצינו לאחר גלות בבל כשעלו לירושלים כתיב ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים וגו' ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ. ויקרא לפניהם את כל התור' ויאמר להם נחמי' אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התור'. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו (נחמי' ח') דקשה למה בכו כל העם כשמעם את דברי התור'. ופירשו המפורשים עפ"י משל לסוחר שנותן סחורתו בהקפה נמצאו ג' כתות. (א') שלוקחים במזומן. (ב') שמשלמים רק המחצה ועל השאר נותנים שטרות. (ג') שלוקחים הכל בהקפה. והנה הכת הג' כשבאים אל החנות ואין קונה כלל וימי השילום באים. חרדה אחזתם כי אין בידם לשלם והמה בע"ח גדולים עבור כל הסחורה. והנמשל יובן כי הגדולים והטובים אשר לא יעשו חובות כלל כי זהירים הם בכל רגע כמ"ש שויתי ד' לנגדי תמיד וגם הבינונים עכ"פ יעשו חשבון הנפש איזה פעמים בשנה וישלמו החובות מעט מעט וא"כ בגשתם ליום הדין אין הפחד כ"כ גדול. אמנם אותן האנשים אשר נשארו בע"ח ולא שלמו מאומ' כל השנה עד כמה ידאג לבבם בטרם בא יום הדין. והנה עזרא הסופר כאשר קרא לפניהם ביום ר"ה את כל דברי התור' וזהו שדייק הקרא כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התור' שנודע להם שעברו על כל זה בהיותם בגלות בבל. והנה נתבונן נא בערך שבעים שנה של גלות בבל כמה נתקלקלו בכמה עבירות ומכ"ש שזה קרוב לשני אלפים שנים שאנחנו מטולטלים ונדים ונעים בגלות המר הזה וכבר נשכח איזה איסור הוא בשבת לעשות. ואם נבוא לעיין ולקרות בספר התור' כמה צריכים לבכות ולהתאונן ע"ז ואם נאמר לאחד שלא יחלל שבת הוא כענין חומרא בלא טעם כי כבר נשכח מהם איזה איסור יש במחלל את השבת ואפילו אם עובר עביר' ויודע שהוא איסור חמור לא יתאבל כלל ע"ז כי בעבור רגע אחד נשכח ממנו אם עבר. ובזה נבין מאמר הפייטן בהנתנה תוקף וכותב וחותם וסופר ומונה ותזכור כל הנשכחו'. דקשה דבתחל' אמר בלשון נסתר וכותב וחותם ואח"כ אמר ותזכור כל הנשכחות בלשון נוכח, וכן ותפתח את ספר הזכרונות נמי בלשון נוכח:

אמנם יובן עפ"י מה דכתיב גבי וידוי מעשר בפ' תבוא שנאמר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. ולכאור' אין זה וידוי ואדרבה הרי מתפאר א"ע שלא עבר על המצות ופירשו המפורשים דהכוונה הוא דבכל מצוה קלה שהאדם עושה ידמה בנפשו כאלו כבר קיים כל התור' כולה וכל עביר' שאדם עובר נשכח תיכף מלבו והוא זך בעיניו כעצם השמים לטוהר. ובאמת צריך להיות להיפך דהעבירות צריכין להיות עומדים בעיניו לזכרון תמיד וכמו שאמר דוד המלך והרע בעיניך עשיתי וחטאתי נגדי תמיד. והמצות ומע"ט שכבר עשה צריכין להיות נשכחים ממנו בכדי שלא יהי' צדיק בעיניו ויסגל בכל פעם מצות חדשות. וזהו המכוון בוידוי מעשר לא עברתי ממצותיך. ור"ל אף שבאמת קיימתי לפרקים איזה מצוה ולא עברתי על המצו'. ולא שכחתי ור"ל אך החסרון הי' בזה דתמיד לא שכחתי כשעשיתי איזה מצוה הייתי צדיק בעיני כאלו קיימתי כל התור'. וזהו נמי המכוון בפיוט הנ"ל. דהנה באמת אם בשר ודם הי' ביכולתו לזכור בזכרונו כל העסקים בודאי לא הי' נצרך לסופרים ולהשחית כמה ניירות וכו'. וא"כ הקב"ה דאין שכחה לפני כסא כבודו ולמה לו כל הספרים הנפתחים בר"ה.

אמנם עפ"י הנ"ל ניחא דאם ידין את האדם על כל העונות יתרעם האדם מאוד דהא באמת נשכח ממנו כל העבירות וזהו שאמר וכותב וחותם וכו'. וק' למה לו כל זאת ולכן אמר כל הנשכחות ר"ל אתה האדם תזכור ע"י הספרים את כל העבירות אשר נשכחו ממך ותפתח את ספר הזכרונות ואתה בעצמך תפתח ותראה הכל והבן:

[והנה רבותי מהראוי לעורר את לבבינו איך גדלה בעירינו העון ביטול תורה אשר ע"ז אמרו רז"ל במס' שבת בפ' ב"מ כמה וכמה עונשין ח"ו וכל קיום העולם הוא בזכות התור' כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי. ואיתא בירושלמי דחגיגה על כל עונות ויתר הקב"ה אבל לא על מאסם בתורה. ועוד אמרו בגמרא דנדרים הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. והכוונ' פירש רש"י לפי שאין להם עסק אחר ודעתם שפלה עליהם. אמנם להבין הלשון כי מהם תצא תורה ופירשו המפורשים עפ"י הגמרא בבכורות (דף כ"ט) שלא יאמר אדם כשם שלמדתי בשכר כך אני לא אלמוד רק בשכר. וע"כ שפיר אמר הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה משום שאביהם היו עניים ולא שלמו שכר בשביל לימודם ולמדו בחנם. כך הם בודאי נמי ילמדו עם אחרים בחנם וז"ש כי מהם תצא תורה. ולכן שימו על לבבכם לחזק הת"ת אשר כבר נהרסו כמה הכנסות בשביל התרשלות ידי המתעסקים בזה ובזכות זה ימלא ד' כל משאלות לבכם לטובה]:

והנה נודע דכל תכלית שנברא האדם בזה העולם הוא רק לסגל מצות ומע"ט. ולא להיות שטוף אחרי תאוות עוה"ז. ואיתא במסורה ג' פעמים מה הוא. (א) ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא. (ב) וראיתם את הארץ מה הוא. (ג') הודיעני די קצי ומדת ימי מה הוא. והכוונה הוא עפ"י הידוע שנמצאו ג' כתות בני אדם. (א') אוהבי כסף (ב') אוהבי נחלאות וקרקעות. (ג') אוהבי' ימים ומבקשים רק אריכת ימים ושנים. וזהו כוונת המסורה הנ"ל כנגד אוהבי ממון אמר ארבע מאות שקל כסף. ביני ובינך מה הוא. כנגד אוהבי נחלאות וקרקעות אמר וראיתם את הארץ מה הוא. וכנגד אוהבים אריכת ימים אמר הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה הוא והבן:

והנה הרמז מה שקורין בשבת זו פ' וילך ואיזה שייכות יש פ' הלזו לשבת תשובה לפי שנאמר בה מצות הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיינו לתווך השלום ביניהם שיהיו כלם כאיש אחד חבירים. וע"י שהשלום יהי' מתווך ביניהם ויראו באגודה אחת בכל דבר מצוה שכל אחד יציית את חבירו. ואם יראה בחבירו איזה עון ויוכיחו יקבל ממנו תיכף. ועי"ז ימחול להם הקב"ה ביום הדין את עונותיהם אמנם יש כמה עבירות שאדם דש בעקביו ואינו מרגיש כלל אם יש בזה איזה עון כלל. וא"כ לא יעשה תשוב' לעולם ע"ז כמו חולה שאינו מרגיש כלל איזה אבר כואב לו אז לא יוכל לבקש שום רפואה. והנה נמצא ג' בחינות כשרוצה לשוב על העונות. (א') עזיבת החטא וזהו דוקא כשמרגיש החטא. (ב') שיגמור בדעתו להחחרט על כל העונות דאם אינו מחליט בדעתו לשוב מכל העבירות א"כ הוי כטובל ושרץ בידו, (ג') שצריך כל איש להיות בכלל מזכה את הרבים וזה לא יוכל להיות רק כשהשלום מתווך ביניהם:

ועפי"ז יבואר בס' עוללות אפרים המדרש הנ"ל דביוה"כ בא השטן המקטרג לפני הקב"ה ואמר יש לך עם אחד בארץ כמה"ש. מה מה"ש יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל ור"ל כמו במלאכים כתיב וסביביו נשערה מאוד שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה ואינם פוגמים כלל כך ישראל. וזהו הרמז ביחיפי רגל דכשהאדם הולך במנעלים אינו מרגיש אפילו באבנים קטנים כך ישראל הולכים יחיפי רגל ביוה"כ לרמז שמדקדקים אף על שגיאה קטנה. וזהו הרמז שאמר הקב"ה למשה וליהושע של נעליך מעל רגליך. אח"כ מפרש הכוונ' מה מה"ש המה נקיים מכל חטא כך ישראל המה נקיים מכל חטא. ואיך באו לזה שיהיו נקיים מכל חטא מה מה"ש השלום מתווך ביניהם שנאמר עושה שלום במרומיו כך ישראל וכו' והקב"ה שומע עדותו של המקטרג ומקבלו וסולח ומוחל עונות ישראל. ובטרם נבוא אל המנוחה ואל הנחלה נחלת תחלת מאמרינו הנ"ל נסעה עוד ונלכה לבקר ולשום עין חודרת במהות השלום והאחדות:

הנה נבאר את דברינו מה דכתיב בפ' בלק וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב וגו' ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל וגו'. ודקדקו המפרשים דבתחיל' כתיב וישב ישראל בשיטים ואח"כ אמר ויחל העם. ונודע שהשם עם הוא מדרגה פחותה מהשם ישראל. ולבסוף חזר ואמר ויצמד ישראל לבעל פעור. דמשמע שלא דווקא פחותי עם התחילו בזנות רק ישראל שהמה בני עלי' ונראה לפרש עפ"י מה דכתיב בפ' ואתחנן ונשב בגיא מול בים פטור ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם וגו'. ופי' רש"י ונשב בגיא ונצמדתם לע"ז ואעפ"כ ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי להמחל לי ע"כ. וקש' דהלא סיים אחר כך ואמר עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרביך. הרי בפירוש שלא מחל גם להם על אשר הלכו אחרי בעל פעור:

אך יתפרש עפ"י מה דאיתא במדרש דגבי יעקב אעפ"י שהיו שבעים נפש כתיב כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. וגבי עשו כתיב שש נפשות לפי שהם עובדים לכמה ע"ז. אבל ישראל שאין להם אלא אל אחד והמה עם אחד ואין בהם שום פירוד לפיכך כתיב נפש. ועוד איתא גבי פנחס לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ולכאור' מה זו הפעולה מה שהכתוב יחסו אחר אהרן הלא השבטים אעפ"כ היו מבזין אותו. אך הכוונ' הוא דהשבטים אמרו אף אם ראית שאחד עבר עביר' אין לך לעשות מחלוקת. יותר טוב שיהי' השלום מתווך ביניהם ושיהי' להם מדת האחדות. וזהו הכוונ' שהי' מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא וכו' כלומר שהוא בא מגזע כזו שעובדים ע"ז ויש להם אלהות הרבה ויש בהם חלוקי דעות בענין האמונ' אבל אנחנו מזרע ישראל שאין אנו עובדים רק לאל אחד ומוכרחים אנחנו לעשות שלום בעולם ולא להחזיק במחלוקת לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ר"ל דהיחס שלו הוא שהוא בן אהרן שהי' אוהב שלום ורודף שלום דלפעמים הי' רודף השלום כשהיה רואה שעושים עבירות הי' מוכיחן ומזהירן כדי להחזירם למוטב. וזהו הרמז שאמר לו הקב"ה הנני נותן לו את בריתי שלום. דהוא"ו דשלום הוא קטיעא. כלומר דלפעמים מצוה שלא לעשות שלום כדכתיב אין שלום אמר ה' לרשעים. וזהו הכוונה בהפסוקים הנ"ל וישב ישראל בשיטים ר"ל הגדולים ישבו בנחת ובאחדות ולא מיחו כלל בהעם ויחל העם לזנות אל בנות מואב. וישראל שתקו ושמו יד לפיהם ולא אמרו להם דבר וזהו שאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויבואר עפ"י מה שפי' האלשיך הק' בפ' פנחס כי ב' כתות היו בעון השטים (א) המון עם אשר זנו את בנות מואב וישתחוו לאלהיהן. ועליהם אמר הכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב. (ב') אשר בשם ישראל יכונה אלה לא הלכו אחרי בנות מואב כי רע עליהם מעשה הזנות אך הם הלכו אחרי בעל פעור יען ששכלם הטעם באמרם כי בזה שפוערים לפניה המה מבזים הע"ז. ולא ידעו כי זאת היתה עיקר עבודתה בכך. ועוד נודע מאמר רז"ל דמשה רבינו נקבר מול בית פעור כדי לכפר על עון פעור, ועיקר מה שנשאר משה במדבר כדי להביא עמו לע"ל את דור המדבר. וז"ש ויתעבר ה' בי למענכם ר"ל כל תפילתי לא הועילה שאעלה לא"י והיא למענכם. והנה כל עיקר מה שזנו אחרי בנות מואב לזה הועיל תשוב' כי ידעו שחטאו אבל אותן שחטאו בבעל פעור ואמרו שבזה המה מבזים הע"ז ולא הרגישו את חטאם כלל בודאי לא עשו שום תשוב'. וזהו הכוונ' מה שפירש רש"י ונשב בגי וגו' ונצמדתם לע"ז ואעפ"כ ועתה ישראל וגו'. והכל מחול לך. כלומר אלו לא הי' נצמדו לע"ז רק בשביל שתאותם גברה עליהם לזנות בודאי הכל מחול לך. ואני לא זכיתי להמחל לי וזהו שאמר אחר כך עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ד' וגו' ור"ל בין אותן אנשים שעבדו ממש. וכן האנשים אשר הלכו אחרי בעל פעור. ר"ל שראו אחרים עובדים לפעור ולא מיחו בהם השמידו ד' אלקיך מקרביך. דבאמת החיוב חל כל איש להוכיח ולהכות באגרוף רשע ושלא להיות כובש פניו בקרקע באם רואים שהרשעים פורצים גדר התורה והבן:

היוצא לנו מזה דיש ב' מיני אחדות. אחדות לטוב'. להיות כאיש אחד חברים לקיים רצון הבורא. ואחדות לרעה לנתק מוסרות ועבותות הדת. ונודע מאמר רז"ל קשר רשעים אינו קשר. ועפי"ז נתנה ראש למאמר הפונה קדים. ועתה לא יבצר מהם וגו' א"ר אבא אין ועתה אלא תשוב'. ור"ל דהנה לכאור' תמוה מה דחשש הקב"ה בדור הפלגה שיעשו עמו מלחמה בשמים ולכן בלבל את לשונם. אך לפי האמור יתפרש שפיר דהנה כתיב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וגו' ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה וגו' ונעשה אחדות ביניהם והסכימו כלם וכאחד לדעה אחת. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות כלומר מעשה שטן גבר כ"כ כי לעבירה נעשה אחדות ביניהם וזה פעל אשר החילו לעשות. ועתה. כלומר אין ועתה אלא תשוב'. אלו הי' להם אחדות כזה בדבר מצוה לענין תשובה ומעשים טובים. לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. רצה לומר בודאי יהי' להם כח לבצע מעשיהם:

ובזה סיימתי בברכה. ה' יפרוס סוכת שלומו עלינו ונזכה שיגמור החתימה לטובה בעדינו. ויביאנו אל הר המור בהגיע התור. ובאורו נראה אור. אכי"ר:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה