כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יח לשבת הגדול · לדבר הלכה
בסוגיא דמי פירות אין מחמיצין.
פסחים דף ל"ה ע"א אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצו כרת וכו' היינו טעמא דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומ"פ אין מחמיצין. ולקמן (דף ל"ו ע"א) איתא הברייתא אין לשון עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכמים אומרים יאכל וכו' ופירש רש"י שם ולר"ל דאמר לעיל מי פירות אין מחמצין לא קשיא הך דאיהו אין חייבין על חימוצו כרת קאמר ולא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ע"ש עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה:
והנה התוס' שם ד"ה מי פירות הקשו ע"ז דהא לקמן (דף מ') גבי קימחא דאבשינה וגבי וותיקא מוכח דמ"פ אין מחמיצין כלל ומותר ולכן פי' ר"ת דלא כרש"י רק דמ"פ בלא מים אין מחמיצין כלל ומוסר לגמרי והא דקאמר ר"ל אין בהן כרת דמשמע אבל לאו אית בי' היינו כשנתערב בהן מים דאז ממהר להחמיץ. אבל היכא דלית בי' תערובות מים שרי לגמרי והביא ראי' לזה ממס' מנחות שם דאמרינן שם (דף נ"ז ע"א) אשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין אר"ל אומר הי' ר"י הגלילי מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשרה והשתא אי ס"ד דר"ל מיירי הכא בלא מים כפירש"י ואפ"ה כרת הוא דליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוא אמאי איצטרך למימר התם מגבלה במים בלא גיבול במים נמי איצטרך קרא שלא תאפה חמץ דהוי חמץ נוקשה וחמץ נוקשה פסול למנחות כדמשמע התם במנחות דקאמר התם שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות אלא ודאי היכא דליכא מים אינו מחמץ כלל ע"ש וכן פסקינן להלכה כשיטת ר"ת בסי' תס"ב דמ"פ בלא מים אין מחמיצין כלל רק דמ"פ עם מים ממהרין להחמיץ ואפ"ה לא הוי רק נוקשה וברא"ש בסוגין הסכים ג"כ לפירוש ר"ת. אולם הרא"ש הביא ג"כ הך ראי' ממנחות ובסגנון אחר וז"ל מדאצטרך לר"ל למימר התם מנחת נסכים מגבלה במים בלא גיבול מים נמי אע"ג דלא הוי אלא חמץ נוקשה איצטרך קרא לאזהורי שלא תאפה חמץ דחמץ נוקשה פסול למנחות כדמוכח ההיא דתפוח שריסקה ונתנו לתוך העיסה עכ"ל הרא"ש. והנה דברי הרא"ש הלזו נפלאו מאוד דההיא דתפוח שריסקה לא איירי כלל לענין מנחות דההיא דספיח הוא משנה במס' תרומות בפ"ו לענין תרומה וא"כ אין להוכיח מזה דנוקשה פסול למנחות ולמה לא הביא בפשיטות ראי' כמ"ש התוס' כאן וכן במס' מנחות מדקאמרינן התם במנחות דף נ"ג ע"א שיאור דר"מ לר"מ נוקשה כר ופסול למנחות. וכן תמה עליו הקרבן נתנאל והניח בקושיא והוא פליאה נשגבה על רבינו הרא"ש ז"ל.
וחלקי אמרה נפשי ליישב דברי הרא"ש הנ"ל והוא בהקדם מה שפסק הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ה מצה שלשה במ"פ יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין לשין אותה ביין או בשמן או בחלב משום לחם עוני וכתב המגיד משנה דרבינו ס"ל שלא מיעטו אלא הנך משקין שנזכר בסוגיא לפי שהפת הנילוש מהן אינו לחם עוני אבל שאר משקין ודאי יוצא בהן וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנלושה במשקין. והביא שם המ"מ וז"ל וראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במ"פ בלבד אלא עם תערובות מים לפי שאינו צריך שימור מחמץ וכל שאינו מחמיץ אינו יוצאין בו ידי מצה. וכבר נתבאר שמ"פ לבד אין מחמיצין ע"ש והקשה הפר"ח בסי' תס"ב בד"ה וא"ת וכו' וז"ל אבל לדעת התוס' שכתבו דמ"ש עם מים לא הוי רק נוקשה וכן דעת הטור ורבים מהמפורשים ואינהו ס"ל דחמץ נוקשה לא אסור אלא מדרבנן וכמ"ש בסוף סי' תמ"ז מעתה אין קיום לדין הרמב"ם לדעתם שאעפ"י שלש מ"פ עם מים לא בעי שימור מן התורם ואינו יוצא בו י"ח ע"ש. ודעת הרמב"ם בענין נוקשה הביא הצל"ח בריש פרק אלו עוברין דלא מצא לדברי רבינו שום זכר מנוקשה ורוב המפורשים אחזו שער שהרמב"ם פוסק שנוקשה אינו אסור מה"ת רק מדרבנן. וכל ראיות שהביא הא"ע בסי' תמ"ב להוכיח דס"ל דנוקשה דאוריית' השיגו עליו האחרונים ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג (סימן רי"ח) שכתב דכל המקומות שהביא הא"ע מהרמב"ם היא תערובות חמץ ולא נוקשה ע"ש. והשתא הקושיא הנ"ל תסוב טל הרמב"ם דאיך פסק דשאר מ"פ שלשה בהן מצות דיוצא בה י"ח דאפילו אם נימא עם מים לשיטת הנך פוסקים דלא הוי רק נוקשה א"כ מדאורייתא א"צ שימור וא"כ איך יוצאין בה י"ח מצה ועיין במג"א בסי' תע"ה סק"ה שהביא בשם הב"ח ומוהר"ל שס"ל להלכה דיוצאין במצה שנילושה במ"פ עם מים בדיעבד ותקשה לדידהו דס"ל ג"כ להלכה דנוקשה דרבנן איך יוצאין אפי' בדיעבד. וליישב דברי הרמב"ם הנ"ל נ"ל ליישב בב' אופני (הפן הא') הוא דהנה מקור הפלוגתא בדין נוקשה הוא לקמן במתני' (מ"ח ע"ב) דר"מ ס"ל שיאור ישרף והאוכלו בארבעים ור"י ס"ל שאינו מה"ת כדאיתא התם והאוכלו פטור ולר"י נסתפקו התוס' במס' מנחות (דף נ"ד) אי ס"ל דאינו אלא מדרבנן או שמא דאף הוא ס"ל דאסור מדאורייתא רק דפליגי לענין מלקות ובמתני' בריש אלו עוברין סתם התנא דבין חמץ ע"י תערובו' ובין חמץ נוקשה אסור מדאורייתא והרי"ף והטוש"ע פסקו להלכה דבחמץ גמור ע"י תערובות עיבר בלאו ובנוקשה אינו איסור רק דרבנן ונודע שיטת הטור בסי' תמ"ב דכל דבר שאינו אסור באכילה מה"ת מותר להשהותו והקשה המג"א על הטור הלא התוס' בריש פסחים הוכיחו ממתני' דשיאור ישרוף דאע"ג דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו אפ"ה יש איסור בשהייתו מדקתני ישרף ולשיטת הטור דס"ל באמת להלכה בנוקשה כיון דאין איסור אכילתו מה"ת מותר להשהותו א"כ מה יענה להך מתני' דשיאור ישרף ותירץ המג"א דלדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי ביו"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכילה מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ חמץ גמור ולכן ישרף ע"ש. וכבר נתקשו שם האחרונים בדבריו עיין בדג"מ וביד אפרים שם. אמנם השער המלך בפ"ה מה' חו"מ ה"ח תמה דאכתי תקשה לשיטת הטור מסוגיא דהכא דאין לשון עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד ולפי' רש"י מיירי במ"פ לבד ולפי' ר"ת מיירי במ"פ עם מים ולא הוי אלא נוקשה ולפי שיטת הרא"ש והטור בנוקשה אינו אלא איסור דרבנן ולהטור מותר להשהותו א"כ אמאי אית לי' לר"ג תשרף ואפי' לחכמים ור"ע דס"ל יאכל משום דקסברו אפשר לשומרן. וקשה טובא הא הכא א"א לבוא לידי חמץ גמור משום דמעורב בי' מ"פ ולא הוי אלא נוקשה ולשיטת הרא"ש והטור בנוקשה דאינו אלא מדרבנן מותר להשהותו א"כ הכא דאיכא מ"פ בהך עיסה אמאי ישרף מיד ישהה אותו עד אחר הפסח ובשלמא גבי שיאור ישרוף שפיר תירץ המג"א דחיישינן שמא החמיץ חמץ גמור דהא גבי שיאור ליכא שום תערובות מ"פ אבל הכא גבי מ"פ תקשה כנ"ל והוא קושיא עצומה לשיטת הטור הנ"ל. ותירץ השעה"מ דלפי שיטת הטור וסייעתי' דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואינהו ג"כ ס"ל כר"י דח"נ אינו אסור אלא מדרבנן א"כ קשה טובא דקרא דכתיב גבי מנחות כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תאפה חמץ היכא משכחת לה דהא הש"ס פריך התם על מנחת נסכים לחימוץ. דמ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ופירש רש"י והתוס' שם דבשאר מנחות ל"ק לי' כיון דשמנן מועט יודע היו שמגבלן במים דבלא"ה א"א לגבל אבל מנחת נסכים דשמן מרובה קס"ד שאין בהם מים פ"ש. והשתא לפי דעתה שאר מנחות נמי היכא משכחת לה כיון דמ"פ עם מים הוי ח"נ ולשיטת הרא"ש והטור נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן א"כ לא תאפה חמץ היכא משכחת לה ותירץ דס"ל להרא"ש והטור דהא דאמרינן דלר"י ח"נ אינו עובר אלא בלאו ה"ד בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה וכן שיאור דר"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ ומש"ה אינו עובר עליו. אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שפיר שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה אחשבי' אכילה בכל המנחות הטפונות שמן מש"ה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ כעיסה הנילושה במים עובר עליו בלאו. והביא ראי' מדברי התוס' ד"ה מאן שכתבו דברים שיש סברא לרבות אפילו רבנן דרשו כל ומש"ה אתיא שפיר דברי הטור והרא"ש והרי"ף שפסקו כרבנן דר"א דח"נ דרבנן ואעפ"כ הביאו מימרא דר"ל דאין חייבין על חימוצו כרת ומשמע דמלקא לקי. וכן העלה המק"ח בסי' תס"ב בסוף סק"א דאל"כ אם נמצא חטה בתוך המאכל שנעשה מתערובות מ"פ עם מים לשיטת המג"א דנוקשה בטל בס' א"כ אם זהו לא הוי רק נוקשה ולדידן נוקשה דרבנן א"כ אמאי אסור במשהו. והמחבר פסק בסי' סס"ב ס"ו גבי חטה שנמצאת בדבש ובלבד שלא נתערב בהם מים אלמא דאם נתערב מים אוסר במשהו אלא ודאי דבנוקשה כה"ג מודו דהוי דאורייתא ע'. [ועיין בנו"ב מהד"ק סי' כ"ב מה שהאריך והעלה דע"כ לשיטת ר"ת בנוקשה הוי איסור מה"ת. ולדעת השעה"מ והמק"ח הנ"ל בפשיטות ניחא] ועפי"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם דבשאר מ"פ אם לש דיוצא י"ח דמיירי עם מים כמ"ש המ"מ וניחא אף אם נימא דמ"פ עם מים לא הוי אלא נוקשה. ונוקשה אינו אלא מדרבנן נמי ניחא משום דבנוקשה כה"ג שחזי לאכיל' לכ"ע הוי דאורייתא והבן:
ובאופן ב יש לומר בישוב קושית הפר"ח על דינו של הרמב"ם הנ"ל ועפי"ז יתיישב נמי דברי הרא"ש הנ"ל עפ"י מה שנדקדק עוד בדברי התוס' בסוגין דהכא שהביאו ראי' דנוקשה פסול למנחות כדמשמע התם במנחות דקאמר התם שיאור דר"י לר"י דפסול למנחות. ולכאור' דברי התוס' הללו סותרין לדברי התוס' במס' מנחות (נ"ד ע"א) דשם בתוס' ד"ה אין מחמיצין כתבו ליישב פירוש רש"י דהכא וז"ל שם בסיף הדיבור אע"ג דבלא מים הוי חמץ נוקשה לשיטת רש"י מ"מ איצטרך לשנויי הכא מגבלה במים משום דר"י כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחו' ואפשר דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ע"ש וא"כ נראה דהתוס' ס"ל דלר"י ליכא איסור דאורייתא בשיאור והכא כתבו התוס' להיפך דשיאור דר"י לר"י פסול למנחות דאורייתא. וראיתי בנו"ב מהד"ת (חאו"ח סי' נ"ז) שהגיה בדברי התוס' שט"ס וצ"ל דר"מ לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא ולפענ"ד נראה דא"צ להגיה בדברי התוס' ואבאר דלכאורה קשה על מ"ש התוס' שם דשיאור דר"י לר"י ל"ה חמץ הלא בפירוש אמרינן שם בדף נ"ד ע"א מדכתיב מצה תהי' גבי מנחות מוכח דשיאור דר"י לר"י נמי פסול למנחות דאל"כ אכתי תקשה אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י וע"כ מדכתיב מצה תהי' אמרינן דאפי' לר"י נמי פסול גבי שיאור דידי'. אמנם באמת ניחא שפיר והוא דנודע מ"ש האחרונים ובראשם הגאון בעל החוו"ד בריש סי' ק"י בישוב קושית הראשונים על הרמב"ם דס"ל ס"ד לחומרא אינו אלא מדרבנן והקשו עליו דא"כ איך יליף הש"ס מכל הקרבנו' ומפסח דאזלינן בתר רובא דלמא מטעם ספק משרי שרי ומחלק החוו"ד בין היכא דכתיב בתורה בקום ועשה או בשב ואל תעשה דבמקום דכתיב בשוא"ת כגון לא תאכל חלב וחזיר אמרינן ודאי חלב לא תאכל אבל ספק מותר מה"ת לאפוקי היכא דכתב רחמנא קום ועשה כגון בלקיחת אתרוג ואכילת מצה אמרינן דמחויב שיהי' בודאי אתרוג ובודאי מצה ולא בספק. ובזה יתיישבו כל הקושיות על הרמב"ם מהא דיליף הש"ס מפסח וקרבנו' דבקרבנו' כתיב תמים אמרינן ודאי ולא ספק וכן גבי טריפה ע"ש והביא ראי' לחילוק זה מש"ס ערוכה במס' סוטה ע"ש. וה"נ זהו כוונת התוס' במנחות אע"ג דבלא מים הוי חמץ נוקשה איצטרך לשנויי הכא משום דר"י כדאמר לעיל דשיאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות כלומר דבאמת לר"י לא הוי שיאור חמץ גמור לענין מנחות רק משום דבכל המנחות כתיב מפורש בתורה מצה תהי' הכתוב קבעה חובה ומש"ה אמרינן דהתורה גילתה לן בפירוש דאפילו שיאור דר"י דלא הוי רק ספק נמי פסול למנחות משום דכתיב מצה תהי' בעינן שיהי' ודאי מצה ולא ספק אבל הכא גבי מנחת נסכים דלא כתיב בפירוש מצה תהי' רק דמרבינן מדכתיב אשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים לחימוץ ומש"ה שפיר כתבו התוס' שם במנחות דאצטרך לשנויי הכי משום דר"י דכיון דלא הוי חמץ גמור לר"י לענין מנחות רק משום דהתורה אמרה בפירוש מצה תהי' מש"ה פסול שיאור דר"י לענין מנחות. אבל במנחת נסכים דלא כתיב בפירוש מצה תהי' רק דמרבינן דלא תהי' חמץ שפיר כתבו התוס' דאיצטרך לשנויי מגבלה במים כי היכא דליהוי חמץ ודאי דהא היכא דלא כתיב קום ועשה הכוונה אבל בס' מותר. אמנם התוס' בסוגין דהכא ס"ל דכיון דמרבינן מאשר תקריבו לד' לרבות מנחת נסכים לחימוץ ע"כ דמרבינן דתיהוי דומיא לכל המנחות ובכל המנחות כתיב מצה תהי'. ואם נימא כרש"י דבמ"פ לבד נמי הוי נוקשה אפילו אם נימא דנוקשה דרבנן נמי קשה למה איצטרך לשנויי מגבלה במים כיון דנוקשה לבד נמי פסול למנחות אפילו דהוי דרבנן משום דכתיב בי' מצה תהי' א"ו דבלא מים מותר לגמרי ומש"ה הוצרך לשנויי מגבלה במים:
ולפי"ז ניחא שפיר קושית הפר"ח הנ"ל על הרמב"ם דנהי דס"ל להרמב"ם דנוקשה דרבנן ואפילו אם נימא כשיטת רוב הפוסקים דמ"פ עם מים נמי לא הוי אלא נוקשה. נמי ניחא הא דפסק הרמב"ם דבלש מ"פ עם מים דיוצא י"ח מצה דאפילו אם נוקשה דרבנן אבל מדאורייתא לית בה איסור מ"מ לא יצא ידי חובת מצה של פסח אם יחמיץ ויהי' נוקשה דעכ"פ מצה לא הוי דכמו דאמרינן הכא אליבא דר"י דאף דשיאור דידי' לא הוי רק מדרבנן מ"מ פסול למנחות כיון דכתיב בפירוש מצה תהי' א"כ הכי נמי גבי מצה של פסח נמי לא הוי מצה וא"כ שפיר שייך בי' ושמרתם דבעינן שימור דלא ליהוי נוקשה דבשלמא לענין איסור כל ימי הפסח אף דכתיב נמי שבעת ימים תאכל מצות מ"מ הרי כבר דרשו כתוב אחד אומר ששת ימים וכו' דכל שבעת ימים אין חיוב לאכול מצה רק שלא לאכול חמץ ומש"ה נוקשה מותר מה"ת. אבל לענין החיוב כזית מצה דכתיב בערב תאכלו מצות דבזה הוי החיוב רק בקום ועשה תאכלו מצות ומש"ה בעינן מצה ודאי ולא נוקשה דהוי ספק חמץ וא"כ היכא שנילושה מ"פ עם מים צריך שימור שלא תהי' נוקשה ומש"ה קרינן ביה ושמרתם את המצות ושפיר יוצא ידי חובת מצה:
ועפי"ז נתיישבו נמי דברי הרא"ש הנ"ל מה שהביא ראי' דנוקשה פסול למנחות מתפוח שריסקה דהנה שם במנחות (דף נ"ד) גבי חלת לחם תודה ושתי הלחם פליגי רבנן ורחב"ג ת"ק ס"ל אין מחמיצין בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצין בתפוחים והא דתניא תפוח שריסקה ונתנה בתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה נימא רחב"ג הוא ולא ת"ק ומשני הש"ס אפ"ת רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי והקשו שם בתוס' (דף נ"ג ע"א) בד"ה אלא וז"ל אבל במסקנא דקאמרי לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה א"ר חנינא בן גמליאל דמחמיצין פליגי בהכי אי חשיב חמץ נוקשה כחמץ גמור לענין לחמי סודה ושתי הלחם או לא וקשיא אההיא דחולין דמשמע דלכ"ע חשיבי חמץ. ושמא אפי' לרבנן לא אמרינן אלא לכתחילה דאין מחמיצין עכ"ל ע"ש:
ולפי האמור זהו כוונת הרא"ש דהביא ראי' לפירוש ר"ת ממנחות מדאיצטרך לר"ל לומר התם מנחת נסכים מגבלה במים מוכח דבלא מים מוסר לגמרי. אך מזה גופי' ליכא עוד ראי' כ"כ לדחות פי' רש"י דנימא דנוקשה אינו אלא מדרבנן וכי איצטרך קרא למעוטי נוקשה דהוי רק מדרבנן והא דנובשה פסול למנחות גם אליבא דר"י דלמא משום דס"ל נוקשה דאורייתא וע"ז הביא הרא"ש ראי' דנוקשה פסול למנחות כדמוכח ההוא דתפוח שריסקה ונתנה לתוך העיסה ר"ל דהא מהך מתני' מוכיח הש"ס דלכ"ע נוקשה מיהא הוי ואפ"ה לרבנן אין מחמיצין לחמי תודה ושתי הלחם בתפוחים משום דכתיב בפירוש בתורה חמץ תאפנה ומש"ה בעינן ודאי חמץ וממילא ה"נ גבי מנחות כיון דכתיב בפירוש מצה תהי' בעינן דליהוי ודאי מצה. וא"כ אם נימא כשיטת רש"י דמ"פ לבד בלא מים נמי הוי נוקשה אמאי איצטרך ר"ל למימר מגבלה במים דנהי דנימא דס"ל לרש"י דנוקשה אינו אלא מדרבנן נמי מקש' אמאי איצטרך לשנויי מגבלה במים כיון דכתיב גבי מנחות מצה תהי' וממילא אפילו שיאור דר"י לר"י פסול למנחות משום דלא הוי ודאי מצה א"כ כיון דהתורה ריבתה מכל אשר תקריבו דכל המנחות שוין ידעינן שפיר דבכל המנחות פסול נוקשה ואם כן אמאי איצטרך לאוקמי מגבלה במים אלא ודאי דבלא מים אפי' נוקשה לא הוי והכא במנחת נסכים כיון דשמן מרובה הי' בהם ס"ד דהי' בלא מים כלל ומש"ה אוקמי ר"ל מגבלה במים ודוק כי הוא נכון:
ועתה נחזור לדברי אגדה