כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יז לשבת חשובה · לדבר הלכה
בסוגיא דדבר שאינו מתכוין ופסיק רישא
יומא דהך ל"א מתני' אם הי' כה"ג זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן. ואיתא שם בגמרא דף ל"ד ע"ב תניא אר"י עששיות של ברזל הי' מחמין מעיוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן. והלא מצרף אמר רב ביבי שלא הגיע לצירוף. אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוין מותר. ומי אמר אביי הכי והתניא בשר ערלתו אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ וכו' ה"מ בכל התור' כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה:
והנה לשיטת רש"י עיקר התירוץ בגמרא דדוקא היכא דכי מתכוין איכא איסור דאורייתא אזי אפי' היכא דאינו מתכוין ס"ל לר"י דאסור מדאורייתא אבל הכא בצירוף דאפי' במתכוין ליכא איסורא ד"ת ומש"ה בא"מ מותר אפי' לר"י ולשיטת התוס' הוי פירוש הסוגיא דעיקר תירוצו של אביי הוא דשא"מ מותר מה"ת ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ הכא מותר משום דאין שבות במקדש וע"ז פריך הש"ס מבהרת דמוכח משם דס"ל דלר"י אסור דשא"מ מה"ת מדאיצטרך קרא ומשני ה"מ בכל התורה כול' ס"ל לר"י דבר שא"מ אסור מדאורייתא אבל הכא פי' בשבת דבעינין מלאכת מחשבת דהא כל מלאכת שבת ילפינן ממשכן ושם כתיב ולחשוב מחשבות הלכך הוי דשא"מ רק איסור מדרבנן ומש"ה כאן במקדש לא גזרו משום דאין שבות במקדש. ועל פירוש רש"י הנ"ל הקשו בתוס' כמה קושיות חדא דבמס' שבת מוכח דצירוף הוי מלאכה דאורייתא ועוד דרש"י מוחק גירסת הספרים דאיתא הך גירסא דאין שבות במקדש ועוד הקשו מפ' כירה דאמרינן שם כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין לא גזר חי' כגון גורר מטה כסא וספסל דהוי חורש כלאחר יד א"כ ר"י דפליג עלי' אוסר אפי' בכה"ג דכי לא מכוין ליכא איסורא דאורייתא עיי"ש:
והנה הרמב"ם בפ"ב מה' עיוה"כ ה"ד העתיק הך בריית' דעששיות וכתב אם הי' זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי שתפיג צינתן שאין שבות במקדש. ותמה הלח"מ דלפי מה שרבינו ז"ל גרס אין שבות במקדש נראה דגורס כגירסת התוס' וא"כ קשה לפירוש התוס' דלר"י דשא"מ בשבת אינו אסור אלא מדרבנן ולר"ש מותר גמור. וכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"א מה' שבת כר"ש דשא"מ מותר א"כ ה"נ ליכא איסורא כלל ולא שבות והיכא קאמר אין שבות במקדש ותי' הלח"מ דרבינו ז"ל ס"ל דצירוף עששיות הוי פ"ר דא"א שלא יצרף. ויש ראי' לזה מהא דמדמה לה הש"ס לההיא דבשר ערלתו דשם הוי פ"ר וכו' ומתחלה תירץ אביי דשא"מ מותר אע"ג דהוי פ"ר משום דהכי אית לי' לאביי מעיקרא קודם שהדר בי' בשבת קל"ג ע"א. ואח"כ פריך הש"ס דקשי' אביי מדידי' אדידי' וכו' דהא הכא קיימא אליבא דר"י ואיך תירץ אליבי' דפ"ר מותר. ומשני כי אמר אביי דלר"י אסור באינו מתכוין באיסור מה"ת. אבל בשבת דאיסור הצירוף הוי דרבנן כיון שאינו מתכוין אע"ג דהוי פ"ר אינו אלא מדרבנן והכא מותר משום דאין שבות במקדש. זהו תוכן תירוצו של הלח"מ וציין שם שכ"כ התוס' בפ"ג דיומא בד"ה ה"מ. ודבריו תמוהים מאוד דבתוס' מבואר ההיפך דהיכא דהוי פ"ר מדאורייתא אסור לר"י אפי' באיסור שבת. והתוס' כתבו לתרץ להיפך דצירוף עששיות לא הוי פ"ר ואפ"ה פריך שפיר מבהרת עיי"ש. ועיין בשעה"מ פי"ב משבת שתמה ג"כ על הלח"מ שדבריו סותרין זא"ז. דשם בה' שבת כתב להיפך דרק בגחלת ס"ל להרמב"ם דלא הוי מצרף רק במתכוין אבל לא באינו מתכוין כיון דלא הוי במשכן ע"ש. והשעה"מ כ' לתרץ דמ"ש הרמב"ם הטעם דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירף קאמר אלא משום לתא דכיבוי כיון דכיבוי בגחלת של מתכות אסור מדרבנן כמ"ש רש"י בשבת וכן הרמב"ם בפי"ב מה' שבת וא"כ האיך הי' מטילין אותן במים והא קא מכבה וע"ז בא לתרץ דמה שהותר הכיבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש. וגמרא לא הקשה משום לתא דכיבוי דהא פשיטא לי' טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס"ד לומר דצירוף הוי דאורייתא. וע"ז משני הגמרא דצירוף גופא לא הוי אלא דרבנן כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש. והנה הך קושיא דכיבוי מבואר בירושלמי כאן ומשני התם דר"י ס"ל דאין תולדות אש כאש ולית בה משום כיבוי ופריך שוב הירושלמי על הא דר"י ויחם לו חמין דהא נהי דבתולדו' אש לית בה משום כיבוי עכ"פ אסור מדרבנן ובחמין אפי' איסור דרבנן ליכא ומשני שלא יהא אומרין ראינו כה"ג טובל במים שאובים ע"ש. ולפ"ז תמהו כולם על הרמב"ם שהביא שתי התקנות עששיות ומים חמין. וכתבו ליישב דהרמב"ם ס"ל דתלמודא דידן דמפרש טעמא משום דאין שבות במקדש נרא' דתנא דמתני' נמי מודה בתקנתא דעששיות ומים חמין דנקיט לרבותא דלא חיישינן שמא יאמרו דכה"ג טובל במ"ש. אבל ודאי דר"י פליג על התנא דמתני' ומש"ה פסק הרמב"ם כסתמא דמתני' ומש"ה הביא הנך ב' תקנות הנ"ל ומה שהקש' הפר"ח דא"כ דהוי אפשר במים חמין איך מותר בעששיות דהא קיי"ל היכא דאפשר לא התירו שבות במקדש ותירצו דתקנתא דעששיות הי' כשהי' זמן צינה ביותר כגון בשנה מעוברת או כשהכה"ג הי' איסטניס ביותר ועיין בספר שיח יצחק למס' יומא מה שהאריך בזה.
אמנם באמת גוף תירוצו של השעה"מ הנ"ל דחוק מאוד דכיון דתלמודא דידן לא הזכיר כלל הך קושיא דכיבוי ועיקר התירוץ של אין שבות במקדש הוא על איסור צירוף. ואיך נאמר דהרמב"ם כוונתו על הכיבוי והירושלמי הביא הך קושיא דכיבוי ולא הביא כלל הך דאין שבות במקדש. ואשר אנכי אחזה ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל והוא. דהנה נודע פלוגתת התוס' והערוך דשיטת הערוך הוא דהיכא דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' מותר אפילו לכתחילה והתוס' ס"ל דאפי' היכא דלא ניחא לי' נמי אסור רק דאינו חיי והר"ן בפרק שמונה שרצים הביא שיטת הערוך הנ"ל וכ' שם שהערוך הביא ראי' דפ"ר דל"נ לי' דמותר אפי' לכתחילה מההוא מתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן אעפ"י שהוא לובש כלאים בודאי מ"מ כיון דל"נ לי' מותר אפי' לכתחיל' וכתב שם הר"ן דזה אינו ראי' דלעולם בכ"מ דהוי פ"ר אע"ג דל"נ לי' נמי עכ"פ אסור מדרבנן. וההיא דמוכרי כסות ה"ט לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש וכו' וכל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא. וכוונתו נראה כיון דלא הוה רק דרך העלאה ולא הוי רק איסור דרבנן ובכה"ג אפי' דהוי פ"ר נמי מותר ע"ש. ולכאור' דברי הר"ן הנ"ל תמוהים מאוד מהסוגיא דפ' כירה (דף מ"ו ע"ב) דמאי פריך הש"ס התם מההיא דמוכרי כסות וכו' ומההוא מתני' דמוכרי כסות הוכיח הש"ס בהחלט דאפי' באיסור דאורייתא נמי ס"ל לר"ש דשא"מ מותר ולפי פירוש הר"ן הנ"ל לא מוכח מידי דהא הכא לא הוי רק איסור דרבנן, אולם באמת קשיא הך קושיא נמי על הכ"מ בפ"י מה' כלאים שכתב ליישב שם הא דפסק הרמב"ם דלא ילבש אדם כלאים להבריח את המכס. והקשה הכ"מ דהרמב"ם סותר משנתו דגבי מוכרי כסות פסק דמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין וכו' הרי דס"ל להרמב"ם דשא"מ מותר ולמה פסק כאן דלא ילבש כלאים להעביר את המכס. ותירץ הכ"מ שם דלובש להבריח את המכס אפי' לר"ש אסור כיון דעובר הל"ת דכלאים אבל במוכרי כסות דהוי רק דרך העלאה דאינו אלא איסור דרבנן מותר אם אינו מתכוין ע"ש. ואם כן לפי פי' הכ"מ הנ"ל תקשה נמי כנ"ל דמאי פריך הש"ס התם ממוכרי כסות. והיא קושיא עצומה לכאור'. אמנם נראה ליישב דהנה התוס' והרשב"א הקשו שם בפ' כירה דמאי משני הש"ס בהס"ד היכא דאיכא איסורא מדאורייתא מודה ר"ש דדשא"מ אסור. והקשו דאיזה איסורא דאורייתא יש בכיבוי הא הוי משאצ"ל והתוס' נדחקו ליישב דאיירי בפתילה שצריך להבהבה והוא דוחק. והרשב"א בחידושיו תירץ דמיירי בכל הפתילות מ"מ כיון דאיכא דוכתא דמחייב עלה מדאורייתא כגון בפתילה שצריך להבהבה גזר בלא מכוין אפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסור דאורייתא ע"ש. והואיל וכן נתיישבו שפיר דברי הכ"מ והר"ן הנ"ל דהאמת הוא דמתני' דמוכרי כסות מיירי בלובש דרך העלאה דאינו רק איסור דרבנן ואפ"ה פריך שפיר על הא דמשני היכא דאיכא איסור דאוריי' מודה ר"ש דע"כ צ"ל כפירוש הרשב"א הנ"ל וע"ז פריך שפיר ממוכרי כסות דהא הכא איכא דוכתא דחייב עלה מדאוריית' כגון בלובש דרך מלבוש ואפ"ה שרי ר"ש. א"כ ה"נ בכיבוי אבל לעולם באיסור דאורייתא ממש בודאי אפי' ר"ש מודה דדשא"מ אסור והבן:
ועפי"ז יתיישבו נמי דברי התוס' ביומא הנ"ל מה שהקשו על רש"י וז"ל ומיהו קשה דבס"פ כירה אמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין לא גזר ר"ש כגון גורר מטה וכו' דהוי חורש כלאחר יד א"כ ר"י דפליג עלי' אפי' בכה"ג דכי מכוין ליכא איסורא דאורייתא עכ"ל התוס' ולכאורה דבריהם תמוהים מאוד דהרי משמע מדבריהם דכן הוא המסקנא דעיקר פלוגתתם אינו רק באיסור דרבנן. ובאמת המעיין בסוגיא דפ' כירה יראה דמסקנת הש"ס הוא דאפי' באיסור דאורייתא נמי ס"ל ר"ש דשא"מ מותר והוא ממתני' דכלאים מוכרי כסות מוכרן כדרכן וראיתי אח"ז להמלמ"ל בפ"א מה' שבת שרמז דכוונת התוס' הוא דאע"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא אלא דר"ש מתיר באיסור דאורייתא נמי דשא"מ. מ"מ מה דהוי ס"ל דההוא דגורר אדם וכו' דהוא איסור דרבנן הך סברא קיימא אפי' לפי המסקנא ע"ש. אמנם המעיין יראה דהוא דחוק טובא בלשון התוס' דא"כ לא הי' להתוס' להביא כלל הס"ד דש"ס. רק סתמא דמתני' דזהו מקור הפלוגתא דר"י ור"ש בגורר אדם וכו' ושם הוי מלאכה דרבנן משום דהוי חרישה כלאחר יד. אולם לפי האמור יש סייעתא גדולה דהתוספות דהכא ביומא נמי ס"ל הכי לפרש הסוגיא דפ' כירה הנ"ל כדאמרן דבאיסור דאורייתא ממש בודאי אפילו ר"ש מודה דשא"מ אסור:
ועוד נקדים מה שהשיג הר"ן בפ' שמונה שרצים על ראיו' הערוך מסוגיא דהכא דהא הכא בצירף עששיות כמי הוי פ"ר מדמדמה לה למילה ואפ"ה מותר דהערוך נמי לא הי' לו הגירסא בגמרא דאין שבות במקדש והשיג עליו הר"ן דהסוגיא דהכא אזלא מקודם דהדר בי' אביי והוי ס"ל דאפי' בפ"ר נמי מותר ומש"ה מקשה עלה מהך דמילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי ובתר הכי מסקינן התם דהואיל וצירף מדרבנן ומש"ה מותר אפי' דהוי פ"ר וכפי הנראה דהר"ן נמי ס"ל כשיטת רש"י ולא גריס אין שבות במקדש רק בהסוגיא דהכא הוי סברה דבכ"מ צירף מדרבנן וע"כ דמותר לגמרי כיון שהוא מדרבנן והוא כשיטת התה"ד שהביא המג"א בסי' שי"ד סק"ה שס"ל כן להלכה דהא דאמרינן בכ"ד בש"ס מודה ר"ש בפ"ר היינו דוקא באיסור מה"ת אבל באיסור דרבנן אפי' דהוי פ"ר נמי מותר לר"ש. אך באמת המג"א השיג שם על התה"ד הנ"ל והקשה מדברי התוס' דהכא ובשבת (דף ק"ג ע"א) במה שהביא ראי' לשיטת הערוך דהיכא דהוי פ"ר דל"נ לי' מותר אפי' לכתחילה מהא דאמרינן במס' סוכה הי' ענביו מרובין מעליו ההדס פסול ואין ממעטין ביו"ט ר"א בר"ש אמר ממעטין. ופריך והא קא מתקן מנא. ומשני דס"ל כאבוה ר"ש דשא"מ מותר ומיירי שלקטן לאכילה. ופריך והא הוי פ"ר ומשני הב"ע דאית לי' הושענא אחריתא. וקשה הא מ"מ הוי פ"ר וא"ל כיון דאית לי' הדס אחרינא אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כר"ש דשא"מ מותר הא לא הוי מתקן כלל ואצ"ל דס"ל כר"ש. אע"כ משום דאית לי' הדס אחר הוי פ"ר דלא ניחא לי' ומשמע דמותר לכתחילה כשיטת הערוך. ודחה התוס' לזה די"ל דתיקון הדס לא הוי תיקון כלל אלא תיקון מצוה ולא אסור אלא מדרבנן ומש"ה לא גזרו כשאינו נהנה ולא ניחא לי' ע"כ. והשתא אם נימא כשיטת התה"ד דבאיסור מדרבנן אינו מודה ר"ש ואפי' היכא דהוי פ"ר נמי מותר הא הכא בהדס לא הוי רק תיקון מצוה ולא הוי רק איסור מדרבנן ואמאי פריך הש"ס והא מודה ר"ש בפ"ר והוצרך לתרץ באית לי' הושענא אחרינא והוי פ"ר דל"נ לי' הא אפי' בניחא לי' נמי מותר. אלא ודאי מוכח דלית הלכתא כהתה"ד הנ"ל. כן הוא תוכן קושית המג"א שם בה' שבת ועיין במחהש"ק שם. והשתא תסוב קושית המג"א גם על הר"ן דהא מוכח להדיא דס"ל כשיטת התה"ד הנ"ל:
אמנם לענ"ד נראה ליישב קושית המג"א הנ"ל עפ"י מה שראיתי בהגהות של הגאון רע"א זצ"ל שם בתוס' יומא שהביא בהך שכתבו התוס' דתיקון המצוה לא הוי אלא איסור דרבנן וכתב דהמרדכי בפ"ג דסוכה ס"ל להדיא דתיקון מצוה הוי כמו תיקון כלי ואסור מדאורייתא (ובאמת לכאורה יש להבין כוונת התוס' דהרי כל מלאכת שבת ילפינן ממשכן ושם לא הוי רק תיקון מצוה דלא היו צריכין כל הכלים רק לצורך מצוה ולא לצורך גופו). ונמצא לשיטת המרדכי הנ"ל הוי תיקון מצוה נמי איסור דאורייתא ועיקר ראיות התה"ד דפ"ר בדרבנן מותר הוא מדברי המרדכי דס"ל דמותר לשפוך מים ברשות היחיד אפי' דודאי יהיו יורדין אל הכרמלית כיון דהוי דשא"מ. ואע"ג דהוי פ"ר מ"מ כיון דלא הוי רק איסור דרבנן מוסר. ולהמרדכי לשיטתו ל"ק קושית המג"א הנ"ל דהא לדידי' שפיר הוצרך הש"ס לאוקמי באית לי' הושענא אחריתא דאל"כ הוי פ"ר דניחא לי' ולדידי' הוי הכא איסורא מה"ת דתיקון מצוה לדידי' הוי כמו תיקון כלי ונמצא שפיר פסקו התה"ד והר"ן הנ"ל להלכה דבאיסור דרבנן אפי' דהוי פ"ר מותר לר"ש ומדברי התוס' הנ"ל לדידהו לא קשה מידי:
ולפי האמור הי' מוכח מדברי הרמב"ם דלא ס"ל כשיטת התה"ד והר"ן הנ"ל. דהא בפ"ח מה' לולב הביא הרמב"ם הך דינא דממעטין ביו"ט ענבים של הדס וכתב הב"י שם דכוונתו שלקטן אחר לאכילה אבל אם הוא בעצמו לקטן לאכילה אסור משום דהוי פ"ר ואסור וכ' הב"י שם דס"ל להרמב"ם כיון שהוא צורך מצוה לא הוי תיקון מנא ומש"ה מותר אפי' לכתחיל'. ולפי"ז יהי' מוכח דהרמב"ם לית לי' כשיטת התה"ד הנ"ל דאל"כ כיון דס"ל דתיקון מצוה לא הוי דאורייתא א"כ למה הוצרך דוקא לקטן אחר:
ועתה הבא נבוא לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל. דהא לפי שיטת הר"ן והלח"מ הכא בעששיות נמי הוי פ"ר ואפ"ה מותר משום המסקנא דצירף הוי מדרבנן ומוכח דס"ל להר"ן דבכ"מ הוי צירוף דרבנן. וא"כ ליכא שום צירוף דאורייתא ומש"ה מותר אפי' לר"י. אמנם הרמב"ם דס"ל להלכה בפי"ב מה' שבת דצירוף דאורייתא והוכחתו כתבו הה"מ והלח"מ שם דהוא מסוגיא דשבת (דף מ"א) מדמוקי התם כר"ש ומש"ה מותר. ואי דרבנן כר"י נמי אתיא. ואם כן מוכח דס"ל להרמב"ם בזה כרש"י דלר"י בדרבנן מודה לר"ש דדשא"מ מותר. והסוגיא דהכא הוי סברה כן לר"י ול"ק קושית התוס' דהא ממתני' דגורר אדם וכו' מוכח דאפילו בדרבנן ס"ל לר"י דשא"מ אסור דהא נודע שיטת התוס' בבכורות (דף כ"ד) הביאם נמי המלמ"ל בה' שבת פ"א שכתבו שם דאפי' אם נימא דבאיסור דרבנן גם ר"י מודה לר"ש דשא"מ מותר היינו דוקא באיסור דרבנן דאין איסורן מה"ת בשום מקום אבל באיסור דרבנן דנמצא בשום מקום שהוא דאורייתא אף דהכא אינו אלא מדרבנן אפ"ה גזרו בזה ע"ש. ונמצא לפי שיטת התוס' בבכורות הנ"ל עיקר פלוגתתן דר"י ור"ש הוא בכה"ג דבמקום אחר הוי דאורייתא כגון בחרישה דבמקום אחר השם חרישה היכא דלא הוי כלאחר יד הוי דאורייתא. ולפי מה דאמרן לעיל מוכח להרמב"ם נמי דמתני' דמוכרי כסות מיירי בלובש דרך העלאה. ולפ"ז לא מוכח מידי דבאיסור דאורייתא ממש ס"ל לר"ש דשא"מ מותר וא"כ נתיישב שפיר קושית הלח"מ הנ"ל על הרמב"ם שהקש' דהא להרמב"ם דס"ל כר"ש דשא"מ מותר לגמרי אפילו באיסור דאורייתא ואם כן למה הוצרך כאן בעששיות לומר הטעם דאין שבות במקדש. ולפי הנ"ל ניחא דהא לפי מה דאמרן לשיטת הכ"מ הנ"ל בה' כלאים דמתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן מיירי דוקא להרמב"ם בלובש דרך העלאה וכן הר"ן בפי"ד ממס' שבת נמי מוקי לה הכי וע"כ דבלבישה ממש אסור לשיטת הרמב"ם ומש"ה הוצרך הרמב"ם לדייק הטעם דאין שבות במקדש דאי הוי אמר סתמא דמותר הי' משמע משום דפסק כר"ש דשא"מ מותר ומש"ה כאן נמי מותר אפילו בצירוף דהוי דאורייתא. ובאמת לדידי' לא מוכח מהסוגיא דפ' כירה הנ"ל דהכי ס"ל לר"ש ואפי' אם נימא דר"ש ס"ל הכי דאפי' בדאוריי' ממש דשא"מ מותר מ"מ הכא בצירוף הוי פסיק רישא. ומש"ה הוצרך רבינו לומר דהכא הוי דרבנן וס"ל לחלק בין עששיות לכלים כמ"ש התוס' דעששיות דלא הוי כלים מש"ה הוי הצירוף רק איסור דרבנן. וכ"ת כיון דהוי רק איסור דרבנן א"כ הוא מותר אפי' דהוי פ"ר זה ליתא דהא כבר הוכחנו דהרמב"ם לית לי' סברת התה"ד הנ"ל דבאיסור דרבנן מותר אפי' דהוי פ"ר ומש"ה הוצרך לומר הטעם דמותר הכא משום דאין שבות במקדש ודו"ק:
[עוד הגו רעיוני איזה הערות בהסוגיא הנ"ל ואעתיקם פה] הנה נודע קושית המרכבת המשנה על הרמב"ם בפ"ח מה' שבת ה"ח שפסק התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת והקשה המרכבת המשנה דהרי במס' שבת (דף ק"ג ע"א) הקשו אטו כולהו לאו לייפו' נינהו ומשני בארעא דחברי'. ולמה פסק רבינו סתמא ולא הזכיר כלל הך אוקימתא באגם שנו או בארעא דחברי'. וראיתי להגאון בעל הנו"ב מהד"ת (חא"ח סי' ל"ד) שהביא ג"כ הך קושיא ותירץ באריכות שם ע"ש. ובהך שמעתתא דתולש עולשין שמעתי להקשות בשם ספר א' הנדפס מחדש נקוב בשם חוט המשולש שהקש' מהא דסנהדרין (דף נ' ע"ב) גבי בת כהן דקאמר הש"ס התם יכול אפילו חללה שבת ת"ל לזנות בית אביה. והקש' לפי מה שנודע הקושיא המפורסמת בשם הגאון מהלברשטאט זצ"ל שהקשה דלמה בת כהן שזינתה בשריפה דלמא לאו אביה הוא. וכ"ת משום דאזלינן בתר רובא הלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. ותרצו האחרונים דמשכחת לה התם שקיבל בה אביה קידושין בעודה קטנה. ואם נימא דלמא לאו אביה הוא א"כ הוי פנויה ושוב לא הוי ממיתה למיתה ע"כ. ולפי"ז תקשה דכ"ז ניחא בזנות שפיר אפשר לתרץ כדאמרן אבל לפי הס"ד בש"ס דאף בחיללה שבת נמי תדין בת כהן בשריפ' הדק"ל דלמא לאו אביה הוא וכ"ת משום דאזלינן בתר רובא והלא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא. והכא ל"ש תירוץ המפורשים הנ"ל. ולכאור' היא קושיא נפלאה. אמנם לפום רהיטא אפשר ליישב הס"ד בש"ס הנ"ל דמיירי נמי בחיללה שבת וכגון שתלשה עולשין לאכיל' מהקרקע שירשה מאביה ובכה"ג חייבת חטאת משום דהוי פ"ר. לאפוקי אם נימא דלמא לאו אביה הוא א"כ לא הוי הקרקע דידה ובארעא דחברי' ליכא חיוב כלל דהא הוי פ"ר דלא ניחא לה ושוב לא הוי ממיתה למיתה. אולם אחרי העיון זה ליתא דהא עיקר החילוק בין ארעא דידי' לדחברי' הוא משום דבארעא דידי' ניחא לי'. א"כ הכא נמי בבת כהן אם היא תלשה עולשין וכוונה לאכול וסברה שקרקע היא דידה בודאי חייבת חטאת דהא הי' ניחא לה ואנן סהדי שכוונה לייפות כמ"ש התוס' שם והבן:
[ועתה נחזור לדברי אגדה]