כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין
דרוש יד לשבת הגדול · לדבר הלכה
[בסוגיא דקופץ]
פסחים דף ס"ט ע"ב מתני' אימתי מביאין חגיגה עמו וכו' שם בגמרא דף ע' ע"א פיסקא ונאכלת לשני ימים מתני' דלא כבן תימא דתניא ב"ת אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח וכו' איבעיא להו לב"ת יש בה משום שבירת עצם או אין בה משום שבירת עצם. ת"ש סכין שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד. בשלשה עשר שונה ומטביל. קופץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. מני אלימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזי לפסח קופץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דכן תימא הוא. וש"מ יש בה משום שבירת העצם. לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת והא מדקתני סיפא חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד ובחמשה עשר שוחט בה מיד וכו' מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן ומשני ל"צ דנשיא גוסס בשלשה עשר וכו' עכ"ל סוגית הש"ס בקצרה. והנה בהך סיפא דקתני חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד פירש רש"י דמיירי בקופץ ושוחט בה מיד כיון דצריכין להם ביו"ט אחר השבת לצורך חגיגת ט"ו כודאי כבר הטבילוהו מע"ש דהא בשבת לא מצי למיטבלה ופירש נמי הא דפריך הש"ס מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן דאל"כ קשיא רישא לסיפא. ולכאור' קש' קושיא עצומה על פי' רש"י הנ"ל דהנה לעיל דף ס"ו ע"א בתוס' ד"ה תוחב לו בצמרו הקשו וז"ל וא"ת והא בעי כ"ש וכו' וי"ל שהקדישה השתא. ופירש המהרש"א שם דר"ל שהקדישה מע"ש דאל"כ תקשה והתנן אין מקדישין בשבת ע"ש. וראיתי בהגהות קרני ראם על המהרש"א שכ' דלמסקנא דגמרא שם כמו דמותר להקדיש פסח ה"ה דרשאי להקדיש הסכין לצורך הפסח ואפי' בשבת עיי"ש:
אך באמת הוא דחוק מאוד דבשלמא הקרבן בעצמו שפיר קאמר הש"ס כיון דהוא חובות שקבוע להם זמן מקדישין דאר"י מקדיש אדם את פסחו בשבת אבל הסכין דהוא רק מכשירי מצוה איך מותר להקדישו בשבת. וע"כ צ"ל כפירוש המהרש"א דהקדישו מע"ש. ועוד הבאתי ראי' מוכרחת לזה דיש לחלק בין הסכין לגוף הקרבן. והוא דהנה כבר נודע קושית הקרבן עדה על הירושלמי דמאי פריך הש"ס והא אין מקדישין והלא אין שבות במקדש. ותרצו המפורשים דה"מ שבות דאין יכול לעשותו מע"ש אבל שבות דיכול לעשותו מע"ש אפילו במקדש אסור. וע"ז משני התרצן שם ה"מ בחובות שאין קבוע להם זמן וכו' וזה דוקא בקרבן אבל לא בסכין. וגם בשלמא בפסח שפיר משני כדר"י דמותר להקדיש פסח בשבת ור"י לשיטתו דס"ל בזבחים (דף י"ב) דלר"י לא מצי להפרישו בפסח קודם ליל י"ד ע"ש לאפוקי את הסכין בודאי אסור להקדיש בשבת. וע"כ כפירוש המהרש"א הנ"ל דהקדישו מע"ש וא"כ תקשה אם נימא דסיפא מיירי בקופץ כפי' רש"י איך שוחט בה מיד בשבת הא צריך להקדישו. ובהא ליכא למימר דודאי הקדישו מע"ש. דבשלמא בסכין דעומד לשחיטה תלינן שפיר דהבעלים הקדישו מע"ש משא"כ בקופץ נהי דאמרינן דודאי הבעלים טבלוהו מע"ש משום דצריכה להן ביו"ט אחר השבת לצורך חגיגת ט"ו ולשבירת עצמות. אבל לשבירת עצמות א"צ כ"ש ובודאי לא הקדישו הבעלים וא"כ קשה איך מותר לשחוט בהקופץ אם נימא דבשחיטת קדשים בעינן כלי שרת. אמנם בפירוש המשנה הנ"ל נחלקו בה אבות העולם. דהרמב"ם בפירוש המשנה בשקלים פירש דמיירי בסכין ולא בקופץ. וכן פירש בפי"ג מה' שאר אבות הטומאה ה"ה ומדבריו נראה שם ג"כ דמוקי למתני' דחל ארבעה עשר בשבת נמי בסכין ולא בקופץ ע"ש. והברטנורה בפ"ח דמס' שקלים הביא ג"כ ב' פירושים הנ"ל ע"ש. ומעכשיו אפשר לומר דזהו טעמא דהרמב"ם שפירש דמתני' מיירי בסכין ולא בקופץ דאי קאי אקופץ תקשה קושיא הנ"ל הא בעינן כלי שרת. וליישב פירוש רש"י הנ"ל דמוקי בקופץ. נ"ל ליישב עפ"י מה שהעלה הצל"ח בחידושיו ליישב קושית המהרש"א הנ"ל. דבאמת תירוצו של המהרש"א דחוק דהלשון דהקדישום השתא משמע היום בשבת ולא בע"ש ותירץ הצל"ח דהנה הא דאין מקדישין בשבת הוא משום שבות והוא רק מדרבנן וקיי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו. ונודע דעת הרשב"א ביבמות כיון דבאיסור דאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו. א"כ באיסור דרבנן נחתינן חד דרגא וספינן לי' אפי' בידים. ומבואר במס' נדה דף מ"ו, דמופלא הסמוך לאיש הקדישו הקדש. ואעפ"כ לענין אוכל איסור דינו כקטן שאין מפרישין אותו כמבואר שם בסוגיא. וא"כ מה שכתבו התוס' שהקדישום היינו ע"י מופלא הסמוך לאיש שנתנו לו הסכין שיקדישנו ואף שאסור להקדיש משום שבות כיון שהוא איסור דרבנן יהבינן לי' בידים. ומה דפריך הש"ס שם על הפסח גופי' היכי מצי מקדיש לה ול"ש לתרץ הא מצי להקדיש ע"י קטן היינו משום דהפסח בעלים בעצמו צריך להקדישו ול"ש להקדישו ע"י קטן ע"ש. והואיל וכן י"ל קושיא הנ"ל הא דפירש רש"י בקופץ ולא תקשה איך שוחט בה מיד הלא צריך להקדיש ובשבת אינו יכול להקדיש. דהא יכול להקדיש ע"י מופלא הסמוך לאיש. וכבר העלה המלמ"ל בפי"ד מה' מאכלות אסורות דמוכח משיטת רש"י דס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל דבאיסור דרבנן ספינן לי' בידים ומש"ה שפיר יכול להקדישו אפי' בשבת ע"י מופלא הסמוך לאיש. אמנם הרמב"ם נודע דעתו בפכ"ד מה' שבת שדייק שם דאם ראינו קטן תולש עשבים מעציץ שאינו נקוב שהוא רק איסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו. ומוכח דאף שהוא רק איסור דרבנן מ"מ לא יהבינן לי' בידים ע"ש והרי להדיא דס"ל היפך דעת הרשב"א הנ"ל אלא דאף באיסור דרבנן לא יהבינן לי' בידים ע"ש. וכן הוא דעת עוד שאר פוסקים כמבואר באו"ח בסי' שמ"ג. וע"כ לדעת הרמב"ם מוכרחין אנו לומר כפירוש המהרש"א הנ"ל דמ"ש התוס' לעיל שהקדישום היינו שהקדישו מע"ש ומש"ה הוכרח לפרש הכא סיפא דמתני' חל י"ד להיות בשבת מיירי בסכין ולא בקופץ דאל"כ תקשה קושיא הנ"ל ומש"ה פירש הרמב"ם דקאי אסכין ואם כן בודאי הבעלים הקדישו מע"ש והבן:
ובאופן אחר נראה לי ליישב פירוש רש"י הנ"ל שפירש דמיירי בקופץ ויתיישב נמי דרש"י והרמב"ם אזלו לשיטתייהו. ועפי"ז יתיישבו עוד כמה קושיות בסוגין. (א) קושית העולם על הר"י מקורבל והר"י מאורליינש ז"ל שהביא הרא"ש בפ' ערבי פסחים שפירשו דכשחל בשבת הי' מביאין החגיגה מע"ש ואינ' נפסלת בלינה במ"ש דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים והוי להו שני לילות ויום אחד כנגד ב' ימים ולילה אחת. דקשה טובא מסוגיא דהכא דקאמר הש"ס לעולם רבנן וכגון שבא בשבת ופי' רש"י שבא ע"פ בשבת. דאין חגיגה באה עמה הלכך לא צריכא בעלים בי"ד. ואם איתא לדעת הר"י מאורלייניש והר"י מקורביל הנ"ל אכתי צריכא להם הקופץ למוצאי שבת לשבירת עצמות של החגיגה והיא לכאור' קושיא עצומה ובתשובת שבות יעקב (ח"א סי' י"ח) האריך ליישב קושיא זו ע"ש:
והנה כבוד חתני המופלג החריף מוה' יצחק מאיר אונגבער נ"י הקשה לשאול דאינו מבין כלל מה שמתמיה השבות יעקב כ"כ בהך קושיא דלכאורה לק"מ דנהי לשיטת הר"י הנ"ל הי' מביאין החגיגה מע"ש וא"כ אפי' בשבת איכא חגיגה מ"מ בשבת אסור לשבור העצמות וא"כ שפיר משני הש"ס וכגון שבא בשבת. ומש"ה בקופץ שונה ומטביל דודאי לא הטבילוהו הבעלים לצורך החגיגה שהביא מע"ש דהא בשבת אסור לשבור העצמות. ואין לומר דעיקר הקושיא הוא משום דנימא כיון שיש חגיגה בשבת שהוא מביאה בע"ש. א"כ בודאי טבל להקופץ מאתמול כדי שיהא מוכן לשבור עצמות תיכף במ"ש. זה ודאי לק"מ דא"כ מאי פריך הש"ס אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופץ נמי הא חזי לחגיגה. הא שפיר יש לחלק דבסכין ודאי טבלו מאתמול משום דצריך לשחיטת הפסח תיכף אחר חצות לאפוקי הקופץ אימר דלא טבלו בי"ג. ויסמוך שיטבלו בי"ד ויעריב שמשו וישבור עצמות החגיגה בליל' ולהכי בקופץ שונה ומטביל. וע"כ צריך לומר דאין סברא לומר שממתין בחיתוך הבשר עד הלילה אבל מסתמא מתקן אותו קודם הליל' בכדי שיהא נכון לסעודת הליל' וא"כ בחל י"ד בשבת כשמביאין החגיגה מע"ש בודאי שבר העצמות בע"ש שיהא מוכנים למ"ש. כיון דבשבת ודאי לא הותר שבירת העצמות ע"כ. ויפה העיר בזה. ומצאתי בס' נצח ישראל בחידושיו למס' פסחים שהרגיש בזה והאריך שם וז"ל ובאמת הקושיא הלזו אין בה ממש שמה שהקשו למ"ד דאם חל ע"פ בשבת מביאים החגיגה מע"ש למה לא נאמר דמסתמ' הטבילוהו הבעלים להקופץ לצורך מ"ש שהוא ליל ט"ו. דהנה אחר שהגיע לצורך ליל ט"ו אף מבלי החגיגה הבאה מע"ש ג"כ יש לנו לומר דודאי טבלו הבעלים להאי קופץ לצורך חגיגת חמשה עשר מה"ט גופי' שבשבת א"א לטובלו מחמת איסור טבילה, וע"כ טבלוהו לצורך ט"ו. אפס דאפשר להקשות בפשיטות הקושיא והוא דאם איתא דבזמן שחל י"ד בשבת מביאין החגיגה מע"ש. מאי משני לעולם רבנן וכגון שבא בשבת דעדיין נאמר דודאי הטבילוהו הבעלים להאי קופץ לקצב הבשר מע"ש בכדי שיהי' נכון לצורך ליל ט"ו דא"ל דאפשר שהי' בדעת הבעלים לשבר העצמות והבשר בליל ט"ו ולפיכך נתיאשו מלטבול בע"ש דא"כ מאי מקש' הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופץ ע"ש שהאריך בזה. והיוצא לנו מזה דעיקר קושית העולם הוא דאם איתא בזמן שחל י"ד בשבת מביאין החגיגה מע"ש מאי משני לעולם רבנן וכגון שבא בשבת דאכתי תקשה למה בקופץ שונה ומטביל דנימא דודאי טבלו הבעלים להקופץ לצורך חגיגה שבאה מע"ש ולקצר הבשר בע"ש בכדי שיהי' נכון לצורך ליל ט"ו (ב) קשה קושית כל המפורשים ובראשם הצל"ח דלמה הביא המקשה שהקש' מדקתני סיפא והאריך להביא כל המשנה עד נמצאת קשורה לסכין הרי הוא כסכין. (ג) ועוד דקדקו המפורשים דהרמב"ם פירש נמצאת קשורה לסכין הרי היא כסכין דלא כפירושו רש"י שפירש דהקופץ קשורה לסכין:
וליישב כ"ז נקדים עוד דהנה הבאתי ראי' דלכאורה מוכח מסוגיא דהכא דלא כשיטת התוס' דלעיל דשחיטת קדשים בעי כ"ש רק כשיטת התוס' בחולין דף ג' ע"א דשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת דאל"כ תקשה קושית האחרונים דמאי פריך הש"ס הכא מ"ש סכין ומ"ש קופץ הרי כבר העלה הצל"ח בחידושיו בסוגיא דר"ח סה"כ סי' קל"ב דכ"ש מקבל טומאה אפי' מולד הטומאה וא"כ בשלמא בסכין ניחא דאין טובלין דאפילו נטמא בולד הטומאה נמי הוי טמא דאורייתא ובעי הערב שמש ומשום הכי אמרינן שפיר דודאי הבעלים טבלו בע"ש לאפוקי בקופץ דלא הוי כ"ש שפיר חיישינן דשמא נטמא הקופץ בוולד הטומאה ולא בעי הערב שמש ומש"ה שונה ומטביל. והיא קושיא נפלאה וא"כ מסוגיא זו יש ראי' דשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת ושפיר פריך הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופץ. אמנם באמת להך שיטה דשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת הקשו בתוס' במס' חגיגה דף כ"א ע"א בד"ה האונן ובזבחים ריש פרק טבול יום דאמאי בסכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד דניחוש שמא נטמא בוולד הטומאה ובוולד הטומאה לא בעי הערב שמש. ותירצו שם משום דהבעלים נזהרו לטבול מאתמול משום דחיישי דמטרדו כל כך. וכוונתם משום דיש טרדה בשחיטת פסח וחגיגה והשבתת שאור וחמץ. והנה לכאורה קשה לפי זה דמש"ה ל"ח לטומאה דרבנן משום דחיישי דילמא מוטרד א"כ איך רוצה לפשוט דמתני' אתיא כבן תימא ויש בחגיגה משום שבירת עצם ולהכי לא הוצרך לטובלו להקופץ בי"ג לצורך י"ד ופירש רש"י ולא צריכין להבעלים עד ט"ו ויש להם שהות להטביל בי"ד סמוך לביה"ש לצורך מחר ויהא לו הערב שמש הלא אמרינן דבע"פ היא טריד ולא יסמוך ע"ז ומסתמא טבלו בי"ג לצורך ט"ו אמנם באמת ניחא דדוקא סכין של שחיט' שצריך תיכף אחר חצות וגם קופיץ לצורך חגיגת י"ד דבודאי הדרך ג"כ לשבור עצמות סמוך לשחיטה שייך לומר שלא יטרוד מחמת דיש טירדא בשחיטת הפסח וחגיגה והשבתת שאור ונחפז באכילת חמץ עד ד' שעות שייך שפיר לומר שישכח מלטבול מחמת טירדא. אבל הקופץ לצורך ט"ו דיש לו שהות כל היום ויוכל לטבול בי"ד עד סמוך לערב שאז שוב אין טירדא ומש"ה שפיר רוצה לפשוט הש"ס דמתני' אתיא כבן תימא. ועוד תירצו שם בתוס' דלטומאה דרבנן לא חיישינן משום דהוי ספיקא דרבנן ע"ש:
והנה השבות יעקב בתשובה הנ"ל והקרבן נתנאל תירצו לקושית העולם הנ"ל דשפיר משני כגון שבא בשבת משום דבלא"ה קשה לפי מה שמתרץ הגמרא שבא בשבת איך קאמר שונה ומטביל הא אסור לטבול בשבת וכן הרגישו בתוס' בד"ה והא מדקתני בקושיא זו ותירוצם של התוס' דחוק מאוד. אמנם לפי מה דאיתא בביצה דף י"ח ע"א דיש חילוק בין כלי שנטמא באב הטומאה דאין מטבילין אותו ביו"ט. ואם נטמא בוולד הטומאה מטבילין אותו כיון דאין כאן תיקון דאורייתא דמה"ת טהור מעליא הוא. וכן הדין לענין שבת וא"כ ל"ק קושיות התוס' הנ"ל. אך התוס' אזלי לשיטתייהו שמסקי' בביצה שם דעיקר כפירוש השני דרש"י דנטמא בוולד הטומאה לא בעי הע"ש כלל וא"כ לא יתפרש סוגיא זו דפסחים בנטמא בוולד הטומאה אבל דעת הגדולים הר"י מ"ק והר"י מאורלייניש הנ"ל סבירא להו כפירוש ראשון דרש"י ואם כן גם התמיה הנ"ל אינו תמיהא כלל דאף אם הבעלים רוצים לשבר בהם עצמות במוצאי שבת מ"מ לא הי' מוכרחים לטבול בי"ג בע"ש אלו נטמא בוולד הטומאה כיון דאפשר להם לטבול בשבת ולהערב שמש של מ"ש ואח"כ לשבר בהם עצמות ולכך בין בזה ובין בזה שונה ומטביל ע"כ:
והנה האור חדש בחידושיו תמה על השבות יעקב הנ"ל דאשתמיט לי' דברי התוס' בחגיגה הנ"ל דהא התוס' מתרצים ב' תירוצים על זה הא דלא חיישינן לוולד הטומאה וא"כ בקופץ נמי ליכא למיחש על טומאת וולד הטומאה עי"ש. ועוד קשה אחר שאנו חוששין שמא טמא הוא ואנו חוששין ג"כ שמא נטמא באב הטומאה וכי מי יגיד לנו דנטמא בולד בכדי שנתיר לטובלו בשבת. אמנם נראה להעמיד דברי השבות יעקב הנ"ל ותירוצו יהי' נכון על דרך זה דהתרצן דמוקי לה למתני' בקופץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל לעולם כרבנן וכגון שבא בשבת הוי ס"ל כתירוץ התוס' הנ"ל דעיקר הטעם בסכין הא דל"ח לולד הטומאה משום דמיטרד כ"כ ומש"ה מתרץ שפיר כגון שבא בשבת דכשחל י"ד להיות בשבת שוב ליכא טירדה כ"כ לא בהשבתת שאור ולא בשחיטת חגיגה דלא דחי שבת ומש"ה ניחא הא דקתני שונה ומטביל משום דנהי דלטומאה דאורייתא ליכא למיחש משום דודאי כבר טבלו לצורך חגיגה שבא מע"ש לשיטת הר"י הנ"ל. מ"מ אכתי יש למיחש לטומאה דרבנן דסמכו הבעלים שיהי' להם פנאי לטבול בשבת דהא בשבת ליכא טרד' כ"כ וכדאמרן וכתירוצי על הש"י הנ"ל. והואיל וכן נתיישב שפיר קושית העולם הנ"ל דאין הפירוש בגמרא כגון שבא בשבת וליכא חגיגה כלל דלעולם דהביאו החגיגה מערב שבת רק דעיקר התירוץ שבא בשבת ובשבת ליכא טירדא ויש לחוש לטומאה דרבנן. וכן קושיות התוס' נתיישב שפיר דהא עיקר הטעם משום טומאה דרבנן ובוולד הטומאה מותר להטביל אפי' בשבת ונמצא דעיקר התירוץ כגון שבא בשבת היינו בבא דקופץ. אבל בבא דסכין מיירי בחול דאל"כ תקשה א"כ אמאי בסכין שוחט בה מיד הא ליכא טירדה וניחוש לולד הטומא' כמו בקופץ, וע"ז פריך הש"ס והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד ופירש רש"י דמיירי בקופץ אלמא אפילו בשבת דליכא טירדא נמי ל"ח לולד הטומאה ומותר לשחוט עם הקופץ דנהי דהבעלים לא הקדישו הא כבר כתבתי דמוכח מסוגיא דהכא דל"ב כ"ש. וע"כ הטעם כמו שתירצו התוס' בתירוץ הב' דלולד הטומאה ל"ח כלל משום דהוי ספיקא דרבנן ול"ח רק לטומאה דאורייתא. ובטומאה דאורייתא וודאי טבלו הבעלים מאתמול וא"כ קשיא רישא אסיפא ושפיר נתיישב הא דפירש רש"י דעיקר הקושיא היא דאל"כ קשיא רישא לסיפא משום דבאמת עיקר התירץ כגון שבא בשבת הי' רק בבא דקופץ מיירי בשבת אבל לא בבא דסכין דאל"כ תקשה אמאי בסכין שוחט בה מיד. ומש"ה הוצרך לפרש דעיקר הקושיא דתקשה רישא לסיפא וא"כ ע"כ דבבא דקופץ נמי לא מיירי בשבת וא"כ הדק"ל מ"ש סכין ומ"ש קופץ. וע"כ דבן תימא הוא:
וכ"ז ניחא לשיטת רש"י דס"ל לחלק בין ולד הטומאה לאב הטומאה דבולד הטומאה לא בעי הערב שמש ושפיר מוכח מסוגיא דהכא דסכין של שחיטה ל"ב כ"ש. דאל"כ תקשה קו' המפרשים הנ"ל דמאי פריך מ"ש סכין ומ"ש קופץ ומש"ה פירש רש"י שפיר דחל י"ד להיות בשבת מיירי בקופץ ולא תקשה איך מותר לשחוט עם הקופץ הא הבעלים לא הקדישו מע"ש דהא לשיטתי' דס"ל לחלק בין ולד הטומאה לאב הטומאה ע"כ מוכח מסוגיא דהכא דלשחיטת קדשים לא בעי כלי שרת. וגם לדידי' הא דמשני כגון שבא בשבת עיקר התירוץ משום דליכא טרדא כל כך. אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל בפ"א מהלכות תמידין ומוספין דשחיטת קדשים בעי כלי שרת. ולדידיה ל"ק קושיות המפורשים הנ"ל דמאי פריך מ"ש סכין ומ"ש קופיץ דהא נודע דעת הרמב"ם דס"ל כדעת הר' אלחנן דאפי' בוולד הטומאה נמי בעי הע"ש. וא"כ אפי' בקופץ דלא בעי הערב שמש נמי ל"ח שנטמא בו"ה דהא אפילו בו"ה נמי הבעלים טבלו אתמול ושפיר פריך הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופץ. ומש"ה הוכרח הרמב"ם לפרש הסיפא דוקא בסכין ולא בקופץ דאל"כ תקשה האיך מותר לשחוט בה מיד הא בעי כלי שרת ובשבת אסור להקדישו. אבל רש"י לשיטתי' דולד הטומאה לא בעי הערב שמש וע"כ מוכח דלא בעי כלי שרת ומש"ה פי' בקופץ ונמי ניחא הא דשוחט בה מיד:
אולם אכתי אפשר לומר באמת שחיטת קדשים בעי כ"ש והדין היא דכ"ש מקבל טומאה אפי' מולד הטומא' מדאוריי' ובעי הערב שמש. ולאפוקי בקופץ דלא בעי כלי שרת ויש לחוש לולד הטומאה דרבנן ומש"ה שונה ומטביל ומנ"ל להמקשן להקשות מ"ש סכין ומ"ש קופץ. ומש"ה הביא הסיפא דמתני' דחנן התם נמצאת קופץ קשורה לסכין הרי היא כסכין וגירסת רש"י היא דאם נמצאת קופץ קשורה לסכין הרי היא כסכין ואפילו בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין הואיל וקשורה עמו. ואם נימא דסכין בעי כלי שרת א"כ תקשה מתני', אמאי הוי כסכין בקשורה לסכין ושוחט בה מיד דנהי דאמרינן דהבעלים טבלו עם הסכין אבל תקשה דמשמע בין בחול ובין בשבת הרי הוא כסכין דהא רש"י פירש כן בהדיא ואפי' בחול דמשמע דבשבת נמי דינא הכי ואם נימא דסכין בעי כ"ש תקשה אמאי הוי כסכין דבסכין, ניחא דבשבת נמי שוחט בה מיד משום דהבעלים ודאי טבלוהו מערב שכת והקדישו אבל בקופץ בוודאי לא הקדישו הבעלים דהא לשבירת עצמות לא בעי כלי שרת. ומדקתני הרי היא כסכין מוכח דתרווייהו שוין וסכין נמי לא בעי כ"ש וא"כ הדק"ל מ"ש סכין ומ"ש קופץ וליכא לתרוצי בשבת דהא קתני בסיפא להיפך דאפי' בשבת שוחט בה מיד דלהרמב"ם שפירש נמצאת סכין סתמא עם סכין אחרת ידועה הרי היא כסכין הידועה אם טמאה טמאה ואם טהורה טהורה ניחא אבל רש"י שפירש שהקופץ קשורה עם הסכין א"כ תקשה כנ"ל וע"כ מוכח להדיא דסכין נמי לא בעי כלי שרת ומש"ה הביא כל המשנה ודו"ק כי היא נכון עפ"ד הפלפול:
אעתיק פה עוד איזה הערה בסוגיא הנ"ל אשר הגו רעיוני בלימודי]:
הנה המלמ"ל בפ"ו מה' כלי המקדש נסתפק בזמן שחיטת חגיגת י"ד אימת זמנה אם אחר התמיד או קודם התמיד דאפשר לומר דוקא גבי פסח דחי העשה דעלי' השלם משום דכתיב גבי פסח בערב ובין הערבים ומש"ה אמרינן לעיל דנ"ט יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובה"ע וכו' אבל גבי חגיגה שלא נאמר בה רק בערב י"ל דלא דחי. ומסקנתו שם דודא זמנו אחר חצות שהרי כתיב בי' אשר תזבח בערב ומזה יליף לקמן דף ע"א ע"ב חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים אבל זמנה קודם לתמיד של בין הערבים. ותמה הצל"ח לעיל בדף נ"ט בגמרא שם בד"ה יאוחר דבר דלדברי המלמ"ל תקשה מה נפשה למשנתינו בריש פירקן בת"נ חל ע"פ להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה ולדברי המל"מ אימתי תהי' זביחת החגיגה קודם חצות אי אפשר דהרי כתוב בערב ועד שש ומחצה עדיין לא קרינן מבערב, ולאחר שש ומחצה כיון שכבר קרב התמיד שוב אין חגיגה בא אחר התמיד. ותירץ שם די"ל דתנא דידן סובר חגיגת י"ד ל"ד. וא"כ לא כתיב בערב של חגיגת י"ד וכיון דרבנן תקנוהו הא ודאי דהוא קודם לתמיד דאטו רבנן יתקנו לעקור העשה דעלי' השלם אבל זמנו כל היום גם קודם חצות ושפיר תמיד נשחט בשש ומחצה עי"ש. ולכאורה קשה לפי דברי הצל"ח הנ"ל דלתנא דידן דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ממילא ע"כ דלא דחי העשה דעלי' השלם וע"כ זמנו כל היום א"כ ממילא להרמב"ם שפוסק כרבנן דחגיגת י"ד ל"ד זמן החגיגה כל היום גם קודם חצות. וא"כ תקשה קושית המלמ"ל שם בה' הנ"ל. דלמה כתב רבינו בסוף ה' יו"ט שהטעם שאסור במלאכה בערב פסח אחר חצות היא מפני חגיגה ושחיטת הקרבן דכיון שיש בו חגיגה שהיא זמנו כל היום יהי' כל היום אסור במלאכה שהרי כל היום היא זמן הקרבתו דומיא דיום טבוח. וליכא לתרוצי כמו שתירץ המלמ"ל שם דזמנו הי' קודם התמיד ולעולם אחר חצות דהא עד שש ומחצה עדיין לא קרינן בי' מבערב וכשחל ערב פסח בשבת התמיד נשחט בשש ומחצה ואימתי יקריב החגיגה וע"כ דיקריב קודם חצות. אמנם עיינתי עוד בהמשנה למלך וראיתי שע"פ דברי הרא"ם על הסמ"ג במצות ל"ת סי' פ"ה ניחא שכתוב שם כיון דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ועיקר החגיגה אינו בא אלא משום הפסח שיהי' נאכל על השובע אין לאסור המלאכה אלא בעד שחיטת הפסח לבדו עי"ש. וע"פ דברי הרא"ם הנ"ל ניחא שפיר דנהי להרמב"ם שס"ל חגיגת י"ד ל"ד זמנו כל היום מ"מ ניחא הא דאינו אסור במלאכה רק מחצות היום משום דעיקר החגיגה היא משום הפסח. ומה שהקשה שם המלמ"ל על הרא"ם וז"ל ותמהני איך עלה בדעת הרב לומר זה שהרי בגמרא אוקמי לקרא דאשר תזבח בערב בחגיגת י"ד ואי כדברי הרב היכי כתב רחמנא בערב הא זמנו כל היום. לפי דברי הצל"ח הנ"ל ניחא דלהך מ"ד דס"ל דלאו דאורייתא א"כ לא כתיב בערב על החגיגה כנ"ל ודו"ק: