אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש יג › לדבר הלכה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש יג · לדבר הלכה

דרוש יג

[בסוגיא דכה"ג מקריב אונן]

יומא דף י"ג ע"ב. ת"ר כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל. ר"י אומר כל היום. מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו אמר לי' אביי השתא לר"י אפוקי מפקינן לי' וכו'. אלא אמר רבא כל היום שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל. א"ל ר"א ב"א לרבא ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומ' אף אשה אחר' מתקינן לו משום שמא תמות אשתו ואי מיית' אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י שמא יאכל א"ל הכי השתא. התם כיון דיוה"כ היא דכ"ע לא קא אכלו הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכ"ע נמי אכלו הוא נמי אתי למיכל. ופריך וכה"ג מי חיילי אנינות והא מגרשה. נהי דאנינות לא חיילי עליו איטרודי מי לא מטריד ע"כ סוגיות הש"ס בקצרה. ופירש רש"י שם איטרודי מי לא מטריד וז"ל ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה והקשו המפורשים דאיך קס"ד בש"ס דיאסור להקריב שמא יאכל מן הקרבן. דבשלמא כשהוא מתעסק ומתקן דבר הראוי לאכילה בעין שפיר יש לגזור שמא יאכל ממנו. אבל לא כשהוא מתעסק בהקרבת בשר חי דאינו ראוי רק לנפש היפה ועוד דכל הקרבנות ביוה"כ שכה"ג מקריב הוי כלן עולות פרים ושעירים הנשרפין ואינם נאכלים לעולם. מלבד שעיר החיצון שהוא נאכל במוצאי יוה"כ. וליישב זה נקדים קושיות המלמ"ל בפ"ב מה' ביאות מקדש ה"ו. והח"צ בתשובה סימן קנ"ז שהקשו על פירוש רש"י הנ"ל. דלא מצינו בכל הש"ס הך דרשא לך נתתים למשחה רק על גוף המאכל כגון הא דאינו ראוי לאכול רק צלי וחרדל. אבל לא היכא שהכהן הוא טרוד מחמת שגירש את אשתו שיאסור לאכול בקדשים. וכן הקשה בתוס' ישינים ולכן השיגו על פירוש רש"י ופירש דהכוונה הוא איטרודי מי לא מטריד לפי שלא גירשה אלא על תנאי ומצטער על כך הלכך אי הוי שייך למגזר אף ביוה"כ שמא יאכל. אית לן נמי הכא לגזור פן יאכל כשעוסק בעבוד' והוי האיסור משום יוה"כ אבל לא משום האנינות דהא לאו אונן הוא. אמנם גם זה דחוק:

ועוד נפדים מה שהקשה המג"א בה' יוה"כ סי' תרי"ב סק"ו על שיטת הר"ן והמ"מ שכתבו ומש"ה קודם המנחה אסור בקניבת ירק ופציעת אגוזים משום דגזרינן שמא יאכל מהם אבל מן המנחה ולמעל' מותר משום שדומה כמי שיש לו פת בסלו ומש"ה לא גזרינן שמא יאכל ולדבריהם תקשה מסוגיא דהכא דהא אמרינן כאן דביוה"כ משום דכ"ע לא אכלו לא גזרינן. עוד הקשה המג"א שם ממתני' דמס' מנחות דף צ"ט ע"ב חל להיות יוה"כ בשבת החלות מתחלקו' לערב ופירש רש"י ולא למחר דנפסל בלינה הרי דלחה"פ אינו מתחלק ביוה"כ משום גזירה שמא יאכל ביוה"כ והכא בסוגין אמרינן בפשיטות דביוה"כ לא גזרינן. עי"ש. והנה הגאון בעל הנו"ב בהדג"מ השיג על המג"א הנ"ל וכ' דממתני' הנ"ל לא מוכח מידי דלפי פי' רש"י י"ל דבאמת אף ביוה"כ הי' יכולין להתחלק רק דעיקר אתי לאשמועינן דלא יחלקו למחר משום דנפסל בלינה. הרי דלא מיעט אלא שלא ימתין עד למחר אבל אם רצו לחלק בו ביום רשאים אלא דלמה יטרחו חנם. ועוד אפילו אם נפרש דדוקא מתחלק לערב נמי לק"מ דשאני חלת לחה"פ לפי שזמנם בהול שהרי נפסלו בחצות ליל' בלינה לכך גזרינן דלמא אתו למיכל. אבל לגזור בשאר אוכלים ליגע ביוה"כ למיחש דלמא אתי למיכל לא שמענו מלחה"פ אך סיים שם הדג"מ שפקח עינו וראה שסברת המג"א נובע מהירושלמי פ"ד דפסחים. א"כ צריך לקבל באימה דברי הירושלמי. והמג"א ציין מהירושלמי וא"כ שפיר הקש' דסותר לסוגיא דידן.

אמנם המג"א תירץ שם באריכות דזה ידע גם המקשן דל"ח ביוה"כ לשכחה שמא יאכל דאל"כ יאסור ביוה"כ להקריב קרבנות אעפ"י שאינו אונן שמא יאכל. אלא דה"פ דר"י חושש לטעות שיטעה מתוך שיראה דמתירין לו להקריב אונן יסבור שמותר לו לאכול ולהכי פריך הש"ס מיוה"כ שמקריב אונן. ואין הקושיא שניחוש שמא יאכל ביוה"כ דלשכחה ל"ח רק כיון שרואה שמקריב אונן יטעה שמותר לו להקריב באנינות בכל השנה ויאכל. וע"ז משני הש"ס ביוה"כ כיון דכ"ע לא אכלו וכו'. ור"ל דר"י לא אסר להקריב רק היכא דשייך גזירה והיינו בחול. אבל ביוה"כ שיאסור להקריב באנינות שמא יטעה ויאכל גם בחול באנינות דהא איכא היכרא דאסור להקריב. ובקניבת ירק וגבי לחה"פ משום שהוא דבר שראוי בעין לאכיל'. דהא גבי קניבת ירק ע"כ מיירי דראוי לאכול כמו שהוא חי דאל"כ הוי מוקצ' ובדבר שראוי לאכילה בעין גזרו אפי' ביוה"כ. לאפוקי בשר חי דאינו ראוי לאכילה כ"א לנפש היפ' ולכן ביוה"כ לא גזרו. עי"ש. ועפ"י פירושו של המג"א הנ"ל עולה יפה התירץ איטרודי מי לא מיטרד דהנ' ראיתי להריטב"א ביומא בחידושיו שפירש דהכוונ' היא בגמרא איטרודי מיטרד משום דעיקר מה שגירשה הוא משום דראה כשתמות אשתו גרשה כי היכי דתיהוי גרושה למפרע א"כ הטרד' בא ג"כ משום אנינות עיי"ש. וראי' מוכרחת אמרתי לסברת הריטב"א הנ"ל דהנה המלמ"ל הוכיח דאף אם מת לו לכהן בשבת אסור לאכול בקדשים דאף שאין חל אנינות מ"מ אסור לאכול בקדשים. והביא ראי' לזה מסוגיא דהכא דפריך הש"ס ממתני' ואי מתה עביד עבודה והא ביוה"כ אין אנינות כלל מ"מ כיון דמיטרד מחמת אנינות אף שבאמת אין חל שום אנינות הו"ל כאונן. ולפירושו של המג"א הו"ל עיקר פירכת הש"ס וכה"ג מי חל אנינות ר"ל דאיך שייך למגמר יוה"כ אטו שאר ימות השנה הא לאו אונן הוא. וע"ז משני איטרודי מי לא מיטרד ור"ל כיון דהטירד' בא מחמת אנינות שמא תמות אשתו הוי טירד' אנינות. ואם יקריב כה"ג יש לגזור אטו שאר ימות השנה. וע"ז משני כיון דכ"ע וכו' היוצא לנו מדברי המג"א דדווקא בדבר שאינו ראוי בעין כגון בשר חי בזה לא גזרינן ביוה"כ שמא יאכל אבל בדבר שדרכו לאכול בעין גזרו אפי' ביוה"כ כגון חלת לחם הפנים וקניבת ירק. ובכל השנה משום דכ"ע אכלו גזרו אפי' בדבר שאין דרכו לאכול לרוב אדם ומש"ה גזר ר"י לכה"ג להקריב אונן שמא יאכל מהקרבן:

אמנם כל האחרונים ובראשם הגאון בעל יד אפרים בהגהותיו שם בסי' הנ"ל השיגו על המג"א דבאמת הפירכא בש"ס ביוה"כ נמי נגזור שמא יאכל ולק"מ מה שהקשה המג"א דאמאי לא פריך בפשיטות מ"ש דכל יוה"כ מקריב באנינות ול"ח שמא יאכל דאין כח ביד חכמים לגזור ולבטל כל עבודת יוה"כ. וכמ"ש הט"ז בסי' תקפ"ח סק"ב על הא דהקש' המזרחי כמו שגזרו בשבת שאין תוקעין בשופר דשמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ביו"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר. ותירץ הט"ז דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה התורה לתקוע. דבשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שעכ"פ ביו"ט בחול תוקעין. וא"כ ה"נ עיקר קושיות הש"ס דנגזור כשהוא אונן שלא יקריב דהא נוכל להקריב ע"י כהן אחר. רק שלא הי' לו פרישה ז' ימים לאפוקי אם נגזור שלא יקריב שום כהן קרבן ביוה"כ. שמא יאכל א"כ בטלת כל עבודת יוה"כ. וא"כ פשטות הסוגיא מוכח דהקושיא הוא בכהן אונן נגזור שלא יקריב שמא יאכל. וא"כ הדרא קו' המפורשים הנ"ל לדוכתי' דהא ביוה"כ הקרבנות כלם המה כליל פרים ושעירים הנשרפין מלבד שעיר החטאת שנאכל תמיד במוצאי יוה"כ ואיך קס"ד לגזור שמא יאכל בשר חי שאינו ראוי רק לנפש היפה. ועוד קשה הלא אכילת קדשים הוי מ"ע ולפי מה שהעלה המלמ"ל בה' יסודי התורה דאין יוצאין מ"ע כשאוכלין שלא כדרך אכילתן א"כ בכל השנה אמאי גזר ר"י שלא יקריב כהן אונן שמא יאכל הא כשיאכל בשר חי בשעה שהוא מקריב אין יוצא המ"ע דאכילת קדשים ואמאי גזר ר"י:

וליישב כ"ז נקדים מה דאיתא במנחות דף צ"ט ע"ב. חל להיות בע"ש שעיר של יו"ט נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי. ואיתא שם בגמרא אר"י לא בבליים הי' אלא אלכסנדריים הי' אלא מתוך ששונאים את הבבליים הי' קוראין אותן בבליים ואמר לי' ר"י לר' יוסי תנוח דעתך שהנחת את דעתי ופירש רש"י שם משפחת ר"י מבבל הי' ולפיכך שמח. והוא תמוה מאוד דלמה שמח ר"י בזה. וראיתי להגאון בעל זכרון יצחק בתשובה ע"ח שהביא בשם אביו הגאון בעל משנת חכמים ז"ל שפי' דמש"ה הזכירו חכמים הכהנים לגנאי. דנודע דבשר שרי באומצא משום דדם איברים שלא פירש מותר. ומבואר במלמ"ל בפי"א מה' שבת ה"ה דהכהנים באכילת קדשים הי' מולחין הבשר כדי לקיים על כל קרבנך תקריב מלח. ולפ"ז השעיר של יוה"כ שאכלו הבבליים כשהוא חי הי' אוכלין עם מלח כדין קדשים וא"כ ע"י המלח הי' הדם פירש ממקום למקום. וע"כ הי' צריך למלוח תחלה הבשר ולהדיחו מן הדם ואח"כ לחזור ולמלוח ולאכול הבשר דאל"כ הי' הדם פירש ממקום למקום בשעת מליחה. וא"כ עשו שלא כדין בהמליחה בשבת ומש"ה הזכירן לגנאי. ועוד יש טעם מה שהזכירן לגנאי משום דהא לא קיימו הכהנים בזה המ"ע דאכילת קדשים דכמו באיסורין אין לוקין אם אוכל שלא כדרך הנאתן כמו כן במ"ע אין יוצאין שלא כדרך אכילתן:

היוצא לנו מזה דעיקר מה שהזכירן לגנאי חדא. משום שאכלו שלא כדרך הנאתן ומ"ע דאכילת קדשים לא יצאו כה"ג. שנית. משום שעברו על מליחת הבשר בשבת דכל אכילת קדשים צריך מליחה. וע"כ הי' צריך מקודם מליחה להוציא הדם כדלעיל. ועפי"ז העלה הגאון הנ"ל ליישב מה שאמר ר"י לר' יוסי תנוח דעתך שהנחת את דעתי דהיא תמוה מאוד ואין לו הבנה וז"ל לכך נראה בזה דכהנים שאכלו את השעיר החי אחרי שדעתם הי' יפה עלה על דעתם שמקיימים בזה מצות אכילת קדשים והיו אוכלין כדין אוכלי קרבנות שהוא צורך עבודה וכמבואר בש"ס דיומא [דף ס"ח ע"ב] דכהנים היו אוכלין את הקרבנות בבגדי כהונה משום דאכילה צורך עבודה היא כדתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. אך באמת אין כאן דרך אכילה ואין יוצאין המ"ע דאכילת קדשים בזה וא"כ לא הי' להם ללבוש בגדי כהונה שהם של כלאים כיון דאכילה כזו לאו צורך עבודה היא. אך לזה י"ל הרי לא נתכוונו הכהנים להנאתן כ"א שסברו דמצוה קעבדי. ואף שבאמת אין כאן מצוה עכ"ז הוי דשא"מ דמותר כמו בלובש כלאים להעביר המכס. אך לר' יהודה דס"ל דשא"מ אסור ממילא דעשו הכהנים שלא כדין בלבישת בגדי כהונה של כלאים ושפיר כשמוע ר' יהודה מר' יוסי שאמר מתוך ששונאים את הבבליים וכו' והזכיר את הכהנים לגנאי וע"כ משום איסור לבישת כלאים של בגדי כהונה הי'. ומשום דדבר שאינו מתכוין אסור. לזה פתח ר"י בחכמה ואמר תנוח דעתך שהנחת את דעתי והיינו שמכאן מוכח כדעתי דדשא"מ אסור ע"כ והדברים ראוים למי שאמרן. ואשר אנכי אחזה ליישב הלשון הנ"ל תנוח דעתך וכו'. והוא בהקדים מה שהקשה השעה"מ בה' מאכלות אסורות פ"ח על הא דס"ל לר"י דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב משום טומאה ומשום גיד. משום דס"ל יש בגידין בנ"ט ואלו ב"פ העור והרוטב תנן הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבילות. ור"י פליג שם באלל אבל בגידין מודה. והשתא קשה היכא ס"ל לר"י הכא דהגידין אין בהם משום טומאת נבילות הא ר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט ובכלל בשר הן. וכן הקשה על הרמב"ם דסותר פסקיו גבי ג"ה של נבילה פסק חייב שתים וגבי שאר גידין פסק דהאוכל גיד של נבילה פטור. וכתב הה"מ דיצא לו כן ממתני' דהעור והרוטב הנ"ל. וא"כ קשה אמאי פסק בג"ה של נבילה דחייב שתים. ותירץ השעה"מ עפ"י מה שפירש רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב גבי חלה שנטמאת דאע"ג דהבערה לצורך הותרה ביו"ט אפ"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דהואיל דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבי מלאכה. וא"כ הכא בגיד דוקא בג"ה של בהמה טמאה ס"ל לר"י דחייב נמי משום טומאה כיון דרחמנא אחשבי' לג"ה אוכל לעבור עלי' באותו אכילה חשיבי נמי אוכל לעבור עלי' משום טומאה ומש"ה נקיט פלוגתייהו דר"י ור"ל דוקא בג"ה של טמאה ולא נקיט פלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר"י דס"ל יש בגידין בנ"ט מחייב אגידין משום טומאה אלא ודאי בשאר גידין לכ"ע לא מחייב ואפי' ר"י מודה. ושוב הקשה שם השעה"מ דלפ"ז קשה אמאי ס"ל לר"י בפ' כ"צ דכל הגידין בשר. ואי אכל נפיק בהו ידי אכילת פסח הא לר"י דס"ל דאין בהם לאו דנבילות משום דלאו בשר נינהו א"כ ל"ח אכילה כלל ואיך יוצאין המ"ע דאכילת פסח ומזה הוכיח השעה"מ דר"י ס"ל דמ"ע יוצאין אפי' שלא כדרך הנאתן ע"ש:

ועוד נקדים דהנה התוי"ט כ' שם במשנה דמנחות ליישב הא דאכלו הכהנים השעיר החיצון בשר חי בשלמא לדידן ניחא משום דקי"ל דבשר חזי לאומצא ודם איברים שלא פירש מותר. אבל לדעת הרמב"ם פ"ו מה' מ"א דס"ל דבשר אסור בלי מליחה אפילו אי אוכל באומצא. א"כ קשה איך אכלו. ותירץ דבאמת מלחו הבשר אפי' בשבת משום דעיקר האיסור במליחה הוא מטעם עיבוד ואנן קי"ל דאין עיבוד באוכלין ואע"ג דהתוס' כתבו בשבת דף ע"ה דיש איסור מדרבנן למלוח אפי' למ"ד אין עיבוד באוכלין מ"מ אינו אלא שבות ולא גזרו על שבות במקדש ע"ש:

והנה ר' יוסי מצינו במס' שבת דף ק"מ גבי אין עושין הילמי היינו מי מלח בשבת דס"ל לר"י התם דיש עיבוד באוכלין ומש"ה אסור לו לעשות מי מלח בין הרבה בין מעט. אבל ר' יהודה מוכח דס"ל כמו דקי"ל להלכה אין עיבוד באוכלין דהא אמרינן בש"ס דחולין גבי השוחט בשבת וביוה"כ ונסבן חברי' למימר ר"י הוא היינו ר"י דהמבשל. ופריך הש"ס התם הא ר"מ שרי ומשני כי קא שרי ר"מ כגון שהי' לו חולה מבע"י מע"ש. כיון דשוגג הוא וליכא איסור שבת ואיסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות. ופריך אי הכי מ"ט דר"י דאסור הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא ומכ"ש בשוגג ומשני כגון שהי' לו חולה והבריא. אבל בלא הבריא הלכה דהשוחט לחולה בשבת שריא לבריא באומצא. וכתב הר"ן דמכאן מוכח דשרי באומצא בלא מליחה כלל. דהא בשבת אסור למלוח. ואף דאמרינן בשבת דלביתי' אפי' למ"ד דיש עיבוד באוכלין מותר. ודוקא במולח לאורחא הוי עיבוד מ"מ היינו לענין חיוב חטאת אבל מ"מ פטור אבל אסור. והיינו שבות בעלמא אבל בקדשים בכה"ג מותר משום דאין שבות במקדש. ולדעת הרמב"ם דס"ל דאסור באומצא בכ"מ בלא מליחה א"כ ע"כ הכא בשבת הא דאמרינן דשרי לבריא באומצא. היינו ע"י חליטה או מליחה וה"ט משום דאין עיבוד באוכלין וא"כ אפי' איסורא מדרבנן ליכא. והואיל וכן יתפרש שפיר הא דאמר ר"י לר' יוסי שם במנחות תנוח דעתך וכו' ויתבאר נמי מה שפי' רש"י שם דמשפחת ר"י מבבל הי' ומש"ה שמח ר"י בדברי ר' יוסי וא"ל תנוח דעתך וכו'. והיינו דר"י לשיטתי' דס"ל דיש עיבוד באוכלין וכל בשר קודש שאוכלין הכהנים הי' צריכין מליחה וע"כ שמלחו מקודם כדי להוציא את הדם. וא"כ עבדו איסורא דהא למ"ד דיש עיבוד באוכלין המולח בשבת חייב חטאת. ומש"ה אמר דהי' קוראין אותן בבליים משום שהי' שונאים אותן. אבל ר' יהודה לשיטתי' דס"ל דיוצאין המ"ע אפי' שלא כדרך אכילתן וס"ל נמי דאין עיבוד באוכלין ומש"ה שמח בזה דשמע שר"י אמר זה המאמר דמש"ה היו קוראין אותו בשם בבליים משום ששונאים אותן. ועיקר הטעם משום דס"ל לר' יוסי דיש עיבוד באוכלין וכדאמרן. אבל דעתי הנחת דאני ממשפחת הבבליים והמה הי' עושין כן בודאי כטוב עשו משום דס"ל נמי כוותי דאין עיבוד באוכלין וגם המ"ע דאכילת קדשים קיימו משום דמ"ע יוצאין אפי' שלא כדרך אכילתן והכהנים שפיר עבדו. ועפי"ז ניחא שפיר הא דס"ל לר"י הכא דגזרינן בכה"ג אונן שלא יקריב דשמא יאכל משום דהא הוא ס"ל דמ"ע יוצאין אפי' שלא כדרך הנאתן ומש"ה פריך שפיר והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינן לי' וכו'. ולא גזר ר"י שמא יאכל. וק' קושית המפורשים הנ"ל. דהא ביוה"כ ליכא שום קרבן הנאכל רק השעיר החיצון דנהי דליכא רק השעיר החיצון מ"מ בשעיר הזה יש לגזור דהא ר"י לשיטתי' שם במנחות ס"ל דהכהנים שפיר עבדו מה שהם אוכלין אותו כשהוא חי. א"כ יש לגזור נמי משום טרדות אנינות ישכח ויאכל מן השעיר החיצון ביום אף בשר חי דהא לדידי' אף שכל בשר קודש כשיאכל הכהן צריך מליחה הא בזה לא יעבור שום איסור. דהא איהו ס"ל דאין עיבוד באוכלין. וגם המ"פ דאכילת קדשים אליבא דר"י ג"כ מקיים אפי' שלא כדרך הנאתן. וע"ז משני כיון דכ"ע לא אכלו הוא נמי לא אכיל. ודוק כי הוא נכון ע"ד הפלפול:

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה