אור ברסלב
כרם יהושע (וולרשטיין) דרוש טו לשבת תשובה › לדבר הלכה

כרם יהושע (וולרשטיין)· רבי יהושע השיל ולרשטיין

דרוש טו לשבת תשובה · לדבר הלכה

דרוש טו לשבת תשובה

בסוגיא דעתי ואפי' בשבת

יומא דף ס"ו סוף ע"א ת"ר איש להכשיר את הזר עתי שיהי' מזומן עתי ואפילו בשבת וכו' עתי ואפי' בשבת למאי הלכתא אמר ר"ש לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו וכו' אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצא' לשבת ואין עו"ה ליוה"כ שאלו את ר"א חולה מהו שירכיבהו על כתיפו אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם עכ"ל סוגיות הש"ס בקצרה:

שם בתוס' ד"ה אמר רפרם וז"ל אמרי' בפרק אמרו לו דרפרם בדותא הוא דפריך עליו ודלמא שאני שעיר דהכשירו ביוה"כ בכך אלא דרפרם בדותא הוא. וכן בכריתות דף (י"ד ע"א) בתוס' ד"ה אלא הניחו זה בקושיא וסיימו שם שד"ת עניים במקום א' ועשירים במקום אחר עי"ש. הנה לענין הלכ' קי"ל בש"ע ה' יוה"כ סי' תרמ"א דיש איסור הוצא' ביוה"כ וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ודלא כרפרם אמנם דעת רש"י הביא הב"ח בסי' הנ"ל דמשמע דס"ל להלכ' כרפרם דבמס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) איתא שם הך מתני' דיש אוכל אכיל' אחת וכו' ר"מ אומר אם הית' שבת והוציא' בפיו. ופי' רש"י קסבר אין עו"ה ליוה"כ והיא מימרא דרפרם שם בכריתות על ר"מ והש"ס מדחה התם. וכן במס' סוטה (דף מ"א) איתא שם דבכל יוה"כ כל העם הביאו ס"ת מביתם לבהמ"ק לקרות בו ופי' רש"י לחד לישנא דקסברי אין עירוב והוצא' ליוה"כ והיא כרפרם. ותמה הב"ח למה פסק רש"י כרפרם הלא בפירוש אמרינן בכריתות דרפרם בדותא היא והניח דברי רש"י בצ"ע. ואשר אנכי אחזה ליישב אקדים עוד מה שתמהו כל הראשונים על רש"י שהרי הרי"ף בפ"ק דביצה הביא ראי' מוכרחת דלית הלכתא כרפרם מההיא דעירובין (דף ל') גבי פלוגתא דב"ש וב"ה לענין אי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ואיתא התם אמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אע"פ שיוה"כ אסור לאכול ואמרו לו ב"ש לב"ה התם איכא סעודה הראוי' מבע"י. א"כ ש"מ דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דמערבין לגדול ביוה"כ ע"ת ועירובי חצירות ומוכח מזה בפירוש דלית הלכתא כרפרם וא"כ תקשה לשיטת רש"י שפסק כרפרם דהרי מהך דמערבין לגדול ביוה"כ מוכח דלית הלכתא כרפרם ויש איסור הוצאה כמו בשבת:

ונלפע"ד ליישב דהרי"ף ורש"י לשיטתייהו אזלי דלשיטת רש"י ליכא ראי' מהא דמערבין לגדול ביוה"כ. ועפי"ז יתיישב נמי מה שהקש' הב"י על הרי"ף דמה ראי' מייתי הרי"ף דלמא מערבין לגדול ביוה"כ מיירי בתחומין ומנ"ל עירובי חצירות. ונקדים קושית הריטב"א על הא דאמרו ב"ש וב"ה התם איכא סעוד' הראוי' מבע"י וע"כ היינו דס"ל לב"ש סוף היום קונה עירוב והיינו תחלת ביה"ש והרי קיי"ל תוס' יוה"כ דאורייתא א"כ איך קונה העירוב בה"ש. וראיתי להגאון מוה' מנחם בן הגאון מוהר"ם א"ש ז"ל הנספחים לס' אמרי בינה בחידושיו למס' ביצה שהאריך ליישב קושית הריטב"א הנ"ל עפי"מ שכ' הר"ן בביצה ריש פ' המביא דלדעת הסוברין דסד"א הוי ד"ת בודאי התוס' יוה"כ צריך להוסיף קודם בה"ש דהא בה"ש אסור מספיקא דמשמע מדברי הר"ן דלדעת הרמב"ם דס"ל דס"ד לקולא מה"ת התוס' יוה"כ הוא סוף בין השמשו' דבה"ש גופא אינו אלא מדרבנן. והנה לפי דבריו רק סוף בה"ש אסור מצד תוספת. אמנם תחלת בה"ש אינו אסור רק מדרבנן. ולפ"ז י"ל כיון דאיסור טלטול החצירות היא רק מדרבנן וגם בעת קניית הערוב אינו אסור לאכול רק מדרבנן למ"ד סוף יום קונה עירוב דהיינו תחילת בה"ש וא"כ י"ל הם אמרו והם אמרו דרבנן דאסרו הטלטול בחצירות הם אמרו לערב ביה"ש דג"כ אינו אסור רק מדרבנן דלולי זה לא הי' באפשרות כלל העירוב ביוה"כ וא"כ יש לומר דבזה נחלקו ב"ש וב"ה דהנה הט"ז והאבן עוזר פליגי בה' עירוב בסי' שס"ז אם צריך העירוב להיות מונח במקום הראוי לטלו כל יום השבת או סגי אם הי' ראוי לטלו ביה"ש דדעת הט"ז דצריך להיות ראוי לטלו כל יום השבת ודעת הא"ע שם דדי אם הי' ראוי לטלו ביה"ש. ועיין בס' מטה אפרים בסי' תרי"א שהעלה דבעיוה"כ אין לעשות ע"ח רק בשבת הקודם לו וביאר הטעם באלף למטה שם דהא הטעם של העירוב הוא משום דדעתי' דאינש הוא על פתו והוי כאלו דייר התם במקום הפת ולדעת הט"ז דצריך להיות הפת מונח במקום שמוכן לאכיל' כל יום השבת ולפ"ז איך יועיל ע"ח בעיוה"כ דלא חזי לאכיל' כלל ולא שייך דעתי' אפיתא ולכך כתב דיערב בשבת קודם יוה"כ. וכיון דכבר חל העירוב ביום השבת מהני ג"כ איוה"כ שאחרי' כמו בנתמעט הפת ע"ש. ובאמת דבריו צע"ג דהא עיקר הטעם דמערבין לגדול ביוה"כ משום דחזי לקטנים כמו שמערבין לישראל בתרומ' ולנזיר ביין משום דחזי לאחרים. דשם לא שייך שיערבו בשבת מקודם וצ"ע] וא"כ י"ל דבזה נחלקו ב"ש וב"ה דב"ה סוברים דצריך העירוב להיות ראוי כל היום וא"כ ביו"כ דאינו ראוי כל היום וצריך ע"כ לומר משום דראוי לקטנים וא"כ גם בתרומ' וביין לנזיר מערבין דהרי ראוי לאחרים. אמנם ב"ש יכולין לסבור דאין צריך להיות ראוי רק ביה"ש וא"כ ביוה"כ מערבין משום דראוי מה"ת ביה"ש. ולזה אמרו דאיכא סעוד' הראוי' מבע"י משום דהא כבר העלו האחרונים בסי' שמ"ב לפשוט מה שנסתפק המג"א שם אם במוצ"ש נמי לא גזרו משום שבות ומחלקים בין אפוקי יומא לעיולא יומא דאפוקי יומא אסור מה"ת משום דאתחזק איסורא מבעוד יום. ובה"ש דעיולא יומא אינו אסור רק מדרבנן משום דאיתחזק היתרא ולכן שפיר השיבו ב"ש לב"ה התם איכא סעודה וכו' ור"ל כיון דמבע"י מותר לאכול והוי איתחזק היתרא ממילא גם ביה"ש רק מדרבנן ושפיר קנה עירוב בתחילת ביה"ש משא"כ לישראל בתרומ' ולנזיר ביין דאסור מה"ת. וכ"ז אתיא שפיר אי הך דמערבין לגדול ביוה"כ מיירי בעירובי חצירות א"כ י"ל דטעמא דב"ה כנ"ל. משום דבעינן ראוי כל היום לאכיל' אמנם בע"ת דלכ"ע א"צ להיות ראוי רק בה"ש א"כ מאי מייתי ראי' ב"ה ממערבין לגדול ביוה"כ דהרי כיון דא"צ להיות ראוי' רק בה"ש ואז כיון דאין אסור רק מדרבנן ומש"ה קונה העירוב. ונתיישב שפיר קושיות הב"י הנ"ל וגם קושית הריטב"א הנ"ל:

ועפ"ז נראה לי לומר דהרי"ף לשיטתי' אזיל דהנה כבר הוכיח הכפות תמרים בסוף הספר דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם דס"ד לחומרא רק מדרבנן וכן הביא שם בשם השו"ת מהרי"ק שהעלה כן בפשיטות דמסתמא אין הרמב"ם חולק על רבו הרי"ף ע"ש ומש"ה שפיר הביא ראי' מהך דמערבין לגדול ביוה"כ מיירי בע"ח ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא כדאמרן. וממילא ל"ק קושית הריטב"א הנ"ל דהא להנך פוסקים דס"ד לחומרא אינו רק מדרבנן א"כ התוס' יוה"כ אינו רק בסוף ביה"ש ובתחילת ביה"ש ראוי' הוא. רק דב"ה ס"ל דבעינן ראוי' כל היום:

אמנם רש"י נודע דס"ל כשיטת הרשב"א והר"ן דס"ד מה"ת לחומרא. ואם כן לדידי' ליכא לאוקמי פלוגתא דב"ש וב"ה בזה דב"ש ס"ל דביה"ש אינו אלא מדרבנן ומש"ה קונה העירוב ביוה"כ ולב"ה עיקר הטעם דמביאין ראי' ממערבין לגדול ביוה"כ משום דבעינן ראוי' כל היום דיהי' מוכח מזה עכ"פ דתרווייהו ס"ל דס"ד מה"ת לקולא ולשיטת רש"י ליכא למימר הכי דהא קיי"ל דס"ד לחומרא מה"ת. וע"כ צריך לתרץ קושי' הריטב"א הנ"ל כמו שתירץ הריטב"א בעצמו שם דלמ"ד סוף היום קונה עירוב היינו סוף היום דהיתרא ר"ל קודם התוס' יוה"כ אף שהתוס' הוא קודם ביה"ש וטעמא דב"ה דס"ל תחלת היום קונה עירוב היינו סוף ביה"ש וראי' מוכרחת לזה מביצה דמוקמינן שם דב"ש וב"ה פליגי בהכנה דרבה דב"ש ס"ל דל"צ הכנה וב"ה ס"ל הכנה דרבה ומבואר בעירובין (דף ל"ח) דמאן דס"ל הכנ' ס"ל תחלת היום קונה עירוב ע"ש וא"כ לשיטת רש"י מיירי מערבין לגדול ביוה"כ כפשוטו בע"ת כקושית הב"י הנ"ל ואפ"ה ניחא פלוגתייהו דב"ש וב"ה ומש"ה שפיר הביאו ראי' ב"ה ממערבין לגדול ביוה"כ לענין מערבין לנזיר ביין וא"כ ממילא לשיטת רש"י אזדא לה הראי' שהביא הרי"ף ממערבין לגדול ביוה"כ. דהא לדידי' מיירי בע"ת ולא בעירובי חצירות והבן:

אמנם אכתי תקשה קושי' הנ"ל על שיטת רש"י שפסק כרפרם הרי אמרינן בכריתות דהא דרפרם בדותא הוא. וליישב זה נקדים קושית המפורשים השעה"מ והשאג"א בסי' פ' והנו"ב מהד"ת או"ח סי' מ"ו על פירוש רש"י שפירש דמש"ה לא אמרינן עתי אפילו בשבת לענין תחומין משום דתחומין דרבנן והקשו כלם הלא י"ב מילין לכ"ע מה"ת. ואמרינן לקמן דמירושלים עד הצוק הם י"ב מילין וא"כ למה הוצרך הש"ס לאוקמי לומר שאם הי' חולה וכו' לוקמי באיסור תחומין דהא בי"ב מילין לכ"ע מה"ת והוא קושיא עצומה. הלם ראיתי בנו"ב מהד"ת חאו"ח סי' מ"ו שכתב לתרץ וז"ל דהך ברייתא דעתי אפי' בשבת הוא בתורת כהנים בפ' אחרי וסתם ספרא ר"י הוא כמ"ש ביומא (דף מ"א ע"א) והרי ר' יהודה סובר ביומא (ס"ז ע"א) דמירושלים עד הצוק לא הי' רק י' מילין ושפיר פריך למאי הלכתא ע"ש. ודברי הנו"ב הנ"ל תמוהים לי טובא דהא בהדיא איתא במס' עירובין (דף ל"ה ע"ב) דטעמא דר"מ ור"י דס"ל גבי נתגלגל העירוב חוץ לתחום דהוי חמר גמל משום דתחומין דאורייתא ונהי דשם בגמרא לא קאמר רק על ר"מ דס"ל דתחומין דאורייתא אבל ר"י אפשר דס"ל תחומין דרבנן וטעמא דמחמיר בספק עירוב משום דמחמיר אפילו בספיקא דרבנן כמו שס"ל לר"י גבי טומא' דעיקר מה שהוצרך לומר שם דר"מ סובר תחומין דאורייתא משום דרמי דר"מ אדר"מ מההיא שירד לטבול ע"ש. אמנם הרא"ש בעירובין מ"ו כתב להדיא וז"ל ואע"ג דשמעינן לי' לר"י דתחומין דאורייתא גבי ספק עירוב. וכן הרמב"ם בפי' המשניות פי' כן דטעמא דר"מ ור"י הוא משום דתחומין דאורייתא וא"כ ממ"נ קש' דלמ"ד דהוי י"ב מילין א"כ הוי דאורייתא לכ"ע. ואי אליבא דר"י דס"ל דלא הוי י"ב מילין א"כ תקש' הא איהו ס"ל אפי' תחומין דאלפיים אמה הוי דאורייתא:

אך באמת יש ליישב דברי הנו"ב הנ"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל בעירובין (לא ע"ב) דר"י אית לי' תחומין דרבנן דאיתא התם א"ל רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' בריר' וכו' ופריך הש"ס שם ולימא לי' תנא דבי אלי' הוא ופירש רש"י תנא דבי אלי' אליבא דר"י דבעירוב נמי קאמר אין בריר' אלמא מוכח להדיא שר"י ס"ל דתחומין דרבנן וכן דעת הריטב"א שם וכן איתא בירושלמי בפירוש דלחד מ"ד ר"מ ור"י לא ס"ל בחדא מחתא רק דר"מ ס"ל תחומין דאוריי' ור"י ס"ל דרבנן ע"ש:

אמנם בעיקר הקושיא הנ"ל מה שהרעישו המפורשים הנ"ל על פירוש רש"י יש לעורר טובא דהרי מבואר ביומא שם דכל המלוין את המשלח את השעיר הי' ע"י עירוב ורק דהמשלח גופא הלך שלא ע"י עירוב וא"כ לכאור' ניחא מה שפירש רש"י דתחומין דרבנן הוא דאי אמרת תחומין דאלפיים אמה דאורייתא לא היו יכולין לערב דהא הי' כמה מילין ובפרט לר"מ הם י"ב מילין וא"כ יש לומר דגלי התור' עתי אפי' בשבת דהא עובר איסור תור' על איסור תחומין. אבל אם נימא דתחומין דרבנן רק די"ב מילין הוי דאורייתא לכאור' לק"מ דהא זה יכולין לתקן ע"י עירוב ושוב יכול להלוך ב' פעמים י"ב מילין. ולא מצינו שום מ"ד דהוי יותר מי"ב מילין וזה יוכל לתקן ע"י העירוב. וא"כ א"א לאוקמי דגלי התור' עתי אפילו בשבת שיעבור איסור תחומין היכא דיכולין תקן ע"י עירוב ואפשר דאזלו כל הנך פוסקים הנ"ל בשיטת הטור בסי' ת"ח דס"ל דהעיקר מה דמהני עירוב היינו משום דתחומין דרבנן אבל אי תחומין דאורייתא לא מהני עירוב:

אולם באמת כבר הקש' המנחת חינוך (מצוה כ"ד) על שיטת הטור הנ"ל דהרי מוכח להדיא בגמרא דע רובין ל"ב דאמרינן אליבא דר"מ משום הכי מחמיר בספק עירוב משום דס"ל תחומין דאורייתא הרי בפירוש דאף דס"ל דתחומין דאורייתא מ"מ מהני עירוב. והוא לכאורה פליאה נשגבה על הטור. וסיים שם שמצא בס' אלי' רבה בסי' ת"ח שעמד בזה על הטור. ועיינתי שם בס' א"ר וכ' שם דאפשר ליישב דעל י"ב מינין קאמר דס"ל דהוי דאורייתא ולכן אסרו בספיקא כיון שיש לו עיקר מה"ת אך כ' שם לדחות זה דהא ר"מ מיקל בספק טומאת ובדף ל"ו שם אמרינן דספק טומאה יש לו עיקר מה"ת ע"ש:

אך ראיתי בס' יד דוד בחידושיו לעירובין שהביא בשם ס' ראשון לציון בקונ' הספיקו' שכ' לחלק בין עירוב לטומא' דבטומאה הקילו משום דהוא מי"ב ספיקות שטהרו חכמים ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בענין הי"ב ספיקות אי הוי משום שאין בו דעת לשאול ובמה שכתב הכ"מ שם משמע דהי"ב ספיקות לאו למעוטי שאר דברים אתו ע"ש. ונמצא י"ל באמת בעירוב הך סברא כמ"ש האלי' רבה הנ"ל משום שיש לו עיקר מה"ת הקילו דטומאה שאני וא"כ נתיישב שיטה הטור והבן:

ונחזור לעניננו דמש"ה לא מפרש הש"ס עתי אפי' בשבת לענין תחומין משום דלר"י לא הי' י"ב מילין מירושלים עד הצוק ורש"י לשיטתי' דלר"י תחומין דרבנן. והלם ראיתי בס' הפלאה בהקדמה לחידושיו לאה"ע מה שהביא בשם אביו הגאון הקדוש זצלה"ה לפרש מה שהשיב ר"א על הא ששאלוהו תלה מהו וכו' אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם. ופירש עפ"י מה דאמרינן במס' ביצה (דף ל"ו) הטעם רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט משום שמא יחתוך זמור' אבל אם נימא דתחומין דאורייתא הוי האיסור שמא יצא חוץ לתחום ע"ש ואיתא במג"א סי' תרע"ו גבי הא דשנים קורין לאור הנר ול"ח שמא יטה והביא בשם המהרי"ל דלפ"ז י"ל נמי דשנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה ול"ח שמא יחתוך זמורה שחבירו יזכירהו. מיהו זה אי קיי"ל תחומין דרבנן כדקיי"ל באמת אבל אם נימא תחומין דאורייתא ואיכא איסורא שמא יצא חוץ לתחום אין חילוק בין אחד לשנים כפירוש רש"י שם שאין הרוכב יוכל לשער התחום ומה לי אחד או שנים ולפ' י"ל דהיינו דהשיב להם ר"א יכול הוא להרכיב אני ואתם והיינו ששנים מותרים לרכוב. וע"כ צ"ל דתחומין דרבנן. א"כ א"כ עתי אתיא לחולה שירכיבהו על כתיפו דליכא למימר לתחומין דהא תחומין דרבנן ע"ש והוא דבר יקר ודפח"ח אמנם אחרי העיון דבריו תמוהין דהרי מפורש בירושלמי דיומא דהמשלח את השעיר לא הי' יכול להיות רק אחד ולא שנים ומוכח לה מקרא ע"ש. ולפענ"ד נראה לפרש הך מאמר מה שהשיב ר"א יכול הוא להרכיב אני ואתם ויתיישב נמי מה שפי' רש"י וז"ל בריא וחזק הי' השעיר. ונקדים עוד מה שהעלה השאג"א בתשובה סי' ע"ב דביוה"כ איכא איסור דמחמר אחר בהמתו כמו בשבת וע"ש שהאריך והעלה לחלק דוקא איסור מחמר נוהג ביוה"כ משום דעוברין בלאו אבל בשביתת עבדו ובהמתו דאין בזה רק עשה דלמען ינוח אינו נוהג ביוה"כ כמו בשבת. ועוד הביא שם בשם הר"ן בפ"ק דע"ז דאיסור מחמר איכא אפילו בבהמות חבירו ומה דאיתא בגמרא מחמר אחר בהמתו היא ל"ד. אמנם נודע מה שהביאו הפוסקים בשם הלחם משנה על משניות שחולק על הר"ן הנ"ל דאינו נוהג אלא בבהמתו אבל לא בבהמות חבירו ולא בבהמות קדשים וראיתי בשו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' נ"ג שהביא ב' ראיות לזה. (א') ממה שאיתא במס' מכות (דף כ"א) דפריך הש"ס גבי יש חורש תלם אחד וחייב שמונ' לאוין דפריך שם ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ומשני חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט. וקש' דלמה לא פריך הש"ס ולילקי נמי משום מחמר ועיקר הקושיא שם אליבא דר"ע ולר"ע איכא נמי במחמר חיוב חטאת. אך לדעת הפוסקים הנ"ל ניחא כיון דהכא במתני' ביש חורש תלם אחד תני נמי מוקדשין וא"כ אינו שלו וליכא לאו דמחמר. (ב') מש"ס דפסחים (דף ס"ו ע"ב) דפריך התם גבי תוחב לו בצמרו והא קא עביד עבודה בקדשים ומשני דעביד כהלל ושוב פריך הש"ס התם והלא מחמר. וקש' לכאורה דלמה לא פריך הגמרא תיכף והלא מחמר דהיא איסור חמור ואיכא מ"ד דעל מחמר חייב סקילה. אך לפי הנ"ל ניחא דמעיקרא דהוי ס"ד דהי' מקדישה תיכף לא תקשה והלא מחמר כיון שהוא הקדש אין חייב משום מחמר משא"כ לבתר דמשני שהי' מביאה חולין לעזרה א"כ הי' הבהמ' שלו שפיר פריך והלא מחמר. ועפי"ז כתב ליישב קושיא עצומה דקשה בסוגי' דהכא ביומא דאמרינן גבי שעיר המשתלח דהי' קושרין לשון של זהורית חצי' בסלע וחצי' בין קרנו ואמרינן שם בגמרא דהלשון של זהורית הי' בו שיעור וא"כ קשה בשלמא גוף השעיר הי' דוחה שבת ויוה"כ וטומאה ניחא דגזה"כ היא עתי ואפי' בשבת אבל זה הי' רק תקנה דרבנן ואיך תקנו רבנן דבר שיהי' בו איסור תורה היינו הלאו דמחמר דנוהג נמי ביוה"כ אמנם להנ"ל ניחא לפי שהי' קדוש ולהכי ליכא גבי' הלאו דמחמר. ועוד הקש' השאג"א וכן הנו"ב בסי' מ"ו הנ"ל דנימא הקרא דעתי אפי' בשבת אתי למשרי אב מלאכה דנטילת נשמה דהא לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים. ואפי' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לב"נ כדאמרינן בפסחים (דף ע') גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א. ותירץ די"ל כיון דהאי קרא דעתי גבי שלוח השעיר כתיב משמע דאתי קרא למשרי איסור בשבת הנעשה בשעת שילוח ולא מיירי מאיסור הנעשה בשעה שהגיע כבר לצוק שהיא אחר שילוחו ע"ש:

היוצא לנו מזה דגבי שעיר המשתלח יש למצוא ד' איסורים שנימא דגלי קרא דעתי ע"ז דדחי שבת. (א') איסור נטילת נשמה דהא לא הי' מגיע למחצית ההר וכו'. (ב') איסור לאו דמחמר משום הלשון של זהורית (ג') האיסור תחומין אם נימא דתחומין דאורייתא. (ד') איסור הוצאה והעברת ד' אמות בר"הר כשהי' השעיר חולה. והנה הלאו דנטילת נשמה כבר הבאתי דע"ז לא אפשר לומר דגלי קרא להכי משום דהקרא משמע דוקא איסור שבת הנעשה בשעת שילוח ועל הלאו דמחמר נמי ליכא למימר דהא בקדשים ליכא הלאו דמחמר. וא"כ הכא בסוגין דמקודם לזה אמרינן שם בגמרא ואלו בני אהרן עם קדשיך לא קאמר מאן תנא אמר ר' ירמי' דלא כר"י הא אמר יש להם כפרה בשעיר המשתלח. אביי אמר אפי' תימא ר' יהודה אטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו הרי דמוקמינן נמי המתני' כר"י דהכהנים הי' מתכפרין בהשעיר. ועלה הביא הש"ס תיכף הך ברייתא דעתי אפי' בשבת. ובודאי נמי אליבא דר"י דהא סתם ספרא ר"י היא וכמ"ש הנו"ב הנ"ל. והנה נקדים עוד מה שתרצו בתוס' ישנים בסוגין דמש"ה אמרינן בכריתות דרפרם בדותא היא. והכא לא אמרינן דרפרם בדותא הוא משום דשם במס' כריתות מיירי בתחומין ומש"ה שפיר קאמר דרפרם בדותא היא דשאני יוה"כ דהכשירו בכך משא"כ כאן בסוגין דקאמר ר"ש לענין חלה שמרכיבו על כתיפו וע"ז קאמר רפרם ז"א וכו' ועל איסור הוצאה ל"ש לומר דהכשירו בכך דאם השעיר אינו חולה א"צ להרכיבו על כתיפו. ולפי מה דאמרן יש להמתיק יותר דשם בכריתות קאי השקלא וטריא אליבא דר"מ דהא מתחלה קאמר רפרם ז"א על ר"מ דאמר שם במתני' אם היתה שבת והוציאו בפיו ועלה מסיק ואמר אלא אי אתמר וכו' ולפי"ז דקאי אליבא דר"מ והרי ר"מ ס"ל דתחומין דאורייתא ועכ"פ י"ב מילין בודאי דאורייתא ומש"ה מוקי לה בתחומין וע"ז קאמר רפרם זאת אומרת וכו' ומש"ה שפיר מדחה הש"ס התם ואמר דרפרם בדותא היא דהא תחומין הוי הכשירו בכך לאפוקי הכא בסוגין דקאמר רב ששת בחלה שמרכיבו על כתיפו משום דאזיל אליבא דר"י ור"י הא ס"ל תחומין דרבנן ועלה קאמר רפרם זאת אומרת וכו' ומש"ה לא קאמר דרפרם בדותא היא דהא לענין הוצאה לא הוי הכשירו בכך ועפי"ז אמרתי לפרש מה שהשיב ר"א על מה ששאלו חלה מה שירכיבהו וכו' והשיב יכול הוא להרכיב אני ואתם ועפי"ז עולה יפה דהעיקר השאלה הי' מה דשאלו לר"א חלה מהו וכו' ר"ל דנ"מ להו לדעת אם האמת הוא כמו שדרש רב ששת עתי אפי' בשבת לענין חלה. ומזה יצא לנו דין חדש דאין עירוב והוצאה ליוה"כ כמו שאמר רפרם וזהו שהשיב להם בדרך חכמה דבאמת כן הוא כמו שדרש רב ששת לענין שמרכיבו על כתיפיו. והדין אמת דאין איסור הוצאה ליוה"כ ולא תקשה קושית התוס' הנ"ל הרי אמרינן בכריתות דרפרם בדותא היא דהכא לענין הוצאה מיירי ול"ש לדחות דשאני יוה"כ דהכשירו בכך וזה שאמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם וזהו שפי' רש"י בריא וחזק הי' השעיר ר"ל דבזה ל"ש לומר דהכשירו בכך דהא יכול להיות השעיר בריא וחזק ומש"ה לא הוי הכשירו בכך וממילא לאו בדותא הוא וא"כ ניחא שיטת רש"י הנ"ל שהביא הב"ח דנראה פירושו במס' שבועות שס"ל להלכ' כרפרם והניחו בצ"ע:

ועפ"י כל האמור נתיישב שפיר דהא רש"י לשיטתי' דס"ל אליבא דר"ן דתחומין דרבנן וא"כ שוב ליכא לאוקמי פתי אפי' בשבת לענין תחומין ואפי' לענין י"ב מילין דהוי דאורייתא נמי לק"מ דהא לר"י לא הוי רק י' מילין מירושלים עד הצוק. וא"כ ע"כ לומר כרב ששת דעתי אפי' בשבת הוא לענין חלה שמרכיבו על כתיפו. ועלה שפיר קאמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה וכו'. וע"ז ל"ש לומר בדותא הוא וזהו שדייק רש"י הכא בריא וחזק הי' השעיר לרמז דמש"ה לא אמרינן בש"ס הכא כמ"ש בכריתות דרפרם בדותא. משום דלענין הוצאה ל"ש לדחות דשאני יוה"כ דהכשירו בכך ודו"ק כי הוא נכון:

ולמלאות הגליון אעתיק עוד פה בדבר אשר העלה השאג"א בסי' ע' דדינא דרפרם הנ"ל היא פלוגתת ב"ש וב"ה והיינו לפי מה דמתקיף לה רבא בביצה דף י"ב ומוקי פלוגתייהו בעירוב והוצאה. ממילא נמי דאיכא למעוטי ולומר ג"כ ביום השבת אין ביוה"כ לא דיוה"כ נמי קיל משבת וע"ש באריכות. ועפי"ז ראיתי בשו"ת זכרון יצחק סי' פ"ג שהעלה ליישב דקדוק עצום במס' כתובות (דף ל') דאמרי' התם מודה ר"נ בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב לפי שכבר נתחייב וכו' וקשה אי נימא דיש איסור הוצאה ביוה"כ כשבת א"כ יותר הול"ל מודה ר"נ ביוה"כ גופי' וכגון שגנב ביוה"כ דחייב לשלם שכבר נתחייב וכו'. ולפי הנ"ל ניחא דהרי ס"ל לר"ח בהאופה מיו"ט לחול דלוקה ול"א הואיל וכו' והקשה בתוס' שם אמאי לוקה ול"א מתוך וכו' ותירץ הפר"ח בריש ה' יו"ט דר"ח ס"ל דלאו במתוך פליגי ב"ש וב"ה. רק בעירוב והוצאה. וא"כ שפיר ר' חסדא לטעמי' אזיל ואמר מודה ר"נ בגונב חלבו. ולא אמר בגונב ביוה"כ דלר"ח אין עו"ה ליוה"כ ע"ש והוא נכון:

ועתה נחזור לדברי אגדה

תוכן העניינים

כרם יהושע (וולרשטיין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה