כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
מסכת זבחים
ספרא נה'ר משמח אלהים ואנשים מלאכים ותרשישים. שחבר הרב הגדול עז ומגדול כמה"ר משה סלום זיע"א הלא בישישים. אר"ש שיטה על מסכת זבחים כולל כל השבחים קדש קדשים. וימן ה' הני בי תרי האחים הנעימים שלמים הם זרע אנשים. ראשון תחלה נאמר המ"ון מופלא בפז לא יסולה רצ"ו שמואל בקוראי שמו וכס'ף משנהו החכם המרומם אור יומם שלמה הי"ו בני המנ"וח איש משכיל דורש את אלהים תמים כתיב ביה איש החסד אליהו לבית נטף ל"ו מן השם. אשר נתנו לכסף מוצא למען דפ'וס את ספר התורה הזה לעשות נחת רוח לאביהם המה עושים. וזכות הרב המחבר יעמוד להם ולזרעם אחריהם עד ביאת הגואל ואנחנו מחשים:
ע"ה
אברהם עזריאל ס"ט
דף ח' גמ' אמר רב הונא חטאת חטאתו וכו' ע"כ. נמצא ש"ק למצוה אתיא מחטאת נזיר ולעכב מהני קראי ובשנוי בעלים למצות מחטאת חטאתו דגבי נזיר ולעכב מוכפר עליו מחטאתו שדרשה התלמוד ובשלמים מה שלמים לא חלקת וכו' וכדכ' רש"י ז"ל וי"ל לפ"ז ל"ל עליו ומחטאתו גבי זריקה בחד מנייהו סגי דלמצוה ידעינן שפיר כלהו מחטאת נזיר ולעכובא בחד סגי ואא"ע למצוה נפקא לן מחטאת חטאתו דכתיבא גבי נזיר תנהו ענין לעכב מיהא בזריקה ובשלמים מה שלמים לא חלקת וכו' וי"ל:
שם גמ' לא לכתוב רחמנא בחטאת חלב ותיתי מהנך. עיין מה שהק' בס' ב"ז ואחר שנתכוונתי לתירוצו והוא מדברי התו' לקמן שכ' דעיקר פירכא היא ותו מי גמרי מהדדי ועלה סמיך עוד נר' לומר שאין כאן קושיא כלל דכוונת הש"ס בקו' הב' ותו וכו' ר"ל אף אם ת"ל דקושיא הב' אינה קושיא או שיש עליה איזה תי' מ"מ ק' קושיא הב' נמצא דעכשיו קאי בשיטת שהקושיא הא' אינה קושיא דכן דרך הש"ס בכ"מ ומעתה אין כאן מקום להקשות וכ"כ בשכ"י להרח"א וברור:
דף ט' גמ' למאי הלכתא דלא נבעי נסכים וכו'. י"ל אמאי ל"ק דנפקא מינה דיכול לומר בשאר עבו' דלשם מעשה או לשם בכור אבל אי הוו שלמים אסור לשנויי ולא יכיל למעבד אלא לשם שלמים וי"ל:
תו' בד"ה א"נ דליתביה לכהנים וכו' ולא בכור ומעשר ופסח עכ"ל. י"ל אמאי ל"ח זה לעיל גבי מעשר:
גמ' א"ר מני ה"נ מן להוציא דלא אתי בן ב' שנים ולא וכו'. יש מקשים דזה פשיטא דמקרא מלא הוא שה תמים זכר בן שנה וכו' ול"ק היא כלל דק' דהכא אינו בפסח עצמו אלא לאורויי לן דמדבר על הפסח ולכך קאמר מן לומר דדבר הבא מן הצאן ולא כל הצאן לאפוקי דבר הבא נקבה וב' שנים ואיזהו זה פסח נמצא דמן אתא להודיע דבפסח קאי וזה פשוט ש"ר כשכ"י שכ' על דברי רש"י בד"ה ה"ג דל"א בן ב"ש ולא אתי נק' וכו' וז"ל נר' שבא לשלול דלא נגרם למעוטי בן ב"ש ולמעוטי נק' משום דלפ"ז נשמע דממיעוטא הוא דנפקי והא ליתא דמקרא בהדיא כ' זכר ן' שנה אלא ה"ק ואם דבר הבא מן הצאן דלא אתי ן' ב"ש ונקבה כדכ' ק' בהדיא יהיה לזבח שלמים ע"כ אמרי קדוש וברור מיהו אכתי י"ל ב' סמנים ל"ל ריבוייא דהצאן דבר הבא מן הכבשים ומן העזים ומיעוטא דמן דלא אתי ן' ב"ש ונקבה בסי' א' סגי ונדע שפיר שהוא פסח וי"ל דקושטא קאמר:
רש"י בד"ה לאליה וכו'. כנגד הכליות ולמטה דכתיב לעומת העצה וכו' כ' כשכי' נ"ל דכ' זה לאפוקי ממ"ד עז אין לו אליה דהא ליתא דא"כ למאי איצטרי' ק' למעוטי מ"ה כ' דאליה ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת ושייכא אכי' בעו ומ"ה איצטרי' ק' למעוטי ע"כ ודפח"ח ועיין ברש"י בפסחים:
בד"ה טעמה וכו' אלמא אפי' לר"ש וכו' וכ"ש דמדרבנן ק"ל וכו' ולרבא דאמר וכו' עכ"ל. עיין מה שהק' ה' צ"ק ולא ידענא מאי קושיא הא אחר שכ' וכ"ש דמדר' קשיא הק' על רבא ור"ל דק' על רבא מדרבנן גם התוס' כתבו דזה מתרץ רש"י שרוצה רבא ליישב דברי רב אפי' כרבנן וא"כ מאי מקום להק' עוד וכבר ראיתי שתירץ ה' חק נתן וה' מ"כ יע"ש ופשוט:
דף י' תו' בד"ה מחשבין וכו' ואי במקבל ע"מ לזרוק דמי ח"ל הו"ל פגול וכו' עכ"ל. כוונתם דלא תימא דאיירי התם במקבל ע"מ לזרוק דאי במק' ע"מ לזרוק פגול נמי הוי והתם נמי אמרי' דפסו' בש"לש וכשר בפיגול אלא ודאי כדפי' ודלא כמ"ש בחילופי גרסאות דלדבריהם אינם מובנים ומצאתי בשכ"י שכ' וז"ל וילפי' מיניה דלא פסיל בש"לש אלא ודאי דלא איירי אלא בעבודה עצמה דלא הוי פי' ולא ילפי' מיניה עכ"ל ונראה דט"ס נפל בדבריו וצ"ל וילפי' מיניה דפסי' בש"לש וכוונתי כדכתי' אלא שהוסיף דהוא פי' וגם ילפי' מיניה בש"לש ואיך אמר דפסיל בש"לש וכשר בפי' אלא ודאי דלא איירי אלא בעבודה עצמה ולא הוי פי' ולא ילפי' מיניה והשתא ניחא זה מה שנראה לפרש בדברי מרן:
ע"ב שם חזר ר"א וכו' נאמר בו הוא בשתי' וכו' ופסח נאמר בו הוא בזביחה וכו'. וק' דמה צריך ר"א להזכיר בדבריו שחיטה וזביחה ואדרבה היא תשו' ר"י וה' צ"ק מחק תיבת אלו ונראה ליישב עם מה שהעלינו דף ה' ע"ב ברש"י ד"ח ההוא וכו' דהיכא דכתי' גבי ז' מעבו' הדם לחודיה או היכא דכתי' עם שם הקרבן לחודיה משמע לעכב ודלא כה' צ"ק ע"ש וכפ"ז זו כוונת ר"א דשם כ' גבי שחיטה והכא כ' עם שם הקרבן והגם שלא הזכיר זה בפי' מ"מ מצד פשיטותו לא הוצרך להזכירו דהפסוק כך הוא אשם הוא ומשום הכי לא הוצרך לבאר זה זהו מה שנלע"ד ליישב בדוחק:
תוס' בד"ה הרי הוא אומר וכו' דמימעט אשם מאותה עכ"ל. הגם דהמיעוט מפקי' נמי מהיקשה מ"מ כיון דהיקש השתא ס"ל דלא אתא לשום דרשא כדאמ' בגמ' אלא למאי הלכתא איתקש חטאת לאשם וכו' מוכרחים אנו לומר דאותה אתא. לדרשא אחריתי אבל אי משום הג"ש כיון דכבר אתא למותר נדבה שבקי' שפיר אותה למיעוטא כפשטה וכן מצאתי בשכ"י ושמחתי שנתכוונתי לד"ג עיין בדבור שאחר זה:
רש"י בד"ה נאמר בה הוא בשחי' בשעיר נשיא וכו' ולפ"ז צ"ל בגמ' נאמר הוא בו בשחי' הוא לשמו כשר ש"לש פסול דשם כ' הוא דקאי על השעיר שהוא זכר:
בא"ד עיין מה שהק' ה' ח"נ מהא דדף מ"ט דאיצטריך האי קרא דכחטאת האשם דגבי מצורע לדבר שהיה בכלל וכו' עד שיחזור לכללו בפי' ע"ש ובאמת קושיא חזקה ואפשר דאי להאי לחודיה הול"ל כי כחטאת הוא ומדכ' האשם יתירא דריש היקישא ואי להיקש' לחוד הול"ל כחטאת כאשם כמו ק' דבפ' אשם לכך דרשינן תרוייהו:
שם גמ' חזר ר"א וכו' אף אשם נאמר בו הוא וכו' כפי מ"ש התו' לעיל בדף ז' ע"ב בד"ה אלא הוא ל"ל וכו' דלא איצט' הוא בפסח אלא לגלויי דלא נידרוש הוא לגבי אשם לעכב ק' תשו' ד"א שהשיב נא' הוא בפסח וכו' דאדרבא היא הנותנת ואפי' דר"א הוא דדרש הוא לדרשא אחריתי כמ"ש באותו דבור מ"מ איך אמר כאן דהוא דפסח לעיכובא אתא וי"ל דכוונתו דבפסח נמי אם לא היה משמע לן עיכובא מקרא אחרינא הוה מוקמי' הוא דכתי' גביה לעיכובא כמו גבי חטאת וא"כ באשם נמי נימא הכי:
תו' בד"ה ומה עולה שהיא כליל וכו' עד פסח וכו' עכ"ל. הנה הקושי מבואר לעין כל דהא איכא למיפרק כדפרי' לעיל מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כדת ומה שנלע"ד ע"ד בדוחק מצאתיו בה' בב"ז ז"ל יע"ש ועיין מ"ש ה' נ"ק והוא תימא דהא לעיל פריך גמ' הכי מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת הגם דאסיק דאיירי בחטאת דשמיעת קול ומוכרחים אנו לומר דברי התו' דחדא מתרתי פרכי' כל דהו וכן הק' ה' ח"נ יעש"ב גם מ"ש ועוד אפשר לומר וכו' מה שיש להק' עליו מדברי התו' לקמן מצאתיו בה' הנז' ומהתימא שהוא עצמו בסוף דבור זה הביא דבריהם לקמן וכן תמה ה' י"ה ז"ל וכ' בשכ"י וז"ל תימה כיון דאתי האי ק"ו וכו' ע"כ פי' כיון דאלים האי ק"ו כ"כ דמפיק מהיקשא א"כ תהא עולה פסולה מק"ו דחטאת אע"ג דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן דמה למעלה והנך פירכי אחריתי ענ"ד ביאור דבריו כיון דק"ו אלים ל"פ פירכא כל דהו אבל פירכא גמו' ודאי פרכי' דהא הם נכת' וכ"ת מה לחטאת וכו' פסח יוכיח ומשמע ליה דפרכת דמה למעלה אינה כ"כ פירכא גמו' כמו פירכת שכן מכפרת מדהק' הש"ס ליפרוך ר"י לר"א שכן מכפרת והוצרך לתרץ בחטאת דשמיעת קול שאינה מכפרת הא לאו הכי לא הוה ליה ליפרוך דמה למעלה אלא שכן מכפרת ש"מ דפירכת דמה למעלה אינה כ"כ פירכא גמורה כמו פירכת אינה מכפרת ואם לכך נתכוון ה' צ"ק ניחא מה שהקשינו דכל הני פירכי הם כ"ד אבל אין משמעות דבריו צ"ע:
בא"ד ומיהו כיון דכ' אותה עכ"ל עיין בפי' ה' צ"ק ולענ"ד דהאי אותה היא דכ' גבי שחי' והגם דאמר גמ' ההוא אותה ל"ד דהא שייר פסח לאו למימרא דלא שייר לה ר"א כלל דהא לעיל בתו' בד"ה הרי הוא אומר וכו' כ' בסברת ר"א אי לאו היקישא הוה מעיט אשם מאותה אלא ודאי דדריש אותה אלא דכח קושיתם היא מכח דק"ו אלים ומפיק מהיקישא ג"כ נימא דלא פרכי' ביה כ"ד וכמש"ל בשם השכ"י ואהא תירצו כיון דכ' אותה ר"ל מצטרפים דרשא דאותה עם הפירכא כ"ד ומבטלים אלמות ק"ו:
בא"ד ותימא לסברתו וכו' באשם וי"ל דידע שפיר דאיכא למיפרך מה לעולה שאינה מכפרת ותו ליכא חטאת יוכיח עכ"ל כנלע"ד שצ"ל ור"ל דכתחי' ס"ד דאביי לא ידע האי פירכא דמה לעולה שכן אינה מכפרת עד דפריך ליה תלמודא ולכך הק' לסברתו וכו' ליכשר באשם ואהא תירץ דידע שפיר אלא דסמך אהא דחטאת העוף אבל בהאי ק"ו ליכא למימר חטאת יוכיח דהחטאת פסולה ש"לש ועיין ביתר הבז ושוב שמעתי לשכל שהגי' ותו ליכא במקום ותו לימא היינו כמ"ש:
דף י' ע"ב גמ' אמר אביי אשם דמו וכו' ק"ו מעולה וכו' הק' ה' ח"נ נר"ו וז"ל קשה היא גופה תיתי בק"ו ומה חטאת שאינה כליל דמה למעלה עולה שהיא כליל לכ"ש וכו' עב"ד ויש מי שתירץ דא"ל מה לחטאת שכן פסו' ש"לש וכ"ת היא גופה נילף בק"ו זו קו' התו' נמצא דקו' זו נכללת בקו' התו' ולדעתי תירוץ זה נתכוון ה' לדחותה באומרו ול"ל וכו' וכן כל הני פירכי וכו' וכוונתו דכי פרכת דמה לחטאת שכן פסו' ש"לש לא נימא היא גופה נילף אלא נימא עולת העוף תוכיח וכי פרכת מה לעו"הע שכן טעונה מליקה בראשי של מזבח חטאת תוכיח וחזר הדין ומה שנלע"ד במה שראיתי להרמב"ם בפי' משנה א' פ"א דקינין וז"ל עולת בהמה למטה שנא' בה יסוד נמצא דממקום אחר קים ליה לתלמודא דעולה דמה למטה והגם שרש"י לקמן דף ס"ד ע"ב וז"ל בהמה שעולתה למטה וכו' דכתי' דמה וכו' דרשא פשוטה דאחר האמת נקט:
דף י"א רש"י בד"ה א"כ א"א פוסל וכו' שלמים פסח הנשחט לשמן כשר וכו' נמצאת מחשבת ש"לש גדול וכו' כצ"ל והוא כפי' התו' וכפ"ז הא דנקט שלמים ה"ה שאר קרבנות אלא משום דמותר הפסח הוי לשלמים וכן הגיה בשי' מקו' כ"י מיהו בשכ"י לא הגיה כלום ע"כ נלע"ד לפרשו בלא הגהה כמ"ש התו' לעיל והוא מבואר ברש"י כאן דהפסח קודם זמנו סתמו לפסח ואם שחטו סתם פסול אבל לאחר זמנו סתמו לשלמים וכשר אפי' שחטו לשם פסח דהוי כשלמים ששחטן לשם פסח וכפ"ז מ"ש רש"י כאן פסח הנשחט לשמו כשר הוא לא"ז דהוי כשלמים ששחטן לשם פסח והיום שהוא זמן פסח שלמים הנשחטין לשמן פסולין נמצאת מחשבת שלו ד"ל של הפסח המודה בשלמים בזמנו וקילא בפסח עצמו בשאר ימות השנה לאחר זמנו וקרא אשכחן וכו' זהו מה שנלע"ד לפרש בלא הגהה ומאי דנקט התנא שלמים הוי בדוחא ועיין בחידושי למסכת פסחים דף ס"ד בתו' ד"ה טעמא וכו':
גמ' חזר ר"א ודנו דין אחר מצינו וכו' נר' דלאו ק"ו ממש קא דריש אלא שייכות בעלמא כיון דפסח שייך בשלמים ושלמים לא שייכי בפסח סברא הוא דאם שחט פסח לשם שלמים כשר ואם שחט שלמים לשם פסח פסול וכיון שמצינו דפסח לשם שלמים פסול כ"ש שלמים לשם פסח ובזה ל"ק הני פרכי דפריך ה' ח"נ נר"ו יע"ש נמי מה שתירץ כי נכון וקרוב הוא לדברינו אלה:
ע"ב א"ל ר' יהושע מצינו מותר חטאת בא עולה וכו' נר' דלפי סברת ר"א דס"ל במ"ש אפי' האשם ה"ה נמי דמצי למימר מצינו מותר אשם בא עולה ואין מותר עולה וכו' אלא ר"י מילתא פסיקא נקט ונ"מ דלדעת ר' יוחנן נמי פליגי יוסי בן חוני ור"א באשם דלדעת יוסי בן חוני דוקא הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת הם דפסולין אבל הנשחטין לשם אשם לא ולדעת ר"א אף הנשחטין לשם אשם ואפי"ה אמר ר"א אמרו דבר א' משום דזה תלוי במחלוקת תנא קמא ור"א ואלו הוה סבר יוסי בן חוני כסברת ר"א בהא הוה אמר הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת ולשם אשם וברור:
שם במשנה ולא הוסיף כן עזאי אלא העולה וכו' יש לדקדק פשיטא דלא הוסיף אלא העולה דהנאכלין קאמר ומה רצה לחדש בזה וראיתי בס' חזין נחום שהביא דקדוק זה משם ס' ל"מ יע"ש ומה שתירץ בשמו ולי נר' דכא לאפוקי קודם שנאמר דבן עזאי ס"ל כר"א דהנשחטין לשם פסח פסולין מכח ק"ו דר"א מצינו מותר הפסח בא שלמים וכו' ומת פסח שמותרו בא שלמים וכו' כדלעיל ומה שהשיב לו ר"י דמצינו דמותר חטאת בא עולה וכו' ומה חטאת וכו' לא יתכן לדעת בן עזאי דס"ל דעולה לשם חטאת ג"כ פסולה ולכך הוצרך לומר דלא הוסיף אלא העולת ולא הנשחטין לשם פסח וטעמא דר"י מצינו שחשיב לו לר"א כך לשיטתו דר"א אבל בלאו הכי הו"מ להשיב מה לפסח שכן בכרת כדכתב ה' ח"נ נר"ו לעיל יע"ש ודעת ר"א כדכתיבנן בעניותין לעיל יע"ש:
דף י"ב תו' בד"ה ואם איתא וכו' אבל לר' אושעיא. דאינו תופסו לטעם טוב א"כ מאי פריך וכו' וק"ק דאימא לעולם תופסו לטעם טוב ולא רצה דזה טעמו של בן בתירא משום דהוקשה לו ק' ר' אבהו ויש ליישב:
בד"ה לילה לקדשה וכו' בין לבר פדא בין לר"י וכו' עכ"ל עיין מה שהקשה ה' צ"ק ח"ל השכ"י פי' בין לר"פ דס"ל אין קדושה חלה על העוברים ודאי תק' ליה איך הם במעי תמימה קדוש כיון דס"ל אין הקדושה חלה וכו' אלא אפי' לר"י דס"ל דקדוש תקשי איך קדוש הא לילה דוקא כתיב ע"כ:
בד"ה יום להרצאה וכו' בפ' בתרא נמי תנן וכו' אינו בכרת דאם עלו וכו' מה שנר' לעניות דעתי להצריך ביאור בזה כבר כ' בס' צ"ק קחנו משם ובשי' כ"י הגיה תיבת דאם עלו והחליף ד' בו' וצ"ל ואם ובזה אין צריך שום ביאור כי מבואר הוא מעצמו:
בד"ה וש"מ יש דחוי וכו' וי"ל דמשכחת לה בקיבול דם בכלי וכו' עכ"ל והתו' בקידו' דף ז' כ' ואשכחן נמי דיחוי בדמים דלא הוי דיחוי מעיקרו כגון המפריש נקבה זכו' וע"ש באו לתרץ כיון דקדושת דמים לא משכחת אלא בדיחוי מעיקרא א"כ לימא ש"מ יש דיחוי בדמים דלא איצטריך תו לאשמו' דדחוי מעיקרו הוי דיחוי כיון דגם בקדושת דמים דיחוי מעיקרו הוי דיחוי כ"ש קדושת הגוף ואהא תירצו ואשכחן וכו' ור"ל דאי לא תנא אלא דיש דיחוי בדמים הוה אמינא בנר' ונדחה הוא דאשכחן כה"ג בקדושת דמים ועיין בה' ח"נ וטעות סופר נפל בדבריו וכצ"ל וא"כ לישמועי' דיחוי בדמים ולא איצטריך לאשמועי' דחוי מעיקרו וכו' והוא כמ"ש:
בא"ד וה"ר חיים וכו' ולא אמרי' כיון דאין קדושה וכו' כצ"ל וכן הגיה בשכ"י:
ע"ב בא"ד הלא כו נמי נימא אין דיחוי וכו' כצ"ל וכן הגיה בשכ"י:
ע"ב בא"ד ור"ח מפרש וכו' כלו' שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש ור' שמשון נמי פי' כן וכו' מיהו אינו כן וכו' עכ"ל ואפשר דאם גרסי כגירסת הרמב"ם בפי' המשניות שם בפסחים ויפלו דמיי לנדבה ועיין בתי"ט שם וכזה יתורץ מה שהק' ה' ל"מ על מרן יע"ש כמו שהארכתי בפי' הרמב"ם בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' יע"ש והברייתא שהביאו דקתני ויביא בדמיו פסח אפשר דסברא דאין ב"ח נדחים ועי"ש באריכות:
בד"ה וש"מ וכו' וי"ל דבידו לתקנו תדע לגבי לולב וכו' עכ"ל עיין לה' צ"ק נמצא דכפי הצד שיש דיחוי אצל מצות אין כאן חילוק בין הקדשים למצוות ולכך הוצרכו לתרץ דבידו לתקנו ודבריהם בפסחים שכתבו לחלק בין המצוות לקדשים הם קשים דלפי אותו היקש אי אמרינן שיש דיחוי אצל מצוות לא מצינן שום חילוק ביניהם:
בד"ה בן עזאי וכו' לא דמי וכו' כ' בשפ"י וז"ל פי' דהתם אי דרשת ק"ו דאינו אלא בשריפה סופו להקל הוא דאי לא מצא עצים יבטל השבתת חמץ והתורה אמרה תשביתו מ"מ אבל הכא לא נפיק מיניה קולא כיון דדיניה הוי הכי עכ"ד:
דף י"ג תו' בד"ה אתה אומר וכו' ולפיכך ק' וכו' עיין בקרבן אהרן מה שרצה ליישב בזה ודבריו תמוהים ועיין בחי' לשם בת"כ בפ' ויקרא פ"ד ברייתא ר' ועיין שם מה שישבו בעניותין:
בד"ה ככהן וכר"ש עיין להרב צ"ק וכבר תמה עליו ה' ח"נ נר"ו מהרמב"ם יע"ש והיא משנה ערוכה בריש פ' שני דמכילתין כל הזבחים שקיבל דמן זר וכו' ומ"ש הרב הוא לענין מתה וברור:
ע"ב א"ל ההוא מרבנן לרבא ושפיכת שיקיים וכו' ע"כ. יש מקשים דקארי לה מאי קארי לה דהא כדברי רכא עצמו הא דאמר הריני מקבל ע"מ לשפוך שיריים למחר אוקי לברייתא שפוסלת וא"כ מוכרחין אנו לומר דברייתא דאמעיט. להו היינו בדחשיב בהם ודברי רבא ומתניתין דקא מקשי מינה היינו בדחישב עליהן וכמו שתירץ הא דאמר הריני זורק וכו' הא דאמר הריני שופך וכו' ונראה דקושיתו היא על המשנה והברייתא דשניהם בלשון א' נאמרו ומשמע ליה דשניהם באופן א' מתפרשים או כדחישב בהן או בדחישב עליהן שוב ראיתי לה' בעל קרבן אהרן ז"ל בת"כ פ' ויקרא פ"ר ברייתא ה' בהאי ברייתא שהובאה בסוגיין בויכוח של ר"ט ור"עק שהביא קושיא זו משם הראב"ד ויישב כמו שיישבנו יע"ש ועוד אפשר לומר דהוא מרבנן אכתי לא שמע מה שתירץ רבא אקושיא קמייתא ועיין עור שם מה שפי' הראב"ד מכח האי קושיא וק' לי על דבריו ז"ל דאחר שכי' לההיא ברייתא דס' צו יכול שאני מרבה שפיכת שיריים וכו' וממעיט ליה דאינו אלא בקבלה לבד שאם קבל ע"מ לשפוך וכו' לא פסל וכו' א"כ איך כ' אח"כ וז"ל והנר' דבא רבא לאשמועי' דטעמא דאמר הריני שופך ע"מ להקטיר וכו' אבל אם אמר הריני מקבל ע"מ להקטיר אימורין למחר אע"ג דלא מעכבי כפרה פסל וזו היא מתני' וכו' יעש"ב והא הברייתא קתני לשניהם בחדא מחתא יכיל שאנו מרבה שפיכת שיריים והקטרת אימורין ת"ל וכו' יצאו ש"ש והקטרת אימורין ובאופן שפי' ש"ש שהוא דאמר הריני מקבל ע"מ לשפוך כשר כך יתפרש הקטרת אימורין דהיינו אם מקבל ע"מ להקטיר אימוריו כשר והתימא מהרב איך לא הרגיש בזה ומה שהק' ח' וז"ל ועוד שאם יגרע מהקבלה משום דלא כתיבה כהדיא מי יתן ונדע למה לא יגרע ג"כ מהשחיטה וההולכה שכולם באו מהריבוי וכו' עכ"ד ולא ידעתי מי הגיד לו שאין כוונת הראב"ד דגם בשחיטה והולכה יגרע ג"כ מזה הטעם עצמו הלא גם לשיטת רש"י ז"ל זה החילוק שבין הקבלה לזריקה שהוא במחשב עליהן ת"ח נמי בשחיטה והולכה דינם כקבלה שאם סחט ע"מ להוליך כשב והא דלא נקט אלא קבלה משום דויכוח של ר"ט ור"ע בקבלה איירי ויש ביניהם עוד שינויים אחרים לכך נקט קבלה ובודאי ה"ה שחיטה והולכה וע"ע ביתר כבו וצ"ע ועוד הק' בישיבה על מה שהק' ה' ק"א קו' א' על דברי הראב"ד וז"ל דבכ"מ כאשר יאמר הא והא אוקמתא א' היא על ברייתא שלנו ואח"כ על הברייתא שהביא ממקום אחר וכו' אבל לפי' הראב"ר הוא בהפך וכו' ע"כ והא קמן תי' הא' כאן במחשבת פגול כאן במחשבת מ"לש וכאן הא' הוא על הברייתא שהביא וגם תירוצא בתראה הא דאמר הריני זורק וכו' הא דאמר הריני שופך וכו' והא הא' הוא על הברייתא שהביא:
דף י"ד רש"י בד"ה. חוץ לזמנו וכו' ומיהו כרת לא נ"ל וכו' ודיו וכו' עכ"ל כ' בספר מראה כהן וז"ל דלפי מה שאמר פר"ש. מקוצי כמ' קידו' דף י' ע"ב ד"ה זו וכו' דלא אמרי' דיו אלא היכא דבעי' ללמוד דין חדש אבל היכא דהק"ו בעי לגלויי מילתא כגון התם דהק"ו הוא בא לגלויי דארוסה בכלל קנין כספו לא אמרי' דיו לא תירץ רש"י כלום דה"נ בא לגלויי דהפיגול דאמר רחמנא קאי נמי אפנימיות עכ"ד ולעד"ן דה"נ דבר חדש הוא דפיגול לא כתיב אלא בשלמים וחטאת למדנו מריבוייא כדאסיק גמ' לעיל ולר"ש דוקא מאי דריבתה תורה חטאות בחיצוניות כמו שלמים שהם על המזבח החיצון אבל חטאות הפנימיות שאינם על מזבח החיצון אינם בכלל פיגול כלל והוי כמו קרן בר"הר שהוא ודאי דבר חדש ודע שהגר"ש חילק חילוק אחר לתרץ. קו' התו' שם הביאו. ס' ק"א ז"ל במדותיו בביאור הדיו והוא דלא אמרי' דין אסיף דינא אלא היכא דישאר הלמד בכח ומדריגת המלמד ולא יורידהו הדיו למטה ממנו כגון ההיא דארוסה דאי אמרי' דיו אסיף מה ביאה אחר חופה אף כסף אחר חופה אנו גורעין כח האשה הלמידת מכח השפחה המלמדת דבשפחה כסף למעלה מביאה ובאשה אי אמרי' דיו יהיה הכסף יותר גרוע מביאה דביאה מועיל בה אחד קנין ובתחילת קנין כמו כסף ושטר ואח"כ. ביאה ותחילת קנין כמו ביאה ואח"כ חופה אבל כסף א"נ ראינו גומר וכו' אבל בסיף קנין אינו מועיל דכסף אחר כסף אינו מועיל עכ"ד בקיצר יעש"ב והנה בנדון דידן ג"כ אף אם נהפוך הקו' ויהיה דיו אסיף דינא דעבדינן הכי ומהשלמים שכשרין בש"לש מתפגלין בחוץ לזמנן חטאת שפסולה כש"לש א"ד שמתפגלת בחו"לו ואי אמרי' דיו אסוף דינא שפסולה בש"לש ואין בה כרת גם בחוץ לזמנה פסולה ואין בה כרת אין בזה כלל הגר"ש ז"ל דע"כ לא קאמר ה' אלא אם ע"י הדיו יש מעלה בש"לש על חוץ לזמנו כי האי דארוסה דקאמר ה' דבאשה ביאה למעלה מכסף אבל הכא דשוים הם ש"לש וחו"לו לא נמצא מדברי רש"י ומוסכמים הם עם דברי הר"ש מקוצי והגר"ש זיע"א:
תו' בד"ה מודה וכו' ור' יוסי ס"ל כר"ש וכו' עכ"ל דע דאינו כר"ש ממש דר"ש ס"ל אין פיגול כלל בחטאות הפנימיות אבל ר' יוסי ס"ל דיש פיגול מיהא בחטאות הפנימיות אם חישב בדבר הנעשה בחוץ על דבר הנעשה בחוץ וכמ"ש בברייתא שם בהדיא ורע עוד דהתו' ס"ל דדוקא קאמר ר' יוסי דאין פיגול אלא בדבר הנעשה בחוץ ע"ד הנעשה בחוץ אבל אם חישב בדבר הנעשה בפנים על דבר הנעשה בפנים אינו פיגול דאל"כ מאי מקשה הא שפיר שייך לאוקו' אהאי דפ' הנזקין כגון שחישב בטבילת אצבע על החזייה ששניהם בפנים או שחישב בחזייה בתחילתה על גמרה וכמ"ש התו' לעיל דף י' ד"ה מחשבין גבי זריקה יע"ש אלא ודאי דס"ל דוקא קאמר וכפ"ז צריכים אנו לומר דההיא ברייתא דט"א מפגלת דלא כר' יוסי ולא כן דעת הרמב"ם בפ' י"ז מה' פ"המ דין ג' ה"ו ועיין בחי' לשם וצ"ע ואין להק' לפ"ז לוקי דהא דקתני ט"א אינה מפגלת כר' יוסי דאכתי איכא לאקשויי מאי איריא ט"א הא אין פיגול בעבודת פנים כלל וברור:.
גמ' פסח וחטאת לא קרבי בבמה וכו' הק' הרב צ"ק ז"ל וז"ל אע"ג דסוגיא דהכא אליבא דר"ש ור"ש ס"ל לקמן דף קי"ז דפסח קרב בבמה גדולה וא"כ איכא למיפרך מה ש"לש שכן נוהג בבמה כפסח וכו' עכ"ד יע"ש מה שיישב ושמעתי שגם ה' פ"מ נתקשה בזה וגם ה' ח"נ הניחה בצ"ע ותמיה אני על דבריו א' דנראה מדבריו דאי הוה סוגיא דהכא אליבא דרבנן עליה דר"ש ניחא והא רבנן מקילי טפי וסוברים דגם פר העלם ושעיר ע"א היו קרבים וכ"ש פסח דה"ק ר"ש אף צבור לא הקריבו וכו' גם מ"ש וא"כ איכא למיפרך וכו' הוא תמוה דבבמה גדולה בחוץ למקומו נמי נהג בת ע"ש במ"ש דף קי"ב ע"כ ועיין ברש"י סם בד"ה קרשי קדשים ואחר כתבו זה ראיתי לה' מראה כהן שכת' תי' זה מרעתו דכיון דבבמה גדולה יש קלעים א"כ פוסל חוץ למקומו דטעמא דשאינו נוהג בכמה כ' רש"י משום דכל הבקעה מקומו וזה אינו בבמה גדולה והוק' לו ז"ל ע"ז מדלא תני לה לקמן פ"ב דחוץ למקומו נוהג בבמה נדולה ואינו נוהג בבמה קטנה עכת"ד יע"ש ואלו ראה זאת המש' דף קי"ב ע"ב לא היה מסתפק בזה וז"ל המשנה באו לגלגל (פי' שהוא במה גדולה) הותרו הבמות ק"ק נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים בכ"מ וכו' ע"כ הרי לך דאיסור חוץ למקומו נוהג בבמה גדולה:
ע"ב רש"י בד"ה והא שחיטה וכו' וליכא למיפשט לרבנן דמשים דס"ל דהולכה א"א לבטלה וכו' עכ"ל. וק"ק וכי פליגי במציאות דלפי האמת הולכה אפשר כדתנן שוחט בצד המזבח וזורק ע"כ נראה דכוונתו דחשבינן לה כא"א לבטלה כיון דהשתא מיהא שחט ברחוק למזבח וכן מצאתי כשכ"י שהגיה ברש"י כן כא"א לבטלה דמי כצ"ל ונלע"ד הא דלא פי' אקושיא אדר"ש משום דס"ל לרש"י דאר"ש ל"ק דאין ה"נ דסבר ר"ש דאם אפשר לבטלה כשירה אבל אם א"א לבטלה אינו מוכרח שיסבור פסולה אלא לפעמים פסולה ולפעמים כשירה ול"ק משחיטה דא"א לבטלה וכשירה אבל לרבנן פריך שפיר ועיין עוד בתו' ועיין מ"ש ה' יתר הבז ודבריו יוצדקו אם היה כותב רש"י לרבנן ולר"ש והיינו מקשים אמאי הוצרך להזכיר רבנן כיון שעיקר הקושיא היא לר"ש ואז שבודאי דבריו יוצדקו אבל השתא שלא הזכיר אלא רבנן ליכא קושיא ולענ"ד דמי דכתיבנא הוא עיקר כדברי רש"י:
תו' בד"ה והא שחיטה וכו' תימא וכו' והא דפסלי בהולכה משום דמקבלה ואילך וכו' עכ"ל. ק"ק דאי טעמייהו דרבנן משום דמקבלה ואילך וכו' היכי מכשרי' לר"ש דהא לר"ש מודה בזה דמקבלה ואילך מ"כ דע"כ לא פליג ר"ש אלא באפשר לבטלה ובזה הוא דחלו רבה ורב יוסף כשרות ההולכה בזה או פסלותה ואפשר דכוונתם היא דאימא דטעמייהו דרבנן דפסלי בהולכה משום דא"א לבטלה ומשום דמקבלה ואילך מ"כ אבל אם חסר א' משניהם לא פסלי ועיין מה שהק' ה' צ"ק והנר' לע"ד כבר כתבו ה' ב' יתר הבז דיש חילוק בין עבודה דלא מעכבה בפרה ובין אפשר לבטלה דהולכה הגם שאפשר לבטלה מ"מ אם שחט רחוק מהמזבח מעכבא כפרה ועש"ב ופשוט:
בד"ה הג"ה וכו' וא"א לומר כן דאהכשר זר גופה מייתי לה הכא וכו' עכ"ל ועיין מ"ש הצ"ק וכפי הגהתו תיקשי אמאי ניידי משיטת רש"י יניחו שיטת רש"י ויפרשו הש"ס מדאתכשרו כל הפסולים וכ"ש שיקשה למה שפי' ה' יתר הבז יע"ש פירושו ע"כ נר' דס"ל להתו' דפיסול זר ופיסול כל הפסולים חדא מחתא נינהו וחד טעמא ולא הכריע מזה לזה כלום וכ"כ ה' שיח יצחק בחי' למ' יומא ד' מ"ב בדבור התו' שהביא ה' צ"ק יע"ש ועיין עוד לרש"י לקמן בפ"ז דף ס"ח בד"ה זר וה"ה לאונן וערל וכל הפסולין וע"ש בסוגיא דמוכח בהדיא דזר וכל הפסו' חדא מחתא נינהו:
דף ט"ו רש"י בד"ה ונהי נמי וכו' כלומר וא"כ מפרשת לה דבכשר אחר של צד המזבח קאמר וכו' כן היא נוסחא ישנה והקושי מבואר דהא אי אמרי יחזור הכשר א"צ עוד תיקון כלל ומאי האי דקאמר מ"מ ש"מ דכשירה ע"י תיקון ועיין לה' צ"ק מה שנדחק בזה ומה שנלע"ד כבר כ' ה' ח"נ נר"ו וכ"כ בשכ"י ממש ועוד נלע"ד דהגם אם נאמר יחזור הכשר ליכא למיפשט מינה דהולכה שלא ברגל שמה הולכה דאחר דאסיקנא דלאו שמה הולכה. אז אם גרסי' יחזור הכשר ח"פ יחזיר הכשר ויסיימה בהולכה ולא חיישינן לתחלת הולכה שהיתה שלא ברגל כיון שסוף ההולכה היתה ברגל ואפשר דגם לעיל כשדחה אימא יחזור הכשר ויקבלה אין כוונתו דתיפשוט מינה להפך דשמה הולכה אלא דלא תיפשוט מינה מידי דגם אם נאמר דלא שמה הולכה מ"מ הכא כשר כיון שבסוף היתה ע"י הולכה ונמצא דההולכה דלבסוף היא מתקנת ההושטה ה"א שהיתה שלא ברגל וזהו מ"מ ש"מ דכשירה ע"י תקנה ר"ל בין אי קתני הברייתא כפשטה דהיינו בעיין בין אם קתני יחזור הכשר תיפשוט מינה שסופה מתקנת תחילתה וכ"ש בעיין דמחוירה לאחוריו שתחילת ההולכה עצמה מתתקנת. ואחר כתבי זה ראיתי לה' מראה כהן שפי' כן אחר דאותו דברי ה' מש"ל שנכנס ביה אי בעינן הולכה ברגל מתחילה וע"ח או לא יע"ש וים מקשים ע"ז א"כ מאי מקשה ר"ן לעולא מהא דנשפך וכו' אימא דההיא דנשפך מיירי שלא הגיע עד למזבח ובאותו דרך עד למזבח עביד הולכה ולא איירינן בהגיע עד למזבח ולאו קושיא היא דאנן לא אמרי' כן אלא אי קתני הברייתא יחזור הכשר ויקבלנה אבל לפי האמת דתנינן יחזור לכשר אין חילוק ועיין כה' מש"ל שהאריך בזה ברוחב שכלו הזך:
גמ' הוליכן זר וכו' ומ"ס לא אפשר לתקונה וכו' ע"כ לעיל איתותב עולא דאמר משמיה דר"י ל"א לתיקונה מהא דנשפך וכו' והכא שתיק הגמ' אמ"ה דלא אמרי' לתיקונה וצריך טעם ויש לחלק בין הולכה שלא ברגל להולכת זר דבהולכה ש"ב איתותב מהא דנשפך שגם היא הולכה ש"ב והכא שאני שהיא הולכת זר ורש"י דכ' לעיל בבעיא בין שעשאה זר וכו' ההוא דעביד מעשה איצטבא ולא הלך ממש כי הכא ובזה יבואו פסקי הרמב"ם על נכון דפסק לההאי דנשפך על הרצפה מן הכלי ואספו כשר ופ' דל"א לתיקונה שוב ראיתי לה' ב' יתר הבז שכ"כ אלא שלא הכריחו מהגמר' וכדכתיבנא ספ"ק בע"ה:
פ"ב ע"ב תו' בד"ה טבול יום וכו' והא דלא תני טמא ברישא וכו' עכ"ל ר"ל קודם טבול יום והוי לא זו אף זו וה' צ"ק וה' ח"נ לא פירשו כן ולא ידעתי למה ומה שתירצו דניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל אין להק' דליתני תרוייהו לעיל כדכ' הצ"ק משום דערל דברי קבלה הניחו לבסוף ועיין בתי"ט שכ' דממחוסר בגדים ואילך לא שייכי בישראל ועיין בתו' דף י"ז ד"ה טבול יום:
בד"ה אלא למעוטי וכו' ועי"ל דבהאי קרא וכו' ולא ידענא לאי מינייהי נקי' וכו' עכ"ל ק"ק הא קי"ל כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' ונהי דמיתה בירי שמים היא זו מ"מ נחזי אנן הי מינייהו חמורה ונילף וראיתי לה"כ י"ה לקמן שכ' דמיתה בידי שמים חמורה היא מכרת א"כ כ"ש דקשה אמאי איצטרי' ג"ש בלאו הכי נילף לחומרא שהוא במיתה ועיין בתו' בפ' כ"ש דף כ"ד ב' בד"ה אמרת ק"ו והראוני לשין מרן בפ"ר מה' ביאת מקדש שכ' בהדיא דמיתה בידי שמים יכרת יש חומרא בזה מה שאין בזה ויש חומרא כזה מה שאין כזה יבזה ניחא:
דף י"ו גמ' זר שאינו אוכל א"ר שאם עבר חלל ע"כ בס' מראה כהן מקשה לפי דברי התו' במ' תענית דף י"ז ע"כ בר"ה דבר זה יע"ש א"כ נימא כאן חלל יוכיח דאעפ"י שאינו אוכל אם עבר לא חילל אף אני אביא זר שאעפ"י שאינו אוכל אם עבד לא חילל ולא תימא מה לחלל שכן אינו מוזהר כיון דהוא מוזהר באזהרת עשה ואזהרת עשה מיקריא אזהרה כדמוכח מהתו' בד"ה היכן מוזהר וכו' ומהגמרא לקמן ע"ב הצד השוה שבהן שכן מוזהרים וכו' והחלל מוזהר ובעשה דכהנים ולא חללים עכ"ד יעש"ב ויש מתרצים מה לחלל שכן זרעו של אהרן וליתא דא"כ מה מקשים החו' טמא בק"צ וכ"ג אונן יוכיחו וכו' ונלע"ד דדרשא זו דכהנים ולא חללים לא הובאה אלא לענין טומאה אבל לא לענין עבודה דלענין עבודה כ' רש"י במ' קידושין דף ס"ו ע"ב בהאי שמעתא ואפי' חולין שבו תרצה וז"ל ולכתחלה לא קאמר דהא מחולל קרייה רחמ' שנתחלל מקדושת כחן עכ"ל וזו אינה אזהרא כלל אפי' אזהרת עשה וא"כ שפיר איכא למיפרך מה לחלל שכן אינו מוזהר ויש מי שתירץ מה לחלל שכן זרעו של אהרן וליתא דא"כ מ"מ התו' טמא בק"צ וכ"ג אונן יוכיחו וכו' ע"כ כדכתיבנא:
תו' בד"ה אף אני אביא זר וכו' עיין במפרשי' שנתחבטו בזה הלשון ועיין בחי' למ' מציעא דף ד' בתו' בד"ה הצד השוה ומה שאמרו לכך צריך לטעמא דאזהרא וכו' פי' דבריהם דהמ"ל הצד השוה שהן גריעי:
בד"ה מה ליושב וכו' הק' הר' אפרים ז"ל כהן גזלן וכו' ול"ק היא כיון דגזלן אינו מוזהר וכו' עכ"ל הק' בס' למודי ה' למוד צ"ד דף נ"ד ריש עמור ג' וז"ל דנילף כי האי גוונא ומה פיסול עדות שאינו כב"מ ישנו כגזלן פיסול עבודה שישנו בב"מ א"ד וכו' וצ"ע ונר' דאינה קושיא דאיכא למימר אזהרה תוכיח שישנה בב"מ ואינה בגזלן אף אני אביא פיסול עבודה שאע"פי שישנה בב"מ אינה בגזלן דזה כלל פשוט דכל פרכת מה כשיתהפך הק"ו מנושאים למקומות תהיה יוכיח אבל אי קושיא הא קושיא דאזהרה גופה נילף בהאי ק"ו וכ"ת אין מזהירין מן הדין מ"מ לא תיעשה פירכא דדבר שהיינו למדים אי לאו כללא דאין מזהירין מן הדין לא יהיה פירכא ועיין בחי' למ' ע"א דף מ"ו ע"ב בגמ' ועיין כחי' למ' מציעא דף פ"ח ע"ב ועיין לה' מש"ל בפ"ה מה' יסודי התורה בד"ה והנראה אצלי וכו' וצ"ע:
ע"ב גמ' אתיא ק"ו מיושב וכו' עיין מה שהק' בס' יתר הבז ופנים מאירות שהביאו ג"כ ומה שנלע"ד מצאתיו בח"נ לעיל בתו' בד"ה אתיא וכו' יע"ש וג"כ מה שיש להק' ברבי ר' ישמעאל בזר ואונן ומה שנלע"ד לתרץ הכל מצאתי בה' הנז' ות"ל שנתכוונתי לדעת גדול וקצת ראייה יש מדלא קאמר הש"ס דבי ר' ישמעאל תנא אמאי לא אמר מהני קראי כמ"ש ור"א מ"ט ל"א מזמן המקדש וכו' ואידך מ"ט ל"א וכו' ועיין:
תו' בד"ה אתיא בק"ו מיושב וכו' שכן לא הותר וכו' ובס' מ"כ מביא משם א"צ דהאי פירכא כל דהו היא ובחדא מחתא לא פרכי' פירכא כ"ד עכ"ד יע"ש ובס' הנז' סיים וז"ל ולי נר' להוכיח דפי' זו לאו פירכא כ"ד היא וכו' ובסוף דבריו אדרבא מוכח דהיא פיר' כ"ד ואולי שט"ס נפל בדבריו ולעד"ן קצת ראיה דמיקריא פי' כ"ד מדלא פריך לה הש"ס כדבעי למילף זר מב"מ וכדבעי למילף אונן מב"מ ויפרוך הכי מה לב"מ שכן לא הותר מכללו משא"כ דזר הותר מכלל בבמה ואונן הותר מכללו בכ"ג:
שם גמ' והותר טומאה אצל כ"ג כקרבן יחיד ומה אנינות וכו' טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בק"ץ א"ד שהותרה אצל כ"ג בקרבן יחיד וכו' ע"כ ק' ואימא דיו אסוף דינא מה כי הותרה אצל כהן הדיוט דוקא בק"ץ אף כשהותרה אצל כ"ג בק"ץ דאנן קי"ל כרבנן דר"ט דהגם דמיפריך הק"ו אמרי' דיו ולדברי התו' בד"ה ולא הותר וכו' ניחא:
תו' בד"ה אבל בקרבן צבור וכו' וי"ל כיון דלא ילפי' וכו' עיין בס' ה' ח"נ נר"ו מה שתירץ לקו' ה' פ"מ קתנו ובואה ולדבריו ק' א"כ מה מקשו התוס' מעיקרא הרי חטאת דאהרן וכו' דאימא שאני התם כיון דאיכא אהרן שמותר להקריב באנינות והוי כמו שיש בהן שאינו אונן שאינו מקריב האונן ועוד דלדבריו היכי משכחת לה דהותרה אנינות א"כ בק"ץ דאף אם היו הכהנים כולם אוננין מוכרח שיש בהם כ"ג וכ"ג דינו כמי שאינו אונן אלא ע"כ לומר דהגם דילפי' מטומאה מ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא דשאני התם כיון דנגע בו טימאן ולא אפשר ליאכל בטומאה ומוכרח שהוא פסול אבל באונן אף אם הקריבו אונן מאי הוי הקורבן אין בו שום פגם ועוד גם בטומאה לא בעי' עד שיהיו כל הכהנים טמאים אלא אם היו דוב הכהנים טמאים סני וכ"כ הרמב"ם גם בני אהרן הרוב היו אוננים שהם אלעזר ואיתמר והוי אהרן יחיד לגבייהו ועיין בס' ה' מ"כ שתירץ יתיב לקו' הכ"מ:
בד"ה ומה טומאה תימא אי אנינות לילה דאוריית' וכו' עיין לה' צ"ק שכתב וז"ל בשלמא אי אנינות לילה דרבנן באנינות נמי הותרה דלא העמידו דבריהם במקום כרת יע"ש ולא ידעתי מי הזקיקו לומר לא העמידו דבריהם במקום כרת דאף אם העמידו דבריהם לא הוי אלא מדרבנן ומדאורייתא מותר ואיסור דרבנן ודאי דלא הוי פירכא:
דף י"ז רש"י בד"ה ט"י דאם עבד במיתה וכו' באלו הן הנשרפין דגמר חילול וכו' כצ"ל וכן הגיה בשכ"י:
תו' בד"ה ט"י מנ"ל וכ"ת לא נילף ביאת מק' מינייהו קשה וכו' כן הגיה בשכ"י וכצ"ל:
בא"ד ומהני טעמי וכו' דהא קרא דביאת מק' משמע לפיטורא וכו' כן הגיה בשכ"י וכנ"ל ועיין מהר"ם שיף:
בד"ה רמז לטבול יום וכו' המ"ל וכו' וחד מהנך עכ"ל לכאורה ק' דמה להצד השוה שבהן שהן מוזהרין תאמר בט"י שאינו מוזהר וכ"ת דגם ט"י מוזהר אזהרתו מהיכן נפקא מהאי קרא דלא יחללו כיון שמוכרח להביאו יליף מיניה גם לענין חילול וי"ל דמשמע דדעת המק' היא דהגם דפשי' ליה דט"י אם עבד במיתה מהאי קרא נפיק מ"מ לענין חילול לא ניחא ליה לאוקומיה בט"י כדמשמע מדברי התרצן שהשיב לו ט"י דאם עבר במיתה מנ"ל וכו' ואהא קא מקשו דיניח סברת המקש' בזה וחילול דט"י נילף מק"ו מיושב וחד מהנך ואין לומר דהא דלא תירץ כן בי היכי דלא נימא דקרחה ומשחית פאת זקן מחללי דאין משמעו' הש"ס כן אלא משום דלט"י גופיה איצטרי' שוב ראיתי לה' מ"כ שתירץ כן על קושי' כיון שמוכרח על האזהרה וכו' יע"ש וכבר דחי' בעניו' עוד תי' ז"ל דר' סימאי יליף לאונן דמחלל מק"ו דטמא וזר וכו' כתנא רבי ר"י והתו' הקשו לעיל וז"ל מה לטמא וזר וכו' שכן פסולין בפ' וי"ל דט"י יוכיח ואם הוה יליף גם ט"י עצמו מק"ו לא אתי לא ט"י ולא אונן דאיכא למפ' שפיר דמה להנהו שכן פסולין בפ' לכך הוצרך למי' לט"י מקרא והשתא שפיר מצי למילף אונן דאיכא למימר ט"י יוכיח עכת"ד ודפח"ח מיהו לפי מ"ש לעיל לתרץ הני תרי תנא דבי ר"י אהדדי דכוונתו היא דלא איצטריך תרי קראי דזר ואונן אלא או דזר ויליף אונן או דאונן ויליף זר מק"ו אבל הא דנכתבה שניהם חד מינייהו מוכרח וחד מינייהו מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא אין מקום לדבדיו אלו דנמצא דגם תנא דבי ר"י ירע שפיר שיש פסוק באונן וא"כ שפיר מצי למילף מינייהו וכדפריך מה להנהו שכן פסולין בפרה א"ל שפיר יוכיח והוא ז"ל לשיטתו אזיל יע"ש מה שתי' לקושיית תנא דבי ר"י אהדדי:
גמ' במחוסר כפורים ט"י לא אתי מיניה שכן מחוסר מעשה ע"כ יש לדקדק לכאורה דהאי פירכא דמחוסר מעשה היא פירכא דסברא וא"כ שפיר מצינן למילף ט"י ממחו"כ מק"ו ומה מחוסר כפרה שכשר בתרומה מחלל עבודה ט"י שפסול בתרומה א"ד שמחלל עבודה וכי. פרכת מה למחו"כ שכן מחוסר מעשה פירכא דסברא היא ומבליעין אותה בתוך הק"ו וכי תימא איכא למיפרך פירכא אחריתי דמה למחו"כ שכן פסול בפרה קאמר בט"י שכשר בפרה הניחה ליוסף הבבלי אלא לת"ק דמכשר מחו"כ מאי איכא למימר וי"ל דאיכא למיפרך מה למחו"כ שהוא צריך להביא קרבן תאמר בט"י שא"צ והגמ' ה"ה דה"ל למיפרך הכי אלא משום בחדא מתרתי פריך הכי פריך הכא נמי הכי:
ע"ב מ"ש טומאה דכל התורה כולה וכו' עיין לה' שיח יצחק בחי' ליומא מה שהק' על הרשב"א בחי' ליבמות ועיין מה שאמרנו בעניו' שם בחי' לתו' שם ד"ה לימד ועכשיו נסתייענו מ"ל רש"י כאן בר"ה מ"ש טומאה דר"ל התורה כולה וע"ש היטב ועיין עוד לה' מ"ב בחי' לתוספות כאן בד"ה שרפה אונן:
דף י"ח תוס' בד"ה תלמוד לו' וכו' ותורה ממשמעו עכ"ל הקושי מבואר וכבר כ' בס' ה' ח"נ וז"ל דאדרבא מסקינן שם במנחות דתורה בעיא חוקה וחוקה לא בעיא תורה וכו' יע"ש מה שתי' ולעד"ן דהתו' אהא דמתרץ שם או תורה או חוקה קאי ור"ל הגם דלפום האי תירוצא פי' תורה ממשמעות אעפ"כ פי' חוקה לאו ממשמעותה אלא מג"ש והא כדאיתא והא כדאיתא וה"נ דלפי האמת תורה אין בה עיכוב כלל ושוב ראיתי לה' הגדול ברכי יוסף נר"ו סי' א' אות י"א שכ"כ יע"ש ועיין עוד שם בפלפולו הישר ובבקיאותו הנפלא שהעלה פי' אחר להשוות הירושלמי עם גמ' דילן וליישב ל' רש"י דסוף מנחות וליישב גם דברי התו' כאן לפי המסקנא יעש"ב ומדבריו גם אני הצעיר למדתי ישוב אחד והבוחר יבחר והוא בהקדים מה שיש להק' שם בסוגיא דמנחות דקא מתרץ שאני התם דאמר מגרשה ומשמנה לימא דשאני התם שמצינו שהחזיר הכ' כמה דינים במנחה לעכב ומדאיצטריך לחזור ש"מ דחוקה דידי לאו עיכובא היא וכ"מ לה' צ"ק שהק' והצריכה עיון יע"ש והנלע"ד ליישב בזה דאה"נ דה"מ לתרוצי כאן אלא דרצה לתרץ אף לפי מאי דס"ד אליבא דשמואל שם דגם מה שהחזיר הכתו' במנחה אינו לעכב אלא דוקא גרש ושמן יע"ש ומעתה נוכל לומר דגם בשאר קדבנית נמי מצי לתרוצי בן דבכל הקרבנות יש בהם כמה דינים שהחזירם הכתוב לעכב ומדהוצרך להחזיר איזה דינים ש"מ דתורה דידהו לאו עיכובא והא דאוקי הש"ס תורה בעיא חוקה וכו' היינו מקמי דידע להאי תירוצא אכל לבתר דידע להאי תירוצא שפיר מיתוקם רב כפשטיה דאו תורה או חוקה ומעתה באים דברי התו' לפי המסקנא שפיר גם בזה הושוו תלמוד דידן והירושלמי ונתיישבו ג"כ דברי רש"י דסוף מנחות דהגם אי הוה כתיב זאת חקת החטאת לא הוה שמעי' דחקה דידה לעיכובא מדהוצרך וכו' כדכתיבנא דגם השתא דכתיב תורה צריכים אנו לומר כן:
שם בגמ' אלא להבדיל למה ליה לכדרב וכו' עיין בחי' לרש"י ז"ל בחומש בפ' זה וצ"ע:
תו' בד"ה חוזרני לומר וכו' דאע"ג דממילא שמעי' וכו' וז"ל השכ"י פי' אע"ג דממילא שמעי' מדמחלל עבודה משום דאיקרי זר ממילא דהוי במיתה כזר ששימש אפ"ה אצריך ביה מיתה בהדיא משום דלא כתיב בהאי קרא:
בא"ד ולעולם בפ' דלעיל וכו' פי' לאפוקי מתירוצא קמא בד"ה אין בגדיהם עליהם ותירץ אע"ג דכולהו בגדים וכו' מ"מ מיתה אמכנסיים דוקא עכ"ל הרב בשכ"י ודבריו נכונים ומוכרחים למבין ועיין עוד מה שהאריך הרא"ם בזה בפ' תצוה פ' כ"ח פ' ל"ה ועיין בחי' לשם ועיין לקמן אחר ב' דבורים דמ"ש שם נשמע מכאן:
ע"ב תו' בד"ה ואידך אשר לא דריש וכו' ומק' ר"ת וכו' ולאו פירכא היא עכ"ל וק"ק ודקארי לה מאי קארי לה דהא הכא כולהו מרבו כהות סומא כר"ש ובודאי דתרי תנאי אליבא דר"ש ועיין מה שנדחקו המפרשים בזה והנלע"ד דהתו' לא גרסי בגמ' ואידך נ"ל מאשר ואידך אשר לא דריש ע"ב וקביעות דבריהם הוא לעיל ואידך אשר תכסה בה מאי עבד ליה מבעי ליה לכדתניא וכו' ואהא קא מקשו שפיר דמשמע מהכא דאיכא דמרבי כסות סומא ולא מרבה בעלת ה' וא"כ מאי מק' הש"ס במנחות בחר שהביא האי ברייתא להצריך הריבוי דאשר תכסה בה לבעלת ה' אליבא דמאן דפליג על ר"ש הדר הק' ור"ש ר"ל ר"ש מנ"ל לרבות בעלת ה' ומאי קושיא דאימא דרבי שמעון לא מרבה בעלת ה' מאחר דמצינו כאן תנא דס"ל כר"ש ולא מרבה בעלת ה' וזו עצמה קושייתם שם וע"ש בדבריהם ואהא תירצו דההוא סוגיא ס"ל כמאן דמרבי בעלת ה' ולכך רצה לאוקומי ר"ש אליביה גם תירוצם שם קרוב לזה יע"ש ובזה לכאורה נראה ליישב. הקושי' שהביאו וברייתא דספרי המפרשים משם ה' ב"ז על הרא"ש מהש"ס כאן דקאמר פלוגתא דתנאי וכפי דברי הרא"ש שפי' ברייתא דספרי דקתני ולא בעלת ג' ולא בעלת ה' ויותר דהא כדאיתא והא כדאיתא דהיינו בעלת ג' פטורה לגמרי ובעלת ה' פטורה בכנף הה' ויותר אבל בד' מיהא חייבת דא"כ מנליה להש"ס באן דפלוגתא דתנאי אימא דברייתא דממעטה שלש וחמש הוי כפי' הרא"ש וההיא דמרבי דבעלת ה' בד' כנפיה ועיין בס' ברכי יוסף נר"ו מה שיישב כזה סי' יו"ד ובזה היה אפשר לומר דהרא"ש קשיא ליה קושית התו' כאן ותי' עלה דהסוגיות פליגי דהסוגיא דהכא סברא דפלוגתא דתנאי בזה וסוגיא דמנחות סברא דתרוייהו מודו דבעלת ה' חייבת ומשמעות דורשין א"ב ודבריו אליבא דסוגיא דמנחות הם אמורים כמו שתראה דבריו שם מיהו מדבריו בריש הלכות ציצית שם בה' קטנות נראה בהדיא דגריס ואידך וכו' הכא וא"כ כפי גירסתו אין כאן קושיא כלל:
דף י"ט תו' בד"ה מאי איריא וכו' תימא הא איצטריך וכו' וי"ל דמ"מ וכו' דהני חידוש גדול יותר וכו' עכ"ל כ' ה' צ"ק וז"ל ובמ' עירובין תירצו כה"ג ומ"ו הב"ז כ' דתירצו בע"א והמעיין שם יבין עכ"ל ואני הצעיר עיינתי שם ומצאתי דלא קושייתם ותירוצם שם כי הכא אלא במ"ש בס' ת"נ נר"ו יע"ש וזה פשוט גם הרווחתי מהגהות אשירי שם דגם אי אמרינן דטעמא דאסור במדינה משום גזירה להוציא דם אפ"ה צלצול במדינה שפי' דכיון שהוא דך ורחב אין דרכו להוציא דם וע"ש ומעתה יש לפרש קושית התו' כאן אי אמרי' דטעמא דאסור במדינה משום שחיקת סמנים בין אי אמרינן טעמא משום גזירה אטו להוציא דם ודלא כה' צ"ק וv' ח"נ והא דנקטו בלשונם דטעמא דשחיקת לא שייך בצילצול וכו' וה"ה דה"מ למינקט טעמא דלהוציא דם אלא דקושטא קאמרי לפום מה שהעלו בדבור שקודם זה דטעמא דשחי' סימנים עיקר:
דף י"ח ע"ב גמ' כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת ה' אמור וכו' מרבה אני בעלת ובי' הק' ה' מגן דוד ס"י ס"א וז"ל דילמא כי מרבה בעלת ה' מרבה נמי לה' ציציות עכ"ד ולעד"ן לתרץ דדריש הריבוי הכי כדי שיתקיים המקרא דעל ד' כנפות אבל אי הוה דרשי' שיתן בה ה' ציציות לא יתקיים קרא דעל ד' כזה עוד הק' וז"ל למה ליה אשר תכסה בה ת"ל מיהא שיש בכלל ה' ד' וגם בזה י"ל דאי לאו אשר תכסה הו"א דקרא דעל ד' ממעט לשניהם דהיינו בעלת ג' ובעלת ה' אבל השתא דאית לן ריבוייא ומוכרח לאוקימי בחד מינייהו מהאי סברא שיש בכלל ה' ד' ניחא לן לאוקומי הריבוי בבעלת ה' וזה פשוט עוד הק' בס' מ"כ משם ה' פ"מ אי אמרי' כדליתיה דמי ל"ל לרבות בעלת ה' עכ"ד ונראה ליישב דכוונת הגמ' שהפסוק הודיע לנו דכדליתיה דמי ומכאן נילף לדעלמא דבכל דוכתא אמרי' כמאן דליתיה דמי:
דף י"ט רש"י בד"ה יצא שערו וכו' מראשו למטה עד שנכנס בין כתונת וכו' עכ"ל וק' מניין לו השיער בראשו והרי אם הניח עצמו בלא גילוח ל' יום מקרי פרוע ראש וחייב מיתה וס' ח"ן נר"ו תי' יע"ש עוד נר' דאפשר דעל שער הפאות קאמר ורע שהרמב"ם מפרש פי' אחר בז"ה שכן פסק פ"י מהלכות כלי המקדש ולא יצא שערו מן הבגד וכ' מרן נר' שמפרש דלא כפי' רש"י ע"כ והנלע"ד שפירושו הוא כך יצא שערו מבגדו מהו אי אמרי' שערו כגופו דמי בעי' שיתחפה השיער בבגד כמו הגוף א"ד לאו כגופו דמי ולא חיישי' לה ובזה לא יקשה מה שהקשינו על פירש"י גם בזה ניחא לן דברי ה' מהר"א יצחקי ודברי ה' ל"מ זיע"א שהביאם ה' יד מלאכי בכללי הרמב"ם שמהרא"י כ' דכשהבעייא שנייה לא אפשר למבעי לה אלא באת"ל בראשונה הוי כאלו אמר את"ל בפי' והוי כאלו אמר את"ל בהדיא דלדעת הרמב"ם הוי פשיטותא והל"מ כ' דכשהבעיין הב' אינו דא' דינא כאת"ל בפי' והוי פשיטות והא קמן דתרוייהו יתנהו לפי פירש"י דזו הבעיא היא באת"ל ידו כגופו דמי וגם בעיין אחר שהא' רבא והב' מר בר רב אשי ולפום מ"ש דהרמב"ם מפרש פי' אחר ניחא הכל דאין זה מענין בעיא ראשונה כלל ורע דבין לפי' רש"י ובין לפי'. הרמב"ם דוקא הכא שיצא השיער שלא כדרך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא דמבעיא לן אבל אם השיער במקומו אעפ"י שהוא ארוך אין בו חציצה דודאי כגופו דמי והתימא מה' מגן אברהם סי' כ"ז ס"ד שכ' ח"ל בזבחים מבעיא לן אם שערו הוי חציצה וכו' ונר' שמפני זה כ' הרוקח שיש לגלח השיער שעל הצואר ע"כ והרי בהדיא דלאו על שער כדרכו הגם שיהיה ארוך קא מבעיא ליה ופשוט:
גמ' והתניא אם הניחן אינם חוצצות וכו' עיין בס' מ"כ מ"ש כהאי סוגיא מהא דתניא בריש ערכין הכל חייבין בתפלין כהנים לויים וישר' עוד הק' וז"ל דהתם קתני חייבין והכא משמע אם הניחן וכו' ולכתחילה פטורים יע"ש מה שיישב ונר' עוד ליישב דאגב לויים וישר' קתני לישנא דחייכין וכמו שתי' כאן על לישנא דפטורים ופשיט':
ע"ב גמ' בעי רבא נכנסה לו רוח כב"ג וכו' עיין לה' ב"י סי' כ"ז ס"ד פלפול ישר:
ע"ב תוס' בד"ה א"ה דצפרא נמי וכו' אתי בק"ו מיושב שאינו כמותה וכו' עכ"ל. ק"ק הא איכא למימר פרועי ראש יוכיחו שהן כמיתה ואם עבדו חללו אף אני אביא שלא רחוץ ירים ורגלים אע"פ שהוא במיתה אם עכד לא חילל וי"ל דפרועי ראש דלא מחללי הילכתא היא עיין במ' תענית דף י"ז ע"ב ואין דנין יוכיח מהלכה כמו שאין דנין ק"ו מהלכה וראיתי לה' ב' יתר הבז שרצה להכריח מזה דהתו' ס"ל דפרועי ראש מחללי עבודה ודלא כה' כ' צ"ק בריש פרקין ולפום מ"ש אינו הכרח:
בד"ה וחבירו מסייעו וכו' במ' תמיד משמע וכו' עכ"ל לא ידענא אמאי כ' משמע דהרי הדבר מבואר בהדיא בפ"ק דתמיד יע"ש:
בד"ה עמידה וכו' עיין לה' ב"י נר"ו בח"מ סימן טו''ב:
דף ך' גמ' רבא אמר לעולם ראב"ש היא וראה ר"י דבריו וכו' י"ל דהא רבא ודאי דמפרש דרבי מדאורייתא קאמר ולינה פסלה בקידוש כדיליף לעיל טעמא דרבי מקרא ואי הוה ס"ל לר"י כרבי דלינה פסלה מדאורייתא לא הוה אפשר לומר דאם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן א"צ לקדש למחר וכיון דמדאורייתא הוא אין לחלק דלינה בעמוד השחר תליא לרש"י ולהרמב"ם בזריחת השמש תליא עיין בפ"ה מה' ביאת מקדש ה' ט' וא"כ ודאי דס"ל לר"י אליבא דרבא כראב"ש וכיון שכן מנ"ל לחלק בין תחלת עבודה לסוף עבודה דאם ר' לא שנאה ר' חייא מנין לו ואפשר ליישב דחששא אחרת חייש ר"י דמיום ליום אפשר דאסוחי אסח דעתיה מינה ונראה לו כאלו לא אסח:
ע"ב תו' בד"ה יציאה וכו' והא דאמר בפ' כ"ש גבי לישא וכו' אורחא דמילתא נקט וכו' עכ"ל עיין לס' צ"ק מה שתי' על קוש' מהרש"א במ' סוכה ולתירוצו ק' הא דמסיים שם בגמ' במקום זריזין איתא דאמר מר בלילה בזר כשירה חוץ לחומת עזרה פסולה ועיין לה' יתר הבז שיישב בזה ע"כ:
רש"י בד"ה יציאה וכו' כדרך שפוסל בכל הק' וכו' עיין מה שפי' הצ"ק ובדבריו נתייש' פסקי רבינו אהדרי שפי' כרבי כמ"ש מרן דהלכה כר' מחבירו ופ' להני בעיין:
תו' בד"ה קידש בכלי שרת זכו' ועוד דאין כלי מקדש ליפסל ביוצא אלא בפנים כדמש' בהאי דסוכה וכו' עכ"ל הק' ה' צ"ק וז"ל ותמיה ליה הלא משנה ערוכה היא לק' דאין כ"ש מקדשין אלא בקדש ולמה מביאין ממשמעות דסוכה וצ"ע עכ"ד ולי נר' לתרץ דאילו מן המש' היה אפשר לפרש דהא דאין כלי שרת מקדשין אלא בקדש היינו ליקרב אבל ליפסל מקדשין אפי' בחול וכמ"ש שם הגמ' ארישא דקתני דאין כלי הלח מקדשין את היבש וכו' דהיינו ליקרב אבל ליפסל מקדשין וכו' יע"ש לכך הוצרכו להביא ממשמעו' דסוכה דשם איירי לעניין פיסול ואפ"ה קתני ממלאין בצלוחית של זהב ולא חיישי' לפי' יוצא וע"ש כתו' וזה ברור שוב ראיתי לה' מ"כ שתי' כן אלא שנפל בו חסרון דברים גם ראיתיו שהביא קו' ה' פ"מ על תי' התו' ג"כ וז"ל דא"כ מאי פריך הא בפנים ויצא עבודה כשירה דילמא לעולם אימא לך דפסולה וכ"ת דא"כ לל"ל דקידש בחוץ דס"ד דלא מיפסל יציאה בחוץ משום דאין כ"ש מקדש ביוצא אלא בפנים עכ"ד ואחר המחי' איני רואה שום קושי' כזה דגם אם נימא דלא מיפסל כיון שהוא בחוץ מ"מ אינו מועיל לקידו' והוי כאלו לא קידש כלל ואם עבד כן חלל וא"כ אכתי הול"ל קידש בחוץ וזה ג"כ ברור וכן תי' ה' הנז':
דף כ"נא ע"ב גמ' גופא וכו' מיתיבי כל הכלים וכו' ע"כ לפי מאי דפירש רש"י לעיל דף י"ט ע"ב בדברי ריב"ח שאין כו שאין מחזיק מים כשיעור ד' קידושין מאי מק' הכא מיתיבי וכו' דילמא מאי דמכשרא ברייתא דאפי' שאין בהם רביעית היינו כשהכלי מחזיק כשיעור ד' קידושין והמים אפי' כשאין בהם רביעית סגי ואין לומר דה"נ הברייתא תתפרש על ההחזקה כדמשמע לישנא דכל הכלים בין שיש בהם וכו' דמשמע דאכלים קאי זה אינו חדא דמהתוס' משמע דאמים שכ' וז"ל בד"ה בין שאין בהם וכו' והכא בדהוה ביה רביעית מעיקרא ע"כ הרי לך מדבריהם דה"נ שהכלי מחזיק יותר אלא שהמים שבו אין בהם רביעית ועוד הרי רש"י עצמו כ' לק' בדברי ר"ל משלים למי כיור לשיעור ד' כהנים ע"כ מוכח בהדיא דבעי' מים שיעור ד' כהנים אלא ודאי מ"ש לעיל אינו מחזיק וכו' לאו דוקא שוב ראיתי לה' י"ה שכ"ב והכריח כן ממ"א:
דף כ"א ע"ב גמ' א"ה כלי חול כמי וכו' ע"כ וק"ק דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ידע לתי' דממנו אתא למעוטי כלי חול ולסברתו האי ממנו מאי עביד ליה ואביי נמי אמאי לא השיבו כן ואפשר דהקו' ומה ראית סומך ואביי השיבו דזו ל"ק כלל ואדרבא אני מק' על אקרא אמאי איצטריך ממנו לחכי אם לא נאמר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' ל"ק ועוד אפשר דרשא דממנו אתא לממנו ולא בתוכו והוא מאי דבעי לעיל דף כ"א ע"א מה' ביאת מק' דבעיא ולא אפשיטא וראיתי לה' מ"כ שכ' לתרץ שהוק' לו על דברי מרן הללו וז"ל וקצת תימא דהוא ספק דאורייתא אלא נ"ל דלמסק' קרא דממנו קאי ללימוד אחר וכו' עכ"ד יעש"ב ואני בעוניי קושיא לא חזינא על דברי מרן דמרן כ' וז"ל ומספי' לא מחללינן עבודה וזה ודאי אף אם יהיה ספק דאורייתא לא מחללינן עבודה וזה פשוט מיהו אם לא עבד צריך שיחזור ויקדש וזה פשוט ולא הוצרך לכותבו רבינו ומדבריו אתא למד דלא קאמר אלא אם קידש ועבד אבל אם לא עבד ודאי שיחזור ויקדש:
שם מה לכנו שאין עשוי לתוכו וכו' ע"כ י"ל דהא פירכא דסברא היא ופירכא דסברא מבלעין אותה כתוך הק"ו וי"ל דדוקא אם הפירכא גורמת החומרא אז אנו מבליעין אותה ונימא ומה כנו שאף על פי שאינו עשוי לתוכו ונמצא שהוא גרוע ואעפי"כ לא הועילה לו זאת הקולא כדי שלא יהיה נמשח ש"מ שהוא כ"כ חמור ותא ראייה שזאת הקולא לא גרמה לו קולא זאת ואעפ"כ אינו מקדש כלי חול שעם היות שלא נמצא בו זאת הקולא שאין עשוי לתוכו ואפ"ה אינו נמשח אינו דין שלא יהיה מקדש מיהו הא דעשוי לתוכו אינה גורמת המשיחה דמה שגרם לו שלא יהיה נמשח הוא מה שהוא כ"ח לא מטעם שעשוי לתוכו או אינו עשוי לתוכו שו"ר שכן כ' ה' בעל מידות אהרן באופן ההבלעה דדוקא אם הפירכא דסברא גורמת יעש"ב:
תו' בד"ה בין שאין בהם רביעית וט' יש תימא דגרע מנט"י וט' עכ"ל ר"ל דקידוש דאורייתא ונט"י דרבנן ואיך יהיה איסור דרבנן חמור מדבר תורה:
בד"ה לרביעית אינו משלים וכו' לפום מאי דגרסי' בדבריהם וקצת תימא יש לפרש דהתמיהה היא כדלעיל איך יהיה דבר שהוא דרבנן חמור משל תורה ומ"ש כאן וקצת תימא הוא משום דאיכא לתרוצי כמו שנר' מדברי רש"י דשאני רביעית דנט"י כיון שהוא שיעור זוטר לא מבטל משא"כ בכיור דבעי' שיעור ד' כהנים וכ"ש מקוה מיהו אכתי יש לתמוה קצת מ"מ יבטל לפי חשבון המשל דאם ד' רביעיות דמי כיור מבטלין רביעית רביעית דנטילה מבטלת רובע רביעית והגם שיש ליישב דכיון שהוא זוטר לא מבטל כלל מ"מ יש קצת דוחק ולכך כתבו וקצת תימא ומזה אט למדים דגם רש"י ס"ל דקידוש חמור מנט"י כיון שהוא דאוריית' ומ"ש לעיל בד"ה בין שאין בהם וכו' וז"ל ואע"ג דבעי' שיעורא גבי נט"י לגבי קידוש לא בעי' שיעורא היינו דוקא למאי דס"ד דלא איירי בקודם שהוכרח לומר כן ע"צ הדוחק אבל לפי האמת לא ובזה מתורץ מה שהק' ה' מ"כ על ה' ט"ז סי' קנ"ט סק"י יע"ש:
בד"ה למעוטי טיט הנירוק אע"ג דמשלים וכו' אין מטבילין בו עכ"ל. לא ידענא מי הכריחם לומר כן דמיירי בטיט מצ"א ומים מצד אחר ואין מטבילין בו קאמר ר"ל אימא דאיירי בטיט למטה ומים צפין על גביו דאליבא דר' יהושע דהילכתא כוותיה מטבילין בו ובהא איירי ר"ל:
בא"ד מקוה שיש כו מ' סאה מים וטיט וכו' עכ"ל ודע דפי' באיזה טיט ה"א ר"ל כאיזה מקום מונח הטיט והב' פי' באיזה אופן אם הוא רך או עבה קצת ופשוט:
רש"י בד"ה לנחשת הקשיתיו לא בהיקשא יליף לח וכו' עכ"ל לא מפיק ליה מהיקשא אלא כלומר דמוי בעלמא דאם הוא היקשא ממש למאי אהני ההיקש אחר דכתיב נחשת גבי כנו לא אהני לן ההיקש מידי אלא ודאי דאין כוונת התורה להיקש ממש אלא דכתבי לכנו גבי כיור משום דתשמישם יחד וזה פשוט וכן פי' ה' אלפנדארי בס' גופי הלכות דלא כה' גופי הלכות:
ע"ב גמ' יצאו מי כיור שיש להם שם לווי וכו ע"כ הגם דמי מקוה לא מיקרי שם לווי שאני מי כיור משום דאחר שיסיר אותם מהכיור עדיין שם הכיור עליהם דבקרושתייהו קיימי ואסור לזלזל בהם משא"כ מי מקוה אם יסלקם מהמקוה מים בעלמא מיקרו:
שם לא יבא אל מקדשי לשרתני וכו' בפסוק אין שם חיבת לשרתני אלא במקרא שלאחריו כ כי אם הלויים וכו' והיו משרתים אותי וגו' משמע דמ"ש לא יבא אל מקדשי ולשרתני לענין שירות קאמר ולכך כתבה הגם שאינה כתובה דנקט המשמעות בקיצור:
שם ת"ר כל בן נכר וכו' יכול עכו"ם וכו' מקשים היכי ס"ד עכו"ם ממש דבזה ודאי לא צריך קרא וגם שחיטה שכשירה בזר שחיטת נכרי נבילה דהייתי רוצה לומר דלפום האי פירושא הפסוק לא נחית אלא להתרעם על ישראל שהביאוהו כדכתי' בהביאכם וגו' אלה מדברי ה' פ"מ לא משמע כן יע"ש ויש ליישב דקרא לענין שירות קאמר ומדברי ה' הנז' משמע דעבודה ממש קאמר:
רש"י בד"ה מרצה ביחיד וכו' והאי דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב וכו' ומגדולי וכו' עכ"ל ר"ל דהא דפשיטא לן דהתורה שהתירה טומאה בצבור לכהן המכפר היא טומאת מת משום דקרא דבמועדו כתי' סתמא בין המכפר בין המתכפרים וגלי רחמנא דבמתכפרים שהיא ס"מ גם מכפר נמי ודאי דבט"מ איירי דילמד סתום מן המפורש ופשוט:
תו' בד"ה אבל ט"מ וכו' ט"מ בשביעי נמי וכו' עיין מ"ש ה' צ"ק ודבריו אינם מובנים דקושיא ליתא מעיקרא כפי מאי דמפרשינן דהק"ו הוא בצבור ופשיטא כ"י כ' דה' לשיטתיה אזי דכ' לקמן בס"ד שאח"ז דקושית וע"ק היכי יליף טמא שרץ וכו' היא תחול על ר"ת ועל ועוד יש לפרש והבן כי קיצרתי דבריו:
שם גמ' תקע להו ר"ל וכו' וכי איזה כח מרובה וכו' ומה במקום וכו' א"ד שיהיה מרצה וכו' ע"כ מק' בישיבה דאיכא למיפרך מה לכהן שנטמא בשרץ שאינו מרצה לקרבן צבור תאמר בכהן שנטמא במת שמרצה בקרבן צבור לכתחלה. ועוד שמעתי מק' אהאי דעביד ק"ו בלכתחילה דהא איכא למימר דיו אסוף דינא כשם דבמקום שנטמאו בעלים במת אין משלחין קרבנותיהם לכתחילה כך כהן שנטמא במת אינו מרצה לכתחילה ונלע"ד לתרץ כל זה דלאו ק"ו ממש קאמר אלא דלפי דברי ז"ד מצינו כח מכפרים גדול מכח המתכפ' ואנן אית לן דכח המתכפרים גדול והיינו דקאמר וכי איזה כח מרובה וכו':
דף כ"ג תו' בד"ה מפני שאמרו וכו' אפירכא דסיפא סמיך וכו' עכ"ל וק' דאם כן מאי פריך ליה מסיפא דהא שפיר איכא לאוקומי הא דנטמא טומאת התהום במת ובכהן והציץ מרצה ושפי' אתיא כז"ד ומתני' בבעלים ופליגא על ז"ד וכי תימא דאכתי ק' על ז"ד מהילכתא דע"כ לא מרצה אלא בטומאת התהום אבל בטומאת ודאי לא מרצה ואינהו ס"ל דאף בטומאת ודאי מרצה וכמו שהק' התו' לקמן מזה לא תירץ הגמר' כלום אלא התו' תירצו לה שפיר ודבריהם ודאי דפשוטים בין לדעת המק' בין לדעת המתרץ וראיתי בשיטה כ"י שכ' דדבריהם לא יתישבו אלא לדברי המתרץ דאוקי לה בכהן אבל בבעלים לא שייכו דאם הוא ב"ז שלו הוי בט"ש ומשלח קרבנותיו וראיתי ג"כ בשכ"י שכ' וז"ל. דכ"ע אית להו וכו' כצ"ל פי' כוון דסיפ' ככ"ע רישא נמי ככ"ע וכו' עכ"ד ונחית לתרץ מה שהקשינו ושניהם נכונים ואין בידי להכריע:
בד"ה לא למעוטי וכו' דטומאה דחויה היא הצבור וכו' עיין לה' צ"ק מה שדימה זה למ"ש התו' בפ"ק דיומא דף ח' ד"ה ואי סבר וכו' ולכך הוצרכו לומר כאן דטומאה דחוייה היא וכו' ומיהו אינו דומה דשאני התם דאינה חששא רחוקה כ"כ דכמעט אפשר לומר שבודאי טהור גמור ולכך כתבו שפיר דלמ"ד הותרה בצבור לא מצרכינן הכא מירי אפי' ביחיד אבל הכא דאח"כ ידעי' שבודאי נטמא אלא שבשעת עבודה לא הכיר בה אדם מעולם כמ"ש שם בפסחים דף פ"א ע"כ אפשר דאף למ"ד הותרה נמי לא מרצה לכתחי' זרוק:
ע"ב תוס' בד"ה אם עון פיגול וכו' ומה שנז' פיגול קודם וכו' משום וכו' עכ"ל לפום מאי דמתרץ ר"ת בדבור שאח"ז דפיגול הותר מכללו וכו' ואגב פיגול נקט נותר יתורץ היטב מאי דנקט פיגול קודם כן מ"כ בחידושיו למס' יומא דף ז' ע"ב ע"ש:
בד"ה הא אינו נושא וכו' וא"ל דבמה לא קרינן ליה הותר מכללו וכו' עכ"ל והא דקרי ליוצא הותר מכללו התם היינו קודם שדחה הש"ס הכשירו בכך ופשוט ומ"כ ג"כ שם בחדו' למ' יומא ועוד נראה לחלק דלא רמי דהתם גבי שמואל לא שייך הכשרו אלא בשמאל דזהו עיקר מצותו אבל בבמה אין עיקר מצותו בכך אדרבא אם היה ב"המ קיים אסור להקריב בבמה:
בד"ה לאו כגון שנטמאו בעלים במת וכו' ותנן נמי בפסחים נטמא הדם והבשר קיים זורק את הדם וכו' עכ"ל ליתא התם האי משנה והכי איתא התם דף פ' ע"ב הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופירש"י הבשר או הדם יע"ש מיהו היינו דוקא שנזרק דמו קודם שנודע שהוא טמא אבל אם נודע שהוא טמא קודם שיזרוק לא יזרוק והגם דפליגי התם רב ורבי שילא באם נודע קודם זריקה ונזרק אם הורצה היינו דוקא אם נזרק בדיעבד אבל זורק לכתחילה ליכא מאן דאמר הכי וגם אם איתא להאי משנה החם דקא מקשי על מתניתין דהפסח שנזרק דמו וכו' מברייתא דעל מה הציץ מרצה ליקשי ליה מהאי מתני' דהיא ודאי עדיפא ליה לאקשויי דהיא משנה ועוד דקתני בה זורק לכתחי' גם איתא דף ט"ז ע"ב מחלוקת רב ושמואל אם טומאת משקין עצמו דאורייתא והא מוכח מברייתא דדם שנט' וזרקו וכו' דטומאת משקין עצמן דאורייתא מדמצינו טומאה לדם ואם איתא להאי מתני' הו"ל לאוכוחי ממש' עדיף ועוד מקומות רבים כאלו ואין צריך להאריך גם ב' בקיאות שהביאו נראין כסותרין דבהאי דדם שט' וזרקו משמע דדוקא שזרקו דועבר ומהאי משנה זרק לכתחילה משמע ע"כ נר' דט"ס יש וכצ"ל החלב והבשר קיים זורק את הדם והיא בדף ע"ח ע"ב ומעתה אין מקום לקושי' ה' ח"נ שהק' ללישנא קמא מהאי משנה דהאי לענין חלב איתאמרא מיהו אכתי ק' מה שהק' הוא נר"ו מהאי דדם שנטמא וכו' ומאי דתירץ איהו דהיא אליבא דלישנא בתרא אינו מובן דההיא ברייתא היא ואינה גמר' ואותיב מינה ללישנא קמא והנלע"ד ליישב דמאי דקאמרי התו' דלית' ליה למימר דנושא עון טומאה וכו' לאו אקרא קאי אלא אברייתא דקתני שהותרה מכללה בצבור ואין ה"נ דקרא ג"כ עון הדם עיין מ"ש ה' מ"כ בזה הדבור ודבריו אינם מובנים ובודאי שט"ס נפל בדבריו גם מה שהק' מהא לקמן דף מ"ה דצריך קרא למעט קרבן עכו"ם איך שייך וכו' נ"ל דהכא סבר כסב' המקשה התם דלית ליה קרא בזה ע"ש:
בד"ה אי נימא וכו' וק' מאי פריך היכא וכו' לוקמיה בכהן וכו' עכ"ל. ה' פ"מ וה' ח"נ הקשו לפום מאי דכתבו בלשו' שקודם זה דמשמע ליה להאי לישנא דתנא מהדר דטומאה הותרה בצבור לאכול בטומאת הגוף ל"ק דהכא לא אכלי בטומאה עכת"ד יע"ש מה שתירצו ונלע"ד לתרץ עוד דע"כ לא קאמרי התו' לעיל דאכילה בעי' בטומאת אלא אי אמרי' שו"ז על ט"ז ואהא לא מצי' למימר שהותרה אלא באכילה אבל אי אמרי' אין שו"ז על ט"ז שפיר איכא לאוקומי על השחיטה דאנן לא בעי' אלא דוקא טומאת בעלים שהותרה ואינו מוכרח לאוקמה באכילה וכמ"ש בשיטה כ"י:
דף כ"ד רש"י בד"ה וצריכא וכו' לפי הסדר וכו' עכ"ל ר"ל אבל לא עביד צריכא להפך והטעם משום דלהפך ל"ק דלא זו אף זו קתני:
תו' בד"ה אוהל ורצפה וכו' דעזרה אינה מקודשת וכו' אלא בשיירי מנחה וכו' עכ"ל עיין בחי' בליקוטי מס' שבועות דף ט"ו בד"ה אין עזרה וכו' מ"ש בעניותין שם:
בד"ה אוהל ורצפה וכו' וי"ל דהתם לא מיירי וכו' עיין בחי' למ' יומא דף נ''ח מ"ש בעניותין שם ועיין לה' מ"כ כאן:
גמ' אר"ש וכי נאמרה יד וכו' ער סוף הסוגיא וכפ"ז צריך לומר דלר"ש אפי' לכתחילה והא דקאמר לשון דיעבד אגב דנקט ת"ק לשון דיעבד דאפי' בדיעבד פוסל נקט הוא ג"כ לשון זה:
שם אלא אמר רבא וכו' וא"א לקבלה באצבע וכו' וס' ח"ק כפ"ז הגם שא"א לקבלה באצבע מ"מ כיון דנכ' באצבע בין הלקיחה והנתינה נלמוד ממנה לענין ימין והוי כאלו כ' ימין ה' אלא אמר אביי וכו' ולדעת אביי מ"ש בדברי ר"ש יד לאו דוקא ה"ה אצבע אלא אורחא דמילתא קתני וכ"כ בס' יתר הבז יע"ש ומדברי ה' ק"א דאביי נמי צריך הוא לדברי רבא וע"כ לא קאמר דר"ש יסבור דמק' נדרש לאחוריו ולא לפניו אלא דוקא כאן וכו' יע"ש זהו המובן מדבריו וק' א"כ מאי מק' התו' מהא דפ' השואל גם מאי הקשה הגמ' במנחות דף י"ט וסבר ר"ש וכו' הא לא אמר ר"ש כן אלא כאן דוקא מחמת שא"א וט':
ע"ב תוס' בד"ה במק' וכו' לא מצי למימר דההיא ר"ש וכו' כתוב בשכ"י וז"ל פי' הש"ס בעי לאוכוחי דהתם דפשיעה בבעלים חייב מדלא קתני ש"ס ופריך וליטעמיך ש"ש וכו' וההוא שטור אליבא דכ"ע ה"נ ש"ח פטור אע"ג דלא קתני ומאי פריך וליטעמיך וכו' משמע דש"ש אליבא דכ"ע פטור דילמא מתני' ר"ש היא ואהא תירצו דבוא"ו מוסיף מודה עכ"ל הזהב ודבריהם מבוארים יותר במנחות יע"ש:
בד"ה והרי זריקה וכו' ועוד אור"ת וכו' משום הדוקה לא ילפי' וכו' עכ"ל הק' בשיטת כ"י וז"ל ותימא דא"כ אמאי קאמר תלמודא או אצבע או כהונה והך תנא היקשא כר"ש ס"ל דלעולם כ"ע מודו דבעי' תרתי אצבע וכהונה אלא דרבנן אית להו היקשא ולכך קפסלי בקמיצה דמנחה נמי כתי' בהאי קרא ופסיל נמי בקבלה ובזריקה מהקיש' ויד יד איצטרי' לחידוש קומץ ור"ש לא ס"ל היקשא דזריקה מהזאה לא ולפי' ור"ש דמכשי' בקבלה וזריקה דלית ליה היקשא אבל בקמיצה מודה מהיקשא דקדש קדשים וכו' דס"ל כהך ברייתא דר"י בא לעבודת בכלי עבודה בשמאל כאשם ויד יד איצטריך למנחת חוטא כדקאמר הש"ס ואמאי דחיק למימר או או קאמר וצ"ע וראיתי לבעל צ"ק שכ' במנחות דלרבנן דבעו תרתי וילפי ממצורע לא מ"ל דאית להו היקישא דהא בעיא היא בש"ס אכל לר"ש דהשתא אמרי' דאצבע לא בעי כהונה ול"צ למילף ג"ש ממצורע הקשו שפיר עכ"ל והא ליתא דאפי' אמרי' אצבע ל"ב כהונה ודאי מכח ג"ש דאי לא"ה מנ"ל וכדמוכח מברייתא דלעיל ועוד וכו' עכ"ד תיבה בתיבה ממש הנה מה שדחה לה' צ"ק ז"ל שפתיו ברור מללו והוא ז"ל האריך בראיות לזה יותר מדאי ולדעתי אחר המחי' דמלתא כי האי נימא בה דלמפורסמות אין צריך ראיה ובסוף דבריו לא העלה כי אם ישוב ע"י הרחק ואחר המחילה מב' צנתרות הזהב נלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא דהא א"נ יליף שאר קרבנות מחטאת מהיקשא דזאת התורה לא מצי למילף אלא רוקא זריקה דומיא דחטאת שהיא הזאה אבל קמיצה וקבלה מאן דכר שמייהו וזה ודאי פשוט ולא קא מקשו התו' אלא גבי זריקה ובאמת אחר כתבי ראיתי להרב ח"נ נר"ו שכ"כ בתחלת הדבור יותר מבואר יע"ש:
דף כ"ה גמ' ולמ"ד נמי לר"ש בעי קידוש קומץ וכו' עיין מה שהניח ס' ח"נ כצ"ע על התו' בפ' הקומץ רבה דף כ"ו שכ' דר"י לית ליה דר"י בריה דר"ח מהא שכ' שם בדף י' דר"ן אית ליה וא"כ נוכל לומר דרבי ינאי אית ליה עכת"ד הרב בקי' עש"ב ונראה דדוקא לר"ן הוא דקאמר דאית ליה משום כיון דסבר דבעי קידוש ומהכלי ואילך שפיר אמרי' אי בעי ביד ר"ל אי בעי להוליכה ביד למזבח ולהקטירה צריך ימין ואי בעי להוליכה בכלי סגי בשמאל והיינו היקישא דכחטאת וכאשם אבל לר' ינאי דס"ל כיון שקמט מכ"ש מוליכו ואפי' באבנטו ואפי' במקידה ש"ח תו ליכא למימר דאית ליה היקשא דכחטאת וכאשם בשלמא כחטאת איכא לאוקומי בעיקר הקמיצה בימין אלא היקשא דכאשם במאי מוקמי' לה אי בעיקר הקמיצה לכ"ע לא מהני אלא ביד ואי מכאן ואילך הא קאמר אפילו באבנטו וכו' אלא ודאי לית ליה:
תו' בד"ה גרעין וכו' לא שייך למימר וכו' אלא כשמחסר תיבה א' וכו' עכ"ל ר"ל כשמחסר תיבה א' ממקומה ומניחה שלא במקומה דכן הוא התם דעלה קא מקשי רבא סכינא חריפא מפסקא קראי וכו' וכפי' ב' על רשב"ם שם יע"ש וזה כוונת מהרש"א שם ביומא דף מ"ח יע"ש והרב ח"נ נר"ו פי לפי גירסתו דגריס כשמחבר יע"ש מיהו הא דכתבי לא שייך למפרך משמע דהיא פירכת הש''ס ועוד הא דקאמר הרב דהכא משמע דאתיא ככ"ע וכו' הא הכא קאמר בהדיא קסבר וכו' והיינו וראי לאפוקי דר' ישמעאל דלית ליה מוסיפין וגורעין וכו' ואיך קאמר מר דאתיא ככ"ע אלא ודאי דכוונתם כדכתיבנא וכ"כ בס' שיח יצחק שם בחי' ליומא יע"ש:
ע"ב תו' בד"ה זאת אומרת וכו' מהכא ה"מ
למיפשט לעיל וצ"ע וכו' עכ"ל ר"ל כיון שזו משנה:
רש"י בד"ה שעות פוסלות בקדשים וכו' שאם נולד בניסן בי"ד ובט' נשחטו לשנה הבאת בי"ד ובט' שעות אסור וכו' עכ"ל וק' דכיון דגמר יום י"ג גמר שנתו כבר ובי"ד הו"ל שנה ויום. א' ואין לומר דהיינו דוקא אם מונין ימים לשנים לא שעות אבל כשמונין שעות אזי בעי' מעת לעת י''א דא"כ כהוי הא דמונין שעות לקדשים קולא היא ומשמעות הגמ' דחומרא היא דמחמרי' בקדשים דקאמר זאת אומרת שעות פוסלות בקרשים גם בשעות אני מדקדק דבשעה ח' כבר גמרה לו שנתו ובט' הו"ל שנה ושעה ונכנס לשנה שנייה מיהו בזה יש ליישב דעסקינן דנולד בסיף ט' וקרבנו הקריבו בתחילת ט' ומ"ש אסור לזרוק דמו בעשירית לאו דוקא דה"ה בסוף ט' אלא דמילתא פסיקתא נקט:
דף כ"ו גמ' אר"ח חותך באבר עד שמגיע לעצם כ' ה' פ"מ ולפי' תי' זה היה יכול לאוקומה כחתך ואח"כ שחט עכ"ד ופשטא דגמ' משמע דאוקמתא דקביל אכתי קאי ומעיקרא נלע"ד כפשט הסוגיא כמ"ש בס' יתר הבז קחנו משם אכל כיון שראיתי לתו' שהק' מקרא דוהביאום אמינא מילתא דעדיפא והוא שהמקשה אין ה"נ דהו"ל להק' מקרא דוהביאום אלא דעדיפא אקשי משום דאי משום קראי דוהביאום איכא לדחויי כמ"ש התו' דהתם לכתחילה קאמר הגם שהוא דוחק מיהו כיון שהגיה אימא קיבל הגם שהקושי' שהוכרח ממנה להגיה כבר נתרצא מ"מ עמד בהגהתו מכח הקושיא הנעלמת וא"צ לסבול דוחק זה ואפשר שזהו כוונת התו' ג"כ וכ"מ לה' ל"מ שכ"כ בפי' יע"ש בפ"א מה' פ"המ הלכה י"ד:
שם הוא בפנים וציצתו בחוץ מהו וכו' ע"כ והגם דמי שעבד והוא פרוע ראש במי' כדאיתא בריש פירקין ועי"ש ועיין במ' תענית דף י"ז ע"כ ולא שייך בשלשים יום להיות לו שער בראשו ארוך כ"כ עד שיהיה הוא בפנים וציצתי בחוץ מ"מ כיון דאם בדיעבד עבד והוא פרוע ראש עבודתו כשירה שפיר קא קמבעיא ליה אם היה כן מהו ואהא פשיט ליה דעבודתו פסולה אף אם היה דיעבד וקצת ראייה מכאן לשיטת הרמב"ם דסובר היא בפנים ורגליה בחוץ פסולה דיעבד דלרש"י דסובר דלכתחילה קאמר נמצא שאינו דומה ממש דקרא דוהביאום לה' הוא לכתחי' וקרא דבבואם הוא אפילו דיעבד והש"ס משיי להו אהדדי:
רש"י בד"ה כתבו למתן דמו וכו' או במזבח שלא וכו' עכ"ל בתרתי מפרש לה והי כאלו אמר נתנו על הכבש נתני שלא כנגד וכו' ולא כן דעת רבינו פ"ב מה' פ"המ דין י' יע"ש וה' ב' ק"א בפי' לת"כ דף ק"ץ כ' הביא פי' רש"י יע"ש:
ע"ב תו בד"ה אמר שמואל וכו' אבל ל"מ לשש למימר וכו' שנפסל בביאתו בהיכל קודם וכו' עכ"ל הק' ה' ח"נ נר"ו דהרי אסיק לקמן דוקא ר' יודא דפוסל בשכיפר ואיך כתב פעם וב' וג' דמיד שנכנס נפסל אליבא דר' יודא עכת"ד יעש"ב ונר' כיון דאסיק לקמן בדף ל"ו בגמ' דתרי תנאי אליבא דר' יודא דמר סבר אליביה דדוקא בשכיפר ומר סבר אליביה דמיד הנכנס נפסל נקטו דבריהם אליבא דחד מינייהו וה"ה והוא הטעם אליבא דמאן דסבר אליביה דדוקא בשכיפר יתורץ ג"כ דכיון דאיירי בנתנן על מזבח הפנימי נפסל ובפרט שמצינו להרמב"ם דפסק כמ"ר דמיד שנכנס נפסל נמצא דנקטו דבריהם אליבא דהילכתא הן אמת דמר"ן ז"ל נתקשה בדברי הרמב"ם הללו שפ' כמ"ד יע"ש בפ"ב מה' פ"המ דין י"ו ומה שתי' ה' מהרי"ק הוא בלתי מובן כי הברייתא עביד מינה משנה ומראה מקומה בפ' כל הפסולין וגם ה' ל"מ הכא שי' הרב שהיא משנה אלא שמראה מקומה בפ' כל הזבחים ואנחנו לא ראינוה ולא שמענום לא בכאן ולא בכאן כי אם בדפוס הישן נפל ט"ס וקרי לה והתנן ואי לאו דמסתפינא אמינא שזה מה שהטעהו לה' ל"מ ז"ל שוב ראיתי לה' ח"ג שכ"כ על ה' מהרי"ק עצמו יע"ש בדף פ"ג איך שיהיה התו' אפשר שסוברים בהרמב"ם ומה שיתורץ על הרמב"ם יתורץ גם לסברתם ועיין כחי' להרמב"ם שם מה שיישבנו בעניו':
בד"ה לכפרה נתתיו וכו' בעלמא דרשי' וכו' ולא למעילה עכ"ל נראה דקשיא להו דאמאי קאמר ולא לד"א הל"ל ולא לאכילה בהדיא ואהא תירצו דבעלמא דרשי' נמי ולא למעילה וכדי לכלול שניהם שייך שפיר למינקט ולא לד"א שהוא לשון כולל:
בד"ה ואי שלא במקומו וכו' דייק בגמ' דר"א יש בילה והשתא אמאי וכו' הקש' ה' פ"מ וז"ל י"ל דבלא דיוק היה להם להק' בפשי' דל"ל דיחזור ויתן למטה כיון דש"ב כ"ד וכו' ע"כ ולא ידענא מאי קושיא דאלו לא דייק דסבר יש בילה מוכרח הוא שחוזר ונותן למטה אף אי סבר ש"ב כ"ד כי שמא לא ונתן כלל מן התחתון למעלה כיון דאין בילה:
בא"ד וי"ל כיון דאית ליה רואין וכו' הק' הרב צ"ה וז"ל מעיקרא דדינא פירכא וכו' לא יאמר רואין ויחזור ויתן למטה ע"כ ונראה דיותר טור לומר ויהיה הדבר כתקנו והבשר יאכל משלא נאמר רואין ויפסד הבשר דאם לא יחזור אז מכשירין אותו מכח ש"ב כ"ר כיון שלא נאמר רואין וזה לא מהני אלא לכפרת הבעלים אבל הבשר פסול וברור וכן תירץ הרב מ"כ וע"ש:
בד"ה הכא במ"ע וכו' תימא א"כ אפי' נתן במקומו נמי וכו' עכ"ל קושיא זו הפוכה מקושי' הגמ' דבגמ' מקשי שלא במקומו נמי יהיה פסול והם קא מקשים דבמקומו נמי יהיה כשר ע"כ נר' דכוונתם קא מקשו לפי האמת דתירץ לו כדרבא וכו' וא"כ מן הראוי אינו פוסל אפי' נתן במקומו כיון דאינו ראוי לעבודה וזה התנאי הוא בדברי רבא להיות המחשבה מועלת והא דקבעו דבריהם כאן משום דהמתרץ מעיקרא כך כוונתו בודאי כמו שאסיק וכזה יתורצו קו' ה' ח"נ נר"ו וא"א צ' לדברי הצ"ה יע"ש:
דף כ"ז גמ' אמר רבא מידי דהוה אמחשבת הינוח וכו' עיין לה' יתר הב"ז מה שהאריך כאן בעומק שכלו הזך ועיין בחי' להרמב"ם שם מה שפלפלתי בעניותין בדבריו הנעימים:
גמ' שם ר"ל אמר לעולם פסול וכו' תנן וכו' כצ"ל. כי כל השקלא וטריא מהא תנן באידך פרקין וכו' כולא חיילא נמי אדר"ל ולכך צריך להוסיף תיבת וכו' אחר תיבת תנן ועוד הא חישב ברייתא היא ולא משנה מיהו הקושי מבואר וכבר הרגיש בו ה' פ"מ והוא אדפריך ליה מברייתא דחישב לפרוך ממתני' ומוכרח לומר דזריקה לא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פיגול וכדכתב רש"י ז"ל וע"ש שהניחה בצ"ע ונלע"ד לתרץ דמן המשנה אין ה"נ תכריח דלא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פיגול מיהו היינו דוקא בחישב בזריקה גופה דשלא במקומה אבל אם בשחיטה או בא' משאר העבודות חישב לזרוק ש"ב זה וראי כשר גמור הוא וגם אם חישב ג"כ להניחו למחר כשר גמור לרבנן כדתנן לקמן דף ל"ה ב' שחטו ע"מ וכו' למחר וכו' וחכמים מכשירין וא"כ שפיר קא מותיב מהברייתא דקתנו למחר פסול דהיינו חישב ליתן את הניתנין וכו' למחר פסול ואמאי כיון דכל חדא באפי נפשה כשר ה"ה בתערובת שניהם ואהא תירץ מ"ד מחשבת הינוח ואליבא דר"י אבל מתני' אתיא שפיר כחכמים וזה לשיטת רש"י אכל לשיטת הרמב"ם דחכמים נמי מודו בזה וכמ"ש מרן בפי"ו מה' פ"המ דין י"ו והיינו משום דאה"נ כל חדא באפי נפשה כשר מיהו כשנתערבו שניהם פסול:
ע"ב גמ' אר"א מזבח פנימי מקדש פסולין וכו' חנינא וכו' מחיב וכו' ע"כ י"ל דכתחילה סיועי מסייע לדינא ממתני' ותכף אפיך השיטה ואותובי אותיב לסתור הדין וי"ל דבתחילה סבר דר"א דאמר מקדש פסולין הוא דוקא בראוי לו דהיינו דם ולכך מקשה תנינא וכו' והברייתא איירי בקומץ וכשתי' לו דר"א איירי בקומץ והיינו מה שחידש על המשנה לכך הקשה לו שפיר מהברייתא:
רש"י בד"ה זאת היא העולה וכו' דילפי' מעולה על מוקדה וכו' עיין מ"ש בעניותינו שם ברפ"ט (כתי'):
דף כ"ח תו' בד"ה נפלו ב' וכו' למ"ד יש ך נוגע וכו' עיין לה' צ"ק וכפ"ז יהיה אופן מחלוקתם שם בחולין בכ"הג דהיינו שנוגע בב' חצאי זתים ביחד אלא שאינם במקום א' וק' דליקשו מהאי משנה אר"י התם שסובר אין נוגע חוזר ונוגע והדבר צ"ת:
בד"ה אמר ר"ה וכו' ואין לדמות זה לטומאה שבטלה וכו' כ' ה' פ"מ בכורות דף כ"ה והיינו ממש ממ"ש בעניותין לעיל בד"ה ויקץ וכו' ע"ש אלא שכאן הקשו על דה"מ ולעיל על רבא עצמו שתפס לו לשון אחרת ובשכ"י פי' גם כן על המתרץ דקאי בסברת רבא וכפ"ז יהיו דבריהם לפום מש"ל וה' ינחנו בדרך אמת ומעגלי צדק:
בא"ד ולפי' ר"ת שפי' ל"צ וכו' ה' צ"ק הגיה ולפום מה שפירשתי וכו' ע"ש והנלע"ד דמה שפי' גם בזה הדבור כולו מדברי ר"ת וכפ"ז אין צריכים להגיה כלום וכ"כ בשכ"י:
בד"ה זאת איזבל יאכלו הכלבים וכו' תהיה כל תבואתה לאכול וכו' עכ"ל. י"ל אמאי שבקו פ' המוקדם בפ' משפטים ויתרם תאכל חית השדה ונקטו קרא המאוחר שהוא בפ' בהר סיני וי"ל משום דהתם כ' חית השדה וכלב אינו חית השדה אלא חית הארץ דכן מוכח בפרקי שירה יע"ש לכך נקטו ק' דכ' ולחיה אשר בארצך ועי"ל דאי לאו מקר' לא הוו מק' אלא לס' רבנן דס"ל כלב מין חיה אבל לס' ר"מ דס"ל דכלב מין בהמה ל"ק עיין בפ"ח דכלאים משנה אחרונה לכך נקטו מקרא דפ' בהר דכתי' ביה ולבהמתך ולחיה דהשתא שפיר מקשו בין לס' רבנן בין לס' ר"מ:
בד"ה תאכלוה אש וכו' וי"ל דאש דגבוה וכו' ומ"מ אין אכילה והקטרה מצטרפין וכו' ע"כ ורש"י נתכוון לזה באומרו. באש הדיוט וכו' והוסיף לבאר בזה טעם דאין אכילה והקטרה מצטרפין משום דכל חדא וחדא למילתיה וכו' ותבן: