כרוב ממשח (שלם)· רבי שלמה ורבי חיים אלפסי
חידושי מהרש"א זלה"ה · כרוב ממשח חידושי הרמב"ם
ממהרש"א זלה"ה
הלכות תלמוד תורה
פ"ג ח"ג אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת אלא ת"ת כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום ע"כ וי"ל דאטו משים שמביא לידי מעשה לכן הוא גדול אדרבא משמ' שמעשה גדול ע"ד מי נתלה במי ועוד מאי לפיכך דקאמר לפיכך התלמוד קודם למעשה אדרבא כלפי לייא דכל כחו של התלמוד הוא משום שמביא לידי מעשה. א"כ יחוייב מזה ודאי שכשיבא לידו המעשה יקימנו שנגרר מכח התלמוד וי"ל שהכונה היא שבתלמוד כאילו מקיים שניהם משא"כ במעשה ולכך התלמוד קודם דטובים הכ' מן הא' ושוב ראיתי לרש"י ז"ל ספ"ק דב"ק שכ"כ גבי הא דאמרינן התם נמנו כולם. ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה פירש"י וז"ל שהתלמוד מביא ונמצאו שניהם בידו ע"כ ואין להק' דא"כ לעולם אינו כא לידי מעשה דלעולם תלמוד קדם די"ל דהיינו בעת שאינו לומד יקיים המצוה שלמד לעשותה א"נ במצוה שא"א להתקיים על ידי אחרים וכדמסיים הרמב"ם בפ' הנ"ל דין ד' וז"ל היה לפניו עשיית. המצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו ע"כ וכת' מרן כ"מ ירוש' בפ' אלו עוברין ובריש חגיגה ר' אבהו שלח לבריה לטבריא וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריא נמנו וגמרו התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה קודם ולכאורה ק' דזו מפורש בש"ס דילן בהדיא בפ"ק דמ"ק דף ש כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתי' וכל חפצים לא ישוו בה ואפי' חפצי שמים ל"ק כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים ופירש"י ז"ל חפצי שמים ישוו בה כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה מבטל ח"ח ועוסק במצוה דאפי' חפצי שמים ל"א דמבטל מצוה ועוסק בת"ת מ"כ וא"כ אמאי מייתי לה מרן מהירוש' והניח תלמוד ערוך שלנו ואף ברמז לא הזכירו וי"ל דמהש"ס דילן לא משמ' דמבטל ת"ת ועוסק במצוה דמדיוקא דקרא לא משמ' אלא דחפצי שמים ישוו בה שיהיו שניהם שוים ואיזה שירצה יעשה א"נ מי שקדם זכה אם המעשה קדם לא יפסוק בשביל ת"ת ואם התלמוד קדם לא יפסוק בשביל המצוה אף אם א"א לעשות ע"י אחרים ורבי' כתב ואם לאו יעשה המצוה וכו' ר"ל שיפסוק תלמודו ויעשה המצוה ויחזור אח"כ לתלמודו ונמצא דמצוה עדיפא וזה אינו משמע מהסוגיא ורש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב כלומ' וכו' מבטל ת"ת ועוסק במצוה וכתבו שם התו' ג"כ עשיית המצוה עדיף שהרי מפסיקי' אפי' לרשב"י לעושה סוכה ולולב כדאית' בירוש' וכו' וכ"כ הר"ן ז"ל סוכה בע"י וז"ל הא חפצי שמים ישוו בה כלומ' שעוסק במצוה ואינו עוסק בתורה ע"ש וכל זה אינו מוכרח מהסוגיא דידן מש"ה הביא מרן דברי הירוש' בהדיא דכשאין שם מי שיעשה מעשה קודם ולא שיהיו שניהם שוים א"נ משום דרבי' כת' אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו משמ' דלא יפסיק דוקא אבל אם עדיין לא התחיל בלימוד ובאו שניהם לפניו מצי להקדים המצוה מש"ה אייתי הירוש' עובדא כר' אבהו המבלי וכו' נמנו וגמרו וכו' התלמוד קודם למעשה משמ' להדיא דכששניהם לפניו ידחה המעשה מפני התלמוד וקרא דכל חפציך לא ישוו ודייקי' מיניה הא חפצי שמים ישוו מפרשי לה רז"ל דר"ל יהיו שוים ועיקרים לגבי דידה והיינו דכתיב בה ולא כתי' לה ר"ל ישוו בה בגופה וכ"ת א"כ נימא ג"כ דכל חפציך לא ישוו בה בגופה להיות הם עיקר לענין לפסוק מד"ת לעסוק בענייניה אבל אה"נ שהם שוים לה ואינו פוסק מעניניו לעסוק בתורה י"ל דרישא דקרא מוכח להדיא להפך דכתי' יקרה היא מפנינים וא"כ ע"כ דאינם שוים לה כלל ובה דנקט משום דיוקא דחפצי שמים נקטה ודו"ק וקרא דבל חפצים לא ישוו בה היינו שאינם שוים לה והיא עיקר דליכא למימ' לא ישוו בה אבל לה ישוו דהא כל חפצים אף חפצי הדיוט במשמע והתם לא ישוו לה כלל א"כ ע"כ ש"מ דכולהו כי הדדי נינהו וכולהו אינם שוים לה כלל:
א"נ פי' בה בערכה והוא ע"ד מאי דאית' בפ' שנו חכמים שהרי דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים קראו רבו אלופו ומיודעי שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי דק' דבקרא לא כתיב אלא אלופי ומיודעי ומהיכא יליף תנא דקראו רבו מאן דכר שמיה דרבו בקרא. ונ"ל דהתנא מפרש לכערכי ר"ל כערכי על אחרים דכמו שאני גדול ורב ואדון על אחרים כך אתה גדול ורב עלי והוא משום דק"ל מאי כערכי דקאמ' דמשמ' שוה לו ולערכו והרי הוא אלופו ומיודעו אלא ש"מ כדכתי'. ה"נ מדכתי' בה ולא כתיב לח ש"מ דכערכה קאמר הא חפצי שמים ישוו בה כערכה ר"ל בערכה על מילי דעלמא שהיא קודמת אליהם כך חפצי שמים ערכם עליה שהם קודמים אליה והיא נדחית מפניהם וה"ק וכל חפציך לא ישוו בה בערכה שערכה גדול מערכם הא חפצי שמים ישוו בה בערכה על אחרים כך ערכם עליה וליכא למימ' נמי בוכל חפציך לא ישוו כה היינו להיותם בערכה על אחרים להיות קודמים אליה אבל יהיו שוים לה דא"כ מאי ערכה על אחרים איכא כיון דכולם שוים:
הלכות חמץ ומצה
פ"א ה"ג אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם הי"ל חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על ב' לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות ע"כ וק' דהא אית' בגמ' דפסחי' דף צ"א ככלליה דלא ישאירו ממנו מאי קא מרבי ליה לא תוציאו ממנו בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוא לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו"ל לאו שניתק לעשה ע"כ ומכיון שניתק לעשה אינו לוקה אף בדעשה מעשה ואיך כת' רבי' דלקי וראיתי להרב מש"ל שכת' ע"ז וז"ל והנר' דרבי' ז"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתי דלא כהלכת' במאי דקאמ' דלאו דלא תוציאו הוי לאו הניתק לעשה דזה אינו דהא קי"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה וסמך רבינו על התוספת' דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמ' דה"ט דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים עכ"ל ועדיין לא הונח לנו דאף אם לא תוציא לא הוי ניתק לעשה משום דס"ל דפסול ואין בו תקנה מ"מ ב"י וב"י דחייב לבערו מהיכא משמ' ליה דלא הוי ניתק לעשה וכי הא בהא תליא ולע"ד נר' דרבי' לא גרים בגמ' ניתק לעשה וכן נר' מדברי התו' שם שכתבו שם ד"ה בפרטיה וז"ל כאן משמ' כמו שפי' ר"י בכל שערי' דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ע"כ ואם איתא מאי משמ' דכת' התו' הרי בהדיא איתא בגמ' דהוי ניתק לעשה אלא ש"מ דלית' בגמ' בהדיא אלא פי' בעלמ' מפרשי לה התו' וכן פירש"י שם וכ"כ מהרש"א בח"ה וכן ההיא דלא תוציאו רש"י הוא דקא מפרש לה דהוי ניתק לעשה ורבינו ז"ל מפרש לה דלא תוציאו דמיא ללא ישאירו דהאי מפסיל בנותר והאי מפסיל ביוצא וכאידך גירסאות דאיתא הכי בגמ' ובל יראה דמיא ללא ישאירו ממנו דהאי לא ישאירו ממנו ע"י אכילה והאי לא ישאר ממנו בבית ע"י ביעור דאף אי שריפה אסורה משום דהאי עשה וי"ט עשה ול"ת מ"מ שייך ביעור חמץ ע"י שיזרקנו לים שהוא כרמלית דאינו אלא מדרבנן וטילטול ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן ומ"מ לא מיקרי ניתק לעשה דדוקא כי איכא עשה בהדיא דהוי תיקון לל"ת אבל הכא מכח הל"ת גופיה מוכרח הוא לבערו כדי שלא יעבור עליו בכל יראה אבל עשה דתשביתו אינו אלא ערב י"ט דכתי' אך ביום הא' תשביתו וכו' ואף אי אמרי' דעשה דתשביתו שייך לכל ימי הפסח מ"מ האי עשה דתשביתו לגופיה הוא דאתא דישביתו ביום י"ד ולאו לניתוק וזכורני דכ"הג איתא בתמורה מיהו נר' יותר דהאי עשה ליתיה אלא ביום י"ד ולהכי לא כתב רבי' אלא דהמניח חמץ ברשותו עובר בב' לאוין ולא כתב ג"כ דביטל מצות עשה דתשביתו:
שוב ראיתי להרמב"ם ז"ל ספ"י דה' ק"פ שכת' דפסח ב' מוציאין אותו חוץ לחבורתו וכת' שם מרן כ"מ דבגמ' מרבי ליה משום דרמי ליה דהוי לאו שניתק לעשה דומיא דנותר ומאחר דקי"ל כאידך תנא דמוציא חייב תו ליכא לרבויי יוצא מנותר שזה ניתק לעשה וזה לא ניתק לעשה עכ"ל וכפ"ז ע"כ דרבי' מפרש לה כפירש"י ותו' דלא תוציא ולא יראה תרווייהו הוו ניתק לעשה וא"כ הדרא קו' לדוכתה וכעת צריך ישוב:
הלכות תענית
פ"ה ה"ה חל להיות בע"ש וכו' כת' ה"ה בשם הראב"ד שלא אמרו וכו' אבל ודאי משתשקע החמה מתוספ' שבת הוא וכבר קדש היום ואם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות עכ"ל והנה מה מאד יתמה הרואה את דבריו אלה לכאורה שתחלה תלה הדבר ברשיתו ורצונו ולבסוף סגר עלינו את הדלת שאמ' אינו רשאי להתענות ונמצא סותר עצמו תכ"ד וראיתי להל"מ ז"ל שכת' לחלק בין ט"ב לשאר תעניות שמקבלם על עצמו דהתם ודאי אינו רשאי לקבל על עצמו תענית בענין שישאר מעונה אחר תחום שבת אבל ט"ב דאתי ממילא תלי ברצונו. והנה מלבד שכל זה הוא דוחק ותהר מדבריו אלא שק' דמה טעם קיהיב לט"ב שרשאי לאכול משאר תעניות שהם מרצונו ומדעתו שאסור להתענות דהכא כיון שהוא חובה שאני ומתענה ומשלים ואי משים שנכנס לתחום שבת כבר יצא מחיבת התענית א"כ יאסר ממש בתענית ולמה הניח הדבר ברצונו ואף שי"ל דמדרגות איכא בינייהו מ"מ לאו הא בהא תליא ועוד דעילוי המדרגות לא שייך הכא דממ"נ ק' אם חובת התענית עדיפא א"כ רצונו באכילה אינו דוחה חובת התענית ואם כבוד שבת עדיף וכבר יצא מחובת התענית א"כ אינו רשאי שלא לאכול כיון שכבר נפטר מחוב התענית ובס' יד אהרן בסי' תק"ן כת' דמשתשקע החמה הוא בכלל תוספת ולא מכלל תחום שבת ולכך רשות היא בידו וגם זה אינו נוח לי דאטו משום דבתחום שבת אינו רשאי להתענות יותר יש לו לאכול קודם כשרוצה:
ואשר אני אחזה לי דכולה חדא מילתא היא וודאי דלדעתו אינו רשאי להתענות מיהו דוקא כשיש לו רצון וחפץ באותה שעה לאכול אלא דאיסורא דתענית רביע עליה זה ודאי אסור שנמצא הוא מעונה בשבת אך אם אין לו חפץ ורצון לאכול באותה שעה מפאת מזגו וטבעו שאם אוכל קימעא באותה שעה שוב אינו יכול לאכול סעודת הלילה ונמצא הוא מונע עצמו מאכילה ומעונג שבת ולכך ניחא ליה שלא לאכול כלל באותה שעה כדי שיתענג וישבע מסעודת הלילה או מאיזה סבה אחרת אינו חפץ באכילה באותה שעה אז ודאי לית ליה לתא דאיסור תענית כלל ודמיא הא למ"ש הטא"ח סי' תקנ"ב על בשר ויין בערב ט"ב שחל להיות בשבת שאם הוא נמנע מהם בסעודה המפסקת משום אבל אסור. משום שאין אבלות בשבת משמע הא אם מניעתו מסיבה אחרת לית לן בה ע"ש ודוק:
הלכות שקלים
פ"ג ה"ח בני העיר ששלחו וכו'. עיין מרן כ"מ ז"ל שהק' ע"ד רבי' שסובר דבש"ח אפי' אברו אחר שנתרמה תרומת בני העיר שוקלים אחרים תחתיהם דא"כ כי ס"ד דמתני' בש"ח אמאי לא אקשי' עליה היכי קתני אם משנתרמה תרומה נשבעים לגזברים ואם לאו נשבעים לבני העיר וכו' דמשמע דמשנתרמה. תרומה אין בני העיר שוקלים אחרים תחתיהם וכן יקשה על ר"א דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא למימרא דמתני' בש"ח היא ותי' וצ"ל שרבי' סובר דמאן דמוקי לה בש"ח יפרש דכי קתני ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי עכ"ל ולא הבינותי זה דא"כ אמאי נשבעים לגזברים משנתרמה תרומה והא פסידא דבני העיר היא ומאי שיאטייהו דגזברים הכא וכדפריך התם הש"ס אשמואל דאמר נשבעים ליטול שכרם נשבעים לבני העיר מ"ל ואדמק' ליה לשמואל תיקשה ליה לדידיה ואף שנאמר דהומ"ל וליטעמיך וכמ"ש התו' ז"ל בכמה דוכתי בש"ס דהומ"ל וליטעמיך ולא אמר לה מ"מ תק' אדר"א דמוקי לה בש"ס והכא לא שייך לשנויי נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים דהתם כיון דפסידא דהקדש הוא מ"ה נשבעים שפיר במעמדם כי היכי דלא ניחשדינהו או דלא נשוינהו פושעים אבל הכא דפסידא דבני העיר הוא מעמד דגזברים למאי הלכתא וכ"ת דמשום דתקנת חכמי' היא שאין הקדש יוצא בלא שבועה ומ"ה מעמידים גזברי ההקדש בשבועה א"כ אף קודם שנתרמה תרומה נמי ישבעו במעמד הגזברים דהא הקדש הוא ומ"ל קודם שנתרמה או אחר שנתרמה ורחוק בעיני לחלק ביניהם ועוד דא"כ אמאי לא כתב רבי' גבי ש"ח דנשבע במעמד הגזברים:
והנלע"ד הוא דרבי' סובר דר"א דאמ' תקנת חכמים הוא מוקי לה למתני' בש"ש ומשנתרמה תרומה פסידא דהקדש הוא ונגנבו בליסטים מזויין וכדמוקי לה התם לשמואל ולא מטעמיה אלא מטעמ' אחרינא דכיון דתקון רבנן שבועת השומרים ליפטר ש"מ דחייב הוא בגניבה ואבידה כדין שומרי הדיוט דאל"כ שבועה זו למה וא"כ נשבעים לגזברים ממש קאמ' ואע"ג דר"א לא קאמ' תקנת חכמים אלא אשבועה ממילא נשמע אתשלומין ואף דמדברי רש"י שכת' לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובש"ח ודק' לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן ע"כ משמ' דדוקא בש"ח נשבע שלא יזלזלו לפשיע אבל בש"ש אינו נשבע על הגניבה והאבידה דהולזול הוא בפשיעה שפושע הוא בדבר אבל הגניבה והאבידה ממילא אתיין מ"מ רבי' סובר דהשבועה אכולהו שומרי' תקון וכ"כ רבי' ברפ"ב מה' שכירות וז"ל ג' דינין האמורים בתורה בד' השומרים אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט וכו' ותיקנו חכמים שנשבעים על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשו' ע"כ ואף דברי רש"י יכולים להתפרש עד"ז דבכולהו תקון שבועה והא דכתב רש"י ובש"ח לאו לאפוקי ש"ש אלא לגבי שמואל דלא מתוקמא לדידיה בש"ח נקט הכא רש"י ש"ח דלא צריכי' לאפוקי מתני' מפשטה אבל ה"ה דמצי לאוקומא בש"ש ונגנבו בלסטים מזויין מיהו בהא פליג אדרבי' דס"ל דלא מצי' לאוקומא לר"א בש"ח כלל דלא שייך בהא נשבעים לגזברים דהא בני העיר חייבים הם לשקול אחרים תחתיהם דסובר רבי' דמכיון דתקון רבנן בהקדש שבועה ותשלומין בהדיוט ליחייבו הכא שפיר בני העיר אף משנתרמה תרומה דפושעים מיקרו שמיעטו בשמירתם למוסרם ביד ש"ח דפטור מגניבה ואבידה ומקמי דאשמועי' ר"א להאי תקנתא הוה ס"ד דהש"ס דמשנתרמה תרומה פטורים הם בני העיר דאף דפושעים מיקרו פטורים הם אך ק' דהא רבי' ס"ל בפ"ב מה' שכירות ה' ג' דאף דאמרי' ש"ח אינו נשבע בקרקעות ושטרות והקדשות מיהו אם פשע בשמירתו חייב דאינו נשבע דוקא אמרו וכדדייק לישנא דמתני' דקתני ש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם דפושע ה"ה כמזיק ודלא כהראב"ד והתו' דפליגי עליה ע"ש בה"ה ז"ל מ"מ הכא בכ"הג לא מיקרו פושעים דהא בהקדש פטור הוא ש"ש מגניבה ואבידה משא"כ בתר תקנה ומדמי לה רבי' לשומר שמסר לשומר שכתב רבי' בפ"א מה' שכירות ה' ד' שאם מסר אותו לשומר שדרך הבעלים להפקיר בידם דלא מצי למימ' ליה האיך לא מהימן לי בשבועה ומיעט בשמירתו שהיה הוא ש"ש ומסרו לש"ח פושע הוא ומשלם ע"ש:
הלכות איסורי ביאה
פי"ז ה' ב' כהן הכא על א' מג' נשים האסורות עליו דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמ' לא יקחו עד שיקח ויבעול וזה סותר מ"ש הרמב"ם גופיה פי"ב דין ג' דכהן הבא על העכו"ם לוקה מן התורה שנאמ' משום זונה וא' זונה עכו"ם וא' זונה ישראלית ובבעילה בלבד לוקה וכפי הנראה לכאורה שדימוי זה אינו אלא לענין דכשם שזונה ישראלית אסורה מן התורה ולוקה עליה כך זונה עכו"ם מיהו האי כדאיתיה והאי כדאיתיה דזונה עכו"ם שאין קידושין תופסי' בה בבעילה לבד לוקה אכל יש' שקידושין תופסי' בה בעינן לקיחה ממש משום דכתי' לא יקחו ומ"ש ובבעילה בלבד קאי אזונה עכו"ם ורבי' שלא ביאר זה כאן סמך עמ"ש בפי"ז ורמזה ג"כ במה שסיים בפי"ב ובבעילה לבד לוקה שהרי אינה בת קידושין וכעת אין לפני הגמ' לראות מקור הדברים:
הלכות שבועות
פ"ד ה"ג לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב וכו'. לשון לפיכך אינו מובן דאדרבא כ"ש אי אמרינן דאינה בכלל אכילה דאינו חייב אשתיה כלל בין אם אכל ושתה בין אם שתה לבד וכבר נתעורר בזה מרן כ"מ ז"ל וי"ל דהאי לפיכך אטעמ' דשתיה בכלל אכילה קאי ולאו אעיקר דינא דחייב בשתה קאי והוא משום דלכאו' כיון דבשתה גרידא חייב שמעת מינה דבאכל ושתה חייב ב' מש"ה קאמ' לפיכך וכו' ר"ל כיון דטעמ' הוא משום דשתיה בכלל אכילה ממילא משמ' דכי אכל ושתה חייב ב':
הלכות נדרים
פ"ט ה' כ"ב שאין הערלה קרויה אלא לשם וכו' ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה וכו'. כתב ה' מש"ל בפ"י מה' מלכים דין ח' על לשון זה של רבינו וז"ל והנר' אצלי מדברים אלו דטעמ' קמא שאין הערלה קרויה מהני לדינא דנודר מהערלים דאסור במולי גוים ומותר בערלי ישראל לפי שלמדנו מקרא דגוים אפי' מולים נק' ערלים כמ"ש הר"ן שם ומותר בערלי ישראל לפי שישראל לא נק' ערלים אפילו לא מל אבל בנודר מהמולים דאסור בערלי יש' ומותר במולי א"ה לא אהני טעם דאין הערלה וכו' אלא מטעמ' דאין כונתו של זה וכו' ומ"ה כשנדר מן המולים מותר במולי א"ה לפי שאינם מצווים עליה עכ"ל נר' מדבריו דאע"ג דישראל לא אקרו ערלים אפילו לא מל מ"מ לא איקרו מולים מ"ה איצטריך לטעמ' דאין כונתו וכו' וק' דהא איתא בפ"כ דע"ז דף כ"ז איתמר מנין למילה בנכרי שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ור' יוחנן אמר המול ימול מאי בינייהו ערבי מהול וכו' אלא א"ב ישראל שמתו אחיו מחמת מילה למ"ד בריתי תשמור איכא למ"ד המול ימול ליכא ולמ"ד המול ימול ליכא והתנן קונם שאני נהנה ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי א"ה אלמא אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו אלא איכא בינייהו אשה וכו' ע"כ ואם איתא מאי פריך הא התם בנדרים שאני שהולכין אחר כונת הנודר ולא נתכוון אלא למצווים אבל הכא דכתי' המול ימול דבעי' שיקרא מהול מנ"ל שיקרא מהול אף הערל וכ"הג הק' התו' שם אקו' קמייתא דפריך הש"ס התם אאוקמתא דערבי מהול דלמ"ד המל ימול איכא מדתנן קונם שאני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי א"ה ותי' דהתם מפיק לה מקרא שלא נתברר לנו לשון בני אדם אם לא מן הפסוק ע"ש והכא בסיפא דלא מפיק לה מקרא אלא מסברא דלא נתכוון וכו' מאי איכא למימ' אלא ע"כ ש"מ דמקרא מוכח לכולהו ומדינא לא איקרו מולים אף ערלי ישראל (ודוק התם בש"ס דבתר דמייתי רישא דמותר בערלי ישראל דלא איקרו ערלים אמר ערל ישראל איכא בינייהו והוכרח להק' ליה מסיפא והיינו משום דאי מרישא הו"א אע"ג דערלים לא מיקרו מולים נמי לא מיקרו מ"ה אוכח ליה מסיפא דאיקרו שפיר מהולים) והכי אזלא ריהטא דמתני' דבתר דקתני סיפא שאני נהנה ממולים וכו' קיהיב טעמ' שאין הערלה קרויה אלא לשמה שנאמ' כל הגוים וכו' והכי קדייק מדכתי' וכל בית ישראל ערלי לב ועם גדול כזה א"א שלא יהיו בהם ערלים שמתו אחיהם מחמת מילה ואפ"ה אינם קרוים ערלים אלא ערלי לב וע"ד שפי' הר"ן שם דדייק מקרא דא"א לעם גדול שלא יהיו בהם נולדים כשהם מהולים ואפ"ה קרי להו ערלים ע"ש לכן נר' דלעולם האי טעמא דשאין הערלה קרויה וכו' אכולהו קאי ומשום דק"ל לרבי' דאע"ג דקרא לא קרי להו לישראל ערלים סוף סוף כנודר שהולכין אתר כוונתו ופי' דבריו ערלים ומולים ממש קאמ' ומה לנו ולמקרא שקרא לכל הגוים ערלים לז"א רבי' ואין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה וכו' ומקרא ילפינן פי' דבריו וכמ"ש התו' פ"ב דע"א ד"ה אלמא ובפ' הערל דף ע"א ד"ה והני מולין:
והנה בפי' ערלי ישראל פירש"י בנדרים דף ל"א ב' וז"ל ערלי ישראל בכלל מולים הן כגון שמתו אחיו מחמת מילה ע"כ משמע דמומר לערלות אינו בכלל מולים אך התו' בפ"ב דע"א ד"ה איכא בינייהו כת' דמומר לערלות נמי אע"ג דלא מהיל כמאן דמהיל דמי ע"ש ולדידהו ק' מ"ש מהא דתנן התם הנודר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים ומפרש בגמ' טעמא דמצווה ומקיים קאמ' וכותים מצווים ואינם עושים וה"נ מצווה ואינו עושה הוא וי"ל דמעולי ירושלים ושובתי שבת משמע עולים ממש ושובתי שבת ממש והיינו בעושים מעשה אבל ערלים ומולים משמעו אקריאת שם בעלמא מי שנקרא ערל ומי שנקרא מהול ולאו אעושים מעשה ובזה אף ערלי ישראל איקרו מולים ולדעת רש"י ז"ל צ"ל דלכ"ע מומר לערלות פסול למול דהא למ"ד המל ימול ודאי הוא דפסול דהא לא אמרי' ביה כמאן דמהיל דמי לדעת רש"י ואמאי לא משני התם בפ"ב דע"א א"ב מומר לערלות ונייד מערל לגמרי ושני שינוייא אחרינא א"ב אשה אלא ש"מ דמומר לערלות לכ"ע פסול דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור האי מומר אינו בכלל תשמור וכקו' התו' שם ד"ה איכא בינייהו ע"ש:
הלכות בית הבחירה
פ"ב ה"ה מזבח שעשה משה וכו' י' אמות גובה כל א' מהם. פסק כר' יוסי בפ' קדשי קדשים דף נ"ט ב' בהלכה כר"י לגבי ר' יהודה כמ"ש מרן כ"מ וכן משמ' שם דף ס"כ דעת ר' יוסף דאמר מקום המערכה דמזבח של משה אמה על אמה וכן נר' שם דעת ר' חמא בר גוריא והיינו ודאי כר' יוסי דלר' יהודה מקום המערכה דמשה היה ו' על ו' כדאית' התם בגמ' דף נ"ט ב' ע"ש:
ה' י"ז והוא שלא יפחות אמה על אמה ברום ג' אמות. הנה כגמ' איתא אמה כמו שכתבה מרן אבל הגובה לא נז' בגמ' ואם נאמ' דרבי' יליף לה מרוחב דשיעור של משה אית ביה קפידא א"כ בעי' י' אמות לעכובא כשל משה שמקום המערכה גבוה מן הארץ י' אמות כמש"ל ריש פרקין וי"ל דסובר רבי' דמדלא קפדי' גבי רוחב אלא אשיעור המערכה בלבד ממילא. נשמע ה"ה לגובה דלא קפדי' אלא אגובה דמקום מערכה והו' אמות האחרי' לא נאמרו אלא אם יש רוחב אליהם וכיון שהרוחב אינו מעכב ממילא הגובה אינו מעכב והיינו שלא ביאר הכתוב אלא ג' אמות גובה בלבד שהם לעיכובא:
פ"ג ה"ג המלקחים והמחתות וכלי השמן וכו' משמ' מדבריו דכלי השמן הם זהב אלא שאינם מכלל הככר ולא ידעתי מהיכא מפיק לה דקרא לא כתיב אלא ומלקחיה ומחתתיה זהב טהור וצ"ל דמצא רבי' זה בברייתא דמלאכת המשכן ואפשר דיליף לה תנא מקרא דוכסו את מנור' המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתתיה ואת כל כלי שמנה בהיקשן הכתוב זה לזה ודוחק:
שם שהרי נאמ' במנורה וכו'. כת' מרן ז"ל שמ"ב דאיתיה בברייתא דמלאכת המשכן וק"ל דבגמ' יליף טעמ' מדכתיב אותה למעט וכתי' את כל כליה ומוקמי' ריבוייא דכליה היינו לרבות הנרות ומיעוט' דאותה היינו למעט המלקחים והמחתות ואמאי שביק טעמ' דהש"ס ונקיט טעמא אחרינא דברייתא ועוד דכפ"ז מיעוטא דאותה וריבוייא דכל כליה למאי אתא וי"ל דה"ט דבריית' אתא לגלויי דמיעוט' אתא למלקחי' ומחתותי' וריבויא לנרות ודילמ' איפכא ואע"ג דטעמא רבה איכא במלת' משום דנרות ומנורה חד גופא נינהו והם הם עיקר המנורה משא"כ מלקחים ומחתות מ"מ הברייתא נקט ליה טעמא אחרינא דכיון דבנרות לא נאמ' זהב טהור ובמלקחים ומחתות נאמר זהב טהור ש"מ דריבוייא אתא לנרות דלא נאמ' בהן זהב טהור והם מכלל הככר וא"כ ה"ט דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא אך ק' דהא התם בגמ' דף פ"ח אמרי' ר"י בן קרחה אומר מנורה באה מן הככר ואין נרותיה ומלקחיה ומחתו' באות מן הככר אלא מה אני מקיים את כל הכלים האלה שיהיו כלים של זהב ופריך הש"ס זהב בהדיא כתי' בהו דכתי' ועשית את נרותיה זהב וכו' ומלקחי' ומחתו' זהב טהור לא נצרכא אלא לפי נרות מ"ד פי נרות משחר והתורה חסה על ממונם של ישראל זהב כל דהו סגי קמ"ל ע"כ הרי דמשמ' ליה לש"ס דזהב טהור קאי אנרות נמי וה"ק קרא ועשית את נרותיה זהב ומלקחיה ומחתותיה כלם זהב טהור ולא איצטריך ריבוייא אלא לפי נרות דהיינו מקום הפתילה בלבד וה"ט דלא כתי' ועשית מלקחי' ומחתו' זהב טהור ש"מ דועשית דלעיל קאי אכולהו וסדר הכתובים קשורים זה בזה ודבור א' הם וא"כ מ"כ דלא כבריית' דמלאכת המשכן וסובר הש"ס ע"כ דהך ברייתא משבשתא היא וא"כ היכי מייתי לה רבי' ורחוק לומ' דבית דלא נ"מ מידי לענין דינא אייתי לה דבי' אע"ג דלא הוי כהלכת' דכיון דמשבשת' היא ולאו בדיית' היא כלל מה לו לרבי' להביאה וי"ל דהש"ס מכח ק"ו קפריך דכיון דמלקחים ומחתות שהם מכשירים בלבד קפיד קרא דליהוו זהב מכ"ש נרות שהם גוף המנורה ול"ל ריבוייא ואע"ג דאייתי קרא דועשית את נרותיה לאו למימרא דשניהם דכור א' אלא ה"ק כתי' ועשית את נרותיה זהב סתם וכתי' במלקחי' ומחתו' זהב ודאי ופשוט הוא דמכ"ש לנרות ומ"ה לא כתי' בהו זהב ולדעת ר' נחמן ולתנא דברייתא ה"ט דלא כתי' בהו זהב משום דהם מכלל הככר ודוחק א"נ י"ל דה"ט דקאמ' תנא הוא אסמכת' בעלמא ועיקר טעמא הוא מריבוייא דכל הכלים ורבי' נקט ה"ט משום שהוא פשוטו של מקרא:
הלכות כלי המקדש
פ"א ה' י"א ויהואחז מפני יהויקים אחיו וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה וכו'. ואע"ג דיהואחז נמי לא נמשח אלא בשמן אפרסמון כדאי' בכריתות לא כתבה רבי' משום דהתם ה"ט משום דכבר נגנז בימי יאשיהו ואה"נ דאילו היה עדיין בנמצא היה נמשח בשמן המשחה כמו שלמה ויהואש אבל הכא גבי יהוא איסורא איכא במילתא כיון דאינו מבית דור מ"ה כת' רבי' וזה שמשח וכו' ר"ל אע"ג דלעיל ה' ז' אמרינן דאין מושחין אלא מלכי בית דוד בלבד מ"מ לא תק' לך מההיא דיהוא ובהכי ניחא מאי דק"ל להתי"ט פ"ק דכריתות אדברי רבי' דמשמע מינייהו דיהוא דוקא הוא שנמשח בשמן אפרסמון אכל לא יהואחז וזה הפך הש"ס ולמאי דכתי' ניחא:
הלכות תמידין ומוספין
פ"א ה' י' ולא היו כופתין וכו' כת' הראב"ד אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס ער שיטיל מום בקדשים וכו' ואפשר שהטעם הא' משום בזיון קדשים ע"כ ולכאורה הא גופא ק' דהא אית' שם בגמ' פ"ק דתמיד מאי בינייהו א"ב דכפתיה בשיראי א"נ בהוצא דדהבא ע"כ ור"ל חקי האפיקורוסים איכא בזיון קדשים ליכא ואם אית' אטו משום דכפתיה בשיראי ובהוצא דדהכא אינו מפרכס ונעשה בעל מום ועיין בהל"מ ועיין בס' טירת כסף פ' וירא דרוש ג' שכת' דבשיראי מכשיר דאינו מפרכס והוא פלא דאטו משום דכפתיה בשיראי אינו מפרכס ואינו נעשה בעל מום ונ"ל לומ' דהראב"ד מפרש לה איפכא דלמ"ד משום בזיון קדשים אף דכפתיה בשיראי או בהוצא דדהכא איכא דבהו נמי מצטער ומפרכס ונעשה בעל מום אבל למ"ד משום חקי האפיקורוסי' שרי דאין דרך האפיקורסי' לכפות בשיראי ובהוצא דדהבא ומכיון דמשונה ממנהגם אין בזה משום שלא לחקות את האפיקורוסים:
פ"ז ה"ה אין מביאין מנחה זו אלא מא"י. מתני' היא ר"פ כל קרבנות דף פ"ג ב' וק' דאיתא התם בגמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר עומר בא מח"ל ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בח"ל דאורייתא דכתי' ממושבותיכם וכו' וכיון דמדאורייתא הוא אקרובי נמי מקריבין ע"כ משמ' דהא בהא תליא דמאן דסבר חרש בח"ל דאוריית' אקרובי נמי מקריבים וא"כ רבי' שפסק בפ"י מה' מ"א דחרש בח"ל לוקה מן התורה איך פסק בכאן דאינה באה אלא מן הארץ וי"ל דסובר רבי' דאה"נ דתנא דמתני' סבר דחדש כת"ל דאורייתא כסתם מתני' דסוף ערלה וכרבנן דבי ר' אשי דאיתא במנחות דף ס"ח ב' ע"ש אלא דבהא פליגי דתנא דמתני' סבר דלאו הא בהא תליא דאיסור חדש נוהג בכל מקום כדכתי' ולחם וקלי וכו' חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם אבל העומר אינו בא אלא מן הארץ כדכתי' כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה ולא מפרש ליה לזמן ביאה ור"י בר יהודה סבר דהא בהא תליא ובהכי ניחא דלא ק' סתמ' דמנחות אסתמ' דערלה ואע"ג דבספ"ק דקידושין דף ל"ז מייתי לה מתני' בפלוגתא ודעת ת"ק סתם דחדש אינו נוהג אלא בארץ מ"מ ניחא ליה לרבי לאוקומי הך סתמא דמנחות כהלכת' כרבנן דבי ר' אשי ועוד דכפי מאי דמסקי' התם בקידושין דר"א תני חדש ע"ש מצי' למימ' דת"ק דנקט ערלה וכלאים ר"ל וכ"ש חדש דכתי' ביה מושב ואתא ר"א למימ' דדוקא חדש וא"כ אף ת"ק מודה בחרש דאסור מן התורה:
ה' י"ג אסור לקצור וכו' קודם לקצירת העומר. כת' מרן כ"מ ז"ל יש לתמוה דבגמ' משמ' דקודם הבאת העומר קאמ' עכ"ל וראיתי בגמ' פ' ר' ישמעאל דף ע' ב' והנה כפי גי' רש"י ז"ל ודאי לק"מ דרש'י גריס אסור בחדש (פי' לאכול) קודם העומר ולקצור לפני הפסח ואאכילה איפליגו התם אמוראי ר' יונה אמ' קודם קצירת העומר ר"י בר זבדא אמר קודם הבאת העומר ופריך התם למ"ד קודם קצירת העומר דליערבינהו וליתנינהו ולמ"ד קודם הבאה ניחא דחלוקים הם האכילה עד הבאה והקצירה שריא ממוצאי י"ט וכדברי רש"י ז"ל ואף לגי' התו' דגרסי מאי לפני הפסח ופליגי בקצירה נר' ודאי דשפיר ס"ל כרבי' דהא ודאי לדידהו צ"ל הגי' בקושיא להפך דלמ"ד קודם הבאה ניחא דליערבינהו וליתנינהו תרוייהו לפני העומר דהא תרוייהו עד הבאה אבל למ"ד קודם קצירה ניחא דחלוקי' הם ע"ש והתו' קיצרו בדבריהם במקום שאמרו להאריך וסמכו על המבין וא"כ באו דברי רבי' על נכון וגי' שבידינו שכתו' בהן אסורים בחדש לפני הפסח ולקצור לפני העומר ופליגי אמוראי בלפני העומר דקצירה נר' שהם ט"ס דאיך איפשר שהאכילה מותרת בפסח בי"ט א' הפך המקרא ואף שנא' דלפני הפסח לאו דוקא ור"ל עד לאחר י"ט ע"ש ברש"י ותו') מ"מ מאיזה סברא נאמ' שהאכילה מותרת במוצאי י"ט והקצירה עד שעת הבאה יציבא בארעא וכו' ובודאי הוא שצ"ל הקו' הפוכה דלמ"ד עד שעת קצורה ניחא ולפני הפסח ר"ל עד שעת הבאה או צ"ל פלוגתייהו דאמוראי בלפני הפסח ונמצא כדברי רבי' ומ"מ נ"ל שנוסחא משובשת היא וא"כ מאי ק"ל למרן ז"ל והנה לכאורה נר' לומ' בדוחק שקו' מרן היא על תבואה שהשרישה קודם לעומר שכת' רבינו דמשמעו קודם לקצירה דאיירי ביה לעיל דההכאה לא נזכרה כאן כלל ומ"ש מרן דבגמ' משמ' קודם הבאת העומר היינו משום דכיון דאסיקנא דקודם לעומר דרישא היינו הבאת העומר ממילא גם אם השרישו קודם לעומר דסיפא היינו הבאת העומר וא"כ פשטא דמתני' משמ' כמ"ד קודם הבאה ולזו נמי י"ל דרבי' פסק לחומרא דמ"ד קודם קצירה שאם השריש בין קצירה להבאה אינו ניתר עד עומר הבא דבשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד דמסתבר' כוותיה דכיון שלא השריש קודם לקצירה לא קרינא ביה בעומר ראשית קצירכם לגבי ההיא תבואה שהרי לאו בת קצירה היא:
הלכות קרבן פסח
פ"ב ה' י"א האשה שהיא בבית בעלה וכו' עיין מה שהק' מרן כ"מ זל דאמאי לא כת' רבינו אלא דין נחפזת דברייתא דין אינה נחפזת דמתני' ותי' משום דלא שכיחא לא חש לכותבו ע"כ והק' ע"ז הל"מ ז"ל דהא מ"ש רבינו תחלה תאכל משל בעלה היינו באשה רדופה ובשאר רגלים ומכיון שהתחיל לכותבו יגדל התימא למה לא השלים לפרשו דברגל א' תאכל ממקום שתרצה ע"ש וי"ל לדעת מרן דסובר רבי' דע"כ לא מפלגי' בין רדופה לאינה רדופה ובין רגל א' לשאר רגלים אלא בהלכה לבית אביה אכל כל שיושבת עודה בבית בעלה לעולם אוכלת משלו דאף שהיא רדופה ובית אבית חביב לה מ"מ כיון שהיא עתה יושבת בבית בעלה וניזונית משלו ודאי דעליה דידיה קא סמכה כל דלא גליא דעתה בפי' דבדאביה ניחא לה והרי אף דהלכה לבית אביה והיא רדופה בשאר רגלים הוי ספק משום דסוף סוף אגידה ביה אבל כשהיא יושבת בבית בעלה דאגידה ביה לגמרי ודאי דאדידיה קסמכה והכי דייק לישנא דמתני' דקתני האשה בזמן שהיא בבית כעלה שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה תאכל משל בעלה הלכה רגל א' לעשות בבית אביה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה ע"כ ומוקמי' לה באינה רדופה ואי רישא בשאר רגלים דוקא מיירי אמאי נקט לה בזמן שהיא בבית בעלה והא בבית אביה נמי בשאר רגלים תאכל משל בעלה וא"כ עדיפא מינה הול"ל בבית אביה ועוד בסיפא אמאי נקט הלכה רגל א' והא אף בבית בעלה נמי ברגל א' הוי ספק וכ"ת נקט הכי דנשמע מינה דיוקא דדוקא ברגל א' דהוי ספק לאפוקי שאר רגליה דאף שהלכה לבית אביה תאכל משל בעלה דלא נטעה מדיוקא דרישא א"כ תגדל התימא והקו' ארישא דקתני בזמן שהיא בבית בעלה למאי נקטה ללא צורך ותועלת לא אדרבה לאטעאה אלא ש"מ דרישא מיירי אף ברגל א' ולהכי קתני סתמ' בזמן שהיא בבית בעלה משמ' בזמן שיהיה הן רגל א' הן שאר רגלים תאכל משל בעלה הלכה רגל א' וכו' והיא אינה רדופה הוי ספק הא שאר רגלים הוי ספק וא"כ רבינו לא נקט אלא רישא דמתני' בלבד וסיים דין רדופה דבריית' והשמיט דין אינה רדופה דמתני' ושפיר קמשני מרן ז"ל והל"מ אזי נמי בהאי שיטתא דיש חילוק בין בית אביה לבית בעלה אלא דמשמ' ליה דלא אמרי' הכי אלא לשיטת התו' דמפרשי דהדבר תלוי בהליכה משא"כ לפירש"י דהדבר תלוי בחביבות אי חביב לה בית בעלה או בית אביה ע"ש ולדידי אף לפירש"י י"ל כן וכדדייקא מתני' וטעמא רבא איכא במילת' וכדכתי' ונ"מ מדברי מרן שסיים דבריו וכת' וכיון דברדופה שאר רגלים ממקום שתרצה תאכל ממילא משמ' דבשאינה רדופה משל בעלה ע"כ מוכח להדיא דאינה רדופה בשאר רגלים לא קתני לה רבי' ודוק. והא דלא נקט רבי' דין אינה רדופה דמתני' ונשמע מינה דין רדופה דבריית' לא"נ שכת' מרן י"ל משום דדין רדופה מפורש כוליה בברייתא דין רגל א' ודין שאר רגלים משא"כ אינה רדופה דמתני' וה"ט נמי דבקו' מרן נקט והשמיט דין אינה רדופה דמתני' דרגל א' תאכל ממקום שתרצה ע"כ ר"ל שהוא דבר הברור ומבואר במתני':
פ"ח ה"ח צלאו ואח"כ בישלו וכו' או שעשאו צלי קדר. עיין מה שתמה מרן הכ"מ דאיך רבי' מזכי שטרא לבי תרי שפסק להך דצלאו ואח"כ בישלו כרבנן דמוקמי קרא דובשל מבושל להך דצלאו ואח"כ בישלו ושוב פסק כרבי דעשאו צלי קדר חייב ומפיק לה מובשל מבושל ותי' דרבי' מפרש דכי אמרי' א"ב צלי קדר היינו לומר דמק"ו לא הוה משתמע אבל מבשל מבושל ודאי משתמע שפיר לכ"ע ע"כ וכפ"ז פלוגתא דבין ר' ורבנן היא דלרבנן מק"ו אשתמע שכיר משקין ומי פירות ולא אצטריך קרא אלא לצלי קדר ולר' כולהי לה משתמעי אלא מקרא דיבשל דמדכתי' במים משמע דוקא מים אך ק' דא"כ מאי כריך כגמ' ורבנן האי ובשל מאי עבדי ליה הא שפיר איצטריך ליה לצלי קדר ואמאי אצטריך לאוקומי לההיא דצלאו וכו' ואין לומ' דקו' הש"ס היא משום דדייק שינוייא דקרא דכתי' בשל מבושל ולא כתיב בשל בשל או מבושל מבושל כדדייק התם בש''ס דף מ"א ב' דלר' ניחא דמייתורא מסיק צלי קדר ומשרין ומשנוייא מפיק לה לבשלו מבע"י כדאיתא התם בש"ס אבל לרבנן דלית להו התם הך דרשא מאי עבדי ליה ומשני דמפקי ליה לצלאו ואח"כ בישלו ונמצא דתרתי ש"מ דמלבד שאין זה פשט השמועה אלא דק' דא"כ קו' זו הו"ל לש''ס למימרא התם בסוף השמועה ודרשי' שינוייא ויתורא לר' התם הול'ל ורבנן מאי עבדי ליה ולא הכא דאכתי לא אתי' להך דיוקא דשינוייא ועוד רמסתברא ודאי דמייתורא מפקי' תחלה למשקין ומ"כ דמסתבר טפי ובתר מפקינן מדיוקא דשינוייא לבישלו מבע"י וא"כ ר' דדריש הכא צלי קדר ומשקין היינו מייתירא וכדמוכח לישנא דהש"ס גבי בשלו מבע"י דקאמ' והאי בשל מבושל אפקיה ר' לצלי קדר ולשאר משקין א"כ לימא קרא או בשל בשל וכו' ע"ש ועליה קאי בש"ס דפריך ורבנן מאי עבדי ליה ר"ל רבנן דלא מסקי להו למשקין מיתורא אלא מק"ו מאי עבדי ליה ואע"פי שי"ל בדוחק מ מ אינו נ"ל ולעיקר קו' מרן ז"ל י"ל ע"פ מאי דאיתא עוד התם בשלמא בשלו ואח"כ צלאו חייב דהא בשליה אלא נלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא אמאי א"ר כהנא ר' יוסי היא דתניא יוצאין ברקיק ובמבושל דר"מ ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל עולא אמ' אפילו תימא ר"מ שאני הכא דאמ' קרא בשל מבושל מ"מ ע"כ וק"ל לרבי' ז"ל דאמאי מוקי לה ר' כהנא כר"י הא כיון דאמרי' דרבנן מיבעי ליה לבשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו א"כ שפיר אתיא אף כר"מ ולקו' זו אינו מעלה ארוכה מ"ש שם התי' וז"ל תימא דר' כהנא דמוקי לה כר' יוסי לרבנן האי בשל מבושל מאי עבדי ליה דצלאו ואח"כ בשלו לא צריך קרא דמסברא ידעי' דבישול מבטל הצלייה כדאמ' ר"י גבי מצה וי"ל דר' כהנא סבר דר"י יליף מבשל מבושל דבישול מבטל אפייה דסוף סוף אכתי אימא בהא פליגי ר"י ור"מ דלר"י יליף מבשל דבישול מבטל צלייה ור"מ הבר דהתם גלי קרא בשל מ"מ ולאו משום דמבטל צלייה ואפייה (ולדעת התו' צ"ל דר' כהנא סבר דהא בהא תליא דאי ר"מ היה סבר להך דצלאו בישלו מינה נילף להך סברא דבישול מבטל צלייה ואפייה אלא גזירת הכתוב היא דבשל מ"מ אסור ובעי' צלי מתחלה ועד סוף לכך מפ' רבי' דלר' כהנא קרא דובשל לרבנן אתא לצלי קדר וההיא דצלאו ואח"כ בשלו היא סברא בעלמא דומיא דבשלו ואח"כ צלאו והא דקאמר הש"ס ורבנן האי ובשל מבושל מאי עברי ליה מיבעי ליה לכדתניא בשלי ואח"כ צלאו היינו אליבא דעולא דס"ל כסדר דהש"ס דלרבנן לית להו צלי קדר וא"כ ע"כ קרא אתא לצלאו ואח"כ בשלו והיינו דמסיים בה הש"ס בשלמ' בשלו ואח"כ צלאו וכו' א"ר כהנא וכו' עולא אמ' וכו' וכולה חדא מילתא היא ולאו מילתא באפי נפשה היא ורוק והשתא לר' כהנא צלי קדר לכ"ע אסור מקרא דובשל וההיא דצלאו ואח"כ בשלו היא מכח סברא דומיא דמנה ואתיא כר"י ולעולא קרא דובשל לר"מ אתא לצלאו ואח"כ בשלו וצלי קדר שרי ולר"י צלאו ואח"כ בשלו סברא היא וקרא אתא לצלי קדר וכר' וא"כ ת"ק דפליג אר' הוא ר"מ ופסק רבי' להא דצלי קדר כר' כיון דלר' ור"י לכ"ע ודאי אסור אף אליבא דעולא ולר"מ נמי אליבא דר' כהנא אסור ולא דחי' ודאה דר' ור"י משום ספקא דר"מ דהיא ת"ק דר' מיהו לוה יש להשיב דמשמ' דסתמ' דתלמודא ס"ל כדעולא ונר' טעמו משום דלר' כהנא כולהו מודו לדינא דצלי קדר אסור אלא דפליגי במשמעות דורשין אי ילפי' מ"פ ושאר משקין מק"ו או מריבוייא וזה רחוק הוא בברייתא מ"ה ניחא ליה בדעולא אלא דמ"מ מהא לא תברא דאף דת"ק דר' הוא ר"מ מ"מ הא באידך ברייתא איתא במחלוקת דר"מ ור"י והו"ל סתם במקום א' ומחלוקת במקום אחר דאין הלכה כסתם והדרינן לכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י ומה גם עתה בהצטרף עמו ר' בהך דצלי קדר:
עוד נ"ל בשנקשה עור במה שחילק רבי' בין מים למ"פ ושאר משקין לענין סיכה וטבילה הך חילוקא מהיכא ילפי' לה הא לכ"ע משקין ומ"פ דינם כמים אמנם נר' טעמו דדייק לה רבי' מדקתני מתני' התם דף מ"ב אין מבשלין את הפסח לא כמשקין ולא במ"פ אבל סכין ומטבילין איתי בהן ומשמ' לרבי' דדוקא כהן קתני אבל לא במים (ולפשטא דמתני' לכאורה י"ל דלאו לדיוקא קתני בהן אלא משום דקתני רישא אין מבשלין במשקין וכמ"פ דהוי לריבותא מ"ה סיים בסיפ' כהן) ועכ"ל דטעמא הוא משום דק"ל לתנא דמתניתין כיון דבכל גוונא מבושל אסור א"כ במים דאמ' קרא ל"ל אלא עכ"ל דאתא לסיכה וטבילה אחר צלייה ובמים דוקא קאמ' דאסור ולא איתרבו מ"פ ומשקין אלא לבישול בלבד וא"כ עכ"ל דסתמ' דמתני' אתיא כר' דאי לרבנן הא במים אצטריך להתיר צלי קדר וא"כ לאחר צלייה אימא דמים נמי שרו דהא קרא לא קמיירי אלא בבישול ממש ולא אייתר מידי לאתויי סיכה וטבילה ובשל אתא לאתויי צלאו ואח"כ בשלו אלא ש"מ דמתני' ר' היא ומריבוייא דבשל ילפי' צלי קדר לאיסורא ובמים אתא לסיכה וטבילה אחר צלייה וצלאו ואח"כ בישלו מסברא מפיק לה דבישול מפיק מאפייה וצלייה ודוק:
פ"י ה' י"ב וזוהי הנק' חגיגת זר ועז נאמר בתור' וזבחת פסח וגו' צאן ובקר אימתי וכו'. דברי רבי' ז"ל אלה קשים ההבנה דמדקייליף לה מקרא דצאן ובקר מטמ' דס"ל חגיגת י"ד דאוריית' והיינו כבן דורתאי בגמ' דף ע' ב' והיכי מסיים בה רבי' אימתי מביאין וכו' בזמן שהוא בא בחיל חגיגת י"ד רשות ואינה חובה והיינו כרבנן דס"ל חגיגת י"ד דרבנן כדאיתא התם בגמ' דף ע' א' ש"מ לאו חובה וכו' מיהו מ"ט אתיא כרי שיהא פסח נאכל על השבע ואיך פסק רבי' תרתי דהתרן ועוד דאמרי' התם ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש אלא קרא לכדר"נ וכו' מנין למותר הפסח מקרב שלמים שנאמ' וזבחת פסח צאן ובקר ופסקו רבי' לעיל פ"ד ואיך פסק הכא דרשא דפרושים ולזו י"ל דכ"ע ס"ל מותר הפסח קרב שלמים ואף הפרושים הכי ס"ל אלא דלאו מוזבחת פסח מפקי לה אלא מסברא דכיון דלא אפשר לעשותו פסח לשנה אחרת ממילא עבדי' ליה שלמים דהוי קדשים קלים כפסח א"נ ס"ל דהלכה מקובלת היא או אפשר דמקרא אחרינא יליף לה ולכאורה י"ל בדוחק דאה"נ דחגיגת י"ד דרבנן כסתמא דמתני' דבא בחול ובטהרה ובמועט ורבי' סמיך לה אקרא דוזבחת אסמכת' בעלמא. מיהו ק' ממ"ש רבינו לקמן ואסור להניח מבשר חגיגת י"ד ליום הג' שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תובח בערב ביום הא' לבקר מפי השמועה למדו שזה אזהרה למניח בשר חגיגת י"ד ליום ט"ז משמע דמדאורייתא הוי חגיגת י"ד וי"ל דקרא דלא ילין לא מוכח דהוי חיבה מדאורייתא אלא ר"ל דאם הקריבו הרי הוא בכל ילין:
הלכות שגגות
פ"ב ה"ב עבר עבירה וידע שהיא בל"ת וכו' עיין בכ"מ וק' דמסיים התם בש"ס דר"ל יליף לה מדכתי' אשר לא תיעשינה בשגגה עד שישגוג בלאו ור"י האי קרא מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא וכו' רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא וכו' השב מידיעתו מביא קרבן וכו' ומכיון דרבי' פסק לקמן פ"ג דין ז' כת"ק דמומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן אין מקבלין ממנו קרבן דמקרי מומר ודלא כר"ש דקרי ליה השב מידיעתו ע"כ דהיינו דלא כר' יוחנן וא"כ איך פסק רבי' כאן כר"י דסבר כר"ש והו"ל תרתי דסתרן והל"מ ז"ל תי' בדוחק דפסק רבי' כר' המנונא דמפרש התם בחולין דפליגי במומר לחלב ואינו מומר לדם אבל במומר לחלב ואכל שומן לכ"ע פטור ואע"ג דפליג רבא עלה בהוריות וסבר דבמומר לחלב ואינו מומר לדם כ"ע לא פליגי דלא מיקרי מומר לדם כי פליגי במומר לחלב ואכל שומן מ"מ פסק רבי' כר' המנונא והיינו כר"ש וטעמו משום דהתם לא הזכירו דברי רבא כלל ע"ש ומ"מ לא נתרווה צמאוננו בזה דאדרבא נר' סוגיא דהוריות עיקר דשם עיקרה דברייתא אבל סוגיא דחולין אגב מיתנייא ונ"ל כעת לומ' דהך דרשא דהשב מידיעתו כ"ע מודו בה אף ת"ק אלא דהוא סבר דמעם הארץ ממעטינן מיניה מומר והשב מידיעתו ילפי' מינה מילתא אחריתא כי ההיא דאמרי' ביומא דף פ' אר"א החוטא בזמן הזה אל יכתוב שהוא חייב חטאת אלא יכתוב השיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורים ופריך והתניא וכו' השב מידיעתו וכו' אלא שמא ירבה בשיעורים דבעי כזית גדול אבל ר"ש סבר לא דריש פרט למומר וההיא דהשב מידיעתו ילפי' מינה כולה מלתא ודוק ובהכי ניחא דפריך מינה התם אר"י בריש הוריות דמחייב בהורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ולכאורה תק' דאדפריך ליה מר"ש ליסייעיה מת"ק ובלא"ה י"ל דלדידיה דר"י פריך שפיר משום דבפ' כלל גדול ס"ל כוותיה כדלעיל) אלא דק' דהא קי"ל שיעורין חציצין וכו' הל"מ אם לא שנאמר דר"ש פליג בהא אר' יוחנן ודוחק א"נ שמא יבא ב"ד אחר ויאמר כך היא הל"מ והוא ג"כ דוחק שניחוש שמא יבא ב"ד אחר ויחלוק עלינו את השוין בהל"מ:
פי"ג ה"א וכן אם הורו ועשו מיעוט וכו' הרי ב"ד פטורים וכו' וכל אחד ואחד מביא חטאתו. פסק כחכמים דס"ל התם בהוריות דף ג' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואע"ג דסתם לן תנא התם בריש הוריות ובפ' האשה רבה דף פ"ז דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מ"מ פסק רבי' כחכמים משים דאמרי' התם בריש הוריות א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי ר' אכל חכ"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וקי"ל דסתם זו היינו זו ולא ס"ל כמ"ש התו' בפ' חזקת הבתים דף ל"ה ד"ה ומ"ש מתא וכ"מ בש"ס בפ' בית כור דף ק"ה ובפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ז ואע"ג דפליגי התם בריש הוריות ר' ור' יוחנן במי שנתחלף לו חלב בשומן והורו ב"ד שחלב מותר משמ' דס"ל כר"י דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור י"ל דנ"מ לדבנן בשבט א' שנתחלף לו חלב בשומן אי מייתו פר העלם צבור או כל א' מביא חטאתו ומדר"י נשמע לרבנן ואע"ג דבפ' האשה רבה דצ"ב פליגי זעירי ורבא עם ר' נחמן בנישאת ע"פ ב"ד ואח"כ בא בעלה אי הוי הוראה ופטורה או הוי טעות וחייבת י"ל דנ"מ לדידן אם הורו ב"ד עוד שחלב מותר ועשו מיעוט על פיהם ובהצטרף ההוראה האחרת של הנשים שנשאו ע"פ הוי רוב ואי הוי טעות אינם מצטרפים וכעין סעד יש לזה דהא התם משמ' דר"נ ס"ל כר"י ואילו הכא בריש הוריות משמ' דס"ל דחייב דאר"נ אמר שמואל וו דברי ר"מ אבל חכ"א יחיד שעשה בהוראת כ"ד חייב ומשמ' דהכי ס"ל כשמואל ויר' לי דמה"ט נמי פסק רבי' בפ"א מה' מגילה דין ט' כחכמים דס"ל בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה הפך סתמ' דמתני' דריש מגילה והיינו דאמרי' התם אמר רבא בר בר חנה אר"י זו דברי ר"מ סתימאה אבל חכ"א בזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה אך קשה דא"כ ק"ל אדר"י דאר"י הלכה כסתם משנה וכה"ג פריך הש"ס בס"פ דם הנדה דף נ"ו ע"ב אהא דאר"י התם זאת אומרת מקבלין גרים מתרמוד איני והא אר"י וכו' וכ"ת זאת ולא ס"ל והאר"י הלכה כסתם משנה וצ"ל דר"י תני במתני' דברי ר"ע וכ"הג שני הש"ס פ' מי שהחשיך דף קנ"ז וכ"הג נמי כתבו התו' ז"ל פ' ע"פ דף ק"ג ד"ה ואמר ר"י ומ"ה לא פריך הש"ס דר"י אדר"י כדרך הש"ס בכל מקום ומה גם דמסתבר טעמייהו דרבנן אמרי' דהאי זו דהכא הוי כסתם זו והא דקרו ליה סתימאה היינו משום דבעלמא סתם כוותיה וכ"הג אשכחן בש"ס בפ' בכל מערבין דף ל"ח ור' יוסי בר יהודה סתימאה אע"ג דהתם ליכא סתם כלל וכן י"ל גבי מה שפסק רבי' בפ' י"א מה' תפלה דרחובה של עיר אין בו קדושה כרבנן ודלא כסתם מתני' דר"פ בני העיר יע"ש ואע"פ שפסק רבינו בפ"א מה' שבת דין י"ו דזה יכול וזה אינו יכול חייב כר"י דס"ל הכי בפ' המצניע דף צ"ב ע"ב משום דבעשותה אתא ליחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור י"ל דהא דאמרי' התם דבעשותה אתא ליחיד שעשה בהוראת ב"ד היינו דר"י הכי ס"ל בפ"ק אבל לדידן דקי"ל כרבנן אמרי' דתרי מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול. ובהכי ניחא לי הא דפריך ריש הוריות ממאי דקמיית' ר"י ר"ל דפטר ביחיד שעשה בהוראת ב"ד ולא משני מדאשכחן בפ' המצניע לר"י דמחייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול והיינו משום דמצי' למימ' דלר"י תרי מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול ופסק רבי' כר"י משום דהוא סברא מציעתא דבזה יכול וזה יכול הו"ל ר"י ור"ש רובא לגבי ר"מ ובזה אינו יכול וזה אינו יכול הו"ל ר"מ ור"י לגבי ר"ש ועוד נר' דהני רבנן דמחייבי הכא ביחיד שעשה כהוראת ב"ד ס"ל כר"י דמחייב התם בזה אינו יכול וזה אינו יכול דהא ברייתא מני אי ר"מ הא ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואי ר"ש הא ס"ל דצבור נמי מייתו ומהך ברייתא משמ' דב"ד מייתי ולא צבור וכ"ש כפי מ"ש התו' שם בפ' המצניע דלר"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וכדמשמע בפ"ק דהוריות ר' ג' וא"כ מצי' למימ' דרבנן ס"ל כר"י וקי"ל בהא דהוו רוב דלא אשכחן מאן דפטר אלא ר"ש אך ק' ממ"ש רבי' דין ה' דאם נתחלף לו חלב בשומן חייב מפני שאכילתו מפני שגגתו לא מפני ההוראה דמשמ' הא מפני ההוראה פטור והא פסק רבי' כרבנן דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וליכא למימר דאצטריך טעם זה למנין שאינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם דהא סיים רבי' שם ואינו מצטרף למנין השוגגים על פיהם שנאמר לכל העם בשגגה עד שתהיה שגגה א' לכל ואם איתא תרי טעמי ל"ל ועוד ק' דהאי קרא דלכל העם בשגגה לא אצטריך בש"ס אלא לרב דס"ל התם דמי שנתחלף לו חלב בשומן הוי בכלל שוגג ע"פ ב"ד אבל לר"י בלא"ה אינו מלטרף דלא הוי בכלל שוגגים ע"פ ב"ד וכיון שכת' רבי' מפני שאכילתו וכו' כר"י למאי אצטריך קרא דלכל העם בשגגה וצ"ל דהאי קרא דנקט רבי' לרווחא דמלתא נקט ומ"ש רבינו מפני שאכילתו וכו' נקטיה רבי' להאי טעמא משום דנפקא מינה לשבט א' דנתחלף לו חלב בשומן כמ"ש בסמוך ומ"ש רבי' בפי"ד דין ג' דאשה שנשאת ע"פ ב"ד אינה הוראה אלא טעות קושט' קאמ' ונ"מ אי איתרמי שבט א' שגגו בזה א"נ אם הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט על פיהם וכמ"ש לעיל וזה שנתחלף לו חלב בשומן אע"ג דלא שב מידיעתו הוא חייב מ"מ כיון דכי מתיידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרי ביה וחייב כדאיתא התם בריש הוריות יע"ש:
והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא שלכאורה פסקי רבינו נר' בענין זה כסותרין זה את זה שהרי פסק לעיל פ"ג דין ז' ופ"ג מה' מע"הק דין ד' דמומר אוכל נבלות לתיאבון אין מקבלין ממנו חטאת על חלב שאכל בשוגג והא אתיא דלא כר"ש דדריש קרא דאשר לא תיעשנה בשגגה להך מילתא דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו כדאיתא התם בפ"ג דהוריות דף י"א ואילו לעיל פ"ב דין ב' פסק בדשוגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו הרי זו שגגה והיינו כר' יוחנן בפ' כלל גדול דף פ"ט דמוקי קרא דאשר לא תעשינה כר"ש כדאית' התם והשתא תימא דכיון שפסק כרבנן דמומר אוכל נבלות אינו מביא קרבן ע"כ קרא אתא לשישגוג בלאו וכרת וכדר"ל בפ' כלל גדול דס"ל התם כרבנן וא"כ איך פסק לעיל בפ"ב כר"י דס"ל כר"ש וקו' זו הק' אותה הל"מ ז"ל לעיל בפ"ב ותי' שם בדוחק יע"ש ויר' לע"ד לומר דלכ"ע אית להו הך דרשה דר"ש דהשב מידיעתו וכו' אלא דפליגי במומר אוכל נבלות משום דאע"ג דשב מידיעתו הוא מ"מ לרבנן אין מקבלין מידו משום דכתי' מעם הארץ פרט למומר אבל ר"ש לית ליה הך דרשה תדע דהא אמרי' ביומא דף פ' אר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורים מאי ירבה בשיעורים אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תיעשנה השב מידיעתו וכו פי' וכי אתי ב"ד אחר מאי הוי הא לא שב מידיעתו הוא דאי נמי הוה ידע דחלב הוא הוה אכיל דהא השתא קי"ל דלא מחייב אלא על כזית בינוני ואם איתא אדפריך ליה מר"ם ליסייעיה מת"ק אלא ודאי כדכתי' אבל אין להביא עוד ראיה מהא דפריך עוד מינה בריש הוריות משום דלר"י פריך ור"י ס"ל כר"ש והשתא ניחא דפסק רבינו לעיל בפ"ב כר"ש משום דרבנן מודו בדרשתו ור"ל דפליג בפ' כלל גדול ומוקי להאי קרא דאשר לא תיעשנה לדרשה. אחרינא היינו משים דס"ל דלהך דרשה דר"ש לא אצטריך קרא דאי לא שב מידיעתו לא מקרי שוגג וכ"ת ולמאי אצטריך הך דרשה דהשב מידיעתו אי למומר הא מפקי' ליה מדכתי' מע"ה י"ל דאצטריך לההיא דר"א דהאוכל חלב ואע"ג דקי"ל שיעורין הל"מ היינו לענין דשיעור אוכל חלב ודם בכזית אכל לענין זית גדול או קטן הא לאו הל"מ היא וכן משמע התם ביומא א"נ אצטריך למי ששגג בכרת והזיד בקרבן דהאי לא שב מידיעתו הוא וכמ"ש שם התו' ז"ל בפרק כלל גדול ד"ה אלא כמונבז זה נ"ל כפי קוצר דעתי ומ"ור יבאר לט כל זה כפי דעתו הרחבה:
ה"ב עשו רוב אנשי א"י על פיהם אעפ"י שאלו העושים שבט א' וכן אם עשו רוב השבטים אעפ"י שהם מיעוט הקהל ב"ד חייבים והעושים פטורים עכ"ל וכת' שם מרן כ"מ וז"ל כבר נת' בפי"ב דהיא ברשב"א והיינו שכת' רבינו אפי' עשה שבט א' והוא רוב הקהל הרי כל הציבור מביאין י"ב פרים וכו' וכת' שם מרן דפסק כר' יהודה דשבט א' גורר כל השבטים ובעי' דליהוי רוב הציבור כרשב"א וצריך לתת טעם למה פסק רבינו כרשב"א נגד ר"י ור"ש ומה גם דרשב"א דס"ל הכי בשיטת ר"מ אזיל בפ"ק דהוריות דף ה' דב"ד מביאין פר א' על כל שבט ולא כל שבט ושבט כסברת ר"י ור"ש ומ"ה בעי רובא אבל לדידן דקי"ל דכל שבט ושבט קרוי קהל כר"י ור"ש מאי איכפת לן אי הוי רובא או לא ויש מי שהיה נר' לו לומ' דפסק רבינו כרשב"א משים דאמרי' התם בפ"ק דהוריות דף ג' א"ר אשי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י שנאמר ויעש שלמה וכו' והא אתיא כרשב"א דלר"י אפי' מיעוט סגי דכל שבט ושבט חייב וא"כ סבר כר"י בחדא וכרשב"א בחדא אבל הא ודאי ליתא דאצט' לר"י נמי לרובו של שבט א' וכמ"ש רבי' עשו רוב אנשי א"י וכו' שבט א' וכו' אבל ליכא לאקשויי דילמא בר"מ ס"ל דב"ד מביאין פר א' ותו לא וכמ"ש לקמן בה"ד ומה שיר' לומ' כפ"ד מרן הוא דמסתבר טעמיה דרשב"א דמפיק לה מרומיא דקראי כדאיתא בגמ' דף ה' ושוב ראיתי למרן גופיה שכ"כ שם בפי"ב אבל מצי' לרבינו בפי' המשניות וז"ל וכמו כן לדעת ר"י שבט א' שעשה בהוראת ב"ד הגדול שאר שבטים מביאים ע"י כשהיה רוב הקהל וכו' משמ' מדבריו דלר"י נמי בעי' שיהיה אותו השבט רוב הקהל וק' דהא התם בגמ' דף ה' ע"ב איבעיא להו אליבא דר"י שבט א' אית ביה גרידא או לא וכעו למפשטה מדתניא מה הן מביאין פר א' רש"א ב' פרים וע"כ מיירי בשבט א' שחטא ומאן ת"ק ר"י ודחי שם הב"עז כשחטאו ו' שבטים והן רובו של קהל ורשב"א היא ואם איתא דלר"י נמי בעי' רוב מאי הכ"ע וכו' דקאמ' וכי עד השתא לאו בדאיכא רובא עסיקי' ולא הול"ל אלא הא מני רשב"א היא וע"ק דא"כ ע"כ הא דתנן שבט שעשה ע"פ הוראת בית דינו שאר השבטים פטורים דדייקי' מינה התם דף ה' דשבט שעשה ע"פ ב"ד הגדול שאר השבטים נמי חייבים מיירי בשבט שהוא רובו של קהל והא דדייקי' נמי מינה התם דלר"ש שבט א' שחטא חייב מיירי ברובו של קהל דהא עליה דר"י קאי וכיון שכן הא דבעא למפשטא מעיקרא התם דלר"ש שבט א' שחטא חייב מדתניא מה הן מביאין פר א' רש"א ב' פרים ודחי ליה דכשחטאו שבטים והן רובו של קהל עסקי' ורשב"א חיא מאי דחי ליה סוף סוף תפשוט בעיין דהכא כשהוא רובו של קהל מיבעיא לן מדפשיט לה ממתני' דמיירי בשבט שהוא רובו של קהל וי"ל דלרשב"א דווקא במחצה שבטים ורוב אוכלוסין או רוב שבטים ומחצה אוכלוסין ולהכי דייק בלישניה דקאמ' אע"פי שאינן רובו של קהל ולא קאמר אע"פי שהוא מיעוט קהל ושוב מצאתי כן בירוש' דהוריות בהדיא וכפ"ז שבט א' אע"פי שהוא רובו של קהל אליבא דרשב"א פטור ובהכי מיתרצא סוגיא שפיר לדעת רבינו ואין להביא ראיה עוד לזה מש"ס דילן דמוקמי' למתני' דחכ"א אין חייבים אלא על הוראת ב"ד הגדול כר"ש משום דלר"מ רובא בעי ולא מוקים לה כרשב"א משום די"ל דה"ט דלא מוקים לה כרשב"א הוא משום דלרשב"א כ"ד מביאין וממתני' משמ' דצבור מביאין וס"ס דהוה פריך הכי לר"מ אלא דבלא"ה פריך שפיר וסרכיה נקיט ואזיל ומ"ש רבי' בין שעשו רוב השבטים אע"פי שהן מיעוט כל ישראל היינו משום דקי"ל כר"י וכיון דשבט א' עביד גרידא כשהוא רוב באוכלוסין ה"ת איפכא:
אלא דמספקא לי לדעת רבי' אי הא דבעי' שיהא אותו השבט רוב הקהל הוא משום גרידא דאין סברא שהמיעוטא במנין שבטים ואוכלוסין יגדור את רוב שבטים ואוכלוסין אבל שבט גופיה חייב בכ"הג או דילמא לעולם בעי' רובא והא דכתי' קהל לחייב על בל קהל וקהל היינו כשחטאו כל ישראל או רובם וכמ"ש רש"י ז"ל גבי הא דאיבעיא לן סתם בשבט א' שחטא לר"ש ואין לומ' דחייב מהא דאמרי' בפ' כיצד צולין דף ע"ט ע"ב היו מחצה טהורין ומחצה טמאין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן היו טמאים עודפי' ע הטהורים אפי' א' יעשו בטומ' רש"א אפי' שבט א' טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן רי"א אפי' שבט א' וכו' דחזי' הכא דשבט גרידא שנטמ' מקריב בפ"ע משום דאיקרי קהל כדאית' התם בש"ס ומשמ' דמיירי אע"פי שזה השבט אינו רוב הקהל מדקאמ' ת"ק היו מחצה וכו' ובא ר"ש להוסיף אע"פי שאינו מחצה אלא אפי' שבט א' מקריב לעצמו דהא ודאי ליתא דא"כ תפשוט מהכא לר"ש דשבט א' שחטא אע"פי שאינו רובו של קהל חייב ואמאי דייק לה ממתני' דשבט שעשה ע"פ בית דינו דלא שמעי' מינה אלא כשהוא רובו של קהל וכמ"ש בסמוך אלא ודאי מהכא ליכא למשמע מינה חדא דילמא ת"ק ת"ק היו מחצה טמאים ומחצה טהורים שהיו מחצה במנין השבטים ובאוכלוסין אבל שבט לחודיה לאו כלום הוא ונדחין לפסח ב' ואתא ר"ש למימר דשבט א' שנטמא מקריב לעצמו כשהוא רובו של קהל וליכא למימ' דחייב מדשני התם לרב וללישנא בתרא דר' כהנא הא דתניא טהורים עושים וכו' וטמאים את הב' דאיירי בדאיכא נשים משלימות וכו' ולא שני דמיירי בשבט א' שהוא מחצה של ישראל חדא די"ל אה"נ דהו"מ לשנויי הכי אלא דשני בחד גוונא לכולהו מתנייתא דהתם ועוד דא"כ מאי אירייא מחצה אפי' רובא נמי) ועוד שאני התם דכתי' איש ודייקי' איש נדחה ואין צבור נדחין וחייבין להקריב בזמנו ושבט א' נמי דאיקרי הכא קהל ודאי דממעטינן ליה מאיש ואינו נדחה אבל הכא כיון שכל ישראל לא חטאו וקרא כתי' ואם כל עדת ישראל ישגו די לנו שנחייב שבט א' שהוא רוב הקהל כיון דאיקרי קהל והוא רוב באוכלוסין תדע דא"כ לר"מ בעי' רוב במנין שבטים ובאוכלוסין לעשותו בטומ' והא ליכא מאן דאמ' וכדאמרינן התם עודפים אפי' א' וכו' ולא אישתמיט שום תנא דס"ל הכי ואין לומ' דר"מ ס"ל כר"י דס"ל התם דאין קרבן צבור חלוק (דהא טעמיה דר"י החם הוא משום דשבט איקרי קהל אבל ר"מ לית ליה הכי וכדאי' בפ"ק דהוריות אלא ודאי שאני התם דכתי' איש ודמיא להך דאיתא בפ"ק דסנהדרין והוצאת את האיש ההוא איש ולא שבט) וליכא למימר נמי דפטור מהא דאיבעיא לן התם בפ"ק דהוריות דף ה' שבט א' שחטא מי מייתו שאר שבטים בהדיה לר"י ובעא למיפשט דפטורים מדתניא מה הן מביאין פר א' רש"א ב' פרים ות"ק היינו ר"י ואם איתא לימא הכא מיירי בשבט שאין בו רוב ומאי פשיט ליה מהכא די"ל דהש"ס סובר דודאי כשזה השבט אין בו רוב אין סברא לומ' דב"ד מביאין על מיעוטא דמיעוטא ובהא לא מיחייב ר"ש ב' פרים ועוד דא"כ תפשוט דלר"ש שבט א' שחטא חייב מהא כשהוא רוב צבור ומ"ה דחי ליה באנפא אחרינא דלא מחייכי לא האי ולא האי:
ומה שיר' לע"ד עיקר הוא דלר"י ודאי שבט א' שחטא חייב בכל גוונא מהא דתניא התם חטאו ב' שבטים מביאים ב' פרים חטאו ג' מביאים ג' או אינו אומר אלא חטאו ב' יחידים מביאין ב' פרים חטאו ג' מביאין ג' ת"ל הקהל הקהל חייב וכו' הרי דלא מיעט ר"י אלא ב' יחידים אבל ב' שבטים אף דלא הוו רובא חייבים ומפיק לה מריבוייא דהקהל וא"כ הא דבעי' רובא היינו לגרירה ומפיק לה מרומייא דקראי כדרשכ"א ונר' דסמך לה רבי' מהא דאיתא בהפרי והובא בילקוט פ' שלח לך בפ' והם הביאו את קרבנם ר"י אומר שבט שעשה ע"פ ב"ד אותו שבט מביא וכו' על הוריית ב"ד הגדול אותו שבט מביא פר ושאר שבטים מביאים ע"י י"ב פרים רשב"י אומר י"ג פרים שרשב"י אומר פר א' לב"ד הדא וכו' רוב השבט ככל השבט רוב הצבור ככל הצבור ע"כ. וק"ל לרבינו דמאי איכפת לן ברוב צבור הא לכולהו תנאי דהתם כל שבט מביא פר לעצמו וא"כ כפי מנין השבטים שחטאו כך מנין הפרים ולר"י אית ליה גרידה בשבט א' נמי לכן סובר רבי' דשבט א' שחטא הוא חייב בכל גוונא וכשיש בו רוב צבור לר"י עביד גרירא ולר"ש ב"ד נמי מביאין פר וז"ש רבי' בפי' המשניות ור"ש אומ' כמו שכשעשו כל הקהל יקריבו ב"ד ע"י כמו כן כשעשו רוב הקהל יקריבו כ"ד עמהם עכ"פ הקרבן הראוי להם לב"ד וכו' ואין דעתו שיביא מי פנים ויראה. שאע"פי שלא בא בזה מקרא שכשיהיה השבט ההוא רוב הקהל שעשו בהוראת כ"ד הגדול שב"ד הגדול לבדם מביאים פר בלבד ובע"א פר ושעיר עכ"ל והיינו דהא דאסיקנא בש"ס דלר"ש שבט א' שחטא חייב היינו שהשבט עצמו מביא פר אבל לענין שב"ד מביאין ע"י לא אסיקנא מירי מ"ה כתב רבי' ויראה וכו' שב"ד ג"כ מביאין ע"י משום דסובר רבינו דכיון דאשכחן דמחייב ר"ש בו' שבטים שחטאו והם רוב באוכלוסין להביא ב"ד פר ע"י כדתניא מה הן מביאין וכו' רש"א ב' פרים ומחייב לשבט א' שחטא להביא פר אמרי' כל חד וחד אזיל לטעמיה דרשב"א דבעי רוב צבור שחטאו סגי ליה במחצה שבטים ורוב אוכלוסין משום דומייא דקראי ור"ש דסגי ליה בשבט א' שחטא אמרי' דמשום דומייא דקראי סגי ליה בשבט שהוא רוב קהל לחייב כ"ד ג"כ ומוקמי' לההיא ברייתא דמה הן מביאין כרשב"א וסובר ר"ש דהיכא דאיכא רוב בשבטים ובאוכלוסין הוא דמביא פר לכל שבט ופר לב"ד אבל היכא שחטאו ו' והן רוב כאוכלוסין או איפכא כשבט א' דמו ומביאין פר ה' ופר לב"ד כמ"ש רש"י ז"ל בדף ה' וכשחטא שבט והוא מיעוט צבור בין לר"י ובי לר"ש מביא פר א' לעצמו ושאר שבטים פטורים וכן ב"ד לר"ש וכדמשמ' ממדרש ספרי שהבאתי בסמוך. ואין לדחות דאצטריך לומ' רוב צבור משום רלר"ש אין כל שכט ושבט מביא אלא כשיהיה רוב צבור דברייתא סתמא קתני מהמ' דלכ"ע אתיא האי מלתא ומשמ' נמי מהך מדרש ספרי דשבט שחטא אף שהוא מיעוט צבור חייב והכי מסתבר דהא אסיקנא בש"ס דלר"י ור"ש שבט א' שחטא חייב וע"כ היינו משום דכתי' קהל יתירא לחייב על כל קהל והתם אפי' שבט שהוא מיעוט קהל קרי ליה קהל ומאי דמשמע מהאי ברייתא דספרי דלר"ש שבט א' שחטא מביאין כל ישראל י"ג פרים נ"ל דט"ס הוא דלר"ש לית ליה גרירא כדאית' בתלמוד דידן וכירושלמי:
אבל צריך לדעת מ"ט של דבי' שפסק כר"י דכל שבט ושבט קרוי קהל והתנן אין כ"ד חייבים אלא על העלם דבר וכו' ומפרש בירוש' מתני' ר"מ היא הך ר"מ א"ר יוסי ר"מ דאמ' חיבת ב"ד היא וא"כ ודאי דהלכה כמותו ועוד דבפ' כיצד צולין דף ע"ט ס"ל ר' ור' כהנא דשבט א' מקריב בפסח ב' כיחידים ודלא כר"י ור"ש דס"ל התם דשבט אינו נדחה דאיקרי קהל. וי"ל דטעמו של רבינו הוא משום דאמרי' התם בירוש' ר' אבין בשם ר' בנימין בר לוי קרא מסייעא למ"ד כל שבט ושבט קרוי קהל דכתי' גוי וקהל גוים וכו' ומדקא מסייעא ליה מקרא משמ' דהכי ס"ל וכ"מ קצת בתמורה דף ט"ו ב' דאמרי' אי"כ פרים שהקריבו בני הגולה בשלמ' פרים ושעירים כנגד י"ב שבטים אלא וכו' ורב דפליג התם בפ' כיצד צולין מודה הכא משום דכתי' קהל יתירה לחייב על כל קהל וקהל אבל התם אמרינן דלא מיעט קרא דאיש אלא צבור ממש ויש לזה סמך מדכתי' יעשו אותו בלשון רבים דאית' בספרי והובא בילקוט פרשת בהעלותך כפ' והאיש אשר הוא טהור שומע אני א' יחיד וא' צבור עושים פסח ב' ת"ל ויהי אנשים היחיד עושה וכו' ופי' שם המפרש דה"ק מדאפקיה רחמנ' בלשון רבים דכתי' יעשו אותו וכתי' והאיש אשר הוא טהור שומע אני א' יחיד וכו' ונר' דטעמיה דהאי תנא דלא מפיק ליה מדכתי' איש איש כי יהיה טמא כדמסקי' לה בש"ס דף ס"ו ע"ב הוא משום דס"ל דאתא למעוטי קטן כמ"ש שם בילקוט בשם ספרי זוטא אבל הכא מודו רב ור' כהנא לר"י ור"ש ודמייא הא להא דאמרי' בפ"ק דסנהדרין דף י"ו והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוליא כל השבט כולו לשעריך והיינו משים דגלי קרא שחילק כין יחידים למרובים כמ"ש שם התו' ז"ל אך ק' דלמה לא פסק רבינו כר"ש דב"ד ג"כ מביאים פר דהא ר"מ הכי ס"ל והו"ל תרי לגבי ר"י וכההיא דכת' הרי"ף ז"ל בפ' חבית גבי כבשים ושלקות ואף לפי מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ז מה' אישות דין י"ב דתרי דמודו בחד דינא ולאו מחד טעמא לא הוו רובא הכא הו"ל חד טעמא דמפקי לה מג"ש דהקהל הקהל אלא דמר דריש לה אב"ד עם הצבור ומר דריש לה אב"ד גרירא אבל כולהו מודו דקרא קאי אב"ד וכ"ת א"כ מנ"ל גרירא הא ד' קהל כתיבי חד לחייב על כל קהל וקהל וחד למעשה תלוי בקהל וב' לג"ש ולא אייתר קרא אחרינא לגרירא הא ליתא דמאי אולמיה דהאי מהאי ועוד דמסקי' ההיא דמעשה תלוי בקהל מקרא דמעיני העדה כדמסקי' לה התם לר"מ ור"ש ואייתר קהל לגרידא ואפשר דפסק רבינו כר"י משום דמסתבר טעמיה דמסייע ליה קרא דהא מעיני הקהל משמע גדולי הצבור וא"כ והקריבו הקהל ג"כ הכי משמ' וכההיא דאמרי' בפ' א"ל הממונה דף ל"ו ע"כ מסתבר טעמיה דר"מ דקרא מסייע ליה וכו' וכן בפ' החולץ דף מ"ו וכן משמ' מההיא דמס' תמורה שכתבתי בסמוך דלא הזכירו אלא סברת ר"י וא"כ אמרי' דג' קהל כתיבי דמעיני הקהל לא דרשי' בית תרתי דאורחיה דקרא דמשתעי הכי וכמ"ש רש"י ז"ל חד אתא לומ' דמעשה תלוי בקהל וכדתניא התם דף ג' וחד אתא לחייב על כל קהל וקהל וחד אתא לגדירא:
ה"ה וכן אם לא ידע שטעו ונתכוון לאכול שומן ואכל חלב וכו' כצ"ל:
שם ואינו מצטרף למנין השוגגים שנאמ' לכל העם בשגגה עד וכו'. ק"ל דהא לא אצטריך לה"ט בגמ' אלא אליבא דרב דס"ל דפטור אבל לר' יוחנן דס"ל דחייב לא צריך קרא דודאי הוא דהחייב אינו מצטרף עם הפטורים והכי איתא שם בגמ' בריש הוריות הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור"י אמר חייב אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהיו כולם בשגגה א' וא"כ כיון דפסק רבי' כר"י למאי איצטריך ה"ט דבשגגה וליכא למימ' דאף לר"י נמי אית ליה הך דרשה דבשגגה דהא כיון דהוא חייב לר"י ודאי דאינו מצטרף עם הפטורים וי"ל דסבר רבי' דלכ"ע ודאי דדרשי' האי קרא דבשגגה וכיון דהש"ס לא פריך ולר"י האי בשגגה מאי עביד ליה ומוקי לה לדרשה אחריתי ש"מ דכולהו אית להו האי דרשה דעד שיהיו כולם בשגגה א' מיהו בהא פליגי דרב סבר דה"ק קרא אע"פי שזה ששגג שגגה אחרת פטור מ"מ אינו מצטרף למנין הפטורים ור"י סבר דהא בהא תליא דכיון דאינו מצטרף עם הפטורים ש"מ דהוא חייב ומקרא שמעי' לה דזה לא מיקרי מכלל שגגת הוראת ב"ד:
הלכות פרה
פ"א ה' י"א אף כהן הדיוט כשר וכו'. פסק רבי' כר"י רפ"ד דפרה וכת' מרן ז"ל הטעם משום דבטרף בקלפי משמ' דלמ"ד בכהן הדיוט ניחא טפי ועוד דכיון דסתם ר"מ יחידאה הוא דכמה רבים פליגי עליה לית הלכת' כוותיה וכפ"ג דפרה סתמא אחרינא דלא כר"מ ע"ש הנה מ"ש דניחא טפי למ"ד בכהן הדיוט י"ל משום דקאמר התם ד' מ"ג וכבס בגדיו הכהן בכיהונו לדורות ופריך בשלמא למ"ד בין בכ"ג בין בכהן הדיוט ניחא אלא למ"ד בכ"ג השתא כ"ג בעי' בכיהונו מיבעיא אין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא אך אידך טעמא שכתב דבפ"ג סתמא דלא כר"מ הוא פלא דהרי בפ"ד הדר ביה רבינו וסתם כר"מ גם מ"ש דסתמא דפ"ד הוא כר"מ יחידאה ק' דקי"ל הלכה כסתם משנה ואף שאינו סתם גמור כיון דר' יהודה פליג בסיפא וכ"הג קרי לה בחולין סתם ואח"כ מחלוקת מ"מ הוי הך סתמ' רבים לגבי יחיד כדמוכח בריש ביצה גבי י"ט סתם לן תנא כר' יהודה ובשבת סתם לן כר"ש אע"ג דפליג התם ר' יהודה בסיפא כמ"ש התו' שם ובהחולץ ע"ש וי"ל דנהי דמהני הך סתמא לר"מ או לר"ש לגבי ר' יהודה מיהו לגבי רבים ממש לא מהני ורבים ממש ערופי ויש להתיישב בזה הכלל א"נ אף אי הוו רבים ורבים מ"מ מסתבר טעמייהו דהני טפי דלא קפיד קרא אלא בההיא לאלעזר אבל לדורות ליכא קפידא ולא גמר חיקה חוקה דכיון דלא שייכא הך ג"ש אקרא דכתי' בהדיא לא דרשי' לה אדיוקא ובהכי ניחא מאי דק' לן אמאן דמכשר בכהן גדול אמאי לא יליף מחוקה חיקה וליכא למימר דלא קיבל הך ג"ש דהא ניתנה לידרש לענין ד' כגריס כמ"ש דבינו כפירוש המשנה וא"כ אין ג"ש למחצה ולמאי דכתי' ניחא ודוק ועוד מטעמא דכתי' בסמוך דבכיהונו לדורות וההיא דפ"ג דפרה שהביא מרן הוא משום דסובר מרן דאף דקי"ל סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם היי' לומר שאין הלכה כסתם ודאי והדרינן לכללין כמ"ש הנ"י בשם הרמב"ן וא"כ הכא דניחא טעמיה דההוא סתמא קמא קי"ל כוותיה ולע"ד נר' דפסק רבינו כר"י משום דאיתא התם ביומא דף מ"ב איתמר שחיטת פרה ופרו רב ושמואל חד אמר פרה פסולה פרו כשרה וח"א פרו פסולה פרה כשרה תסתיים דרב הוא דאמר פרה פסולה דא"ר זירא שחיטת פרה בזר פסולה ואמר רב עלה אלעזר וחוקה שנינו בה ע"כ משמ' דבזר הוא דפסולה הא בכהן הדיוט כשרה ש"מ דדריש הא לדורות בין בכ"ג בין בכהן הדיוט ומכיון דרב ס"ל הכי הכי קי"ל ואע"ג די"ל דמשום כשרה דפרו נקטה מ"מ מאידך דר' זירא דלא מיירי אלא בפרה בלבד דייקי' שפיר וכ"כ התו' שם דף מ"ג ד"ה לרב הוי ע"ש ואע"ג דבפ' ד' אחין דף ל"ג ב' גבי זר ששימש בשבת מפ' לה בגמ' זר אצלו קאמ' ואפי' כהן הדיוט בכלל התם משום דלא סגי בלא"ה מפרש לה הכי וקרא דחיק ומוקי אנפשיה אבל בעלמא ודאי זר ממש קאמר:
והנה בפ"ג דפרה מש' ח' תנן סמכו ידיהם עליו וא"ל אישי כ"ג טבול א' וכת' שם רבי' בפי' המשנה אומרו אישי כ"ג הוא ספור מה וכו' לפי' שכ"ג היה שורף אותה ואע"פ שהיא כשרה בהדיוט ע"כ ובפ"ק דערויות מש' ג' תנן שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה שבו כ"ג השורף את הפרה וכל מסעדיה יוצאים להר המשחה וכת' שם רבי' הוא דעת ר"מ כמבואר בספרי כמו שנת' בספרי ואין הלכה ע"ש וק' דאמאי מיחלפא שיטתיה דרבי' הכא במדות מההיא דפרה וי"ל דהתם קמ"ל תנא סדר אמירתם כ"ג שדרכו לשרוף דאמירתו משונה היא משאר הכהנים שהיו אומרים לו אישי כ"ג משא"כ בשאר כהנים שאין אומרים לו אלא טבול א' בלבד כלשון רבינו לקמן רפ"ג אבל התם במדות לא אצטריך למימ' כ"ג ש"מ דקמ"ל כ"ג דוקא ועוד דסובר רבי' דלא הול"ל אלא פרה וכל מסעדיה בלבד וכהן השורף בכלל ומדאצטריך לפרשו ש"מ כ"ג בעי' וברפ"ג דפרה תנן ז' ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפר הכת' רבי' שם מאומרו כהן השורף את הפרה תדע שכל כהן כשר לשריפתה ע"כ אע"ג דכהן סתמא קתני ומצי' לפרושי כ"ג כאידך מתניתין דההוא פירקא גופיה דקתני אישי כ"ג ובמתני' דמדות מ"מ משמע ליה לרבי' מדשני תנא בלישניה דביומא תנן מפרישין כ"ג והכא תנן כהן השורף ש"מ דיוקא דייק לדינא דהתם דבעי' כ"ג נקט כ"ג והכא דסגיא בכהן מאן דהו תנן כהן השורף סתמא:
הלכות סנהדרין
פ"י ה"ה ב' שאמרו טעם א' אפי' מב' מקראות אין נמנין אלא בא' כצ"ל כת' מרן ז"ל כלומר ל"מ אם הם ממקרא א' דלא חשיבי אלא כחד אלא אפילו אם אמרו שניהם טעם א' מב' מקראות לא חשיכי אלא כחד מטעמא שכתבתי ע"כ והוא פלא דהל"ו המחייבין צ"ל כל א' טעם מיוחד לעצמו בענין שצריך ל"ו טעמים לזכות או לחובה וזה דבר שלא יתכן ולא יתיישב על השכל כלל ואם הדבר כן תק' לך גבי נב שהצילתו אביגיל מיד דהע"ה בטענה שאמרה לו עדיין שאול קיים ועדיין לא נודע טבעך בעולם והודה לו דור כמ"ש אשר הצלתני מבא בדמים כמאמרם ז"ל ש"מ שכולם חייבוהו מיתה משום מורד במלכות ורחוק לומ' שהיה למחייבי' טעמי' אחרים אלא שההכרעת לחובה היתה מטעם זה וכשבטל הטעם בטלה ההכרעה ועוד דנר' דאין שם טעם לחייבו מיתה אלא משום מורד במלכות בלבד וא"כ עכ"ל דב' מקראות שאני דע"כ חד מינייהו ליתא וליכא אלא חד גרירא:
ה"ו ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בד"נ מן הגדול שמא יסמכו השאר על דעתו וכו'. מדברי רבי' ז"ל נר' דליכא משום לא תענה על רב אלא משום שהם מצד עצמן לא יראו עצמן כדאין לחלוק עליו ויסמכו על דעתו ולא תענה על רב אלא במלך כדלעיל פ"ב ה' ד' וכן נר' דאם הדבר כן דלא תענה על רב נוהג אף בגדול שבסנהדרין א"כ לא ישב עמהם כלל כמו גבי מלך דאין מושיבין אותו בסנהדרין מטעם זה כדלעיל ואם ע"י ההתחלה מן הצר ליכא לא תענה א"כ גם המלך יושיבו אותו בסנהדרין ויתחילו מן הצד ואי משום זילותא דמלכא שיתחילו אחרים לדבר בפניו אדרבה זהו כבודו וגם אם באנו לידי מדה זו א"כ אי אפשר לסנהדרין להיות בעולם דמוכרח א' מהם להיות גדול ואית ביה משום לא תענה על רב ואף שי"ל דדוקא באדם גדול ומפורסם שהוא מופלא ורב מכולם אבל כשהוא גדול מהם קצת לית לן בה מ"מ אינו נר' וגם נתת דבריך לשיעורים אבל רש"י ז"ל בחומש פ' משפטים כת' וז"ל דרשו לא תענה על רב שאין חולקין על מופלא שבב"ד לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד ע"כ משמ' דלאו דוקא גבי מלך נאמ' מקרא זה ולפ"ז ק' ההיא דאין מושיבין מלך דבסמוך ורחוק לומר דהאי מופלא דקאמ' היי' מלך ולפיכך מתחילין וכו' דקאמר ד"ל משום מקרא זה דלא תענה דנאמ' גבי מלך לכן נמשך להם לבריות דאף לגבי שאר גדולים מהם לא יגלו דעתם כיון דאיכא קפידא בדבר והא ודאי ליתא ולדעת רבינו ז"ל דהיכי דרשו ז"ל ויחגור גם דוד חרבו ר"ל שהתחילו מן הצד בדינו של נבל ולבסוף חגר דוד ג"כ עמהם כדבר הלכה והרי אין מושיבין מלך עמהם ואי משום שעדיין לא נהג דוד במלכות ולכך לא דייני' ליה דין מלך א"כ איך הסכימו עליו למיתה משום מורד במלכות והרי דא לדא נקשן:
הלכות אבל
פ"ו ה"ה וכן האשה שהיתה אכלה וכו' הק' מרן הכ"מ ז"ל דודאי לא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון שהאיש אינו אסור בתשמיש אלא תוך ז' למה תאסר האשה אחר ז' אלא באבלה על בעלה מיירי וכו' וכיון דקי"ל כל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום היכי משכחת אלמנה נשאת תוך ל' ע"ש ודבריו ז"ל קשים ההבנה דמה ענין תשמיש המטה לנישואין והרי באיש עצמו אע"פי שמותר בתשמיש אחר ז' אסור בנשואין כל ל' ונר' ליישב דסובר מרן דבאיש עצמו שיש לו בנים קטנים ומי שאין לו מי שישמשנו דמותר לכנוס מיד אבל לא לבעול עד אחר ל' היינו דוקא במתה אשתו אבל באבל דעלמא מותר לבעול אחר ז' דהא עיקר השמחה היא בנישואין ומכיון שהותר בנישואין למה אסור לבעול והרי תשמיש המטה אינו אסור אלא כל ז' ומטעם זה סובר הרמב"ן ז"ל דאסור לכנוס עד אחר ל' לכן סובר מרן ז"ל דלא אסר רבינו אלא במתה אשתו וטעמא כדי שישכח אהבת אשתו הראשונה שלא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואע"ג דלה"ט צריך ג' רגלים מ"מ בכי האי דלא אכשר ליה בהכי סגי ליה בל' דשכחה קצת מיהא איכא דודאי אינו דומה תוך ל' לאחר ל' כדאשכחן באשה דמותרת לאחר ל' אי לאו משום הבחנה בדאיתא בהחולץ משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת בעלה אחר ל' ה"נ באיש שכחה מיהא איכא ומהני פורתא וא"כ באשה דקאמ' רבי' ע"כ באכלה על בעלה קמיירי ואע"פ שהרא"ש ז"ל בפ' החולץ כת' בשם ד"ת דבאכל על אביו ואמו ויש לו בנים קטנים ואין לו מי שישמשנו מותר לישא תוך ל' ויליף לה מעוברא דיוסף הכהן דכנס תוך ל' ולא בעל עד לאחר ל' משמ' דלא מפליג בין אשתו לשאר קרובים ע"ש מ"מ סובר מרן דלרבי' מפלגינן בהכי משום דק"ל דהניחא באין לו מי שישמשנו וביש לו כנים קטנים אכל אין לו בנים אמאי אסור לבעול עד לאחר ל' מידי הוא טעמא שהותר לכנוס אלא משום פריה ורביה א"כ בעילה נמי תשתרי דהא עיקר השמחה היא הכניסה ולא הבעילה אבל השתא ניחא דבאשתו דוקא הוא דאמרי' הכי משום שלא ישתה בכוס זה אבל באבל דעלמא הכל מותר ול"ד לתוך ז' דכונס ואינו בועל אף באבל דעלמא דהתם טעמא הוא משום איסור תשמיש המטה וזה אף לחשוכי בנים מותר אבל הכא הטעם משים שמחה והעיקר היא הכניסה ואף באין לו מי שישמשנו שרי דהא רבי' כיילינהו לכולהו בחדא מחתת ואף שרבינו לא כתב מדין זה כלום י"ל שרבינו דרכו להעתיק דינים המוזכרים בש"ס וזה לא נזכר אבל דין אשה נז' בעובדא דיוסף הכהן אבל לר"ת דס"ל באין לו בנים מותר לבעול תוך ל' וכמ"ש הרא"ש שם בשמו וז"ל ולעולם מי שאין לו בנים מותר לבעול תוך ל' משים פריה ורביה כי היכי דשרי' כניסה לחופה תוך ל' דכניסת החופה היא השמחה ולא הבעילה ע"כ ניחא דטעמא הוא משום אבילות וא"כ לא שאני לן בין אשתו לקרובים וצ"ל לדעת ר"ת דאע"פי שעיקר השמחה היא הכניסה לחופה מ"מ גם הבעילה יש בה קצת שמחה דאל"כ מי שאין לו מי שישמשנו ויש לו בנים קטנים לישתרו בבעילה דהא השמחה כבר נעשית אלא ש"מ דגם בבעילה איכא שמחה אלא דאינה כ"כ כמו הכניסה ולהכי כמי שאין לו מי שישמשנו ומי שיש לו בנים קטנים לא הותרו בבעילה דלא הותר אלא בכניסה כדי שתשמשנו ותפרנס בניו וזה אינו ענין לבעילה אבל מי שאין לו בנים דטעמא הוא משים פריה ורביה וה"ט שייך טפי בבעילה אמרי' שפיר דהותר בבעילה דאם הותר בכניסה החמורה כ"ש בבעילה אך אכתי ק' לדעת רבי' דאף שנאמ' שהטעם הוא משום שלא ישתה וכו' ומ"ה נאסר בבעילה מ"מ מטעם זה הו"ל ליאסר בכניסה נמי דמה יועיל בכניסתו זאת כיון שלא קיים מצות פריה ורביה וחל עליו דין אבילות ל' יום וי"ל שהתירו הכניסה כדי שתכף בכלות הל' יום יבעול בלי המתנה וגם שחושש שמא אחר ל' יבא איזה עיכוב. דלאו כל שעתא ושעתא מסתייעא מלתא וכן צ"ל לדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך דמייתי לה מרימוייא כי היכי וכו' ועדיפא מינה הול"ל דבלא"ה לא מתקיימא מצות פ"ו תם מאי קאמ' דכניסת חופה היא השמחה וכו' דמשמ' שאם היתה הבעילה ג"כ שמחה לא שרי' לה והרי סוף סוף לא מתקיימא פ"ו ואי משום דכולי האי לא שרי שמחת כניסה ושמחת בעילה א"כ גם כניסה נמי לא תשתרי דלא קמהניא מידי אלא ש"ס כדכתי' שוב ראיתי לתו' דהחולץ דף מ"ג ב' ד"ה שאני וכו' שכת' ועוד אור"ת דמי שאין לו כנים מותר לינשא ולבעול תוך ל' דלא מקיימא מצות פ"ו אלא בבעילה ע"כ משמע שכוונתם לומר דכניסה לא מהניא ולא מידי ומ"מ מדברי הרא"ש משמ' כדכתי' וגם דברי התו' יש ליישבם עד"ו וכוונתם היא שאין זה דומה למי שאין לו מי שישמשנו ויש לו בנים דהנהו בכניסה לבד סגי להו והבעילה היא ענין אפר אבל הכא בין כניסה בין בעילה כולהו משום מצות פ"ו נינהו וכיון דלא מתקיימא אלא בבעילה כשם שדחתה את הכניסה דין הוא שתדחה את הבעילה איך שיהיה לדעת רבי' והרא"ש צ"ל כדכתי' ורבי' שסובר כן דבכולהו אינו בועל עד לאחר ל' נר' שסמך לו על ברייתא דמס' שמחות שהביאו התו' והרא"ש דקתני כד"א שיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל' יום משמע' דתוך ל' אסור והיינו ודאי לישא ולבעול וכדמוכח מעובדא דיוסף הכהן והתו' והרא"ש נתקשו בזה וכת' דאחר ל' דנקט משום יש לו בנים קטנים היא ומילתא פסיקתא נקט אבל רבינו מפרש לה כפשטא דבכולהו בעי' ל' יום ואף שבנוסחא שלנו פ"ז כתוב מותר לישא אחרת תוך ל' יום מ"מ נוסחת רבי' היא כנוסחת התו' והרא"ש זה נר' ליישב דעת מרן ז"ל ומיהו בפי' דברי רבי' נר' יותר כמ"ש הל"מ ז"ל דהטעם הוא משום ריבוי השמחה דגם בבעילה איכא שמחה אף שאינה כמו הכניסה ואף בשאר קרובים הדין כן וכן נר' דעת התו' בכתובות דף ד' ד"ה אבל איפכא לתי' א' ע"ש שנר' שדעתם כדעת רבי' שדין אין לו בנים שוה לאחרים: