כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
קונטרס קדושת שביעית · סימן יב
נשאלתי על חצר גדול שבו בתים וחדרים רבים ואמצעה של חצר פתוח תחת אויר השמים בלתי מקורה ומנהג הנשים בעה"ק ירושת"ו שאין מוציאין את הנפל לקוברו עד אחר ג' ימים ללידתו אם מותר לכהן ליכנס ולצאת לביתו שהוא דר בחצר הנז' מה גם שהיה איש זקן וחלש וא"א לו לילך ג' ימים לבית אחרת. וזה אשר השבתי במימרא ובס"ד:
חשובה נלע"ד הקצרה להתיר מט' ס"ס דהנה בדין סוף טומאה לצאת איתא פלוגתא בין הפוס' ז"ל ושורש פלוגתייהו תליא בב' לשונות של רש"י ז"ל דבפ"ק דביצה ד' י' כ' מאור עינינו ז"ל בסו" דהמת בבית דסוף טומאה לצאת מדרבנן גזרו עלי' וכ"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דאהלות אבל רש"י בפ' בתרא דביצה ד' ל"ח ע"א ד"ה בדאורייתא כ' דהיא הלמ"מ וע' בתויו"ט פ"ז דאהלות. וכבר בא חכם עיר וקדיש מוה"ר הגדול כמהרא"י ז"ל בס' זרע אברהם חיו"ד סי' י"ז העמיק הרחיב בפרט זה וסתר דברי הרב תויו"ט והעלה דסוף טו"ל אינה אלא מדרבנן ע"ש בד' ס"ו ע"ג וישב דברי רש"י שלא יהו סותרין דהא מלתא פלוגתא דאמוראי היא ולהלכה קי"ל כרבה ורב הושעיא דהויא גזיר' דרבנן עש"ב. ובד' ס"ז ע"ג כ' שכן דעת הש"ך ביו"ד סי' שע"ב ע"ש. ועפ"י יסוד זה דסוט"ל אינה אלא מדרבנן התיר לכהני ויניזייא לצאת דרך שער החצר הגדול על פי ההיתירות שעשה הרב הגדול בעל דבר שמואל ז"ל ע' בכל אותו הפסק הגדול והנורא. ובדור שלאחריו קם הר' הגדול כמהר"ר יעקב בלילוס ז"ל הוא רבו של הגאון מהרד"פ ז"ל) וחלק על הרב דבר שמואל גם על מוה"ר מהרא"י ז"ל והנה נדפס פסקו בצביונו ובקומתו בהרב סמא דחיי חלק יו"ד סי' י"ט ובכלל כל הסעיפים המסתעפים בענין הנ"ל פלפל בחכמה בדין זה של סוט"ל וחלק על מוה"ר מוהרא"י ז"ל בחזקת היד והוכיח מכל דברי הראשונים דסוף טו"ל דאורייתא היא הלמ"מ דלא כהר' מהרא"י ז"ל. והנה פסק זה של הרב כמהר"י בלילוס ז"ל נשלח ליד מוה"ר הגדול כמהר"א נחום ז"ל וליד מוה"ר הגדול בעל ס' אדמת קדש והרב אחיו בעל ס' פרי הארץ ז"ל ולא ישרו דבריו בעיני הרבנים הנ"ל ע' בס' חזו"ן טהרות בסו' הספר בפסק הכהנים ולהרב אדמ"ק ח"א בסו' חיו"ד ב' פסקים א' לו וא' להרב אחיו ז"ל שדחו כל דבריו באמת הבנין והעמידו דברי הרב הגדול מאריה דארעא דישראל כמהרא"י ז"ל על תילם דסוט"ל אינה אלא מדרבנן. גם הרב סמא דחיי שם בסי' ך' האריך הרחיב לדחות דברי הרב כמהרי"ב ז"ל והסכים לדברי מהרא"י ושם כתב שאעפ"י שמאיזה תשובה של הר' דבר שמואל ז"ל נראה כמסתפק בזה מ"מ מתוך תשו' דסי' רמ"ח ניכר שהוא מסכים דהוי דרבנן ע"ש. ודבר ה' בפיהו אמת שכן מצאתי בתשו' הרב הגדול הרמ"ז ז"ל בסי' ט"ו שם האריך להוכיח מתוך שי' הש"ס והפוסקים דסוט"ל אינו אלא מדרבנן ובסי' ט"ז כ' וז"ל אחרי הדברים האלה שלחתי אל הרב הגדול כמהר"ר שמואל אבוהב ז"ל תמצית פסקי הלזה מפני שבימי שבתי בויניציאה ורצינו לעשו' תקון להפריש מאיסור גדול את כהני הק"ק וכו' אבל לא עשינו מפני שנסתפקנו אז שנינו על איסור סוט"ל מחמת ב' לשונות רש"י דפ"ק דביצה ודפ"ה ולא עיינתי אז הדבר. ולכן אחרי כתבי כל הנ"ל ושהעליתי שהוא מדרבנן גליתי את אזנו למען יוציא אל הכח מה שחפצנו לעשות מאז אבל הוא נר"ו השיב לי וכו' עד וזאת היא התשו' אמירה נעימה וכו' עד סוף הסימן ובסוף התשובה כ' בזה"ל אח"ך השיבני מהרש"א נר"ו שדעתו נוחה בדברי וקיים יושר אמרי עכ"ל. הרי מבואר להדיא דבתחי' הויא מבעיא ליה הך מלתא להר' דבר"ש ז"ל ובתר דבעיא הדר פשטא דאינו אלא מדרבנן. גם הרב שער אפרים כן דעתו דהוי דרבנן כמ"ש בשמו מוה"ר ז"א ז"ל שם והר' סמא דחיי שם ד' נ"ט עב"ג ע"ש. ונמצא דעת הש"ך ומהרא"י ז"ל ומהר"א נחום ז"ל והרב אדמ"ק והרב פרי הארץ ז"ל והרב שע"א ז"ל והרב דבר שמואל ז"ל והרב מהר"מ זכות ז"ל כולהו ס"ל דסוט"ל אינה אלא מדרבנן דלא כהתיו"ט ומהר"י בלילוס ז"ל. ותשו' זו של הרמ"ז הובאה גם בהר' פחד יצחק מער' דלת באות דרך הטומ' לצאת ע"ש. וע' לו במער' הטי"ת ערך טומאה בד' ע"ז ע"א שם הובא פסק הרב מהר"י בלילוס ז"ל הנז' בצביונו ובקומתו. האף אמנם אחרי ארי הרב מהרי"ב ז"ל הנז' קם כגבור ואיש מלחמות תלמידו הרב הגאון מהרד"פ ז"ל בס' מכתם לדוד סי' נ"א מחיו"ד אייתי בידיה כל דברי הרבנים הגדולים הנז' ויצא לישע רבו מהרי"ב ז"ל והוכיח במישור כדב' רבו דהלמ"מ היא ולא דרבנן וחלק על כל הרבנים הנז' ע"ש באורך וברוחב. והנה לא הכנסתי עצמי למשקל ולמטרי בדברי הרבנים הגדולים הנז' כי באתר די זקוקין דנורא אן מעייל איש אשר כמוני מה גם כי אין בדור הזה מוכיח בין אשלי רברבי הנז"ל והדברים ארוכים ועתיקים נקוט מיהא הדבר במחלוקת הוא שנוי ורובא דמינכר סברי מרנן דעיקר דינא דסוט"ל אינה אלא גזירת חכמים. וראיתי בס' ישרי לב הנד"מ ד' י"ז ע"א שכ' שנמצא מכ"י מוה"ר הגדול עט"ר המליץ ז"ל ז"ל סו' טומ' לצאת אי הוי דאוריי' או דרבנן הרב תה"ד ומהר"מ שלום והר' נתנאל והכל בו ס"ל דהוי דרבנן עיין במרן ב"י סי' שע"א וכן דעת מהרש"ך בסי' שע"ב והש"ע סי' צ"ג והרב צבי סי' ק"ג והרב זרע אברהם יו"ד סי' י"ז אבל הרב תויו"ט פ"ז דאהלות והרב מכתם לדוד והרב דב"ש סי' א' האריך למעניתו לומר שהוא ד"ת וע' לרש"י בביצה ד' יו"ד שכתב דהוי דרבנן ובדל"ח כ' שהוא הלמ"מ עכ"ד. הנה מ"ש הש"ע בסי' צ"ג הוא ט"ס וצ"ל השע"א והוא הר' שער אפרים כנז"ל ומ"ש שהר' דב"ש כ' דהוי ד"ת כבר כתבתי לעיל שמתחי' היה סבור כן ושוב הסכים לדברי מהרמ"ז דהוי דרבנן וכן הוא בתשו' דסי' רמ"ח. ומ"ש וע' לרש"י בביצה וכו' הוא תמוה כאילו מציאה מצא כדברי רש"י הנ"ל והלא כל הרבנים שהזכיר לעיל יסודותם הוא על סתירה דברי רש"י ז"ל הנ"ל. גם מ"ש דבדברי התה"ד ומהר"מ שלום והר' נתנאל והכל בו מבואר דהוי דרבנן אחהמ"ר אין הדבר מבואר כן אלא דהסוברים דהוי דרבנן מתרצי דברי הרבנים הנ"ל כטעמייהו והסוברים דהוי דאורייתא מתרצי לטעמייהו כמבו' למעיין בדבריהם ז"ל:
ועוד איכא פלוגתא אחריתי הובאה בדברי רבינו הב"י ז"ל בסי' שע"א שכ' ז"ל כ' בכתבי מה"ר איסרלאן סי' כ"ד אשר דרשתני על הכהנים המחמירים שלא לצאת בשערי החצרות והעיר ושער בהכ"נ עד שעבר המת חוצה לאותם שערים ופתחים משום דסוף טומאה לצאת כדתנן פ"ק דאהלות המת בבית ובפ"ק ובתרא ודביצה ופ' הדר וכתבת דמקרוב בא מנהג זה דע כי לא מקרוב בא כי זה קרוב למ' שנה נתחדשו אלו הדברים לפני מוה"ר שלום שהרב מאיר ז"ל אסר לכהנים שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם וכו' אבל כ' ג"כ שמוה"ר שלום לא חשש לאיסור זה וכו' ונראה הט' כיון דפרש"י פ' הדר דמה שטמא הפתח שסוט"ל אעפ"י שאינו תחת אהל המת הלמ"מ הוא ואין ט' בדבר נוכל לומר כיון דמלתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף ונימא דכך הוא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחי' מתוך האהל אל תוך האויר הואיל ובאותה יציאה נטהר האהל יאמר הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך ותו דמאן לימא לן דהך טומאה שסופה לצאת הוי טומאה שהנזיר מגלח עליה וכו' מ"מ הואיל ורבנן קשישי חשו לה חלילה להפליג דבריהם וכו'. עוד כ' שם והכל בו כ' מעשה בא לפני הר"ש על ב' בתים שהיו זו לפנים מזו והיה חצר ביניהם והיה רוצה הרב לאסור משום סוט"ל בעד החיצונה וכו' ר"י מאוירא הורה להרב נתנאל שאין כהן מוזהר על סוט"ל ואפי' תחת הזיזין וכו' עכ"ד הרי פלוגתא אחריתי דלדעת מוה"ר שלום ור"י מאוירא שורש דין סוט"ל לא נאמר אלא בטומאה שסופה לצאת מתוך האהל אל תחת אויר השמים אבל בטומאה שיוצאה מתחת אהל ראשון לאויר ונכנסת אח"ך תוך אהל אחר כגון כיפין של שער החצר ושער העיר בזה מותר הכהן לכתחי' דאין דין הוט"ל אלא באהל שנתון בו המת וע"י יציאתו נטהר האהל אבל אהל ב' ומפסיק ביניהם אויר השמים לית לן בה ומרן ז"ל בש"ע סי' שע"א ס"ד כ' דין המשנה סתם המת בבית וכו' ולא פירש כנר' דעתו דדוקא בבית שהמת בתוכו איידי ומור"ם ז"ל כ' יש מחמירים לכהנים לילך דרך שערי העיר שסוף הטומאה לצאת משם ויש מתירין ע"כ והט"ז ס"ק ז' ביאר הטעם הנ"ל והתייר הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' צ"ו נשאל על ההיתר שהתיר מר אביו הרב המבי"ט ז"ל לצאת לכהן בשבת דרך פתח הפונדק שבבית מבתי הפונדק יש שם מת והשיב כך היה מעשה שמת א' היה בבתים שבאמצע השכונה באויר החצר ומופלגין מפתח החצר ומן הבתים שסביבות החצר ולפי שאין לאותה שכונה אלא פתח א' נהגו הכהנים חומר בעצמן שלא לעבור בפתח שעתיד המת לצאת ומנהג זה של כת קודמין הוא ואומרי' העולם סוף טומאה לצאת וכבר נתרעמו על הדבר חכמי הדורות כי אין למנהג הזה על מה לסמוך כי לא אמרו סוף טומאה לצאת אלא בשיש שם אהל אלא שסתימ' הפתח חוצצת כגון ההיא דהמת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים פי' מטמא באהל אם האהיל השקוף על האדם ועל הכלים ואעפ"י שהם מוקפים בדלתות גזרו חכמים שלא יהא הדלת חוצצת בפני הטומא' כיון שעומדת ליפתח כשמוציא את המת ותנן חשב וכו' אבל במקום שאין שם אהל מה מקום יש לטמא פתח שער העיר או שער השכונה מפני שעתידה טו' לצאת משם וכו' ואילו ידענו שהמנהג יצא להם מהלכה זו היינו מבטלים המנהג שמנהג בטעות הוא כאות' שאמרו בירוש' וכו' אלא אמרו שמא רצו הכהנים לנהוג סלסול בעצמן שלא לעמוד בחלל פתח שער העיר שעתיד המת לצאת משם שמא יביאוהו בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם ואם מט' זה נהגו אין לבטל מנהגם דנכון ליזהר במצות וכו' ובזו הורה אבא מארי ז"ל לכהן זה שיכנס בשבת ולא יחוש לחומרא של מנהג שמאחר שלא נהגו אלא מפני החשש שמא יבא עליהם המת בטוחים הם שלא יבא בשבת וכו' וכך אמר אין דרך טומאה לצאת בשבת וכו' עכ"ד עיניך לנוכח יביטו כמה הפליג הרב ז"ל והרחיק סברא זו ואמר שאין לה שורש וענף עד שאמר שאילו ידענו שמהלכה זו למדו דין זה היה צריך לבטלו דהוא מנהג בטעות אלא דלבסוף מצא להם סמך ומט' מנהג לא מצד הדין ומשום שחששו שמא יביאו המת פתע פתאום אל תוך השער ויאהיל עליהם ע"כ נהגו הכהנים סלסול בעצמן. וא"כ דיו. למנהג בחול שמוציאין את המת ויש לחוש לחשש אבל בשבת שאין מוציאין את המת מותר. והגאון חכם צבי ז"ל בתשו' סי' ק"ג גדש את המדה אחר שהביא דברי מהרימ"ט ז"ל הנ"ל כ' ז"ל נמצא דהכהנים הנוהגים ליזהר בזה טועים בדבר משנה ומחינן בהו וכו' ואנחנו היודעים שמחמת מה שנמצא כתוב בפסקים הנ"ל נהגו כן נמצא דלכתחי' מחו' בהו כיון דהוא היפיך המשנה עכ"ד:
והנה הביאו להרב ח"ץ ז"ל לידי מדה זו מפני שלא לבד נתקשה בקו' מהרימ"ט שממקור הדין דהמת בבית אין שורש לדברים אלו כנז"ל אלא הדק ואשכח משנה ערוכ' ריש פי"א דאהלות הבית שנסדק טומאה בפנים כלים שבפני' טהורין טומאה בפנים כלים שבחוץ בש"א עד. שיהא בסדק ד' טפחים ב"ה אומרים כל שהוא אכסדרה שנסדקה טומ' בצד זה כלים שבצד השני טהורים ופירש רעו"ב שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומ' עובר לצד השני ע"כ ובודאי דגם במשנה א' זהו הטעם שהסדק מפסיק וע"כ לא קמפלגי ב"ש וב"ה אלא דלב"ה סגי אם הסדק הוא כחוט המשקולת ולב"ש בעי סדק ד' טפחים נקוט מיהא דבסדק ד' טפחים לכ"ע מפסיק ואף אם הטומאה בבית הפנימי וסופה לצאת דרך החיצון החיצון טהור הואיל ומפסיק אויר השמים ולא אמרי' שיהיה טמא מפני סוט"ל וזה מבואר בדברי מוה"ר שלום דלא אמרו סוט"ל אלא דוקא כשאין מפסיק אויר השמים וכבר עמד על קו' זאת גם הרב פרי הארץ ח"א חיו"ד סי' י"ט והגאון המפורסם מהר"א מווילנא ז"ל בספרו אלי' רבא על טהרות הביא עוד תוספת' מפורשת להדיא כעין משנה הנז' דכל דמפסיק אויר השמים לא אמרי' סוט"ל ודחה דברי מהרא"י הנז' ע"ש. וראיתי להרב הגדול בעל נחפה בכסף ז"ל בח"א חיו"ד סי' ו' דאייתי קו' הרב פרה"א ז"ל הנז' ורצה לישב ז"ל בקיצור ט' דאכסדרה הוא כמ"ש התויו"ט משום שהיא פרוצ' מרוח ד' וכיון דליכא פתח הטומאה עוברת מהצד שהוא בו ואין כאן סוט"ל בצד הב' וט' דבית לאו משום הפסקה באויר השמים אלא משום דנפיק הטומאה דרך אותו סדק ובהא פליגי ב"ש סברי דכדי שיהיו הכלים שבחציו החיצון טהורים צריך שיהא בסדק ד' טפחים ואפי' לכזית מת צריך ד"ט כדי שיהא חשוב פתח ואז אמרי' אין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת דרך פתח הסמוך לו וכיון שיש ד"ט בסדק הוי פתח סמוך לטומא' ואמרי' דמשם יוצא הטומא' ולפיכך טהורים הכלים שבחציו החיצון וכמו שהביא הרב תויו"ט משם מהר"מ דט' דלא פליגי באכסדרה היינו משום שיש לה פתחים וכו' וב"ה ס"ל דאפי' כ"ש דהיינו חוט המשקול' וט' הוי כמו דס"ל היכא דהיה הפתח סתום דכיון שהתחיל הציל ע"כ הפתחים ה"ן כיון שנסדק וכו' חשוב פתח וכו' והוי סמוך יותר מן הפתח החיצון אמרי' טומ' יוצאה משם ולא דרך הפתח וכו' זהו תוכן דבריו בקיצור:
ואני עבדו שמעתי ולא אבין ד"ק דמלבד הדוחק שכ' הוא ז"ל שיש בתי' זה מפני שכל המפרשים לא פי' כן בפירוש המשנה לא זו בלבד כי גם לא יתכן שיהיה כן פי' המשנה משום דמהך מתני' דהמת בבית דאי' בפ"ז מבואר דבעינן מעשה להציל את הפתחים היינו נפתח א' מהם שמורה ע"י המעשה הזה שרצונו להוציא את המת באותו פתח או מחשבה להוציאו בפתח או חלון אבל חלון סתם בלי מחשבה אינו מועיל ומשום דאין דרך להוציא המת דרך חלון כן פי' הר"ש. במתני' שם וכן הביא מרן הכ"מ משם מהר"י קורקוס בה' טומאת מת פ"ז ודברי הרמב"ם שם הכי מוכחי ודברי רבינו הכ"מ ז"ל שם תמוהים גם לא זכר דברי הר"ש אלו. וא"כ מאין הרגלים לומר כאן שמפני שנסדק סדק יוציא המת דרך שם ויציל על הפתח והעיקר חסר מן המשנה שהיה לו לומר חשב להוציאו דרך הסדק וא"ת גם בלא מחשבה מציל ודומיא דנפתח א' מן הפתחים זה לא יתכן דדוקא בפתח העשוי ליציאה וביאה הוא דמהני נפתח א' מהן אבל זה הסדק לא עדיף מחלון דלא מהני בנפתח בלי הסכמה ומחשבה ולמה יציל על הפתח. ותו דהא אמרי' בסיפא דהך מתני' דאף ב"ה מודים בפותח פתח מחדש דבעינן ד' טפחים וע"כ לא קא מפלגי אלא בהיה סתום ונמלך לפותחו דלב"ש בעי ד"ט ולב"ה כשיתחיל והט' נר' מבואר דכשהיה שם פתח מתחי' אלא שהיה סתום ס' ב"ה משיתחיל דמסתמא כשהתחיל יגמור הואיל וכבר היה שם פתח אבל בפותח מחדש בכותל שמעולם לא היה שם פתח אמרי' אעפ"י שהתחיל שמא ימלך ולא יעשה פתח ע"כ בעינן עד ד"ט והכא שלא היה כאן זה הסדק ונעשה מחדש הו"ל כפותח מתחילה ואיך סגי לב"ה בחוט המשקולת ואינהו סברי התם דבעי' ד"ט ועוד שרוב המפרשים ז"ל לא פי' כהרמב"ם שנסדקו גם הכתלי' עד שיהא ראוי להוציא את המת כדברי הר' ז"ל אלא פי' שנסדק התקרה לבד והנה אין ספק שאין דרך להניח הפתח ולהוציא המת מן התקרה. באופן שאחרי המחי"ר מכת"ר איני רואה מקום לפי' זה. גם מה שדימה הרב ז"ל חי' זה לדברי התויו"ט בשם אחהמ"ר הדבר מובן שאין הנדון דומה לראיה דאכסדרה שאני שדרכם לצאת ולבא בכל הרוח הפרוץ שבה מראשה וסופה ואמצעיתה. אבל הבית שנסדק אין דרך יציאה וביאה דרך הסדק וזה פשוט:
כתב עוד הרב הנז"ל וז"ל אבל מצאתי און לי מדברי התוספתא דקאמר עלה דר"י שאמר משום ב"ה דצריך טפח אמר ר' תמה אני אם אמר ר"י בפותח טפח לא אמרו אלא בכזית מן המת ופירש הר"ש כזית מן המת פותח טפח להציל את הטומאה על הפתח כדאמרי' לעיל פ"ג אבל במת פתחו בד' ע"כ ואם איתא דהוו משום הפסקה מאי קמתמה ר' וכו' אל"ו כדפי' דקאי לענין הוצאת המת משם ומקשה שפיר ר' דהיכי קאמר להוציא המת סגי ליה בטפח הא לא אמרו ב"ה אלא בכזית מן המת אבל מת של פתחו בד' עכ"ל ואני עבדו אחרי נשיקת הרצפה אומר דלא צדק גם בזה ואין פי' התוספתא ולא פי' דברי הר"ש כמו שהבין הרב ז"ל ותחי' אפרש דברי הר"ש שהם סתומים ותמוהים ולפקענ"ד צריך להגיה איזה דברים כדי שיתישבו דבריו וז"ל הר"ש ז"ל טומאה בפנים וכלים בחוץ טהורים דאפי' בחלונות מטהרינן כדתניא בתוספתא (פ"ח) ולעיל הבאתיה בפ"ז גבי מת בבית וכו' ולפי שיטה זו שפירשה (צ"ל שפירשנו) (אה"נ הגהה זאת כבר מצאתיה בהגהו' מו"ה וו"ב בש"ס דפוס וויען שהגיה במקום שפירשה שפירשתי) איירי בשנסדק כותל הבית ומיהו ק' לפי שי' זו דבכל מקום חלון שיש בו טפח על טפח מביא את הטומאה מבית לבית ומ"ש הכא לפיכך נראין הדברים שנסדק הגג ע"פ כולו ונחלק לשנים דאיכא השתא ב' חלקים והיתה טו' בחציו החיצון שהפתח בו והכלים בחציו הפנימי (או שהיתה כצ"ל) היתה טומאה בחציו הפנימי אם היה רחב הסדק כמלא חוט המשקולת לב"ה כדקתני בתוספ' כלים שבחציו החיצון טהורי' פחות מכאן טמאים והשתא הוי דומיא דאכסדרה שנסדקה וכל אינך שיעורי בטומאה בחלק הפנימי לפי שסוף טומא' לצאת דרך הפתח שבחלק החיצון (אבל צ"ל) וכל טומאה בחיצון אפי' כל שהו ממש מפסיק שכן מוכח לשון המשנה דאטומאה בפנים פליגי. תניא בתוספתא (פי"ב) וכמה יהא הסדק הזה ב"ה אומרים כ"ש מלא חוט המשקולת ור"י אומר משום ב"ה פותח טפח אמר ר' תמה אני אם אמר ר"י בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד. טומאה מבפנים וכלים מבחוץ אעפ"י שאין בסדק אלא כ"ש מלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק. פירוש כזית מן המת פתחו טפח להציל את הטומאה על הפתחים כדתנן לעיל פ"ג (מ"ו) אבל במת פתחו בד'. טומאה מבפנים וכלים מבחוץ איפכא גרסי' טומאה מבחוץ וכלים מבפנים דאפי' כ"ש מפסיק ללשון אחרון שפירש (צ"ל שפירשתי) במתניתין וללשון קמא אי אפשר לישב כלל שהלשון מגומגם דהול"ל אעפ"י שיש בסדק מלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק עד שיהא טפח לכזית או ד' טפחים (למת כצ"ל) ושמא רבי כתנא קמא ס"ל והכי קאמר ה"ז מפסיק (צ"ל מספיק) כלומר דיו לסדק להיות כזה השיעור. ויותר ונראה (צ"ל נראה) לפרש דקאי אסדק דאכסדרה ולאו אדלעיל קאי ובכמה מקומות מצינו בתוספ' כענין זה עכ"ל:
וביאור דבריו לע"ד כך הם עפ"י ההגהות הנ"ל שעשיתי אשר הם מוכרחים לע"ד כי בלעדי זה דבריו הם כספר החתום בתחילה פירש פי' א' במתני' דהאי בית שנסדק ר"ל כותל הבית נסדק לבית שבצדו או לאכסד' ופלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא לענין הבאת הטו' דרך הסדק אל בית השנית דב"ש בעו ד"ט ולב"ה בכ"ש וע"ז הוק' לו דפי' זה לא יתכן דהא קי"ל בכל דוכתא דפותח טפח מביא את הטומ' ופחות מכן אינו מביא ומ"ש הכא דבעו ב"ש ד"ט וב"ה אמאי סגי להו בחוט המשקולת. לכן פירש פי' ב' דהאי בית שנסדק כל אורך או רוחב הגג בענין שנחלק לב' אהלים דומיא דאכסדרה שנחלקה דסיפא והכי פי' טומאה בצד החיצון] שבו הפתח טהור הצד הפנימי ובזה אין בו שום מחלוקת דלכ"ע דיו בחוט המשקולת לענין שיהיו ב' אהלים כיון שאויר כ"ש מפסיק ביניהם ואין דרך טו' ליכנס אבל טו' בצד הפנימי הצד החיצון שבו הפתח שסוף טו"ל דרך שם בהא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש אעפ"י שנחלק לב' אהלים בעינן הפסקה חשובה של ד' טפחים ולב"ה די בכ"ש ור"י בדעת ב"ה אמר טפח ודוקא בטומ' בפנימי בעו הנך שיעורי ומשום דסוט"ל ואמר שזה הפי' האחרון נראה לו עיקר ונמצא פלוגתייהו לענין טהרה לא לענין טומאה:
והנה באלו הב' פירושים נחלקו הרמב"ם והראב"ד ז"ל פט"ז דה' טו"מ ה' ו"ז דהרמב"ם פיר' למנין טהרה וכפי' ב' דהר"ש ז"ל והראב"ד ז"ל חלק עליו ופירשה כפי' הא' של הר"ש שנסדק הכותל ופלוגתייהו להביא טו' לבית הב' דרך הסדק וע"ש בהראב"ד שישב קו' הר"ש על פי' זה וע' להרב חזו"ן כאן. שוב הביא הר"ש ז"ל התוספ' שאמר רבי על משנה זו תמה אני אם אמר ר"י בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת טומ' מבפנים וכלים מבחוץ אעפ"י שאין בסדק אלא כ"ש כמלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק פ"כ לשון התוספתא והיא בריש פי"ב דאהלות ותחי' פירשה הרב ז"ל לתוספת' זו לפום לישנא בתרא שפירש דבנסדק ונחלק הגג לשנים איירי ולענין טהרה ופירש דמה שתמה רבי על ר"י אם אמר משום ב"ה פותח טפח משום שלא הוזכר פותח טפח אלא לענין כזית מן המת כמבואר בפ"ג משנה ו' והכי אי' התם כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט להציל הטו' על הפתחים אבל להוציא הטומאה בפותח טפח וע"ש בפי' הר"ש ורעו"ב דהיינו לענין אם נפתח פתח בטפח מציל על כל הפתחים אם הם מגופים לענין שלא יטמאו כלים שתחת המשקוף וזה דוקא לכזית מן המת אבל למת שלם בעינן שיפתח פתח בד' טפחים כדי להציל על שאר הפפחים ע"ש. והשתא קמתמה רבי אם אמר ר"י לדעת ב"ה זה השיעור של פותח טפח דלא נמצא זה אלא בכזית מן המת והכונה דט' דב"ש דבעו ד' טפחים הוא משום דמצינו שיעור זה דד"ט שמועיל במת שלם להציל על הפתחים האחרים מן הטו' גם כאן בעינן זה השיעור כדי לחלק את האהל לשנים ויהיה החיצון טהור אעפ"י שסוט"ל השיעור מצילו להיות נחשב אהל בפני עצמו ולא יטמא מן הפנימי אבל ב"ה סברי שאין צריך שום שיעור כיון שנחלק בכ"ש כחוט המשקולת הרי חלוקים הם ואינו מטמא מן הפנימי אך ר"י שהמציא זה השיעור החדש של פותח טפח להציל את החיצון מן הטו' מתמה ר' מאין לו והיכן מצינו זה השיעור שמציל כדי שיציל כאן הלא לא נמצא זה השיעור של פותח טפח אלא בכזית מן המת שאם נפתח פתח בטפח אם אין בבית אלא כזית מן המת מציל על הפתחים אבל כאן דבמת שלם איירינן מה מקום לטפח אלא או ד"ט כב"ש שהוא השיעור שמציל על הפתחים במת שלם גם כאן בהפסקה להציל על החיצון יהיה ד"ט או כ"ש כב"ה כיון שהופסקו בכ"ש סגי ואין צורך שום שיעור אבל שיעור טפח אין לו מקום כנלע"ד שמפרש כר"ש ז"ל פי' תוספ' זו לפום פי' בתרא דאי לאו הכי אלא שהדברים כפשטן (וכמו שהבין הרב נחב"כ ז"ל) דר' קאמר דלענין להציל את הפתחים איירי הא מתני' או להביא את הטו' לבית אחרת א"כ היינו פי' קמא דהר"ש והנה הוא ז"ל דחה אותו וקיים הפי' הב' דלענין טהרה איירי והרי התוספתא דמייתי ז"ל בהדיא מפרש לה לפום ב' הפירושים לפום לישנא קמא ולפום לישנא בתרא ואדרבא תחי' כ' שאינה מתישבת התוס' אלא לפום לישנא בתרא ולפום לישנא קמא אי אפשר לישב ע"כ נראה שמפרשה כמו שכתבתי:
עוד כ' הר"ש ז"ל על סיום התוס' שאמרו טו' מבפנים וכלים מבחוץ אעפ"י שאין בסדק אלא כמלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק דצריך לגרוס איפכא וכונתו משום דהוק' לו דאי כדגריס טו' מבפנים וכלים מבחוץ איך פסיק ותני דשיעורו בכ"ש להפסיק והלא פלוגתא דב"ש וב"ה היא ולב"ש בעינן ד"ט אבל גרסי' איפכא טומ' מבחוץ וכלים מבפנים א"ש וכדפירש הוא ז"ל לעיל דבהא אין כאן מחלו' וכ"ע מודו הואיל ואין סוף טו' ליכנס. ולולי דברי קדשו של הר"ש בעניותי אמינא כי לא היה צריך לשבש התוספ' ויכולים אנו לפרשה עפ"י פירושו הנז' והיינו דתחילה אמר שהסדק לב"ה סגי בכ"ש ואחר שתמה על ר"י שאמר משום ב"ה טפח ושלא יתכן לומר כן אלא סגי בכ"ש חזר ופירש דברי ב"ה כדי שלא תטעה לומר דדוקא בטומאה בחוץ וכלי' בפנים הוא דסגי לב"ה בכ"ש משים דאין דרך עו' ליכנס אבל בטו' מבפנים וכלים מבחוץ דסוט"ל אימא מודו ב"ה דבעי ד"ט לזה אמר דלא היא אלא אף בטו' מבפנים וכלי' מבחוץ אעפ"י שאין בסדק אלא כ"ש ה"ז מפסיק זה היה נכון לפרש בתוספ' וכפי' דהר"ש ז"ל ואין צורך לשבש והכל הולך אל מקום א'. כתב עוד הר"ש ז"ל וללישנא קמא אי אפשר לישב כלל שהלשון מגומגם דהול"ל אעפ"י שיש בסדק מלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק עד שיהא טפח לכזית או ד"ט למת עכ"ד ביאור דבריו דללישנא קמא דפלוגתייהו להביא את הטו' מן הבית לאכסדרה דרך הסדק מאי האי דקאמר אעפ"י שאין בסדק אלא חוט המשקולת ה"ז מפסיק וק' דזה דלא כמאן אי אליבא דב"ה הרי אינו מפסיק שהוא שבור דבכ"ש מביא את הטו' ואי אליבא דב"ש מאי אירייא חוט המשקולת דמפסיק ואפי' ג' טפחים מפסיק דאינו מביא את הטו' אלא בד"ט ואי אליבא דר"י שאמר משום ב"ה פותח טפח וקאמר אעפ"י שאין בסדק. אלא כ"ש ה"ז מפסיק ור"ל עד שיהא בו טפח זה לא יתכן שהרי הוא עצמו תמה על ר"י אם אמר משום ב"ה פותח טפח אלמא לאו הלכת' היא ואיך תוך כדי דיבור הסכים לדבריו. ועוד הלשון מצד עצמו מגומגם כי לא יצדק לומר אעפ"י שאין בסדק וכו מפסיק הכי הול"ל אעפ"י שיש בסדק כחוט המשקולת אינו מביא את הטו' אלא ה"ז מפסיק עד שיהא טפח לכזית מן המת וד"ט למת שלם והיינו כשיטתיה שתמה על ר"י אם אמר טפח. כתב עוד ז"ל שמא ר' כת"ק ס"ל וה"ק ה"ז מספיק כלומר דיו לסדק להיות כזה השיעור ע"כ ביאור דבריו דלר"י שאמר משום ב"ה פותח טפח לפי מה שתמה ר' שלא מצינו פותח טפח אלא בכזית מן המת והכא דבמת שלם איירינן צריך ד"ט א"כ לר"י ב"ה מודו לב"ש דבעו ד"ט ואין כאן מחלוקת ונמצא דבהא פליגי ת"ק עם ר"י דלת"ק לב"ש בעו ד"ט ולב"ה סגי בכ"ש להביא את הטו' אך ר"י חולק ואומר שמעולם לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה וכ"ע מודים דבעי ד"ט. והשתא קאמר הר"ש ז"ל דאע"ג דר' תמה על ר"י והגיה בדבריו ד' טפחים ור"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה מ"מ ר' לא ס"ל כותיה אלא כת"ק דפליגי ב"ש וב"ה ולב"ה בכ"ש מביא את הטו' והשתא קאמר ר' אעפ"י שאני הגהתי על דברי ר"י לא סבירא לי כותיה אלא כתנא קמא דבכ"ש מביא את הטו' וז"ש אעפ"י שאין בסדק אלא כ"ש ה"ז מספיק כלומר דיו לסדק להיות כשיעור זה להביא את הטו' ולאפוקי מדר"י שאמר שלא נחלקו ב"ש וב"ה:
כתם עוד וז"ל ויותר נראה לפרש דקאי אסדק דאכסדר' ולאו אדלעיל קאי ע"כ ביאור דבריו דבמשנה שלאחריה אכסדרה שנסדקה שם פי' הר"ש כפירושא בתרא דוקא מפני שאויר הסדק מפסיק ולא שייך לפרש בו כפירו' קמא וכן פירשה הראב"ד ז"ל שם וא"כ האי סיפא דתוספת' דאמר אעפ"י שאין בסדק אלא כ"ש הרי זה מפסיק קאי אאכסדרה ומט' הפסקת אויר אבל המשנה הא' אפשר לפרשה כפי' הא' לענין להביא הטומאה מן הבית שנסדק לאכסדרה ורישא דתוס' נמי תתפרש לפום פי' הנ"ל. זהו מה שנלע"ד בפי' דברי הר"ש אלו עפ"י ההגהות הנ"ל ואמנם עדיין ק' על דבריו קושיא גדולה ומבוארת כי איך יתישב לו התוספתא לפום לישנא קמא והלא הוא עצמו דחה הלישנא קמא משום דק"ל בכל דוכתא להביא את הטומאה כפותח טפח והיינו כדברי ר"י ממש וק' לב"ש וב"ה דיהבי שיעורי אחריני וא"כ איך הכא בתוספתא מתמה ר' על ר"י אם אמר פותח טפח ומשום דלא אמרו פו"ט אלא לכזית מן המת אבל למת שלם ד"ט וזה דבר תימא מה ענין זה לזה ההיא להציל על הפתחים אבל להביא את הטו' בפותח טפח וכדמסיים סיפא דהך מתני' גופא ובמקום דהו"ל לסיועי לר"י מסיפא דמתני' דהוי מענינו ממש מקשה ליה מרישא דהוי שלא כענין דההיא להציל מפני הטו' והכא להביא את הטו' ואדרבא יציקו דברי ר"י והי"ל לתמוה על ת"ק וביותר הי"ל להר"ש ז"ל להכריע כלישנא בתרא מכח האי תוספת' ואולי דעת הר"ש ז"ל דודאי ידע רבי טעם לדבר זה מה נשתנה בסדק זה משאר טומאות דהוו בפותח טפח וכבר הראב"ד ז"ל שם נתן טעם בזה וא"כ משו"ה ר' לא מתמה על ת"ק דיהבי שיעורי ב"ש וב"ה דכן צריך להיות בדין הסדק ויצדק ט' דב"ש הואיל ויצא מדין הבאת הטו' דעלמא נשדייה אשיעור אחר שהוא ד"ט שכן מצינו שיעור זה לענין הצלת הפתחים אעפ"י שאינו דומה ממש כי זה להציל וזה להביא אפי"ה ניליף מיניה ולב"ה לא בעי שיעורא כלל אלא בכ"ש סגי אך קושית ר' היא על ר"י שאומר בפותח טפח דלמאי מדמי ליה אי מדמה ליה להבאת הטו' דעלמא זה לא אפשר ומהט' הנגלה לת"ק דאינו דומה וצריך להביא לזה שיעור חדש למילף מיניה וא"ת הרי מצינו שיעור פותח טפח להציל הפתחים וכי היכי דמייתי ב"ש ד"ט מדין הצלת הפתחים גם הוא מייתי טפח מדין הצלת הפתחי' ולא מדין הבאת הטומ' לזה מתמה ר' דאינו דומה דהך טפח לא איתמר אלא לכזית מן המת לא למת שלם זה נלע"ד לישב דעת הר"ש ז"ל. ומעתה בין תבין דאין מקום לדברי הרב הגדול בעל נחב"כ ז"ל אחרי בקשת אלף מחילות מכת"ר ואין לו סיעתא לפירושו לא מהתוספ' ולא מדברי הר"ש ומעולם לא עלה על דעת הר"ש לפרש המשנה והתוספתא כדפירשה הוא זל כי גם לישנא קמא שלא נראה בעיניו שהוא פי' של הראב"ד אינו אלא לענין להביא את הטומ' לאכסדרה דרך הסדק לא להציל מן הטו' את הצד החיצון של הבית שבו הפתח ע"י שנפתח זה הסדק כי זה לא ניתן ליאמר כמו שהוכחתי לעיל. ועכ"פ לדאתאן עלה הנה הרמב"ם בפי' ובחבורו שם והר"ש והרא"ש ז"ל בפי' המשנה שם כולם פירשוה להא מתניתין לענין טהרה ומשום דאויר השמים מפסיק והוי סיעתא להרב שלום ז"ל ותיובת' להר' מאיר ז"ל. אלא דלפי' הראב"ד וללישנא קמא דהר"ש ז"ל אין כאן תיובתא:
ושו"ר להגאון המפורסם מהר"א מווילנא ז"ל בס' אליהו רבא על מתני' דאהלות הנז' שהביא התוספתא הנז' ופירשה בלי הגהה כפירושא בתרא דהר"ש וכמ"ש בעניותין גם להרב מרכבת המשנה ז"ל ראיתי שפי' כן. עוד ראיתי לו שם שהביא תוספתא אחרת בפ"ח בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחת מהן אם היה דרכו של מת לצאת בחצר. בית שער והבתים טהורין ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורין ע"כ ופירשה הגאון ז"ל ע"ד הנ"ל ממש שאם דרכן להוציא המת לחצר תחת אויר השמים הבית שער ושאר הבתים טהורין משום שהאויר מפסיק אבל אם מוציאין את המת תחת האכסדרה עד הבית שער ויוצא המת מהבית שער לחוץ אז הוי סוט"ל דרך אהל והכל טמא וכ' דגם מתוספ' זו הוי סיעתא למוה"ר שלום ותיובתא למוה"ר מאיר ז"ל עכ"ל. ואני הדל אומר אמת שפירושו בתוספתא הנ"ל הוא כפתור ופרח נאים הדברים לגאון עולם שכמותו אך תמיהני איך לא זכר שר שהרמב"ם והראב"ד בפ"ז דטו"מ ה"ב לא פי' כן בפירוש התוספתא גם מרן בכ"מ שם הביא שגם הר"ש ז"ל פירשה כפירוש ולפי פירושם הנ"ל אין התוספתא הנ"ל ענין לפלוגתא הנז' כמובן ומילתא אחריתי קאמר ודו"ק:
תו חזיתיה להרב פרי הארץ ז"ל שם שכ' ז"ל ומי שדרכו לדחות ולומר דהך מתני' דאהלות איירי בענין דאין סוט"ל מחצי הבית הפנימי לעולם וכיון שגמרו בדעת' שלא לפנותה אלא להניחה שם לכן שפיר מטהרינן הכלים שבחצי בית החיצון כיון שאין טומאה עתידה לצאת וכו' דוגמא לדבר מצינו להתוס' בפ"ק דביצה ד' יו"ד ד"ה ב"ש אומרי' והוא שחשב שכ' ז"ל אבל תימה לב"ה דאית להו ברירה היכי משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכול' טמאי' הא איכא למימר לבסוף כשמוציאים בההוא פתח הוברר הדבר מתחי' דסופו לצאת דרך שם וי"ל כגון שעשה פתח חדש והוציא את המת דלא שייך ברירה א"נ מיירי דנשאר המת במקומו עכ"ל והנה מה שהצ"ע הרב הנז' על תירוץ קמא של התוס' התי' הוא פשוט בכונת התוס' ולפי שכבר קדמני הרב נחב"כ ז"ל לא הוצרכתי לכותבו) הנה עפ"י תי' בתרא דתוס' יכול הדוחה לדחות דגם הך מתני' דאהלות בהכי מיירי אבל לפקענ"ד דדוחה בקש הוא דאי אי' להא פירושא לא הוו שתקי שום א' ממפרשי המשנה לפרש הא מתניתא הכי גם הרמב"ם וכו' ומדסתמו דבריהם ולא פי' כן משמע דס"ל דאפי' אם סוט"ל משם אפ"ה כלים דבחצי הבית החיצון טהורין וכו' משום דאויר הסדק מפסיק וכמש"ל וכן ק"ל לדעת התוס' ז"ל וכיון שכן דחיה זו שרצה לדחות הדוחה אין לה רגלים ואם מדברי התוס' ז"ל ועליה' דן אנכי עכ"ד. והנה סיום דבריו שכ' וכן ק"ל על התוס' וגם כ' ואם מדברי התוס' הנ"ל ועליהם דן אנכי הם תמוהים לא ידעתי מאי ק"ל על התוס' דדברי התוס' במקומם נכונים הם ברישא דמתני' דהמת בבית דמיירי שנשאר המת במקומו אלא שהדוחה לקו' הרב רצה לומר דגם מתני' דפי"א דאהלות דהבית שנסדק בהכי מיירי וע"ז יפה השיבו הרב דליתא לדחיה זו ממה שהמפרשים אין גם א' בהם שפירשה כן ומוכרח דהך מתני' דפי"א לאו בהכי מיירי אבל הך דהמת בבית דאוקמיה התו' בהכי שנשאר המת בבית ניחא ומהו זה שכ' הרב ועליהם דן אנכי ואין צורך לדון וגם לא הודיענו מה יש לו לדון ולהקשות עליהן. ואם כונתו לומר שממה שלא פי' שום א' מהמפר' הך מתניתא דפי"א בהכי ש"מ לא ס"ל האי דינא דהתוס' אם לכך כיון אחהמ"ר אין לו שחר דהתוס' מכח קו' שהק' שם אבל תימא וכו' נדחקו לתרץ דמיירי בהכי דודאי זה מציאות רחוק שלא יוציאו המת מן הבית ומפני הקו' שהק' אבל בהך מתני' דפי"א שאין שם קו' למה להו לאוקומא במציאות רחוק הלא תתישב המשנה כפשטא מפני הסדק:
איברא דבעיקר התי' הב' הנ"ל של התוס' יש לדון ונציע דברי התוס' לפניך תחי' כ' ז"ל ב"ש אומרים והוא שחשב וכו' קס"ד דאיירי בכלים דלמפרע וה"ה דפליגי בנפתח ובכלים דלמפרע והא דקאמר נפתח א' מהם וכו' ולא פליגי ב"ש מיירי בכלים הבאים אחרי כן ותימא אדפליגי בחשב לפלוג בנפתח ובכלים דלמפרע וי"ל דנקט חשב משום רבותא דב"ה דאפי' במחשבה פליגי אבל תימה לב"ה דלית להו ברירה היכי משכחת כשמת בבית ולו פתחים הרבה דכולן טמאים הא איכא למימר לבסוף כשמוציאין בההוא פתח הוברר הדבר מתחי' דסופו לצאת דרך שם וי"ל כגון שעשו פתח חדש דלא שייך ברירה א"נ מיירי דנשאר המת במקומו עכ"ד. והנה לפום תי' בתרא דהתוס' הנ"ל צ"ל בהכרח שקודם שימות המת לא היה בדעתו להניחו שם שאם היה בדעתו קודם מיתה להניחו שם א"כ לא היה מעולם סו"ט לצאת דרך הפתחים ולא ירדה טו' תחת משקוף הפתחים הנעולים שאין שם טומ' מט' אהל כיון שהדלתות נעולים והטו' שישנה לשם הוא מטעם סוט"ל עד שלא הוברר באיזה פתח יוציאו המת וכפרש"י ז"ל א"כ אם קודם שימות המת הסכים בדעתו להניחו שם מעולם לא ירדה טומ' בהם ואמאי טמאים ע"כ צ"ל בהכרח שבשעת מיתת המת היה בדעתו להוציאו כדרך כל המתים אלא שאח"ך נמלך להניחו שם וכיון שכבר ירדה הטומאה לפתחים ואין רוצה להוציאו בפתח א' מהם עד שנאמ' הוברר לדעת ב"ה לכן אין הטו' יוצאה מכל הפתחי'. וצ"ל בהכרח נמי דדוקא בכלים שהיו שם משעת מיתה עד שעת ההסכמה להניחו שם מיירי דאילו בכלים הבאים אחר ההסכמה ודאי אינם טמאים כיון שאין סו"ט עתידה לצאת דרך שם מידי דהוה אנפתח א' מהם דמציל על כל הפתחים. ומוכר נמי לומר דהך הסכמה שהסכים להניח את המת שם לא במחשבה לבד היתה ההסכמה אלא ע"י מעשה כגון שחפר הקבר שם או שבנה מחיצה בפני המת אז מציל על הכלים הבאים אח"ך אבל אם לא היתה ההסכמה אלא במחשבה ובהנחה שהניחוהו שם בלתי שום מעשה ולא הוציאוהו לדעת ב"ש דבעו מעשה להציל ה"ן אינו מועיל לכלים הבאים אח"ך. והשתא קשה כקושי' התוס' דלעיל אמאי פליגי ב"ש וב"ה בסיפא בחשב אי מציל או לא ובמת שהוציאוהו דרך הפתחים ליפלגו ברישא דהמת בבית דמיירי בהניח המת שם ומיירי בכלים דלמפרע ולימא במד"א בכלים דלמפרע אבל בכלים דלהבא טהורים ב"ש אומרים עד שיעשה מעשה ובית הלל אומרים אף משחשב וכאן לא שייך תי' התו' שתי להודיעך כוחן דב"ה דאפי' במחשבה מועיל להציל על הפתחי' דרישא נמי בהכי איירי בהצלת הפתחים ובכלים דלהבא. מיהו לזה יש לישב דעיקר קו' התוס' הוא דליפליגו ברישא בנפתת ומשום רבותא דאפי' בכלים דלמפרע עולים מידי טומאתן ע"י מעשה הפתיחה ותי' דעדיפא ליה לאשמועי' הפלוגתא בסיפא אע"ג דהוא בכלים דלהבא משום דאיכא ריבותא אחריתי דמחשבה ואיכא כחא דב"ה דאפי' במחשבה מציל הפתחים והך רבותא דמחשבה עדיפא ליה יותר מרבותא דרישא דכלים דלמפרע משום דבהא איכא כחא דבית הלל וברישא כחא דב"ש דאפי' ע"י מעשה אינו מוציא טומאה דלמפרע. אבל כאן אין להקשות כן משום דאין שום רבותא ברישא יותר מסיפא דגם רישא הוא כלים דלהבא ומחשבה דומיא דסיפא ממש ואדרבא עדיפא ליה למינקט הפלוגתא בסיפא וה"ה לרישא דהמת בבית ודו"ק. ועוד אפ"ל דהתוס' בתי' בתרא הנ"ל קיימי בשיטת הרמב"ם ז"ל בביאורו על מתני' הנז' דהמת בבית שכ' ז"ל כאשר היו הפתחי' כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר וזה יטמא כל מה שיגע בו וכאשר נפתח א' מן הפתחים או חשב להוציא בא' מהם וכו' הנה הציל על הפתחים כולם וכאשר היה פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין הציל על הפתחים וכו' וסיבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו עכ"ד ומה שיש לעמוד על דברי הרמב"ם יעויין להרב סמא דחיי ולהר' מכתם לדוד ז"ל בסימנים שזכרתי לעיל שם האריכו וכ' שם הרב סד"ח שהרי"ף והסמ"ג קיימי בשיטת הרמב"ם הנז' והר' מכ"ל ז"ל שם כ' שהרמב"ם בחיבורו חזר בו מפירושו על המשנה ותפס כשי' רש"י והר"ש והרעו"ב משום דסוף טו"ל יע"ש בדבריהם באורך. והשתא נוכל לומר דהתוס' כאן בהאי תי' בתרא קיימי בשי' הרמב"ם הנז' וכיון שלא הוציאו המת משם אף שהדלתות נעולים היושב תחת המשקוף הוי כנוגע בקבר סתום והוא טמא ואין תקנה לזה אלא עד שיפתח פתח להוציאו או שיחשוב להוציאו והכא שהניחו במקומו לעולם כל הפתחים טמאים ולא שאני לן בין חשב להניחו שם קודם שמת המת לחשב אח"ך וכן ל"ש לן בין כלים דלמפרע ובין כלים דלהבא כיון שלא נפתח פתח וגם לא חשב להוציאו דינו כדין קבר סתום דמטמא כל סביביו גם תחת משקוף הפתחים:
ודע דבאהלות פ"ד מ"ב איתא תיבת המגדל יש בה פותח טפח ואין ביציאתה פ"ט טומ' בתוכה הבית טמא טו' בבית מה שבתוכה טהור שדרך הטו' לצאת ואין דרכה להכנס ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול לשורפה לחצאין או לשרפה במקומה ופי' רעו"ב ז"ל טומ' בתוכה הבית טמא אעפ"י שאין בפתחה טפח כדמפרש ט' לפי שדרך טומאה לצאת על כרחך סופה לצאת דרך פתח זה. מה שבתוכה טהור הואיל ואין ביציאתה פותח טפח אינו מביא את הטו' ואין דרך טו' ליכנס וכו' ור"י מטהר דשמא אין סופו לצאת דרך פתח זה שיהא בה שיעור טומ' שהרי יכול להוציאה לחצאין או לשרפה במקומה ע"כ והתוס' בחולין דקכ"ה ד"ה יכול הב"ד הרב תויו"ט שם כתבו דמודה ר"י בהך מתני' דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שסוף הטו' לצאת דהתם במת שלם דאין דרך לנתחו ולהוציאו פחות מכזית עכ"ד. ועפ"י דברי התוס' אלו מתישב התוספתא שהבאנו לעיל על מתני' דפי"א דהבית שנסדק שאמר ר' תמה אני אם אמר ר"י משום ב"ה פותח טפח לא אמרו אלא בכזית מן המת ופירשה הר"ש דהך מתני' דהבית שנסדק במת שלם איירי ומשו"ה מתמה ר' דמה ענין טפח לכאן. ולכאורה ק"ט מנין לו לרבי דהך מתני' דהבית שנסדק במת שלם איירי אימא דבכזית מן המת איירי דהא סתמא קתני טומאה בפנים טומ' בחוץ ולא אמר המת בפנים ונימא דבכזית מן המת איירי ואתי שפיר דברי ר"י משום ב"ה טפח שזהו שיעורו לכזית מן המת ואדרבא הי"ל לתמוה על ב"ש שאמר ד"ט דלא אמרו אלא במת שלם. אכן על פי דברי התוס' הנז' ניחא טובא דאי בכזית מן המת איירי א"כ איך ר"י אומר משום ב"ה פו"ט דמשמע דמסכים לדבריהם דבעי מיהא פו"ט כדי שיהא החיצון טהור משום סוט"ל וק' אמאי הלא הוא סובר בפ"ד דאין דין סוט"ל בכזית הואיל ויכול לשורפו במקומו והכא כיון שנסדק הבית לשנים בכל שהו הרי טו' אהל אין כאן בחיצון שהרי הוא חלוק אהל בפ"ע אין כאן אלא משום סוט"ל ולדעת ר"י אין טמא כלל סוט"ל בכזית הואיל ויכול לשורפו והיה לו לר"י לחלוק על ב"ה בזה ולא לפרש דבריהם ולשתוק כמוד' לדבריהם. ומזה הכריח רבי דהאי מתני' במת שלם איירי דמודה בה ר"י דיש בו דין סוט"ל ומשו"ה לא פליג ר"י אב"ה אלא שמתמה ר' זה השיעור החדש של טפח מאין לנו למת שלם כי לא הוזכר טפח אלא לכזית מן המת ר"ל אע"ג דר"י לא בעי כלל בכזית מן המת משום דיכול לשורפו במקומו מ"מ החולקים עליו הזכירו טפח ודו"ק. כי מן הבאר הנה מקום אתי לישב קצת שי' הראב"ד הנז' דמפרש להך מתני' דסדק לענין טומאה ולא פירשה לענין טהרה כמו שפירשו הר"ש והרמב"ם והרא"ש ופשטא דמתני' הכי מוכח כדבריה' כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל אבל הראב"ד ז"ל נייד מהאי פירושא משום דמשמע ליה דהך תוס' שאמר ר' תמה אני אם אמר ר"י ב"ה פו"ט פליגא אמתני' הנז' שהרי במתני' הנז' קבע ר' דברי ר"י משום ב"ה בפותח טפח ואילו היה לו תימה על דברי ר"י ומסתפק אם אמר כן ר"י היה לו להשמיטו ומדקבעו מוכרח שחולק על התוס' ושמעולם לא נסתפק בזה ר' או שנאמר בילדותו היה מסופק ובזקנותו פשי' ליה שכך אמר ר"י משום ב"ה וכיון שכן דבמתני' פשיטא ליה א"כ יכלול מאמר טומאה בבית על מת שלם גם על כזית מן המת והשתא אם פירושא דמתני' הוא כדפי' הרמב"ם והר"ש לענין טהרה להציל על החיצון שלא יטמא מפני סוט"ל ק' תינח במת שלם אבל בכזית מן המת ק' תרתי חדא על ר"י איך אומר משום ב"ה פו"ט והלא לדעתו אין דין סוט"ל בכזית מן המת הואיל ויכול לשורפו במקומו. ועוד ק' על ב"ש ד"ט בכזית מן המת מאן דכר שמייהו הא שיעור זה לא נאמר אלא במת שלם דומיא דמה שמתמה ר' על ר"י. משו"ה מפרש לה הר"ש ז"ל לענין הבאת הטו' לבית אחר ור"י כפשטיה כדין כל הבאת טו' דעלמא שפו"ט מביא את הטו' וטעמייהו דב"ש וב"ה הוא כדפירשה הוא ז"ל דשניא סדק מחור ודו"ק:
והנה בדברי ר"י שאמר בפ"ד טהור מפני שיכול להוציא' לחצאין או לשרפה במקומה יש לפרש ב' פירושים יש לפרש הואיל ויכול לשורפו והוא ע"ד כל הואיל שבתלמוד והדוגמא הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה אע"ג דלא איקלעו ליה אורחים וה"ן ר"י סובר דאין דין סוט"ל בעולם אפי' אם באמת יצאתה הטו' דרך שם ובשעת יציאת הטו' לא נמצאו שם אדם וכלים אבל קודם יציאתה היו שם אפי"ה לא נטמאו הואיל ואילו היה רוצה לא היה מוציאה משם אלא היה שורפה במקומה או מוציאה לחצאין ויש לפרש פי' ב' דודאי אם לבסוף יצאת הטו' דרך שם ודאי נטמאו הכלים שהיו שם למפרע שהרי הוכיח סופו על תחילתו שיצאתה הטומאה משם אבל ר"י משום דשמעיה לת"ק שאמר טומ' בתוכו הבית טמא דר"ל הבית טמא מעתה אפי' עדיין לא יצאתה הטו' משו"ה פליג עליה ואמר דכל זמן שלא יצאתה הטומ' עדיין בחזקת טהרה הן דשמא ישרפנה במקומה או יוציאנה לחצאין ולא תצא הטו' דרך שם ולפי"ז יהיה פי' מטהר שאמר ר"י ע"ד תולין שאלו הכלים הם בספק טו' ולבסוף יתברר שאם שרפה במקומה הרי הכלים טהורים ואם הוציאה הרי הם טמאים. ועל ב' הפירושים אלו ק"ל על הפי' הראשון קשה שלא ראיתי לשום א' מהמפרשים שפירשו שהוא מט' הואיל ואדרבא הרעו"ב והר"ש גם רש"י בחולין שם כתבו דשמא אין סופו לצאת מפתח זה שהרי יכול לשורפה או להוציאה לחצאין ע"כ מתבאר דט' הוי משום דשמא לא יוציאנה הא אם הוציאה מודה ר"י דטמא. ועוד אי ר"י מטהר מט' הואיל רבנן דמטמאי צ"ל דלית להו הואיל ואילו הך מילתא דהואיל פלוגתא דרבה ור"ח היא בפסחים דמ"ו ע"ב. ושם דמ"ח ע"א אמר רמי ב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י היא ודחי לה ע"ש דלא בעי למימר דפלוגתא דאמוראי הוי פלוגתא דתנאי והשתא ק' אכתי לימא פלוגתא דחכמים ור' יוסי היא דרבנן דאית להו סוט"ל טמא לית להו הואיל ור' יוסי דמטהר אית ליה הואיל. ותו אי' התם בפסחים דף ס"ב ע"א אייתי פלוגתא דרבנן ור"ח הנז' וקאמר הש"ס כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא לחומרא אית ליה פרש"י לקולא לפוטרו ממלקות לחומרא לפסול בפסחים ע"כ וק' הא ר"י הכא אית ליה הואיל גם להקל לטהר מטומ' אהל ואם יאמר ר"ח אנא דאמרי כרבנן דפליגי אדר"י א"כ חזר הדין דפלוגתא דאמוראי היא היא פלוגתא דתנאי והש"ס לא ניח"ל בהכי. מכ"ז מוכרח שאין מקום לפי' הא'. ועל הפי' הב' הקושי מבואר דקאמר ר"י מטהר דאומרו מטהר משמע טהור לגמרי ובאמת הול"ל תולין שהרי האדם והכלי' שהיו שם תלוין ועומדים שאם לבסוף יצאתה הטו' דרך שם הרי הם טמאים. מיהו לזה י"ל עפ"י מ"ש לעיל דעת רוב רבני האחרונים ז"ל דעיקר דינא דסוף טומא' לצאת אינו אלא מדרבנן ותנן בפ"ד דטהרות משנה י"א אלו טהרות שטיהרו חכמים ספק ד"ס וע"ש בפירוש הר"ש והרעו"ב ופ' הרמב"ם ז"ל ריש פט"ו מה' אבוהט"ו ספק ד"ס כיצד ספק אכל אוכלין טמאים או שתה משקין טמאים ספק שלא אכל ולא שתה וכו' הרי טהרות אלו טהורות וכן כל כיוצא באלו הולדות שהן מד"ס ספיקן טהור ע"כ. והשתא נאמר חכמים גזרו על סוט"ל שיטמא אבל זה דוקא אחר שיצאת הטומא' מטמא כלים ואדם שהיו שם למפרע אבל קודם שיצאתה סובר ר"י דהוי כמו ספק ד"ס דשמא תצא הטומ' שם או שמא לא תצא והרי הוא טהור ככל ס' ד"ס ולא תולין אלא טהור ממש וא"ש מ"ש התוס' שם בחולין דלא פליג ר"י אלא בכזית מן המת אבל במת שלם מודה ר"י משום דלא מקרי ספק אלא כשהוא ס' שקול אבל היכא דאיכא להכריע לצד א' לא מקרי ס' וכן מתבאר, מדברי תוס' חולין ד' א' סוף ע"ב ד"ה וליתיה קמן ועיין להרב מכת"ל שם דקל"ב עא"ב ע"ש. וכן מתב' מדב' הר"ן הב"ד בכפ"י ד' ל"ח ריש ע"ב. וע' י"א אה"ע סי' ס"ו הגב"י אות ס"א. וה"ן בכזית מן המת שדרך בני אדם לשורפו או להוציאו פחות מכשיעור הוי ס' שקול ודיינינן ליה ככל ס' ד"ס ומטהרינן משא"כ במת ש' כיון שאין דרך ב"א לשורפו ולא להניחו שם ולא להוציאו אברים פחות מכשיעור אינו נקרא בגדר ספק אלא הוי כודאי סוט"ל ומודה בה ר"י דמטמאינן. ואל יעלה בדעתך להכריע מכאן דסוט"ל מדרב' או לומר דהוי פלוגתא דרבנן ור"י דליתא דגם להאומרים שהוא הלמ"מ הרי הרמב"ם קרי להלמ"מ ד"ס כמ"ש בשמו הרב תויו"ט שם באהלות פ"ז במתני' דהמת בבית ועיין להרב סמא דחיי שס מה שהאריך בענין הנ"ל. א"נ י"ל דלכ"ע הלמ"מ היא ות"ק ס' הלמ"מ בכל טו' שסופה לצאת טמא בין בכזית בין במת ש' בין יצאתה בין לא יצאתה ור"י סבר דהכי גמירי בכזית מן המת דוקא כשיצאתה ובמת ש' אפי' לא יצאתה והכי אשכחן במ"ק ד' ד' ע"א לענין תוס' שביעית דר"ג סבר כי גמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים ע"ש וחולין ד' ך' ע"ב לענין עיקור בעוף:
ונחזור לדברי הר' פרי הארץ ז"ל במה שדימ' שתי' בתר' דהתוס' דביצ' דאוקמו רישא דהך מתני' דהמת בבית כגון דנשאר המת במקומו שהוא ס' יחידאה. ולפי מה שנתבאר הדבר נראה מוכרח בעצמו גם מדברי התוס' דחולין הנ"ל שהרי בכזית מן המת פליג ר"י את"ק וסובר דדוקא אם יצאת הטו' דרך שם מטמא למפרע אבל אם לא יצאת טהור ואילו במשנה דהמת בבית שתיק ר"י ולא פליג אלמא מודה דאפי' לא יצא המת משם כלל הפתחי' טמאי' כמ"ש התוס' והיינו בהניחוהו שם ומשום דאין דרך להניחו ולא לשורפו ולא להוציאו פחות מכזית והיא היא עיקר רבותא דהך מתני' ומשו"ה ר"י לא פליג עליה והיינו ממש כתי' בתרא דהתוס' הנ"ל וכדברי התוס' דחולין הנ"ל כ' הרשב"א והר"ן בחי' ע"ש הרי תי' בתרא דהתוס' הנ"ל לאו יחידאה היא דרבים ונכבדים קיימי בשי' זו. איברא דמצד אחר אין נראין דברי הדוחה הנז' לאוקומי הך מתני' דסדק דפי"א דאהלות בשנשאר המת בבית דאין שום ט' וסברא לזה כי הנה הוכחנו דלגבי מת ש' כך לי הניחוהו שם כאילו יצא משם דבכל גוונא אמרי' סוט"ל ומטמאי' אפי' הפתח נעול ולא משום טו' אהל שהרי כיון שהפתח נעול הרי הוא מציל בפני הטו' אלא משום סוט"ל יהיה גזירת חכמים או הלמ"מ וא"כ במתני' דסדק דפליגי ב"ש וב"ה בשיעורייהו עדיין מוכרח אתה לומר משום שהאויר מפסיק ותו ליכא דין סוט"ל שאם תאמר שהאויר אינו מפסיק א"כ מה יושיענו זה הסדק הלא לא עדיף מפתח נעול דמציל באין סומ"ל ואינו מציל בסוט"ל והכא כיון דסוט"ל איך מטהרי ב"ש כשיעוריה וב"ה כשיעוריה והלא סוט"ל ומה יועיל שנשאר המת במקומו הא כתבנו דנשאר המת ויצא המת הכל א' ולעולם סמא. והתוס' בביצה בתי' בתרא לא לשתמשו מתי' זה אלא לומר דכיון שנשאר המת שם ולא יצא אין כאן ברירה להציל על פתחים אחרים אלא כל הפתחים טמאים ושם דבריהם נכונים אבל במתני' דסדק לא הוזכר שיש שם פתחים הרבה אלא פתח א' יש ובעינן לאצולי על חצי הבית שבו הפתח וסוט"ל משם ודאי ע"י זה הסדק ק' מה מועיל ומציל הסדק הזה אם לא תאמר בהכרח שהסדק שיש בו אויר השמים הוא מפסיק ואעפ"י שסוף טו' לצאת משם או אעפ"י שאין סו"ל הא חשבי' ליה כסוט"ל מ"מ כיון שהפסיק אויר השמים תו ליכא דין סוף טו"ל ודברי התוס' דביצה אינן מעלין ואינן מצילי' מתוקף הקושיא הנ"ל דסוף כל סוף מן המשנה הנ"ל מבואר דאם מפסיק אויר השמים תו ליכא דין סוט"ל וכדברי מהר"ש ז"ל ודלא כמהר"מ ז"ל וזה ברור לע"ד:
המורם מכל האמור דהיכא דאויר השמים מפסיק אי אמרי' סוט"ל או לא הוי פלוגתא בין הראשוני' ז"ל ולדעת מהר"ש ליכא דין סוט"ל בשערי החצרות ושערי העיר הואיל ואויר השמים מפסיק ודייקא הך מתני' דפי"א דאהלות כוותיה כפי אשר פירשוה רוב הראשונים הר"ש והרמב"ם והרא"ש והרעו"ב ז"ל זולת לדעת הראב"ד ז"ל שפירש פי' אחר בהאי מתניתא ולפירושו ליכא לא תיובתא ולא סיעתא נקוט מיהא רוב הראשונים כתבו להדיא דלא כמהר"מ ז"ל. ומגופ' דמתני' דהמת בבית ליכא למשמע מידי כמ"ש מהרימ"ט ז"ל וכתב דאי מהתם היה לנו להודיעם שטועים הם ושיבטלו מנהגם אלא שמצא ט' להמנהג דנהגו כן משום חומרא וזהירות דוקא ואף בזה חלוק הרב מהר"ץ ז"ל וכ' שידוע לנו שלא נהגו כן אלא מחמת ס' מהר"מ שהובאה בפסקי מהרא"י ז"ל הנז' ומדאתבריר לנו שהסברא הנז' היא היפיך המשנה צריך לבטל מנהגם. ונוסף גם הוא שיש להכריע בפי' דמתני' דאהלות הנז' שהוא כפי' הר"ש והרמב"ם ודלא כפי' הראב"ד משום דלפי' הראב"ד דהך מתני' לענין הבאת טו' איירי א"כ הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא והו"ל למתנייה בעדיות בהדי אינך כולהו דהוו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וזו קושיא גדולה היא לשי' הראב"ד וכבר עמד עליה התייר הגדול מהרד"פ ז"ל בס' שושנים לדוד והצ"ע ע"ש ועיין יבמות די"ד ע"ב ותו' ד"ה בשלמא. והנה יש די והותר להכריע בפי' דמתני' הנ"ל כפירושייהו דהר"ש והרמב"ם והר"ש ורעו"ב מכח הקו' הנ"ל נוסף על הכלל הגדול דיחיד ורבים הל' כרבים. גם הרשב"ש בסי' תרל"ד פ' להדיא כן ע"ש. ואיך שיהי' הרי מחלוקת שני:
ועוד יש מחלוקת שלישי בין רבני האחרונים ז"ל בענין מת בלילה במקום ששערי העיר סגורים ואין דרך להוציא המתים בלילה שהרב פרי הארץ ז"ל שם הסכים להתיר לכהנים לעבור בלילה דרך שערי העיר והחצר הואיל ואין דין סוט"ל בלילה ודומיא דשבת שהתירו הרב המבי"ט ומר בריה מהרימ"ט דמאי שנא והכל ט' א' הואיל ואין סופה לצאת באותו היום או באותה הלילה וכתוב במפתחו' שכן הסכימו רבני קושטא זלה"ה ולזה נוטה דעת מוה"ר כמהרא"י ז"ל במכתביו סי' כ"ד הב"ד הר' ז"א בתשו' שם ליו"ד ד' ס"ז ע"ג. אכן הרב נחב"כ ז"ל שם כ' בסוף התשו' שמצא תשו' כ"י למהר"א אמיגו ז"ל שאוסר בלילה ומחלק בין שבת ללילה ע"ש הב"ד הרב הגדול בברכ"י ז"ל יו"ד סי' שע"א וביאר טעמו דע"כ לא קאמר מהרימ"ט אלא בשבת דהוי מילתא דשויא לכל ישראל שאין מוציאין המת בשבת מחמת איסורא אבל לענין הוצאת המת בלילה דיש מקומות שמוציאין אימא דמהרימ"ט מודה דלא פלוג וכו' עכ"ד וכן הסכים להיתירא גדול הדור האחרון הרב המופלא מהר"א די טולידו ז"ל בס' הבהיר משנת ר"א ח"ב סי' ל"ו מיו"ד למעשה ע"ש. ומעתה ניהדר אנפין לשאלתין המוצגת לפנינו בראש אמי' ר למנהג שנהגו הני נשי דידן שהאשה המפלת נפל אין קוברות אותו עד אחר ג"י כמוצג בשאלה א"כ נראה פשוט דבשני הימים הראשונים שאין סוט"ל בו ביום דרך שער החצר שרי ליה לכהן לצאת ולבא דרך שער זה אי מדינא הוא עיקר האיסור או ממנהגא כדכ' מהרימ"ט ז"ל אי ממנהגא הלא נ"ד דמי ממש ללילה שאין דרך טו' לצאת ודומיא דשבת והרי רבו המתירים בלילה ואין לחוש לס' הרב מהר"א אמיגו ז"ל האוסר כיון דיחיד הוא נגד רבים המתירים ובפרט בדבר שאין שורש לאיסור אלא חומר וסלסול הוא שנהגו הכהנים בעצמן פשיטא דלמיקל שומעין. ואי מדינא רצוני לומר גם כי נאמר שסמכו הכהני' עצמן על ס' איזה פוסק יש בידינו להקל מט' ס"ס שהרי כל החצרות שבירושת"ו יש אויר השמים מפסיק בין הבתים לשער החצר וא"כ יש בידינו לעשות ס"ס להקל ס' אי ה' כמהר"מ דיש דין סוט"ל היכא דאויר מפסיק דילמא הלכה כמהר"ש דליתא לדין סוט"ל כשאויר מפסיק ואפי' לכתחי' יכול הכהן ליכנס שם כיון שהפסיק אויר. ואת"ל הלכה כמהר"מ דגם באויר מפסיק יש דין סוט"ל דילמא הלכה כהסוברים דבלילה ליכא דין סוט"ל ושבת ולילה הכל א'. ומתהפך הוא שמא ה' כהסוברים דאין דין סוט"ל בלילה ואת"ל יש דין סוט"ל בלילה דילמא ה' כהסוברים דאין דין סוט"ל היכא דאויר השמים מפסיק ומכ"ש דכבר כתבנו דשורש הדין דסוט"ל במחלוקת שנוי אם הוא דאורייתא או דרבנן דפשי' דיש להקל בשופי:
ולפי שיש מקום לבע"ד לחלוק על דברינו אלה ולומר דק' להקל בנ"ד מתרי טעמי האחד מפני שאנו עושין ס"ס להתיר לכתחילה והאיכא דעת הרא"ם בתשו' סי' כ"ה מח"א הסובר דאין להקל להתיר בס"ס לכתחי' אלא דיעבד עם כי ס' זו כבר עמדו עליה רבני האחרונים ז"ל ובטלוה יעויין בפר"ח יו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס אות ד' וכל האחרו' שציין הר' י"א אה"ע סי' ס"ח הגהט"ו אות מ"ב אמבוהא דספרי מרבני האחרונים ז"ל כולם הסכימו דעבדינן ס"ס לכתחי' גם בפלוגתא דרבוואתא עמוד עליהם וכן כ' הרב מט"ש בתשו' מירא דכיא ד' ל"ה סוף ע"ב ז"ל כבר עלתה הסכמת האחרונים להתיר בס"ס לכתחילה דלא כהרא"ם ע"כ וכן כ' הרב הגדול כמהרד"ח ז"ל בס' נדיב לב ח"א סי' ע"ה ד' קל"ה ע"ב. וע' להרב ער"ה א"ח סי' פ"ג ועיין לו עוד בספר חוקת הפסח דף ס"ז ע"ב. עכ"ז פן יאמר האומר לבי מהסם להתיר לכתחי' ועוד ט' ב' לפי שכ' הר"ן ז"ל סוף פ"ק דכתובות עמ"ש הרמב"ם פי"ט דא"ב לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכו' וכיון דתרי ספיקי איכא מדינא כשירה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול עכ"ד הב"ד מהרשד"ם ז"ל חאה"ע סוף סי' ן' ע"ש. ה"ן יוכל הדוחה לומר דכיון דכ' מהרימ"ט שם שהכהנים נהגו סלסול בעצמן א"כ אפשר לא מהני תרי ספיקי. עם כי לע"ד הא בורכא היא דלא אשכחן הך חומרא אלא גבי יוחסין כמבואר בכתו' ד' ט"ו דמעלה עשו ביוחסין ובחד רובא לא מקילינן ובתרי רובי מקילינן וע' בכפי אהרן ח"א ד' ד"ן ע"ד מ"ש בעניותין שם. ודכוותא ההיא דהר"ן ליוחסין איירי והט' שהיו זהירי' הרבה שלא ימצא שום פי' במשפחות הכהנים אפי' ס"ם כי היכי דלא הספיק רובא. משא"כ באיסור טומאת כהן שהוא כמו שאר הלאוין דעלמא שאין זה פוגם לזרעו ופשי' דסגי בתרי ספיקי ככל איסור תורה דמקילינן בס"ס וזה שכ' מהרימ"ט שהכהנים נהגו סלסול הוא שיחה נאה ומליצ' בעלמא כי לא שייך למימר הכי אלא גבי יוחסין ושוב ראיתי למוה"ר בעל חזו"ן ז"ל שם ד' רנ"ג ריש ע"ב שכ' ז"ל ואף שיש קצת פיס' דס"ל דאין לעשות מעשה בס"ס באיסור דאורייתא ולהקל מ"מ נ"ד שאני שאינו אלא איסור לאו והוא קל דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ובזה כ"ע מודו ואזלי דבס"ס המתהפך עבדינן עובדא עכ"ד. שתים זו למדנו מדברי הר' חדא דעבדינן ס"ס אף לכתחי' בטו' כהן אף לדעת הרא"ם ואידך דהאי לאו דטו' כהן אדרבא קיל משאר לאוי ואין שייך לומר כהנים נהגו סלסול והטעם כמ"ש דדוקא בפי' יוחסין אמרי' הכי:
ומכל מקום לרווחא דמילתא הנני מביא גם ס' שלישי שישנו בנ"ד והוא זה שהרי כ' הכל בו ה' אבל ד' ק"ל ע"א והב"ד מרן בב"י ז"ל בסי' שע"א ז"ל ר"י מאוירא הראה להר' נתנאל שאין כהן מוזהר על סוט"ל ואפי' תחת הזיזין ועל אסקופת פתח יכול לעמוד ובלבד שלא יהי' שם חור פותח טפח מביא את הטומאה עכ"ד וכן אי' בתשו' מהרא"י שהובאה שם בב"י קודם זה וז"ל ותו דמאן לימא לן דהך טו' דסופה לצאת הוי טומאה שהנזיר מגלח עליה ובסמ"ק מסיק דההיא תוספתא מתרצתא היא דעל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ודלא כמ"ש התוס' פ"ק דכתובות בשם ר"ת דמשבשתא אמנם ע' באשרי וכו' עכ"ד. איברא דדבריהם צריכים ביאור דלפי דעתם ז"ל כיון שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה שרי לכתחי' לכהן לעמוד במקום שסוט"ל א"כ מה נענה לכל אותם המשניות השנויות בפ"ד ופ"ז ופי"א דאהלות דמבואר בהם דין סוט"ל ואם התוס' הנז' חולקת על כל המשניות הנ"ל איך יתכן לומר דמתרצתא היא ונימא סמי ד' וה' משניות מקמי חדא תוספתא אדרבא הדעת נוטה למימר איפכא סמי חדא תוספתא מקמי כמה משניות. והתוס' בכתובות ד' ד' ע"ב ד"ה הגולל כ' לישב דעת רש"י עפ"י התוס' הנ"ל ובשם ר"ת כ' דהך תוספתא משבשתא היא וראיה מרביעית דם שאין נזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה והתוס' בברכות די"ט ע"ב ד"ה מדלגין. והרשב"א ז"ל בחי' ברכות על ד' י"ט ע"ב דחה הך ראיה דר"ת וכן בש"מ לנזיר על ד' נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש כ' בשם ר"י ובשם תוס' חיצוניות ב' דחיות לראית ר"ת הנז' ועתה נד"מ ס' ברכה המשולשת שי' על ברכות לרבינו יאודה החסיד ז"ל וגם שם אי' ב' הדחיות הנ"ל על ראית ר"ת ע"ש. והשתא תקשי לכל הראשונים הנ"ל דהו"ל למימר דודאי משבשתא היא מכח כל הנהו משניות דסוט"ל או לכל הפחות נאמר דס"ל דסוט"ל הנזיר מגלח עליה ואילו התה"ד תחי' דבריו כ' מאן לימא לן וכו' ותפשוט מהכא. אכן דעת לנבון נקל דלהראשונים הנז"ל לק"מ דהם סוברים דמ"ש התוספ' הנ"ל דאין כהן מוזהר עליה ר"ל דאינו לוקה עליה אבל איסור' מיהא איכא ובכן אתו כל אינך משניות כפשטן דודאי אסו' לכהן להתטמאות בסוט"ל רק שאינו לוקה וכן פי' מוזהר בכ"מ אזהרת לאו למלקות וכן הביאה הרשב"א שם ובתוס' דמכות אי' כל טו' שאין נזיר מגלח עליה אין כהן לוקה עליה את הארבעים ע"כ. ומ"מ איסור' ודאי איכא ולא אכניס עצמי לבאר אם הוא איסו' דאורייתא מבלי מלקות או איסו' דרבנן כי דבר זה כבר נפתה בגדולים ומוה"ר ז"א ז"ל שם בד' ס"ח ע"ד האריך למעניתו והוכיח אברהם דהא מילתא הוי פלוגתא בין הראשונים ויש מהם סו' דגם טו' דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות ע"ש ומוה"ר חזו"ן ז"ל שם ד' רנ"ו ע"א חלק עליו וכ' דטו' שאין נזיר מגלח עליה אינו אלא מדרבנן ע"ש. ותו ל"ק מכל אינך משניות וגם ליכא למיפשט דס"ל דסוט"ל הנזיר מגלח עליה. אכן על הרב נתנאל והרב תה"ד ק' מכל המשניות הנ"ל דפשט דבריהם משמע שמותר הכהן ליטמאות בסוט"ל הואיל ואין נזיר מגלח עליה והדא דתימא. ובינותי בסמ"ק שעליו נשען התה"ד ולא מצאתי שם שום גילוי לזה כי בסי' פ"ט הביא הך תוספתא כל טו' שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה אבל אין משם ראיה שהוא מותר ליטמאות כי הלא לקמן הביא הך מתני' דהמת בבית וכו' ופירש שהוא מפני שסוף טו' לצאת אלמא משמע ליה שאינו לוקה אבל איסו' מיהא איכא או נוכל לומר שסו' דסוט"ל הנזיר מגלח עלי' גם סיים התה"ד וכ' אמנם עיין באשרי בה' טומאה משמע דכהן מוזהר כה"ג ע"ש דאפשר יש לחלק עכ"ד ודברים אלו צ"ע דמה מצא באשר"י יותר מדברי סמ"ק דגם האשרי בסו' סי' א' הביא הך תוספתא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכו' ובסי' ט' האריך והביא כל דיני' דסוט"ל ותמה על הרי"ף ע"ש וא"כ מה יתרון מצא בדברי הרא"ש יותר מדברי סמ"ק עד שכ' אמנם עיין באשרי ואם מ"ש ואפשר יש לחלק כיון לזה א"כ בדעת סמ"ק י"ל כן. וכבר ראיתי להרב דברי חמודות באות כ"ו שתמה על התה"ד דמה ראיה להתיר ממס' שמחות דההיא לענין שאינו לוק' אבל איסו' מיהא איכא וכ"כ מרן בב"י סי' שס"ט ומשם הרמב"ם ז"ל ע"כ אבל תימה על הדב"ח שלא נרגש ממ"ש דהרא"ש והסמ"ק עצמן מתבאר שסוברים כן כמ"ש וגם מה חי' מצא בין דברי סמ"ק לדברי הרא"ש:
ואשר אני אחזה לי לישב דברי התה"ד הוא זה דהנה שם בסמ"ק אי' וז"ל לקמן וקבר שהוא פתוח מן הצד וכן בית ואהל פתוחין ויש בהן חלל טפח מותר לכהן לעמוד עליהם או תחתיהן ע"כ. הנה מכאן מוכח בהדיא דס"ל דגולל אינו מטמא ואפי' לכתחילה מדקאמר דמותר לו לכהן לעמוד עליהן וכן פי' שם בהגהו' חדשות לפי' ב' אעפ"י שבפי' הא' רצה לפרש דהבית ואהל דוקא קאי אין זה במשמעות דברי הסמ"ק וכבר הוא עצמו בעל ההגהות כ' שהוא דוחק והאמת הוא הפי' הב' והי"ט משום דפ' לעיל כהך תוס' דכל טו' שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר וס"ל דאף לכתחילה מותר לעמוד על הגולל והרי זה מבואר בדעת הסמ"ק ולא קשיא מהך דסוט"ל שהביא לקמן כל המשנה דהמת בבית דאיכא למי' דהסמ"ק קאי בדעת הרשב"ש בתשו' סי' תרל"ד שכ' דבפי' דהך מתני' דהמת בבית רש"י ז"ל פירשה בכלים דוקא וכן פי' הר"ש לחד פירושא אך פי' עוד פי' ב' לגבי אדם נמי וכן פי' הרמב"ם וכ' דלרש"י ולחד פי' דהר"ש אין דין סוט"ל אלא בכלים דוקא ולא באדם עש"ב. ואעפ"י שגאונינו הרשב"ש לא ביאר לנו טעמו של דבר ומה כחינו לחלק בין אדם לכלים והלא בב"מ שוים הם אדם וכלים לענין טומ' ולמה כאן פלג לן דאדם אינו מיטמא בסוט"ל וכלי' מיטמאין אכן אין ס' דמסתמיך ואזיל על התוס' הנז' דכל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וסו' כדעת הסמ"ק דגם לכתחילה מותר לו ליטמאות וממילא נשארו כל אינך מתנייתא דסוט"ל בכלים דוקא ובכן נאמר כי זה בעצמו הוא דעת הסמ"ק ודייקא נמי שהעתיק המשנה כצורתה המת בבית וכו' ולא הזכיר אדם כמו שהזכיר הרי"ף ז"ל כמו שנבאר לקמן בע"ה ומוכרח לומר דאכלים דוקא קאי ולא אאדם שהרי פ' לעיל כהך תוס' דאין כהן מוזהר ובהדיא ביאר דאף לכתחילה שרי וזהו שמביא הרב תה"ד ראיה מדברי סמ"ק להתיר באדם סוט"ל שהרי כ' דמתרצתא היא וניחא ליה להתה"ד לפרש כן בדעת הסמ"ק מלומ' דדעתו דסוט"ל הנזיר מגלח עליה לפי שדבר זה אינו מפורש בשום מקום וגם דייק מדשינה הסמ"ק גבי המת בבית ולא הזכיר אדם כמו שהזכיר הרי"ף דייק הכי. וראיתי להרב בעל הגהו' חדשות על הסמ"ק שכ' וז"ל דלפי' רש"י שהביא רבינו לעיל גבי גולל וכו' וכ' התוס' לפירושו דאין הכהן מוזהר עליו משום שאין הנזיר מגלח כההיא דמס' שמחו' דמותר אפי' לכתחי' וכו' דאל"כ למה היה הגזירה לילך על גבי ארונות משום ארון שאין בו פו"ט הא בל"ז אסור לכתחילה משום גולל עכ"ד ודבריו נכונים דלא היה צריך הש"ס לומר גזרו אלא הכי הול"ל רוב אצונות יש בהם פו"ט ותו אין שם טו' דאורייתא מ"מ יש שם טו' דרבנן שהוא הגולל מצד עצמו ומפני כבוד מלכים התירו אל"ו משמע דאילולי הגזי' הנ"ל היה מותר לכתחי'. ולפי מ"ש א"ש דלא תקשי לרש"י מדין סוט"ל דההיא בכלים איירי לפי שיטתו ז"ל ואפשר היא שהכריחו לרש"י ז"ל לאוקומי דינא דסוט"ל בכלים דוקא ודוק היטיב:
כתב עוד הרב תה"ד אמנם עיין באשר"י בה' טומאה משמע דכהן מוזהר כה"ג כונתו דמי שיעיין בדב' הרא"ש יראה שאי אפשר לפרש בדבריו כמו שפי' בדברי סמ"ק שהרי בסי' א' הביא הך תוס' דכל טו' שאין הנזיר וכו' ולא ראינו לו שפסק שמותר לישב לכתחי' ע"ג קבר אם הוא פתוח כמו שפ' סמ"ק וגם שבסי' ט' שהביא דין סוט"ל כ' ז"ל (והוא לשון הרי"ף ז"ל בהלק"ט שלו) והיכא דאיכא דרתא דמוקפת זיזין א"נ מוקפת אכסדרה והוה מיתא בחדא ביתא מהנך בתי דבההוא דרתא איתסר ליה לכהנא למיעל תותי כל הנהו הינך זיזי דמד' רוחי דרתא אבל ודאי אי הוה מיתא תחות הנהו זיזי וכו' שרי לכהנא למיעל גו ביתא שדרך הטו' לצאת ואין דרך ליכנס כדתנן זיז שהוא סובב את כל הבית וכו' ולדברי רב אלפס מיירי בדלת הבית נעולה וכה"ג אמרי' בכל דוכתי סוט"ל ולא מהני נעילה כיון דאין מקום לטו' לצאת אלא דרך שם חזינן לטו' כאילו כבר שם וכו' ותימה למה הביא זאת המשנה על דין סוט"ל כמה משניות היה יכול להביא שהם פשועות יותר מזו ההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאי' ועוד משניות אחרות וכו' ומסקנא דמילתא וכו' ע"כ דברי הרא"ש ז"ל. הנה הרי"ף ז"ל בהדיא כ' דין סוט"ל גבי אדם שכן כ' אסיר ליה לכהנא וכו' ומדהרא"ש העתיק דבריו ושקיל וטרי בהו וכ' ומסקנא דמילתא וכו' משמע בהדיא דמודי לי' להרי"ף ז"ל דאיתיה לדין סוט"ל גם באדם ואע"ג דהרי"ף בהלכותיו לא הביא ההיא דמס' שמחות ואילו הרא"ש הבי' בסי' א' צ"ל דס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וההיא ברייתא דמס' שמחות הלכתא לענין שאינו לוקה או שאין כאן איסו' דאורייתא אבל ודאי איסו' דרבנן איכא להיטמ' בגולל ודופן וכן בסוט"ל. ואפשר נמי לומר דגם הרי"ף ס"ל כהרא"ש דהך תוס' דשמחות הלכתא היא ולא פסקה מפני שאין נפק"מ מידי לזה"ז דאין, מלקות וכל הדינים שפסק הרי"ף שם הם דינים הנוהנים בזה"ז לא הלכתא למשיחא ואדרבא להרא"ש צריך ט' למה הביאו ואולי המעיין ימצא איזה נפקותא. ונמצא מתוך דברי הרא"ש מתבאר דלא כסמ"ק שמתיר לכתחילה סוט"ל וזהו שכתב התה"ד עיין באשר"י דכהן מוזהר כה"ג וסיים וכתב דאפשר דיש לחלק אולי כונתו לומר דאין זה מוכרח כו"ך לומר דהרא"ש מודי הרי"ף דסוט"ל איתיה גם באדם והרי כשכתב מסקנא דמילתא לא הזכיר אדם ואפשר דמודה לסמ"ק דליתי' לדין סוט"ל אלא בכלים וא"ש כשיטתיה דפ' להלכתא התוספתא הנ"ל ומה שהעתיק דברי הרי"ף וכ' אדם הוא מפני שתפס כל לשון הרי"ף מפני שרצה להקשות עליו ותימא וכו' אבל בענין אדם וכלים לשון הרא"ש סתום ואפשר להתפרש כדברי סמ"ק כנלע"ד נכון בכונת הרב תה"ד ז"ל. ומעתה גם דברי הרב נתנאל הנז' שהביא הרב ב"י ז"ל בשם הכל בו וכן הובא בפסקי מהר"ם ריקאנטי ז"ל בסי' תקפ"ז שרבינו נתנאל מקינון הורה להרב שמואל שאין כהן מוזהר על סוט"ל ואפי' תחת הזיזין ואסקופת הפתח יכול לעמוד עכ"ד. עולים יפה ע"ד הנז"ל דס"ל דדין סוט"ל ליתיה אלא בכלים ולא באדם וזהו שדייק וכ' שאין כהן מוזהר:
שבתי וראיתי ונתון אל לבי דעדיין אין זה מעלה ארוכה לישב דברי הרב התה"ד דאם דעתו כמו שכתבנו דהינך מתנייתא כולהו דסוט"ל לא מיירו אלא בכלים ולא באדם א"כ לא היה לו לפסוק דין סוט"ל כלל דטומ' כלים ליתא בזה"ז דכל טומאת כלים אינה אלא בזמן שהיה דין טומ' וטהרה נוהג וכל מסכת כלים לא הזכירו הפוסקים הרי"ף והרא"ש והסמ"ק והרמב"ן בס' תורת האדם כי לא פ' רק דיני טומאות אדם הנוהגים לכהן בזה"ז. ולכן תרתי אני בלבי לישב דברי התה"ד על אופן זה דמ"ש ותו מאן לימא לן וכו' אינו מילתא באנפי נפשה אלא מוסב על דבריו הראשונים שכתב שמה שלא נהגו בזמנינו ליזהר בסוט"ל מפני שכ' רש"י פ' הדר דהלמ"מ היא וכיון דהלכתא בלא ט' היא הבו דלא לוסיף עלה ונימא דכך היא הלכה ודוקא באותו פתח שמוציאין המת מן האהל אל האויר וכו' יאמרו הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך ע"כ והנה הרב כאן מסתפק בזה ובדרך שמא ואפשר מצדד אצדודי לומר דשמא כך היה ההלכה ולפי שהרגיש הרב דלו יהי ספק זה שמסתפק שמא כך נאמרה ספק גמור אכתי איך נסמוך על זה והלא כל הלמ"מ הוא דאורייתא וספיקא דאוריי' לחומרא ובספק א' צריך להחמיר רק בתרי ספיקי מקילי' בדאוריי' ועיין למוה"ר בעל חזו"ן ז"ל שם בד' רנ"ה ע"ב כ' כל הלמ"מ הוי כדאורייתא ואזלינן בספיקו לחומרא זולת בקצת מקומו' שנר' להם לחכמים להקל כגון ס' דרוסה וכו' ע"ש ואפשר דהיא גופה מספק"ל להרב תה"ד אי הלמ"מ הוי כדרבנן ואזלינן בספיקו לקולא ושמא הוי כדאורייתא ואין להקל בחד ספיקא אלא בתרי ספיקי וא"כ אין מספיק מ"ש דאפשר כך נאמרה ההלכה בדין סוט"ל וכו' כיון דלא בריר לן אלא מספק"ל אולי אין בידינו להקל בחדא ס' לזה הוסיף ואמר ותו דמאן לימא לן דהך טו' דסופ"ל הנזיר מגלח עליה ובסמ"ק מסיק דהך תוספת' מתרצתא היא וכו' כונתו לומ' דהסמ"ק פ' להך תוספתא דכל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ומשו"ה פ' גבי גולל ודופק שמותר לכתחילה לכהן לעמוד עליו וכמש"ל והי"ט משום דסובר דמ"ש בתוספתא אין כהן מוזהר ר"ל דליכא איסו' כלל לא דאורייתא ולא דרבנן ולכתחי' נמי שרי ליה לכהן לישב עליו א"כ יש לנו להסתפק בדברי סמ"ק האחרונים שכ' דין סוט"ל ובודאי באדם מיירי אך מדהעתיק המשנה כצורתה דהמת בבית וכו' והשמיט דברי הרי"ף שכ' אסיר ליה לכהנ' וכו' כמש"ל מכל זה שפט הרב דיש להסתפק בדעת סמ"ק על א' מב' פנים אפשר דסובר דסוט"ל הנזיר מגלח עליה והי"ט משום דבמתני' דפ' כ"ג ד' מ"ט ע"ב תנן אלו טו' שהנזיר מגלח עליהן המת וכזית מן המת וכו' על מגען ועל אהלן וסו' הרב דבכלל ועל אהלן הוי סוף טו"ל כיון דמדין אהל המת הוא וכיון שהנזיר מגלח עליה והוי סוט"ל דאורייתא שהכהן מוזהר עליה משא"כ בגולל ודופק דבפי' אמרו בהדיא במתני' דנזיר שאין כהן מוזהר עליה וההיא שרי אפי' לכתחי'. ויש עוד לפרש פי' ב' בדברי סמ"ק דמה שפסק לדין סוט"ל לא מדאורייתא הוא אלא מדרבנן דשמא אין הנזיר מגלח עליה ומ"ש במשנה על אהלן היינו אהל שהמת בו אבל סוט"ל זו לא שמענו מתיבת אהלן והינך מתנייתא כולהו דסוט"ל בכלים איירי אלא דמדרבנן גזרו טומאה על האדם בסוט"ל או אם נרצה נאמר כך דהסמ"ק גופיה מספק"ל דשמא הנזיר מגלח עליה ומדאוריי' אסיר ושמא אין הנזיר מגלח ושרי אף לכתחילה וכיון דלא ברירא ליה אסר לאדם מספק ונמצא מעתה שיש לנו עוד ס' אחר אי סוט"ל באדם הוי דאורייתא או דרבנן והשתא שפיר יכולין אנו להקל ע"י הספק הא' בצירוף הספק הב' ונאמר ס' אי סוט"ל היא דאורייתא ר"ל הלמ"מ או דרבנן ואת"ל דאורייתא אימור לא נאמרה הלכה אלא כשאין אויר מפסיק אבל אי יש אויר מפסיק לא. או נאמר כך כיון דלפעמים מקילינן באיזה הלמ"מ שמא אף זו כאחד מהן ומקילינן בס' א' היינו הס' הא' שמא לא נאמרה הלכה כשאויר מפסיק ואת"ל זו מן ההלכות דכדאוריי' ממש דמו ולא מקילינן בס' א' שמא לגבי אדם לא אתמר הלכה כלל ואין איסו' אלא מדרבנן ודו"ק. וכעין ס' זה ממש כתב מהר"י אדריבי בתשו' סי' י"ד והרב יונה ן' ריי ז"ל הוב"ד בתשו' הרב דב"מ ז"ל ח"ב סי' קי"ג הב"ד הרב י"א ז"ל בחאה"ע סי' ס"ח הגב"י אות י"ז ע"ש לנדונם בעיגונא וקי' קטנה ודו"ק:
ועלה מן האר"ש דרבינו נתנאל מקינון עם הרב תה"ד לאו בחדא שיטה קיימי דדעת הרב תה"ד אה דמדאורייתא ליכא טו' באדם או דברירא ליה או דמספ"ל כנז"ל מ"מ מדרבנן ודאי אית ליה וזוהי שי' הסמ"ק ולכתחי' מיהא אסיר ליה לכהן להיטמאות אך הרב רבינו נתנאל סובר כהסמ"ק בחדא ופליג עליה בחדא סובר כותיה דהך תוס' דשמחות מתרצתא היא ופליג עליה בחדא במאי דסו' סמ"ק דיש דין סוט"ל מדרבנן ואיהו סובר דסוט"ל הוי דומיא דגולל ודופק ממש דמשום דאין נזיר מגלח שרי ליטמאות לכתחילה וכן הוא ממש בסוט"ל דכיון דפשיט' ליה דאין נזיר מגלח עליה מתיר לכהן אף לכתחילה אף תחת הזיזין ואסקופת הפתח והנה בשי' רבינו נתנאל הנז' קאי הרשב"ש ז"ל שם בתשו' שכ' דעפ"י שי' רש"י ופי' קמא דהר"ש שרי לכהנים ליכנס דרך שטר החצר דדין סוט"ל לא נאמר אלא בכלים ולא באדם ע"ש והתבונן בדבריו ותראה שזהו דעתו ונמצא רבינו נתנאל והרשב"ש ולשי' גם רש"י והר"ש קיימי בשי' זו. ומסתכל הוית להרב תנא דבי אליעזר שם בתשו' הנז' שכ' ז"ל אמנם איכא עוד פלוגתא אחרת אי כהן מוזהר על סוט"ל דרבינו נתנאל וכו' פ' דאין כהן מוזהר על סוט"ל ומתני' דהמת בבית וכו' לא מיירי אלא לאכול קדשים או ליכנס למקדש וכבר כ' הרב תה"ד בשם סמ"ק דפ' הכי דכל טו' דאין נזיר וכו' אין כהן וכו' אלא דמסתפק הת"ה אי על סוט"ל הנזיר מגלח אבל מצאתי להרדב"ז חדשו' סי' תע"ו כ' דמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דאין הנזיר מגלח על סוט"ל וכיון דמצינו דאין כהן מוזהר על סומ"ל יש להתיר בנ"ד מט' ס"ס ס' אי אמרי' האי דינא אפי' בהפסקת אויר ואת"ל וכו' דילמא ה' כרבינו נתנאל ודעמיה דאין כהן מוזהר על סוט"ל ומאי דאגמריה הלמ"מ בסוט"ל הי"ד לתרומה וקדשים וליכנס למקדש עכ"ד. וטובא יש להעיר על הרב ז"ל חדא דאין ליחס לגאון ס' חדשה שלא נמצאת בשום ספר והנה זה שכתב הרב דדינא דסוט"ל הי"ד לתרומה וקדשים כעת לא ראינוה בשום ספר ולא שמענוה מפי שום מפרש והרב ז"ל מדעתו כתבם כדי לישב עוצם הקו' לדעת רבינו נתנאל מכל אינך מתנייתא ופשי' אין בנו כח לחדש מדעתינו סברות חדשות כאלו. ואולי כיוון למ"ש בעניותין לס' רש"י והר"ש דבכלים איירי ויען שכלים לא שייכי בזה"ז נקט תרומה וקדשים מ"מ הי"ל להביא דברי רש"י והרשב"ש הנז'. ותו יש להעיר עליו כי מריהטת לישניה משמע שהביא חבר לרבינו נתנאל בס' זאת להתה"ד וסמ"ק ולהרמב"ם כפי מה שביאר הרדב"ז ואם לכך כיון כמו דמוכח מלשונו בסו"ד שכ' רבינו נתנאל ודעמיה אתמהא וכנר' דאחהמ"ר לא עיין בסמ"ק בשרשו דבהדיא פ' דין סוט"ל וגם היה לו לבאר דברי הר' תה"ד שצריכי' ביאור ותמוהים הם ומתוך מה שהעלינו לעיל בביאור דבריו רוח אחרת אתו בדעת סמ"ק דהוב' דמדרבנן מיהא יש סוט"ל וזה שלא כדברי רבינו נתנאל ואיך הר' תנא דב"א ז"ל משוה סברותיהם. גם מה שהביא מהרדב"ז ז"ל לא שמי' מתיא דאם הרדב"ז הבין בדעת הרמב"ם דסוט"ל אין הנזיר מגלח לא מפני זה נאמר שהבין בדעת הרמב"ם דאין כהן מוזהר עליה דהא בהדיא הביא הרמב"ם בה' טו"מ פ"ז ה"ב דין סוט"ל ומתני' דהמת בבית עם כל החלוקות הנאמרות בה ובודאי הרדכ"ז לא נעלם זה ממנו רק כונתו לתת ט' לדינו של רבינו נתנאל שהתיר סוט"ל ואמר דט' משום דס"ל דהך תוספ' דשמחות מתרצתא היא וכמ"ש התה"ד משם סמ"ק ולפי שהתה"ד לא מצא בהדיא מפור' דסוט"ל אין נזיר מגלח עליה ואמרו כמסתפק משו"ה הוכיח הוא ז"ל מתוך דברי הרמב"ם שכן הוא וכ"ז לישב שי' רבינו נתנאל דסובר בא' כסמ"ק דתוס' מתרצתא היא ובא' כהרמב"ם דנזיר אין מגלח על סוט"ל. אבל להרמב"ם ודאי צ"ל כמש"ל לדעת סמ"ק או שסו' דהתוס' משבשתא או שסובר דהגם דאין מוזהר מדאורייתא מדרבנן מיהא איסו' איכא וזה פשוט. ונמצא עדיין לא נמצא חבר לרבינו נתנאל. ואם הרב ז"ל רצה לסמוך על ס' רבינו נתנאל לבדו לעשות ס"ס הנה מלבד שאין מדרכי הפוס' לעשות ס"ס עפ"י ס' יחיד עוד בה כי מריהטת לישניה שכ' רב"נ ודעמיה משמע דהבין דהינך פוסקים שהזכיר קיימי בשיטת רב"נ ואינו כן באמת כמו שהוכחתי לעיל. ועכ"פ דינו של הרב תד"א ז"ל הוא אמת והס"ס שלו שריר וקיים ולא מטעמיה אלא כמו שכתבתי דסו' רבינו נתנאל כשי' הרשב"ש ורש"י וחד פי' דהר"ש דכולהו אינך מתנייתא בכלים איתמרו ובאדם ליכא דין סוט"ל אפי' לכתחי' והרי רבים נינהו למיעבד ס"ס כוותייהו ודו"ק. ולפי מה שנתבאר זה הס"ס בעצמו כבר עשאו הרב תה"ד להתיר באויר מפסיק אפי' ביום ומכ"ש אתי ללילה שהוא דינו של הרב משר"א ז"ל:
ומעתה נחזור לדאתאן עלה לנדון דידן דאית לן ס' אחר נוסף על הס"ס שאמרנו והוא זה ס' אי ה' כרבינו נתנאל מקינון ודעמיה ז"ל דסוט"ל ליתיה באדם ואפי' לכתחי' מותר ודומיא דגולל ודופק לדעת סמ"ק ואת"ל ה' ככל הפוס' הרי"ף וסמ"ק והרמב"ם והרא"ש דיש דין סוט"ל גם באדם אימור ה' כמהר"ש והרשב"ש ודעמייהו דאין דין סוט"ל היכא דאויר מפסיק ואת"ל ה' כמהר"מ ודעמיה דגם באויר מפסיק איתיה לדין סוט"ל אימור דלילה ושבת חד דינא אית להו ובשבת אין חולק דודאי כיון שאין עתידה טו' בו כיום לצאת ודאי שרי וה"ה לנדון דידן דהני נשי קפדניות הן שלא להוציא את הנפל עד שתבריא אמו או עד שלשה ימים דמי ממש ללילה ופשיטא דבשני ימים הראשונים שרי ליה לכהן ליכנס בשער החצר ותו ליכא למיחש משום ס"ס לכתחילה דהא היכא דאיכא תלת ספיקי עבדינן אף לכתחילה עיין מה שציין הרב י"א שם ס"ק ס"ה ס"ו וע' מ"ש בעניותין בכפי ח"א ד' ד"ן ע"ד וגם למעלת יוחסין וסלסול דכהונה מהני ג' ספיקי כמו שהעליתי שם בכפי וזה נר' ברור. אכן מסתכל הוית להרב הגדול בס' נחב"כ ח"א חיו"ד סי' ו' נשאל על כעין נ"ד ממש ואחרי שהביא דברי הרב פרי הארץ ז"ל שם שהתיר בלילה ושערי העיר סגורים ומשום דדמי לשבת שהתיר מהרי"ט מפני שאין סוט"ל בו ביום וכ' דאעיקר' היכ' דהאויר מפסיק אין מקום לאסור אפי' ביום וכמ"ש מהרי"ט דמנהג בטעות הוא שלא נמצא לו סמך כ"ש דנתבאר דממתני' דפי"א דאהלות מבואר אדרבא להיפיך דהאויר מפסיק לטומ' ומן הדין היה למחות ביד הכהנים כדין כל מנהג בטעות לולי שמהרימ"ט ז"ל מצא להם סמך כי אולי משום סייג ופרישו' נהגו כן שלא יבא עליהם המת פתע פתאום ומ"מ התיר בשבת וה"ה ללילה וכ' הרב נחב"כ ז"ל דמדברי הרב אלו היה נראה ללמוד היתר בנדון דידיה שהוא כעין נדון דידן ממש דכיון שאין מוציאין את הנפל עד שתבריא אמו הרי בטוחים שלא יבא עליהם המת עד יום הקבורה ושוב הדר ביה הרב ז"ל וכ' אחר העיון חזינא דלאו ראי' היא מהתם דשאני התם בשבת או בלילה הוי ודאי גמור דאין מוליכין המת בשבת משום איסו' ובלילה משום שהעיר סוגרת אבל כאן דלא איסו' איכא ולא שום עיכוב וכו' אלא מנהגא הוא שנהגו כן קצת אנשים ויש שאין נוהגים זאת וכו' ונמצא דליכא בטוחים וכו' נמצא דעדיין הדבר שקול בעיני ויותר נראה להחמיר שלא יכנסו בחצר הזאת כיון דכבר נהגו חומרא על עצמן וכו' ואחר החיתום כתב שוב הראוני תשו' מהר"א אמיגו ז"ל שאוסר בלילה א"כ כ"ש לנ"ד שאסור ליכנס לחצר כדכתיבנא עכ"ד: