כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
קונטרס קדושת שביעית · סימן יא
בעזר התומך ועוזר. בהיות השנה הבאה ענינו לחטו"ל היא ש' התרל"ד שנת השביעית אין ס' כי בכלל תקנת מרע"ה שתיקן לישראל שיהיו קורין הלכות חג בחג הוא ללמוד בשנה השביעית כל הדינים השייכים בה כדי לדעת האסור והמותר. ומזקנים אתבונן שכן הר' המבי"ט ז"ל בכמה תשובותיו שיבואו לקמן בע"ה כ' כי בכל שנת השמטה היה לומד דיני שביעית ומה שנתחדש לו בכל שמיטה היה כותב וכן מהרלנ"ח ז"ל כ' פסק ארוך לעמוד על אמתת שנת השמיטה וקראו בשם ספיחי שביעית. לכן גם אנכי הדל באלפי ראיתי חובה לעצמי לקבוע לימוד בדיני שביעית כי דיניו רבו מהרבה ועצמו מספר כמ"ש התוס' (אה"נ ע' בתוס' דסוכה דט"ל ע"א ד"ה שאין מוסרין שכ' ז"ל ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית) ובפרט לנו עתה כי תלי"ת הרחיב ה' לנו והתחילו ישר' לקנות שדות וכרמי מהגוים ברשיון המלך החסיד יר"ה ורבים מהשרידי' אשר ה' קורא יבקשו את דבר ה' לדעת את חוקי האלדי"ם מהו האיסו' ומהו המותר בשביעי' ורבו פרטיו סרעפותיו ופארותיו. ע"כ ראיתי לחבר קונטר' זה קראתיו בשם
קדושת שביעית בו אבאר כל דיני שביעית בכלל ובפרט להל' ולמעשה כאשר אתבונן מפי ספרים ראשו' ואחרו' ז"ל. ובפרט כי רבינו הגדול מרנא ורבנא הרב מהר"י קארו ז"ל לא העלה על השולחן הטהור דיני שביעית כלל כעת לא ידעתי ט' לדבר יתכן בתוך למודי יתברר לי ע' לדבר ואכתבנו לקמן בע"ה. והרבה דינים צריכים בירור כי נפל בהם מחלוקת בין הפוסקים ראשונים ובפרטן אתה מוצא גם ברבני האחרונים. על הכל אעמוד כאשר יורוני מן השמים ואת אשר ישים ה' בפי לפי מעיט שכלי אותו אשמור לדבר. ואחלקהו לסימנים ולסעיפים להקל מעל הקורא ומה' אשאלה יעזרני ע"ד כ"ש שלא אכשל בדבר הלכה כי"ר:
סימן א
מ"ע לקדש שמיטין ויובלות.
כתב הרמב"ם ה' שמיטה ויובל פ' יו"ד ה' א' מצות עשה לספור ז' שנים ולקדש שנת החמשים שנא' וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשי' וב' מצות אלו מסורין לב"ד הגדול בלבד עכ"ל וז"ל הרב ז"ל במנין המצות מצוה ק"מ ומצוה זו כלומר ספירת שני השמיטה היא נמסרת לב"ד הגדול כלומר סנהדרי גדולה כי הם שימנו שנה שנה מהחמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר והוא אומרו יתעלה וספרת לך ז' שבתות שנים ולשון ספרי יכול יספור שבע שנים זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים ז' פעמים הא עד שיאמרו ב' כתובים הללו ואם לאו לא שמענו כלומר שמצוה זו לא הגיע איכות עשייתה אלא משני כתובים והוא שימנה השנים ביחוד ונמנה השבועות עמהם ז"פ ואחר שאמר שזה הענין לא הגיע אלא מב' כתובים הורה שהם מצוה א' בהכרח שאילו היו ב' מצות כלומר מנין שני השמיטות ומנין השנים לא אמרו עד שיאמרו ב' כתובים כי כל ב' מצות ילמדו מב' כתובים וכן כל מצוה ומצוה מכתוב שלה ואמנ' יאמר לעולם הא עד שיאמרו ב' כתובים במצוה א' שלא תשלם ידיעתה אלא מב' כתובים כמו הבכור שבא בכתוב כל פטר רחם כלל בין זכר בין נקבה ובא בכתוב הזכרים לה' ומשני הכתובים הגיע המצוה שהוא בכור זכר לבד עכ"ד. כונתו ז"ל שאחר שכתב שצריך למנות כמו ספירת העומר דמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי כן בשני יובל ושמיטה צריך למנות שבעה שנים ליובל שהם שמיטה א' ובשנה השמינית צריך למנות שמנה שנים ביובל שהם שבוע א' ושנה אחת וכן ביאר הראב"ד ז"ל להדיא בפי' הת"כ כמו שיבא לקמן בע"ה. וא"כ יתחייב מזה שימנו לב' מצות מצות ספירת השנים של היובל מצוה א' ומצות שני השמיטה למצוה אחרת לזה הודיענו הרב ז"ל שאינו כן אלא שתיהן מצוה א' הן למנות מ"ט שנים של יובל שבע שבע והוא ממש ע"ד ספירת העומר דאע"ג דמצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי מ"מ הכל מצוה א' הוא ולמד הרב כן מדברי הת"כ שאמר הא עד שיהיו ב' כתובים שפירושו לדעתו ז"ל ע"ד ב' כתובים של הבכור שמבין שניהם נלמד המצוה. ואל תטעה בדבריו שבס' היד שכתב וב' מצות אלו מסורין לב"ד הרי שכ' שהם ב' מצות ויהיה היפך דבריו שבס' המצות שכ' שהם מצוה א' דלא היא דמ"ש בחיבורו שהם ב' מצות היינו מצות הספירה שנות השמיטה והיובל היא א' ומצות קידוש שנת החמשים לכל הדינים המבוארים בו היא א' וגם בס' המצות מצוה קל"ו מנה ג"כ מצות קדוש שנת החמשים למצוה בפ"ע ופשוט:
אכן יש מקום עיון בדברי הרב אלו ממה שלמד זה מדברי הת"כ ולי הדל אין מוכיח כן מדברי הת"כ גם מדב' רש"י עהת"ו והרב קר"א נר' שלא הבינו כן בפי' הת"כ ז"ל הת"כ פ' בהר ריש פ' ב' וספרת לך בב"ד וכו' אי שבע שבתות שנים יכול יספור שבע שמיטות זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים שבע פעמים הא עד שיאמרו ב' כתו' הללו ואם לאו לא שמענו ע"כ. ופי' הר' קר"א ז"ל אילו לא הדר ואמר ז' שנים ז' פעמים אלא שבע שבתות שמם הייתי יכול לומר דשבע שבתות הם שבע שמיטות ואעפ"י שיהיו רצופים שלא יעשה עבודה בארץ בין שנה לשנה אלא ישבות מעבודת הארץ ז' שנים רצופים שנה אחר שנה לזה הדר ואמר שבע שנים שבע פעמים שצריך שיהיו ז' שמיטו' במ"ט שנה באופן שיהיה בכל שבע שנים שמיטה א'. הא עד שיאמרו וכו' וא"כ אין לך דבר יתר בקרא עכ"ד. וכן כ' רש"י בפי' התו' שבתות שנים שמיטות שנים יכול יעשה ז' שנים רצופות שמיטה וימנה יובל אחריהם ת"ל שבע שנים שבע פעמים הוי אומר כל שמיטה ושמיטה בזמנה עכ"ל. הנה לפי דבריהם ז"ל שכן הוא פי' הת"כ וכן מוכיח פשט כלשון אין כאן מקום להתלמד מה שרצה ללמד רבינו הרמב"ם ז"ל שבא הכתוב להשמיענו שימנה למצוה א' ולא לשתי מצות כי אין כאן רמז מזה גם הדמיון שדימה הרב ז"ל ענין זה לבכור שלא למדנו המצוה על מתכונתה אלא מתוך ב' הכתובים תמוה הוא בעיני כי אין לו דמיון דקרא דכל פטר רחם לי נאמר במקום א' והוא סתום ובקרא אחר ביאר דדוקא בזכרי' ולא בנקבות ומזה הרבה בתו' שסותם במקום א' ובמקום אחר מפרש אבל כאן במצות ספירת השנים הכל מבואר בפסוק אחד ומסיים והיו לך ז' שבתות השנים מ"ט שנה הרי כלל הכל יחד ומבואר ממקומו שהכל מצוה א' הוא ודומיא דספירת העומר כמ"ש הרב עצמו מצוה קס"א. ועוד קשה בלשון הרב שכ' כלומר שמצוה זו לא הגיע איכות עשייתה אלא משני כתובים והוא שימנה השנים ביחוד ונמנה השביעית עמהם ז"פ ע"כ והנה באמת זה לא למד הת"כ מכאן אלא זה מבואר שם בפיס' ב' ומנין שיספור לשני שבוע ת"ל והיו לך ימי ז' שבתות השנים מנין שיספור לשני יובל ת"ל והיו לך תשע וארבעים שנה עיין בפי' הרב קר"א שר"ל כאילו אמר והיו לך שבע שבתות שנים והיו לך מ"ט שנה ע"ש. ואילו הרב ז"ל עירב הפיס' ב' עם הפיס' ראשונה ואין זה במשמעות פשט דברי הת"כ ואולי אפשר יסבור הרב דמ"ש בת"כ הא עד שיאמרו ב' כתובים הללו קאי גם לפיס' דבתריה ומנין שיספור לב' שבוע וכו' ומשם עיקר הילפותא שלו לממני שני יובל ושני שמיטה ומדקאמר גם עלה הא עד שיאמר ב' כתובים הללו משמע ליה דמצוה א' היא ומ"מ לא ימלט לשון הרב מן הדוחק וגם כי לא. היה צריך לכ"ז ומגופיה ומפשטיה דקרא מוכח דמצוה אחת היא:
והנה בהתוס' מנחות ד' ס"ה ד"ה וספרתם הב"ד הרב משל"ם ז"ל שם כתבו דשמא ב"ד היו מברכים על מצוה זו וכן כ' בתוס' עהת"ו שבס' דעת זקנים גם בתוס' הנד"מ בס' הדר זקנים בלשון אפשר וכלשון הזה כ' החינוך פ' בהר. אכן התוס' בכתובות ד' ע"ב ע"א ד"ה וספרה כ' בדרך ודאי שהיו מברכים וכ"כ הריטב"א הוב"ד בא"ז לשם. וז"ל הראב"ד ז"ל בפירושו על ת"כ שנדפס מחדש כתבו בלשון ודאי וביאר הדברים היטב וז"ל שם בפיס' א' נראה לי שב"ד חייבים למנות שמיטה ביובל והשנים שבשמיטה ביובל ומברכין על זאת הספירה בראשי השנים כדרך שאנו מברכין על ספירת העומר בתחי' הלילה וכך היו אומרים בשמיטה ראשונה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת שני השמיטה היום כו"ך שנים בשמיטה אי נמי על ספירת שני היובל שהם שבוע אחת וכשנכנסו בשנת השמי' אומר היום שבע שנים ביובל שהם שבוע א' וכשנכנסו בשמינית אומרים היום ח' שנים ביובל שהם שבוע א' שנה א' וכשנכנסו בשנת השמיטה השנית אומרים היום י"ד שנים ביובל שהן שני שבועות וכך הוא מונה עד שיכלה היובל ומשם ואילך מתחיל מן היובל השני וכולהו איתנהו בשמעתא דהכא שצריך ב"ד לספור שני השבוע והיובל והשמיטין עכ"ד אלא שמדברי הר"ן ז"ל סוף מס' פסחים שכ' וספרתם לכם שתהא ספי' לכל א' וא' גמרי רבנן דהאי וספרתם מנין ממש משא"כ בשאר ספירות הכתובות בתו' עכ"ד. משמע דס"ל דוספרת לך דשמיטה ויובל אינו ספירה ממש אלא ר"ל שיתנו לב על זה ומכ"ש שאין צריך לברך וע' חינוך פ' בהר תחי' מ"ע וזה שלא כדעת התוס' והרמב"ם והראב"ד וצ"ע כי מדברי הת"כ הנז' ודאי משמע דבעי ספירה כמו ספירת העומר. ויש לחקור למה אין אבו מברכים בזה"ז על מצוה זו של שנת השמימה רצוני לומר למה אין ב"ד סופרין ומברכים לקיים מצות עשה זו ואף דהסכמת רוב הפוס' דשביעית בזה"ז דרבנן כמו שיתב' לקמן בסי' ב' מ"מ הרי גם בכמה מ"ע דרבנן מברכינן והיינו וצונו אלאו דלא תסור כמ"ש בגמ' (אה"נ ע' ברכות די"ט ע"ב שבת דכ"ג ע"א) ובמצות ספירת העומר גופה יש סוברים דהוי דרבנן בזה"ז שאין קרבן וכמ"ש הרב ב"י ז"ל בא"ח סי' תפ"ט שזה דעת רוב המפרשים. ואין לומר דכיון דעיקר ספירת השמיטות הוא להשלים היובל ועיקר היובל הוא לשלוח עבדים וחזרת הקרקעות וכיון שאין דין יובל בזה"ז ואפי' בזמן הבית אחר שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות משום דבעינן כל יושביה עליה כמבואר כ"ז בהרמב"ם שם ה' ח' וכיון שהעיקר חסר מה מקום לברכה זו וקרא נמי הכי דייק וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור משמע שהקידוש הוא קריאת הדרור. אכן כד דייקינן שפיר נראה שאינו כן דהקי' אינו בקריאת הדרור אלא במה שנוהגים בו שביתת הארץ מעבוד' ואוכלין פירותיה בקדושת שביעית וז"ל הרמב"ם בס' המצות מצוה קל"ו הוא שצונו לקדש שנת החמשים כלומר לבטל העבודה בה כמו השמיטה והוא אומרו וקדשתם את שנת החמשים שנה וכו' ומשפטי שנת השמיטה ושנת היובל שוים בביטול עבודת האדמה והפקר מה שיצמח וב' דברים אלו כללם אומרו וקדשתם את שנת החמשים וכבר ביאר הכתו' שענין הקדושה בה שיהיו פירותיה ותבואתה מופקרים אמר כי יובל היא קודש תהיה לכם וכו' עכ"ד הנה בהדיא כ' הרב כי מאחר וקדשתם ר"ל שיאסר בעבודת האדמה ושיהיו פירותיה הפקר כמו שנת השמיטה ובמצוה קל"ז וקל"ח מנה לב' מצות יציאת העבדים לחירות וחזר' הקרקעו' לבעליהן וזה ע"י תקיעת השופר שבעשור לחודש שהוא מין הכרזה לפרסם החירות כאומרו וקראתם דרור בארץ לכל יושביה עש"ב וכיון שכן נראה דבזמן הזה אף דבטל היובל לענין יציאת עבדים וחזרת קרקעות מ"מ מצות השבתת הארץ מעבודה ושיהיו פירותיה הפקר כשמיטה לכל הפחות מדרבנן אמאי אינה נוהגת ע' לקמן סי' ב' וא"כ ק' למה אין אנו מברכין על ב' מצות אלו מדרבנן דומיא דספירת העומר וחקירה זאת היא תנוח ותעמוד לדעת הרמב"ם ז"ל עצמו כי ידוע המחלוקת שנפל בין הרמב"ם להרמב"ן בענין קדוש החודש כי הרמב"ם ז"ל בס' המצות מצוה קנ"ג כ' שקביעות ר"ח ומועדות צריך שיהיה דוקא ע"י ב"ד שבא"י ומה שאנו קובעין בח"ל הוא מפני שסומכין על מה שקבעו הב"ד של א"י יהיה עפ"י הראיה או עפ"י החשבון המקובל שאם ח"ו ל"י ול"י יעדר הב"ד מא"י לא יועיל חשבונינו אלא שהקב"ה הבטיחנו שלא יחסר הב"ד שבא"י לעולם עש"ב, והרמב"ן ז"ל שם חלק עלי והרבה להשיב עליו כי איך יועיל קביעות הב"ד שבא"י בזה"ז כיון דליכא סמוכין ועוד הא ראינו כמה זמן שלא היו ב"ד בא"י אבל העיקר בזה לדעתו כי ר' הלל שהיה בסוף הסמוכין הוא ראה שעתידה להתבטל הסמיכה וע"כ יסד ותקן זה החשבון שבידינו ומסרו לחכמי ישראל שיקבעו לעולם ע"פ חשבון זה ונמצא מעתה כי כל השנים והחדשים שאנו מונים כבר הם מקודשים מפי ר' הלל שהיה בא"י והיה סמוך ומה שאנו עושים עתה הוא חושבנא בעלמא לדעת מתי קבע ר' הלל החדש והשנה זה קיצור דבריו אבל שם באו בארוכה ע"ע. וע' להר' חיד"א ביוסף אומץ סי' י"ט. ומעתה בשלמא לדעת הרמב"ן לא ק' כנז' שהרי קידוש השמיטות והיובלות תלוי בקביעות השנים ובעינן נמי ב"ד סמוך וכיון שר' הלל קידש השנים ע"ס כל הדורות או עד יבא מורה צדק ויהיה בא"י ב"ד סמוך א"כ גם השמיטות והיובלות כבר קידש ודי באותה הברכה שבידך הוא ועתה אנו בעונותינו אין אנו עושים אלא חושבנא בעלמא ואין מקום לברכה כלל. אעפ"י שאין זה דעת הרז"ה ז"ל בתשובה שהובאה בהרב בעל התרומות ריש שער מ"ה שכ' שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה ואפי' מדבריהם והט' מפני ששמיטין ויובלות צריכין קידוש בב"ד ואין עתה ב"ד סמוך שיוכל לקדש וע"כ בטלו שמיטין ויובלו' לגמרי ואפי' מדבריהם וכ' עוד אם יקשה המקשה עלינו מקדושת מועדי ה' שהיא נוהגת היום בלי קידוש ב"ד אעפ"י שהם צריכים מן התו' ויהא סבור לדמות להן קדושתן אף כזמן הזה נשיב ונאמר כי בימי הלל ב"ר יהודה הנשיא שהתקין לנו לקבוע המועדים עפ"י החשבון נתקדשו כל המועדים על פיו לדורות מפני שהיא חובת הגוף וכו' מה שאין כן ביובל ובשביעית שרוב חוקותיהם ומשפטיהם הם חובת קרקע וכו' עכ"ד. הנה דעת הרב ז"ל דר' הלל לא קידש אלא שנים ומועדות לא שמיטין ויובלות מ"מ בדעת הרמב"ן ז"ל נוכל לומר בפשיטות דהכל קידש ר' הלל ודעת הרז"ה ז"ל צריך תלמוד מנין לו לחלק בכך כי לא הביא שום ראיה לדבריו ומ"ש לחלק בין חובת הגוף לחובת קרקע אין זה ט' מספיק ואמנם הרב כ' כן לישב לשיטתו דאין שמי' נוהגת בזה"ז אפי' מדרבנן אכן לדעת הרמב"ן שסו' דודאי נוהגת מדרבנן ולא עוד אלא דהוסיף לומר דגם מדאוריי' נוהגת וכמו שנביא דבריו לקמן בע"ה בסי' ב' א"כ שפיר נאמר לדעתו כי ע"י ר' הלל נתקדש הכל יובלות ושמיטין ושנים ומועדות כי הכל הולך אל מקום אחד. אך לדעת הרמב"ם שסובר דשמיטה נוהגת בזה"ז עם כי בדעתו ז"ל רבו המבוכות אם סובר שהוא מדאורייתא או מדרבנן וכמו שיבא לקמן שם בע"ה. נקוט מיהא דעתו ז"ל דנוהגת בזה"ז ככל חוקותיה ומשפטיה יהיה דאורייתא או דרבנן ולדעתו ז"ל דעיקר הקידוש וחשבון השנים תלוי בב"ד של א"י אם כך ק' מדוע אין אנו מברכים עליה כמו ספי' העומר אף שהיא בזה"ז דרבנן. אעפ"י שהרב מגילת אסתר שם רצה להעמיס בפי' דברי הרמב"ם כדברי הרמב"ן שגם הוא סו' דסמכינן על חשבון ר' הלל ע"ש. מ"מ המעיין בדברי מהרלנ"ח ז"ל בפסק הסמיכה הארוך והנורא ובפרט בד' רצ"ז ע"א בעיניו יראה דנקט בדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הקביעות הוא עפ"י ב"ד של א"י שבכל שנה ושנה ע"ש ואם תשאלני כי חקי' זו תעמוד גם במצות קידוש החודש והשנים שהיא מצות עשה בלי ס' ולמדוה מקרא החדש הזה לכם וכמ"ש הרמב"ם ה' קידוש החודש פ"א ה"ז ובס' המצות שם ומדוע אין מברכים עליה התשובה לזה כי לא נמצא מבואר שבזמן הבית היו מברכים עליה כי כעת לא ראיתי מי שכתב שהיו מברכים ואפשר יהיה הט' דפסקי' הלכתא בר"ה ד' כ"ד כר"א בר צדוק דאמר כיון שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ע"ש. שוב אח"ז מצאתי במס' סופרים פי"ט ה"ט שכשהיו מקדשין את החו' היו מסדרין כמה ברכות על הכוס אחר הסעודה כמו ברכת חתנים וברכת אבלים ע"ש ותוספתא הזכירה ר"ת בספר הישר אות תרכ"ב ד"ה ועל שכתבת שדנתי לפני קציני פריש גם הרמב"ן בס' תורת האדם ד' מ"ח ע"ג גם הריטב"א הוב"ד בא"ז לכתובות על ד' ח' ע"א ע"ש הרי מבואר שהיתה ברכה קבועה לקידוש החודש. ומ"מ יש לישב שכיון שקבעו הברכה על הסעודה והסעודה עיקרה ניתקנה בכדי שיהיו העדים רגילים לבא כמ"ש במשנה ר"ה ד' כ"ג ע"ב והרמב"ם פ"ג דק"ה ע"ש עתה שאין עדים באים בזה"ז ואין צורך סעו' בטלוה לברכה זו. אך חקירתנו במצות השמיטין ויובלות הואיל והם ז"ל אמרו שהיו מברכי' עליה כמו ספירת העומר מדכתיב וספרת לך א"כ צריך לדעת למה אין מברכין בזה"ז:
איברא בעיקר דברי הרמב"ם אלו בס' המצות שכתב דמאמר וקדשתם את שנת החמשים ר"ל לבטל העבודה בה כמו השמיטה וכן כ' הרב החינוך פ' בהר מ"ע ג' יש בהם מקום עיון שהרי אמרו בת"כ פ' בהר פ' ב' פיס' א' וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל לפי שנאמר בעשור לחודש שיכול אין לי שנה מתקדשת אלא בעשור לחודש וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדשת מר"ה אמר ר"י ן' ברוקא לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהן אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיה' בראשיהם עד שהגיע יוה"ך הגיע יוה"ך תקעו בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן ע"כ הרי מבואר דאעפ"י שיציאת העבדים היה ביוה"כ מ"מ מתחילת השנה דהיינו מר"ה היתה מתקדשת לענין שלא היו עושים עבודה עוד בעבדים ושפיר קרינן ביה וקדשתם וכן פי' הראב"ד והרב קר"א ע"ש. וא"כ קשה מנין לו לרבינו לפרש דמאמר וקדשתם הוא מוסב על השבתת העבודה מהארץ ולמה נוציא המקרא מפשוטו דמסיים וקראתם דרור דמשמע דהקידוש הוא בקריאת הדרור לעבדים ואי קשיתיה קושית הת"כ דקריאת הדרור הוא ביוה"כ ביו"ד לחודש ואינו בר"ה הא תריץ לה הברייתא דכיון דאין משתעבדים בהם עוד מקרי דרור מתחי' השנה וכן מבואר להדיא בערכין דכ"ח ע"ב הא מני ר"י ב"ב היא דאמר מר"ה הוא דחייל יובל ע"ש. והנראה שהרב ז"ל סובר דהך ברייתא דת"כ היא לר"י ן' ברוקא דוקא אבל רבנן פליגי עליה וכן מתבאר במס' ר"ה ד' ח' ע"ב דפריך יובלות בא' בתשרי הוא ביו"ד בתשרי הוא דכתיב בעשור לחודש תעבירו שופר ומשני הא מני ר"י ן' ברוקא היא וכו' ופריך ורבנן ופרש"י ורבנן דלא ילפי מוקדשתם שתתקדש מתחילתה וכו' ומשני שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ואיתא תו התם יובל היא מה ת"ל לפי שנאמר וקדשתם וגו' יכול כשם שמתקדשת מתחילתה כך מתקדשת בסופה ח"ל שנת החמשים אתה מקדש ואי אתה מקדש חמשים ואחת ופריך תו ורבנן עיין פרש"י ומשני לאפוקי מדר' יהודה וכו' ע"כ הרי דתלמודא נקיט בפשיטות דרבנן פליגי אר"י ב"ב ולא ס"ל שמתחילת ר"ה היה סילוק עבודה מן העבדים, אלא ע"ד יוה"כ היו עובדים בהם כפשטיה דקרא דכתיב ביוה"כ תעבי' שופר וקראתם דרור כי ע"י תקיעת יוה"כ היו יוצאים מעבדות לחירות וקודם יוה"כ היו משתעבדים בהם כי כן נר' פשט הסוגיא דיש נפקותא לדינא בזה בין רבנן לר"י ב"ב. והשתא לדעת רבנן הוק' להר' וקדשתם את שנת החמשים שנה מאי דרשי ביה דמשמע שכל שנת החמשים תהיה קדושה ע"כ פי' דענין קדושה זו היינו לענין השבתת הארץ מעבודה ושיהיו פירותיה הפקר. אלא דעדיין זה אינו מספיק לישב דעת הרב דאם כדברי הרב ז"ל מאי פריך תלמודא ורבנן ואמאי אצטריך לשנויי שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים בפשיטות הו"ל לשנויי דוקדשתם קאי אהשבתת העבודה שהוא שנה שלימה מר"ה ושמא יאמר הרב דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי אלא דרצה להסכים דעת רבנן עם דעת ר"א בר צדוק דאי' לקמן ד' כ"ד דדריש דרשא זו שנים אתה מעבר וכו' וכ"ז דוחק. מלבד הקושי המפורסם שיש בדבריו שהמציא לנו ט' מחודש שלא הוזכר לא בגמר' ולא בת"כ ועוד יש לתמוה על פירושו דאם מאמר וקדשתם הוא מוסב על השבתת הארץ ממלאכה א"כ היה מן הראוי שגם בשמיטה יאמר הכתוב לשון קידו' אבל לא מצינו לשון קידוש אלא ביובל משמע דאמצות דאיתנהו ביובל ולא בשמיטה דהיינו שילוח עבדים וחזרת קרקעות יאמר עליהן לשון קידוש לא על השבתת הארץ דישנה גם בשמיטה. (והנה דקדוק זה יש לישבו עפ"י דברי רבינו האר"י החי ז"ל כידוע ט השביעית שהוא במלכות בת שבע והיובל הוא עליית העולמות עד בינה והוא סוד ש' החמשים נש"ב כנזכר בזוהר פ' בהר דק"ח ע"ב ונתבארו הדברים בשער המצות פ' בהר דל"ג ע"א ובשער הפסוקים דצ"ג. והנה בדרוש אסרו חג בשער הכונות פ"ג כ' כי שבת שהעליה היא עד אבא נקרא שבת קודש כי כל קודש הוא באבא אבל ביו"ט העליה היא עד אימא אך ע"י תפלותינו ממשיכין את הקודש מוחין דאבא תוך מוחין דאימא וזהו מקראי קודש ע"כ עש"ב. ובזה א"ש דבשמיטה שהוא עליה למלכות בת שבע דוקא לא שייך לומר קודש אבל ביובל שיש עליה עד אי' צריך להמשיך צה המוחין דאבא תוך מוחין דילה וזהו וקדשת"ם מוחין דאבא שנקרא קודש את שנת החמשי' שהוא אי' עיל' נש"ב שיכנסו מוחין דאבא תוך מוחין דאימא ועי"ז וקראתם דרור כנזכר בדברי הזוהר והרב שם זכר ליציאת מצרים ע"י אימא עילאה וא"ש ההיי"ב) ועיין לקמן סי' ב' שם אכתוב כי גם מסוגיא דערכין דל"ב ע"ב ק' לדברי הרמב"ם אלו:
גם בדברי הרב ז"ל שבס' היד יש מקום עיון כי לפי המובן מפשט סוגיא זו רבנן דלא ס"ל כר"י ב"ב שהיה מתחיל הדרור מר"ה דרשי שנת החמשים שנה לדרשא שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וגם דרשי יובל היא שנת החמשים לומר דשנת היובל אינו עולה לכאן ולכאן ודלא כר"י אבל לדעת ר"י ב"ב דדריש שנת החמשים שנה לומר שמתחיל הדרור מר"ה לית ליה הנך ב' דרשות ולדעתו חדשים ג"כ צריך לקדש וכת"ק דר"א בר צדוק דלקמן דס"ל בין נראה בזמנו בין לא נראה בזמנו מקדשים אותו וגם אפשר דס"ל כר"י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן זה המובן מפשט הסוגיא וק' לפי"ז דהרב ז"ל בהלכות קידוש החודש פ"ב ה"ח פ' כר"א בר צדוק ע' בלח"מ וכן פ' בפי' המשניות. גם בה' שמיטה פ' יו"ד ה"ז פ' כרבנן ודלא כר' יהודה דשנת היובל אינו עולה לכאן ולכאן מכ"ז נראה דפסק כרבנן ודלא כר"י ן' ברוקא ויתחייב מזה שלא לפסוק כר"י ב"ב דמר"ה אין שעבוד בעבדים כי ישאר המקרא כפשוטו שהדרור הוא מיו"ד לחודש ואילו הרב ז"ל שם הי"ד פ' כר"י ב"ב מר"ה עד יוה"כ לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם וכו' נרא' דעת הרב ז"ל כמזכה שטרא לבי תרי. ואולי יאמר הרב כי זה היה מנהג ידוע אצל ישראל כי ביו"ד ימים אלו שמר"ה עד יוה"כ היו עושין יו"ט העבדים ולא היו משתעבדים בהם והיינו דדייק בת"כ ואמר לא היו עבדים משתעבדים ולדעת ר"י ב"ב מדינא היו עושים כן לקיים וקדשתם את שנת החמשים שתהא מתקדשת מתחי' ולדעת רבנן דפליגי אר"י ב"ב אע"ג דמדינא לא היה צורך לזה דקושטא דמלתא אין הקידוש מתחיל אלא מיוה"כ מ"מ כבר נהגו ישראל מעצמם לוותר יו"ד ימים אלו ולא היו מדקדקי' עם העבדי' והיו עושים יו"ט וכן דקדק הרמב"ם ונקט לשון הת"כ לא היו עבדים וכו':
הדרן לדמעיקרא חקירתינו הניצבת לעיל בריש אמי"ר למה אין אנו מברכין על ספירת שמיטות ויובל בזה"ז ככל מצוה דרבנן ואפ"ל דעיקר המצוה היא היובל ר"ל למנות השנים א' א' והשמיטות א' א' כדי לקדש ש' היובל והנר' מדברי הפוס' שנביא בט"ה לקמן בסי' ב' שאין דין יובל נוהג בזה"ז כלל ואפי' לענין השבתת הארץ וכיון דעיקר הברכה על שנת היובל היתה שכך היו אומרים כו"כ שלים ביובל אעפ"י שהיו מונים השמיטות ג"כ מ"מ העיקר היה היובל וכיון שאין יובל נוהג בזה"ז לשום חומרא שבו אפי' מדרבנן משו"ה לא תקנו ברכה אע"ג דבספירת ז' שבועות דעומר גמי כתיב ז' שבועות תמימות תהינה תספרו חמשי' יום והקרבתם מנחה חדשה והשתא דליכא קרבן נמי מברכי' אספירה מ"מ הא איכא היכירא פורתא מיהא כי ביום ן' עושים יו"ט משא"כ ביובל שאין בו שום היכר על מה נברך ועוד אפ"ל דבספיר' העומר. כתיב וספרתם לכם:
ואמרו בגמ' שתהא ספירה לכל א' וא' הרי אחשביה רחמנא כמו חובת הגוף כיון דרמי לה רחמנא אכל א' מישראל משא"כ ביובל דכתיב וספרת לך ודרשו בת"כ בב"ד משו"ה בעומר רבנן לתקן גם בזה"ז ברכה משא"כ ביובל כיון שאין יובל נוהג אעפ"י ששמיטה נוהגת מדרבנן לא ראו לתקן ברכה. א"נ אפ"ל שברכות אלו דשמיטה ויובל היו מברכין אותן בזמן שהיה היובל נוהג בסעודה של קידוש ח' תשרי של ש' השמיטה והיובל כי שם שייך כי קידוש החדש גורם הכל ועתה בעונותינו שאין סעודה לקידוש החדש לפי שאין מקדשין עפ"י עידי ראיה גם הברכות בטלו ע"ד שכתבנו לעיל בברכת קידוש החדש. ואעפ"י שהראב"ד כתב שהיו מברכין כדרך שמברכים על ספי' העומר קיצר ולא ביאר מתי היו מברכין ואפשר הברכה היתה בכוס של ברהמ"ז של סעו' קידוש החדש. וכ"ז דוחק והדבר צ"י:
קיצור אלו הן מצות עשה התלוים בשמיטה. א' שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. ב' שישמיט כל מה שתוציא הארץ ר"ל שיפקיר כל הפירות ויזכו בה עניים ועשירים. ג' שישמיט כל הלואתו ד' לספור השנים שבע שבע. ואלו הם מצות ל"ת התלוים בשמיטה א' שלא יעבוד הארץ בשנה זו. ב' שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו ג' שלא יקצור הספיח כדרך הקוצרים ד' שלא יבצור הנזירים כדרך הבוצרים. ה' שלא יגוש ולא יתבע הלוה. והרי ט' מצות בשמיטה ד' מ"ע וה' מצות ל"ת. ועוד יש ל"ת אחר והוא קודם כניסת השמיטה והוא שלא ימנע מלהלות קודם שמיטה שלא יפסיד ממונו כל זה מדברי הרמב"ם בהקדמתו לה' שמיטה ויובל ע"ש. ועוד יש מצות מד"ס אעפ"י שלא מנאם הרמב"ם שם. א' היא תוספת שביעית ואסיקנא בגמר' ריש מ"ק שהיא הלמ"מ שאסור לחרוש ל' יום קודם ר"ה של שביעית. ב' גם גזרו והוסיפו עוד חכמים לאסור החרישה בשדה הלבן מפסח של ששית ובשדה האילן מעצרת כמ"ש הר"מ פ"ג ה"ח. ג' גזרו חכמים על כל הספיחים שיהיו אסורין כמ"ש הר"מ פ"ד ה"א. הרי ג' מצות מדברי סופרים. וכ"ז היה נוהג בזמן הבית מדאורייתא מה שהוא דאורייתא ומדרבנן מה שהוא דרבנן. ועתה בעונותינו נוהגות כולן מדרבנן לדעת רוב הפוס' חוץ מתוס' שביעית שאינו נוהג בזה"ז אפי' מדרבנן מפני שכך באה ההלכה מפורשת כמ"ש הר"מ פ"ג ה"א אעפ"י כן דין הנטיעה נוהגת מדרבנן כמ"ש שם הי"א. וה' יזכנו לבנין בית קדשינו ותפארתינו ונקיים אותם כתקנן מדאורייתא אכי"ר:
סימן ב
דין אם היובל נוהג בזמן הזה לענין איסור עבודת הארץ.
גרסינן בערכין ד' ל"ב ע"ב ומי מנו שמיטין ויובלות בבית שני השתא משגלה שבט ראובן וכו' בטלו יובלות דכתיב לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה עזרא דכתיב כל הקהל וכו' הוה מני וכו' ומשני אמר ר"ן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין ופריך הניחא לרבנן דאמרי שנת ן' אינה מן המנין אלא לר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן מאי איכא למימר בשמיטין סגיא ומשני הא ודאי דלא כר"י ע"כ ופרש"י מנו יובלות לקדש שמיטין ודאי יובל לא היה נוהג שיהיו העבדים נפטרים וכו' אבל שמיטין היה נוהג לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכים למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומן שלסוף שבע שמיטות היו מניחים שנת חמשים שלא היו מוני' אותה לשמיטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה שלאחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונים יובלות היו מונים אותה שנה לחשבון השמיטין והיו השמיטין שלא במקומן. הניחא לרבנן דאמרי שנת ן' אינה ממנין שמיטין אצטריך לממני יובלות כדקאמרת אלא לר"י ל"ל לממני יובלו' בשמיטין סגיא משבע לשבע שנים יעשו שמיטה לעולם שאין שנה מפסקת בנתיים ואין כאן שום טעות עכ"ל הנה מסוגיא זו מתבאר דהא דבעינן ביובל כל יושביה עליה ובזמן שאין כל יושביה עליה בטל היובל ר"ל בטל לגמרי שאין שום מצוה מהיובל נוהג לא שילוח עבדים וחזרת קרקעות ולא השבתת הארץ מעבודה ואעפ"י ששני פסוקים הם בתור' א' והעברת שופר תרועה וכו' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה וכו' ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ובתר הכי כתיב קרא אחרינא יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו וכו' ולכאורה היה מקום לומר שלא יהיו אלו הב' כתובים קשורים ומחוברים זה עם זה דהא דבעינן כל יושביה עליה הי"ד לענין קריאת הדרור וכדדייק קרא וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ולפי שאין דין זה נוהג בשמיטה אלא ביובל בעינן כל יושביה עליה אבל דין השבתת הארץ מעבודה שהוא הפסוק השני לא תזרעו ולא תקצרו כיון דדין זה נוהג גם בשביעית אימא דלא בעינן כל יושביה וכי היכי דנהיגא שמיטה אף בזמן שאין כל יושביה עליה ה"ן ינהוג יובל לענין שביתת הארץ. אבל מתוך סוגיא זו מתבאר יפה שאי אפשר לומר כן אתה אומר כן מאי פריך ומי מנו שמיטין ויובלות הא אין כל יושביה עליה נימא דמנו יובלות לקדשן בהשבתת הארץ אעפ"י שלא היה שילוח עבדים ואמאי אצטריך לשנויי מנו יובלות לקדש שמיטין ולאוקומי כרבנן ודלא כר"י ובפשיטות הוה מצי לתרוצי דמנו וקדשו יובלות ושמיטין ושניהן לענין השבתת הארץ מעבודה אל"ו מוכח דזה לא יתכן שאם תאמר שאין יובל נוהג לענין שילוח עבדים מוכרח אתה לומר שגם לענין השבתת הארץ אינו נוהג ואפשר דט' משום דעיקר קרא וקדשתם אשילוח עבדים קאי כדמסיים וקראתם דרור וע"ז נופל לשון קידוש לא על השבתת הארץ ומסיים קרא בתר הכי כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכל את תבואתה ר"ל כשיהיה היובל קודש בשילוח עבדים אזי מן השדה דהיינו מן ההפקר תאכלו את תבואתה אבל אתם לא תזרעו ולא תקצורו. והנה גם מסוגיא זו קשה לדברי הרמב"ם ז"ל בס' המצות מצוה קל"ו שכ' דאומרו וקדשתם ר"ל השבתת הארץ מעבודה הבאתי דבריו לעיל בסי' א' וע"ש בדברינו. ואין לדחות ולומר דתלמודא פריך ממ"ש וקדשו ערי חומה דלגבי ערי חומה דאמרי' שם ד' כ"ט ע"א דאין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומשמע ליה דבעינן שיהא היובל נוהג בשילוח עבדים כדי שיהיה דין בתי ערי חומה ומשו"ה לא מצי לאוקומי דמנו יובלות לענין השבתת הארץ משום דקתני בתריה וקדשו ערי חומה הא ליתא דאי הכי ק' באמת מאי מתרץ מנו יובלות לקדש שמיטין ועדיין ק' תינח יובלות ומה יענה לקדשו ערי חומה והרי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וקו' זו ק' לעולם על הש"ס וצ"ל בהכרח דלפום האי שנוייא קדשו ערי חומה היינו לענין שילוח מצורעים מחוץ לעיר כמ"ש התוס' ד"ה וקדשו לא לענין גאולת בית בבתי ערי חומה דההיא ודאי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכן ראיתי להרב חק נתן בסוגיין שהכריח כן וגם דקדק כן מתוך דברי הרמב"ם פ"י דשמיו"י דלא מני שילוח טמאים בהדי אינך שאינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג ע"ש. וע' בהרמב"ם שם פי"ב ה' ט"ו שכ' כיון שעלו בימי עזרא נתקדשו כל הערים המוקפות חומה וכו' מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה והיינו כדברי הש"ס הנז' ומצאתי שהיא ברייתא מפורשת בס"ע רבא פ' ל' כלשון הזה ממש. וק' שהוא כ' בפ"י ה' ח' שמשגלה שבט ראובן וגד בטלו יובלות וא"כ מהיכא תיתי שקדשו ערי חומה אכן עפ"י האמור הנה נכון דלענין קי' לשילוח מצורעין נוהג אף בזמן שאין היובל נוהג ומה שכ' הרמב"ם מנו יובלות ושמיטין סירכא דלישנא דתלמו' נקט ור"ל מנו יובלות לקדש שמיטין וכן ראיתי בהרמב"ם שלי הגהה לא ידעתי למי מקדושים שכ' ר"ל מנו יובלות לקדש שמיטין:
ודע שרש"י ז"ל פ' השולח ד' ל"ו ע"א כ' דגם בבית שני לא מנו שמיטין אלא מדרבנן משום דאית לן גזירה שוה דשמיטה שמוט דבזמן דאיכא יובל איכא שמיטה ובבית שני לא נהג יובל משום דאין כל יושביה עליה ומ"ש כאן מנו יובלו' לקדש שמיטין היינו מדרבנן ע"ש והשתא ק' לדעתו ז"ל מאי מקשה תלמודא הכא ומי מנו שמיטין ויובלות והא אין כל יושביה עליה ולישני ליה דמדרבנן מנו יובלות כי היכי דמנו שמיטין התירוץ לזה כבר כ' התוס' שם בגיטין ע"ב ד"ה תקון וז"ל והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע ב' שנה רצופות פ"כ וכ"כ הר"ן ז"ל לשם. הנה נתבאר דבין אם נאמר דשביעית בזמן הזה דאורייתא כדעת הפוסקים שנזכיר לקמן בע"ה ושכן משמע פשט סו' זו בין אם נפרש כפרש"י דמ"ש כאן לקדש שמיטין היינו מדרבנן לדברי כולם אין יובל נוהג משגלו יו"ד שבטים כלל ואפי' להשבתת הארץ מזרע וקציר לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אכן כל היד המרבה לבדוק ימצא שט' זה שכ' התוס' שלא תקנו יובל מדרבנן מפני שאין רוב צבור יכולין לעמוד איננו מוסכם מכל הפוס' דהנה הרז"ה ז"ל בתשובה הובאה בהרב בעל התרומות ריש שער מ"ה כתב וז"ל כשתמצי לומר לדברי חכמים כשבטלו היובלות יובלות בטלו שמיטות לא בטלו ר"ל כשחזרו השמיטין חזרו חזרה גמורה מדבר תו' בקדושת עזרא אעפ"י שבטלו היובלות בטול גמור ולדברי רבי כשבטלו אלו בטלו אלו וכשחזרו אלו חזרו אלו בין מדבר תור' בין מדבריהם וכו' ואי אתה יכול לומר חזרו שמיטין ולא חזרו יובלות שאם אתה אומר כן עקרת קשר של קיימא שקשר הכתוב ב' שמיטות ותלאן זו בזו השמיטה שמוט וכו' וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ותמה טל עצמך למה יתקינו זכר לשמיטה ולא יתקינו זכר ליובל והלא בכל א' מהם יש חובת קרקע וחובת הגוף נמצאת אתה אומר לדברי רבי כשם שעשו זכר לשמיטות עשו זכר ליובל ומצינו סמך וסעד לזה בספר ן' גוריון הכהן שכ' כי שנת היובל נתקדש' בימי א' ממלכות בית חשמונאי וההיא שמעתתא דערכין ודאי כרבנן אזלא ודלא כרבי וכו' כללו של דבר לדברי רבי השמיטין והיובלות חבילה שאינה מתפרדת וקשר שאין לו היתר וכו' עכ"ד. הנה דעת הרב ז"ל דלדעת ר' דהלכ' כותיה שכן מוכח משמעתא דפרוזבול ושמעתא דמשקין וכמ"ש הרב ז"ל שם והיא שי' רוב הפוס' לענין פלוגתא דרבנן ורבי אעפ"י שלענין דינא רוב הפוס' הראשו' חולקים על הרז"ה מ"מ בפלוגתא דרבנן ורבי רובם תפסו דהלכת' כרבי כדמוכחי הסוגיאות הנ"ל ולדעת רבי השמיטין והיובלות קשר של קיימא להם ואי אפשר לזה בלא זה והך סוגיא דערכין דאמר מנו יובלות לקדש שמיטין לדעתו ז"ל כרבנן אתיא החולק על רבי וסובר דמונין שמיטות אעפ"י שאין יובל ושאין להם קשר ושייכות זה עם זה אבל לדעת. רבי דהלכתא כותיה תלוין וקשורים זה בזה השמיטין והיובלות וצ"ל מנו יובלות ושמיטין ממש או יהיה כדעת הרז"ה דשניהם מנו מדבריהם בימי עזרא וגם אחר החרבן כ"ז שהיו מקדשין עפ"י הראיה כמו שביאר שם וז"ל וכל המעשים שמצינו בגמ' בתורת שביעית וכו' אין להקשות מהם על מה שכתבנו שהדבר ידוע שבימי רבותינו חכמי המשנה והגמרא היו בתי דינים גדולים קבועים בא"י מקדשין את החודש ואפשר כמו כן שהיו מקדשין את השנה זכר ליובל עכ"ד ונפק"מ לדעתו דבזה"ז דליכא סמוכין ולא מומחין לקדש שמיטין ויובלות בטל הכל לגמרי ואין שביעי' נוהגת אפי' מדבריהם או יהיה כדעת רוב הפו' החולקי' עליו וסוברים דאין שמיטה ויובל תלוים בסמוכין אלא שמיטין נוהגות מדבריהם גם בזה"ז מ"מ אפ"ל לדעתם שגם יובל יהיה נוהג לפחות בהשבתת הארץ מעבוד' הואיל והלכתא כרבי דדריש השמיטה שמוט שקשורין זה בזה וכמו דשמיטה נוהג מדבריהם כן יהיה יובל מדבריהם ומסוגי' זו אין הכרח משום דאתיא כרבנן ודלא כרבי. וכבר כתב הרב גד"ת ז"ל שם דמ"ש התוס' שלא תקנו זכר ליובל מפני שאין רוב צבור יכולין לעמוד אין זה הכרח לדעת הר"ה דלא נאמר אין רוב צבור וכו' אלא בגזירה חדשה אבל זה שהוא לאוקומי אדאורייתא כמו שהיתה מזה כמה מאות שנים ויכלו לעמוד בזה לא אמרי' אין רוב צבור וכו' עכ"ד באופן שמסו' זו עדיין אין בידינו מופת חותך להכריח שאין דין יובל נוהג בזה"ז מדרבנן לענין השבתת הארץ:
ועוד מט' אחר נר' דאין להכריח מסו' זו דהנה התוס' בפ' השולח ד' ל"ו ע"א ד"ה בזמן כ' בשם ר"ת דבבית שני נהג יובל והביא ראיות מכמה סוגיאות שנהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה וכ' בסוף דבריה' והא דאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו לפום מאי דס"ד התם מעיקרא דלא חזרו יו"ד שבעים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרינן דירמי' החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצא דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה עכ"ד. הנה לדעת ר"ת ז"ל נהג יובל בבית ב' והיינו כמ"ש בס' ן' גוריון שקדשו היובל ואין ס' דמדאוריי' קאמר כיון דלדעתו לא ממש כל יושביה עליה בעינן אלא במקצת מכל השבטים די אעפ"י שאין דעתו כדעת הרז"ה ז"ל לגמרי וגם הרמב"ן והרשב"א הרבו להקשות ולהשיב על דברי ר"ת מ"מ לדעתו ז"ל מ"ש בברייתא דס"ע מנו יובלות ושמיטין היינו כפשטיה יובל ממש ואין צריך לומר מנו יובלות לקדש שמיטין ותו ליכא למילף מידי ואפשר דכששמיטה נוהגת מדבריהם גם יובל יהיה נוהג בשמיטת הארץ מעבודה מדבריהם אבל הרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין השיב על דברי ר"ת דלא יתכן דמנו יובלות מדאורייתא בבית ב' חדא דיו"ד שבטי' שהחזי' ירמיה כשחרב הבית לא גלו לבבל אלא חזרו למקומם וכו' ובבית שני לא היו מעולם ועוד המקראות מוכיחים שכל אותם שעלו מבבל לא היו אלא משבט יהודה ובנימין ועוד שלא נתחלקה לשבטים והיו מעורבבין וכו' אבל קו' ר"ת צריכים לפנים מהסוגיאות שהביא דנהגו בבית ב' בתי ערי חומה ועבד עברי ולזה תי' ז"ל וי"ל שהיה דין בתי ערי חומה נוהג בימי הלל מדבריהם ואפשר שכל דיני יובל נוהגי' מדבריה' בימיו ולא לעבור על ד"ת ולהתיר עבד עברי בשפחה אלא להחמיר וסעד נמצא לזה בס' יוסף ן' גוריון שנתקדש היובל בימי א' ממלכי חשמונאי וכו' והא דאמרי' בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדאוריי' קאמר וכרבנן דפליגי עליה דרבי (ביאור דבריו מנו יובלות מדרב' לקדש שמיטין מדאורייתא) ורש"י כ' מדרבנן קאמרי ולענין הלכה שמיטה נוהגת בא"י לדברי חכמים דב"ת ולדברי ר' מדרבנן ודאי נוהגת וכו' והרבה בראיות לזה ע"ש וכ' עוד אבל י"א שהלכה כר' דאמר אין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' וכיון דקי"ל שהשמיטה תלויה בדבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם וכי היכי דתקון רבנן זכר לשמיטה תקון זכר ליובל ואי אפשר שתקנו לזה ולא לזה לפי ששניהם תלוים זה בזה והיובל טעון קידוש ובימי רבותינו היו ב"ד קבועין בא"י ותוקעין ומשלחים עבדים ושדות זכר ליובל ולפיכך היתה השמיטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמט' כספים אכל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשין אותו אין היובל נוהג כלל שאלו דברים מעכבי' ביובל וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפי' מדבריה' (כצ"ל גם שמיט' בטל' ואפי' מדבריהם) לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים וזו היא דעת הראב"ד ז"ל ואין זה מחוור וכו' ולפום דעתא צילותא נמי אינו במשמע שקדשו יובל מדבריהם לאחר חרבן שהרי הארץ חריבה ושממה ביד טמאים ואין ישראל עליה אלא כעבד שלן באכסניא ולמה יחזרו שדות ובתי ערי חומה וינהגו בעבדים והם עבדים לעבדים אבל בימי הבית הוא שנהגו בו והראיה המכרעת ששנת השמיטה מפורסמת בא"י היום ומנהג אבותיהם להשמיט קרקע כלומר שנוהגין בה כל קדושת שביעית ומעתה מצינו למדין לשמיטת כספי' שנוהגת בין בארץ בין בח"ל כדפרישית עכ"ל הרמב"ן דגיטין בדס"ז ע"ב מה"ס:
סימן ג
דין אם מתנה כמכר וחוזרת ביובל.
פסק הר"מ בהל' שמיטה ויובל פי"א הי"ט וז"ל הנותן שדהו מתנה ה"ז חוזרת ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו וכו' והנה הרב בית ישחק עלה ונסתפק בנותן מתנה לבנו אי חוזרת ביובל ע"ש ופשיט לה ממה שאמרו בקידושין דע"ח ע"ב כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמרי' נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו' וחכ"א אינו נאמן וכו' אלא לרבנן יכיר ל"ל אילימא למיתב ליה פי שנים פשיטא ל"ל קרא אילו בעי מיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה וכו' וק' דמאי פריך אילו יהיב ליה מתנה חוזר' ביובל ולהכי בעי למיתב ליה פי שנים דהוי ירושה ואינה חוזרת ולהכי אצטריך לומר דמהימנינן ליה ומאי פריך אל"ו דמתנה לבנו אינה חוזרת וא"כ פריך שפיר אלו דבריו ע"ע. ובס' אמר יוסף היק' כן על הש"ס בשם שמעתי מקשי' והביא דברי הרב בית ישחק וכ' עליו וז"ל ודע דאם יהיה הדין כן דלא מצאנו דין זה מפורש בשום פוסק מ"מ תי' אינו מתישב דלדברי הש"ס דפריך לא יהא אלא אחר אדם נכרי אילו בעי מיתב ליה מתנה לא מצי יהיב וכו' ולפ"ז לא שייך תי' כלל ותמיהת המקשי' במקומה עומדת דאם הוא אחר ואין אנו יודעים שהוא בנו א"כ חוזרת ביובל והכי דייקי דברי רשב"ם בפי"ן עכ"ד:
ולדידי לא נתחוורו לי דברי קדשו דמ"ש הש"ס לא יהא אלא אחר הכונה וכי מצינו איסו' בנותן מתנה לא יהא האי בן אדם מעלמא מי לא מצי יהיב ליה מתנה ה"נ זה שאין אנו יודעים בו שהוא בנו בכור הא מיהא בנו הוא מי לא מצי יהיב ליה בתורת מתנה ושפיר אתי תי' הרב בית ישחק דמתנה לבנו אינה חוזרת וזה פשוט. אלא דבאמת דינו של הרב בית ישחק חידוש הוא ואני אומר אם לדין יש תשו' ואם כל כחו הוא מכח קו' זאת לע"ד אית לה פירכא חדא ועוד. חדא שהרי בקרא דיכיר כתיב לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו וכללא כייל בין קרקע בין מטלטלין שהבכור נוטל בה פי שנים והשתא לפי קו' הרב צריכינן לאוקומי קרא דיכיר בקרקע דוקא דשייך ביה חזרה ביובל וזו לא מן השם. ואעיקרא דדינא קו' ליתא שהרי בבכורות דנ"ב אפליגו ר"מ וחכמים דר"מ סבר דמתנה אינה חוזרת ביובל וחכ"א מתנה כמכר ע"ש ובבתרא דף קכ"ז בהא דיכיר דפריך הש"ס אלא לרבנן יכיר ל"ל אילו בעי מיתבא ליה במתנה לא מצי יהיב ליה וכו' ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ופריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל מאי איכא למימר ומשני בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם ולר"מ דאמר אד"מ דהא רבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ גבי אומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתגייר וכו' וא"כ כפי"ז דהך רבנן דיכיר היינו ר"מ א"כ ל"ק מידי דלדעת ר"מ מתנה אינה חוזרת אפי' לאיניש דעלמא ושפיר הוי כמו ירושה דאינה חוזרת ופריך הש"ס שפיר אבל לדעת רבנן דקי"ל כותייהו דמתנה כמכר אה"ן דלא שנא בנו ול"ש איניש דעלמא שוין הן וכחדא שריין דמתנה חוזרת ביובל וא"כ איו מכאן ילפותא לדינו של הרב בית ישחק. ואני אומר כל בתר איפכא שמיע לי דל"ש בנו ול"ש איניש דעלמא המתנה חוזרת מאותה שאמרו בבתרא ד' ע"ב ע"ב עלה דתניא ולא עוד אלא הקדיש את האילנות ואח"ך הקדיש את הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי ר"ש ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעייהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"ך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו וכו' שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דר"י ור"ש רמ"א מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"ך הקדיש מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו וגו' שדה שאינה שדה אחוזה וכו' ואילו ר"י ור"ש היכא דמת אביו ואח"ך הקדיש' לא צריך קרא כי אצטריך קרא היכא דהקדיש ואח"ך מת אביו מנ"ל אי מהאי קרא אימא לכדר"מ הוא דאתא אלא לאו משום דאזלי' בתר פדיון אמר"ן לעולם בעלמ' ר"י ור"ש לא אזלי בתר פדיון והכא קרא אשכח ודרש א"כ לכתוב ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו מאי אשר לא משדה אחוזתו את שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה וכו' ע"כ. נמצא מסוגיא זאת דלר"י ור"ש דס"ל דהקדישה ואח"ך מת אביו מקרי שדה אחוזה ופודהו כשדה אחוזה נפק"ל מהאי רבוייא דמשדה אחוזתו ומעיקרא דלא ידעי' הא פרכי' מנ"ל אי מקרא דאשר לא אחוזתו אימא לכדר"מ הוא דאתא נמצא דלא סמי בידן האי דידן ור"י ור"ש וכל דמצינן למיפרך להו פירכא כל דהו פרכינן ומעתה אי איתא להך דינא דהנותן מתנה לבנו אינה חוזרת אכתי ניפרוך מנ"ל דהלוקח שדה מאביו במכר דעתידה לחזור ביובל והקדישה קודם מיתת אביו מנלן שתהא לפניו כשדה אחוזה כיון שבשעת ההקדש לא היתה ראויה בודאי להיות שדה אחוזה דדלמא לא ימות אביו וקרא דמאחוזתו נימא דאתא לאב שנתן מתנה לבנו שאינה חוזרת ביובל ובודאי סוף כל סוף ימות אביו ותהיה לפניו שדה אחוזה בודאי להכי אתא קרא דמשדה שאם הקדישה ואח"ך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה כיון שהיא היתה בודאי ראויה להיות שדה אחוזה אבל בלוקח שדה מאביו במכר דאינה ראויה בודאי להיות שדה אחוזה דשמא לא ימות אביו קודם היובל מנלן דתהא לפניו כשדה אחוזה וניפרוך לר"י ור"ש הכי ומדלא פריך הש"ס הכי מוכרח דל"ש מכר ל"ש מתנה לבנו חוזרת ביובל היפיך מה שעלה בדעת הר' בית ישחק ודו"ק. וכן יש ללמוד מדברי התוס' בגיטין דמ"ח ע"א סוף ד"ה אי לאו ע"ש:
הלכות טומאת כהן