כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
קונטרס קדושת שביעית · סימן טז
נשאלתי מעי"ת טראבלוס יע"א על מעש' שהיה שא' היה דרכו תמיד להשתכר ויהי היום מתוך שכרותו שתה סם המות ואחר שהפיג שכרותו הודיע ששתה סה"מ וביקש שיביאו לו רופאים אולי יעלה ארוכה למכתו אבל לא הועילו לו הרופאים ומת בו ביום ומעלת ב"ד הצדק דשם הורו שדינו כדין מאבד עצמו המבואר בש"ע יו"ד סי' שמ"ה שאין מתאבלין ולא קורעין עליו ולא השכבה ולא קדיש. ומעלת הרב הכולל זר"ק כמהרא"ח יצ"ו חלק עליהם ושרטט וכתב פס"ד ארוך ואסף וקיבץ כל דברי האחרונים ז"ל הם המדברים בפרט זה וזו הלכה העלה דאין לזה דין מע"ל והיה ראוי שלא למנוע ממנו שום דבר על העתיד רוצה לדעת אביו אם יוכל לומר עליו קדיש ואותי דרש אחוה דעי מה שדעתי הקצרה נוטה:
אע"ן ואומר אחרי שעמדתי על כל דברי הרב הפוסק אליאו בהי"ר יצ"ו ועיינתי בכל דברי רבני האחרוני' שציין אגלה דעתי בקצרה.. הנה כ' שדין זה תלוי בה' סעיפים. הא' אי מאבד ע"ל בעי התראה. הב' אי מהני תשובה. הג' אי בעינן עדים שעשה תשובה הד' מה דינו של מאבד ע"ל לענין אמירת קדיש עליו. החמישי אי שיכור המאבע"ל הוי דינו ככל חומר מאבד ע"ל או שמא אנוס הוא. על הסעיף הראשון אי בעי התראה הביא לנו מעלת הרב הפוסק יצ"ו דברי מהרי"ו הביאם הרב בד"מ סי' שמ"א שכתב דבעי התראה ותמה על מור"ם בהגהה בש"ע שלא כ' דבעי התראה והביא דברי הרב אחרון זמנינו כמהרח"פ ז"ל בס' צפיחית בדבש סי' ס"ז שהאריך בזה והעלה דבעי התראה והרב הפו' יצ"ו נמשך אחריו. וכשאני לעצמי לא כן דעתי הקצרה ואחהמ"ר מכבוד הרב צפ"ב דבריו עם כל מה שהאריך איני מוצא בהם טעם ואני אומר אפי' מהר"י וויל ז"ל שכתב דבעי התראה לא אמר על מע"ל השנוי במס' שמחות ופ' מרן בסי' שמ"א ס"ב וז"ל איזהו מאבד ע"ל כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד ע"ל אבל אם ראוהו חנוק וכו' והשתא לפי דעתי לא אמר מהרי"ו דבעי התראה אלא בגנב שמחמת הגניבה נתחייב מיתה וזה דומה ממש להרוגי ב"ד דבעו התראה שיאמרו לו שע"י מעשה זה יתחייב מיתה והוא יפקיר ויאמר אעפי"כ אז הוי דינו כדין מאבד ע"ל שאין מתעסקין עמו ואין מתאבלים עליו וכל הדברים הנאמרים בסי' הנז' והט' משום דשמא אומר מותר או אפי' יודע שאסור אפשר שסבור להמלט ועדיין לא הפקיר גופו למיתה משו"ה בעינן שיתרו בו למיתה והוא יאמר אעפי"כ שאז נתברר שהפקיר עצמו למיתה ונדון מהרי"ו בגנב מיירי וכן העתיקו מור"ם בהגהה ויפה כתב דבעי התראה וביאר דבריו דשמא סבור היה לברוח ולא יתפס ביד השופטים והטעם מפני שהמעשה של העבירה עצמו אינו ממית אלא שיסתבב לו מזה המיתה. משא"כ באומר הרי הוא עולה לגג ונפל ומת או תוחב סייף בלבו או שותה סה"מ כעין נ"ד ונדון הרב צפ"ב ז"ל דלא איתי אינש על יבישתא דלא ידע שאלו המעשים הם ממיתים בודאי בזה לא יאמר מהרי"ו דצריך התראה דלא גרע מחבר דלא בעי התראה משום דמותרה ועומד הוא כן בדברים הידועים לכל העולם שממיתים כולם מותרים ועומדים הם וזהו שסתם הבריית' במס' שמחות והרי"ף והרא"ש וכל הפוס' וגם הש"ע ולא הזכירו התראה כי אין לה מקום ובזה החי' הפשוט וברור אין מקים לכל מה שהאריך הרב צפ"ב ז"ל שם כי בנפול היסוד יפול כל הבנין ונמצא צדקו דברי הרב מטה יהודה והרב הגדול בחיים שאל ח"א סי' מ"ו והרב ח"ש בתשו' מירא דכיא סי' ט"ו שכתבו דאין מתאבלין עליו ככל דין מע"ל ואין מקום למה שתמה עליהם שם וכן ראוי לע"ד להורות כוותייהו וכטעמייהו וכפשט דברי כל הפוס' ומרן בש"ע ואין לזוז מדבריהם:
ומלבד שהחי' הנז' הוא פשוט ומוכרע מעצמו וכל מודה על האמת יודה בו בכל זאת לא אחדל מלהביא ראיה לזה מדברי הרא"ש בפ' ואלו מגלחין סי' קמ"א שכ' וז"ל וכן מצאנו בגדול שמאבד עצמו לדעת מפני שמפקירין אותו כגון שאול מלך ישראל וכו' מותר לו וכן אי' בבראשית רבה ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול שהיה נרדף ת"ל אך לפיכך לא היה בכלל מע"ל ונענשו עליו בשביל שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים עכ"ד. וכן פ' בש"ע שם ס"ג והנה ברור כונת הרא"ש ז"ל שאחר שהביא דברי הבראשית רבה המבוארים דשאול לא מקרי מע"ל מפני שהיה נרדף מהאויבים הוסיף עוד להוכיח כן מסוגיא דיבמות כונתו גלויה לפי שאין למדין הלכה מן המדרשים ואיך אנן ניקום ונגמור מן הב"ר דהנרדף אין לו דין מע"ל מה שלא נתבאר בתלמוד על כן הוסיף להוכיח שגם התלמוד סובר כדעת הב"ר ממה שנענשו על שלא הספידוהו כהלכה. והשתא אי איתא דמע"ל צריך התראה מה ראיה מייתי הרא"ש מההיא דיבמות דנענשו על שלא הספידוהו אימא דהטעם שהיה להם להספידו הוא מפאת שלא התרו בו כי לא היה שם עם שאול כי אם נערו ושניהם נפלו על חרבם ומתו כמבואר בכתוב וע"כ היו חייבים להספידו שאין לו דין מע"ל ועל שלא הספידוהו נענשו ולעולם אימא לך דנרדף נמי אם התרו בו הוי מע"ל ומהמדרש אין ללמוד הלכה. אל"ו מוכרח דבמאבד עצמו בידים אין צריך שום התראה כדבר האמור. והנה מהרי"ו נסתייע מדברי הרא"ש ודברי הרא"ש הויין תיובתיה אבל קושטא דמילתא גם מהרי"ו לא חשב כזאת אלא גבי גנב ומע' האמור וזה ברור לע"ד:
ונבא אל הסעיף הב' והג' אי מהני תשוב' ואי בעינן עדות ע"ז. הביא לנו הרב הפוסק יצ"ו שהרב מירא דכיא שם מסתפק בזה וכ' שלא מצא הדבר ברור אך הרב צפ"ב שם האריך בזה והוכיח דלא מהני תשובה והרב הגדול כמהרח"פ ז"ל בס' הנד"מ חיים ביד סי' ק"י עשה כמו פשרה בזה עכת"ד. וכשאני לעצמי נראין דברי הרב צפ"ב בזה דודאי תשו' לא מהני בזה וכ"כ הר' מטה יהודה בסי' ש"מ והרב פחד יצחק מער' מ"ם אות מאבד ע"ש. (וס' חיים ביד אינו מצוי אצלי לראות מה דיבר בקדשו) אכן מה שהעתיק דבריו הרב הפו' יצ"ו שכתב דעושים לו לימודים וקדיש והבראה וכ' הרב הפוסק שזו הכרע' אמתית שאפי' לכל מע"ל עושים זה כמו שאבאר הנה זה תלוי בסעיף הד' דאמירת קדיש. ושם בסעיף נ"ז הביא הרב הפוסק יצ"ו דברי הגאון המפורסם כמהרמ"ס ז"ל בספר חתם סופר חיו"ד סי' שכ"ו נשאל על אמירת הקדיש וכ' שלא מצא דבר זה מפורש אך מדברי רש"י בסנהדרין דף מ"ד ע"ב שכ' דלא ניחא ליה להקב"ה דתיהוי ליה כפרה נראה דאין לומר קדיש לכפרת נפשו ושוב כתב ז"ל והנה הרמב"ם כתב אין קורעין עליו וכ' הרמב"ן בס' תוה"א הב"ד הרב"י דא"כ אתה דן אותו כאינו עושה מעשה עמו א"כ אמאי מברכין ברכת אבלים ועומדים בשורה לכן פ' דהקרו' קודמים והנה לא גילה לן הרמב"ן אם אינו נידון כאינו עושה מעשה עמו מ"מ אין מתעסקין עמו לקבור' ותכריכין וזה זמן ראיתי בס' א' דבר הגון כי ודאי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההוא חובה ומצוה לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקרבו אבל לאו כל כמיני' להטיל עצמו על החיים שבמקום הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו למות וכו' והרי הוא עתה כעשיר המטיל עצמו על הציבור ואין מחויבים להתעסק עמו ונכון הוא להרמב"ן וכו' ואחר הצעה זו אומר מה שהורגל דאין אומרים קדיש אחר המע"ל לא ידעתי ט' לדבר וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא יעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמו כאבשלום. ואביו ע"ה אמר ז"פ בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מעשה עמו ור"מ העלה עשן מקברו וא"כ לפי ט' הרמב"ן היה ראוי לומר קדיש עבורו. אך נ"ל שנשתרבב המנהג לט' הב' כי לא יניחוהו שאר האבלים לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניה להאביד נשמתו ואולי היה מת בזמן אחר ע"כ אבלים דהשתא מעכבים לפי"ז אם מקבל יו"ד בתוך ביתו באופן שאין הפסד לאבלים אחרים יכול לומר קדיש עכ"ד והרב הפוסק יצ"ו סמך סמיכה בכל כחו על דברי הרב ז"ל אלה:
וכשאני לעצמי איני רואה לסמוך על דברי הגאון הנ"ל ז"ל בזה חדא דהוא לא כ' כן אלא לדעת הרמב"ן דסובר דמתאבלין עליו וכבר כתב שם הרב ב"י דבהדיא כתב הרמב"ם שאין מתאבלים עליו וכן פ' בש"ע שם ס"א המע"ל אין מתעסקים עמו ואין מתאבלים עליו ואין מספידין ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים ע"כ וגם הגאון רמ"א נראה דעתו לפסוק כהרמב"ם מדלא הביא ס' הרמב"ן בהגה"ה לפחות בשם י"א כדרכו וכן בדין דכיון דהדבר שנוי במחלוקת מלבד דהלכה כדברי המיקל באבל עוד דאתי לידי קולא ביטול תפילין ות"ת וכמ"ש הרב מר"ד שם. וא"כ לדעת הרמב"ם דכוותיה נקטינן ודאי המע"ל אין עושה מעשה עמו הוא ואין ראוי לומר עליו קדיש ומכ"ש לאתריה דהרב הפוס' יצ"ו שקבלו הוראות מרן איך ניקום ונסמוך על ט' של הגאון בדעת הרמב"ן ולא קיל"ן כוותיה. ותו דאעיקר' דברי הר' חת"ס ז"ל תמוהים בעיני וכמה קלישי וחלישי דבריו אלה תחי' במה שתמה על המנהג שלא לומר קדיש תימה על תמיהתו ז"ל דאחר דמרן ומור"ם אשר ע"פ מתנהגים רוב העולם פ' דאין מתאבלים כהרמב"ם א"כ הרי הוא אינו עושה מעשה עמך והוא עצמו הביא דברי רש"י בסנהדרין בריש דבריו דלא ניחא לן דתיהוי ליה כפרה. ודברי רש"י הם ש"ס ערוך במכות ד' א' ע"ב הוא ולא זוממין ודין הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה ונמצא מנהג העולם ע"פ הדין מיוסד. ובזה נסתר מה שהכריח הגאון מאבשלום ואלישע אחר דהנהו היו עוברין לתיאבון ובמיתתן לא אבדו עצמן לדעת ולא הוו כעין הרוגי ב"ד שמתרין בהם שיחייבוהו מיתה ואומר אעפ"כ וכמ"ש בעניותין לעיל. ומומר להכעיס אין מתאבלי' עליו ודאי אבל אבשלום לא היה אלא לתיאבון וכן כ' בהדי' הרא"ש פ' אלו מגלחין סי' ק"ו וז"ל אבל אם עושה עבירה לתיאבון וכו' חייב לקרוע דכתיב והנה המלך בוכה ומתאבל על אבשלום ואף על פי שעשה כמה עבירות ומרד באביו ובמלכות ב"ד ובא על פלגשי אביו אלא כיון שלא עשה להכעיס אלא מתאוה למליך ראוי להתאבל עליו ע"כ ובלי ס' נעלמו מעיני הגאון ז"ל דברי הרא"ש אלה. ובלי ס' הט' ההגון שמצא במגילת ספר לא יספיק כי אם לדעת הרמב"ן ולא לדעת הרמב"ם שהרי לדעתו אין הקרובים מתאבלים בין מת בעירו בין מת במקום, אחר או בזמן אחר ועוד להרמב"ם אין צורך ט' כי די הט' הגדול שאינו עוש' מעשה עמו. גם מהריק"ש נתן ט' כדי שכל העם ישמעו ויראו ולא יעשו כמעשהו ע"ש:
גם דברי הגאון חת"ס ז"ל אשר לעיל מזה שם שעשה תחי' הניגרון לדברי הרמב"ן ואח"ז כ' והנה להל' ולמעשה מי ירים ראש נגד הוראת והסכמת הרב ב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם ה' כדברי המיקל באבל מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולקלון עולמית שא' מהם קלקל מעשיו ואם יתיר להם המורה להתאבל יאמרו הבריות שנתברר שלא היה דין מע"ל אזי יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל אפי' אם באמת הי' לו כל דין מאבד ע"ל וראיה מסנהדרין ד' מ"ז נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה מלך יהודה שגירר עצמות אביו על מיטה של חבלים ואי יקרא דחיי הוא מ"ט ומשני משום דתיהוי ליה כפרה ופריך ומשום יקרא דאבוה משהו ליה ליקרא דישראל ומשני ישראל גופייהו ניח"ל דמחלי יקרא לגבי ע"ש. הא קמן דאי לאו משום יקרא דידיה לא היה ראוי למשבק יקרא דחיי משום רשעתו של אחז והכא דלית ליה כפרה ע"י מניעת האבל כמש"ל משום שהוא רשע מת ברשעתו ועודינו כרוך על עקב בשתו למה ימחלו בני משפחתו את כבודם ועוד דעיקר כהרמב"ן וכו' ואע"ג דה' כדברי המיקל באבל וכו' מ"מ לענין פגם משפחה אין ה' כדברי המיקל בכבוד בני אברהם י"ו ועיין שו"ת מהר"מ מפאדווא פ' רמ"א בא"ח סי' קל"ט ס"ג עכ"ד. ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי קדוש ואיך החליט להקל בדין ערוך ומפור' בברייתא דמס' שמחות ומוסכם מכל הפוסקים בחילוקים דקים כאלה וידוע דדבר הנזכר בתלמוד נתקבל לכל ישר' ומי יעצור כח להקל אפי' בסניף קטן ממנו והחי' של כבוד המשפחה אשר המציא אחר המחי"ר מכת"ר הוא דחוי מעיקרו ובלי ספק זה נקרא שקרא כלפי שמיא שנאמר שמתאבלין עליו כדי שיאמרו הבריות שאין לו דין מע"ל לבל יגיע מזה פגם אל המשפחה והנה לא מצינו שכיסתה התו' על ישמעאל ועשו לומר עליהם שהיו כשרים משום כבודן של אברהם ויצחק ויעקב אבותינו הקדושים ועוד זמרי וצלפחד ועכן ן' זרח יוכיחו. היאמן כי יסופר שמי שעבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד והוא ממשפחה מיוחסת וגדולי ישראל או אפי' מלך ונשיא היו מחפים עליו הלא מקרא מלא דיבר הכתוב לא תהדר פני גדול ולא תחניפו את הארץ וכך לי העובר עבירה שעליה מתחייב מיתת ב"ד כהמאבד עצמו לדעת שמתחייב בעונש שאין מתעסקין בו ולא קורעין וכו' ואין מראין עליו שום אבלות כי זהו עונשו ואיך נקל בו משום כבוד משפחה אתמהא. ועוד מי זה ערב אל לבו להעריך את משפחות ישר' ולומר זו משפחה מכובדת וזו אינה מכובדת והלא כולם בני אי"ו הם. וא"כ כל משפחה שיארע בה ח"ו מאורע יאמרו שהוא בזיון להם ונמצא זה הדין מתבטל לגמרי וראיתו מההיא דסנהדרין אין בה אפי' ריח ראיה דאיברא משם מוכח דכבוד ישראל עדיף מכפרת המלך מ"מ אותה הכפרה ע"י אותו העונש לא נתבאר בתו' ולא ברירא לן שע"י אותו הבזיון יהיה לו בודאי אותה הכפרה אלא שחזקיהו חשב אולי ע"י זה בסיוע כפרת המיתה והקבורה יהיה לו איזה כפרה וע"ז הוצרך להסכים בזה רצונם של ישר' שימחלו על כבודם אבל המע"ל כי מן הדין הגמור צריך לעשות בו כל ההרחקות הנז"ל אין לנו להחניף מפני כבו"מ. ועוד מלך שאני כי בזיונו וכבודו נוגע לכל כלל ישראל משא"כ במשפחה או שבט שאין כבודו לכל ישר'. וההיא דמהר"מ פאדווא שפ' מור"ם סי' קל"ט שהביא התם אינו אלא מנהגא בעלמא כמבואר בד"מ שם. באופן שאיני רואה לסמוך על דברי הר' חת"ס אלו. כ"ש שהוא ביאר שהעיקר כהרמב"ן ואנו אין לנו אלא דכרי ן' עמרם פ' הרמב"ם ומרן בש"ע. ואל יעלה בדעתך לסיועי להרב חת"ס מההיא דפ' מי שמתו דמשום כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת ודרבנן אף בקום עשה ולדעת קצת רבוואתא אף דאורייתא דוחה עיין למוה"ר ז"א בחיו"ד סי' י"ז ד' דליתא חדא דכבוד הבריות אמרו שהוא דבר השוה לכל הבריות לא כבוד משפחה. ואפי' בכבוד הבריות יעויין להגאון בחו"י בסי' צ"ה מה שמחלק בנושאי' של הבזיון כי אין דומה הולך ערום בשוק שהוא ודאי בזיון להולך מבית לבית ועוד חילק בין אם גרם קצת ע"י מעשיו להיכא שבא לו באונס דמאי הו"ל למיעבד. ובסוף התשוב' כ' שלבו קוהא להתיר כבוה"ב אף בדרבנן זולת אותם שנז' בתלמוד סו"ד אין מכאן שום סיעתא להרב ז"ל:
סו"ד בכל הד' סניפים אשר עליה' נשען ה"ה יצ"ו להקל בנ"ד אני איני מוצא מקו' להקל ויפה הורו מע' הב"ד דשם יצ"ו להחמיר עליו בכל החומרות ושלא לומר קדיש וכן מבואר בדברי מהריק"ש ז"ל ע"ש. ועל מ"ש מהריק"ש שם שי"א שאם ירצו האבלים להתאבל רשאים כבר הושג מהר' מר"ד שם והדין עמו. ואף מהריק"ש לא אמר אלא לאבלים אבל להב"ד לא עלה על דעתו להורות היפך הדין ואפי' זה לזה כתב הרב מטה יהודה במעשה שנכנס בבית וסגר כתב בשם י"א לא בדעת מרן ומור"ם וכ"ז פשוט לע"ד:
פש גבן לבאר הסניף האחרון שהיה שכור וצריך לדעת אם השכור יש לו דין מע"ל. הנה גם על זה פקח עיניו ידידנו הרב הפוסק יצ"ו ואייתי בידיה סוגיא דעירובין דס"ה ע"א ברייתא מפורשת דהשכור אם לא הגיע לשכרותו של לוט מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו אבל המגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם ופסקו הטור ח"מ בסי' רל"ה ומהריט"ץ בסי' רי"א הוסיף לומר דכל שזוכר אחרי כן מה שעשה בשכרותו לא מקרי הגיע לשכרותו של לוט והר' הפוסק יצ"ו תמה על מהריט"ץ מסוגיא דהוריות ד' יו"ד שאמרו נקוד על וי"ו של ובקומה לאמר שבקומה ידע ולשם עבירה נתכוון אלמא מכאן מוכח שלוט ידע ונזכר ביום מה שעשה בשכרותו בלילה עכ"ד יצ"ו. ולדעתי דברי מהריט"ץ נכונים משום דהקשו בעלי תוס' עה"ת דכיון שנקוד על הוי"ו ר"ל שבקומה ידע א"כ לשתוק קרא ולא לכתוב ובקומה כלל ואנא ידענא דבשכבה דוקא הוא דלא ידע אבל בקומה ידע ובכל מקום כשיש נקודה היינו שעוקר אותה התיבה ולא שעוקר המלה לגמרי. והרב מהר"ש יפה ז"ל תירץ דודאי לא שנזכר לגמרי מהמעשה שעשה אלא שהיה מדמה לו דמיון רחוק ומסתפק בדבר כמו מי שזוכר בהקיץ מקצת מהחלום שחלם ומסתפק בו אם היה כך או כך משו"ה אצטריך ובקומה לו' שבאמת לא ידע ונזכר המעשה ואילו לא היה נקוד על וי"ו היינו אומרים שאפי' בדרך רמז ודמיון לא נזכר לזה בא הנקוד' על וי"ו לומר שבדרך רמז ודמיון נזכר קצת ומסתפק היה בדבר ועכ"פ היה לו ליזהר מיין בלילה השניה. ובזה סלקי שפיר דברי מהריט"ץ שכיון שנזכר ביום מכל הדברי' שעשה בלילה כסדרן כמבואר שם בשאלה זה ודאי לא הגיע לשכרותו של לוט וז"ב:
ומ"ש עוד הרב הפוסק יצ"ו שיש כדמות ראיה היפך מהריט"ץ מההיא דקם רבה ושחטיה לר"ז וכו' אנא לא חזינא לא דמות ולא מחזה מכמה טעמי. חדא דאפשר לומר דרבה לא נזכר שהוא שחטו אבל מסתפק היה בדבר שמא הוא שחטו או אחרים שחטוהו ועכ"פ בעי רחמי עליה להחיותו ומאמר קם רבה ושחטיה תלמו' קאמר ליה שבעלי התלמוד ידעו ברוה"ק שהכי הוה המעשה שרבה בעצמו שחטו. או אפשר לומר שהיו שניהם יחידים בבית וסגרו הדלת מבפנים וכשקם רבה בבקר ומצאו נעול שזה מוכיח בדבר שרבה הרגו כיון שלא היה אחר עמהם בבית ודומה מבפנים וביום היה הדלת נעול ושברו הדלת ונכנסו ומצאו תלוי וחנוק וכתב דיש לו דין מע"ל אעפ"י שלא ראינו אותו שחלק עצמו מ"מ הדבר מוכח וניכר שכן היה ע"ש:
עור כתב הר' יצ"ו דיש לצדד לומר דאף אם לא הגיע לשכרותו של לוט דאפשר דלא דיינינן ליה כדין מע"ל אלא כדין מאבד עצמו שלא לדעת דמפו' שם במס' שמחו' דאין מונעין ממנו כל דבר ודומיא דקטן דאעפ"י שיש לו דעת כיון שאינו דעת שלם מיקרי שלא לדעת וכ' שכן מצא בס' מעשה אברהם חיו"ד סי' ס' שהעלה שאין לו דין מע"ל אלא ששוב חזר בו הרב מעשה אברהם ממה שראה בתשו' הב"ח סי' ס"ב וכו' ותמה עליו הרב הפוס' יצ"ו שהמעיין בתשו' הב"ח ימצא שאין שום סברא בזה כמבואר בדבריו באורך. ואני אומר יפה כיוין ה"ה יצ"ו במה שהשיג על הרב מעשה אברהם בודאי אין בתשו' הב"ח סתירה לזה כמו שיראה המעיין. אמנם בגוף הענין אני לא מצאתי מקום לחלק מה בין עונש המע"ל לעונש העובר עבי' שחייב עליה מיתה וכי דינא הכי דלענין מיתה כל שלא הגיע לשכרותו של לוט כאדם שלם בדעתו חשבינן ליה וממיתין אותו על העבירה שעשה ולא כמסתפקים בו אם היה שלם בדעתו או לא ואילו היה לנו ספק בזה ודאי לא הוה קטלי' ליה דוהצילו העדה אמר רחמנא אל"ו כאדם שלם בדעתו חשוב הוא זה שלא הגיע לשכרותו של לוט א"כ ה"ה במע"ל מתוך שכרותו כל שלא הגיע לשכרותו של לוט כאדם שלם בדעתו חשבינן ליה ויש לו כל דין מע"ל. אמנם נלע"ד דיש לצדד בנדון דידן בגוונא אחרינא דאיברא דמשזוכר מה שעשה בשכרותו נקרא לא הגיע לשכרותו של לוט מיהו זהו דוקא כשפג יינו מעליו והרי הוא ככל הבריאים אבל זה שאירע לו זה המאורע בתוך שכרותו ועתה כשפג יינו מעליו הרי הסם המות נוקב ויורד לתוך מעיו רח"ל וקרוב הוא למיתה כמו שכן היה באמת שמת בו ביום אימור מה שהוא בעצמו לקח הסה"מ ושתה מרצונו אינו אמת ולא כך היה:
המעשה אלא אחרים השקוהו בע"כ. אבל הוא מחמת החולי והטירוף מתדמה לו כך מ"מ לא מצאתי להפוסקי' האחרונים שאמרו כן בנדולות כיוצא בזה. ואיך שיהיה מה שנראה לענ"ד פשר דבר בנדו"ד הוא זה שישאלו את פי אנשים המכירים ורגילים בו בזמנים שהיה משתכר אם ברוב הפעמים היה מגיע לשכרותו של לוט תלינן שגם בזה הפעם הגיע לשכרותו של לוט ואין לו דין מע"ל כיון שכל אדם נידון אחר רובו ורובא דאורייתא עיין להרב פחד"י אות המ"ם מאבד בנ"ד קרוב לזה כ' כן. ואם ברוב הפעמים לא היה מגיע לשכרותו של לוט תלינן שגם עתה לא הגיע לשכרותו של לוט ויש לו דין מע"ל ואז אפי' קדיש אין לומר עליו כפשט דברי הש"ע והפוסקים וכדברי מהריק"ש ושלא כדברי הרב חת"ס ז"ל. זהו הנראה לע"ד. וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר זעירא מאנשי ירושלם אני אענ"ה ס"ט.
הלכות אבלות