כפי אהרן חלק ב· רבי אהרן בן עזריאל
קונטרס קדושת שביעית · סימן טו
נתתי אל לבי למען דעת בטומאת כהן בזה"ז אם יש מת בחצר והכהן עובר בפתח החצר אם יש להקל מט' ספק ספיקא הפוס' משום דתנן במס' טהרות פ"ו מ"ח כל שאתה מרבה ספיקות וספקי ספיקות ברה"י טמא. ולעיל בסי' י"ב וי"ג בעניותינו הבאתי דברי הרבנים הגדולים מוה"ר ז"א ז"ל ומוה"ר חזו"ן ז"ל והגאון כמהרד"פ ז"ל ועד אחרן הרב מופת הדור כמהר"א די טולידו ז"ל בס' הבהיר משנת ר' אליעזר כולם נשתמשו בס"ס כמבואר שם ובאמת הדבר צריך תלמוד אי יש בנו כח להשתמש בס"ס לענין טומאה מכח מתני' הנ"ל. ולכן צריך אני לעמוד על ג' דברים ומתוכם יתברר דין זה לאמיתו. א' אי חצר שדרים בו רבים נקרא רה"י או רה"ר. ב' לברר שורש הדין הנ"ל דהאי מתני' דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס לפי שהרבה שיטות נאמרו בה מפי הראשוני' זלה"ה. ג' אי ס"ס דפלוגתא דרבוואתא הוי כס"ס דמציאות או יש חילוק ביניהם. ואע"ן ואומר על הסניף הא' אי חצר שדרי' בו רבים נקרא רה"י הנה זה פשוט דנקרא רה"י ומבואר הדבר בהרמב"ם ריש ה' ערובין שכ' ז"ל חצר שיש בה שכני' הרבה כל א' מהם בבית לעצמו דין תורה הוא שיהו כולן מותרין לטלטל בכל החצר ומבתים לחצר וכו' מפני שכל החצר רשות היחיד היא וכו' וכ' הה"מ שזה מבו' בהרבה מקומות. תו כ' הרמב"ם בפ"ך מה' אבות הטומ' ז"ל כל מקום שהוא רה"ר לענין שבת כך הוא רשות הרבי' לענין טו' וכו' יש שם מקומות שאעפ"י שהן רה"י לשבת הרי הן כרה"ר לענין טו' ואלו הן השבילין וכו' ע"ס ה"ו כ' שאר כל המקומות חוץ מאלו שביארנו כשם שהם רה"י לשבת כך הם רה"י לטומאה ע"כ ולא מנה בכלל המנויים שם חצר שרבים דרים בו אלמא משמע דחצר שרבים דרים בו הוא רה"י בין לענין שבת בין לענין טומאה. ויותר מבו' הדבר בדברי הרמב"ם פ"ט דנזירות ה' ט"ז ז"ל וכיצד יולד להם ס' זה בטו' כגון שהיו ב' הנזירים עומדים ברה"י שספק טו' שם טמא והיה א' מבחוץ רואה אותן ואמר ראיתי א' מכם שנטמא אבל איני יודע מי הוא אבל אם היה עד זה עמהם בחצר הרי ב' טהורים כיון שהם שלשה הרי הם רבי' ורבים ברה"י ספיקן טהור וכו' ע"כ ועיין בהר' משל"מ בה' אבהט"ו פי"ו ה"ב. ועוד מבואר כן בנידה פ"ז משנה ב' ובתויו"ט טהרות פ"ו מ"ד. מכל זה מבואר דחצר שרבים דרים בו הוא רה"י בלי ס':
נסעה ונלכה אל הסעיף הב' לברר האי מתני' דכל שאתה מרבה ספיקות וספקי ספיקות ברה"י. הנה משנה שלימה שנינו בטהרות פ"ו כל שאתה מרבה ספיקות וס"ס ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד וכו' ובתר הכי איתא הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו ר"א מטהר וחכמים מטמאים שהיה ר"א אומר ס' ביאה טהור ס' מגע טו' טמא ע"כ וידוע הט' דס' טו' ברה"י טמא היינו משום דמסוטה ילפי' לה כמבו' בחולין ד' ט' וסוטה דכ"ח ובנזיר ד' נ"ז ופ' הרמב"ם ריש פי"ו דאבהט"ו ע"ש. והנה הך מתני' דבקעה הובאה בתלמוד בדוכתי טובא. הנה בע"ז ד' ע' אי' הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא אמר רבא חמרא שרי מ"ט רובא גנבי ישראל נינהו הוה עובדא בנהרדעי ואמר שמואל חמרא שרי ופריך כמאן כר"א דתנן הנכנס לבקעה וכו' ר"א אומר ספק ביאה טהור וכו' ודחי לא שאני התם כיון דאיכא דפתחי טובא הו"ל ס"ס פרש"י הוי ס"ס ס' ישראל ס' נכרים ואת"ל נכרים ס' נגע ס' לא נגע ובהא אפי' רבנן מודו וכי פליגי רבנן עליה דר"א היכא דמליא שדה טו' דאי על לא אפשר דלא האהיל דליכא אלא חד ס' ע"כ. תו אי' התם ההוא פולמוסא דסליק לנהרדעא פתחו חביתא טובא ושרא ר' אלעזר ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א דספק ביאה טהור אי משום דס' רובא ישראל נינהו וכו' ופי' רש"י כיון דמפתחי טובא מוכחא מילתא וכו' וכיון דמוכחא מילתא טובא כספק ביאה דמי ע"כ. הנה מתוך דברי רש"י אלו מתבאר דפלוגתא דרבנן ור"א הוא בחדא ס' אבל בס"ס מודו רבנן דטהור ובאמת הדבר מתמיה דבמתני' הנ"ל מונה והולך כמה ספיקות ואמר ברה"י טמא ומשמע דהך מתני' רבנן היא ואיך כ' רש"י דרבנן מטהרי בס"ס וכבר התוס' בב"ב דנ"ה ע"ב ד"ה ר"א הקשו כן לרש"י משם ר"ת ז"ל וכמו כן היק' לרשב"ם שם שפי' קרוב לפי' של רש"י דפליגי דר"א חשיב ליה תרי ספקי ומטהר וחכמים סברי דסו"ס חדא ספיקא הוא ע"ש ועל שניהם הקשה ר"ת ז"ל דמשמע דמודו רבנן בתרי ספיקי דטהור והוא היפך מתני' הנ"ל. וכ' לישב דעת רש"י דה"ק כמאן כר"א דמיקל בחדא ספיקא ואפי' רבנן דמחמירי בטו' לטמאות אפי' בס"ס מ"מ ביי"ן דהוי ככל איסורי תורה יש להקל וכן ביאר הדברים הרמב"ן ז"ל בחי' בתרא והריטב"א ז"ל בחי' ע"ז ע"ש:
אמנם ר"ת ז"ל יש לו שי' אחרת הובאה שם בתוס' גם בס' הישר לר"ת אות תל"ט דפלוגתיי' דרבנן ור"א הוא דר"א ס' דמאי דגמרי' טו' מסוטה הי"ד בחדא ספיקא ואין לך בו אלא חי' דומיא דסוטה ס' נטמאה או לא נטמאה אבל בתרי ס' טהור ורבנן ס' דכיון דמן הדין הי"ל לטהר בסוטה בחדא ספיקא ומשום דאוקמה אחזקתה וא"כ מה לי חדא ס' מה לי תרי ס' בכולן צריך להחמיר וכתבו דר"ת לא הוה גריס בגמ' כמאן כר"א לא שאני התם אלא גריס כמאן כר"א בניחותא ור"ל דפ' הילכתא כר"א להקל בס"ס דאילו לרבנן דאמרי דבס"ס טמא גם ביי"ן אין להתיר משום חומרא דיי"ן עש"ב ובדיבור שאח"ז כ' דלא גרסי' ר' אליעזר מטהר אלא ר' אלעזר משום דר' אליעזר אין הלכה כמותו דשמותי הוא ע"ש ובפסחים דף יו"ד גבי עכבר שנכנס וככר בפיו אי' ס' על ס' לא על פלוגתא דר"א ורבנן גם שם כ' התוס' בשם ר"י שפירשה כפי' ר"ת דבס"ס פליגי ור"א ס' דלא גמרי' מסוטה אלא חדא ס'. ודע שמדברי רש"י שם בפסחים נר' שחזר בו ממה שפי' בע"ז ומתוך פי' שם נר' שמפרש כפר"ת וכן מתבאר מדברי התוס' שם ד"ה ס' ביאה שהבינו כן בפי' רש"י. ורגע אדבר במאי דק"ל בדברי התוס' הנז' במה שרצו לישב דעת רש"י דע"א דמ"ש כמאן כר"א ר"ל כר"א דמיקל בחדא ס' ואפי' רבנן דמחמירי בטו' אפילו בס"ס מ"מ ביי"ן שריא ס"ס ומשו"ה דחי לא וכו' ושאני הכא כיון ופתחי חביתא טובא הו"ל ס"ס וק' וכי המקשן לא ידע דספיקא דרבנן לקולא וניתר בחד ספיקא וס' דאורייתא משום דלחומרא בעי תרי ספקי והנה התלמוד מלא מזה והשתא אי ס' דיי"ן הוא דרבנן ודאי ניתר בחד ספיקא ומה לו עם פלוגתא דבקעה שאני התם הואיל וטומאה ברה"י גזירת הכתוב הוא ומשום דגמרי' מסוטה ואי ס"ל דיי"ן משום חומרא דאית ביה צריך להחמיר כשל תו' בפשיטות הו"ל להקשות דהא ליכא הכא אלא חדא ס' ואיך מקילינן והו"ל לשנויי דה"ן איכא תרי ס' ובלא פלוגתא דבקעה כיון דסו"ס לפי דברי התוס' לפום שינוייא שני לן בין טומאה ליי"ן ויי"ן הוי דינו ככל התורה כולה דמקילינן בס"ס. וכה"ג ממש ק' בההיא דפסחים דס' על ס' לא על מאי מדמי לבקעה שאני טו' דגזירת הכתוב היא ואם נאמר דהש"ס נקיט ס' ביאה לחודיה דהא דאמרי' בעלמא ספיקא דרבנן לקולא וס"ס דאורייתא לקולא היינו שא ספיקות שאינן ס' דביאה אבל בספק ביאה סבר דיש להקל יותר משאר ספיקות יהיה מאיזה ט' שיהיה ועיין בדברינו לקמן ל"ש גבי טומאה ול"ש בשאר איסו' א"כ ק' בחולין ד' ג"ן ע"א גבי ס' דרוסה דפליגי רב ושמואל וקאמר ספק על ספק לא על אימא לא על ע"ש וק' ואמאי לא אמר פלוגתא דר"א ורבנן כי היכי דאמר בפסחים גבי עכבר דהתם נמי ס' ביאה הוא. אכן לפר"ת ל"ק מזה משום דהוה ס"ד לומר גבי יי"ן דמשום חומרא דהוי לתא דע"ז הו"ל לאסור אפילו בס"ס משו"ה אשמועי' דאין להחמיר דגם בטומאה פלוגתא דר"א ורבנן היא והלכתא כר"א דלא מחמרינן אלא בחדא ספיקא לא בתרי ספקי ולא יהא יי"ן חמור יותר מטהרות ודכוותא ממש גבי חמץ דהיה מקום להחמיר מתוך חומר שבו או משום דלא בדילי מיניה או משום דאיסור בכ"ש יש מקום להחמיר יותר משאר איסו' והו"ל להחמיר בס' ביאה דר"ל ס"ס כפר"ת קמל"ן היינו בקעה ולא יהא חמץ חמור יותר וכי היכי דהתם ה' כר"א דמקילינן בס"ס ה"ה גבי חמץ. וא"ש דבחולין בס' דרוסה לא אמרו היינו בקעה משום דאין מקום להחמיר בס' דרוסה יותר משאר איסו' ופשי' דמקילינן בס"ס וט' דס' לא על משום ס"ס הוא כמ"ש הרשב"א הביאו הרב ב"י ביו"ד סי' ז"ן ע"ש:
וצופה הייתי לרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשי' לבתרא שהיק' על רש"י ורשב"ם כקו' ר"ת מהך מתני דטהרות דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס וכ' וז"ל ויש מי שמתרץ לדבריהם ומפרש ההיא דכל מקום שאתה יכול לרבות ס' וס"ס כלומר בין ס' מגע בין ס' ביאה בין עו' מהלכת בין עומדת וטובא איכא ודקתני סיפא דההיא נכנס לחצר וטומאה בחצר ספק לכנס ספק לא נכנס טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס ואפילו נכנס ס' היה שם ס' לא היה שם ואפילו היה שם ס' יש בה כשיעור וכו' הכי פירושא טומאה בבית ס' נכנס ס' לא נכנס טמא דחדא ספיקא הוא לרבנן נכנס בודאי בבית ויש בה ספק שמא היה שם אפי"ה טמא ולא עוד אלא אפי' היה בבית אחד שהיה שם בודאי טומאה אבל אינו יודע אם יש בה כשיעור אם לאו ולא אתחזק טו' אפי"ה טמא ומילי מילי קתני ולא זו אף זו קתני ולפי דעתי שאין הפירוש הזה כלום דקתני סיפא ואפי' טו' ס' נגע ס' לא נגע ואי דהאי פירושא ודאי אדרבא עיקר ספק טומאה ברה"י היא ובודאי טמאה כסוטה ורישא נמי קתני וכו' ויש אומרין לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מתני' בספק ביאה בין בס"ס בין בחדא ספיקא איתא והאי דמטהר ר"א לא משום ס"ס דגבי טומאה כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא אלא משום ס' ביאה לא דמיא לסוטה ומתני' דטהרות דברי הכל עכ"ד. הנה דברי הרב הראשונים צרי' ביאור ודבריו האחרונים תמוהים. ביאור דבריו הראשונים הוא זה משום דפשטא דמתני' משמע שהוא מוסיף והולך על הספיקות והכין פירושא כל שאתה מרבה ס' וס"ס ברה"י טמא ומפרש כיצד נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס לחצר ספק לא נכנס הרי ס' א' וכן טומאה בבית ס' נכנס ס' לא נכנס ומוסיף ואפי' נכנס ס' היתה שם ס' לא היתה שם הרי ב' ס' ס' נכנס לבית ואפי' את"ל נכנס ס' לא היתה שם כי היתה בבית אחרת ועוד מוסיף ס' ג' ספק היה בה כשיעור וכו' ועוד ספק ד' ס' טו' ס' טהרה דלא אתחזק איסורא ועוד ס' חמישי ס' נגע ס' לא נגע וקאמר דאף שנתקבצו כל אלו החמשה ספיקות כיון שהוא ברה"י טמא זהו פשטא דמתני' ומזה ודאי ק' לרש"י ורשב"ם לכן היש מתרצים פי' במשנה פי' אחר דמילי קתני ואין ר"ל שמוסיף והולך על הספיקות אלא כולה בחדא ספיקא מיירי והכי פירושא נכנס למבוי וטומאה בחצר ואין יודע אם נכנס לחצר או לא ודכוותא טומ' בבית ואין יודע אם נכנס לבית או לא הרי זה ספק אחד ואמר ואפי' נכנס ר"ל אם ודאי נכנס לבית אלא שהספק הוא אם היתה הטומאה שם או היתה בבית אחרת ויש חי' בזה הספק דשמא לא היתה שם טי' מעולם ודכוותא שאר הספיקות שמונ' והולך רבותייהו הוא דשמא לא היה שיעור לטומאה בכל הני אזלינן בספיקייהו לחומרא והוא טמא כיון שהוא ברה"י ולעולם כולה בחדא ספיקא מיירי וזהו שאמר הרב ומילי מילי קתני ולא זו אף זו קתני ולאפוקי מהפי' האחר דהוא מוסיף והולך על הספיקות. ואמנם הרב ז"ל דחה פי' זה מכח סיפא דקתני ואפי' טו' ס' נגע ס' לא נגע והלא זו היא ודאי טו' ברה"י דילפי' מסוטה והיא אבוהון דכולהו ומאי אפי' דקתני משא"כ לאידך פירושא הא ל"ק משום דהתנא מוסיף והולך על הספיקות התחיל מן הקל וסיים בחמור ואמר שאעפ"י שנספקו ספיקות רבות כיון שלבסוף באנו אל הספק החמור ס' טמא אבל לפי' זה ודאי קשה קו' הנ"ל זה ביאור דבריו הראשונים אכן דבריו האחרו' שכ' ויש אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מתני' בס' ביאה בין בס"ס בין בחדא ספיקא איתא והאי דמטהר ר"א לא משום ס"ס וכו' אלא משום ס' ביאה לא דמיא לסוטה ומתני' דטהרות דברי הכל ע"כ הם דברים תמוהים טובא דהא בהדיא איתא בסיומא דמתני' הנ"ל והיא בפ"ו דטהרו' משנה ד' כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס וכו' ס' טמא ומסיים עלה ר"א אומר ס' ביאה טהור ס' מגע טו' טמא הרי דר"א פליג בהדיא בהך דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס ובתר הכי במשנה ה' איתא הנכנס לבקעה וכו' ר"א מטהר וחכמים מטמאים והיינו ר"א כשיטתיה דלעיל ורבנן כשיטתייהו:
והנה לזה יש לישב דאולי הרמב"ן ז"ל לא היה גריס ברישא ר"א אומר ס' ביאה טהור וכו' אלא היה גורס מתני' סתמא ס' טמא ובסיפא בנכנס לבקעה היה גורס ר"א מטהר וחכמים מטמאים וכו משתמע מתוך דבריו קושיתו שכ' ז"ל ולפי דעת זו דאמרי' דכל תרי ס' דכ"ע טהור איכא לאותובי עלה אלא הא דתנן במס' טהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ס' וס"ס מני לא רבנן ולא ר"א ולדברי האומר דהכא תרי ספיקי נינהו לדברי הכל דאמר לך מני רבנן היא אבל לרשב"ם ולרש"י דע"ז ק' עכ"ל. הנה גם מדברים אלו מבואר דלא הוה גריס במשנה ד' פלוגתא דר"א אלא הוה גריס סתם מתני' ס' טמא. גם מתוך דברי הש"ס דפסחים ודבתרא שם יש להתלמד כן דאמרו ר"א מטהר וחכמים מטמאים שהיה ר"א אומר ס' ביאה טמא וכו' משמע שבמשנה ד' לא היה גורס ר"א מטהר אלא במשנה ה' דבקעה היה גורס שהיה ר"א אומר וכו' ודע דבע"ז אי' שינוי אחר שלא הוזכר דברי חכמים שמטמאים וגם לא אמרו שהיה ר"א אומר כמ"ש בפסחים ובתרא וכבר העיר ע"ז ר"ת ז"ל בהקדמתו לס' הישר וכ' ז"ל עוד תמצא בתלמוד כשמביאים משניות דזרעים וטהרו' מחסרין ומקצרין אותן וכי הא דשלהי ע"ז דר"א אומר ספק ביאה טהור ס' מגע טו' טמא עכ"ד. אף הוא היה מכוין אל השינוי שיש בין מס' ע"ז למס' פסחים ובתרא. מ"מ גם ממרוצת לשון הש"ס נר' דלא היה גורס במשנה ד' סבר' ר"א כלל והיינו כגרסת רבינו הרמב"ן ז"ל ותמיה אני שלא ראיתי לא להראשונים ולא להאחרונים ז"ל שהביאו שיש גרסא אחרת ומקום הניחו לי. ומכל מקום עדיין דברי היש אומרים הללו צ"ע דאם כוונתם בזה לתרץ קושית הרב על רש"י ורשב"ם מההיא דכל שאתה מרבה ס' וס"ס הנה לא תי' כלום בדברים אלו דהא הקושי' עליהם הוא דאיך אמרו דבתרי ס' מודו רבנן היפך המבואר שם דאפילו בספיקי טובא רבנן מטמאין ברה"י וא"כ מה יושיענו מה שפי' בדברי ר"א דמודה בס"ס לטמא אלא דמיקל בספק ביאה ומשום דלא דמי לסוטה הלא רבנן לא שני להו בין ס' ביאה לס' מגע ובכולהו מטמאי' ואפי' בס"ס היפך דב' רש"י ורשב"ם והנכון בכונתם דהני יש אומרים לא באו לתרץ הקו' הנ"ל אלא באו לחלוק בין על רש"י ורשב"ם בין על ר"ת ז"ל דאילו לרש"י ורשב"ם רבנן מטהרי בס"ס ולר"ת ז"ל ר"א מטהר בתרי ספיקי ואפי' ודאי ביאה ומשום דיליף מסוטה דליכא אלא חדא ס' אבל היש אומרים תפסו שי' אחרת דר"א מודי לרבנן דכל שאתה מרבה ספיקו' וס"ס ברה"י טמא מיהו דוקא בדאיכא ודאי ביאה ברה"י ודומי' דסוטה דודאי נסתרה ועל כן בכל הנך ס' דמשנה ד' ס' היתה שם ס' לא היתה שם ס' טו' ס' טהרה ס' כשיעור ס' אין בה שיעור ס' נגע ס' לא נגע בכולהו מודה ר"א לרבנן דטמא הואיל וודאי נכנס אבל בראשונה שהוא טו' בבית ס' נכנס וס' לא נכנס ובמשנה ה' דנכנס לבקעה דהיא דכוותא ספק ביאה בזה חו' ומטהר והטעם משום דבעי דומיא דסוטה דאיכא ודאי ביאה וזהו שכתבו לא כדברי זה ולא כדברי זה ר"ל שלא כפרש"י ורשב"ם ושלא כפיר"ת וצ"ל דלהני יש אומרין הוו גרסי בע"ז כמאן כר"א בניחותא וכדעת ר"י ור"ת והיינו דתלמוד' מסיק דהלכתא כר"א בהאי פלוגתא ומשו"ה מטהר בס' ביאה ואפי' בחדא ספיקא. ומ"מ עדיין ק' לפי זה מה שהיק' לעיל בעניותין דאמאי בפ' אלו טריפות גבי דרוסה ס' על ס' לא על אמאי לא קאמר היינו בקעה. ובחפשי ראיתי להר' לשון למודים ד' ז"ך ע"ד שכ' ז"ל ומה שהיק' הרמב"ן שם לב' הפירו' דבמס' טהרות מוכח דרבנן מטמאים אפי' בס"ס עיין מה שתי' הרמב"ן ז"ל בשם יש מפרשים והוא פי' מחודש לא שיערוהו שום א' מהראשונים ז"ל עכ"ד הנראה ממרוצת לשונו שהבין דהנך יש אומרין ליתובי דעת רש"י ורשב"ם מהקושיא הנ"ל אתו ולפקע"ד אחרי המחילה הראוי' אליו אינו כן כמו שהוכחתי. ואם כונתו על היש מתרצין שהביא בתחי' דבריו הלא הרמב"ן ז"ל דחה פי' זה ואמר שאינו כלום ומה זו תמיהא שלא שיערוהו הראשונים ז"ל ודו"ק:
שבתי וראיתי ונתון אל לבי דיש מקום לפרש בדברי הרמב"ן כמו שהבין הר' לשון למודים ז"ל דהיש אומרים באו לישב הקו' הנ"ל על רש"י ז"ל אעפ"י שיש מן הדוחק בסיום לשונו ז"ל שכ' ומתני' דטהרות דברי הכל היא דבלאו הכי דברים אלו הם מוקשים אף לפי מה שפירשתי שהרי הך מתני' קא מני ב' מיני ספיקות תחי' נקט ספק נכנס ספק לא נכנס ובתר הכי קמני כמה ס' בנכנס ובכולהו קאמר דטמא דכל שאתה מרבה ס' וס"ס ברה"י טמא ואפי' יש בכלל הספיקות הנז' ס' נכנס וא"כ איך סיים הרמב"ן דהך מתני' אתיא לדברי הכל והלא בספק נכנס שהיא הראשונה לא מודה בה ר"א וצריך לידחק בדבריו דכונתו על סיפא דמתני' מואפילו נכנס ואילך דאית בה ארבעה וחמשה ס' כולן ברה"י קאמר דבכולהו מודי ר"א ולאפוקי מדעת האומרים דר"א ס"ל להקל בכל ס"ס ואפי' כולן ברה"י לזה חי' לן דר"א מודי דכל שאתה מרבה ספי' וס"ס ברה"י טמא אך דוקא כשאין שם ס' ביאה דבספק ביאה אפי' בחדא ס' מתיר ובודאי ביאה מודי לרבנן דאפי' בספיקי טובא טמא וא"כ זה שכ' הרב ומתני' דטהרות דברי הכל אסיפא דמתני' קאי מאפילו נכנס ואילך אבל ארישא ס' נכנס ס' לא נכנס ודאי פליג עלה ר"א. זה מוכרחים אנו לומר בכונת הרב ז"ל והשתא דאתי' להכי יתישב שי' רש"י ורשב"ם מהקושיא הנ"ל ונאמר דמתניתין מילי מילי קתני אך לא כמו שפירשוה היש מתרצים דכל ס' הוא מילתא באנפי נפשה ואפי' הספיקות דסיפא דמואפילו נכנס ואילך אינו כן אלא רישא דס' נכנס הוא מילתא באנפי נפשה וכל הספיקות דסיפא הם מילת' באנפי נפשה ור"ל דבס' נכנס ובחדא ס' דוקא מטמאי' רבנן אבל לא שיצטרפו עוד ספיקות אחרות מהנהו דסיפא כגון ס' היתה שם או ס' נגע דאם נצטרפו שם חד מאינך ספיקי עם ס' ביאה גם רבנן מטהרי ונמצא רישא מילתא באנפי נפשה ס' ביאה לחוד מבלי צירוף ס' אחר וסיפא כול' היא מילתא באנפי נפשה היינו ברה"י ואיתנהו לכולהו ספיקו' הנז' ואפי"ה ס' טמא הואיל והוי ודאי ביאה וספיקי טובא ונמצא מעתה בספק ביאה גם רבנן לא מטמאי אלא בס' אחד היינו ס' נכנס ס' לא נכנס אבל אם יצטרף עמו עוד ס' אחר דהיינו ס' ישנה לטומאה שם ס' שאינה או ספק נגע ס' לא נגע אז אפי' רבנן מודו דטהור ור"א פליג ארבנן וסובר דבספק ביאה אפי' בס' א' טהור. והשתא הך מתני' דבקעה טעמייהו דרבנן דמטמאי' הוא משום דליכ' אלא חדא ספיקא כפרש"י בע"ז דאיירי שכל השדה היתה מליאה טו' דתו לא נשאר אלא ס' נכנס דאילו נכנס ודאי לטמא דתו ליכא למימר ס' האהיל ס' לא האהיל דאם נכנס ודאי האהיל ומעתה נתישבה שי' רש"י הנ"ל דהש"ס מדמי הך דיי"ן לספק ביאה ופריך כמאן כר"א דמטהר ספק ביאה ואפי' בחד ס' ומשני כיון דפתחי חביתי טובא וכו' פרש"י הו"ל ס"ס ואפי' רבנן מודו ר"ל בס' ביאה ויש עוד ס"ס אפי' רבנן מודו ופלוגתייהו דר"א ורבנן בספק ביאה מבלי צירוף עוד ס' אחר והשתא תו ל"ק מהך מתני' דטהרות דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס דבכולהו טמא דההיא בסיפא דוקא היינו ודאי ביאה וספיקי טובא:
כי מן הבא"ר בין תבין דברי התוס' בפסחים ד' ט' ע"א ד"ה ואת"ל שכ' ז"ל וא"ת והא מדורות הנכרים רה"י ותנן כל מקום שאתה מרבה ס' וס"ס ברה"י טמא וי"ל דלא דמי הך ס' לשאר ספיקי וכו' ודמי לס' ביאה ע"כ ומהרש"א ז"ל ע"ד יו"ד תוס' ד"ה ס' ביאה היק' על דברי תוס' הנ"ל אליבא דמאן כ' כן דהא ר"א בכל ס"ס מטהר אפי' אינו ס' ביאה ורבנן מטמאי' בכל ס"ס אפי' ס' ביאה וצ"ל דדבריהם אינו כפירוש ר"ת ור"י אלא כפרש"י ורשב"ם עכ"ד. והנה רבני האחרונים ז"ל נתקשו בדברי המהרש"א עיין להרב יד דוד שציין להרב יצחק ירנן ולהרב אליהו רבא למהר"י אלפנדרי ז"ל (וכעת אלו ב' הספרים אינם מצויים אצלי) ואיהו דידיה כ' דרך דחוק ע"ע וכ' דמ"ש התוס' דדמי לס' ביאה לישנא בעלמא נקטו ע"ש ועיין למוה"ר חק"ל ז"ל בח"א דיו"ד דף קפ"ג ע"א כמה דחוקים דבריו ואפי' את המהרש"א לא זכר שר. אכן עפ"י דברי הרמב"ן הנ"ל אתו דברי התו' ומהרש"א הנ"ל כמין חומר והיינו דמדמי לספק ביאה ממש ואליבא דרבנן דמטמו בס' ביאה בחדא ספיקא דוקא אבל בהצטרף ס' ב' דהוי ס"ס גם רבנן מטהרי וכשי' רש"י דע"ז וכמ"ש מהרש"א ז"ל וה"ן כיון דדמי לספק ביאה ואית לן נמי ספיק' אחרינא דאימור אכלתיה אפילו רבנן מודו דטהור ודוק היטיב. ובטעמו של דבר נר' לומר לפי דעת היש אומרים הנ"ל דט' דר"א הנה הוא ברור דבודאי ביאה מטמא אפילו בספיקי טובא כמ"ש התוס' בבתרא לשיטתם לדעת, רבנן דכיון דילפינן מסוטה לטמא ע"י סתירה ולא אזלינן בתר חזקה אלמא גזירת הכתוב ומ"ל חדא ס' מ"ל ס' טובא ע"ש כן נאמר לדעת הי"א אלו לדעת ר"א דברה"י מודה דאפילו בספיקי טובא ס' טמא אך כ"ז בודאי ביאה ומשום דדומי' דסוטה בעינן דודאי נסתרה אכן בספק ביאה אין לנו אלא אדרב' אית לן למיזל בתר חזקה דהאי גברא דטהור הוה ואל תטמאנו מספק ודומיא דאשה דקינא לה ולא באו עידי סתירה דאינה טמאה מספק. הכלל דומי' דסוטה ממש בעינן והכי אמרינן פ' כשם דכ"ח ומה סוטה שיש בה דעת להישאל ע"ש. וטעמייהו דרבנן נר' דאינהו נמי דומיא דסוטה ילפי והנה בסוטה לא הסתירה היא הגורמת לאוס' על בעלה אלא הטומאה היא האוסרתה אלא דהסתירה היא הנותנת מקום להסתפק דאולי נטמאה שאין דרך טו' בלתי סתירה והשתא ילפינן מסוטה כי היכי דהתם כל שנסתפק לנו שמא נטמאה מרע לה לחזקה דכשרות שלה ואסורה לו עד שתיבדק ה"ן כד מספק"ל בספק ביאה שמא נכנס או לא נכנס אתי האי ס' ומרע ליה לחזקת הגוף דטהור הוא ומטמאינן ליה מספק. וא"ת א"כ נימא דאפי' יצטרף עם ספק ביאה ספיקות אחרות יהיה טמא דמ"ל חדא ס' מ"ל ספיקי טובא הא לא מצית אמרת דאי הכי כל מי שקינא לאשתו אפילו שאין כאן סתירה היה לנו לאסור דאית לן ס"ס שמא נסתרה ושמא נטמאה ומדחזינן שהצריכה התורה עידי סתירה אחר עידי קינוי אלמא דתרי ספיקי עם ספק ביאה לא עבדינן ומשו"ה בספק ביאה לחוד ואין כאן שאר ספיקות מטמאי רבנן ודומי' דסוטה שהס' טו' מרע לחזקה אבל לא בספיקי טובא עם ס' ביאה אבל אי איכ' ודאי ביאה תו ליכ' לפלוגי בין חדא ספקא לספיקי טובא דהא אשכחן להדיא בסוטה דהסתירה מרע לה לחזקה באופן דלכולהו מילי מסוטה יליף:
איברא דעדיין אני נבוך בכל מה שכתבתי ובעיקר ס' ר"א הנז' וכל הנהו סוגיי דמדמו לס' ביאה איכא לעיוני טוב' שהרי שם בטהרות פ"ו משנה ב' איתא ד' ספיקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין וכו' הטומ' רה"י וטהרה ברה"ר טהרה ברה"י וטומ' ברה"ר ס' נגע ס' לא נגע ס' האהיל ס' לא האהיל ספק הסיט ספק לא הסיט ר"י מטמא וחכמים מטהרין ופי' הרעו"ב ז"ל טומ' ברה"י וטהרה ברה"ר כגון חנות הפתוחה לרה"ר ס' נכנס ס' לא נכנס ר"י מטמא דסבר ס' שרה"י ורבים משותפים בו בתר רה"י אזלינן וספיקו טמא ורבנן סברי בתר רה"ר אזלינן וספיקו טהור ואין הלכה כר"י עכ"ד ומשנה זו הובאה גם בעדיות פ"ג מ"ז ופירש שם הראב"ד ז"ל ר"י מטמא דקסבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה"י ספק טומ' היחיד הויא ורבנן סברי בעינן שיהו הטמא והמטמא ברה"י וכו' ויש לדקדק למה לא הזכיר רה"ר ורה"י וכו' ואפ"ל דרישא בטו' מצומצמת וכו' אבל בסיפא טומ' לפני ולפנים אלא שהאדם העומד בחוץ יכול לפשוט את ידו ליגע א"נ הן לפנים והספק שמא נכנס הטהור לפני הטו' וכו' בכולן ר"י מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר"י וכו' וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה"י ממש איטמי א"נ אפי"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמר ספק טומ' ברה"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור. וראיה לפי' זה מדחשיב לה בד' ספיקי וכו' עכ"ד. מכל זה מבואר דבספק נכנס לרה"י ספיקו טהור דהלכה כחכמים דרבים נינהו לגבי ר"י וט' דלא אמרו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אלא כששניהם ברה"י וספק נגע ספק לא נגע ומעתה מוכרח דהך מתני' ד' וה' דנכנס למבוי וכן נכנס לבקעה כולה ברה"י איירי וזהו שאמרו נכנס לבקעה בימות הגשמים ופי' כל המפרשי' רש"י והרמב"ם והר"ש משום דבימות הגשמים אין נכנסין לה שהשדות זרועים ונמצא הטמא והטומ' ב' ברה"י עומדים וכן כתב להדיא הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ך דאבהט"ו ה"ט על מ"ש הרמב"ם חנות שהיא פתוחה לרה"ר ספק נכנס ס' לא נכנס ספיקו טהור וכו' היו ב' חנויות וכו' שהחנות רה"י וכן בקעה בימות הגשמים וכו' כתב הראב"ד זה הפירוש וכו' אבל רישא שמא לא נכנס כלל וס' רה"ר טהור אבל סיפא ודאי נכנס לרה"י הילכך ס' טמא ואעפ"י שאמרו כ"מ שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס טמא מ"מ והוא שיכנס למבוי ולבקעה שיש בהם הספק אבל אם לא ידע אם נכנס בהם כלל או לא נכנס טהור עכ"ד ועיין בדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב שאין זו השגה שגם הרמב"ם כן דעתו כדעת הראב"ד וכן פי' בפי' המשנה ע"ש באופן שכל זה מוסכם בהכרח:
ומעתה מאוד נפלאתי על כמה דברים חדא שאין שום ט' וסברא לדברי ר"א שמטהר ס' ביאה כזו שכבר הוא עומד ברה"י במבוי או בבקעה וב' הטמא והמטמא עומדים ברה"י והלא גמירי הלכתא מסוטה דספק טומ' ברה"י ספיקו טמא ומה שייך תו למימר ספק ביאה והלא כבר הוא עומד ברה"י וא"ת בעינן שיכנס לבית הפנימי א"כ נצריך ג"כ יחוד בדלת נעול דומיא דסוטה וזו לא שמענו רק לחלק בין רה"ר לרה"י וכל שהוא ברה"י ספיקו טמא ומאי שנא ספק ביאה מספק נגע. וגם על התוס' דבתרא שכתבו בתחילת דבריהם ט' לדברי ר"א וז"ל והיינו ט' דטומ' מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ס' מגע ולא ס' ביאה דודאי נסתרה עכ"ד. ולפי האמור אין טעם זה מספיק אלא לכשנסתפק לו אם נכנס לרה"י או לא אבל זה שבודאי עומד ברה"י הרי הוא דומה ממש לסוט' דודאי נסתרה ומה ט' ר"א מטהר. גם דברי היש אומ' שהביא הרמב"ן ז"ל כל הפי' שפירשתי בעניותין לעיל אינם נוחים והעיקר חסר דפי' ס' ביאה דאמר ר"א אינו מובן ותו אין שום טעם לחלק ביניהם.. אין מתישב על הלב בזה אלא שיטתו של ר"ת דוקא דחדא ס' קרי ליה ר"א ס' מגע ולכל תרי ס' קרי להו ס' ביאה ור"ל דכי גמירי הילכתא מסוטה היינו דומיא דסוטה דכבר נסתרה ותו לא נשאר שם אלא חדא ס' שמא נטמאה או לא נטמאה ודכוותא נמי בטו' שכבר נתקרב אליה ובודאי ישנה לשם אלא שיש לנו ס' א' שמא נגע או לא נגע בכי הא הוא דגמר הלכת' לטמא ברה"ר אבל כל שיש עוד ס' אחר ס' נכנס או ס' ישנה לעו' שם או ס' יש בה כשיעור וכיוצא כל שיש יותר מס' א' הא קרי לה ר"א ס' ביאה ומטהר דכזאת לא למדנו מסוטה ופי' זה מתישב כהוגן עפ"י המשנה הנ"ל ולכל הפי' האחרים שנאמרו בו הדבר ק' וצ"ע.:
והקרוב אלי בישוב כל הני תמיהי הוא זה משום דהתם בטהרות מ' ו' איתא ס' רה"י טמא עד שיאמר ברי לי שלא נגעתי וכ' הר"ש והרעו"ב לאו דוקא שיאמר ברי לי דהוא הדין היכא דאיכא למתלי טפי שלא נגע כדמוכח פ"ק דפסחים גבי חולדה וברדלס ע"כ והתוי"ט בד"ה עד כ' על דברי הר"ש שאין נראה כן מדברי התוס' דפסחים ד"ה ס' דמדבריהם מוכח דדוקא בס' הרגיל ואיכא נמי ס"ס הוא דמטהרינן ברה"י אבל לא בספק חד אפילו הוא ס' הרגיל ושלא כדברי הר"ש ועיין להגאון כמהרד"פ ז"ל בשוש"ל שביאר דברי התויו"ט כן ושלא כמו שהבין בדבריו הרב ב"ד ז"ל והשיג עליו ע"ש. והשתא נאמר דהיינו ט' דר"א דמטהר ספק ביאה דהוא ספק הרגיל שרגיל הוא האדם שלא ליכנס וסובר דאפי' בחד ס' הרגיל מקילינן אפי' ברה"י כדעת הר"ש ורבנן סברי דאין זה ספק הרגיל דס' שקול הוא פעמים נכנס פעמים אינו נכנס והו"ל ככל שאר ספיקי דטמא ברה"י אפי' בכמה ספיקות ומעתה א"ש שי' היש אומרים שכ' הרמב"ן ז"ל ועפ"י הפי' הב' שפירשנו בעניותין לעיל דר"א מודה דברה"י כל שאתה מרבה ס' וס"ס טמא ואינו חולק אלא בס' ביאה מהבקעה אל השדה או מהמבוי אל הבית והט' משום דחשיב ליה ס' נכנס ס' הרגיל ונוטה יותר ללא נכנס שאם נכנס היה זוכר שנכנס ומטהר אפי' בחדא ס' הרגיל ורבנן סברי דס' נכנס אעפ"י שהוא ס' רגיל אין מספיק לטהר אלא עד שיצטרף עמו ס' אחר מאותם שאינם רגילים כגון ס' נגע וכיוצא אבל בס' א' הרגיל אין מספיק ונמצא רבנן לא מטמאי בספק נכנס אלא כשאין עמו ס' אחר אבל ברה"י גם ספיקות רבות כחד חשיבי ותו ל"ק על רש"י מהך דכל ס' וס"ס דההיא לאו בס' ביאה איירי אלא בשאר הספיקות דשייכי ברה"י דקמני להו מתני' התם בסיפא אבל בס' ביאה בחד ספיקא מטמאי רבנן ור"א מטהר אפי' בחד ס' אך בתרי ספיקי בספק ביאה גם רבנן מטהרי ונמצא הי"א הנ"ל באו לישב קו' הנ"ל על רש"י ז"ל וא"ש דברי התוס' דפסחי' ד' ט' ודברי המהרש"א הנ"ל. ועפי"ז יתישב מה שהקשינו בעניותין לעיל דאמאי בפ' אלו טריפות בס' דרוסה ספק על ספק לא על אמאי לא אמרו היינו בקעה אך לדרכינו א"ש דדוקא בעכבר ובאדם דרגילות הוא ליכנס ושלא ליכנס וס' מצוי ורגיל הוא פליגי ר"א ורבנן דלר"א רגיל הוא שלא ליכנס ולרבנן אפי' בס' רגיל בעו ס"ס וכ"ז באדם ועכבר דעכ"פ הרגילות ליכנס שכיח ושלא ליכנס שכיח משא"כ באריה ושאר עופות הדורסים שהרגילות הוא שאינ' נכנסין לתוך הלול ואי אתרמי ונכנס הוא מילתא דלא שכיח כלל ונמצא הוא ס' רחוק מאוד לומר שנכנס ובזה אפי' רבנן מודו לר"א דסגי בחדא ס' ותלינן שלא נכנס משו"ה לא אמר היינו בקעה ומשום דהאי ס' רחוק ל"ד לבקעה דאפליגו בה ר"א ורבנן דבהא כ"ע מודו דאמרי' לא על. ותמהני על הרב מהר"ש ן' חסון בס' משפטים ישרים סי' ז"ן דהאריך בענין ס"ס והביא תוך תשובתו הך סו' דפ' אלו טריפות דס' על ס' לא על גם הביא תו"ד הך סו' דבתרא ובסוף הפסק הביא דברי התוס' דפ' חזקת ודברי הרמב"ן הנז' ושקיל וטרי בהו ולא יעי"ר בקו' זאת שהיק' דאמאי לא אמרו בא"מ היינו בקעה:
א"נ יש קרוב להנ"ל עפ"י מ"ש הרשב"א הוב"ד בא"ז לרב"א על כתובות ד' ט' (והוא בד' מ"ג ע"א מהס' ד' קושטאנדינה) ח"ל ואע"ג דכל ס' טומ' ברה"י מסוטה ילפי' לה אעפ"י שאין רגלים לדבר דאלמא סוטה לאו משום ט' רגלים לדבר הוא ליתא דס' טומ' היינו משום דליכא מ"ד בהא לא נטמא אבל סוטה שנסתרה דטענתה ברי אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה וכל ס' טומאה אקיש רחמנא לסוטה בין יש רגלים בין אין רגלים דלא אקישינהו רחמנא אלא לס' ברשויות ויש בו דעת לישאל אבל לרגלים לא אקשינהו כדעת רבנן דר"ש ולר"ש אקשינהו לגמרי כדאי' בריש נידה עכ"ד והסוגיא דריש נידה שציין היא בד' ג' ע"א מאן תנא חבית ר"ש וכו' ושניהם לא למדוה אלא מסוטה עש"ב והשתא נאמר דהיינו נמי ט' דר"א הכא דבעי דומיא דסוטה לגמרי שיש רגלים דודאי נכנס עמו בסתר אבל בס' לא נכנס דליכא רגלים מטהר וכר"ש דהתם ודו"ק. ודרך הלוכי ראיתי בא"ז שם בעמוד ב' בשם שי' דברים תמוהים וז"ל והיק' בשיטה דהא אמרי' כל מקום שאתה יכול לרבות ס' וס"ס ברה"י ספיקו טמא ותי' דה"מ כשהוחזקה שם טומ' אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בס"ס אין אוסרין עכ"ד ודברים אלו הם תמוהים דהא בהדיא קתני במתני' התם ואפי' נכנס ס' היתה שם ס' לא היתה שם ואפי' היתה שם ס' יש בה כשיעור ס' שאין בה כשיעור ואפי' שיש בה ס' טו' ס' טהרה ע"כ והרי ס' יש בה כשיעור לא אתחזק איסו' הוא וכן פירשה הרמב"ן ז"ל הב"ד לעיל מיהו לזה י"ל אולי השי' יפרש שמתחי' היה בה ודאי כשיעור אלא שאח"ך נפחתה ומספק"ל אם נשאר בה כשיעור או לא ועכ"פ אתחזק איסו' מתחי' אך סיפא דס' טומ' ס' טהרה ודאי לא אתחזק איסור' וקתני ס' טמא אלמא אע"ג דלא אתחזק איסו' מטמאי רבנן ושלא כדברי השי' הנ"ל ואולי השי' הנ"ל יפרש המשנה כדברי היש מתרצין שכ' הרמב"ן דמתני' הנ"ל מילי מילי קתני וכל חדא ספי' בפני עצמה היא אבל בס"ס בדלא אתחזק לא מטמאינן:
כתב עוד רבינו הרמב"ן ז"ל שם (בשי' לבתרא על דנ"ה ע"ב) וז"ל ולפי כל הלשונות הללו שסוברין דר"א אפי' בחד ספיקא מטהר קשיא הא דאמרי' בפסחי' היינו בקעה משום דליכא לדמויי טו' לשאר איסו' דודאי בשאר איסו' חדא ס' אסור וקל הוא שהקילו בטו' דהכי גמירי לה ומדרבנן לא צריך לאתויי ראיה דהא פשי' דחדא ספיקא בשאר איסו' אסור וכן נמי ק' בההיא דמס' ע"ז עכ"ד:
הנה קו' הרמב"ן הלזו הוא כעין מה שהקשינו בעניותין לעיל בריש אמי"ר לפי' רש"י ורשב"ם ונר' דגם הרב ז"ל לא היק' קו' זאת אלא לפרש"י ורשב"ם ולא לפיר"ת ז"ל דאילו לר"ת ל"ק קו' זאת וכמ"ש בעניותין לעיל ומדויק זה בדבריו שכ"כ ולפי כל הלשונות אלו שסוברין דר"א אפי' בחד ס' מטהר ק' וכו' דר"ל לשי' רש"י ורשב"ם שהם סוברין דר"א מטהר בס' ביאה אפי' בחד ס' ובא לשלול פי' ר"ת דלדידי' ל"ק קו' זאת מפני שהוא סו' דר"א לעולם בחד ס' הוא מטמא אבל בתרי ספיקי מטהר ולכל תרי ספיקי קרי להו ס' ביאה ולדידיה לא קשה קושיא זאת ועם כי הרב ז"ל סתם הדברים ולא הודיענו למה לר"ת לא קשה קו' זאת נראה שנתכוון למ"ש בעניותין לעיל קחנו משם. ולתי' קושיא זאת כתב עוד הרמב"ן ז"ל וז"ל אלא י"ל דטעמיה דר"א דמטהר בס' ביאה לאו משום דגמר בסוטה ודוקא בטהרות אלא משום הכי מטהר ר"א הואיל והדבר רחוק כיון שהוא במקום א' והטומ' במקום אחר הילכך בשאר איסו' כן דכ"ש הוא אבל לענין ס"ס דטומאה לא גמרינן שאר איסו' מינה דגבי טהרות החמיר יותר וכו' ולפיכך נראה שבכל השדות נחלקו בין שהוא מלא טומ' בין שאינו וכולהו מודו דחדא ס' הוא כמו שפי' למעלה לדברי חכמי' וט' של ר"א מפני ריחוק הדבר עכ"ד. ואני מסתפק בכונ' דבריו אלו אם בא לישב הקושיא לשיטת הראשונים הנ"ל ולקיים פירושם ויהיה כונת דבריו על דרך מה שפירשתי לעיל בכונת היש אומרים שכיונו לישב שי' רש"י או כונתו לחלוק עמהם והיותר נראה שבא לחלוק עמהם ולפרש פי' חדש בסוגיא דטעמא דר"א הוא משום ריחוק הדבר כיון שהוא במקום א' והטומאה במקום אחר וה"ה לשאר איסו' כן ונשאר ס' ביאה כפשוטו והיינו למי דמדמי בפסחי' ס' על ס' לא על לבקעה ומהט' הנ"ל שהעכבר במקום אחד והבית רחוק ממנו. ונמצא הרב ז"ל חולק גם על פי' של ר"ת דאילו לר"ת ר"א בכל ס"ס אפי' דטו' מטהר אבל לפי' הרמב"ן מודה ר"א אם הספיקות אינם רחוקים דמחמירי' בה"ס רק בספק ביאה שהוא ספק רחוק הוא דמיקל ואפילו בחדא ס' ועכ"פ קרובים דבריו לדברי היש אומרים הנ"ל אלא שהוסיף הרב לומר שאין לחלק בין שדה מלא טומאה לאינו מלא כפרש"י דאין צורך לזה וא"ש פלוגתייהו דרבנן ל"ש ספק קרוב או רחיק בכולהו מחמיר ואפי' בס' טובא ה עם ס' ביאה וא"כ גם בשדה שאינו מלא טו' ואיתוסף לן ס' מגע עם ס' ביאה גם בזה מטמאי' ור"א סובר דספק רחוק כגון ספק ביאה לא שמיה ספק ואין לטמאות בו ואפי' בחדא ס' מטהר ונמצא הרמב"ן ז"ל חולק עם כל הפירושים הנ"ל. ומ"מ לפי' הרמב"ן ז"ל ק' ההיא דפ' אלו טריפות כמו שהקשינו בעניותין לעיל:
והנה בהאי פירושא דמסיק ביה רבינו הרמב"ן ז"ל ושלא כפרש"י ולא כפר"ת ובהא אסיק למילתיה גם בסו"ד כ' ולפי פי' זה אפש' לפרש בההיא שמעת' דפולמוס' שכולן היו גוים ואפי"ה לר"א מותר שהדבר רחוק עכ"ד. לא ביאר רבינו ז"ל מאי דעתו אם הלכה כרבנן או כר"א דלרש"י ודעימיה דגריס בש"ס דע"א לא שאני הכא כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא הו"ל ס"ס ופרש"י דאפי רבנן מודו א"כ שמואל דשרי לא דפסק כר"א אלא כרבנן נמי אתיא אבל לפר"ת דלא גריס לא וכו' אלא כר"א בניחותא א"כ הלכה כר"א ולכאורה נר' יותר לומר דקאי בשי' ר"ת משום דלפירושו ק' מאי קאמר לא שאני הכא כיון דפתחי לשם ממונא הו"ל ס"ס וק' ומאי נ"מ אי הוה ס"ס הלא רבנן גם בס"ס מטמאי וגם בספק רחוק כספק ביאה אבל אי גרים כר"ת בניחותא א"ש. אכן ראיתי להריטב"א ז"ל במס' ע"ז (על ד' ע' ע"ב אשר הובא בס' אוריין תליתאי בד' מ"ב ע"א מהס') שכ' משם הרמב"ן דט' דר"א משום שהוא ס' רחוק הכל כמ"ש הרמב"ן כאן וסיים ומיהו גבי איסו' מודו רבנן לר"א דכל שהוא ספק רחוק שאינו מצוי מותר בספיקא דרבנן מיהא ואע"ג דאתחזק איסו' והיינו דאמרי' כמאן שרייה ר"א בשי' ר"א דטומאה וכו' עש"ב הנה הבין הריטב"א ז"ל בדעת הרמב"ן דמה שהתיר ר"א גבי פולמוסא לא משום דהלכתא כר"א אלא משום דהוי דרבנן אפילו רבנן מודו לר"א ודכוותא צ"ל במעשה דשמואל דשרא משום דהוי מילתא דרבנן אפי' רבנן מודו ומ"מ לשון הש"ס ק' להולמו ואולי הוה גריס גם במעשה דשמואל כיון דפתחי לשם ממונא כספק ביאה דמי כי היכי דגריס לקמן במעשה דפולמוסא:
ותבט עיני בשורי להתייר הגדול הד' דברי אמת בקונט' ט' ד' פ"ח ע"ב אייתי הך פלוגת' דרש"י ורשב"ם ור"ת והקיפם בחבילות של קושיות ובעמוד ג' ד"ה אבל רצה לישב הכל עפ"י ס' הרמב"ם דאיסו' כל הספיקות הוא מדרבנן ובנה ע"ז מצודים גדולים ואני עבדו ותלמידו נפלאתי הפלא ופלא על כל דבריו מרישא לסיפא. תחילה כ' ז"ל ולדידי קשה לי אי לפרש"י אי לפר"ת דמאי מדמי בגמ' ס' איסו' לס' טו' דאם נחלקו ר"א ורבנן בטומאה היינו כדפירשו התוס' דמר יליף מסוטה ואפי' בכמה ס' ומ"ש אין לך בו אלא חידושו אבל לעולם בכל האיסו' היכא דאיכא ס"ס יודו והלא כמה מקומות בתלמוד שרינן ס"ס ולא די לנו זה הצער אלא דבפסחים פ"ק אמרו ס' על ס' לא על היינו בקעה וכו' והשתא היכי מדמי בדיקת חמץ לס' טו' ברה"י דזה הכלל אמרו בס' טומאה ברה"י עד שיאמר ברי לי שלא נטמאתי. והתוס' היק' שם בפסחים דבתחילה דימה אותו לב' קופות ולב' שבילין דהיינו ספק טומאה ברה"ר ואח"ך דימו אותו לספק טומאה ברה"י וכו' והתוס' לא תירצו בזה כלים. וע"ק על פי' ר"ת ורשב"ם דר"א מטהר מט' ס"ס הלא גבי חמץ ליכא כי אם ספק א' דשמא נכנס העכבר שם וכולה שמעתא איירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכמ"ש התוס' שם וכו' גם לפרש"י בע"א שפי' דטעמו של ר"א דלא ילפי' מסוטה אלא דומיא דסוטה דהיינו ס' מגע אבל ס' נכנס אף ברה"י טהור והויא כמו רה"ר א"כ מאי מדמו ס' יי"ן לספק טו' ברה"ר דהתם הלכתא גמירי לה והלא בחולין (ד' ט' ע"ב) גבי ס' דרוסה אמרו דליכא למילף לא מרה"י ולא מרה"ר א"כ איך אמרי' ביי"ן דלר"א מותר וכן גבי חמץ דאין צריך בדיקה שאני התם דהוי כמו טו' ברה"ר וכו' אבל כפי דעת הרמב"ם דכל הספיקות הם מדרבנן א"ש דר"א מטהר בבקעה ומשום דלא דמי לסוטה וכשם שמצינו שיש חי' בין רה"ר לרה"י ומכח חי' של ן' זומא אבל בס' נכנס לר"א ט' יש לחלק ביניהם וכו' וא"כ ביי"ן כיון דכל הספיקות מדרבנן לא החמירו אלא בס' מגע וכמו שמצינו לר"א וכו' אבל לרבנן דאין חי' וכו' ה"ן ביי"ן מה לי ס' נגע מה לי ס' נכנס ותי' דה"ן ס"ס הוא ואפי' לרבנן דוקא בטו' הוא דטמא אבל בכל האיסו' ס"ס מותר והשתא בפסחים וכו' עד ולא לס' טו' ברה"י וע' בחי' הרשב"א לבתרא ושמחתי שבקצת דברים כונתי לדעתו אלא שהוא אינו סובר כסברת הרמב"ם באיסור הס' ומפני זה רחקה דרכו מדרכי עכ"ד:
ואני שמעתי ולא אבין שותיה דמר. אחרי שהרב ז"ל ראתה עינו דברי הרמב"ן הנ"ל א"כ מה כל החרדה הזאת אשר חרד גם מ"ש בתחילת דבריו על פרש"י ור"ת דמאי מדמי ספק איסו' לס' טומאה דהתם יליף מסוטה והכא הוי ככל ספק איסו' דעלמא דמתירין בס"ס כבר הוכחנו לעיל דקו' זו ליתא אלא לפרש"י ולא לר"ת ודקדקנו גם מדברי רבינו הרמב"ן כן. ומה שהיק' עוד מההיא דס' טו' ברה"י עד שיאמר ברי לי שלא נטמאתי אין כאן תימה דההיא כרבנן דר"א אתיא. ומה שהיק' על רש"י דע"א דמאי מדמי ס' יי"ן לס' טו' דהתם הלכתא גמירי לה וכו' היינו קושיא קמייתא וכ"ז כבר היק' הרמב"ן ז"ל. והבנין אשר חשב הרב הגדול ז"ל לבנות שעפ"י ס' הרמב"ם דאיסו' הספיקות הוא מדרבנן מתורץ ומיושב כל הני תמיהי הוא לפלא בעיני מה ענין דברי הרמב"ם לכאן ואם כונתו למצוא ט' לס' ר"א הלא מתוך דברי רבינו הרמב"ן ז"ל נמצא ט' נכון לס' ר"א או כדברי היש אומרי' שביארנו כונתו לעיל על היות ס' רגיל או כדברי הרמב"ן ז"ל על היותו ס' רחוק ואין צורך ליכנס בסלע המחלוקת העצום של הרמב"ם והרשב"א אי איסו' הספיקות הוא מדרבנן או מדאורייתא ואין שום יתרון מזה לזה ולא עוד אלא שהרב חשב שחי' בתרא הנז' הם להרשב"א וכתב שמחמת שהרשב"א חלוק עם הרמב"ם בדין הספיקו' ע"כ רחקה דרכו מדרכו ואינו כן כי החידושים הנז' אינם להרשב"א אלא להרמב"ן והרמב"ן לא נחלק עם הרמב"ם בזה גם הקושיא שהיק' לפי' ר"ת ורשב"ם דר"א מטהר משום ס"ס והלא גבי חמץ ליכא אלא חדא ס' דבככר גדול איירי דליכא למימר אכלתיה כבר היק' אותה הרמב"ן שם וידעתי שכונת הרב ז"ל לומר דלפי דעת הרמב"ם ט' של ר"א לא משום ס"ס הוא אלא דס' נכנס מדמה ליה לרה"ר ואפי' בחדא ס' מטהר. ואמנם לקענ"ד דעת הרמב"ם כאן היא משנה שאינה צריכה כי כבר כתבתי שקרוב לזה הוא דעת היש אומרים ודעת הרמב"ן שנתנו ט' נכון לס' ר"א ואין צורך לס' הרמב"ם גם מ"ש הרב בסיום דבריו לתרץ קו' התוס' דהש"ס תחי' דימה אותו לרה"ר ושוב דימה אותו לרה"י וכ' הרב לתרץ עפ"י דברי הרמב"ם הנז' ז"ל והשתא בפסחים כיון דבדיקת חמץ תחילתה על הס' וכו' עד סוף הדיבור כל דבריו הם כספר החתום ויגעתי לישבם ולא יכולתי וצ"ע:
הנלקט מכל האמור כי במתני' דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס נמצאו ה' שיטות להראשו' ז"ל. השיטה הא' היא שיטת רש"י בע"א דע"כ לא פליגי אלא בחדא ס' אבל בס"ס גם רבנן מטהרי והך מתני' דטהרות אולי תתישב לדעתו כדעת היש מתרצים דמילי מילי קתני וכל חד מנייהו ספיקא לחודא היא אבל בצירוף ב' ספיקו' גם רבנן מודו אעפ"י שהרמב"ן דחה פי' זה מ"מ גדולים אמרוהו בשי' רש"י ז"ל. גם לעיל צדדנו כי אולי דעת השי' שהובאה בא"ז דכתובות הוא כן ע"ש. השיטה הב' היא ס' היש אומרים שהביא הרמב"ן וכדפרישנא לעיל דלישב שי' רש"י באו דבודאי ביאה אפי' בספיקי טובא מטמאי רבנן והיינו דתנן כל שאתה מרבה וכו' אך בספק ביאה בהצטרף עמו ס' אחר דהוי ס"ס מטהרי רבנן ור"א מטהר אפי' בחד ס' ביאה אבל בודאי ביאה גם ר"א מוד' לרבנן בספקי טובא דטמא. השיטה הג' היא שי' רשב"ם וכדפיר' הרמב"ן ז"ל שם דרבנן סברי סו"ס חדא ס' הוא ס' נגע ס' לא נגע ואינו נקרא ס"ס אלא בכגון שאתה אומר ס' שרץ ס' צפרדע עכ"ד עם כי גם לשיטת רשב"ם זו קשה מהמשנה הנ"ל שהרי בפירוש אמרו שם ואפי' נגע ס' טו' ס' טהרה ואפי"ה מטמאי רבנן וכמו שכן הקשו התוספות והרמב"ן קו' זו לשניהם לפרש"י ופרשב"ם ולא יתישב פי' רשב"ם אלא לשי' היש מתרצים אבל שי' היש אומרים אינו מספיק לישב דעת רשב"ם אלא דעת רש"י דוקא מ"מ ידוע דאין לדחות דברי שום מפרש מכח קושיא ועכ"פ דעתו דכשהספיקות אינם משם א' ורחוקים הם זה מזה כגון ס' נכנס ס' לא נכנס ואת"ל נכנס ס' שרץ ס' צפרדע בהא אפי' רבנן מטהרי מט' ס"ס. השיטה הד' היא שי' ר"ת ור"י ז"ל דפליגי רבנן ור"א בס"ס דלר"א כל ס"ס שרי' ולכל ס"ס קרי ליה ספק ביאה והט' משום דבעינן דומיא דסוטה דליכא אלא חדא ס' ורבנן סברי דכיון דבחדא ס' אחמיר רחמנא אע"ג דאית לה חזקה מ"ל חדא ס' מ"ל ס' טובא. ור"ת חולק עם כל הפירושים הנ"ל דר"ת ור"י סוב' דבהאי פלוגתא הלכתא כר"א ודלא כרבנן דהכי עבד עובד' שמואל ושרא חמרא ואמרו בגמ' כמאן כר"א בניחותא ולא גריס לא וכו' משא"כ לשי' רש"י ורשב"ם דגריס לא וכו' דמהדר תלמודא לאוקומי הוראת שמואל כרבנן ובודאי דהלכת' כרבנן דרבים נינהו לגבי ר"א ומכ"ש דאין הלכה כר"א דשמותי הוא אך לר"ת גרס ר' אלעזר ופסיק תלמודא הלכת' כותיה ולשי' ר"ת ור"י הנ"ל א"ש נמי הך עובדא דפולמוס' דהתם וכן רך דפסחים דבס' על ס' לא על מדמה ליה לבקעה ואין צריך בדיקה ואפי' בטול אפשר שאין צריך כיון דהלכתא כר"א באופן דלר"ת הך דכל שאתה מרבה ספיקות וכו' ברה"י ס' טמא לאו הלכתא היא אלא ה' כר"א דדוקא בס' א' הוא דאתא הלכתא לטמויי ודומיא דסוטה והחידוש הוא דאע"ג דאית לה חזקה דכשרות מטמאי' בחד ספק ודכוותא גבי טומ' אבל בס"ס לר"א דהלכתא כותיה הוא שוה לכל התו' כולה דמקילינן בס"ס ואין חי' לדעתו בין ס' קרוב או רחוק רגיל או אינו רגיל בכל גוונא מקילי' בס"ס והנה בדעת ר"ת ור"י ז"ל קאי המרדכי פ' ר"י אות תתס"ז בהגהה בשם רבינו עזריאל כ' ז"ל גנבי ישר' שנכנסו במרתף וכו' והרגישה השפחה וכו' כמדומה לי כיון שנתיחד' הגויה וכו' וגם יש לה רגלים לדבר דחמרא אסיר וההיא רביתא וכו' ועוד דהכא ודאי ביאה היא וע"כ לא מטהר ר"א אלא ס' ביאה דאיכא ס"ס אבל ס' מגע לא ע"כ הנה מדבריו אלה מוכח דס"ל דהלכתא כר"א דמטהר בס"ס:
וגדולה מזו עיין למהר"מ קלעי ז"ל הוב"ד בתשובת מקיר ברוך סי' ל"ג רצה לומר בדעת הטור יו"ד סי' קכ"ט דס"ל דה' כר"א להתיר אפילו בחד ס' וכ' שכן דעת הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' קע"ז אלא שיש שם טעות הניכר ע"ש אעפ"י שהכנה"ג ביו"ד שם הגה"ט אות מ"ג והגב"י אות נ"ה השיב על דברי מהרמ"ק הנז' עיין להרב נחב"כ ח"ב חיו"ד סי' ד' חיזק דברי מהרמ"ק ועיין להרב ערך השולחן אות י"ב צידד לומר דגם דעת מרן בש"ע בה' פסח דהשמיט דין עכבר ס' על ס' לא על ולא כ' דצריך בדיקה היינו משום שנמשך אחר שי' הטור ביו"ד דה' כר"א ואפילו בחדא ס' כשיטת רש"י מטהר ר"א עש"ב והיה לנו לישא וליתן בכל דברי הרבנים הנ"ל ז"ל אלא שאין כאן מקומו באופן דרבים הם הסוברים דהלכה כר"א בהאי פלוגתא. השיטה הה' היא שיטת הרמב"ם שפ' כחכמים ודלא כר"א שכן כתב בפי' המשנה הנ"ל והלכה כחכמים גם בחבורו בה' אבות הטומאה פי"ח ה"א העתיק המשנה הנז' כצורתה כל שאתה מרבה ספיקות וס"ס וכו' עד שהמבוי רה"י ע"כ גם הראב"ד ז"ל דעתו כן כמבו' בהשגה שבפרק ך' ה' ט' ע"ש וכן דעת הרמ"ה בחי' בתרא לשם כתב להדיא דהלכה כחכמים. והריטב"א ז"ל בחי' ע"ז כ' שכן דעת הרי"ף שהשמיט האי דינא דשמואל שרא בהנהו גנבי משום דס"ל דאתיא כר"א ואין הלכה כמותו אלא כחכמים ע"ש. אבל הר"ש והרעו"ב ז"ל לא הכריעו בזה ולא כ' במשנה הנ"ל ה' כדברי מי כדרכם דרך הקדש בכ"מ שפוסקין הלכה וכנראה מפני שראו מחלוקת רש"י ור"ת הנז' שכן הביא מחלוקתם הר"ש שם ומפני זה לא רצו להכניס ראשם בין ההרים הגבוהים ולא הכריעו וכן עשה גם הרא"ש ז"ל בפירושו ולא הכריע ואין לומר דסתמו כפירושו דאין הלכה כר"א דשמותי הוא ואין מן הצורך לומר דאין הלכה כר"א שהרי הרב רעו"ב ז"ל דרכו אף במשנה שחלוקי' ר"א וחכמים כותב בהדיא ואין ה' כר"א עיין פרה פ"ב מ' א' ומשנה ג'. גם דעת הרשב"א במיוחסות הנ"ל אין בו הכרע כיון דבודאי יש טעות בדבריו כדברי מהרמ"ק מ"מ יש מקום לישב הטעות כמו שכתוב בדפוסים שלנו וכדברי הכנה"ג וע"כ אין להכריע בדעתו ז"ל גם מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' בתרא הנ"ל אין להכריע בדבריו כמאן ס"ל הלכת' כר"א או כרבנן כמו שאין להכריע בדברי הרשב"א כמובן:
ומעתה ניתנה ראש לשאלתינו אי נוכל להשתמש בס"ס דפלוגתא דרבוואתא בזה"ז לענין טומ' כהן. ותחילה נבאר אי ס"ס דפלוגתא דרבוואתא חשיב כס"ס דמציאות או גרע מיניה או עדיף מיניה. ואומר הנה בדבר הזה נחלקו רבני האחרונים ז"ל דהנה הרדב"ז ז"ל הב"ד הרב פרמ"א ז"ל בח"ב סו' סי' כ"ג וכן הרב מהר"ש עוזיאל הב"ד בתשובת מהרשד"ם ז"ל חאה"ע סי' קס"ה סוברים דס' דפלוגתא דרבוואתא גרע מס' דמציאות אך הרב פרמ"א ז"ל שם כ' שדבריהם דברי יחיד הם והם היפך דברי הרא"ש פסקם הטוש"ע עיין שם וכ' דודאי להרא"ש שהוא מגדולי המורים שומעים ולא לאחרונים שלא ראו דבריו גם כתב שלא כ' הרבנים הנ"ל אלא בס' א' אבל לא בס"ס והרבה להביא פוס' המתירים בס"ס דפלוגתא דרבוואתא ע"ש וכ' שאפי' מהריב"ל שפקפק בהרבה מתשו' על ס"ס דפלוגתא דרבוואתא היינו מט' דשמא שום פלוגתא דרבוואתא חד הוא אבל מעולם לא עלה על דעתו לומר דגריע מס' דמצי' עיין בדבריו באורך ואנא זעירא מוסיף על דבריו כי מדברי התה"ד סוף סי' קע"ח מתבאר היפך דבריהם ממש שכ' אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוואתא לעולם אמרינן וכו' הלך אחר המיקל דלא דמי ס' דפלוגת' לספיקא דגוף המעשה ע"כ וכ"כ הרב לח"מ ז"ל בהלכות חו"מ פ"ב ה' יו"ד ועיין חק"ל יו"ד ח"א סוף סי' קל"א וע' מ"ש מרן מהריט"א ז"ל בס' בירך משה גאלנטי ד' קכ"ט ע"ב בסוף הפסק ובדברי הרב המג"ן שם ד' קל"ה ע"ב וע"ג ובד' קל"ז ע"ד. באופן דהמוסכם מכל רבני האחרו' הוא דס"ס דפלוגתא דרבוואתא הוא שוה ממש לס' דמציאו' ואין לעשות שום הפרש ביניהם. ובכן להשתמש בס"ס לענין טומאת כהן בזמן הזה נר' דאין בידינו ומי יעצור כח נגד הרמב"ם והראב"ד והרי"ף והרמ"ה שפסקו הלכה כחכמים אע"ג דטובא נינהו המתירים בס"ס רש"י ור"ת ור"י ורשב"ם אם יהיה הס"ס מב' שמות והיש אומרים שהביא הרמב"ן אם יהיה הספק רגיל מ"מ טובא נינהו גדולי המורים המטמאי' בכל גוונא ומי יקל ראש נגדם. וכן ראיתי למוה"ר הגדול בעל ז"א ז"ל בחיו"ד סי' י"ז ד' ס"ה ריש ע"ד מדבור המתחיל אמנם עד ד' ס"ז ע"ד ד"ה עוד זאת שעל מה שנשאל אודות הכהנים של ויניציאה אחר פלפולו הארוך העלה דכיון שיש ספיקות רבות בדבר ודאי בתוך הבתים אין להתיר מההיא מתני' דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס ברה"י טמא אך ברחוב חצר בהכ"נ דהוי רה"ר כ' שיש להתיר מחמת כל הספיקות שביאר שם עיין בד"ק באורך גם בד' ע"א ע"א וכ"כ הרב דבר שמואל ז"ל בסי' ר"ד ע"ש. הרי דהרבנים הנ"ל פשי' להו דאין להשתמש בס"ס בזה"ז להתיר טו' לכהן ברה"י כחכמים דמתני' הנ"ל ובלי ספק המה בחכמתם לפניהם גלוי כל הסברות הנ"ל אכן חששו לדעת הרמב"ם והראב"ד והרי"ף המחמירים וכן ראוי להורות:
אכן ראיתי למוה"ר בעל חזו"ן ז"ל בסדר טהרות בסוף הספר בפסק הכהנים אשר הוא סובב הולך על ההיתר שעשו בויניציאה בהוראת הרב הגדול בעל דב"ש ז"ל והיא בתשו' רכ"ג בס' דבר שמואל לצמצם המת בה' דפין ובעליון נקבים וזה תקון אל הכהנים שעי"ז אין טומ' יוצאה לבית ע"ש ועל היתר זה קרא עליו ערער הרב הגדול מהר"י בלילוס ז"ל רביה דהרב הגדול מהרד"פ ז"ל הובאה תשובתו בצביונה בהרב סמא דחיי ז"ל סי' י"ט וט' דע"י הנקבים טומאה נכנסת לבית מדין ארובה שכ' הרא"ש ופ' הטוש"ע עיין בד"ק באורך ומוה"ר מהר"א נחום ז"ל השיב על דבריו באורך וכ' שדברי הרא"ש הנז' הם דברי יחיד ושהרבה פוסקים חלוקים עליו ובד' רנ"ג ע"א בסופו כתב ז"ל יש לעשות בנ"ד ס"ס באופן זה שמא קיי"ל כדעת התוס' דמשנו דארובה וכו' וא"כ בנ"ד הבית שהוא כמו העליה דהתם טהור וספק זה הוא מתהפך ואת"ל וכו' דלמא קיימא לן כרע"מ ומהר"מ וכו' והבית טהור ואף שיש קצת פוסקים מחמירים שאין לעשות ס"ס לכתחילה וכו' עסה"ד. עוד שם בד' רנ"ח ע"א נשתמש בס"ס דכבוד הבריות ע"ש ושם בע"ב בסופו נשתמש עוד בס"ס דטו' שאין נזיר מגלח עלי' עש"ב ובדף רנ"ו ע"ב בסוף הפסק באופן שכל כח היתירו בפסק הנז' הוא מט' ס"ס ע"ש:
ותמהני מגדולת חכמתו אן סמך להתיר בטו' ברה"י מטעם ס"ס דמכל שנתבאר לעיל צריכ' רבא להתיר ברה"י נגד המשנה הנ"ל דכל שאתה מרבה ס' וס"ס ופירושה כפי' הרמב"ם והראב"ד והרי"ף ודעמייהו והיותר מתמיה כי הרב ז"ל אייתי בידיה פסק מוה"ר זרע אברהם ז"ל הנ"ל ועשה לו סמוכות ואיך לא השגיח כי לא סמך הר' ז"א על ספיקות להקל אלא בבית הכנסת ובחצר בהכ"נ שהוא רה"ר לא בבתים שהוא רה"י ואעפ"י שהרב ז"א בסו' הפסק קלסיה לתקון של ה' דפי עץ שעשה הר' מר שמואל ז"ל והוסיף נופך משלו לחזק ההיתר ע"ש היינו מט' שהרב ז"ל לא ירד להך דינא דארובה דהרא"ש ולא הזכירו על דל שפתיו ואפשר הוה שמיעא ליה פירושא או תירוצא אחרינא או דאשתמיטתיה בעת ההיא איך שיהיה לא מט' פלוגתא וס"ס התיר אלא שנראה בעיניו שההיתר פשוט בלי שום חולק. אכן ביום הראות סתירות הרב מהרי"ב הנז' החוכך על התיקון הנז' מההיא דהרא"ש איך אנן ניקום ונסמוך אפלוגתא וס"ס ולהתיר ברה"י מאי דלא ס"ל להר' ז"א ז"ל. ואם מוה"ר כמהר"א נחום ז"ל ראה לחלוק בזה על מוה"ר ז"א ובאלו אמרו לסמוך על ר"ת ור"י ורבינו עזריאל שכתבנו לעיל שפסקו הלכה כר"א או על יתר הסברות שהזכרנו לעיל מלבד שקשה הדבר לעשות מעשה היפך גדולי הראשו' הנ"ל עוד בה דהיה לו להרב ז"ל לבאר בפירוש כ"ז ומה זו שתיקה. והיא גופא ק' על הרב סמא דחיי שם בסי' ך' שאעפ"י שהסכים עם הרב מהרי"ב לענין שזה התקון לא יועיל ליכנס בבית המת עצמו מההיא דארובה דהרא"ש מ"מ חלק על ו לענין מה שאסר מהר"י בלילוס ז"ל להסגר הכהני' בבתיהם ואפי' ליכנס דרך פתח החצר הגדול מט' סוט"ל דלדעתו הוי דאורייתא ושלא כדעת הרב ז"א ודעימי' דסברו דהוי דרבנן והאריך להביא ראיות ע"ז והרב סמא דחיי חלק עם מהרי"ב והסכים עם הרב ז"א ז"ל דסוט"ל אינו אלא דרבנן ובסוף הפסק בד' נ"ט ריש ע"א כ' ז"ל ועוד אני אומר שאפי' אם תרצה לדון להך טו' דסוט"ל כדין ס' דאורייתא אפי"ה חזינן להקל מט' ס"ס וכו' ע"ש וגם עליו תפול התמיהה הזאת כי איך יתיר בס"ס ברה"י והרב ז"א לא התיר אלא בבהכ"נ ובחצר בהכ"נ דהוי רה"ר. מיהו י"ל דעדיפא מינה דחי הרב ז"ל דאין זה ס' שקול וכו' כמ"ש שם בסמוך וה"ה דהוה מצי למדחי כנז' והעיקר בדעתו ז"ל שסמך עליו היות סוט"ל אצלו בפשיטות דהוי דרבנן ולא אצטריך לס"ס:
וכדו חזיתיה להרב הגדול מהרד"פ ז"ל בס' מכתם לדוד חיו"ד סי' נ"א העמיק הרחיב בענין ויצא לישע רבו הרב מהרי"ב ז"ל והצילו את האריה מפי האריות שהשיגוהו הרב סמד"ח והרב חזו"ן והרב אדמ"ק והר' אחיו ז"ל כמבואר בדב"ק באורך וברוחב ובדף קל"א ע"ב תמה על הרב חזו"ן ז"ל שנשתמש בס"ס להיתר התיקון הנז' וכ' עליו כי אין זה ס' שקול וגם היאך נתיר בס"ס לכתחילה ע"ש ותמהני על גודל חכמתו כי הניח את העיקר התמיהה הרבתי הגלויה בדבריו כי איך התיר בס"ס דטומאה ברה"י נגד ס' הרב ז"א אשר הוא אתי מחמתו ולחזק את דבריו בא אבל התמיהות שתמה עליו בנקל יש לישבם כמו שיר' הרואה. גם ראיתי לגדול הדור האחרון הרב המופלא כמהר"א די טולידו ז"ל בספרו הבהיר משנת ר"א ח"ב סי' ל"ו תפס בפשי' להתיר בלילה לצאת לכהן שדר באמצע החצר ואויר מפסיק בין אהל המת לפתח החצר מט' ס"ס ע"ש. ואני אומר לישרי לן מר כי אין הדבר פשוט להתיר טומ' כהן מט' ס"ס לא מבעיא אותו התקין של הרב דב"ש ז"ל שהוא להתיר גם באהל המת עצמו אלא אפי' ליכנס לחצר אינו פשוט להתיר בס"ס שכבר ביארנו שהחצר והמבוי דה"י הוא לענין טו' ולא יהא ס' דפלוגתא דרבוואתא עדיף מס' דמציאות ואפי' בכמה ספיקי ספיקות ס' טמא ואין בנו כח לחלוק על הרמב"ם והראב"ד והרי"ף עמודי עולם ולהקל נגדם ואף הרב ז"א לא התיר אלא בבהכ"נ ובחצר בהכ"נ דהוי רה"ר. והרב פרי הארץ שהתיר בלילה לא מט' ס"ס התיר אלא מפני שסובר דכשאויר השמים מפסיק אין שם טו' כלל. בהא סלקינן ובהא נחתינן דאין להשתמש בס"ס בענין טומ' כהן מט' מתני' דכל שאתה מרבה ספי' וס"ס ברה"י ספיקו טמא. ובענין התקון של ויניציאה בלא זה אין לסמוך שרבו האוסרים על המתירים וכבר הגאון מהרד"פ ז"ל שם בד' קל"ט ע"ג אסף המזכיר להקת הגאו' המפורסמים ראשי אלפי ישראל ז"ל האוסרים ורבים נינהו ולהם ראוי לשמוע באיסור תורה. זהו מה שעלתה מצודתי וצויי"מ הכ"ד עבדא דרבנן העבד ישראל אני
אענ"ה ס"ט.
הלכות אבלות